זיכרונות....
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
יום שישי בערב, ההורים עושים קידוש ליל שבת.... אני בקסבה( מחנה פליטים, שכם), עם חברי לצוות... גשם יורד....דבוקים לקירות משני צידי הכביש שחוצה בין הצוותים... קומפלקס בתים לפנינו...הכל כל כך סבוך...צפוף פה אני אומר לי בלב.... חצי דקה עוברת...ומאחד החלונות יוצא לו כדור ומפלח את ראשו של החבר.... החבר...שיושב אצלי עד היום...בראש.... תופסים מחסות...רואים הכל בירוק...אמר"ל(אמצעי לראיית לילה)..... מראה לי היטב חלקיקים של מח על הרצפה...והגשם מטגן אותו.... אין אופציה להציל... הוא מת...אני אומר בקשר... תאג"ד אוסף אותו... חייבים להמשיך... באנו לחסל... אני לא יוצא מפה בלי כמה שקיות שחורות...של הצד האחר.... עולים למבנה הראשון....יש דלת....c4 מודבק ע"י חבר צוות אחר.... יורדים למטה מעט....בום....הדלת איננה עוד.... עולים....נכנסים באש....שני גופות....הם מחבלים....בדיקה מודיעינית....קצרה....מאשרת בחיוב... דוקרים פינות... מתפרסים.... ציין לייזר...מראה לי ת'דרך...לגופה הבאה....אני רואה אותו...בחדר....מחזיק אם 16 ארוך.... לוחץ...בהדק...הוא נופל.... חבר אחר בחולייה...מוסר לי בקשר....יש עוד גופה....הוא חיסל.... עושים ספירה....ממשיכים למבנה הבא.... הכל זריז...מנסים שלא יהיה הרבה רעש..... עוד מעט בוקר...כל הקסבה....על הרגליים.... רק זה חסר לי.... טוב לא יכול לספר יותר...עמכם הסליחה.... אולי עוד השוב פה לספר... אתם יודעים...חובש...ומפקד...כאחד...לא....לא....קל.... חוטף...התקף חרדה....וממשיך...איך איני יודע....העיקר....שלא ידעו...שלא ישימו לב... נלחם...במערכה שנייה....בקסבה של שכם....ומול הנפש עצמה...מחזיק בקיר....שלא ליפול..... חבר...שואל...אתה בסדר?..... אני עונה...תתרכז במשימה...אני איתך....אני..חי...לא?..... ובתוך האמר"ל...זולגת דימעה...ירוקה.... אני מנגב... וממשיך...למבנה הבא... טיהור בתים....אחד הדברים הכי מפחידים.... שטח שלהם....לא שלך..... אתה מחפש אותם.... הם, מחכים לך.... 5.56....זו הכתובת.... למישהו מהחולייה.... או שמה...למישהו...מחברי הצוות.... כדור קטלני....הקטנצ'יק הזה....אני אומר לי בראש...מה עוד שהוא צבוע בקצהו בירוק.... נכנס מהבטן הרכה...חור יציאה...מהחזה....צד שמאל...אל היעד הבא... צרחה איומה....ואחריה....השקט שלפני הסערה... אני רץ לטפל בו...זוחל....מרחיק ממקור ירי....למחסה.... חושך....כואב לו..אני יודע....ומגלה שלא יותר ממספר דקות...והוא איננו... חוטף קריזה....בוכה....אך לא נשבר....מחלק פקודות.... מזמין פינוי.... הולכים לחסל...חצי כפר.... בני זונות...אני אומר... דודי שמש....חבלי כביסה....עליהם בגדים מתנוססים ברוח.... חלון עם תריס שבור..חורק לו..וחורק גם אצלי... הולכים בשקט בשקט...שבע עיניים... נורא סבוך...מבנים מחורבנים...אחד על השני.... כל פח זבל מהווה איום....כל עגלה עם חמור....פיצוץ... מכוניות תופת....כמו סוכריות.... אני אומר לעצמי....זה יכול לבוא מכל מקום... תפילה של 5:30 לפנות בוקר מתחילה... אני מרגיש בארץ זרה....ארץ אוכלת יושביה... עיר...אויב...אכזרי למדי....אכזרי...יותר מידי..... אני אומר לחבר בקשר....צריכים להחליף במסגד קלטת....מוזיקת ליליה רצחנית אלקטרוניקה נטו.... אין זמן....לזה עכשיו.... מריץ טראק בראש....של אינפקטד מאשרום..... הבוקר בא ואיתו....שריקות....לא של ציפורים....כי אם....של כדורים.... ופתאום....פילהרמונית.....בניצוח משולב....ישראל - פלאשתין.....בם....בם....בם...בם....בם....בם כולה ילדים.....מול.....רוצחים.....שונאי אדם....לא אנושיים....לא...כולם.....אך.....רובם.... אני נזכר בילד.....שירה עלי בשבוע שעבר.....באחת הסימטאות.....טול כרם סיטי.....זה היה...... אם רק היה נופל לי ביידים....הייתי דופק בו 10 כדורים....כגילו.... אך הוא....נעלם לי ....בין הסימטאות הרבות...... הפכנו את כל השוק.....ברחו....אבל.....השאירו כמה מטענים אחריהם.....ודקה לפני... זרקו כמה רימונים....ובקבוקי תבערה..... חצי עיר....אנחנו מרססים....גז מדמיע.... לבן....סמיך.....מתשתש...את כל....התמונה.... שאתה מת כבר לא לראות....וכך יום יום.....שלוש שנים.....ומתנת שחרור....שבא לי לבכות כשאני אומר אותה..." תגובת קרב ".....וכל תסמינייה הרבים.....פחד.....איימים!!! אני עוד אכתוב.... ביי בינתיים.
מצמרר....גבר גבר תשמע אחריי שקראתי...מה שנותר לי זה להצדיע לך ולחברך אכן עברת כברת דרך מלחיצה...ואתה כוללה בן 23 ינעל ראבאם אחי ..רבים כאן היו ונמצאים באותו סרט אבל עיצה אחת מזקן השבט אל תיגע בקלונקס ובבנזאופינים 90% אחוז מהחרדות זה מהקריזים שלהם ולא ממך ואתה מפרש את החרדות מהם כאילו...."אתה לא בסדר" אל תבלע כל מה שדוחפים לך תשאל כאן את החברים לפני שאתה בולע כדורים שדוחפים לך ותחסוך לך הרבה סבל אוהב אותך..........."גבר ,גבר
אור שלום : הדבר היחיד שיכול להוציא אותו ממחשבה אובדנית זה הקלונקס.בשילוב סרואקסט. מאיר
דודי יקר , אני רק יכול להצדיע על מה שתרמת ועברת . התיאור ממש יפה על הקושי שעוברים סיירות מובחרות בלחימה בטרור . רק בזכותם אנחנו מסוגלים לחיות בשקט אם פחות פיגועים ויותר שקט .על -כך אני מודה לך ולחברים שלך . אני יכול להזדהות עם המראות הנוראיות שראית ,הם גם מוכרים לי . כי הרבה מן השירות שלי עשיתי בשטחים במשטרה צבאית . אומנם לא ביחידה לוחמת . הפחד מן הלא נודע . הרצון התושבים לפגוע בנו . השינאה של כל האוכלוסייה . המחבלים שמחכים בכל פינה . החברים שנהרגו . החברים שלא הצלחת להציל . פשוט נורא .... לפני זמן קצר אחרי שהרגו את השייח יאסין הרגשתי תחושה של שמחה . כי ידעתי כמה מן החברים היקרים ביותר שלי הוא הרג וכמה חיים של ישראליים זה הציל . אני הובלתי אותו לבית -המשפט הצבאי מספר פעמים בעזה במהלך השירות שלי והוא נתן הוראה להרוג את המפקד שלי . מקווה שהטרור תקטן בשנה הבאה . הרבה בריאות וחג עצמאות שמח . אלן
גדול אתה דודי, שההיתי במצב דומה לשלך בגיל 25 לקח אותי חבר ממש טוב לקליניקה בקליפורניה ושם אמר לי פסיכיאטר חכם שהיה לו הרבה נסיון ממלחמת ויאטנם שצריך לתת לזמן להרגיע , ולהבין שלא מתים מהתקפי חרדה, לדעתי הלא מקצועית ומנסיון אישי בלבד מציע לך לקחת כמה שפחות כדורים, מבטיח לך שהשלב הקשה יעבור לך תוך כמה חודשים, אבל בתוך כמה שנים יתחיל שלב אחר שרובנו כאן נמצאים בו בגדול כך בחשבון שלא אוהבים במדינת ישראל כאלה שאכלו אותה ב - ptsd
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
