עצוב לי,

ישבתי מול הטלויזיה, ופתאום הכול נהיה שחור, וחשבתי על החברים שלי, שצריכים פתאום לחזור ולראות, את השכול. זיהיתי היום חברה שלי, שעמדה עם הצוות הרפואי, בפיגוע בצריפין, אני חושבת על ההורים, הילדים, הסבים, הסבתות והנכדים, של מי שנהרג, ואומרת לעצמי: "מחר בהלוויה, איך אסתכל להם בעיניים?" לילה טוב עד כמה שאפשר, עדי

שלא נדע עוד צער

היי עדי , כן אני מבין שמכירים שלך נהרגו . קרובים שלך שהיו נוכחים . אין הרבה נחמה , אין הרבה תקווה . רק חוסר -אונים ואופק שחור שמסרב להתבהר . אני משתתף איתך בצערך ובעצב שלך . אני מקווה שתמצאי את הכוחות לבנייה מחדש . חייבים לחשוב בצורה חיובית עד כמה שניתן . אנחנו חייבים להמשיך לחיות . ולחזק את עצמינו עד כמה שניתן . אנחנו זקוקים אחד לשני בתקופות כאלה כדי להתגבר על חוסר -האונים . חיבוק גדול ותומך . אלן