הצורך לפרוק.

דווקא בשעה הזאת, ההכחשה מתבהרת לי. פתאום כל מני דברים שהתעלמתי מהם קופצים. העצמות שהתעלמתי מזה שהן מתחדדות ומתבלטות בעוד מקומות בגוף שלי. מעל החזה ובמותניים. זה שאני חוזרת לספור אוכל ולהגיד לעצמי מה לא לאכול, וכמה. הסחרחורות. כל זמן שאני פעילה בו- אני מסוחררת. נוטה ליפול. לפני כמה ימים התעוררתי עם בחילה מרוב רעב. לא הייתי מסוגלת לעשות כלום לפני שאני אוכלת. כאבי הראש שבאים אלי כל כך הרבה. סבלתי פעם מהפרעת אכילה, הייתי צמה ומקיאה, והמצב היום רחוק מאוד מלהיות כמו פעם. אבל העניין הוא, שאני אומרת לעצמי כבר כמה חודשים שאני לא שם בכלל. שחוץ ממחשבונת פה ושם, אין שום דבר חולה בהתנהלות שלי עם אוכל. וזה לא נכון. הכחשתי. התעלמתי מחלק מהמחשבות ומחלק מהמעשים שלי. מזה שכשהבטן שלי צמחה בסנטימטר, כעסתי על עצמי והורדתי משמעותית מכמות האוכל שאכלתי. מזה שאני מחשבת מה לאכול, בונה לעצמי תפריטים, מזה שמצד אחד אני נבהלת מהעצמות שלי ומצד שני מודדת את כל הג"ינסים בתקווה לראות שהם רופפים יותר מפעם. אני מפחדת. אני מפחדת לגלות שכל מה שכתוב פה הוא חלק ממני. אני הרי רוצה להיות בריאה. אני מפחדת כי אני לא יודעת איך מטפלים. אני הרי רוצה להיות שמחה עם עצמי, ואני באמת אוהבת את עצמי, את מי שבפנים. ואת המראה שלי, מאוד. הוא הרי חלק ממני. ואם זאת יש את החלק הזה. החלק שעסוק מדי בלסבול בשביל החיצוניות, בלהעדיף חולי על פני השמנה. ואני צריכה עוד שליטה מלבד השליטה של עצמי. אני יכולה לאבד את קול ההגיון בעניין הזה.

הפרעות אכילה זה בעיה של שליטה עצמית אך גם שנאה עצמית כי אם היית אוהבת את עצמך באמת לא היית מתכחשת לא היית עושה מה שאת עושה כבר שנים. די הגיע זמן להודות באמת ולא להתכחש להסתכל לדברים בעיניים להתמודד עם פחדים ולעצור את זה כמה שיותר מהר לפני שיהיה מאוחר מדי. גשי לטיפול ומהר, חייבת טיפול כי לבד אחרי כל כך הרבה זמן כשאת עמוק בפנים כמו שלי נראה לא תצאי משם לבד.