אני רק רוצה לומר תודה לכולכם....

רציתי רק להודות לכם על ההתיחסות לדברים שאני כותב פה.... מי יתן והפורום הזה ילך ויגדל מהבחינה התמכתית שהוא יכול להעניק ובעיקר מבחינת ההכירות אם האנשים אשר נמצאים באותה סירה, זה תמיד מעודד.... ואני מקווה שאצליח לשרוד...כי וואלה רק אלוהים יודע מה צופן לי העתיד ואיזה הפתעות עוד מחכות לי.. אני אדם אופטימי - רק פשוט נמצא ממש בהתחלה ובגילי זה פשוט לקחת את חיי ולהשאיר רוח חיים בגופי המת אשר מהלך לו בעולם הזה אבל בעצם חצי מת - נפש חרוכה.... אני מאמין ביימים טובים יותר לכולנו... רק שתגיע כבר הוועדה הזו, זו לפחות חצי נחמה והקלה לא קטנה במצבי אני 23 שנה חיכיתי כדי לא ליהיות תלוי באנשים - אני חי במשפחת מוצא מאחר ואני חייל בודד באי אילו נסיבות שלא אפרט, אבל דבר אחד הבטחתי לעצמי וזה להשכיר דירה ולנסות להשתקם גם אם אהיה גוסס, ונכון לעכשיו אני פוחד לצאת מהבית ולו מטר אחד ברגל, רק עם אוטו וגם זה לא קל והזמן ואני הם התרופה האמיתית לכל זה... אבל אני פשוט חיכיתי כל כך הרבה זמן לא ליהיות תלוי באף אחד - וכרגע אני בעצם נכה רק בלתי נראה...כי איני מסוגל לזוז מטר לבד ולו גם להשאר לבד בבית...וזאת לאחר שחוויתי בנוסף לתגובת קרב, על כל תסמיניה הרבים התקפים נורא קשים ואני פשוט לא מוכן לחוות את אלו ההתקפים באמצע הרחוב כי לאחר כל התקף כזה אתה רק שואף למות כי זו חצי פגישה עם אלוהים תאמינו לי.... וזהו...אני עכשיו יושב פה כמו כלב תלוי בהוריי המאמצים כביכול...ומחכה לוועדה כדי שתיהיה לי משכורת כלשהי על מנת להשכיר דירה....וזו רק בעיה אחת...אני גם חייב לפחות בחודשים הקרובים מישהו שיהיה איתי ועם רכב למקרה חרום וזה ממש לא קל....אך ברגע שתיהיה לי דירה...טלפון אחד ו - 20 חברים מתייצבים לעזרתי, פשוט כאן בבית הוריי אלה איני יכול להביא משהו שיהיה איתי והם עובדים רוב היום, ואני פשוט נכנס ללחץ מההתקפים האלו כי הם באמת חוויה טראומתית לכשעצמה... אז כשאין לי איזה חבר שישאר איתי כשהם בעבודה אני פשוט לוקח כדור שינה ונכנס למיטה ומתכרבל ומה שחסר לי זה רק ארון - אני לאחרונה מנסה להלחם בתופעה הזו לפחות עד שאתחיל ת'אישפוז יום שלי....וזהו אני פשוט מהרגע שאני מתעורר ולא מספיק שאני בקושי יושן אני גם מתעורר בשמונה בבוקר כל יום, זה מדהים ואין לי מושג למה זה כך, אז מרגע ההשקמה שלי ועד לכתי לישון, אני פשוט בחרדה מתמדת, ובין לבין מנסה להמנע מהתקף חרדה קשה, ומה גם שהמח מתחיל לטחון אין סוף מחשבות אימה...אבל אני שורד, ההורים קצת מקשים עלי ואני מתפלא כי נוצר מצב בו אני תומך בהם במקום שהם יתמכו בי, ואני מדריך אותם בין היתר מה לעשות ואיך בכל הקשור למשרד הבטחון מאחר ואני פשוט נכה, משותק מבפנים..ממש לא מסוגל לצאת מהבית...ואני לא מעכל את זה כי עד לפני חצי שנה הייתי מסוגל להכל, אפילו לעשות סנפלינג ממגדל עזריאלי ופתאום להדרדר למצבי זה, זה פשוט רצח של עצמי בידי....אני לא יודע מי...אבל מאמין שהכל " לטובה " .....ובתקווה. אז תודה רבה לכם בינתיים, ביי........

אחי הצעיר מקווה שבבוא היום תוכל לשים את הזכרונות בצד...וכל עוד הם יחסית טריים אולי אפשר עדיין ל"טפל " בהם ...ואתה נשמע לי בחור חכם (למרות שהחוכמה כאן היא חתיכת רעל...ושנינו יודעים עד כמה...) וכפי שאמרת - אתה לא אחד שחוזר על טעות פעמיים אז ..וזה כבר הבסיס להתחלה . ועצתי לך - כך הכל איך שזה בא ...תילחם במה שכוחותיך מאפשרים לך... ותן למי שצריך לעשות את העבודה -וישנם עדיין כמה רופאים טובים במערכת וכו...ונקווה שהדברים יסתדרו בהמשך כשתתחיל לזוז...מה שנקרא תוך כדי תנועה ... וזכור הייטב את שאמרתי לך בנושא הבנזודיאזפינים למיניהם... ותהיה חזק ורק טוב.