סיפורים
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
סיפורים. יש בהם הרבה לסבר את האוזן. הסיפור של הרמב"ם ובחתול, יכול להכנס בסיפורי עמים, ולא ממש חשוב מי היו השחקנים, את הטבע שנטבעה בה בריה , אי אפשר לשנות. אבל זה לא הסיפור שלי. הרמב"ם בחוכמתו יכול להכניס בכיס הקטן מדענים גדולים דהיום, מי יכול לחיות אחרי שהקיזו מכל גופו את הדם? בימינו אנחנו יודעים שאין דבר כזה, אבל הרמב"ם הכיר וריד מיוחד שמכיל דם (כנראה התכוון לטחול) שאז הרופאים לא הכירו, והכיר צמח שממנו אפשר לרקוח משקה שבשתיתו מגדיל את כמות הדם לכמות שאפשר לחיות איתה, ותוך כמה ימים לחזור לאיתנו. אתם מכירים מישהו שמסול לעשות את זה היום? היום יתרום אדם מנה אחת של דם (פחות מחצי ליטר) או לפעמים שתיים, ואז יצטרך 3 חודשים כדי לחזור לאיתנו. האחד הויכוחים עם הרופאים לפני המלך, הקיזו את כל דמו של הרמב"ם, תלמידיו לקחו מיד את גופתו והשקו אותו בסם ההוא כפי שהסביר להם מבעוד מועד, אחרי כמה ימים חזר לאיתנו, ועזב את המקום כי הבין שרוצים להרגו, הוא התחבא במערה, כמו רשב"י דאז, ובמערה הזו, נסתר מעין רואים, ולידו כמה מתלמידיו ששימשוהו, כתב את ספריו "משנה תורה". אבל כל זה היה לפני כ-900 שנה. גרוש ספרד היה לפני כ500 שנה. ותתקנו אותי אם אני טועה, הסטוריה זה לא הצד החזק שלי, אבל לפעמים אני עוברת קצת על החומר. ואגב יהודה, לפני גרוש ספרד היו במרוקו יהודים, עוד מתקופת הרמב"ם, ואז התפתחה לה קבוצת מוסלמים, שקראו לעצמם אלמווחדים, שדגלו אומנם ביחוד האל, אבל גם בחיים צנועים, ומסוגפים, וכל מי שלא קיבל את דתם, נאלץ לסבול, אז במרוקו, הקדימו את האינקויזיציה הספרדית, הקדימו את האנוסים הספרדים, היו יהודים שעזבו את מרוקו, לספרד ופורטוגל, היו יהודים שהמירו את דתם למראית עיין - כלומר אנוסים, והיו יהודים מועטים שהמירו את דתם בכלל. וכמו תמיד היו אלה, שלא יכלו לברוח, אבל לא רצו להמיר את דתם , באמת או למראית עין, בגלל שאז ילדיהם היו חיבים ללמוד בבתי ספר של המוסלמים, ומבחינתם, זו התאבדות יהודית, בדור השני, אלו מתו על קידוש השם. אחר כך בספרד הדרומית (גם בגרנדה) התחילו היהודים לסבול שוב, ונאלצו לברוח בגלל עלילה שפלה, הם ברחו לספרד הצפונית ולפורטוגל. ללמדך שאין ליהודים קרקע יציבה בשום מקום. גם לא פה, גם לא כביכול בעיתות שלום, ובעץ חדש אני אשלח לכם סיפור.
צביקה
זה לא בא להסביר. רק בא להשלים דברים ששוחחנו עליהם קודם, ועוררו בי הרהור שני.