שבת....

קם פק"ל ב 9 בבוקר כבר חודשיים...וזה במצב בו אני מצליח להרדם... מודה לאל - אומר לו בוקר טוב אבי שבשמיים... אבל אני מכוון...ואומר בוקר טוב אלוקי ישראל...כי גם אבא שלי כבר אינו...אני חושב שאני מכיר יותר את דרכי האל מאשר את אבי... שוטף פנים...נוטל ידיים...כדי שהכדורים יכנסו לכיבה לא טמאים... מבולבל קצת אי שקט תכף יתחיל...זה מאחד הכדורים... קורא כל מיני מכתבים ששלחו לי באימייל...וגם בבמה חדשה... ברקע מתנגנת לה מוזיקה שמיימית...הכינור חותך לי את הרובד הראשון של החרדה...הפסנתר...מוריד לאט את העצם שבגרון...והגיטרה מנסה...להפטר מהמחנק... אני חושב על כל העבר פתאום...ועל המקום בו אני נמצא עכשיו... אני מודה לאל...על זה שאני יכול לשמוע מוזיקה ולנגן, ולכתוב לכם... בקבוק מי עדן צמוד אליי פק"ל...כל חצי שעה הולך להשתין... חושב חושב חושב על הכל...על הילדות שלא הייתה...על הייסורים מגיל אפס ועד עתה...ומאמין שיהיה טוב... אני מעריך סבל...כי רק כשאתה שם אתה פתאום רואה עולם שלא ראית לפניי זה אתה לומד להעריך כל דבר בחיים אפילו שעה אחת של רוגע... מנסה להתגבר על התופעות לוואי של הכדורים...מנסה להתגבר עליי... יש בי ים של כאב...וייסורים מאז נולדתי...אני אומר תודה... הייתי במקומות גרועים יותר... שיעור מערכה שנייה...אני חוזר לשורשי...ולומד לקבל את עצמי החדש... ולחיות בהרמוניה עם האל...ועם הסובבים אותי... אני יודע - הדרך עוד ארוכה...איני יודע מה צופן הוא העתיד בשבילי... בינתיים כמה ימים של רגיעה יחסית...מהולה בסבל אבל אני מוקיר תודה... לאל...כי יום לפני זה היה יותר רע... מנסה ללמוד את דרכם של הכדורים...מנסה ללמוד את האוייב שלי - הפחדים... מנסה ליהיות שמח...אפילו בכח...זה לא הולך לי...אולי יום אחר... אני אוהב אנשים...כפי שאני אוהב את עצמי...לכן קשה לי לראות סבלם של אחרים ואת סבלי שלי...אך חרוטה לי בראש הידיעה...שהכל פה לטובה... ללמוד...דרך חדשה...פרק נוסף...בספר החיים... וכשמתחיל לו התקף או חרדה, או קריז...אני תופס ת'הילים וקורא במרתון... מסיח את דעתי ככל שאני יכול...מהסיטואציה הכואבת...בוכה...וצועק חזק אל תסתר פנייך - ענני ביום קראני...ואספר אודותך... בתוך ליבי אני יודע - דפקתי לו פרטיה בעבר...מקווה שימחל... יש אלוקים שופטים בארץ - והוא מייטיב... גם עם הגיע אנוכי לשאול תחתית - אמשיך להאמין...ולדבר עימו בשפתי... מקווה רק שלפחות זה יתאפשר לי... אני... אני באמת מקווה שמצבי ישתפר...אך גם אם יתדרדר...אזכור אותכם...ואותו... ואני מאמין שיבוא יום ואני יקום איתן...אני בוכה כשאני כותב את זה... לא יודע למה...אני אומר לעצמי תיהיה שמח כי היום היה טוב יחסית... אני מודה לו יתברך... אני די בודד בתקופה הזו - מה שמאפשר לי לראות דברים שלא ראיתי קודם... כל יום הוא חדש לי - בתקופה הזו, בכל תכליתו... זה מעין...מעגל קוסמי כזה...אני סוגר את העבר עם ההווה...יש המון בעבר הזה...ועכשיו יש גם המון בהווה...אני רק מקווה לערוך את סיפרי ולהוציאו לאור...לפני שמשהו יקרה... ישנם הרבה רגעים חשוכים - זהו דיאלוג ביני לבינו...ביני לבין עצמי... אתם תומכים...אנחנו אחים...אני אוהב אותכם... אני תמיד אומר לעצמי...לאן שזה לא יגיע...אני אזכור אתכם ואמשיך להתפלל אליו...גם אם יהיה זה במחיר של אי לקיחת כדורים על מנת ליהיות צלול... ולמרות זאת...אני פוחד שאשתגע - מרגיש שיושבים שם למעלה ודנים על מצבי העבר פלוס ההוה = האם זה מספיק?, אולי צריך ללמוד עוד משהו? אין לי בעיה אם זה !!! - אני קולט מהר וטוב את החומר - שלא ימשך לזמן רב... הוא מזכיר לי שוב הכיצד חייו של אדם יכולים להשתנות בין רגע...כהרף עין ואז את נולד מחדש...רואה את הכל אחרת...לומד להעריך כל נשימה מלאה שהצלחת לבצע...לומד להעריך כל חתיכה של קציצה שהצלחת לבלוע... לאהוב אנשים זהו מושא חיי - הגיע הזמן ליהיות שלם עם עצמי... תמיד קיטרתי על חיי - על סבל נעוריי מקץ הילדות שלא הייתה... מגיל שבע גרתי ברחוב - הוא שלח לי אז את המתנה הראשונה... שמו אותי במוסד סגור - הכרתי שם את משפחתי המאמצת...עד עצם היום הזה... היו המון תלאות בדרך - משבר זהות - געגועי לאמי - אשר דקרה אותי... פעם אחר פעם - אני סלחתי - בעלה עשה אותה עיוורת בגיל 19 וכבר היו לה ארבע אחים קטנים - שהיו גדולים כשאני נולדתי - וגם הם היו במוסד... אותם לא הכרתי - רק לאחרונה אנחנו מאחדים את עצמנו... כולם הצליחו בחיים - אוניברסיטה, מקצועות מכובדים... אני המשכתי בדרכי - נפלתי לפשע ושאר תחלואים... ואחי התאום - נפל הוא לתהום - ברחנו יחד - אל הרחוב... שם התפצלו חיינו - אני במוסדות והוא ברחוב... אני עם המשפחה שהאל נתן לי במתנה... הוא לבד...אבל בליבי עד עצם היום הזה... ועתה...נגעתי בכמה נקודות בחיי... ועתה...שיעור מערכה שנייה לאן יוביל?... אני רואה את הטוב...לכל אחד ישנו שק...שהוא סוחב איתו... זהו שק הערכה...ככל שהוא כבד יותר אתה לומד להעריך יותר... אם לא התאבדת באמצע - אשרייך... אני פורש לפני את עברי - מוצא את חטאי שם - מודע לעוונותי... אני נמצא בהווה - ומתוודה על החטאים אשר נעשו... תמיד פחדתי מהעתיד - לא ידעתי שהוא יבוא לי בצורה כזו - נוק-אאוט... ועכשיו בהווה אני שוב פוחד מהעתיד - ומנסה להתאמץ, את הראיה לכוון... אל ההווה - לראות כל יום...את הטוב שבו - גם עם היו בו חוויות קשות פיזית ונפשית...להודות - לאל על שעות של נחת... להודות לו - על רגעים כאלה, על יכולתי לראות, על יכולתי לשמוע, על יכולתי לדבר ולכתוב, על יכולתי לשמוע ולנגן... גם אם אני לא במצב שאני יכול כרגע לצאת מהבית... זה יהיה רק לאשפוז...אז אני נשאר ומנסה להתמודד... מתבודד...מתפלל...מתוודה...לומד על טעויתי...מתמודד עם תופעות לוואי... ועם עצמי... אני כותב את המכתב הזה...וחושב...הרבה כאב יש בו...אבל אני מנסה להסתכל על הדברים הטובים - על הלימודים...שבחיים...גם זו מתנה...נרכשת היא בייסורים...ורק אחרי זה לומדים להכיר ולהעריך את שק " ההערכה " שלנו... אני אוהב אתכם המון... שבת שלום!!!

פעם כתבתי ונזכרתי במה שכתבת עכשיו אתה מוזמן לעייןhttp://doctors.co.il/forums/read.php?f=66&i=201416&t=201416

לדודי אם עברת את כל מה שעברת בגיל צעיר, ושרדת והפחת לאדם טוב שאכפת לו מאנשים, שיכול למצוא את קרן האור ואת ה"שיעור" במצבים גרועים. אדם אשר מצליח להתבטא בכתב כפי שאתה מצליח. אתה כותב נפלא- מהלב אל הלב! אתה תצליח, זה ברור. וגם אם קשה וארוכה הדרך- לי אישית אין ספק שתצליח. אם תצטרך עזרה- אני וכולנו כאן, נעשה מה שנוכל כדי לעזור לך!!!!

לי שלןם . אני מודה לך. ששמעתי בקולך. שכדאי לקרוא. וקראתי מה שדודי כתב אין לי מלים להגיד לך . מאוד כאב לי . לקרוא גם מה שאת כתבת . וכמה שאת צודקת ידעתי שיש לך מלים מרפאןת בפה . וחכם אני. שאמרתי לך לכתוב לו. ותקראי מה אני כתבתי חזרה לדודי. מאיר

שבת שלום דודי , טוב שכתבת את הדברים הלא קלים הללו . אהבתי מאוד את הצורה שבו אתה כותב את התמודדות שלך . אוהב אותך ומחזיק לך אצבעות . אני רואה עג כמה היה לך לא קל בילדות . אני מקווה שתמצא את הדרך לטפס על ההר התלול עבורך ועבור כולנו . טוב שהורדת את כל המשא הכבד מעל ליבך .אי-אפשר להסתובב עם זה כל הזמן ולא לשתף אף אדם . אוהב אותך , אתה אדם מיוחד . אלן

דודי שלום שמע הפעם גמרת אותי . אני חושב שנולדה לנו הישועה . מי יתן ואתה תהיה מושענו . אתה גדול ויש לך פו באתר מגוון של נכים שסבלו עשרות שנים . מותלת עליך האחריות ללמוד אותנו ולכתוב עלינו .כמו שכתבת עכשיו . אני לא מבין איך אתה חזק ? יש בך עכשיו בעלות עלינו. ואני מצווה עליך שתהיה חזק ואתה תהיה המרפא שלנו [ודיר באלק שלו ] תתחיל לעבוד על זה . שלך מאיר

דודי שלום שמע הפעם גמרת אותי . אני חושב שנולדה לנו הישועה . מי יתן ואתה תהיה מושענו . אתה גדול ויש לך פו באתר מגוון של נכים שסבלו עשרות שנים . מותלת עליך האחריות ללמוד אותנו ולכתוב עלינו .כמו שכתבת עכשיו . אני לא מבין איך אתה חזק ? יש בך עכשיו בעלות עלינו. ואני מצווה עליך שתהיה חזק ואתה תהיה המרפא שלנו [ודיר באלק שלו ] תתחיל לעבוד על זה . שלך מאירדודי כתב/ה: > > קם פק"ל ב 9 בבוקר כבר חודשיים...וזה במצב בו אני מצליח להרדם... > מודה לאל - אומר לו בוקר טוב אבי שבשמיים... > אבל אני מכוון...ואומר בוקר טוב אלוקי ישראל...כי גם אבא שלי כבר > אינו...אני חושב שאני מכיר יותר את דרכי האל מאשר את אבי... > > שוטף פנים...נוטל ידיים...כדי שהכדורים יכנסו לכיבה לא טמאים... > > מבולבל קצת אי שקט תכף יתחיל...זה מאחד הכדורים... > > קורא כל מיני מכתבים ששלחו לי באימייל...וגם בבמה חדשה... > > ברקע מתנגנת לה מוזיקה שמיימית...הכינור חותך לי את הרובד הראשון > של החרדה...הפסנתר...מוריד לאט את העצם שבגרון...והגיטרה > מנסה...להפטר מהמחנק... > > אני חושב על כל העבר פתאום...ועל המקום בו אני נמצא עכשיו... > אני מודה לאל...על זה שאני יכול לשמוע מוזיקה ולנגן, ולכתוב לכם... > > בקבוק מי עדן צמוד אליי פק"ל...כל חצי שעה הולך להשתין... > > חושב חושב חושב על הכל...על הילדות שלא הייתה...על הייסורים מגיל > אפס ועד עתה...ומאמין שיהיה טוב... > > אני מעריך סבל...כי רק כשאתה שם אתה פתאום רואה עולם שלא ראית > לפניי זה > אתה לומד להעריך כל דבר בחיים אפילו שעה אחת של רוגע... > > מנסה להתגבר על התופעות לוואי של הכדורים...מנסה להתגבר עליי... > > יש בי ים של כאב...וייסורים מאז נולדתי...אני אומר תודה... > הייתי במקומות גרועים יותר... > שיעור מערכה שנייה...אני חוזר לשורשי...ולומד לקבל את עצמי החדש... > ולחיות בהרמוניה עם האל...ועם הסובבים אותי... > > אני יודע - הדרך עוד ארוכה...איני יודע מה צופן הוא העתיד > בשבילי... > בינתיים כמה ימים של רגיעה יחסית...מהולה בסבל אבל אני מוקיר > תודה... > לאל...כי יום לפני זה היה יותר רע... > > מנסה ללמוד את דרכם של הכדורים...מנסה ללמוד את האוייב שלי - > הפחדים... > > מנסה ליהיות שמח...אפילו בכח...זה לא הולך לי...אולי יום אחר... > > אני אוהב אנשים...כפי שאני אוהב את עצמי...לכן קשה לי לראות סבלם > של אחרים ואת סבלי שלי...אך חרוטה לי בראש הידיעה...שהכל פה > לטובה... > ללמוד...דרך חדשה...פרק נוסף...בספר החיים... > וכשמתחיל לו התקף או חרדה, או קריז...אני תופס ת'הילים וקורא > במרתון... > מסיח את דעתי ככל שאני יכול...מהסיטואציה הכואבת...בוכה...וצועק > חזק > אל תסתר פנייך - ענני ביום קראני...ואספר אודותך... > בתוך ליבי אני יודע - דפקתי לו פרטיה בעבר...מקווה שימחל... > יש אלוקים שופטים בארץ - והוא מייטיב... > גם עם הגיע אנוכי לשאול תחתית - אמשיך להאמין...ולדבר עימו > בשפתי... > מקווה רק שלפחות זה יתאפשר לי... > אני... > אני באמת מקווה שמצבי ישתפר...אך גם אם יתדרדר...אזכור > אותכם...ואותו... > ואני מאמין שיבוא יום ואני יקום איתן...אני בוכה כשאני כותב את > זה... > לא יודע למה...אני אומר לעצמי תיהיה שמח כי היום היה טוב יחסית... > אני מודה לו יתברך... > > אני די בודד בתקופה הזו - מה שמאפשר לי לראות דברים שלא ראיתי > קודם... > כל יום הוא חדש לי - בתקופה הזו, בכל תכליתו... > > זה מעין...מעגל קוסמי כזה...אני סוגר את העבר עם ההווה...יש המון > בעבר הזה...ועכשיו יש גם המון בהווה...אני רק מקווה לערוך את > סיפרי ולהוציאו לאור...לפני שמשהו יקרה... > > ישנם הרבה רגעים חשוכים - זהו דיאלוג ביני לבינו...ביני לבין > עצמי... > אתם תומכים...אנחנו אחים...אני אוהב אותכם... > > אני תמיד אומר לעצמי...לאן שזה לא יגיע...אני אזכור אתכם ואמשיך > להתפלל אליו...גם אם יהיה זה במחיר של אי לקיחת כדורים על מנת > ליהיות צלול... > ולמרות זאת...אני פוחד שאשתגע - מרגיש שיושבים שם למעלה ודנים על > מצבי > העבר פלוס ההוה = האם זה מספיק?, אולי צריך ללמוד עוד משהו? אין > לי בעיה אם זה !!! - אני קולט מהר וטוב את החומר - שלא ימשך לזמן > רב... > הוא מזכיר לי שוב הכיצד חייו של אדם יכולים להשתנות בין > רגע...כהרף עין > ואז את נולד מחדש...רואה את הכל אחרת...לומד להעריך כל נשימה מלאה > שהצלחת לבצע...לומד להעריך כל חתיכה של קציצה שהצלחת לבלוע... > לאהוב אנשים זהו מושא חיי - הגיע הזמן ליהיות שלם עם עצמי... > > תמיד קיטרתי על חיי - על סבל נעוריי מקץ הילדות שלא הייתה... > מגיל שבע גרתי ברחוב - הוא שלח לי אז את המתנה הראשונה... > שמו אותי במוסד סגור - הכרתי שם את משפחתי המאמצת...עד עצם היום > הזה... > > היו המון תלאות בדרך - משבר זהות - געגועי לאמי - אשר דקרה אותי... > פעם אחר פעם - אני סלחתי - בעלה עשה אותה עיוורת בגיל 19 וכבר היו > לה > ארבע אחים קטנים - שהיו גדולים כשאני נולדתי - וגם הם היו במוסד... > > אותם לא הכרתי - רק לאחרונה אנחנו מאחדים את עצמנו... > כולם הצליחו בחיים - אוניברסיטה, מקצועות מכובדים... > > אני המשכתי בדרכי - נפלתי לפשע ושאר תחלואים... > ואחי התאום - נפל הוא לתהום - ברחנו יחד - אל הרחוב... > שם התפצלו חיינו - אני במוסדות והוא ברחוב... > אני עם המשפחה שהאל נתן לי במתנה... > הוא לבד...אבל בליבי עד עצם היום הזה... > > ועתה...נגעתי בכמה נקודות בחיי... > ועתה...שיעור מערכה שנייה לאן יוביל?... > > אני רואה את הטוב...לכל אחד ישנו שק...שהוא סוחב איתו... > זהו שק הערכה...ככל שהוא כבד יותר אתה לומד להעריך יותר... > אם לא התאבדת באמצע - אשרייך... > > אני פורש לפני את עברי - מוצא את חטאי שם - מודע לעוונותי... > אני נמצא בהווה - ומתוודה על החטאים אשר נעשו... > תמיד פחדתי מהעתיד - לא ידעתי שהוא יבוא לי בצורה כזו - > נוק-אאוט... > ועכשיו בהווה אני שוב פוחד מהעתיד - ומנסה להתאמץ, את הראיה > לכוון... > אל ההווה - לראות כל יום...את הטוב שבו - גם עם היו בו חוויות > קשות פיזית ונפשית...להודות - לאל על שעות של נחת... > > להודות לו - על רגעים כאלה, על יכולתי לראות, על יכולתי לשמוע, על > יכולתי לדבר ולכתוב, על יכולתי לשמוע ולנגן... > > גם אם אני לא במצב שאני יכול כרגע לצאת מהבית... > זה יהיה רק לאשפוז...אז אני נשאר ומנסה להתמודד... > מתבודד...מתפלל...מתוודה...לומד על טעויתי...מתמודד עם תופעות > לוואי... > ועם עצמי... > > אני כותב את המכתב הזה...וחושב...הרבה כאב יש בו...אבל אני מנסה > להסתכל > על הדברים הטובים - על הלימודים...שבחיים...גם זו מתנה...נרכשת > היא בייסורים...ורק אחרי זה לומדים להכיר ולהעריך את שק " ההערכה > " שלנו... > > אני אוהב אתכם המון... > שבת שלום!!!