תייעצות לגבי בתי

אורלי שלום, אני אם לבת 22, הסובלת מגיל 17 מהפרעת אכילה- בולמיה, אם כי יש בה גם קווים אנורקטים. שומרת רוב הזמן על משקל סביר. אין לה ווסת כבר שנתיים. אנו הוריה זוכרים אותה עוד בילדותה עסוקה יתר על המידה עם דימוי הגוף, הרצון להיראות דומה לנערות אחרות. ברקע: לקות למידה (ומאד נבונה), מגיל צעיר קשיים ביצירת קשרים חברתיים, חוויות של פגיעה ודחייה ע"י ילדים אחרים, דיכאון וחרדות רבות אשר קבלו ביטויים שונים במשך השנים. באבחנה הפסיכיאטרית- גם הפרעת אישיות גבולית. בעיותיה החלו באופן מובהק בתחילת גיל ההתבגרות, לא הצליחה ללמוד באופן סדיר כשהקושי העיקרי היה סביב היותה דחויה ע"י בני גילה. סרבה תמיד לטיפול פסיכולוגי וסוגי טיפול נוספים אשר הוצעו לה. לא הצליחה מעולם ללמוד או לעבוד באופן עקבי למרות היותה צעירה מאד נבונה. רוב השנים היה עיסוק יתר עם הגוף והמשקל, התבוננות בלתי פוסקת במראה, וכפי שנאמר- הקאות יזומות מגיל 17. מזה שנתיים חלה החמרה קשה במצבה, היא אינה יוצאת כלל מהבית ואינה פוגשת אנשים מלבד הוריה ואחותה. מדובר בהסתגרות מוחלטת מפני העולם החיצון, מלווה בדיכאון עמוק, חרדות, תוקפנות קשה כלפינו סביב ניסיונות לשים גבולות. כמו כן- כמעט ללא שיתוף פעולה עם טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי. בשנה האחרונה חלה החמרה נוספת- התקפי פאניקה קשים. כל זאת כאשר בולמוסי האכילה וההקאות נמשכים. לפני כחודש ימים היאוש והפחד מלהישאר לבד בבית (כולנו עובדים), הובילו אותה להחלטה להסכים לאשפוז פסיכיאטרי, ממנו השתחררה על דעת עצמה כעבור 3 שבועות כאשר הצוות הרפואי ניסה לשים לה גבולות בנושא ההפרעת אכילה. המטרה באשפוז זה היה להכינה ולהביא אותה להסכמה לקבלת טיפול במסגרת מתאימה להפרעות אכילה. נסיונות לטיפול תרופתי לא ממש הועילו- בפרט לא בהיבט הדכאוני והחרדתי. היא מקבלת היום טיפול תרופתי שהצליח למתן את תוקפנותה, בהתחלה היה נראה שגם הבולמוסים לאכילה מתמתנים אך שוב נראה שיש בולמוסים וחידוש הקאות. הטיפול היחידי שהצלחנו לגרום לה לקבל זה טיפול גוף- נפש שמתקיים בבית. אני פונה אלייך מתוך היאוש המוחלט בו אנחנו שרויים, אנו רואים את בתנו נגמרת לנו מול העיניים, שרויה בדיכאון עמוק ביותר, מסוגרת מכל קשר עם העולם החיצון, כאשר ברקע יש הפרעות נוספות (הפרעת אישיות וחרדות ודיכאון) שמצטלבות עם ההפרעות אכילה וההפרעה בדימוי גוף. היינו בקשר לאורך השנים עם מומחים שונים- כגון פסיכולוגית שנתנה לנו הדרכת הורים במשך שנים רבות, כיום הפסיכיאטר שמטפל בה לעיתים דרכנו- כי היא מסרבת לצאת מהבית למרפאה שלו. נוסו תרופות רבות לטיפול בדיכאון ללא כל הצלחה!! הפסיכיאטר הסביר שיש אנשים שהם רסיסטנטים לטיפול התרופתי. כיום איננו יודעים כבר למי לפנות, נראה שאין לאיש פתרונות וכיוונים מכיוון שכל הטיפול אמור להיות רצוני- והיא הרי מסרבת. בעבר הייתה 3 ימים מאושפזת במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר אך ברגע שהרגישה ששמים לה גבולות עזבה עפ"י החלטתה. אני פונה פניה נואשת לברר האם מהיכרותך בפורום וניסיונך האישי- תוכלי להמליץ על מומחים או גופים שיוכלו לעזור במצב הבלתי אפשרי הזה. בתודה מראש על כל עצה או כיוון שתוכלי להציע, עדי

לאמא המיואשת אני קודם כל רוצה לומר לך שאני מעריכה מאוד את הפתיחות לדבר על הדברים ולא לטייח ולהסתיר וזה חשוב מאוד ולא קל בכלל, מנסיוני האישי לדבר על הדברים הללו כי מי בעצם רוצה להודות בבעיות שיש לו? אין לי הרבה מה להציע לך אולי המשתתפים בפורום יכולים לעזור בכך ואני קוראת למי שיודע בבקשה לכתוב ולייעץ כי המצב נראה ממש מייאש. דבר אחד אני יכולה להמליץ לך זה על נורית מטפלת מעולה ולא קונוונציונאלית שטיפלה בבתי בתקופת המחלה והעמידה אותה על הרגליים. נורית הינה מטפלת פסיכואנרגתית גופונפש מדהימה שהיתה בעצמה עד גיל 35 באנורקסיה ויצאה מזה ואחר כך למדה לטפל באחרים והיא מביאה לטיפול מלבד למידה ניסיון חיים של מי שהיתה שם וכן טיפול של מעל 10 שנים בבנות אנורקסיות ובולמיות. להמון בנות היא עזרה לצאת משם לחלקן לא, אין ערבות לכלום אך שוה לנסות, בכל הבלאגן הזה שאתם נמצאים בו אין הרבה מה להפסיד. אצלנו זה עבד נהדר, בתי גם היתה במצב של דיכאון וניסיון אובדני והיתה מאופזת בשניידר ונורית המדהימה העמידה אותה על הרגליים אחרי שניידר. השאלה אם הילדה תשתף פעולה. אם את רוצה תכתבי לי למייל ואתן לך את הטלפון שלה המייל שלי [email protected] גם אנחנו היינו כבר מיואשים ונורית הכניסה לנו אור לחיים ותקווה והצילה את החיים של הבת שלנו כמובן שהצלחת הטיפול תלויה גם בת שלכם ברצון שלה לעזור לעצמה לעשות שינוי, המוכנות שלה לשתף פעולה כי אין פה הוקוס פוקוס.

עדי יקרה, ראשית אני מוכרחה לציין לשבח את מסירותכם כלפי בתכם. אין ספק שתמיכה מצד המשפחה חשובה ביותר. את מתארת בעיה מאוד מורכבת המשלבת קושי בקבלת גבולות, דבר שגרם לשחרור מתל השומר. מניסיוני כמאושפזת שם, אכן הגבולות המוצבים על ידי הסגל הטיפולי הינם מאוד ברורים ונוקשים ואולי המעבר קיצוני מידי עבורה. יש מסגרות פרטיות המאפשרות אשפוז יום בתנאים קצת פחות נוקשים (למשל "שלבים"). אולי יהיה לה שם קל יותר. עם זאת, העלות הינה גבוהה והיא צריכה להביע נכונות לשתף פעולה. עושה רושם שהבעיות האחרות שאת מתארת מזינות את הפרעות האכילה ומאידך, הפרעת האכילה מעצימה את הבעיות האחרות. טיפול צריך להתמקד בכל המישורים הללו ואכן חשוב שיהיה פסיכיאטר בתמונה. שילוב פסיכיאטר הוא מאוד חיוני, נשאלת השאלה אם לא שווה לשקול לפנות לפסיכיאטר אחר ולקבל חוות דעת נוספת. דבר נוסף - אולי שווה לעבוד בבית על כל עניין הגבולות. תמיכה ואמפתיה הינן חשובות, אבל צריך גם להציב גבולות מסוימים וזה בהחלט משהו שכהורים ניתן לעשות בהדרגה. יש לא מעט אפשרויות טיפול בהפרעות אכילה, בין אם במסגרת של אשפוז, אשפוז יום, מרפאות, בית שיקומי, מטפלים פרטיים וכו'. הבעיה שכל עוד אינה במצב של אשפוז בכפייה - היא חייבת להביע את הסכמתה ולשתף פעולה. הצעד הראשון והבסיסי ביותר הוא לגרום לה להבין את החשיבות, להגדיל את נכונותה לשתף פעולה. צעד זה הכרחי כדי לגרום לה להתמיד בטיפול. אני רוצה לחזק אתכם מכאן ולאחל החלמה מהירה והצלחה.