חמש שנים תחת שלטון הטליבאן: המחיר הנפשי שמשלמות נשות אפגניסטן

יותר ממחצית מנשות אפגניסטן יוצאות מהבית רק פעם או פעמיים בחודש, ורבות נדרשות לאישור או לליווי של גבר. אילוסטרציה: AI

לפני חמש שנים, מספרת אחת הנשים שהשתתפו במחקר שערך UN Women - נשים באפגניסטן היו קמות בבוקר, מסיימות את עבודות הבית, יוצאות לעבוד וחוזרות ללמוד. היום, עבור מיליוני נשים במדינה, החיים האלה נדמים כמעט כמו זיכרון מעולם אחר.

מאז חזרת הטליבאן לשלטון באוגוסט 2021, נסגרו בפני נשים ונערות עוד ועוד מהמרחבים שהרכיבו את חייהן: נערות אינן רשאיות ללמוד מעבר לכיתה ו', נשים הודרו מהאוניברסיטאות וממסלולי הכשרה מקצועיים רבים, אפשרויות התעסוקה הצטמצמו וחופש התנועה שלהן הוגבל. התוצאה, לפי דו"ח חדש של UN Women שפורסם במלאת חמש שנים להשתלטות המחודשת של הטליבאן, היא לא רק אובדן של זכויות - אלא משבר הולך ומעמיק בבריאות הנפש של נשות אפגניסטן.

מאחורי המספרים מתאר הדו"ח תהליך עמוק יותר: ימים שמאבדים מבנה ותכלית, בידוד חברתי, דריכות מתמדת, אובדן תחושת השליטה בחיים ו"אבל על עתידים אבודים" - על לימודים, קריירות וחיים שכבר החלו להיבנות ונגדעו.

מהתעוררות להתפוררות

שלטון הטליבאן באפגניסטן אינו חדש. הארגון שלט ברוב המדינה בין 1996 ל־2001 והנהיג משטר אסלאמי קיצוני, שבמסגרתו הוטלו הגבלות קשות במיוחד על נשים ונערות. לאחר פיגועי 11 בספטמבר והפלישה האמריקאית לאפגניסטן הודח הטליבאן מהשלטון, ובשני העשורים הבאים חל שינוי משמעותי במעמדן של נשים - גם אם הוא היה רחוק משוויון מלא והתקדם באופן שונה מאוד בין אזורים עירוניים וכפריים.

במהלך השנים הללו מיליוני ילדות חזרו למערכת החינוך, נשים למדו באוניברסיטאות, השתלבו במקצועות שונים והיו נוכחות בתקשורת, בפוליטיקה ובחיים הציבוריים. לשם השוואה, נשים היוו 28% מחברי הפרלמנט האפגני. אלא שבפברואר 2020, ארצות הברית חתמה בדוחא על הסכם עם הטליבאן, שנועד לסלול את הדרך לסיום המלחמה ולנסיגת הכוחות האמריקאיים והזרים מאפגניסטן. במהלך 2021, ככל שהנסיגה התקדמה, הטליבאן השתלט במהירות על עוד ועוד שטחים וערים. ב־15 באוגוסט 2021 נכנסו אנשיו לקאבול, הממשלה האפגנית קרסה והטליבאן שב לשלוט במדינה. לכן, עבור רבות מהנשים שמופיעות בדו"ח החדש, לימודים וקריירה אינם חלום מופשט על עולם שמעולם לא הכירו, אלא על זה שהכירו, ונשבר.

משבר בריאות הנפש באפגניסטן: 7 מכל 10 נשים מדווחות שמצבן רע

הנתון הבולט ביותר בדו"ח קשה להתעלמות: שבע מכל עשר נשים מתארות את מצבן הנפשי כרע או רע מאוד ורוב הנשים שנשאלו מדווחות כי מצבן הנפשי אף הידרדר. מאחורי הנתונים מתארות נשים חיים של מתח, דאגה ולחץ מתמשכים.

אבל המספרים לבדם אינם מסבירים את עומק המשבר. בכל שנה נוספת תחת ההגבלות נסגרים בפני הנשים עוד מרכיבים בסיסיים שהעניקו לחייהן עצמאות, קשר ומשמעות: לימודים ועבודה, מפגש עם אנשים אחרים, חופש תנועה והיכולת לקבל החלטות לגבי חייהן. הפגיעה, במילים אחרות, אינה נובעת מאירוע טראומטי יחיד אלא ממציאות מתמשכת שבה הולכים ונשחקים השגרה, תחושת השליטה, העצמאות והיכולת לתכנן את העתיד.

מחברי הדו"ח משתמשים בביטוי חריג בעוצמתו כדי לתאר חלק מהמחיר הפסיכולוגי הזה: "אבל על עתידים אבודים".   

בידוד חברתי ובריאות הנפש: מה קורה כשכמעט לא יוצאים מהבית?

האישה האפגנית הטיפוסית, לפי הדו"ח, יוצאת כיום מביתה רק פעם או פעמיים בחודש. יותר ממחצית מהנשים יוצאות בתדירות הזאת או פחות. אצל הגברים התמונה הפוכה כמעט לחלוטין: 96% מהם יוצאים מהבית מדי יום. עבור רבות מהנשים גם היציאה עצמה אינה פעולה חופשית: הן נדרשות לאישור או לליווי של בן משפחה גבר, ורבות נמנעות ממרחבים ציבוריים, בהם גם שווקים ומתקני בריאות.

המחיר של חיים כאלה אינו מסתכם בבדידות. נשים המרותקות במידה רבה לביתן מתארות ימים שאיבדו מבנה, תכלית וקשר לעולם החיצוני. בקבוצות המיקוד שנערכו במאי 2026 סיפרו נשים כי ההסתגרות הממושכת שוחקת את תחושת המטרה ואת החוסן שלהן. חלקן אמרו שאפילו התקווה החלה להרגיש "חסרת תועלת".

מחקרים רבים מצביעים על כך שבידוד חברתי ממושך אינו מסתכם בתחושת בדידות, אלא עלול להשפיע באופן משמעותי על הבריאות הנפשית. כאשר מפגשים חברתיים, עבודה, לימודים ופעילויות מחוץ לבית נעלמים מהשגרה, מצטמצמים גם מקורות של שייכות, משמעות ותחושת מסוגלות. מחקרים שנערכו בעקבות מגפת הקורונה מצאו קשר בין בידוד והסתגרות ממושכים לבין עלייה בתסמיני חרדה ודיכאון, מצוקה נפשית, סטרס ופגיעה בשינה.  

ההשוואה לתקופת הקורונה מתבקשת, וגם מחברי דו"ח UN Women עושים אותה, אך הם מצביעים על הבדל מהותי: הסגרים בתקופת המגפה היו אמצעי חירום זמני שנועד להסתיים. עבור נשות אפגניסטן, הבידוד נכפה כחלק ממציאות החיים ואין לו תאריך סיום ידוע. אחרי חמש שנים, ההגבלות אינן רק משבשות את השגרה - הן עצמן הפכו לשגרה.

הדו"ח גם מצביע על קשר ברור בין עומק הבידוד לבין ההידרדרות הנפשית: בקרב נשים שיצאו מהבית לפחות פעם ביום, 49.2% דיווחו שמצבן הנפשי החמיר; בקרב נשים שיצאו מהבית פחות מפעם בחודש, השיעור עלה ל־68.8%. כלומר, ככל שהחיים מצטמצמים יותר אל בין קירות הבית, כך עולה גם שיעור הנשים המדווחות על החמרה במצבן הנפשי.

פחד ודריכות מתמשכת: גם היציאה מהבית גובה מחיר נפשי

אלא שגם היציאה מהבית אינה בהכרח מפלט מהבידוד. נשים שהשתתפו במחקר מתארות כיצד הן נדרשות להיות דרוכות כל העת בנוגע ללבוש, לדיבור ולתנועה שלהן כדי להימנע מסנקציות או משיפוט. לאן מותר ללכת, מה מותר לומר, כיצד להתנהג ואיך אחרים עלולים לפרש את עצם נוכחותן במרחב הציבורי - פעולות יומיומיות הופכות למשהו שדורש פיקוח עצמי מתמיד.

מבחינה נפשית, חיים במצב מתמשך של איום או חשש מאיום עלולים להשאיר את האדם בדריכות גבוהה גם כאשר לא מתרחשת סכנה מיידית. דריכות יתר מתבטאת בעוררות מוגברת לסביבה ובחיפוש מתמיד אחר סימנים לסכנה אפשרית ועלולה להיות מלווה במתח, חרדה, קשיי ריכוז והפרעות שינה.

במקרה של נשות אפגניסטן, הדו"ח אינו מאבחן דריכות יתר כהפרעה קלינית, אך התיאורים של צורך מתמיד לפקח על ההתנהגות ולהעריך כיצד היא תתקבל ממחישים את העומס הנפשי שעלול להיווצר כאשר תחושת הביטחון אינה מובנת מאליה.

גם הנתונים בדו"ח מצביעים על הקשר בין הלחץ הזה לבין הבריאות הנפשית: בקרב נשים שדיווחו כי הלחץ להתאים את התנהגותן גבר, 70% דיווחו שמצבן הנפשי הידרדר, לעומת 53% בקרב נשים שלא חוו עלייה דומה בלחץ.

המלכוד הפסיכולוגי ברור -  ההישארות בבית מבודדת ושוחקת, אבל גם היציאה ממנו אינה מאפשרת בהכרח תחושת חופש או רגיעה. כפי שמתאר הדו"ח, הבידוד שוחק את הנשים שנשארות בבית, בעוד שהמאמץ המתמשך לנוע בבטחה במרחב הציבורי מתיש את אלה שכן יוצאות אליו.

גם כשהן כבר יוצאות מהבית, נשים באפגניסטן נדרשות לפקח על לבושן, התנהגותן ודבריהן – דריכות מתמשכת שהדו"ח קושר להידרדרות במצב הנפשי. אילוסטרציה: AI

אובדן שליטה: כשהעתיד שלך כבר לא נמצא בידייך

אחד המרכיבים הבולטים במשבר הנפשי שמתאר הדו"ח הוא אובדן תחושת השליטה בחיים.  44%  מהנשים מרגישות שיש להן מעט מאוד שליטה על מה שיקרה בחייהן בשנה הקרובה. וזו אינה תחושה מופשטת: האפשרות לבחור מה ללמוד, היכן לעבוד, מתי לצאת מהבית, עם מי לצאת ואפילו כיצד להתנהג ולדבר מחוצה לו הולכת ומצטמצמת.

לתחושת שליטה יש חשיבות משמעותית לבריאות הנפשית. כאשר אדם חש שוב ושוב שאין ביכולתו להשפיע על אירועים משמעותיים ופשוטים בחייו כאחד, עלולות להתפתח תחושות של חוסר אונים, ייאוש ופסיביות, לצד מצוקה נפשית, חרדה ותסמיני דיכאון. ככל שהמצב נמשך, גם היכולת לתכנן קדימה ולהאמין שלפעולות בהווה תהיה השפעה על העתיד עלולה להישחק.

אצל נשות אפגניסטן, אובדן השליטה מקיף כמעט כל תחום שממנו נבנים חיים עצמאיים: השכלה, עבודה, תנועה וקשרים חברתיים. הדו"ח מתאר נשים שלא רק איבדו אפשרויות שהיו להן בעבר, אלא מתקשות לראות כיצד יוכלו לשנות את מצבן בעתיד. כך אובדן האוטונומיה הופך גם לאובדן של אופק - וכשהעתיד נתפס כמשהו שאין לך כמעט יכולת להשפיע עליו, התקווה עצמה עלולה להישחק.

נשים משכילות וקריירה שנקטעה: "איזו שאיפה כבר יכולה להיות לנו?"

עבור חלק מהנשים, מדובר לא בחיים שקיוו לבנות יום אחד, אלא בחיים שכבר התחילו לבנות ונלקחו מהן.

"אילו בתי הספר, האוניברסיטאות ומקומות העבודה היו פתוחים לנשים ולנערות, היו לנו שאיפות", אמרה אישה מקאבול. "עכשיו, כשהכול סגור בפנינו, אילו שאיפות כבר יכולות להיות לנו?"

הפגיעה בולטת במיוחד בקרב נשים שכבר רכשו השכלה מקצועית או אקדמית. 71% מהן אמרו שחייהן התפתחו גרוע מכפי שציפו. עבור רבות מהן, מציין הדו"ח, העתיד שאבד אינו רעיון מופשט. הן כבר למדו, רכשו מקצוע, עבדו או החלו לבנות קריירה - ואז ראו את האפשרויות האלה נסגרות בפניהן בהדרגה.

לאובדן כזה עשויה להיות גם משמעות נפשית עמוקה. עבודה ולימודים אינם מספקים רק הכנסה או תעודה; הם יכולים להיות מקור לזהות, לתחושת מסוגלות, לקשרים חברתיים, לעצמאות ולמשמעות. כאשר המסלול הזה נקטע בכפייה, האובדן הוא גם של התפקיד שהאישה מילאה ושל התמונה שהייתה לה לגבי מי תהיה בעתיד.  במקרה של נשים שכבר הספיקו לחיות אחרת, נוסף לכך גם הזיכרון המתמיד של החיים שהיו אפשריים עבורן - וכעת אינם.

הסטודנטית לעיתונות שנאלצה לחפש לעצמה עתיד אחר

מאחורי המספרים, נמצאות נשים שהחיים שלהן שינו כיוון כמעט בן לילה.

אחת המשתתפות במחקר הייתה סטודנטית לעיתונות. לאחר שהמסלול המקצועי שתכננה לעצמה נחסם, היא נרשמה לקורס מיילדות בניסיון למצוא דרך חלופית להתפתחות מקצועית. נשים אחרות סיפרו שהן משתתפות בקורסים מקוונים, לומדות מיומנויות עסקיות ומחפשות אפשרויות ללמידה דיגיטלית.

אישה אחרת מקאבול לא הצליחה להשלים את התואר שלה. במקום זאת, היא משקיעה כיום בלימודים של ילדיה ומעודדת אותם להמשיך ללמוד. אישה מאזור ההר המרכזי סיפרה שהיא מתמקדת בלימוד מיומנויות מתוך הבית ובחיפוש אחר דרכים חלופיות להמשיך בהתפתחות האישית שלה.

הסיפורים האלה ממחישים מדוע אובדן ההשכלה והעבודה אינו עניין כלכלי בלבד. הדו"ח מתאר נשים שאיבדו יחד איתן גם חלק מהמבנה של חיי היומיום, מהקשרים שלהן לעולם שמחוץ לבית ומהיכולת לראות כיצד השאיפות שלהן יכולות להפוך למציאות.

ילדות אפגניות כבר יודעות: הלימודים יסתיימו בכיתה ו'

אולי המחיר העמוק ביותר יתגלה רק בעוד שנים.

מי שהייתה בת שבע כאשר הטליבאן חזר לשלטון היא היום בת 12. חלק גדול מילדותה כבר עבר בתוך מציאות שבה נשים אינן לומדות באוניברסיטה, אפשרויות העבודה שלהן מוגבלות והנוכחות שלהן במרחב הציבורי מצטמצמת.

מורה מננגרהאר תיארה את הקושי לעודד את תלמידותיה להשקיע בלימודים כאשר הן כבר שואלות איזה עתיד מחכה להן אם לאחר כיתה ו' ייאלצו להישאר בבית. חלק מהמשפחות שולחות בנות ללימודים דתיים או למסגרות לימוד ביתיות, בעוד אחרות פונות לנישואים מוקדמים והבנים ממשיכים ללמוד.

גם השאיפות של האמהות לבנותיהן מתחילות להשתנות. נשים סיפרו כי תקוות שבעבר התמקדו בהשכלת הבנות מפנות אצל חלקן מקום לתכנון נישואיהן, משום ש"שום דבר אחר כבר לא מציאותי". במקביל, בנות מתחילות לשאול בעצמן מה הטעם בלימודים: "אמא שלי למדה אבל לא הגיעה לשום מקום".

מבחינה פסיכולוגית, לשנים האלה יש משמעות מיוחדת. הילדות וגיל ההתבגרות הם תקופות שבהן מתעצבים הזהות, תחושת המסוגלות והאופן שבו צעירים מדמיינים את עצמם בעתיד. כאשר ילדה לומדת שוב ושוב שאין קשר בין השקעה בלימודים לבין האפשרויות שיהיו פתוחות בפניה, עלולות להיפגע המוטיבציה ותחושת המסוגלות שלה - וגם היכולת להציב לעצמה מטרות ולראות עתיד שבו הבחירות שלה משנות משהו.

עבור דור שלם של ילדות, חיים ללא לימודים, קריירה ועצמאות עלולים להפוך למציאות היחידה שהן מכירות. אילוסטרציה: AI

הדור הבא: כשהחיים תחת הטליבאן הופכים ל"נורמליים"

כאן מזהה הדו"ח סכנה פסיכולוגית וחברתית עמוקה יותר.

האמהות של היום זוכרות מציאות אחרת. הן זוכרות נערות שהולכות לתיכון, נשים שלומדות באוניברסיטה ועובדות לצד גברים. הזיכרון הזה הוא נקודת השוואה שמאפשרת להן לדעת שהמציאות הנוכחית אינה האפשרות היחידה.

אבל לבנות שלהן, יש פחות ופחות זיכרונות כאלה.

ככל שההגבלות הופכות לחלק מחיי היומיום, גדל דור של ילדות שמכיר פחות נשים שלומדות, עובדות ונוכחות במרחב הציבורי. את מה שהאמהות חוו כאובדן פתאומי, מזהיר הדו"ח, הבנות עלולות להכיר פשוט כדרך שבה החיים מתנהלים כאשר המשמעות היא – צמצום האפשרויות שילדה מסוגלת לדמיין לעצמה.

למרות המשבר הנפשי, נשות אפגניסטן עדיין לא ויתרו על העתיד

דווקא מול התמונה הקשה, אחד הממצאים החשובים בדו"ח הוא שהשאיפות לא נעלמו.

אישה מהרָאת סיפרה כי למרות שהאפשרויות שלה השתנו, היא עדיין רוצה ללמוד, לתמוך במשפחתה ולתרום לקהילה בכל דרך שתוכל. נשים מתארות כיצד משפחה, קשרים עם נשים אחרות ואמונה מסייעים להן להתמודד עם חוסר הוודאות ולשמור על תקווה. מפגשים ושיחות בלתי פורמליים עם נשים אחרות מעניקים לחלקן מקום להביע דאגות, לקבל עידוד ולהרגיש פחות מבודדות.

התקווה שהן מתארות, אינה רק רגש. הן מיישמות אותה ככל שניתן, בלימודים בבית, במטרות לקראת מציאות שאולי תשתנה. אמהות מחפשות דרכים לאפשר לבנותיהן להתפתח גם כאשר החינוך הפורמלי נסגר בפניהן.

כשנשאלו מה יעשו אם ההגבלות יוסרו, נשים בקבוצות המיקוד ענו ללא היסוס: הן יחזרו ללימודים, לקריירה, לעסקים ולפעילות בקהילה. השאיפות שלהן, קובע הדו"ח – דוכאו, אך לא כבו.

אלא שגם לתקווה יש מחיר כשהיא נאלצת להמתין במשך שנים. בכל שנה שחולפת אובדות שנות לימוד, מיומנויות נשחקות, קשרים מתפרקים והמרחק מהחיים שנשים תכננו לעצמן גדל.

אישה שהשתתפה בקבוצת מיקוד בקאבול ניסחה זאת במשפט שאולי מסכם את המחיר כולו :"גם אם הממשלה תשתנה, אי אפשר לפצות על השנים שכבר אבדו".

*חלק מהתמונות והתכנים המופיעים בכתבה זו הוכנו בעזרת מחוללי בינה מלאכותית. אם זיהיתם תמונה או תוכן כלשהו בו אתם בעלי זכויות יוצרים, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול משימוש בו, באמצעות כתובת המייל[email protected] 

**המידע במאמר זה הינו כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי מקצועי