אפליה בחסות המדינה

חלוקת הנכים לקטגוריות זכאות - אפליה בחסות המדינה קובי כהן 04/07/2006 16:02 חולי הסרטן ששבתו בירושלים העלו למודעות הציבור את הקשיים הרבים בסל התרופות. ניתן היה לחשוב שמדובר אך ורק בתרופות, אך למעשה, מדובר בקלחת של אינטרסים והעדפות לחולים מ"קטגוריה" אחת על-פני חולים אחרים אי-צדק בסיוע לנכים בספר החוקים של מדינת ישראל מופיע חוק אשר מעגן את הזכות החברתית לשירותי בריאות סבירים לכלל תושבי המדינה. החוק קובע כי "שירותי הבריאות יינתנו תוך שמירה על כבוד האדם, הגנה על הפרטיות ושמירה על הסודיות הרפואית". עוד קובע החוק בסעיף 3(ד) כדלקמן: "שרותי הבריאות הכלולים בסל שרותי הבריאות יינתנו בישראל לפי שיקול דעת רפואי, באיכות סבירה, בתוך זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגורי המבוטח". עבור הנכים, שירותי הבריאות המסופקים בישראל ניתנים באופן דיפרנציאלי, שפירושו חלוקת אוכלוסיית הנכים למספר קטגוריות, כאשר כל קטגוריה זוכה לרמת שירותים בריאותיים שונה מרעותה. נכים שנפגעו תוך כדי ועקב עבודתם נכנסים לגדרו של חוק הבריאות הלאומי, נפגעי תאונות הדרכים נכנסים לגדרו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, נכי צה"ל – נכנסים לגדרו של חוק הנכים (תגמולים ושיקום), קטועים רבים כתוצאה ממחלה או מלידה, סמוכים על פי לחוק ביטוח בריאות ממלכתי (1994) לטיפולו של משרד הבריאות. לכל קטגוריה כזו ישנו סל שירותים נפרד ושונה בהיקפו ובטיבו. קיימות הנחיות לגבי תכולתו של כל סל, אך אלו אינן נגישות לכלל הציבור והינן חבויות מעיני הנכים, מתוך מדיניות שתמנע מהנכים לדעת טיב זכאותם. אדם היודע את זכויותיו ועומד עליהן, מותש נוכח הפרוצדורה והזמן הלא סביר. על כן רבים מוותרים על המאמץ בשל המשאבים הרבים הדרושים למימוש זכותם. ישנם פערים משמעותיים במשאבים הכספיים המוקצים לכל סל וסל וכפועל יוצא מכך, גם ברמת הטכנולוגיות הרפואיות אותן הוא מספק. קיימים הבדלים אף באיכות השיקום, בתדירות תחלופת הציוד הרפואי והשיקומי ובגודל הקצבאות. את הטיפול בתותבות ובאביזרים רפואיים לנכים קטועים ממחלה ולנכים מלידה העביר משרד הבריאות לידי קבלן פרטי, המכון הלאומי לשיקום אורטופדי - מכון "לואיס". המכון מקבל תקצוב שנתי לטיפול בצרכי הנכים ממשרד הבריאות ומשמש כנקודת קשר ליצרני התותבות והאבזור הרפואי. לא ברורים לגמרי המניעים להפרטה זו. יש הסבורים שמקורה בפרופ’ שני, מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, המשמש כיום כמנכ"ל המכון, אולם פועל יוצא של אותה הפרטה, מעבר לתקרת ענק בגובה של 5 מליון ש"ח ( 15% לערך מהסל המצומצם הנלקחת ישירות מתקציב הנכים), הוא מצוקה בלתי אפשרית ממנה סובלת אוכלוסיית הנכים הקטועים ממחלה או מלידה. אלו מבין הנכים הללו אשר שפר גורלם וידם משגת כלכלית לרכוש תותבות באופן פרטי, יכולים להשוות את רמת חייהם לחברים הנכים מהקטגוריות האחרות. הנותרים, אלו שמצבם הכלכלי לא מאפשר להם לפנות לשוק הפרטי, נאלצים לסמוך ידם על השירותים המינימלים והלא מספקים הניתנים להם ע"י המכון, בהנחיית משרד הבריאות, כתוצר ישיר של ההבדלים בסל השירותים המוענק להם. אפלייה בין נכה לנכה המצוקה של הנכים, מצוקה זהה היא. הצרכים אותם צרכים הם. ההתמודדות עם המוגבלות קשה באותה מידה. על כן נתפשת מדיניות זו של המדינה כמפלה באופן בלתי הוגן, כאשר התמונה המצטיירת מצביעה על העדפה חברתית ברורה של המדינה. אין אני בא לתקוף את הצידוקים במתן פיצוי הולם ומענקים לאלו אשר לחמו בשירות המדינה ונפצעו על מזבח הגנת מולדתם. גם דאגה לרווחתם של אלו שנפגעו במהלך עבודתם ראויה היא. עם זאת, מדינה אינה יכולה להפלות במתן שירות רפואי. שירות רפואי צריך להיות שווה לכל נפש. כחתום על פי הערה 14 לסעיף 12 של האמנה החברתית-כלכלית תרבותית שעליה חתמה מדינת ישראל, הן על פי חוק הבריאות והן על פי חוק זכויות החולה, כולם מציינים שיש לתת טיפול ושירותים רפואיים באופן שוויוני וזו לא מתקיימת בפועל. הן האיכות, הן הטיב, הן רמת הטכנולוגיה והן במועד מתן השרות שונים. ובל נשכח שמכון לואיס מערים קשיים על הרופאים המשקמים בדרישות מיוחדות הנדרשות מהם בבואם להמליץ על הפתרון הראוי לנכים אלו, והכול בגלל שייכות לקטגורית נכים זו. היריעה רחבה על מנת לתאר את כל מקרי הסבל וההתעמרות שעוברים אותם נכים מקבוצת נכים זו. רק בשנתיים האחרונות עלו לתודעה הציבורית עשרות מקרים ופורסמו בתקשורת. למרות המאבק המתמשך, המדיניות נמשכת. גם חילופי השלטון לא שינו מדיניות זו והפתרון נראה רחוק מתמיד. לפני כשנה אמר ח"כ דני נווה, שר הבריאות דאז, מעל מליאת הכנסת את הדברים הבאים: "אם אדם נכה כתוצאה ממחלה וזקוק לתותבת, (אני חושב ש)הוא זכאי כבן אדם, כבן אנוש, כאזרח המדינה, לקבל מכשור בדיוק באותה רמה כפי שמקבל נכה צה"ל או נפגע תאונת דרכים ומכוסה במסגרת חוקית אחרת. לצורך העניין, לא מעניין את הנכה מה הנהלים הממשלתיים ובאיזה מסגרת חוק הוא נופל". כיום, נראים דבריו כמו אוטופיה רחוקה. עד מתי?

אין אפלייה בחסות המדינה . יש חלוקה צודקת בין נפגעי-פעולות איבה , לוחמים שנלחמו בקו ראשון .נפגעי-טרור וכל הנכים האחרים . מכוון שאנחנו מדינה במלחמה המדינה חייבת להודות ולהוקיר את מי שנפגע במלחמה , או בפיגוע . נכויות אחרות קשות ככל שהם יהיו הם בקטגוריה אחרת . המדינה חייבת להבדיל . אם לוחמים שנפצעים לא ידעו שהם יקבלו פיצוי על אובדן ועל המראות שהם חוו במלחמה לא יהיה פה מדינה . לא חייבים להסכים אבל דווקא בנושא הזה יש הרבה הגיון .

אין שום הגיון. ברור שהמדינה מחוייבת לדאוג ללוחמיה אך בד בבד יש מקום וחובה לדאוג לכיסוי מלא ומקיף לנכים ונזקקים . אין בעיה עקרונית לגייס את המשאבים