אשפוז
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
כפי שכבר כתבתי, אני בת 28 שוקלת 52 (גובה 1.65) משקל סביר לכל הדעות! יש לי התקפי אכילה מטורפים אחת לשבוע בממוצע... אני לא מקיאה! יש לי עבר עשיר של הפרעות אכילה, אך מעולם לא אושפזתי... אני מנסה להבין למה בדיוק מתאים לי אשפוז?! אני לא בסכנת מוות אני לא אנורקסית אני לא מקיאה אמנם רע לי, אמנם אני טורפת ואז מקזזת וזה לא ממש כיף לחיות ככה... אבל למה לדפוק לעצמי את החיים עם "כתם" של פסיכית? הרי בנינו , הפרעות אכילה הן הפרעות נפשיות, מי שבוחרת באשפוז "מודה" שיש לה הפרעה נפשית.... המחלקה בה מתאשפזים היא פסיכיאטרית.... לדעתי, אשפוז מרחיק עוד יותר את הסיכוי לשפיות .... אני מודה להורי כל יום על כך שלא אשפזו אותי... אמנם אני לא ממש בריאה אבל לפחות הצלחתי לעשות משהו עם חיי ולא ויתרתי לעצמי... נשאלת השאלה מה כן יכול לעזור? איך כן ניתן להחלים? אני באמת לא מאמינה בפסיכולוגים, לא מצליחה להפתח... אפשר להירפא לבד? אני מצטערת אם פגעתי במישהו בכל מה שכתבתי על אשפוז, זו דעתי בלבד!
ב"ה אני נשמעת לך פסיכית? כי אני פסיכית עם תעודות. יש לי גם עבר של "אוטיסטית עם פיגור קל" הית מאמינה? נאנסתי בגיל 8 וכל זאת בכל כוחי אני מנסה למחוק מלכסיקון הזכרון שלי יום יום. שני אשפוזים ארוכים ועוד כמה אשפוזים קצרים. כל אשפוז נלחמתי על הבריאות שלי. וראי מה אני עושה עם "הפסיכיות" שלי. אני מבינה דברים שזר לא יבין ועושה קודש שמעטים מעיזים לו ואין לי תעודות ותארים של רופאים ועדיין מבינה לדאבוני הרב יותר מהם ונלחמת על הקיום שלי בדיוק כמו כולם ולא כמו כולם. וגם את יכולה לומר לי אותו הדבר. כל אחד והחבילה שלו. ואין לי שום כוונה במילים שלי לתחרות מי סובלת או סבלה יותר אלא שכן לכוון אותך שלא בדרך המקובל. הגעתי למצב שעם כל הכבוד לאגו המחורבן שלי (ונראה לי שאת דומה לי בזה ולא רק את) ולכל ההגדרות שמלטפות אותו או גומרות עליו החלטתי שאני שמה בצד "מה הם אומרים" ועושה אך ורק מה שהלב שלי אומר והלב שלי דאז מביוב המחלה והדמים שנהרו ממני אמר לי "הילה. את צריכה עזרה! תעשי כל מה שאת יכולה כדי לקבל אותה גם אם את צריכה אשפוז" אני נלחמתי כמו שאני בכלל לא יכולה לתאר עם ימים של רגע שמח ורגע אחר עצוב ושניה אחר שוב שמח ובהמשך היום לרצות למות וגם לנסות להתאבד לקום בבוקר ולא לדעת אף פעם איך יראה היום שלי ועדיין נלחמתי כי משהו חזק ממני אמר "את חייבת לחיות" עובדה. אין לי הפרעות אכילה! ואני חיה אין לי מושג איך. עשיתי כל מה שיכולתי אבל באמת הלכתי עד הסוף. אני מכירה את שלב התירוצים ואת שלב התנאים הפחדים... אבל אני מכירה גם את גדולת הרגעים הקטנים ורק בהם קורים הדברים הגדולים באמת תרצי או לא. אבל שתינו יודעות שהשלב הזה הרסני ושלמעשה הוא מוביל לעוד תירוץ ואחריו עוד אחד ועוד אחד ומה שקורה בפועל את מתרחקת מריפוי ומהסיכוי שלך להחלים הפרעות אכילה ודכאון הם "סרטן הנפש" יש לו ריפוי אבל זה תלוי בנו ההחלמה קשה אך אפשרית ונראה לי שיש לך מקום לעשות סדר עדיפויות כי התנאים שלך להחלמה לא יעילים. את בעצמך רואה ואני לא רומזת שאשפוז הוא תשובה. המשקל שלך תקין אבל הגוף שלך גוסס. זועק אני לא רוצה להשמע נביאת זעם אבל קחי טוב טוב לתשומת ליבך כל מה שאת עושה ובחני את לעצמך כמה יעילה ההתנהגות שלך בכל מה שקשור להחלמה שלך ואל תאמרי שאין מה לעשות או שהמשקל שלך לא מספיק כדי לקבל טיפול כי זה כאילו לא גרדה הגדרה של אנורקסיה... ולי כמוך. לא רציתי כתם. אגב אני לא מרגישה שיש לי כתם. אין לי כתם כי המחשבה שלי מחקה אותו. אף אחד בחיים שלי לא חושב שיש לי כתם. אני מרגישה "שלב טהור ברא לי אלוהים" עם כל החרא שיש בי ועם כל הטוב שיש בי וגם לך כל אחד והייחוד שלו. אני עושה כל שיכולתי עם כל הכתם הזה שאת מדברת עליו לעשות טוב ולהבין גם לי וגם לך שכל רגע והייחוד שלו ולכבד את זה. השתדלי לטוב התכוווני לטוב וכך יהיה! את לא יודעת כמה שהדרך שלי נפתחה ואני מודה על כל רגע שכך קרה וזה לא היה קל. את לא יודעת אף פעם היכן מגיע נס, היכן הדברים מסתדרים והם מסתדרים אך ורק אם נשתדל למען זה באמת את חושבת על "כתם" אבל תמיד תזכרי שהבריאות שלך מונחת על הכף ולעניות דעתי זה כתם חמור יותר..... אני מצטערת על השוק מתגובתי לך אבל חשבי על עצמך. ראי איפה את מזדהה איתי וחפשי לשנות איפה שאת כן יכולה. לא איפה שאת לא. באהבה והערכה רבה לך.... כתבי לי... :-)
היללוש איזה עוצמה . איזה סיפור . חוויות . לא קל . לא קל בכלל מה שעברת . עוברת . "פסיכית עם קבלות"- מצחיק משהו . רוב החברים שלי כאלה . ואני יודעת שגם אני בעיני חברים קרובים שיודעים הרבה עליי , נחשבתי פעם קצת כזאת. אולי גם היום -מסיבות אחרות . יותר של סיכון הבריאות שלי וכאלה בגלל עומס או אחריות שאני מחליטה ישר לקחת על כל אחד בעולם הזה . כל אחד והשק שלו . את צודקת . אני הבנתי כבר שלא כל מה שרואים לעין זה מה שקורה באמת בשטח . ויש דברים ויש סודות לכולנו . וכל אחד מתמודד או לא מתמודד עם הצרות והבעיות שלו בדרכו שלו . אם נכנסים להגדרות של פסיכיות . לדעתי 90 אחוז מהעולם צריכים להיחשב פסיכים אם עברו התעללות כזאת או אחרת . יש להם ה"א . הפרעה נפשית . הרס עצמי . או שהם סתם שרוטים מסיבות אחרות ורבות . לכל אחד יש שריטה . אני חושבת שזה הו]ך את העולם ליותר מעניין וציבעוני . ופסיכית עם קבלות - אצלינו בח'ברה לפחות זה נורמלי לחלוטין . זה אומר שעברת משהו מבגר , מחשל , בחיים . ושאת מעניינת יותר וחולקת טירוף משותף:) נדחפתי קצת באמצע . אבל הייתי חייבת . נשיקות אהובה. אני איתך בעניין . תמשיכו תמשיכו . אל תתנו לי להפריע לכם . :) לילה טוב , שבוע קסום . לשתיכן יקרות . תמי
הילה, אני מורידה בפנייך את הכובע על ההתמודדות ועל השיתוף, גורם לי להרגיש שאין לי זכות להיות בסרט הזה.. למרות מה שכתבת אני חייבת לשאול ברצינות אם האשפוז לא פוגע בהמשך - לא שאני רואה בו כתם - ממש לא! אבל אני משערת שהוא כן מתועד ויכול להוות בעיה בתעסוקה וכו' או שאני טועה? בנוסף מנסיונך האשפוז באמת עובד ? זה מה שעזר לך? שוב באמת מורידה בפנייך... ריקיש
