אטימות רגשית

שלום אנסה לקצר כדי למקד את השאלה. אני נשואה חמישה חודשים (בהיריון חודש 3) וביחד עם בעלי כשנה. הכל התחיל בינינו מאד מהר, התארסנו אחרי חודשיים וחצי וכפי שאת רואה הכל הלך די מהר.. נכנסו בי ספקות ובשלושה חודשים האחרונים עוד יותר, שאני לא אוהבת אותו ולא נמשכת אליו. אני לא יודעת אם לקרוא לזה ספקות כי בפועל אני מרגישה ממש חוסר אהבה וחוסר חשק אממה, החוסר אהבה וחשק הזה גורם לי לחרדה ולהמון שאלות ״מה נתגרש״ ״מה אם אפגע בו״ ״מה יהיה עם הילד״ ״מה אהיה גרושה בגיל 25״ ועוד המון שאלות. כמובן שאני בודקת את עצמי אם אני אוהבת או לא כשאני מסתכלת עליו וכשאני מדברת איתו אבל אני מרגישה שאני אוטומטית דרוכה וחוסמת לעצמי את הדרך בלהבין מה מו מי. אני מרגישה אטימות רגשית שאני בפועל אף פעם לא מצליחה באמת להרגיש ואני רק שואלת את עצמי שאלות ברמה שאני קמה בבוקר עוד לא פוקחת את עיניי ישר לשאלות אני לא יודעת מה לעשות. אציין שאני כן סבלתי בעבר ממחשבות טורדניות לגבי hocd וזה עבר לי.. חשבתי בהתחלה שזה קשור לכל העולם הזה של אוסידי אבל השאלות האלה והמחשבות האלה לא מעוררות בי דרמה וחרדות וניגוד פנימי כמו ה- hocd שהיה לי. פה זה מרגיש שאני לא נלחמת עם זה ופשוט מנסה יותר להכחיש את זה.. אומרים לי שזה הורמונים ומחשבות טורדניות, אני לא חושבת ככה כי לפני ההיריון עוד הטלתי המון ספקות אפילו אחרי האירוסין וחודש לפני החתונה. קראתי פה קצת בפורום לא ראיתי משהו דומה לזה.. אני מרגישה שגם כשאני שואלת את עצמי אם אוהבת או לא אין לי תשובה והיא בטח לא נוטה ל- כן. זה מה שמטריד אותי מה אני משקרת על עצמי ועליי? נוראי. אשמח למה את חושבת

מוסיפה- יש לציין שאני כל היום דשה בזה ושואלת מתקשרות ורבנים אם אני אוהבת אותו למה אני לא מצליחה להגיע לתשובה בעצמי? גם כשאני עונה לעצמי אני נכנסת לחרדה כי אני סוג של מאמינה לתשובה למה זה כל כך קשה לדעת אם אני אוהבת או לא? למה זה מלווה בהרבה חרדה וטורדנות?

שלום אני בת 17, ורציתי להבין מה קורה איתי בזמן האחרון ואולי לקבל קצת עזרה מה ניתן לעשות בנידון, כבר תקופה ארוכה שאני לא מצליחה להרגיש רגשות כמו עצב או שמחה, כאשר אני רואה משהו עצוב, או אמורה לשמוח ממשהו מסוים, בנוסף קשה לי להפגין אהבה וגם לא מצליחה לפתח רגשות אל מישהו או משהו כמו בעבר שמרגישים דברים, אני מרגישה בערך ניתוק רגשי והבעת רגש היחידה שאני מצליחה להרגיש זה כעס או עצבים, מה ניתן לעשות ?

היי שיר , מסכימה עם אודי ..ויותר מזה אל תישארי עם התחושות האלה לבד. אם את לא יכולה לפנות להורייך פני ליועצת למורה שאת מעריכה. מגיע לך להרגיש להיות קיימת ..איתך

אני לא בטוח אם אצליח להסביר את זה עד הסוף, אבל אנסה. יש לי מין תחושה מוזרה – כאילו הזיכרון שלי לגבי איך החיים אמורים להרגיש משתנה כל הזמן. פתאום יש רגעים כאלה, כמו הבזקים, שבהם אני מרגיש ש”אה, ככה אני זוכר את עצמי, ככה החיים אמורים להיראות ולהרגיש”. יש שקט בראש, התרגשות טבעית, תחושת נוכחות. אבל זה נעלם אחרי כמה שניות או ימים, ואני חוזר להרגיש כאילו הכל מעורפל, כאילו אני חי דרך פילטר אחר, פחות מחובר. אני לא יודע אם זו מלכודת של האוסידי, או שאולי יש כאן גם מרכיב של ניתוק רגשי או משהו אחר. האם מישהו מכיר את התחושות האלה? האם זה יכול להיות חלק מה-OCD (כמו צורך לאשר מה אמיתי או מה “נכון”) או שזה משהו שונה? ואיך אתם מתמודדים עם זה?

אני במשך הימים האחרונים ממש מרגיש כאילו כל מה שמדברים אליי אני לא מוכן להרגיש כאלו נהייתי אטום כזה אפשר אפילו לפגוע בי מאוד ואני לא יפגע בגלל שאני אטום יש לציין שאני גם מרגיש אטימות פיזית בחלק העליון של הבטן התופעה התחילה אני חושב לאחר נטילת קלונקס התופעה מורגשת חזק יותר בעיקר כשיש משהו שאני פוחד להרגיש לדוגמא כשמישהו אומר לי איזה מילה פוגענית אני מרגיש הרבה יותר חזק את האטימות הזאת גם הנפשית וגם האטימות הפיזית מאוד מאוד מתחזקת האם יש לך הסבר לתופעה הזאת האם ידוע לך על שם פסיכולוגי או רפואי לתופעה הזאת חשוב לי להדגיש שאני לא מרגיש ניתוק אלא אטימות רגשית האם זה מנגנון הגנה מסוים אם כן איך קוראים לו???