לגאיה

למרות שלא סיפרת לי הרבה, מה שסיפרת לי העלה לי את דמותה של אחת מהכלות שהגיעו אלי, בדרך כלל הן מספרות לי הרבה דברים, לפעמים אני כותבת אותן, וזה אחד מהם. אפילו כותרת לא נתתי לזה, אולי את תתני לי? "מה אני בסה"כ רוצה מהחיים?" שאלה אותי יום אחד פתאום, רק ללכת לעבודה, לחזור אל הבית שיהיה שלי ושל בעלי, ואותו אטפח, שום דבר מיוחד, רק לחיות בשקט." בת בכורה לעוד אח ואחות , אבא, איש עסקים מצליח , גבר נאה, היא דומה לו מאוד, אבל מה לעשות , היופי הזה כנראה לא מתאים לנערה, כי היא יצאה לא כל כך נאה, מדברת בנעימות כובשת לב, ברכות, מי שמשוחח איתה מבין את המושג - יופי פנימי. אמא שלה נראית צעירה לגילה, מטפחת את עצמה בצורה אובססיבית, מנסה לאחוז בבעלה בצבת בלתי נראית, חרדה מכל תחרות שבחוץ, כל הנערות והנשים הצעירות שסובבות אותו בעבודה, ונפגשות איתו במסגרתה. עם הזמן זה נעשה גרוע יותר ויותר, התחילה לראות בבנותיה המתבגרות עדות חיה לזקנה הקופצת עליה. אבל מצד שני, בת מכוערת היא גם עדות לכיעור שלה. אבא אהב את בתו ללא תנאים, יפה או מכוערת – היא בתו וזהו. אבל אמא , היא ראתה בה את כישלונה האישי, והחלה להציק לה: "צריך ללכת לפסיכולוג," אמרה פעם, "למה? " נשאלה "בגלל עודף המשקל שיש לך" ענתה לבתה. וכך לאט לאט מבלי משים, נעצה סיכה ועוד סיכה בליבה של בכורתה המתבגרת, והיא בעדינותה, לא הצליחה לעכל, לא הצליחה להתרגל לעולם התחרותי ההוא, גדלה בתחושה שהיא לא יפה ולכן היא לא שווה, אבא חושב שהיא שווה המון, אבל אבא הוא רק אבא, והוא בקושי נמצא בבית בין הטיסות הרצופות שלו לכל קצווי העולם. אבא הזה שנראה שכשהוא מגיע הביתה, כבר רוצה לברוח ממנו. אמא היא זו שלידה תמיד, שדואגת להזכיר לה איך היא נראית , וכשאבא מגיע מהעבודה, היא דואגת לעצמה שתהיה במרכז העניינים, הילדים? טוב נו, הם לא חייבים להיות בסביבה. ככה היא ניסתה להתבגר, במין עולם כזה מוכר ומנוכר, יקר אך זר , אבל ככה התבגרה לה עם נפש שבירה. "פעם אחת אפילו התאבדתי" אמרה לי, "את מתכוונת שניסית להתאבד?" שאלתי "לא, התאבדתי, מה שהם הצילו זו מישהי אחרת, אני שהם גידלו - מתה, קמתי אחרת, חושבת אחרת ומחפשת," "מחפשת מה?" לא יודעת מה, כנראה שפיות" "ומצאת?" "בהתחלה, רק הורדתי הרבה במשקל, פתאום קבלתי גזרה יפה, והטירוף של אמא הלך וגבר, " "אני נראית כמו הברווזון המכוער לידך," היא בכתה לי פעם, ואני, לא תאמיני, אני הברווזון המכוער האמיתי, הייתי צריכה להרגיע אותה, הייתי צריכה להגיד לה שזה לא נכון, את מבינה, אני הייתי פתאום אחרת, פתאום היה לי כוח אחר, כאילו שכשמתתי נכנסה לי נשמה אחרת נשמה שעוזרת לי ומחזקת אותי.." "מה את כבר יודעת על נשמות?" "קצת יותר מה שידעתי קודם, אני קוראת דברים ואני אוהבת להקשיב, " "נשמות לא נכנסות ככה סתם פתאום לאנשים, כשזה קורה, זה סוג של דיבוק, או מחלת סכיזופרניה, רואים שהאדם לא נורמאלי, את נראית לי נורמאלית לחלוטין" " אני לא יודעת איך להסביר, אבל נראה לי, שפתאום הכל איתי מתנהל במידת החסד, לא במידת הדין, פתאום הדרך מוארת לי יותר כאילו שמישהו מושיט לי יד," "הייתי אומרת שאת חשה בהשגחה, הקב"ה רוצה שתחושי בה , הוא לא רוצה שתמותי." "כנראה, עכשיו אני יודעת שהוא נמצא וגם גיליתי שיש דרך אחרת" "איזו דרך?" "דרך אחרת דרך שבה לא צריכים לנהל את החיים לפי איך שנראים" "שלמה המלך היה זה שאמר…" "אל תגידי לי" קטעה אותי "הוא אמר ששקר החן והבל היופי נכון?" "כן, נכון, אבל יש עוד חלק למשפט, אישה יראת ה' היא תתהלל" "אני מסכימה לזה, זה כאילו שהוא אומר שלא חשוב איך את נראית , אלא מה את עושה עם עצמך, חבל שלא הכרתי אותו קודם". "הגדרת את זה נכון, זה -"כאילו"- הפירוש המדויק הוא לא חשוב היופי, אלא המצוות וקיומן" "יופי, מתאים לי?" "איזה חלק?" "שניהם" "בואי הנה, את עוד תחזרי לנו בתשובה! ! !" "אולי" ענתה בשקט וקולה נשמע לי מתנגן. פתאום נזכרתי בעוף החול, זה שכאשר הוא מזדקן, ומתעייף, נכנס לאש, נשרף עד יסוד, ואחר כך יוצא מתוך האפר. צעיר חזק וחי. סיפרתי לה על עוף החול, סיפור הנמצא באגדות עמים, אבל גם אצל חז"ל הוא מוזכר, בוריאציה שונה מעט. היא שתקה מעט מהורהרת ואחר כך אמרה: "זה נשמע לי קצת כמו הסיפור שלי" . עם הזמן, הבגדים מכסים יותר ויותר, והיא מתעניינת יותר ויותר, את בעלה הטרי חסר הידע היהודי לחלוטין, היא מלמדת לאט לאט, בתחילה מה שהיא יודעת, ואחר כך הם הולכים ללמוד ביחד דברים נוספים. "היא מחזירה לי את כל הבית בתשובה" אמרה לי אמה , היא מחייכת אלי: "אין לי כוונה כזו, אני רק מספרת להם כל מיני דברים שהם לא יודעים, וזה מעניין אותם, אז מה זה רע?" "רע? אם את מחייכת איך זה יכול להיות רע? את נראית רגועה יותר, מרוצה יותר, כאילו , כאילו,……. " ואני שיש לי מלאי עצום של דימויים, לא ידעתי להמשיך, "כאילו שקודם הלכתי בחושך, אבל עכשיו מישהו מאיר לי את הדרך בפנס ומגלה לי שיש אבנים שבמקום להתקל בהן, אפשר לעקוף, ואחרים, הם בעצם יהלומים יפהפיים, ואני רק צריכה להתכופף ולאסוף אותן, ולהמשיך להתקדם הלאה" סיימה את דברי .

אז אני לא צריכה את אלוהים בשביל למצוא יהלומים במקום אבנים. יש לי דרכים אחרות בשביל זה. האגדה על עוף החול מתארת גם אותי, אבל זה לא שממנה יצא עוף צעיר וחזק, אלא אותו עוף זקן יצא ממנה כשעקבות השריפה עדיין בתוכו, והן שורפות על כל צעד ושעל. כן רוז, העוף הוא אותו עוף רק שעכשיו יש בו את התבונה לראות את כל הפגמים שבו , עכשיו יש בו את הכוח לנסות ליצור משהו אחר. לא להתלות באלוהים או באנשים אחרים, אלא ליצור לעצמו את הגחליליות שבעולם שלו. ועכשיו גם בתוך הבורות הוא יודע מה יקרה לו עם הוא לא ייצא מזה. אין חצי נפילה. כל בור בחיים מסתיים או ביציאה כואבת וקשה או בנפילה קשה יותר. את מחיר הנפילה למדתי בהרבה כאב ודמעות עכשיו אני באמצע הטיפוס... שלך גאיה

הלו שכחתם יש לי סחרחורת....מי יכול לקרוא את האורך הזה תתחשבו קצת ...לא יפה

רוצה עזרא גאיה לעיפוס

הכלה שכתבתי את הדברים בגללה, היתה בת 27, חיה קצת יותר שנים ממך, התמודדה קצת יותר זמן, וכן, הכירה את הקב"ה, אם זה נותן כוח למה לא? אני עצמי ודאי שמת לב , דתית, מוכנה לדבר על זה, אבל לא חושבת ולא מאמינה, שלהכיר את אלוקים אפשר רק מדיבור, בדרך כלל אנשים שחזרו בתשובה, עברו איזו טלטלה לפני כן. הלואי ולא היו צריכים את זה לצורך החזרה בתשובה, אבל מכיון שאני לא רואה את עצמי כסגניתו של הקב"ה ואני מאמינה שהוא יודע יותר טוב ממני, מה טוב לבניו, אי משאירה לו את העבודה, אבל כמובן, אם מישהו דורך לי על הזנב, אני לא שותקת, וזה גם הבעניני דת ואמונה. אבל הסיפור שהבאתי כאן, הוא לאו דוקא בשביל לגלות לך את אלוקים, אלא בשביל להראות לך שאפשר לשרוד, ולהיות מאושרים אחר כך, החתן - ראיתי אותו, הוא גבר נאה ביותר, נעים הליכות, התקשרתי אליה כחדשיים אחרי החתונה, והיא נשמעה, וגם אמרהלי שהיא מאוד מאושרת, ומרגישה שמצאה את מקומה. אני שמחתי מאוד כמובן, ולך אני אומרת שיש תקוה.