מהימים האחרונים...

סתם בשביל לקבל תמיכה...כי זה המקום היחיד... אתמול ושלשום לא הקאתי -כל הכבוד לי. יש אצלי בד"כ דפוס חוזר של שבוע שמבחינת אוכל הוא יחסית מצומצם אז אני מקיאה ממש מעט ואז בסופ"ש אני משחררת את הרסן- אוכלת כל מה שחלמתי עליו והופ- להקיא! אז יוצא שאני מקיאה בשישישבת בערך 20 פעמים... אבל ביום שישי אפילו לא הקאתי. אני יודעת שזו לא תחילתה של ההבראה מהמחלה אבל ניתנה לי תחושה של שליטה כשקמתי בבוקר למחרת ואמרתי לעצמי:"היי, לא הקאת אתמול!! כמה שפחות להקיא- כמה שפחות נזקים" ועוד יותר התעודדתי כשקיבלתי מחזור באופן סדיר ביותר! אז אני לא במצב פיזי כל כך גרוע כמו שחשבתי! אבל ליתר ביטחון אלך לרופא שמטפל בבעיות במעיים וכאלה כי אני סובלת לפעמים מבעיות ואני לא רוצה לדאוג... אמא שלי כל הזמן חושדת. האמת שהיא חשדה הרבה לפני שנהייתי בולמית אז אני מרגיעה אותה יופי. היא פשוט לא תוכל להתמודד עם זה- אני יודעת. אני בחורה עם פרופורציות (כן...אני יודעת שלהגיע למצב של בולימיה זה חסר פרופורציות לחלוטין ובכל זאת אני מעזה להגיד שאני בחורה עם פרופורציות.) אני אלך לטיפול לעצור את זה בזמן. בינתיים ההתמודדות הולכת ונהיית פשוטה יותר- פעם הייתי מגיעה הבייתה ובולס את כל האחרות אבל כבר כמה חודשים שאני אוכלת רציונלי- כאילו, מעט. סלט, גבינה, ביצים- כאלה. ככה שאני מרגישה שליטה בעסק. לפעמים, לפני שאני יוצאת למקומות חשובים ואני פשוט מרגישה נפוחה ושכל בגד לא יושב עליי טוב אני נכנסת למשבר של בכי.... זה די נורא ועם זה אני לא יודעת מה לעשות.. זה כרגע נקודת תורפה רצינית שלי והיכולת שלי להתמודד עם זה הולכת ודועכת...יש לכם עצה אולי??? טוב אני אפסיק כאן.. למרות שהיד עוד נטויה... אשמח אם תגיבו.. תשתפו גם אותי... אין לי עם מי לדבר על זה... אני שמחה שהקדשתם זמן לקרוא קצת משעל ליבי... שבוע נהדר שיהיה לכם!! תהיו חזקים ויפהפיים!!!!!!

ב"ה אם אין בולימיה יש אנורקסיה, אם אין אנורקסיה יש בולימיה. זה לרוב מה שקורה אם כי לא תמיד, ההזנה בזמן שאת לא בולסת היא דלה מאוד ואני בספק אם היא באמת מזינה אבל זה לכאורה עבורך התנאי לא לבלוס, לא להקיא אבל זה לא מעיד על שיפור, עדיין במצב הזה זה נחשב הפרעה. אני כן חושבת שככל שתימנעי מההקאות ייטב בעבורך, השאלה אם התנאי לזה הוא להפוך להיות אנורקטית? ואז מיותר לציין שיש נזקים אחרים, בסופו של דבר שתיהן יכולות להסתיים מתחת לערימת עפר. וואי אני נשמעת רע, אני מצטערת. אני חלילה לא חושבת שאת לא מתאמצת לשפר את כל מה שקורה לך ביחס לזה אני יודעת מה זה ואני יודעת שזה מלחמת קיום יומיומית "הצלחתי לא הצלחתי" והייאוש הנורא שבא אחרי לא הצלחתי. אחד הדברים שמצליחים את התהליך הזה במיתון משמעותי של כל נפילה כזו הוא להוריד לחץ, אם קורה מצב של נפילה פשוט להמשיך כאילו לא קרה כלום בידיעה שפעם הבאה אני ממשיכה לאסוף את עצמי עד שתצלח דרכי, גישה שמבטלת ייאוש ובהחלט מעוררת סוג של תקווה ואמונה בהחלמה. זה לא מצב סטטי ותמיד יהיו ימים שכן תרצי להחלים וימים שתעשי דווקא, עדיין תמשיכי כמו עיוורת לנסות ולדעת בלב שיום אחד תצליחי וזו תהיה לתקווה שלך. עלי זה עבד, זו שיטה שבהחלט הובילה אותי לאנשים הנכונים ולשיטות התרגול הנכונות ביותר עבורי להיגמל מזו הצרה. מה קורה עם הטיפול? ומה מצב הבחילות שלך??? לגבי המחזור אם את מקבלת אותו באופן סדיר, בניגוד למה שכתוב בספרים זה לא מעיד על מצב פיזי טוב ולמה. בד"כ הופעה של ווסת היא תמיד קשורה באחוזי השומן שיש לך בדם ומסביב לרקמה החיצונית של ההורמונים, אם אני לא טועה וזוכרת נכון. בכל אופן אם אחוז השומן שלך גבוה או בינוני או סביר וזה לא בהכרח מעיד על כך שאת שמנה, רחוק מכך,כמה שזה נשמע מעוות להגיד בהתחשב בכל מה שלימדו אותך לחשוב על זה, אז את תקבלי את הווסת שלך כמעט כל חודש. עדיין מצב של חוסר איזון אם מדברים על מחזור יכול לגרום לתסמונת קדם וסתית מזעזעת שבה את פשוט הופכת להיות אדם אחר, עצבנית, עצובה, כואבת, רגישה, בוכה מכל שטות עד לנטיות אבדניות הווסת עצמה במצב הזה בד"כ מלאת גושים ורירית מה שמעיד על תפקוד מאוד לקוי של הגוף ולא זה לא תמיד אמור להיות כך. או שהיא מתארכת באופן משמעותי או שהיא מתקצרת באופן משמעותי היא הופכת להיות כואבת, הדימום עצמו גם, מה שמעיד על חולשה מאוד גדולה של הגוף. מה שאני מנסה להגיד שלא תמיד הסימנים האלה להחמרה פיזית הם נכונים, שכביכול את מקבלת, לוקח שנים עד שבבדיקת דם פשוטה את רואה שיש בעיה, אלא אם כן עושים לך בדיקות בידיעה מראש שיש לך בולימיה ואז לא בעיה לעלות על מה שצריך לעלות אבל עד שאת מגיעה לשלב שאת מודה, עוברות להן כמה שנים. הרבה פעמים זה מאוד מטעה, לכאורה אין סימנים ואז את חוטפת דום לב. אני מנסה לומר לך שזה מסוכן גם אם שוב לכאורה את לא רואה סימנים. גם לי הרבה פעמים נתקלתי במצבים שלא ראו כלום ואז הדיאטנית שלי לפני הרבה שנים שזה למעשה הפעם האחרונה שראיתי אותה בעקבות מה שהיא אמרה לי " יופי, הילה (גיחוך קל מסתכלת בבדיקות ) את יכולה להמשיך להקיא, הבדיקות שלך בסדר גמור" חוץ מברזל שתמיד הייתה לי בעיה עם זה, משום כך זה אף פעם לא היה חריג. האבסורד הכי גדול הוא שרק היום אחרי שהחלמתי הגוף שלי מבפנים הרבה יותר חלש ממה שהוא היה כשהייתי חולה, אני מפרשת את זה כך שהוא באמת ובתמים פשוט מרשה לו להוציא הכל החוצה כי תכלס אז הוא היה עסוק בלשרוד והיום הוא יודע שאני לצידו, אני מטפלת בו. אני יכולה לומר לך שאחרי 13 שנה של מחלה, ראו יפה מאוד בבדיקות את הנזקים שגרמתי לעצמי. כך שזה לא מעיד על כלום. את צריכה לשמור על עצמך כמה שיותר ולא לחשוב שאם אין סימנים אז זה אומר שהכל תקין, זה רק אומר שהגוף עסוק בלשרוד, כי הוא צריך להחזיק את הנשמה שלך והוא לא יוותר עד למצב שאם לא תשתפי פעולה הוא פשוט לא יוכל יותר ויוותר. 20 הקאות ביום לפעם פעמיים בשבוע יותר מסוכנות מלהקיא כל יום פעמיים שלוש, גם בגלל שהעומס יותר גדול וגם בגלל שהלב לא יעמוד בזה. ליבי זועק אלייך טפלי בעצמך ומהר.. המון אהבה יפה שמרי עלייך שבוע טוב

דבר ראשון תודה ממש על היחס וההבנה והכל... דבר שני, לגבי הווסת והורמונים והכל- כן אני יודעת וצדקת... העניין הוא שאני באמת יודעת שזה מחליש את הגוף, ובאמת משתדלת שלא להקיא... ונראה לי שיש התקדמות בנושא... לבדיקות אני אלך. אני חייבת את זה לעצמי. אני רק צריכה למצוא ככה זמן, ללכת בלי אמא שלי ולבקש בדיקות כך שהאחות תדע שאני בולימית ותדע מה לבדוק (יוואו זה יהיה כל כך קשה לא אמרתי את זה לאף אחד אף פעם!!!!) השבוע עבדתי, אז עד 7 בערב לא אכלתי כלום בכלל (עדיף לא לאכול מאשר לאכול ולהקיא 4 פעמים נכון?...), ואז בערב כשבאתי לאכל, פתאום בביס השלישי הרגשתי הכל עולה לי אז הפסקתי. אבל אחרי שעה הצלחתי לאכול. ולא הקאתי את זה אחר כך (:. אני אהיה בסדר...מקווה.... תודה על הכל-בעקר על האמפתיה (:

כול הכבוד לך, באמת, אני ממש יכולה להזדהות איתך. אני לא יודעת אם לדבר על הבעיה שהייתה לי בלשון עבר כי אני תמיד מפחדת שזה יחזור, אבל הקאתי את האוכל שלי 4 שנים. אני בחיים לא אשכח את ההשפלה על האסלה...הרגשתי בתחתית העולם כ"כ קטנה והאסלה כ"כ גדולה. כרעתי בתוך הקיא של עצמי כמו חתולת רחוב. שיא השפל..פשוט שיא השפל. בסופו של דבר כ"כ נגעלתי ופחדתי מההקאות הכול כאב לי...אז הפסקתי לאכול והגעתי למצב שלא הכנסתי כלום לפה, הסיפור שלי הוא דיי ארוך אבל בעזרת כוחות שמצאתי בתוכי אני חושבת שיצאתי מזה. היום אני בחורה בריאה עם גוף בריא, ואני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהקאתי:) אבל את הזכרת לי את ימי הגמילה שלי מכול הבוץ הזה...אם לא הייתי מקיאה יומיים או שלוש הייתי כ"כ גאה בעצמי ומספרת לכול המשפחה שלי" היום לא הקאתי" וכולם היו כ"כ שמחים..זה ישמע לך מוזר שאני חולקת איתם את זה אבל גם לאחותי ולאמא שלי היו הפרעות אכילה כמה שנים אז זה דיי מוכר לנו בבית. העצה שלי בשבילך היא להיות מאוד סבלנית עם עצמך...כי אם תתאכזבי מעצמך את יכולה להיגרר לעוד בולמוס ועוד הקאה. תציבי לעצמך מטרות ריאליות...אל תצפי מעצמך שתפסיקי להקיא ביום אחד, תפחיתי את ההקאות לאט לאט, ותנסי ללמוד את דפוס ההתנהגות שלך לגבי הקאות..מה הביא אותך להקיא...למה....איך היית יכולה להתמודד עם זה אחרת.. תשחררי מעצמך את הרסן תנסי לחיות את החיים ולא להתחרות בהם.. וכמובן טיפול פסיכולוגי הוא מובן מאליו...כדי שתנסי לקבל טיפול. אני חייבת המון לפסיכולוגית שלי:) בהצלחה

יש לי בעייה (מיני רבות), אני לא מאמינה בפסיכולוגים- מן תזה כזו שאימצתי לעצמי. קשה לי להאמין שיש אנשים שעובדים ללא אינטרס כספי ועוד מחטטים לך בנבכי הנפש מתוך מחשבה שהם יצליחו לביא אותך לתשובה.. עזבי. זה מסובך.... בכל מקרה- איך הפסיכולוגית שלך הביאה אותך לצאת מזה? אם אפשר כמובן לשאול (: