תוצאות חיפוש עבור יהירות

היי. האם זה נכון שציפויים מכל סוג שהם לא בהכרח יהיו עמידים בכל לעיסה ויש סבירות די גבוהה שבמהלך השנים הם יסדקו, ישברו ואף אפילו מסוגלים להשבר ? את המידע קיבלתי מכמה וכמה רופאים שהעדיפו שאשאר עם שיניים לא הכי לבנות אבל לפחות בריאות, טבעיות וחזקות. ככה שאין להם שום אינטרס. שאגב למטופלים אחרים הם כן עשו זאת, אותם מטופלים קיבלו את אותם הזהרות, לחלק באמת הציפויים לא החזיקו מעמד, לחלק כן. כנ"ל לגבי הלבנת שיניים. מסתבר שיש חומר בהלבנה ש"ההתנהגות" שלו פוגעת בחיבור שבין החניכיים לבין השן. והנזק הוא "נזק בדילאיי". דווקא לגבי הלבנה בלייזר הטענות לגבי סיכונים לא קיימים - מהסיבה שלא נמדדו מספיק מחקרים לאורך זמן על מנת להגיע למסקנות כאלה ואחרות. אבל יחסית על הלייזר יש ביקורות יותר חיוביות. בכל אופן - גם על ההלבנה לא הומלץ. לגבי כתרים אין מה לדבר בכלל מהסיבה שאין צורך רק בגלל אסתטיקה. אבל גם ציפויים יורדים מהפרק כנראה. וכל זה אודות לרופא אדיב שלא מגיע ממקום של התנשאות וחושב על הטווח הארוך של הפציינט. אני רושם זאת בכל אופן כדי לאשש או לשלול את העובדות השונות. והאם זה נכון שהושק חומר חדש בשם פוג'י או שם דומה שהוא עם תכונות די דומות לאמלגם אך אסתטי כמו הקומפוזיט?

אז כן זו עדיין הבת דודה שלי שיודעת הכל מכל וכל יותר טוב מכולם היא כבר מתאמנת במשך 4 שנים במכון פיזיומיינד ליד מגוריה אך כמ טוב עבורה והצפיות שלה ממני גבוהות כמו עד הכוכבים ... היא מנסה להראות כמה היא גמישה וקלת תנועה בכל התרגילים שהיא מבצעת האמת התרשמתי ממנה באמת לטובה אך.... מכאן ועד אלי שרק לא לפני הרבה זמן שהתחלתי לעשות פיזיאותרפיה כחודש ימים אין בכלל מה להשוות אני רק בתחילת הדרך עדיין מגושמת כבדה גם במשקל ולא מתכוונת אפילו להתחיל שום סוג של תחרות איתה ולא עם אחרת אין בכלל מה לדבר ובטח לא להשוות ! אני יודעת שאת.מסוגלת לזה אז בואי ונעשה ביחד תראי כמה "קל" חחחחחח עבור מי שמתאמנת 4 שנים רצוף ביומיום בטח קל נסיתי להסביר שאין לי את הניסיון שלה ..זה נקרא דברי אל הקירות הם שומעים ומבינים ... לא התנדבתי לשום פעילות כזו או אחרת איתה לא מתאים לי וזהו שתקבל את זה כמן שבה לה הלחץ המשוויץ שלה לא עשה עלי רושם וגם לא היה באמת משהו שמזמין לבוא לראות להתרשם מול כל האולפן הענק שלהם בהם כולם כבר מתאמנים כמה שנים והמשכתי בשלי באימונים שלי לחיזוק הרגלים לנסות לייצב את כפות הרגלים לכדי הליכה לא כואבת אך לוקח זמן אז מה שיקח זמן לאט אך יותר בטוח ולמה בכלל אני אמורה להיות חיית המחמדת שלה מול כל המתאמנים התיקים? לא מתאים לי לא נכון לי ולא הלכתי כבר בפעם ה3 שביקשה שאבוא אני אלך אך ורק בקצב הנכון שלי ובזמני הנכון להתחיל את יום האימון שלי ומתי אסיים אותו כך אומר המטפל שלי בפיזיותרפיה... אפילו במקום לקבל זמן מוקצב מראש מתי מתחילה ומתי מסיימת גם לא נקבע מראש אלה רק תוך כדי האימון אם יש אפשרות להאריך את הזמן קיבלתי אישור ואם לא אז מפסיקה אחרי הכל יש לו למאמן אחריות על כולם של שלא יפגעו בעיני בת דודתי לא מצא חן למה רק ככה ? המאמן הסביר שכך נהוג ולא עוברים על הכללים כאן במכון ! לא מצאתי חן בעיניה וחזרה למכון שלה חחחח ועד שהתחלתי להתקדם בעצמי ואני נהנית בשבועיים הקרובים המכון יהיה סגור גם המאמן זקוק לחופשה מה שנכון נכון בנתיים אבדוק מה אוכל לעשות תרגילים בבית למרות שאין לי כאלו מתקנים נראה כבר אייך אסתדר והיא טסה לה לשבועיים לבקר את בת הזקונים המקסימה שלה אי שם ומאמינה שגם שם תצבור חןןיןת וגם המון הערות שתחלק לכולן שם יהיה שמייייח טוב שבוע מבורך לכל באי הפורום ונשבשר בשורות טובות יודעת ששכחתי לרשום עוד דברים כעת לא זוכרת כן משהו על הדפק שלי במול אבל זה כבר מתחיל להיות ארוך אולי גם משעמעם כמוני אכתוב שוב בפעם אחרת עייפתי מכאבים אוהבת את כולם חטולית

תודה לכולכם! על עזרה הדדית, על מילים טובות אחד לשני, על הבנה והכלה. זה לא מובן מאליו השיח פה!!! היום השיח ברשתות הוא רע, מזיק בעיקר. תודה אודי יקר שפה אני יכולה לכתוב, לכתוב רגשות ללא תגובה שיפוטית, ללא האשמה או העלבות..זה כ"כ חשוב עבורי. תודה אודי שאתה שומר ותודה לכן שאתן מכבדות ומכילות. תודה אודי שמעולם לא הרגשתי מושפלת או התנשאות..ואם הרגשתי כעס או משהו אחר תמיד תמיד היה מקום להסבר, להבנה, להכלה.. היה לי יום משמעותי וחשוב. הצום עוזר לחשוב ולהרהר...אז תודה אודי על אהבת חינם..ללא תמורה תרתי משמע.... אהבה - מילה גדולה שהייתה לי תמיד קשה להבנה ולהכלה...ופה מרגישה אהובה. זה נדיר אצלי😏להרגיש אהובה...אז תודה לכולכם. ולך אודי המכיל, המזמר ובעיקר המרגיע. אוהבת אותך במובן הכי פשוט של המילה...אולי מעיזה לומר זאת בפעם הראשונה פה. תודה לך.

שלום לקוראי הפורום ומשתתפים פעילים, במצורף חלק מתשובה של דרור להתייחסות שלי לענף ותיק במעמקי הפורום, (לתשובתי אוסיף סימון >) מחבר:ד"ר דרור גריןתאריך:5/5/2014שעה:10:27 צביקה יקירי, > שלום לדרור ולכולם - במעבר חד מיום זיכרון ליום עצמאות שמח אתה ודאי יודע שאיש אינו רואה את ההודעה הזו, מלבד מי שכתב כאן לפני חמש-עשרה שנים. > אכן אבל זאת הייתה תשובה למי שכתב לאחרונה בענף "ותיק" נדמה לי שהרבה השתנה. כשהפורום הזה הוקם נפגשנו כאן יום ולילה, ללא הפסקה, בוערים מבפנים. > אני ממשיך להפגש (לפחות עם א.ב.ץ) פנים אל פנים בנסיון להמשיך את השינוי עליו אתה מדבר בנסיון לארגן ולהתארגן, לאחרונה יצאתי כמלווה (פעמיים) עם קבוצות של אמריקים שבאו למסע בישראל והמסע הזה הביא אותי ועוד 2 חברים להבנה שעלינו לשנות גם בעולם האמיתי ולא רק בעולם הוירטואלי ובינתיים התבגרנו, > לצערי עוד לא התבגרתי אלה רק השמנתי והזדקנתי - אני עדיין בן 26 - הגיל בו נתקעתי בלבנון ב 1952 למדנו להשלים עם האטימות של מערכת ה'שיקום', > מי למד? ואיך אפשר להשלים? והבנו שאם לא ניקח אחריות לחיינו איש לא ידאג לנו. > אכן הבנו ולכן התחלנו בהתארגנות ועדיין, כל הזמן מצטרפים הלומי-קרב חדשים, >ברוכים הבאים, ברוכים הנמצאים ולא ברוכים המצרפים וטוב יהיה אם הוותיקים ישובו ויכתבו בדף הראשי, >לאחר זמן של כתיבה בעבר הבנתי שכתיבה בלבד משפרת את ההרגשה אבל לא את המציאות, מציאות שכדי לשנותה יש ליצור מאסה קריטית והצבעה על כיוון שאליו יש לנוע לעודד אותם קצת. >פותר עצמי מהתפקיד של לעודד - מה פתאום לעודד? מה בנוסף לכל אני גם שקרן, רמאי ומאחז עיניים? לא איש בשורות אני !!! מי שחושב שרע לא חייב ראשית לשנות את עצמו ומיד לאחר מכן את הסביבה ואת המערכת ממנה הוא סובל, באם אלטף למישהו את הראש ואעודד אותו/ אותה אני רק אהיה פטרון מתנשא ואם אתה זוכר כתיבתי בעבר כבר אז התקוממתי ממעמד המתנשאים - אני מחפש פתרון ולא פטרון *** > ההמשך היה פרטי ואתייחס אליו בפרטי להתראות, דרור > להתראות צביקה קומיי [email protected] 0522888486 https://www.facebook.com/comay.zvika

שלום עברתי פגיעת ראש קלה יחסית עם זעזוע מוח לפני 3 חודשים. מאז אני סובל מסחרחורת סיבוביות שיכולות להמשך שעות. הייתי אצל רופא אאג והוא כתב מבחן דיקס שלילי ואמר לי שהמשמעות של זה זה שאין לי ורטיגו כי אין עדות לניד למרות שאני כן מרגיש שהכל מסתובב בזמן התקף. האם מדובר במבחו אמין? יש לציין שגם eng יצא בטווח הנורמה. בקשתי ממנו להסביר לי מדוע אני כן סובל מההתקפים של סחרחורת סיבובית ואז הוא אמר שיתכן שזה ממקור מרכזי ולכן זה לטיפול נוירולוג. האם חייב להופיע ניד בזמן ורטיגו? במידה ולא מופיע ניד איך אפשר להסביר את הורטיגו? תודה

אני כחצי שנה בטיפול דינמי ראיתי המון שיפור במהלך הטיפול אבל לאחרונה נוצר לי כעס על המטפלת שלי אני מרגישה ממנה התנשאות אם עולה נושא לדיון במהלך השיחה היא ישר תמיד יודעת מה הכי נכון ותגבה במחקרים וכו אותי אישית זה מתיש ברמה שאוותר על דעתי כי אין לי כח להתווכח איתה כי היא יותר חכמה ויודעת ממני וזה גורם לי להרגיש ה״טיפשה״ ולא יודעת חשוב לי לציין שאני לא נתקלת בהרגשה הזאת בעוד סיטואציות בחיים אני יודעת שהכי נכון יהייה לפתוח את זה מולה אבל די ברור לי שזה ישר יושלך עלי מה כביכול ״בעייתי״ אצלי שגרם לי להרגיש ככה מעין לופ כזה שבו תמיד הבעייה תהייה אצלי יש מצב שזה באמת נכון והבעיה אצלי כי בכ״א אני המטופלת והיא המטפלת יודעת יותר אבל זה גורם לי ממש ריחוק עד לרצון להפסקת הטיפול מה אפשר לעשות? אשמח לעצה

שלום, חלמתי על נחש שחור שבדיוק התחיל להשיל עור, התנהג מאוד חביב והיה קשוב בשלום ובאופן מצחיק, קמתי בחלום משינה והוא ישן בשיער שלי, כרוך עליו כמו כתר, הרגיש מאוד אמיתי כמו חיבוק. לא יודעת אם רלוונטי אבל אני אוהבת מאוד נחשים.. עם זאת, בדרך כלל בחלומות הנחשים שלי ירוקים. לא חושב שהיה לי פעם אחד שחור כמו זה. שחור עם עור מבריק שהתחיל נשל. מה המשמעות?

שלום ד"ר 1) האם אתה תומך בהחלטת משרד הבריאות על ביטול מגבלות התו הירוק והסגול? 2) האם אתה תומך בכוונת משרד הבריאות לבטל בקרוב חובת עטיית המסכות בחללים סגורים? 3) האם אתה לא סבול שמדובר בהחלטה רשלנית שמשקפת יהירות ישראלית טיפוסית שחלילה תחזור אלינו כבומרנג? בפרט מספר 2? תודה ושבת שלום

כאן כבר כמה ימים ....נכנסת יוצאת ונעלמת ..מתקשה לכתוב אות או מילה ...... קרה משהו מזעזע בלימודים שטלטל את עולמי די מתלבטת מה לעשות אם זה ופוחדת שאחשוף את עצמי מהמקום הכועס הפגוע ... אחד המרצים השתמש במשפט הבא .."אני לא אוהב עת ההשוואה אבל בניינו מה ההבדל בן ללכת למטפל וללכת לזונה ...שנהם נותנים אמפתיה .."... אני באמת מיואשת אם ככה נראים פני הדברים באמת .. לא בטוחה שרוצה להיות חלק ממקום כזה ...והיותר גרוע חוץ ממני לאף אחד אחר זה לא הפריע .. ואפילו אמרו שאני עושה סיפור וזה רק סלנג .. לא רוצה ללכת יותר לא רוצה לראות אף אחד הלב שלי רוצה לצעוק להם שהם לא יודעים כלום מהחיים שלהם ....אבל שותקת .... אני יודעת שזה שאני כותבת את זה כאן יכול לחשוף אותי במציאות ואולי זה טעות ...אבל לא יודעת ......זה טלטל מאוד את כולי את המקומות החשוכים שהייתי בהם ....ואת התגובה של כולם מסביב ....כמו לא עבר מאז שנות דור ...מזעזע ועצוב ... וגם קצת טוב ....משהו שכתבתי הצליח לגעת במקומות נכונים ויש בקשה לעוד ....אז אולי אני מצליחה לעשות שינוי בקטנה .. תודה על היותכם ותדעו גם שאני לא כאן אתם בליבי תמיד ... אביב

אני נשואה+2 ילדים. לפני חצי שנה התאהבתי במישהו (גם נשוי+ילדים) שעובד במקום העבודה שלי בתפקיד מאוד יוקרתי שכנראה מעצם תפקידו/עיסוקו זה, הוא די שחצן ומעט מתנשא באופן כללי. יש בנינו פתיחות מלאה המתבטאת בעיקר בהתכתבות בוואטסאפ ובשיחות טלפון. בשיחה הראשונה שלנו, הבהרנו זה לזה שאין כאן כוונה שיהיה רומן בנינו אלא ריגוש ששנינו מרגישים שאנו רוצים. אנו מקווים לממש את הפנטזיות המיניות שלנו ביום מהימים, אך עד אז כאמור, אנו מממשים אותם באמצעות הוואטסאפ. הבעיה היא שהתאהבתי בו (הוא מאוד אוהב את הראש שלי ואת המראה שלי, אז לא מאוהב וזה בסדר גמור. כך הרי הצהיר בשיחתנו הראשונה - שלא יהיה כאן סיפור של מאהבים). אני מאוד אובססיבית לגביו . בכל הודעה שהוא שולח לי, הלב שלי קופץ כמו ילדה קטנה. אני מסתכלת כל כמה דקות - מתי נראה לאחרונה בוואטסאפ והאם הגיב לדברים ששלחתי לו. יש סיטואציות, שלא אוכל לפרט יתר על המידה, שאני מרגישה בהן שהוא לא ממש "שם עליי" אבל ישר מחליפות אותן, סיטואציות שאני מרגישה שאני הכי הכי עושה לו את זה ואז זה "מכפר" על ה"סרטים" שרצים לי בראש, בסיטואציות שפחות עושות לי טוב בלב. בכל אופן, אני יודעת שלא הייתי צריכה בכלל להיכנס לקשר הזה ו/או לתת לו להתפתח ככה, אבל זה חזק ממני. אין לי כאן שאלה לשאול, אלא רק לשתף ולשמוע את דעתך בנושא. אני רוצה גם לציין שאין בכוונתי "להיגמל" או להפסיק את הקשר הזה איתו למרות שזה במצבים מסויימים, סוג של "עינוי" ללב שלי... תודה על הזמן שהקדשת לקריאת דבריי אלה.

חבר מאוד טוב שלי סובל מאוד נפשית. הוא מאובחן עם דיכאון ופיברו, אבל אני מכירה אצלו דפוס אחר. אני לא יודעת אם הוא מספר למטפל שלו הכל, ולכן אני שואלת כאן (אולי אם תוכל לחשוב על סוגים של בעיות בכיוון, כדי אני והוא נוכל לקרוא יחד ובהתאם לגשת עם זה לפסיכיאטר שלו (שוב- אני חושבת שהוא מתבייש לספר לו הכל) מדובר בבחור מאוד חכם ואפילו אהוב. קל מאוד לחבב אותו, להערכתי, והוא חבר אמיתי. אין באמת מה לא לאהוב בו. הוא יחסית פעיל חברתית, אבל הוא סובל מבדידות תמידית. (הוא פעיל חברתית מהסיבה שהוא רוצה לנסות בכל זאת ליצור אינטראקציה, גם אם זה ממש קשה לו. הוא לא יכול לסבול את המחשבות של הבדידות האין סופית) הוא מרגיש דחוי בכל מצב ובכל אירוע, או טלפון.. או אפילו הודעה (אדם נורמלי, לא היה מרגיש דחוי בגלל דברים כל כך קטנים וחסרי חשיבות) גם האנשים שאוהבים אותו- הוא חושב שהם שונאים אותו אם אומר זאת במילים שלי- הוא מרגיש כמו הילד שאף אחד לא יבוא ליום הולדת שלו (לא דבר שממש תואם את המציאות) הוא לא אוהב את עצמו, לעיתים מתגאה בחוכמה שלו, עד כדי שחצנות והתנשאות- אבל זה קורה רק ליד אנשים שהוא יודע שהם אינם ברמת האינטליגנציה שלו- דבר שגורם לי לחשוב שהוא מחפש כיפוי, מקור לכוח. האם לדעתך יש משהו שאני יכולה לעלות בפני בפסיכיאטר שלו? האם יכול להיות שהוא סובל מבעיה נוספת? אני יודעת שהדבר הטוב ביותר יהיה לדבר על הדברים האלה ישירות בשיחה עם הפסיכיאטר, אבל לצערי אותו חבר מקריב בשביל שאשב שם 5 דקות ואומר מה שאני רוצה, אז... אני באמת מקווה עזרה.

שלום שרון, עניין ה-OCD אצלי הפך מדבר עוצמתי ששיבש את החיים ב-100% לדבר פחות עוצמתי שמשבש את החיים ב-45%. העניין הוא כזה - לי היום לאורך השנים האחרונות OCD על מחשבות אלימות קשות שפשוט שיבשו לי את החיים. לא יכולתי להיות בשום מקום כי כל מקום או נקודת זמן - כתוצאה מחרדה ולחץ (אולי אף חרדה חברתית) - הייתי נלחץ וחרד ואז ה-OCD מופעל אוטומטית להתקף של אמירה אלימה קשה זה מהקטן לקשה. פלוני אני אדביק אותך באיידס או כל מיני דברים. או מדברים על מקרה שקרה לאלמוני ומלחץ הOCD היה מפעיל אני עשיתי לאלמוני את הדבר הזה - הדבקתי אותו בצהבת או לא משנה מה. הדבר הזה קיים אבל בעוצמה נמוכה. הבעיה הייתה בתקופה העבודה ששם יש לחץ שהיה מפעיל OCD - הבעיה הייתה ממוקדמת בפחד מפליטות פה שישמעו את מה שאני אומר ואוי ווי מה יחשבו או יסיקו מסקנה וכדומה. התוצאה היא פרצופים ופחד מסויים ואנשים ראו בזה אולי מוזרות ואולי התנשאות והתרחקו וכך יצא שגם קשר חברתי מאוד מאוד קשה לבצע. אני צריך ממש שקט ולהרגיש ביטחון מושלם כדי להתחיל לנהל שיחות אמיתיות עם אנשים ולא להרגיש שהם מאיימים עליי ואז הOCD והחרדה קיימים וזה סיטואציית להתרחק מהמקום הזה שמשפיע עליי לרעה. וזה בעייתי כי למשל אי אפשר "לברוח" מכל מקום או עבודה או סתם מקום שאני רואה את הבן אדם יותר מפעם אחת בחיים ואז זה פחות מפריע. זה מאוד מתעצם, לפחות החרדה, כאשר אני חושש ממישהו ששמע לכאורה אמירה אלימה של OCD ואני צריך לראות אותו יום-יום או פעם בשבוע או מפגשים כמעט תמידיים. זה מפריע , אני לא מסוגל להכיל את זה. השאלה מה לעשות? אני מודע היטב לא להתייחס. אבל התוצאה היא שברגע שאני מרגיש לא בנוח או חושש או רואה מישהו/מישהי שנראים לא לא מתאימים לי לאופי אני מרגיש מאויים ואז החרדה עובדת ומפעילה את הOCD וחוזר חלילה עם החרדה ממה ששמעו. מה עושים? נמאס לי אפילו בחלק הקטן הזה ממחשבות OCD אלימות. ושוב! הם הרבה-הרבה פחות אבל אני מניח שזה בגלל שאני נמנע מאינטראקציות תמידיות עם אנשים אלא עושה את זה במדידה מאוד קטנה. מה שבעצם אני מנסה להגיד - שאני יושב בשולחן ומשני צדדי יושבים אנשים - זה מלחיץ אותי - מפעיל אצלי חרדה ואת הOCD וזה מתמקד כמעט תמיד במחשבות אלימות. והפחד מפליטת פה ואז אני לא יכול להיות בארגון שאני נמצא בו כי אני לא יכול לסבול את המחשבה שמישהו ששמע אותי אומר משהו כזה ואני לא יכול לסבול את המחשבה שה-OCD ממשיך לפקד על המוח שלי ולא נעלם ממני כבר. אודה לעזרה.

ויכול להיות, אודי, שלא תעלה את הפוסט הזה, כי הוא לא יתאים לכללים הזהירים העכשויים. אבל אולי כן תעלה, ואולי אקבל הסבר על מה שקרה כאן. אני ראיתי מהמבט הסתום שלי נשים פגועות ופגועות קשה שלא באשמתן, נשים שהרסו להן את החיים, ואם לא כח הרצון החזק שלהן הן היו נשארות מרוסקות לעד. הנשים האלה היו במבט הסתום שלי בצד אחד. מולם היה קול מתקיף ומאשים. בהרגשה הסתומה שלי ראיתי התנשאות, ראיתי קהות חושים, ראיתי חוסר רגישות, לא ראיתי נסיון לראות אותן כמות שהן, וממש לא לשמוע אותן. לא ראיתי שום חרך של ספק, של שמא. הכל נחרץ חותך כתער. חותך וכואב. נחנקתי מכאב עבורן, עבור הנשים הגיבורות הגדולות מהחיים. אולי יותר ממה שראיתי - לא ראיתי. השיח פה תמיד כל כך יפה, מכבד, אוהב, עוטף, תומך. מנסה להבין, לא מכתיב כלום על אף אחד. מנסה כל כך לעזור במקסימום הזהירות האפשרי. מאיר נקודות שהחברה לא יכלה למצוא לבד, אבל הכל בזהירות, בכבוד, כהצעה. הרבה יש לי ללמוד, והרבה למדתי מרוח השיח שכאן בין החברות, גם בלי להתייחס לתוכן. אז מה דיני: להיקרא סתומה? להיחסם? להיות זאת שמונעת שיח פתוח שבו מותר להגיד הכל הכל גם אם הדברים יכאיבו מאד לחברות כאן? מרגישה סתומה טוטלית. אולי בכלל לא הבנתי את מה שהתרחש מולי.

ד"ר שלום רב. לאורך חיי סבלתי מבעיה של מציאת זוגיות טובה.. כל הבחורות שרצו אותי אני דחיתי והבחורות שאני רציתי דחו אותי.. אני לא כל כך יודע מה הסיבה כי באמת לא מתוך שחצנות המראה החיצוני שלי הוא יתרון גדול פשוט כנראה שאין לי מספיק מיומנות להרשים את הבחורה ממש ומבחינתה אני נורמטיבי לחלוטין. בשאר התחומים בחיים אני מספר 1 בין כל החברים והמשפחה. אם זה כולל לימודים עבודה או כל דבר אחר. אני מרגיש מבוזבז כי אלה שנים יפות מחיי וחבל שאני עובר אותם לבד. כל החברים תמיד מתפלאים איך זה שאין לי חברה והאמת שהם צודקים. אני מחפש מישהו מקצועי שיכול לעזור לי בכלים מסוימים או לאבחן את הבעיה

רצית שיהיה שיח..שאם רוצים לומר משהו אז שיהיה לאותו אדם ולא דרכך...אז עשיתי את מה שבקשת ולא בקשתי שתאמר אתה לסנדיי........ אבל בדיעבד מעדיפה שתמחק את ההודעה האחרונה שכתבתי הערב ובסופו של דבר יודעת שלא תמחק. אני לא מתכוונת לפגוע באף אחד ומקווה שכלם מבינים זאת, אבל אודי, קשה לי שיעשו עליי סטנד אפ, ועל זה לא הגבת כלל :( על הפחד שלי מזה....שמישהו ירצה להשתלט על הערב ויחליט שהוא זה שיעזור/ יציל אותנו....גם אם היא לא חושבת שזאת השתלטות לקחת ממך את המקום של הגיטרה ולנגן איתך....ואני חושבת שזה די שקוף ולא פרשנויות פרוידיאניות כמו שכתבה...ובכלל לכלנו יש הצלחות אז מה? אני מרגישה התנשאות וכאילו שהיא מעלינו...קשה לי עם זה חשבתי שפה המקום שונה..חשבתי שאולי גם תגיב קצת..לא יודעת...... אני לא זקוקה להכוונה של מאמן אישי, אם הייתי רוצה כזה הייתי הולכת למאמן אישי :( או למישהו שיעביר ביקורות.. קבלתי כאלה מספיק בילדות ועד היום ממשפחתי.... קשה לי איתה וגם לא נראה שהיא מבינה בכלל......סליחה. מרגישה צורך ללכת מכאן עכשיו ולא לכתוב יותר בפורם לעת עתה....אז להתראות בינתיים עד שארגיש בטוח..... מ.

לפעמים דברים שנראים לנו ברומו של עולם, אנחנו לא רוצים לפרוט אותם לפרוטות מוחשיות יותר, כאילו אנו פוגעים ב'קדושה' שלהם. ועם כל זה, הדבר לא פעם צריך להעשות, כדי לבחון את הדברים. אני מדברת על חובותיו של מטפל כלפי מטופליו. בעצם בין המטפל למטופל יש הסכם שירות, בין אם בכתב או בעל פה, זה לא משנה איך נכרת ההסכם, זה הסכם שרות, המטפל נותן שרות איקס ומקבל תמורה של ווי. עכשיו השאלה היא מה כלול בתוך אותו הסכם? אם ההסכם הזה קובע שהמטפל חייב למטופל 50 דקות בשבוע ולא יותר מזה, אזי גם לא אוכל לבא אליו בטענות אם לא מסכים לתת מעבר לאותן דקות, כי הוא לא חייב. אבל אם ההסכם בין המטופל למטפל קובע שאם המטופל יהיה צריך את המטפל בעתות לחץ ומצוקה אזי תוך זמן סביר הוא יתפנה עבורו, אזי זו מחויבות המטפל, והוא לא עושה טובה בזה שהוא אכן נותן את אותו שירות. ואפשר וצריך לקבוע את התשלום עבור הטיפול הנוסף הזה, האם מגיע למטפל תשלום ואם כן כיצד הוא יחושב, הכל צריך להאמר בצורה הברורה ביותר כדי למנוע אי בהירות ואי הבנות בהמשך.. אני לוקחת בחשבון שישנם מטופלים נצלנים, או מטופלים תלותיים שרוצים מעבר למה שהמטפל בעצם חייב להם, ויש להם טענות למרות שאין להם כל בסיס, והם שוכחים את הגבולות, או שיש להם צרכים שהמטפל לא יכול לענו עליהם, שהרי הם לא ילדים יחידים, לכן צריכים לזכור שהחובה של המטפל למטופל היא לאו דווקא מוסרית אלא חובה חוזית ככל חובה אחרת, וצריכים שהיא תהיה ברורה לשני הצדדים מה היא כוללת. כאשר אני משלמת כסף לביטוח עבור גרר אם המכונית נתקעת, אני מצפה לא להמתין 5 שעות בחושך בקור באמצע הלילה עד שיגיע הגרר, בדרך כלל הוא מתחייב להגעה תוך זמן מסוים, ואם לא יגיע בתוך אותו זמן אזי הוא לא קיים את ההסכם ביננו. לא לכולם יש תודעת שרות גבוה. אני אישית נותנת שירות מכל הלב, ודוחקת הצידה צרכים אישיים אם לקוח יכול להינזק. נכון, שאני לא מקבלת כל לקוח, ואני בוררת אותם, אם הם נצלנים, נודניקים, או תוסיפו כל סופרלטיב אחר, אני מסרבת לקבל אותם כלקוחות, אבל כאשר אדם הוא לקוח שלי הוא יקבל הכל. פעם הייתה לי עובדת שעבדה אצלי שבועיים וראיתי שהיחס שלה ללקוחות הוא מזלזל, ראיתי שאין לה מוסר עבודה והתחייבות לעבודה או ללקוחות, ופיטרתי אותה. החמודה הזו תבעה אותו לפיצויים בגובה 150,000 ¤ (מאה חמישים אלף ¤), בטענה שהיא הייתה בהריון (שאני כלל לא ידעתי עליו) ושיש לה ילדים קטנים. פניתי בשעתו לתמ"ת לשמוע את חוות דעתם, הם אמרו לי שלא לפרוטוקול, אל תוותרי, היא נצלנית, אך הם לא היו מוכנים לתת לי חוות דעת בכתב כי החוק מאפשר להם לתת חוות דעת רק לעובדים כנגד המעבידים ולא למעבידים כנגד העובדים. (שזה גם שערוריה!!!) לא אתאר לכם את כל התלאות שעברנו, רק אומר לכם שלא רק שהיא הפסידה במשפט אלא שהשופט הטיל עליה סכום עצום כהוצאות לשלם לי, והשופט גער בה ואמר לה שמעולם עוד לא ראה תביעה הזויה שכזו, הוא שיבח הן את האמינות שלי, והן את הדרישה שלי לתת שירות ללקוחות, וכדי להיכנס באותה עובדת חזק, הוא אפילו לא חכה לפסק הדין אלא תוך כדי דיון הוא פסק לה הוצאות על כל מיני דברים ביזאריים ובפסק הדין הוא אמר שעשה זאת כדי לאותת לעובדים שלא יחשבו שבית הדין לעבודה ייתן להם הגנה כשהם לא עושים את המוטל עליהם, ויש אוטונומיה של המעביד שזכותו לראות את העסק שלו מתנהל כפי שהוא רוצה ודווקא יש לשבח את אותם בעלי עסקים שרואים זאת כחובתם לתת את מלא השירות ללקוחות, ועומדים על כך שזו הצורה שיתנהל העסק שלהם. מי שלא יודע בבית הדין לעבודה יושבים שלושה, אחד שופט ואחד נציג העובדים ואחד נציג המעסיקים, ושלושתם גערו בה, נתנו לה על הראש על החוצפה לתבוע אותי, ועל החוצפה שהיא חשבה שזכותה לא לתת את מלא השרות והעובדה שהיא האמינה שעצם זה שהיא בהריון ואמא לילדים קטנים יתן לה הגנה מפני פיטורין. כך שעם כל הכבוד למטפלים היקרים, אני חושבת שדברים צריכים להיעשות בצורה ברורה לחלוטין, גם אם זה לא כל כך נעים, חייבים לשים את כל התנאים בתחילה על השולחן, מה המחויבות שלו, מה הזכות של המטופל, למה הוא יכול לצפות ולמה הוא לא יכול לצפות, ושני הצדדים צריכים לדעת את הזכויות ואת החובות שלהם. בצורה כזו המטופל גם לא יפגע אם לא יקבל שירות המטפל, ולעומת זאת אם יש התחייבות המטפל יידע שחובה עליו לתת את השירות גם אם לא נוח לו, כי זוהי עסקת חבילה. אני אפילו הייתי מייעצת למטפלים לעשות טופס סטנדרטי אותם הם נותנים למטופל בתחילת הטיפול שם יהיה רשום בדיוק מה החובות והזכויות, ואם המטופל והמטפל ירצו להכניס שינויים אינדיבידואליים יעשו זאת, אבל בשקיפות ובבהירות, ולא בזמן מצוקה של המטופל אלא בתחילת הדרך, כשהכל עוד דף חלק. אני לא אומרת שאי אפשר לבקש לפנים משורת הדין, כאשר יש צורך במשהו מסוים, כמובן שבאינטראקציה שנוצרת במשך הזמן בין מטפל למטופל הגבולות קצת מטשטשים, אך צריכה להיות שתית ראשונית נכונה, ואזי אם המטופל יבקש משהו שלא בגדר ההתחייבות אי אפשר לכעוס כאשר המטפל לא עומד בציפיות הללו. לכן אני חושבת שראוי לדבר על הדברים הללו מראש, לעשות תאום ציפיות, וכל אחד ידע בדיוק את חובותיו וזכויותיו. זה יכול למנוע הרבה עגמת נפש בהמשך הדרך. ואגב, הסכם יכול להשתנות תוך כדי תנועה, למשל מספר ביקורים, וגם התחייבות של המטפל בהתאם, אך הכל צריך להיות ברור, המטפל לא צריך להרגיש כמו מקבץ נדבות, ומאידך הוא לא צריך לפתח ציפיות מעבר למה שהמטפל מוכן והתחייב לתת לו. כשהדברים יהיו ברורים, יוכל כל מטפל להחליט אם שירות כזה מתאים לו אם לאו וההחלטה הזו תעשה לא בזמן אמת של מצוקה שאז הוא ציפה למשענת ולא קבל, אלא היא תעשה בתחילתה הדבר בצורה רציונאלית ומודעת.

הי אודי, אני קוראת כאן את ההודעות של מימה בדבר הקשר הטיפולי שהיה לה עם הפסיכולוגית ההיא, וזה "זורק" אותי בזיכרוני למטפלת שהייתה לי. כמובן שאין לי עניין לקלל את המטפלת , ואני חושבת שסך הכל היא השתדלה איתי והייתה בסדר , אבל כן חושבת שהיא לא התאימה לי מבחינה אישיותית. העניין הוא, שעם המטפלת הנוכחית התחושות הרבה יותר רגועות . יש געגוע, ישנה חיבה, ישנה מבוכה.. אבל יש לי בה אמון מלא. אני לא חשה התנשאות ממנה או ציניות או זילזול, היא אדם טוב ואמפתי בעיניי. אודי, אני לא פוחדת ממנה. ומהמטפלת הקודמת אני פוחדת מאוד - ועדיין. אני פוחדת לעבור ליד הקליניקה שלה, יש לי חלומות מפחידים עליה לפעמים. ומידי פעם זה מכה בי , וקשה לי להתמודד. לפעמים אני מתחרטת שהלכתי אליה מלכתחילה. הייתה לנו שיחה (לא טיפולית) לפני החגים, אני ביקשתי. הייתה שיחה קשה מבחינתי, ולא הייתי מסוגלת לאכול שום דבר לאחר מכן במשך שלושה ימים. היא אמרה שזה אכן לא מתאים בינינו ושלא מעוניינת לגרום לי נזק, שאינה עוזרת לי,וביקשה שאמשיך הלאה. אודי, היא אמרה שהיא לא מבינה מה אני רוצה מחייה: "תגידי, מה את רוצה מהחיים שלי???" אבל הלב שלי - כואב לו, ולמרות זאת הוא מסרב לשחרר. ומידי פעם הוא פשוט מתמרד, ואז אני חוזרת לחשוב עליה. למרות שהראש יודע שהיא לא טובה לי, ושאני נמצאת במקום הרבה יותר טוב עכשיו, במקום טוב ומכבד ומכיל. אני כנראה אוהבת לסבול. אני אוהבת שנשים מכאיבות לי רגשית. מתי אני אבין שזה לא ישנה את הקשר עם אמא שלי? ולא ימחוק את הכאב הרגשי והפיזי שהיא גרמה לי?

לא מצליחה להתגבר על ההשפלה, על הרמיסה, על האטימות... לא מצליחה... מנסה בכל דרך.... מסביב מנסים לתמוך, זה לא עוזר..... מתארת לעצמי שהזמן יעשה את שלו... בינתיים מאבדת יציבות... ניסיתי לקחת כדור פרקוסט... רשמתי לעצמי.... אולי יעזור, בינתיים עושה לי סחרחורת... בטוח לי שהתגובה הקיצונית שלי, היא חלק מהבעיה שלי, אבל זה מה שמרגיז כי הוא יודע את הבעיה יודע את הרגישות, יודע עד כמה אפשר למוטט אותי, ודרך עלי כך ביהירות, בשפלות, סתם... בדבר שלא היה דורש מנו כלום מעבר לשתי מילים.... זה כל כך משפיל.... מרגיש מבוזה ונטוש. קשה לי מאד להתגבר, לא מצליחה, מנסה ולא מצליחה, כנראה במשך הימים הבאים שאהיה עסוקה בכל מיני דברים אצליח להסיח את דעתי, בינתיים, אני במערבולת קשה, עם חוסר יציבות כללי, הידע הזה שאי אפשר לסמוך על אף אחד, ההבטחה שלו שתמי יהיה בשביי תמיד יתקשר מיידית, תמיד אוכל לסמוך עליו, וכך הפר את הכל ברגל גסה, מתוך יהירות, מתוך רצון להשפיל, זה מחזיר אותי יותר מדי אחורה, זה מפרק אותי לגרומים, זה מוציא את הפקק על כל מה שסגור בפנים.... והוא יודע את זה, ולא היה איכפת לו לגרום לו לכל הכאב הזה, סתם... אפילו אם נאמר שזה מתוך חוסר מחשבה, זה עוד יותר כואב, עד כדי כך, כשאני שולחת מיילים, הצילו.... והוא יודע כמה הדאגה הזו מטרידה אותי, כמה הייתי צריכה את העסרה שלו, קמי בבוקר עם מועקה נוראית, לא יודעת איך אעביר את היום, ויש לי כל כך הרבה מה לעשות, לא יכול הלנשום, ישנה עם כדורים חזקים ובבוקר הכל מעיק כל כך, ההתקפות מגיעות לעיתים קרובות מדי, לא אצליח לעמוד בהם לאורך זמן

החלטתי להתקשר לחברה שהייתה פעם חברה קרובה ובהחלט התנתק הקשר עליות ירידות כעסים וכו רציתי לשאול לשלומה והיא הייתה כזאת מתנשאת קרירה מעט בעוד שאני יודעת שעם חברות אחרות שלנו משותפות היא מדברת אני מכירה אותה מילדות והן בערך מגיל 23 כולנו בנות 32 כבר חלקן נשואות חלקן לא היא לא ואני לא בכול אופן ממש התבאסתי מהתגובה שלה כי אני כשהיא הייתה מתקשרת אחרי מלא זמן הייתי מדברת כאילו לא היה נתק ןאני אומרת לעצמי מי היא חושבת שהיא ובטח מרשה לעצמה להתנהג רק אלי כך הרגשתי פתאום במעמד שפל כאילו ריחמתי על עצמי לא יודעת באיזה קטע אבל מיד אספתי את עצמי והזכרתי לעצמי שהמציאות שלי היא כפי שאני יוצרת אותה ובטח לא כמו שהסביבה מכתיבה עזרי לי לסדר את ראשי כדי שזה לא יטריד אותי תודה רבה מעומק הלב את אישה מדהימה <3

זה מה שנעשה לי בטיפול פסיכולוגי על ידי המטפלת. כפיית תסכולים כוחנית בלי שום הצדקה מציאותית מעבר לעובדה שהיא פשוט עבדה לפי כללי הפרקטיקה שלמדה- זה מה שנעשה לי בטיפול פסיכולוגי. כפו עלי תסכול היכן שלא היה הכרח אמיתי בזה. כפו עלי תסכול רק כי החליטו שהמטפל הוא הסמכות שתחליט אם מתי וכמה. כפו עלי תסכול בכח וניסו לאלץ את ההכרה שלי לקבל את זה ולהשלים עם זה. אינוס גבולות על הנפש. במקום שבו הדבר החשוב מכל עבורי היה הצורך להרגיש שהעולם כן יבוא לקראתי. שיש תקווה. שיש מזל. שיש יעוד. יש חיבור. יש דרך. יש שייכות. יש ניסים ונפלאות כאשר למישהו באמת אכפת ממך. אבל לא היה שם מישהו שבאמת אכפת לו. הייתה שם פסיכולוגית שעשתה את העבודה שלה. והיא אפילו לא הסבירה לי מה מהותה של אותה עבודה אלא כפתה אותה על נפשי וגרמה לי להבין בדרך הקשה שלא משנה כמה ארצה וכמה אזעק וכמה אלחם וכמה אבעט וכמה אכעס וכמה אתחנן וכמה אבקש וכמה אקווה - יש את 'מגבלות הקליניקה' שלה. מגבלות שניסתה לתרץ כאילו בשם המציאות למרות שהיה ברור שכופים עלי פה משהו מאולץ שמישהו למד והוא מרשה לעצמו כי קיבל את האישור הממלכתי להוות סמכות לזה. הוא 'מורשה'. ואני לא. אני לא 'מורשית'. אז דחפו לי בכח פרקטיקה לגרון. אנשים כאן העירו לי על כל הדרמה 'מה היא כבר עשתה לך? 'אינוס תסכולים'. אם כבר זאת את שאנסת את עצמך עליה ' ואולי יש בזה משהו. יכולתי פשוט לקום וללכת לא? אבל חשבתי שהם באמת לוקחים את הכסף הזה בשביל לעשות שיהיה לי טוב. בשביל לתת לי, בשביל להתאמץ להתאים בשבילי. בפועל התברר שהם מתיימרים להציג את זה שהם לוקחים את הכסף כי *הם* עבדו קשה. כי *להם* יש תעריף. כי בכלל אתה לא חלק במשוואה הזאת ומנשלים אותך מהכח כצרכן. ובעצם הכל מן ניתוח נפשי לספרציה? תהליך שאמור להוביל לספרציה? לא ברור. שאדם ייקח אחריות על עצמו.. כל מיני מילים ומושגים נזרקים לאוויר. בשום מקום לא רשום שטיפול יכול גם להסב חוויות כמו שאני הרגשתי (בעצם אצל פרנצי בסוף מצאתי שכתוב). החוזה לא היה ברור כחוזה. הגבולות לא הוגדרו בצורה ברורה מלכתחילה. הסכמנו שאני יבוא לפי הצורך שלי. היה משהו בעייתי. בלבול שפות? הכי בלבול שפות שאפשר. והאם החוויות האלה לימדו אותי שיש בי הכח לשנות את המציאות? לא! הם לימדו אותי להתייאש להשבר, להתרסק, לחוש בזויה ומושפלת שלא משנה כמה תתחנן תרצה תזעק תבקש תקווה - זה לא יעזור. לא יהיה שם אף אחד שאכפת לו. ותמיד המציאות תקבל עדיפות על פני האנושיות. הפה ידבר 'אכפת לי' אבל היד תתסכל בנחישות. מציאות זו מציאות גם אם היא מלאכותית מאולצת וכפויה. המטפלת תציב 'בתנאים שלי או כלום' ואז תדבר מבחוץ ותנתח בלי רגש באופן אנליטי תציע איזה שיקוף או פירוש. כמו לומר לאדם טובע שמנפנף בידיו במצוקה וזועק נשמתו 'תימשו אותי מן המים' והיא עומדת מנגד ומשקפת בלי לתת לסערה הדרמתית של מאבקו על חייו להרטיט בה דבר או לגייס בה דבר -תגובה אנושית רגשית כלשהי של בן אדם כלפי בן אדם אחר. תגובה אנושית. שמשיבה בטחון בטוב, בתיקון. היא עומדת ופולטת בטון טכני 'אתה מרגיש טובע. כאב' והים סוער והיא רגועה ושלווה. אפילו מחייכת. אפילו משועשעת לרגע לא נבהלת. לא נזעקת, לא עוטה את גלימת הסופר מן שלה להושיע כאשר האחריות לשיקום הטוב והנס לחיים הוטלה עליה. מסירה מעצמה ומשליכה חזרה את האחריות לאחר 'תעזור אתה לעצמך' היא אומרת בקור 'אתה לא מוכן לקבל את התנאים שלי והגבולות שלי'. זה כל מה שקובע ומשנה. כל היתר לא משנה. ואז האדם מתפכח. כי בעצם אין ים ממשי בסביבה אז כיצד יתכן שהוא טובע. איך אפשר לטבוע בלי ים? הרגש היה ממשי אבל לא מציאותי. השכל שלו מבין את התעתוע. אבל הרגש עייף. הרגש נרמס. בהשפלות נרקיסיסטיות ואוזלת יד והפקרה והעדר אכפתיות אנושית שנאבקת על תיקון. למרות שהוא ממש רצה וקיווה. איך אפשר לקבל על עצמך גבולות שנחווים כמשפילים? שקובעים מיהו בעל הכח ובעל הסמכות. מיהו 'המורשה' ואתה אינך 'מורשה'? איך אפשר לקבל כאלה גבולות כאשר אתה המשלם אבל אתה לא משלם כי אתה ראוי לתמורה שהיית מייחל לקבל, מסתבר. אלא אתה משלם כי המטפל עבד קשה ויש לו תעריף. אז אפשר היה להצביע ברגליים. אפשר היה לקום וללכת. לא להישאר. אבל החלום שלך היה 'ללמוד פסיכולוגיה' כי זה נשמע אז מעניין מסתורי ונשגב. זה היה החלום שנתן תחושת יעוד ותקווה לשייכות. בספרים שלהם זה תמיד 'אנחנו האנליטיקאים'. הרגשה של זהות מקצועית. זהות להתגאות בה. שייכות. הרבה רווחים מנטאליים ונרקיסיסטיים. וגם אתה רוצה. רוצה להיות מוצלח, לנצח בתחרות, להתקבל, להשתייך, לשגשג. להיות מואדר בעיני עצמך ולזכות להערכה בעיני אחרים. לחוש יעוד וזהות ומימוש. אבל אתה גומר בתור 'בעל נכות נפשית מוכרת' כי המטפל לחץ עליך מתוך הסמכות שלו וניצול ההעברה הנאיבית שלך כלפיו שתצא לעבוד. בכלל לא עצר להתייחס למיליון דברים שהיה אפשר להתייחס אליהם. היה עיוור לדבשת של עצמו. טיפל טכנית ולא אנושית. והמשפט האחרון מסכם מה היה לקוי ב'טיפול' הזה. לומדים טכניקות אבל את הלב שוכחים.

חוץ מהרצון לרצוח את כל הפסיכולוגים ובייחוד את ההיא שטיפלה בי חחח אני מנהלת חיי שגרה פחות או יותר. יש לי את התחביבים שלי, מסגרת תעסוקתית חלקית שלי, פעילויות שאני נוטה להשקיע בהן את זמני וגם זמן פנוי שמעבירה בגלישה באינטרנט.. אבל אין לי הרבה יותר מזה. אני מצומצמת מבחינת כמות האנשים שאני בקשר איתם, ואין לי גם מטרות לטווח ארוך, בחורה בגילי אמורה כבר לחשוב על זוגיות, הורות, התקדמות תעסוקתית. זה מרגיש גדול עליי, הכל. אני רוצה להיות חדורת מוטיבציה, להציב מטרות, לפעול כדי להשיג. אבל איבדתי את הרצון לדברים, אני ממש לא בדכאון, זה לא המצב, איבדתי משהו אחר, מן שאפתנות, כאילו אין לי. אני לא שואפת. נוח לי. אני מתמסרת לנוחות הזאת. אבל הזמן עובר ועובר. הוא לא מחכה לי. אז למה זה לא מעיר אותי לנסות לעשות עם עצמי יותר? אני גם לא ממש נפתחת לקשרים חדשים וזה משהו שהייתי רוצה להתחיל כן לעשות. קצת קשה כשאין תחושת זהות ברורה מצידי, אבל בזמן האחרון התחלתי להפסיק להתבייש בעובדה של הרקע שלי, הפרעות אכילה, ביטוח לאומי, התמודדויות והכל, אני חושבת שהבושה הזאת עיכבה אותי כמה שנים טובות ועוללה לי סבל וגם שהטיפול הפסיכולוגי הארור עם המטומטמת הקלינית הבכירה שאם היא פסיכולוגית אז אני פשוט בזה בוז אינסופי לדמותה והתחום שהיא אמונה עליו - זה פשוט לא יאמן איך במקום לעזור לאנשים שאתרע מזלם להפגע נפשית בהפתחותם מתנשאים עליהם. היא לא עזרה לי להרגיש ערך אלא העצימה את חוויית האי שייכות ובושה. אבל עכשיו אני כבר מתחילה לנצח את הבושה שלי כי שמה זין וכבר לא אכפת לי אז אני רוצה שאיכשהו העובדה הזאת תפתח פתח שיתחיל להוולד בתוכי רצון, שיהיו לי שאיפות שוב, רצון להגשים דברים, לשאוף לדברים. יותר מדי נוח לי והזמן סתם אוזל. אין עשייה משמעותית בחיי. תוהה אם זה בעיה או לא. אולי זה דווקא בסדר שכך? מי קובע איך נכון יותר להיות? אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שחיים במעגלים מוכרים של שגרה אל מול השוואה אל הספקים של אחרים זה צובט. אני לא מספיק נפתחת לחדש, בייחוד כשזה מגיע ליצירת קשרים והיכרויות. איפה החשק שלי?? אני דוחפת את עצמי מכח השכל במקום שיהיה חשק פנימי שמניע את הגלגל הזה, תשוקה. פחד ורתיעה הם מה שמניעים אותי בבסיס של הכל. זה מעצבן. בא לי לטרוף את העולם כבר, ובפועל אני ההיפך הגמור כמעט. מן כלום קטן סתמי של נוחות ומעט מדי עשייה. קצב איטי איטי בעולם שבו הזמן חולף מהר מהר. אז להתבאס? חיי נוחות הם בעיה? בא לי יותר

זה היה קצת כבוד לפגוש את הפסיכולוגית הזאת. באמת אשה משכמה ומעלה. ככ הרבה עשייה בחיים שלה. אודי שאמרתי שנתנו לי אבחנת 'גבולית' היא קצת השתאה ושאלה 'זאת אבחנה קשה. מי אבחן אותך?'. אז הסברתי לה את השתלשלות העניינים בערך.. קצת מעצבן שאחרי שהיא שמעה מה האבחנה היא טיפה ניתחה אותי לפי זה ופחות הקשיבה ממקום נקי. בכל אופן היא אמרה שהעבודה הנוכחית שלי מתאימה לי. אמרה שאני ידענית ואינטיליגנטית אבל לא יעזור לי עוד טיפול. שאלה מה אני רוצה מהחיים , מה השאיפות שלי.היה קשה לענות בבירור אם כי יש מושג קלוש רעיונית. היא אמרה לי על כל מיני דברים שסיפרתי שעשיתי למרות הקשיים שלי, למשל שלא מזמן יחסית יצאתי לגור מחוץ לבית ההורים, אמרה ש'יפה מאוד' ולא לוותר ושאמשיך לנסות בחיים עצמם ולא לחפש מענה אצל מטפלים בקליניקות. ממה שסיפרתי לה מאוד בכנות אמרה שיש לי בעיית גבולות ביחסים קרובים ושכנראה הלבדיות זאת חוויה קיומית שמלוה אותי מאז ומתמיד ועלי לחיות עם זה . היא חושבת שהפסיכולוגית לפי מה שתארתי הייתה צריכה להעיף אותי הרבה קודם ברגע חצית הגבולות הראשון ושמשהו בהתפתחות הטיפול לא היה אופטימלי. על כל פנים הרגשתי טוב שהלכתי. סיפרתי לה שהייתי בכמה הרצאות שלה ואני אוהבת לשמוע אותן ואולי בעתיד אגיע לעוד. היא בירכה על כך. היא סירבה לקחת ממני תשלום בסוף כי שמעה מה מצבי הכלכלי אז חשבה שזה לא לעניין כנראה בייחוד אולי לאור העובדה שמבחינתה לטיפול פסיכולוגי אין הרבה מה להציע לאחת כמוני. (לפחות היא כנה :p ) . וזהו. היא עודדה אותי להעיז לצאת לדייטים כי קצת הזכרתי את הנושא. אמרה שלא יזיק אם אתנסה בזה. והדגישה שאחפש קשרים עם אנשים במציאות ולא עם מטפלים, אה וגם אמרה שאני אובססיבית לפי מה שסיפרתי לה על היחס לפסיכולוגית ושיש לי נטיה למצבי רוח. נו לא חוכמה. גם אני יכולה לנתח ככה על סמך נתונים שימסרו לי. בקיצור... אני מנסה להמשיך הלאה אודי.. באמת. בחיים עצמם. עם כל הכאב שכנראה צריכה ללמוד לחיות איתו כי אין מה לעשות. יש גם שמחה לפעמים. היא גם אמרה שמצד אחד אני מרגישה נחיתות וערך נמוך מצד שני קצת התנשאות בתוכי על אחרים.. מכירה כבר את עצמי אבל זה נחמד בכ"ז לקבל הרגשה ממישהו שהוא לכמה רגעים מוכן להקשיב ולהכיר אותך. בזבזתי לה הרבה ממחטות נייר שם. קצת שאלתי אותה על ההכרה בנכות אם לספר או לא. היא אמרה 'למה לספר? רוב האנשים גם ככה לא יבינו על מה את מדברת'. צודקת. ולמרות שהיא פסיכולוגית במקצועה לא חשתי שום שנאה או זעם כלפיה ! רק הכרת תודה ואפילו זכות לפגוש אותה ככה אישית. הנה לך, אני לא כזאת מפלצת דו-ראשית אחרי הכל. רואה?? שמכבדים אותי אני יודעת לכבד גם. תאמין לי אודי. תאמין. איזה כיף להיות tipul free. משאיר קצת כסף בכיס לדברים אחרים. אעשה כמיטב יכולתי להצליח להנות מדברים אחרים מעכשיו. סבלתי מספיק. באמת. סבלתי מספיק. עם הקושי הפנימי אצטרך להשלים ולקבל. להמשיך למרות הכל. זה ה'קארמה' שלי כנראה. שיהיה. בא לי לפתח לעצמי תחביבים שוב ותחומי עניין. לא רק 'פסיכולוגיה פסיכולוגיה'. התגעגעתי לחיים ..

שלום, אני רוצה להתייעץ לגבי נושא מאד מרכזי בחיים שלי שמטריד אותי מאד. אני בת 25, אני עם חבר שלי 3 שנים, הוא מבוגר ממני בכמה שנים.אני באמת ובתמים מאמינה שפגשתי את הגבר המושלם בשבילי, הוא בן אדם מדהים שמושך אותי למעלה ואני מעריצה אותו בכל מה שהוא עושה, לא אתחיל לפרט על כל תכונותיו הטובות אבל הוא באמת בן אדם מוצלח ומדהים שיודע איך להתייחס לאישה. אני רואה אותו בתור אהבת חיי ורואה את עצמי מבלה איתו את שארית חיי בלי שום ספקות או התלבטויות. אני מרגישה שיש בינינו קשר טוב מאד, אנחנו משדרים על אותו גל והכל נהדר, הוא מאתגר אותי וגורם לי להיות בן אדם טוב יותר (אני יודעת שזה נשמע קלישאתי אבל זה באמת נכון). אבל כמו בכל דבר, שום דבר לא מושלם והבעיה אצלינו היא הסקס. הוא מצידו נמשך אלי מאד ומאד מתוסכל מהעניין, אני מרגישה שהבעיה היא בי. אני לא נהנית מסקס ולמען האמת, לא נהניתי מסקס עם אף גבר לפניו. הנסיון המיני שלי לפניו הוא די עני, הייתי בתולה עד גיל 22 וגם אז הפעם הראשונה שלי לא הייתה משהו מיוחד בכלל, עם מישהו אקראי, מתוך לחץ חברתי שאני ייצרתי לעצמי מתוך פחד שאני אמות בתולה זקנה בקצב הזה. בתור נערה הייתי מאד חסרת ביטחון בנשיות שלי והתחלתי לצאת עם גברים בגיל מאוחר יחסית לחברות שלי, וגם אז הייתי מאד חסרת ביטחון למרות שהבעיה היא לא במראה החיצוני שלי. אני בחורה מושכת (לא מתוך שחצנות אלא מהתגובות שאני מקבלת מהסביבה במשך השנים) ואני מרגישה שאני לא מסוגלת להשתחרר במיטה עם אף אחד, לא איתו ולא עם אף אחד אחר. תמיד חשבתי שכשאפגוש את הגבר שאיתו ארצה להיות ושיתייחס אלי כמו שאני רוצה אז אולי זה יקרה שנוכל גם לחקור את התחום הזה ביחד, אבל כרגע אני מרגישה שסקס הוא עול בשבילי ואני לגמרי לא יודעת איך להנות ממנו. המצב מאד מתסכל את שנינו ברמה היומיומית, אנחנו כמעט ולא עושים סקס בכלל (אולי פעמיים בחודשיים האחרונים), כמעט ולא מתנשקים ובכלל אני מרגישה שרמת האינטימיות הפיזית שלנו שואפת לאפס. חברים טובים אבל זהו זה. המצב הזה מתסכל אותי עד אינסוף ואני באמת לא יודעת מה לעשות והאם המצב הזה פתיר. אני ממש מיואשת וחושבת כל הזמן לפנות לטיפול למרות שמבחינתי זה נורא מביך לדבר על דברים כך אינטימיים עם בן אדם זר. ארצה לשמוע את דעתכם ועצתכם. תודה רבה וסליחה על האורך.

רציתי לשאול אם זה הגיוני שבן אדם ביישן וחסר ביטחון ,הוא בעצם,יהיה בעל תחושת מצפון נמוכה מאוד(שקרים,גניבות,פגיעה באחר וכו') ובעצם,אפשר להגיד חרא של אדם ,אך מצד שני מאוד אכפת לו ממה שאחרים חושבים עליו ולכן מתנהג בהתאם לנורמות החברתיות(לא כולל משפחה),אבל לא באמת אכפת לו מאותם אנשים ספציפית,אלא רק מה שחושבים עליו בגלל חוסר ביטחון.רציתי לשאול אם הגיוני תופעה כזאת,או שאני משלה את עצמי פשוט,כי בכל זאת חוסר ביטחון הבנתי שמעיד גם על רגישות גבוהה מהרגיל. תודה מראש.