הי הילה

שבת שלום הילה,שמחה מאוד להכירך.אני בסוף שנות העשרים לחיי ונכנסתי לפורום הזה בפעם הראשונה לפני יומיים. קשה לי להגדיר את עצמי כאנורקסית או בולמית אבל אני יודעת בוודאות שבשנים האחרונות אני מתמודדת עם סוגים שונים של הפרעות אכילה. אולי המילה מתמודדת אינה מתאימה כאן לחלוטין כי אין ספק שאני יותר בורחת ממתמודדת. אני מוצאת את עצמי מזדהה עם המון דברים שנכתבים פה בפורום, על ידך ועל ידי המשתתפות, וזה קצת מבהיל. אין ספק שיש לי בולמוסי אכילה, אין ספק שאוכל אצלי זה טקס שאני מייחסת לו חשיבות מאוד מאוד גבוהה, הרבה יותר מאנשים נורמליים. אני נוטה לפצות את עצמי באוכל על תחושות כמו לבד, או שיעמום כל הזמן. אני לא חושבת שיש יום בשנתיים האחרונות שלא זכרתי, ספרתי וחישבתי מה אכלתי בו. על מנת שתכירי אותי מעט אני יכולה לספר לך שאני בחורה רזה, בעלת ביטחון עצמי, ספורטיבית ובדרך כלל שמחה. אנשים שלא מבלים איתי זמן ייתקשו מאוד לדמיין איזה דברים עוברים לי לפעמים בראש. אבל קשה מאוד להתעלם מהעליות והירידות הללו. מהתקופות שהחרדה הכי גדולה שלי בחיים היא לעלות במשקל. מהייסורים או הספורט האינטנסיבי של אחרי חבילת עוגיות או שוקולד.לפעמים כל כך בא לי משהו מתוק אז ההליכה לסופר, שיכולה להיות גם באמצע הלילה, ובחירת הדבר המתוק שהכי בא לי לאכול הם ממש בגדר טקס. באותו רגע אני לא רואה כלום בעיניים חוץ מזה. אבל לעתים אני שמה לב שאם דעתי מוסחת באופן זה או אחר, כמו למשל שיחת טלפון מעניינת או הזמנה לבילוי, אני פתאום שוכחת בכלל את החשק העצום הזה שהיה לי והוא כאילו נעלם לחלוטין. אני לא מקיאה וגם לא בדיוק צמה, אבל אני סובלת. אני פשוט ממש רוצה שכל הקטע הזה עם מתן החשיבות ההיסטרית הזאת לאוכל יעלם. המחשבה הראשונה או השניה שלי בבוקר היא מה אני אוכל בצהריים וכך הלאה. קראתי שכתבת שזה עוזר לתכנן, אבל האם התכנונים האלה אינם מגבירים את העיסוק באוכל? יש תקופות בחיים שבהן אני מאושרת יותר או עסוקה מאוד ובהן אני מרשה לעצמי להפסיק לחשבן ואני לרוב אפילו מרזה בתקופות אלה. אני פשוט כל הזמן רעבה גם כשאני יודעת שאין שום סיכוי בעולם שאני אמורה להיות רעבה. התחלתי לכתוב לך בכלל כי קראתי כבר כמה תגובות שלך (מהבוקר לסתו למשל) וסה"כ רציתי לומר לך כמה אני נדהמת מכושר הביטוי שלך את תחושותייך (בעבר ובהווה), מעבר לכך את סבלונתך ונכונותך לעזור.אני אשמח לשמוע את עצתך ואמשיך לקרוא את דברייך בהערכה. תודה ושבת נהדרת.

באחת הפעמים שנסיתי להרהר מה יוציא אותי מהדבר הזה נתקלתי במודעה שהיה כתוב בה: "הדרך היחידה להפטר מפיתויים, היא להתמסר להם" (אוסקר וילד, סופר) אני לא יודעת למה, אבל המשפט הזה פתח אצלי איזושהי חסימה במוח לגבי תבונה של הכלה והזנה בכלל. אין דבר כזה דיאטה שהיא לא משמינה, כי הנפש שלנו שמנה ואנחנו צריכים להיות מספיק נבונים כדי להזין אותה באופן שבו לא יחסר לה ושגם בעת ובעונה אחת לא ניפגע מכך באופן של שומנים עודפים ברמות קיצוניות יותר ויש מלא דרכים לעשות זאת ולא באמצעות דיאטה או מצב של חוסר, כי אז אנחנו מעוררים את הטבע שלה לגדול עוד ועוד ולנו אין שליטה על כך אחכ, כי זה הופך להיות בלתי נסבל או נשלט או בכלל בבחירה. אם היתי צריכה לרדת לסוף דעת המשפט הזה ומתבוננת בו היטב, הייתי רואה שבעצם כל שעלי לעשות הוא להפסיק להתנגד לרצונות שלי .. לצרכים שלי ויש בזה אמת לא מבוטלת לכל דבר כמעט. הייתי מציעה לך לבדוק היכן בחיים שלך ולא רק באוכל את מתנגדת לרצונות שלך לצרכים שלך ולכל הפיתויים שאת נוטה יותר לשפוט מאשר לקבל כי זה כאילו לא מקובל ולאט לאט מאפשרת לעצמך להתמסר למה שאת זקוקה לו. ברגע שנפל לי האסימון וזה היה מתוך עבודה מאוד אינטנסיבית שאני עשיתי עם עצמי של גדילה לא מבוטלת, אני הפסקתי במודע להתנגד לצורך שלי לאכול, צורך שאפילו אני בפני עצמי התכחשתי לו כי הייתי באנורקסיה וחשבתי שאני ואוכל לא חברים, אני לא אוהבת אוכל ולא צריכה אותו ואלה כמובן היו לשקר אחד מזוייף למדי אבל הוא היה שם כדי להאמין שאני לא זקוקה לאנושיות המכוערת שיש בזה כי ככה ראיתי את זה מסיבות שלי וברגע שוויתרתי על השקר הזה ונכנעתי לצורך שלי לאכול, הרגשתי אשמה כי לא עמדתי בהבטחה של עצמי להיות הכי רזה שיש בעולם ואז נאלצתי ללמוד לקבל את זה שאני רוצה לאכול, לקבל את זה שאני אוהבת לאכול, לקבל את זה שאני יכולה להיות יצור חייתי למדי ושזה לגמרי מקובל אם מבחינתי זה יהיה מקובל ושאני למעשה אנושית לגמרי כי לרצות לאכול זה חלק מלהיות אדם בשר ודם והרבה מעבר לזה. אני מאוד מקווה שתביני דרך מה שאני כותבת לך איפה זה בעצם פוגש אותך בחיים, תהרהרי בכך ותקשיבי .. תקשיבי לעצמך באמת ורק ליום אחד אל תתנגדי, ככל שתרבי לא להתנגד ליצרים שלך , לתחושות שלך כל ההרגלים האלה עד מהרה יעלמו מפני שאז את תביני באופן חד משמעי שמצאת את הדרך להזין את הנפש שלך בכל זמן שהיא מתעוררת לך וההזנה שלה היא בדכ ע"י דברים אחרים, שלא קשורים באופן ישיר בגוף או בקיבה לצורך העניין. ואת תראי שלאט לאט את מגלה סדר אחר, את פתאום מגלה מהו רעב אמיתי, מהו שובע אמיתי, מתי הקיבה רוצה את הדלק שלה ואת השקט שלה ומתי בעצם את זקוקה למשהו אחר שזקוק למענה אחר שלא קשור באוכל. זוהי משימת התבוננות לא פשוטה אבל אפשרית בהחלט ויש בצידה שכר רב אם תקשיבי לעצמך באמת באמת באמת מבלי להתנגד. אחת הבעיות הכי גדולות שלך היא שאת למעשה לא מאפשרת ליקום הזה לראות מי את, בפני עצמך קודם כל, את מסתירה את מי שאת ואת מחייכת בעוד שאת בוכה מבפנים וזועקת לשמיים ואם יום אחד תוותרי על זה, יפלסו לך דרך לראות מי את באמת ולהעיז להשתנות בהתאם על אף הקושי, על אף הפחדים ועל אף אי שביעות רצונך שזוהי את, כי את תראי את החסרונות שלך הרבה יותר מאשר את המעלות שלך ואז את תתמוטטי וזאת הסיבה בין היתר שאת נוטה להסתיר, אבל אפשר להגיע לעמק השווה ולראות שכמו חסרונות יש בך יתרונות ומעלות והרבה מקום לגדול ולהשתנות, אף אחד לא אמר לך שאין לך זמן לזה ואף אחד לא אמר לך שלא מגיע לך להגיע לאן שאת רוצה להגיע. הבעיה לרצות להיות מושלמת, רף ציפיות גבוה מידי שגם אם הייתי רוצה לא הייתי מצליחה להגשים שליש מזה אם לא להגשים מאום, כי זה מלחיץ מידי ויש לי תחושה שהמפלות שלך נובעות משם, כי הציפיות שלך גבוהות מידי ויש תמיד אזור שנקרא עמק השווה, אפשר להגיע אליו ועדיין את תישארי שבעה הרבה יותר ממה שחשבת או תיארת לעצמך ולא תדעי אם לא תנסי ללכת בכיוון של הרפיה, וויתור וזרימה עם מי שאת באמת, משם תנבע לך הצלחה גדולה למדי, את אפילו תהיי בשוק לגלות שזו הייתה התשובה, אבל את גם צריכה להגיע לזה מתוכך. אני מציעה לך במקביל ללכת לתזונאית טובה ולהתחיל את היום בידיעה שאת יודעת כבר מה את הולכת לאכול היום, כי ההתנהגות הזאת לפרק זמן מה תרחיק אותך באופן מודע מהזירה הקטלנית של הפרעות אכילה ולא משנה מה הכינוי שלה, האמיני לי זה אותו זבל, כדי שאת תוכלי להתמודד עם מה שבאמת קשה לך וששתינו יודעות שזה לא קשור באוכל, אלא במשהו שהוא הרבה מעבר לכך. אני חושבת שקבוצה של פסיכודרמה, יכולה לסייע לך הרבה מאוד, כי זה יוציא ממך הרבה וזה גם יתן לך תחושה של משמעות אחרת לדברים מתוך הבנה עמוקה לשם מה נועדה המסיכה שאת בוחרת לשים עלייך ועדיפה על פני מי שאת באמת, זה לשחק זה גם להיות את, להכיר את עצמך ובמקביל לכל מה שאת עושה אני חושבת שזה יכול לחזק אותך מעבר לשיחות אצל פסיכולוג שהן לא מבוטלות מבחינתי או שימוש בתרופות שאף הן חיוניות להצלחת התהליך, בנוסף את תמיד יכולה לנסות עוד שיטות ואני יותר מישמח לשתף אותך בהן. באהבה רבה אני מזמינה אותך לכתוב לי בכל עת שתבחרי . שבוע טוב בהצלחה :-)

התשובות שלך הכי מיוחדות ושונות בעולם ומצד שני הכי הגיוניות ונכונות בעולם.. -מדהים-!