פרק נוסף בפרקי סביחה

מהפרקים על סביחה. את הסיפור על מעלליהם של אנשי הסוכנות סיפרה לנו אימי, בכלל חיינו בצילה של הטראומה , היום אימי איננה, אבל אחי חי, ויכול להעיד על הדברים, תומה סביחה כונתה סביחה המשוגעת, על אף שכולם ידעו שהיא נורמאלית, באותה השכונה גרה אישה בשם תומה, למרות שלה לא הוסיף אף אחד כינויים, כולם ידעו שאצלה משהו לא בסדר. תומה הייתה קמה עם בוקר, ומשוטטת ברחובות, מדברת אל עצמה וקוראת לילדים לחזור הביתה. לפעמים הייתה גועה בבכי תמרורים. לאכול כמעט לא אכלה, ועל פי שכבות הלכלוך שעל גופה נראה היה כי גם פעולת הרחיצה הייתה נדירה לגביה. את בגדיה לא החליפה ימים על ימים. תומה עלתה מטריפולי עם קום המדינה, צעירה יפה ורעננה, חלומה היה לחיות בארץ ישראל. בארץ הכירה את פויו, בחור צעיר עולה מרומניה. פויו רכש לו סוס ועגלה. הם התחתנו, ותומה ילדה 2 ילדים בזה אחר זה. הזוג התגורר כמו עולים רבים במעברות. בתחנתם האחרונה, מחנה אוהלים, הבטיחו להם בית אבן קטן עם גינה. את כל הקשיים עברו בני הזוג בשמחה, ביודעם שבקרוב יתגשם חלומם. אלא שחלומם הפך לסיוט. באחד הלילות הקרים , עת ירד שלג כבר וכיסה את האוהלים בשכבה עבה, עברו אנשי הסוכנות מאוהל לאוהל, וניסו לשכנע את משפחות העולים, להעביר את הילדים הקטנים ללינת לילה, לבית אבן ערבי מימי התורכים, ששמש את אנשי הסוכנות. להורים נאסר להצטרף מחוסר מקום "אל תדאגו יש לנו מטפלות" אמרו השליחים להורים המודאגים והצביעו על קבוצת נשים שהגיעה באותו יום. מספר הורים התפתו ומסרו את ילדיהם ללינת לילה בבית האבן, תומה הייתה ביניהם. כבר למחרת בבוקר התגלו ממדי האסון, כל מי שבא לאסוף את ילדיו בבוקר גילה בית ריק מילדים, ה"מטפלות" לא היו במקום, ואף שליחי הסוכנות נעלמו. ההתרוצצויות החלו, אך בכל מקום נתקלו העולים החדשים בקיר אטום. אף אחד לא ידע על מה הם מדברים, והיפנה אותם למקום אחר. עם הזמן התעייפו ההורים, לחלק מהם נולדו ילדים אחרים והם נמלטו מהעיר, לשכחת עיר אחרת, רק על מנת לגלות שגם שם היו סיפורים קורעי לב דומים, בווריאציות שונות, שמועה עברה וסיפרה כי הילדים נמסרו לאימוץ לידי הורים ניצולי שואה שהיו חשוכי ילדים. 2 הילדים של תומה נעלמו, מאמציהם בכל משרדי הסוכנות לא נשאו פרי, ופויו החליט לחזור שיגרת חיים רגילה, אל עגלתו וסוסו. תומה מאנה להינחם, ובוקר בוקר הייתה יוצאת רגלי וגומאת מרחקים, בודקת את פניהם של כל הילדים שהיו בגיל ילדיה, פויו הפך לשתקן, אך עיניו היו מתרוצצות במהירות, בתוכו פנימה עוד קווה לפגשם, ובדרכים על עגלתו המשיך חיפשם. תומה הפכה מוזרה מיום ליום, 30 שנה אחר כך ועד ליום מותה, עוד המשיכה לבדוק את הרחובות, המעברה חוסלה בתי האבן נבנו, האוכלוסייה השתנתה, ורק תומה הלומת הצער הייתה מסתובבת ברחובות. השכנים החדשים לא הבינו, הישנים נדו לה בראשם. ילדים פחדו ממנה, אחרים זרקו עליה אבנים. פויו השתקן עשה עבודתו נאמנה, יוצא עם שחר וחוזר עם לילה, הילדים של השכונה אהבו להיתלות בעגלתו, גומאים כברת דרך עד שהבחין בם, אז היה מניף את שוטו וזורק קללה אל חלל האוויר, מפחד בן ישמט איזה ילד ויפגע, הילדים היו קופצים ובורחים, ופויו היה מעלה בת צחוק נדירה על פניו. כשהייתה תומה עוברת ברחובות ונתקלת בסביחה, הייתה זו לוקחת אותה אל ביתה, מאכילה ומשקה אותה, מדברת על ליבה, מנסה לנחמה, תומה הייתה מביטה בעיניים מזוגגות ומתחילה לבכות, לפעמים הייתה מסכימה לעשות אמבטיה, ואז הייתה סביחה רוחצת אותה, מבשמת, ומלבישה אותה בגדים נקיים, ואומרת לה "עכשיו לכי לבעלך, שיהיה לך ילד" אבל תומה לא הצליחה להרות שוב, ויגונה הלך וגבר. לפעמים הייתה יושבת מספרת ומדברת סופקת את כפיה ואומרת לסביחה "למה הייתי כזאתי מטומטמת מה. למה באתי לפה שיגנבו לי את הילדים? " ולסביחה- דבר שהיה קורה לעיתים רחוקות – לא הייתה תשובה לענות לה, רק הייתה מלטפת את ידה של תומה ומנסה לנחמה "כמה כסף יש לאשכנזים האלה מפיסויים? את יודעת? הילדים שלך חיים טוב תומה, אל תבכי עליהם, הם לא בוכים עליך, יש להם מה הם סריכים, לכי תטפלי בפויו שלך, יהיו לך עוד ילדים" אבל תומה רק הלכה והשתגעה מיום ליום. כשמתה תומה, הדהים הדבר את תושבי השכונה, ואפילו הילדים הצטערו עליה, שוב לא יוכלו לשחק את המשחק המפחיד איתה, פויו בכה עליה בהלוויה, ונדם כשהיו הילדים נתלים על עגלתו, שוב לא צעק עליהם והניף בשוטו, עד שחשו הילדים שאין שום כיף יותר בהיתלות על עגלתו, והפסיקו את תעלוליהם. מספר חודשים אחר כך, מת גם פויו, מותה של תומה שבר את שארית ליבו.

מסקה מינה... שכולנו טריפוליטאיים.

למה? איך הסקת את זה?