מה ניגמר עם הטביעה שלך.

מחיי נוחות לחיים של חובות יום שישי, 24 בפברואר 2006, 13:10 מאת: תמר רותם, הארץ שתי משפחות, שכונה אחת: משפ' נפגי גרה בדירה צפופה, ומאשימה את נתניהו. משפ' עזריה עסוקה בלהכין סושי, וחוששת מפרץ משפחת נפגי: אולי צריך להצביע לש"ס "כולם מתחשבנים על השקל" (אילוסטרציה: נגה משל)יום שלישי בערב בשיכון המזרח. שיחת טלפון מלחיצה. עוד אחת שסכומי כסף גדולים ננקבים בה, מלווים בהצטדקויות ובהסברים. ענת נפגי יוצאת החוצה כדי שהילדים לא ישמעו. אבל שפת הגוף אומרת הכל. "מחיי נוחות, מעמד בינוני בסטייל, הגענו לחיים של חובות", היא אומרת. "תודה לאל, אין נושים שדופקים בדלת, אבל יש ניתוקי חשמל מדי פעם וחובות ארנונה. אנחנו לא יוצאים מזה. יש לי שאלה: למה המדינה צריכה לקחת לך את הכל? את משלמת מס הכנסה, ביטוח לאומי. המדינה שותפה בהכנסות. אז למה אנחנו לא יכולים להיות שותפים בנפילה?" לבני הזוג, ענת, בת 37, וחזי, בן 33, יש שני ילדים: ירין, בן 9 ויניר, בן 8. הם לומדים בבית הספר השכונתי "רמז", וענת חברה בוועד ההורים הכיתתי של יניר. הם מתפרנסים מהקיוסק שבקניון "מגדלי העיר" הסמוך לשכונה. חזי עובד משש בבוקר עד עד עשר בלילה וענת מחליפה אותו בצהריים, כדי שינוח. עד לפני שנתיים היתה לענת חנות אופנה באותו קניון. היא עדיין אבלה על סגירתה. "זה היה חלום", היא אומרת, עיניה מתלחלחות. "מכרתי מותגים. לא רציתי למכור כמו כולם ב-29.90. חשבתי שאנשים בשכונות החדשות יבואו לקנות. ארבע שנים עבדתי כמו משוגעת. לא גידלתי את הילדים שלי, הפסדתי את ההכנה לכיתה א' של יניר, את כיתה א'. הכי כואב שהשקעתי את הכל. לא בניתי בית ובסוף חיסלתי. ואז, כשמכרתי בעשרה שקלים בגדים שווים, פתאום אנשים עטו על החנות". לענת אין ספק במי האשם: "היום אנשים לא קונים בחנויות. הם קונים בשוק. רק מה שצריך. גם אני אחשוב פעמיים היום לפני שאקנה משהו. פעם לא ידעתי מה זה לשאול? כמה זה עולה'. היום אני קונה רק במקומות זולים. פעם הייתי לבושה רק 'דיזל' ו'קרוקר'. היום אני מחפשת חיקוי זול". "כולם מתחשבנים על השקל", היא ממשיכה. "מי שקנה פקטות סיגריות קונה חפיסות בודדות. הוא עושה חשבון שככה יוכל להרוויח כמה שקלים ויוכל לקנות עוד חלב, עוד לחם. אנשים מחליפים סיגריות. פעם קנו "מרלבורו" (ב-20 שקל לחפיסה) היום הם עוברים ל"מגנה" (11 שקל). 'סיגריה של רוסים' קראנו לזה, היום זו סיגריה של ישראלים". ענת גדלה בבית קטן בשיכון, שבקושי הכיל את שבעת ילדיו. אבל "לא היה חסר כלום בבית". זה שמונה שנים שהיא גרה בדירה צפופה מאחורי בית ההורים, שלא מספיקה למשפחתה (שהינה גם משפחה אומנת לבן משפחה שגדל אצלם) לארבע ציפורים, לכלב ולדגי זהב. כמה מאחיה, היא מספרת, סמוכים עדיין אל שולחן הוריה, ובהם אחותה - אם חד-הורית שממתינה כבר עשרים שנה לדיור ציבורי. בניגוד אליהם, היא תיכננה לעצמה "מסלול עוקף" וכמעט הצליחה. "היו שנים יפות", היא מספרת. "בילינו הרבה מאוד בבתי מלון; אילת היתה בית שני". הם רכשו שטח אדמה בשיכון כדי לבנות בית. לחזי היתה אז משאית תובלה של שמן שרוף, שאותו שאב מתחנות דלק ומכר למפעל מחזור. אבל הוא התעייף ומכר את המשאית. "היום אין לו סיפוק", אומרת ענת. "אם אתה עובד ומרוויח, אתה אומר לעצמך בסוף היום 'אני מסריח, עייף נורא, אבל לא נורא, עשיתי את זה. אבל כשאין לך מספיק כסף כדי לקנות פקטות סיגריות למחר - המצב גרוע". "אני חושבת שלפחות בשנה הראשונה צריך לעזור לעסקים קטנים. במס הכנסה לא יכלו לראות איך לאט לאט אין הכנסות? איך אני דועכת? אבל הם המשיכו לקחת". ענת אומרת שלא תצביע יותר בחיים לנתניהו: "הוא לקח מאנשים קשי יום. הוא דירדר את המצב. הוא גרם לכך שמי שחי טוב פה זה רק עשירים. איך קיצץ בקצבאות של משפחות ברוכות ילדים? למה פגע בחד-הוריות? איך לקח מהזקנים? לאבא שלי, בן 70, קבלן טיח שעבד קשה כל חייו, מגיע לחיות מקצבה של אלף שקל? למה אמא שלי, בת 67, שעבדה כל החיים כמטפלת לילדים, צריכה לעבוד עכשיו למחייתה ולנקות את הקיא של קשישים? בגילה היא צריכה שמישהו יטפל בה. מה, הם לא שילמו ביטוח לאומי? ואיך יתקיימו כשלא יוכלו יותר לעבוד? אולי צריך להצביע לש"ס. הם אולי חושבים על הכיס שלהם, אבל בדרך הם יחזירו את הקצבאות לכולם". משפחת עזריה: קשה לגור במקום מלוקק פרץ. מאיפה יירד. הקיצוץ בתקציב הביטחון? מכוח האדם (צילום: ערוץ 10) נתניהו. "חשבתי שביבי גדול, כי הוא מכריח אנשים לצאת לעבודה" (צילום: רויטרס)עשרים ילדים רצים על הדשא המטופח ומשחקים בכדור. "בחצר הזאת תמיד יש ילדים", אומרת בלה עזריה, צוחקת, "ככה זה היה תמיד". היא גרה בבית הזה מגיל 15 ועד תחילת שנות ה-20 לחייה ולפני ארבע שנים וחצי חזרה להתגורר בו. המשפחה שיפצה את הבית היטב, כך שיהיה נוח לילדים, אבל לא שינתה את הכיוונים. "אני מאמינה גדולה בפנג שוואי ובאנרגיות הטובות של הבית", מציינת בלה. מתיישבים. מישהו מתקשר בטלפון לבקש הוראות להכנת סושי. "הורי עברו לשיכון כדי שיהיה מקום לכל שמונת הילדים שלהם", בלה מספרת, "אז, זה היה אחד הבתים הגדולים בשיכון. לא היה לנו יותר מדי. הורי תמיד דיברו על עבודה והשכלה כעל מפתח להתקדמות בחיים". ההורים, נהג מונית וגננת ממוצא טריפולטאי, עבדו קשה כל חייהם, אפילו כילדים, היא מספרת. לדבריה, הם טיפחו משפחה ש"שוברת את כל הסטריאוטיפים". בלה, בת 40, הבכורה במשפחה, למדה והוסמכה כרופאת משפחה. היא משרתת בצבא קבע כמפקדת יחידת ירפ"א בתל השומר ("המיון של חיל האוויר", כדברי בעלה, רובי) ואחראית על 150 איש. כל אחיה למדו לתארים מתקדמים, בהם משפטן, דוקטור לכימיה ונושאי משרות רמות בחברות היי-טק. אחיה הצעיר לומד כיום רפואה אף הוא. רובי עזריה, בן 41, גדל ברמלה. בתיכון למד במגמת מכניקה. בצבא שירת בתור מכונאי מטוסים, נעשה לקצין והתקדם. הוא למד לתואר שני במינהל ציבורי, וכיום הוא מפקד של סדנת רכבים ייעודיים של הצבא בצריפין. עובדים תחתיו 50 איש. החיים בצבא קבע מפנקים. "אנחנו בני הדור שעדיין לא נפגע מהשינויים", הם אומרים. הם יכלו להרשות לעצמם לגור בשכונה חדשה יותר. הם חשבו לגור בשהם, אבל בחרו בחיים בשיכון המזרח. לטענתם, האווירה הכפרית בתוך העיר קסמה להם. "בתור מי שגדל ברמלה, קשה לי לגור במקום מלוקק", אומר רובי. במלים אחרות, אומרת בלה, הוא רגיל ל"מקום ישן ומוזנח". לדבריהם, התושבים החדשים והמבוססים שגילו את המקום משפרים אותו אט אט. מאז הגיעו לשכונה, לפני ארבע שנים, רובי גילה צד של מעורבות קהילתית שלא ידע שהיה קיים בו. הוא נבחר ליו"ר ועד בית הספר "רמז", שבו לומדים שלושת הבנים: עידו, בן 12, יובל, בן 10 ונדב, בן 7. בלה פחות פעילה מרובי - רק בוועד ההורים הכיתתי של אחד הבנים. רובי לקח על עצמו להעלות את רמת החיים בשכונה. "אנשים כאן שקטים", הוא אומר. "לא מרימים קול צעקה. המדרכה עקומה? לא נורא. חנו לך מתחת לאף? לא נורא. אני מרגיש עלבון כשאין מדרכה ברחוב שלי, ואז אני מרים טלפונים לעירייה ודברים בסוף מסתדרים". המעורבות בבית הספר, בשכונה, כמפקדים בצבא, עשתה להם משהו. שינתה דרכי חשיבה. "חיינו פעם בבועה", אומרת בלה. "מאוד נוח לדבר על המצב החברתי כשאתה נוסע לנופש בחו"ל, נוסע לסקי, כשלא מתחככים כאן עם המצב הגרוע באמת. אנשים כאן בשיכון אולי לא גומרים את החודש, נחנקים, אבל זה לא עוני ממש. אבל אני משכירה דירה קטנה בערד ולפני כמה זמן נסעתי לשם. מצאתי עיר רפאים, עיירת מצוקה, אבטלה גואה. התחלתי לדבר עם אנשים ואז הבנתי לראשונה את המלים ?קיטוב חברתי'. פעם ערד היתה במצב סביר. אבל המצב הכלכלי של האנשים הידרדר פלאים". "עמיר פרץ מדבר על קיצוץ תקציב הביטחון. מאיפה זה יירד?" שואל רובי, "זה יירד מכוח אדם. כבר עכשיו הצבא עובר קיצוצים כדי להתייעל. וכשאני מסתכל על העובדים שלי, אזרחים עובדי צה"ל בני 50, שהקיצוץ שלהם על הפרק, אני יודע שהעבודה היא כל חייהם. אם ייקחו להם אותה, הם ידעכו. הרי אף אחד לא מחכה להם בחוץ. הם חיים מחודש לחודש. אין להם רזרבות". "יש שכבה שלמה של אנשים כאלה, שמוציאים לחם בזיעת אפם, עובדים בשביל לשרוד. לא מצליחים להתקדם וזו בעיה בעיני - אדם שלא יכול לממן את החופש שלו, בגדים, שאין לו ביטוח פנסיה. השינוי בחשיבה קשור גם בהתבגרות", הוא ממשיך, "תמיד חשבתי שההסתדרות זה גוף מסורבל, מפריע לעסקים לפרוח, מנגנון מנופח ותו לא. אבל היום, כשאני ער למצב של העובדים שלי, אני מבין שההסתדרות מגינה עליהם. הם לא רוצים לצאת לפנסיה מוקדמת. כשאתה צעיר, בתנופה של החיים, אתה לא רואה את זה. עכשיו אני מתקרב אליהם בגיל. גם אני לא רוצה שבגיל 50 יתנו לי בעיטה". פרסומת"פעם ראיתי באנשים שלא עובדים 'יושבי ברזלים'", אומרת בלה. "בבחירות הקודמות הצבעתי שינוי, נגד הפרזיטיות של הדתיים. אבל זו היתה מפלגה של שנאה. חשבתי שביבי גדול, כי הוא מכריח אנשים לצאת לעבודה, מובטלים, חד-הוריות. האמנתי שאנשים צריכים לצאת לעבוד והם ייצאו מזה. כך חונכתי, כך חייתי את חיי. חשבנו שהיה ניצול לרעה של המנגנון, שהיו טרמפיסטים. לא רצינו שזה יהיה על חשבוננו. כולנו ראינו את ההיא עם הציפורניים מעשנת ואומרת שאין לה כסף לילדים ואמרנו: 'למה היא קונה סיגריות?' אבל ככל שאתה מעורב, אתה מסתכל ואומר 'וואלה, הוא עובד ועובד ואין לו מספיק לקיום בכבוד'".