התקוה(ה)

התקוה- ההמנון הלאומי גם בתקסי יום הזיכרון וגם ביום העצמאות ובעצם בכל הזדמנות שאני שומע. אני חוזר לתא שם בצינוק כשהיתי עומד וצועק בקול רם: "לשירת התיקוה המסדר יעבור לדום !!!", או שאחד מחברי היה קורא את המשפט ואז הינו שרים את התיקוה בקול רם על מנת לדעת שאנחנו עוד קיימים. וזכורה לי במיוחד הפעם ההיא שהיתי בצינוק המרוחק ביותר בבידוד משאר האנשים עקב התפרצות זעם שלי על הסוהרים, וביום השני או השלישי שמעתי מישהו מתחיל לשרוק את ההמנון ושאר האנשים הצתרפו עליו, בכיתי אז כמו ילד. מאז בכל פעם שאני שמע את ההמנון אני חוזר לשם. ובכל זאת למרות שאני יודע מה זה עושה לי אחרי זה במשך ימים - אני חוזר לטקסים האלה, למה?, אין לי תשובה.

שלום לך יוז'י. כל ארוע שאנו עוברים, מותיר בנו רישום. הרישום החוויתי יכול להיות צבעים מסויימים, רעשים,קולות, שירים,או צעקות. ככל שהחוויה היא קשה יותר, טראומטית יותר, כך הרישום/ הזיכרון חקוק כטראומטי יותר. וזו למעשה תגובה פוסט טראומטית. (על רגל אחת). אם יש בך את הכוחות, תקליט את "התקווה" מספר פעמים רצוף על קלטת, ולאחר מכן תקשיב לקלטת הזו. קיימת סבירות שהמתח והלחץ שאתה מרגיש בזמן האזנה, ילך וירד בהדרגה. אני חושב ששווה ניסיון. תשתדל לעשות את הניסיון הזה במקום שנוח לך איתו, עם מינימום גירויים אחרים. בהצלחה . א.ב.צ.