חוזרת, שוב. רק תקראו מה זה באמת.

אני בכל פעם פותחת בכך שנהגתי לבקר פה מגיל 16 בערך, לשתף ולקבל תמיכה. היום אני נכנסת שוב כי אני מרגישה ריקנות מזעזעת ואני חייבת להוצי את זה בצורה כלשהי. כל המחלה הזו מתרכזת ב "לפחות חשבתי שזה ככה".. אחרי שכביכול "מרגישים את היציאה ממנה". אז ככה. אני עכשיו בת 20, אני חיילת במקום מדהים עם סיווג , תנאים. מה לא. חשבתי שאני אתגייס והבעיות שלי ייפתרו, שאני אראה את כל הבנות אוכלות ואני ארצה גם, וזה ישבור אותי. את הרצון שלי, את החיה שגודלת בי כבר כל כך הרבה שנים. גיליתי שזה לווה בבולשיט טהור. התאשפזתי לפני 5 חודשים אחרי שהתעלפתי ביציאה מהבסיס, שאני 1.74 ושוקלת 46. שאני חלשה יותר מכל דבר בעולם, אבל חזקה כ"כ. חזקה כמו שור. מבלה שעות על גבי שעות בתפקיד, משקרת לצבא שיש לי צליאק וזו הסיבה שאני לא נוגעת בפחמימות, בלחם, בחיטה, בדגנים, בעוגיות. במה לא. למי אני לא משקרת. איזה קאבר מעולה מצאתי. התאשפזתי אחרי אי ספיקת נוזלים ותת משקל מחריד, אפס חלבונים בדם וחום 42 מעלות. הלכה לי הכלייה השמאלית, כבר ציינתי את זה באחת ההודעות ששלחתי בעבר ועכשיו אני חיה עם שתי כליות, האחת מתה והשנייה חייה. יצאתי מהביה"ח אחרי שהאכילו אותי זונדות ושייקים עתירי קלוריות, והגעתי למשקל "מדהים" של 56 קילו תוך חודש וחצי. מה שנראה נורמלי ויפה לסביבה, ובעיני פשוט התאבדות מהלכת. עברו 5 חודשים מאז, והצלחתי להגיע למשקל של 49-50 קילו, והשאר פשוט לא יורד. חזרתי לאכול מים כמו בעבר, סלטים וסלטים, פירות וירקות, צימוקים שאני מפנקת את עצמי וחייה בעקרון על קפה עם נגיעת חלב 0 אחוז שומן ומעשנת קופסא וחצי של סיגריות ביום, כי אין דבר שגורם להשקיט את הרעב יותר מזה. שיצאתי מהאשפוז אכלתי כרגיל, היה לי חבר שאהב אותי ופיטם אותי ורק רצה שאני אבריא ואחזור להיות יפה, בריאה, חזקה, אישה. ושנכנסתי לגלגל הזה ניסיתי לשכוח מבר הישנה, ליהנות מהחיים, לקום בבוקר ולהקציף חלב 3 אחוז, לשלב אותו עם קוראסון שוקולד קטן ולחכות לארוחת בוקר של גבינות ואומלט מוקפץ עם פטריות עם לחמנייה חמה וחמאה בצד. חודש וחצי אכלתי כמו אדם רגיל, נהניתי. בכיתי מכל ארוחה, הייתי מאוהבת בזה שהיו מאוהבים בי כ"כ למרות שאני אוכלת, מה שתמיד נתפס אצלי כלא הגיוני. תמיד האמנתי שאם אני אוכל , הרבה, כמו כולם, לא יאהבו אותי. שמה שגורם לבנים ללכת אחריי כמו מטורפים היא העובדה שאני מיוחדת. שאני לא כמו כולן, שאני כזו רזה, כמו מושלמת, בלי גרם עודף, היחידה שהולכת בים עם תחתון במידה של ילדה בת 12 ועם טוסיק בגודל של חצי יד , בטן שטוחה עם שרירים, ידיים רזות להחריד וחזה שטוח כמו פלטה. וכמה שאני אהבתי לאהוב את זה. וכמה חשבתי שהשתניתי. עליתי במשקל, הטוסיק הפך לשתי ידיים וקצת, הבטן לא שטוחה כמו קודם, הידיים בטוח שלא גפרורים כמו קודם, ג'ינסים לא עלו לי על הקרסול, הציצים גדלו ברמה מטורפת, הפנים התעגלו. וכמה כולם מזכירים לי כמה שמושלם לי ככה. שעכשיו רואים באמת כמה שאני איבדתי מהיופי שלי שהייתי אנורקסית. בכיתי. אמרתי תודה ואכלתי את עצמי בכל מחמאה שנחשבה בעיניי לגיהינום מהלך. שנאתי את עצמי, לא היה לי אכפת מהשיער הבלונדיני הארוך והעור הזהוב, מהגובה, מהפנים, דברים שתמיד כל כך אהבתי בעצמי. הייתי מפלצת בעיניי. כ"כ נהניתי לאכול, ולא ידעתי איך חוזרים להיות כמו פעם. אז את החבר העפתי, את האוכל העפתי, התחלתי לרוץ, להסתכל על תמונות שהייתי פעם, על המושלמות של הרזון, עד כמה שהייתי מכורה אליו, ונשאבתי אט אט חזרה. ואני שם שוב. רק שעכשיו הגוף כ"כ משיב מלחמה, שאת ה4-5 קילו שנשארו, שהם המון עבורי, הוא מסרב להוריד בכל תוקף. אז מה יצא מהאשפוז הזה ומהתפיסה עצמית שקרתה לי? הבנתי באמת באמת, עד כמה שאני חולה. שאין טעם לכלום. עד כמה שאני אוכלת אין לי חשק לראות או לדבר עם אף אחד. לא לצבא, לא לעבודה, לא לחברות, לא לסקס, לא לחבר, לכלום. למיטה, לישון עד שהבטן תידבק לגב. לזה שאני לא מבינה למה אני לא בוכה יותר. איך המחלה כ"כ חיזקה אותי? אני לא בוכה מכלום כבר. הכל קל לי. אם אני אנורקסית כבר 5 שנים אז מה עוד צעקה של מפקד או עוד יציאה של חבר לשעבר עד כמה יפה לי הטוסיק והציצים יכולה להזיז לי? אז חזרתי לחיים של מוות מהלך. של לא לאכול, לא לרצות כלום, לחזור להיות פנים רזות ויפות, אותו השיער הזהב והעור השזוף, אותו החיוך המזויף, אותם השמלות על טייצים והסריגים מעל שיסתירו את הקילוגרים שמסרבים לרדת בכל תוקף. חזרתי להיות רוח מהלכת. בלי חיים, בלי שומדבר. אותם הבנים חוזרים לחזר, אותם החברות כבר חסרות כוח להזכיר את הנושא, אותם האנשים מתעניינים מה קורה איתי, ההורים שבוכים לי למה כל היום הדבר היחיד שנחתך בבית ונאכל על ידי הוא סלט. למה? לא נהנית לחיות את החודש וחצי שחיית כמו נסיכה ואכלת כל מה רצית ? חזרתי להיות אדם, בכל רמ"ח אבריי, והגעתי למסקנה שהאנורקסיה היא מיוחדת יותר. אני מכורה להיי הזה, לריקנות הפיזית, לחולשה, לכאבי ראש, לעייפות, לגועל נפש, למבט של כל בחורה ששונאת אותך כי את מידה 25 ולא 30. חזרתי לחיים האלו, ואני רואה בהם רק ציפייה להיות כמו פעם. איך אני אצליח ללמוד ככה? אני אצליח. איך אני אגדל ילדים? אצליח. אבל אני חכמה, ויודעת שאי אפשר לחיות ככה. זו לא דרך. לא הגיוני שאחרי מסיבות נשב סביב שולחן במעדות מאוחרות ואני אשתה דיאט ספרייט ואגיד שאני לא מסוגלת להכניס שומדבר לפה. איך אני אמורה לחיות עם זה שאפילךו שאני יוצאת אני הולכת לשירותים להקיא את האלכוהול שאני שותה כי זה כ"כ הרבה קלוריות ורע לי? אי אפשר ללכת לקולנוע וללכת באמצע להקיא פופקורן כי זה פחמימה. אני לא מסוגלת ככה יותר, פשוט לא יכולה.. ולא יכולה לצאת מזה. ניסיתי, הצמידו פסיכולוגיות, הבאתי אותן למבוי סתום, ללחשוב שאני רוצה לצאת ויוצאת, ואני בסדר. אבל אני משקרת לכולם. אבל לא משקרת לעצמי. יודעת שאני חולה, שאני מתה, שאני גמורה, שאני לא אנורקסית עכשיו אבל אני מוכנה לחכות עד הקיץ ולחזור להיות בר הישנה. מה לא בסדר בי? איך אפשר להלים עם אורח חיים כ"כ מזעזע? איך אפשר לאהוב באמת ולחיות עם האהבה שלך שאת לא מנהלת אורח חיים נורמלי ? אין לי תשובות לכלום. פשוט זה המצב, וכמה שעמלתי על לשנות אותו, יצאתי עם דמעות של חוסר רצון ואפס הצלחה. כי לא באמת רציתי. כי האושר שלי הוא בלהיות חולה ולהשיג את כולם במירוץ, בלהיות יותר טובה, ויותר אנרגטית עם הכוחות המעטים שנשארו לי, בלהראות לעצמי שאני מסוגלת, שאני סופר וומן. שאין דבר שיכול עליי, אני החזקה מכולם. וזה עובד. רק אני מתה ומתה במפנים. ואני מתבגרת מהר מדיי, חושבת מבוגר מדיי,המחלה שאבה כל תמימות אפשרית והפכה אותי לצל של עצמי רק שאת עצמי אני לא מוצאת יותר. מתתי כ"כ מזמן, שלא ניתן להחזיר אותי. רק החיוך השבור, השיער הזהוב, העור השזוף והשפתיים האדומות, תמיד ייראו טוב מבחוץ שאני עובדת עליהן. אבל היופי הוא קללה מהלכת על פני האדמה. ומתתי בזכותו. אז למה נשאר כבר לצפות ? אוהבת. בר.

בר יקירה, קראתי דברים שכתבת כאן בעבר וכל כל כואב לי לשמוע אותך במצב כזה. אני כל כך מבינה את ההרגשה שאת מתארת, כל כך מזדהה, אבל עדיין משהו בי מסרב לקבל איך בחורה כל כך אינטליגנטית מנתבת את האנרגיות לאפיקים שיכולים להיות כל כך הרסניים. המרוץ אינו חלק מאוטוסטרדת הרזון, ניצחון לא יכול להיות מושג על ידי בי אם אי 15. המרוץ הוא ממש אחר לדעתי... מרוץ להצלחה אמיתית. את באמת מסוגלת, את באמת סופר וומן, את החזקה מכולם ואין דבר שיכול עליך.... אבל אוכל ורזון אינם הדרך להוכיח את הדברים הללו. מה כל אלה שווים כשהחיים כבר אינם? האם חום של 42 מעלות ו-0 חלבונים הם מדד להצלחה כלשהי? אולי... אפשר להגיד שזו הצלחה שמקושרת עם הרס עצמי. אני בטוחה שיש לך שאיפות שאינן באות בקנה אחד עם זה. בר, האנשים הקרובים אליך אוהבים אותך ודואגים לך מאוד. גם אם תאכלי לרגיל ותהי במשקל תקין, עדיין יאהבו אותך. אבל מה קורה בכיוון השני? האם גם את אוהבת אותם? ואם התשובה היא כן - האם את מודעת עד כמה המצב הנוכחי פוגע בהם? הורס אותם? מתוקה, אני בהחלט מכירה את הטירוף לרדת במשקל אחרי האשפוז, גם אני עשיתי את זה. אבל מה התועלת בכך? לחזור שוב לזונדה ולעלות שוב במשקל? העליות והירידות הללו אינן בריאות... ואני כבר לא מדברת על הנפש הכאובה, אותה נפש שותתת דם, מיוסרת מכל קילו שעולה... למה לעבור את הסיוט הזה פעם אחרי פעם? האם אילו החיים שאת מאחלת לעצמך? התברכת בכל כך הרבה מעלות, כל כך הרבה דברים נפלאים. קבלי אותם באהבה, השכילי להשתמש בהם בתבונה. מצטערת על הדברים הקשים, אני מקווה שאת מבינה שהכל נובע מדאגה ומקווה עוד יותר שתשתמשי בתכונות המדהימות שלך כדי למצוא את הדרך אל האור (האמיתי). תמיד כאן בשבילך.

בר מתוקה שלי את חייבת לקבל עזרה מקצועית אחרת לעולם לא תצאי מזה ואני לא רוצה לחשוב איך זה עלול להגמר עם זה לא ייפסק. בקשי עזרה מקצועית הרעיון של הפרעות אכילה הוא טיפול לנפש לעשות מסע לנפש וללמוד להכיר את עצמך וללמוד לקבל את עצמך כמו שאתה עם כל הפלוסים והמינוסים כמו כן הכי חשוב זה ללמוד להתמודד עם הפחדים וכל מיני "שדים קטנים" שמסתובבים בתוכנו. אם לא תתמודדי לא תצאי מזה בחיים. אך את חייבת ללכת לעזרה ולקבל החלטה שאת רוצה באמת אחת ולתמיד לנסות לעדור לעצמך.תעשי זאת ומהר.

היא צודקת במאה אחוז, ממשהיא שכברה זאת. אם לא תעזרי לעצמך, אף אחד לא יעזור לך. תומכת בך, מאמינה בך.

הממ מה אני אגיד לך זה כלכך עצוב שהייתי פה מהתחלה וראיתי איך פשוט נכנסת לזה במודעות מלאה בכל הכח מה חשבת שיקרה? את לא יכולה להגיד שלא ידעת דברת פה עם בנות שאמרו לך בדיוק מה יקרה אבל לפעמים צריך לעבור את זה על עצמך כי רק אז זה מוחשי מספיק אני מקווה שתצאי מזה לדעתי את יכולה כי יש לך הרבה מה להפסיד בניגוד לרב האנורקטיות ממה שאני הבנתי יש לך דעה יותר הגיונית על עצמך ועל החיים ואת במקצוע כזה שההפרעה הזו די זורמת איתו והרבה בנות יוצאות מזה ובכלל לא נכנסות יותר מדי כי המניעים למחלה הם פחות אישיים אני חושבת שיש לך כח ויכולת לצאת מזה שזה פשוט יהיה לא הוגן מצדך להמשיך ליפול אין לך תרוץ אני לא אאמין לך בחיים שאת אבודה את עדיין בשלב שאת אקטיבית בהפרעה לדעתי וחלק גדול ממנה הוא תחת פיקודך קחי מהר תמושכות לידיים את בטח יודעת שמגיע שלב שהן פשוט משחררות מאחיזה אני שמחה לשמוע ממך אפילו שהמצב עדיין לא משביע רצון שבוע טוב מאמי

מולאן, בנות יקרות שלי. אני בסערת רגשות היסטרית, המחלה כבר אכלה את כולי והשאירה בי רסיסים על גבי רסיסים. אני נהייתי כ"כ מזעזעת עד בחילה עם הסביבה, אני מסננת את העולם, אני גורמת לבנים להתאהב בי במודע ומעיפה את כולם להרגיש סיפוק שאני יכולה בלי אף אחד, אני לפני בליסה, מתכננת אותה בקפידה ומעיפה את עצמי חזרה למרפסת מכינה קפה קר ויושבת על סיגריות, מענה את עצמי ולא מסכימה לעצמי לגעת באוכל אפילו למטרת הקאה והוצאה. כי אני אומרת לעצמי שזה גועל נפש, מסתכלת על העצמות המדהימות בבטן, על הידיים הרזות, על החזה השטוח ועל עצמות הבריח, ולא מרשה לעצמי. לאחרונה קידמו אותי תפקיד בצבא להיות העוזרת הצמודה של תת אלוף, מה שאומר שבעבר הייתי 6 שעות בצבא, וכרגע אני מגיעה באיזור 8 הביתה מהבוקר. אני לא אוכלת שומדבר כל היום , אלא רק שותה קפה, תפוח ירוק, וסיגריות סיגריות וסיגריות. אני בתפקיד כבר שלושה שבועות ועוברת גיהינום, כי תלויים בי, וסומכים עליי, ועל האנגלית שלי, ועל המחויבות שלי, ואני מתעבת את הצבא, ושונאת את ההערכה שאני מקבלת, כי אני לא מעוניינת בה, אני מתגעגעת לחופש, המחלה הזו לא מאפשרת לי להחזיק במערכת המטומטמת הזו, שאני בזה לה עוד מלפני הגיוס שלי, עברתי הטרדה מינית מהמפקד שלי לשעבר ועשיתי הכל על מנת שיבעט אותי מהמקום המדהים שבו הייתי, הייתי מוכנה לוותר על הכל רק לעוף מהצבא, והצבא עדיין מעריך אותי, ומנצל את כישוריי כהוגן, ונוצר המצב שאני לא אוכלת שומדבר, מגיעה הביתה עם כאבי בטן נוראיים ובלתי נסבלים, אין לי אופציה לצייר, לשחות, לגלוש, לנגן, לעשות את כל הדברים שהייתי עושה עד כה, ולאכול, אפילו מעט. כבר לא נשאר בי מקום. הורדתי כבר 2 וחצי קילו בשבועיים האחרונים ואני לא מצליחה לקום בבוקר מהמיטה, אני בחוסר תפקוד בשעות 12 בצהריים, ב-2, ב-4, וב-6. כל שעתיים הגוף שלי מקבל מכת קור מזעזעת ואני פשוט כמה דקות מדברת במהירות מופרזת ואף אחד לא קולט מה בדיוק קורה לי. נהייתי הזוייה, אני חולמת בלילה על תאונות אופנוע שאני כ"כ רוצה לעשות, רק על מנת להשתחרר על רפואי, על בעיות נפשיות לא דיווחתי מעולם, ואני חושבת שהגיע העת. אני בחורה מספיק כשרונית וחכמה כדי לדעת להסתדר באזרחות עם טופס 21 על נפשי. העולם כ"כ שטוח ורדוד, ותמיד השגתי כל מה שרציתי בזכות החזות שלי, דבר שאני לא לא מייחסת לו חשיבות אבל יודעת להשתמש בו על מנת להגיע לאיפה שאני צריכה על מנת לעשות לעצמי חיים קלים איפה שצריך, ואני לא מתביישת להגיד את זה. אני מרגישה פחד לצאת על בעיות של הפרעות אכילה, ונראה לי שזה כמו לירות לעצמי ברגל, ואולי אפילו הקבן לא ירצה לשחרר אותי ורק יתן לי כדורים וייעוץ, מה שאני ממש לא רוצה ולא צריכה כי אין בי שום רצון לשחרר את המחלה שלי, בדיוק כמו שלא רציתי להפסיק לעשן למרות שידעתי עד כמה זה חרא טהור לגוף וכמה התמכרות כרוכה בזה. זהה לאנה לחלוטין. אני בתור חיילת עם הפרעות קשות של אכילה, לא רואה עצמי משרתת עוד חודש נוסף במערכת הטיפשית הזו. נשארו לי 9 וחצי חודשים, ואני כבר חלודה ומרוסקת מבפנים ומרגישה שמיציתי וטעמתי הכול מהצבא. מעבר לכך, אני לא אוכלת מול אנשים ולא מוכנה להתווכח על זה, והמצב של לאכול ב 8 בערב כל יום יכול להביא אותי רק לבית קברות במהירות האור ואני לא מוכנה לזה, לא כרגע. אני רוצה לנהל לעצמי את סדר הארוחות ואת סדר העיסוקים שלי כמו בעבר וכרגע אחרי הקידום הזה זה בלתי אפשרי, ולעבור תפקיד זה בלתי אפשרי גם כן. אם אמשיך בצבא מצבי הנפשי רק יחמיר, אני באמת לא יכולה לעבוד מערכת שאינני מאמינה בה, אני אדם מגובש מדיי על מנת להיות בתוך פורום שאני בזה לו ומרגישה שאני שונה מהם בהכל. זה כבר לא עובד עליי, אני רואה קצינים ומרגישה בחילה נוראית. אני כבר לא יכולה לראות אף אחד יותר, אני לא מצליחה לתקשר עם אף אחד, המון מפקדים מצלצלים אליי כל הזמן ושואלים אותי מה שלומי וכל המערכת הזו היא בועה אחת ענקית עם עודף טסטוסטורון והמון סטיות הנה והנה ואני לא מוכנה להיות בה עוד דקה נוספת. אני לא מאמינה באידיאולוגיה, ויודעת שאם אני אצא אני אקבל את מרבית האושר שלי חזרה. לא הגיוני שאקום בבוקר וארצה לעשות תאונה ואתחנן שהרכבת תתהפך ואני אשרוד את ההתרסקות ואצא מהצבא על רפואי. לא הגיוני המחשבה המזעזעת הזו לאדם עם ראש על הכתפיים. לא בושה לומר שהמערכת הזו לא מתאימה לכל אחד. ואני אחת מהם. בגאווה. מה עושים ? אוהבת. נשיקות לכולם.