ומה אתם עושים?

ככל שמתקרבת החגיגה עם החובזות כך לוחצים עלי לצאת מכאן. בפעם הקודמת שהתחילו טילים לעוף, לקח לי שנה וחצי לצאת מזה. זה היה חמור כל כך, שלקחתי משפחה שלמה ועברתי עיר. וברגע שהיו אזעקות, הייתי רץ החוצה, אני לא יכול בלי לראות מאיפה זה בא. כשנפצעתי זה בא בהפתעה רבה, ואני לא מוכן להיות מופתע שוב. הפסיכיאטר מפציר בי לקנות כרטיס טיסה, הוא משוכנע שאני עומד לחטוף אותה שוב. ואני אדיש לזה. לא יודע מה לעשות. ובכלל, לא הצלחתי לארגן לעצמי מסכה כמו שאלן נתן לינק, לא יכול ללכת לתחנה, ניסיתי כמה פעמים וזה היה נורא. צילצלתי לפיקוד העורף, הם שאלו מה זה פוסט טראומה? והוסיפו, אתה חושב שאנחנו עוברים מבית לבית? צודקים. אז מה אתם עושים?

אז נתחיל ככה אני לא הולך לשום מקום כי אין לי ארץאחרת ואני הייתי אומר לאותו פסיכיאטר שילך הביתה ואם לא שלח אותו אתה הביתה מה לעשות פשוט להתכונן כמו כל דבר אחר שצריך להתכונן גם בשביל לסוע לחו"ל צריך להתכונן ומה ברגע זה אני עושה מכין מרק אפונה אתה מוזמן לטעום והעיקר לא לפחד כלל מותר להיות חרד אך בשום אופן לא לפחד יום טוב שבוע טוב

נכון, חבר שלנו הודיע בזמנו בשמחה לבעלי "זהו יש לכולנו ויזה לארה"ב" אז בעלי שאל אותו "למה אתה חושב שבארה"ב יש יותר ביטוח"? והוא אמר "שיהיה ליתר ביטחון" שבוע אחר כך נפלו התאומים, אבל לא משנה לנו מה נחשוב, יש למלאך המוות הבטחה, שרגליו של אדם יוליכו אותו למקום המוות" יאללה די, אנחנו מזיקים לעצמנו עם כל הפחד הזה, בסוף לא יהיה כלום.

אולי דוקא יהיה לך יותר קל, סטטיסטית להיפגע שוב - לא סביר.

אתה יודע מה...דוקא ליסוע לחו"ל זה לא רעיון כל כך רע. קודם כל גם אנשים שאינם הלומים מארגנים בחלקם איזה כרטיס או בית מלון באתר מרוחק. מה יש , מי אמר שחייבים לשבת ולחכות פעם נוספת לדבר הנורא הזה שנקרא מלחמה. מי אמר שאם זו ארצי אני חייבת להיות פה ברגעים הכי קשים, שוב החינוך הזה שלמות בעד ארצנו וכל הבולשיט הזה שבגללו אנשים קיפדו את חייהם ומנהיגים התאמצו אולי מעט מידי למנוע מלחמות , פשוט ידעו כי יש פה בשר תותחים מספיק לעוד כמה מלחמות לא מצודקות. אז כמו שהרבה הלומים נמנעים ונמנעים בחיי היום יום, מאלף ואחד פעולות פשוטות והרבה פחות מאיימות , למה דוקא במלחמה כדאי להשאר פה. בשביל מה? להוכיח למי מה? תבקש שיארגנו לך כרטיס ותעשה את הדבר הנכון. שכב בטן גב באיזה חור בעולם, אפילו חור קרוב העיקר לא בחור של הבור. ותחכה עד יעבור זעם.

אישית אני מרגישה שההתקפים בתקופה זו חזקים וארוכים יותר וזה קיים בפנים,תחושה שעומדים להתרסק לאלפי רסיסים. האים שינוי מקום פיזי יכול לשנות את מה שבפנים? לפגוש זרים במקום זר ,האים זה פחות מלחיץ? אים כן, אז קח את המתנה ! ותן לעצמך מנוחה מהמלחמה ! הדלת נשארת פתוחה . אנחנו עדיין מנסים לישון,

היי יורם , אני כל -כך מבין את החרדה שלך , אם בריחה תקל עלייך . כרטיס טיסה וימנע שתיפגע שוב אני ממליץ . אל תרגיש שוב רגשי-אשמה תשמור על עצמך . העצה של הפסיכיאטר נכונה , או תברח לאמצע הנגב מצפה- רמון , אילת שם שוב דבר לא יגיע . אני עמדתי למות מרוב חרדה במלחמה הקודמת . כל התקפת טילים הכניסה אותי להיסטריה . אפשר לשלוח מישהו אחר לקבל את המסיכה , כי המסיכה למבוגרים היא אחידה . אני לקחתי לאבא שלי בלי שהוא היה נוכח . בידידות אלן

שלום לך יורם. איש הגשם כתב לך "העיקר לא לפחד". אני לא למדתי ממה שכתבת שאתה מפחד, להפך, כתבת שאתה יוצא לראות מאיפה זה בא. תוכל להרחיב ולכתוב מה קורה לך, מה אתה מרגיש כזה מגיע? אני חי בהרגשה שזה לא יכול לגעת בי, אני חושב שאני עושה כל מה שביכולתי כדי להגן על המשפחה שלי, מה עוד ניתן? א.ב.צ.

משפט כמו העיקר לא לפחד בכלל, לא ממש מדבר אלי. העיקר נראה לי לשמור על עצמי. וקצת הובנתי לא נכון, מאוד פחדתי. כשבאו הטילים , הייתי בשיא התיפקוד, קודם שכולם יהיו בסדר. ורק אחר כך הייתי יוצא החוצה, לראות מאיפה זה בא, ולאיזה כיוון, אני לא מסוגל לוותר על הראייה. כתבתי שאני לא מוכן להיות מופתע. אבל עיקר הפחד לא היה מהטילים, האווירה שבה הייתי שרוי, הצמידות לרדיו, לטלוויזיה היום ממרחק של שנים כשאני מתבונן על ההתנהגות הזאת, היא נראית לי מאוד חריגה, ויחד עם זאת, אני יכול להבין את עצמי, הדריכות מהלא צפוי, הכתיבה לי התנהגות שכזאת. אני גם מרגיש שזה פיזית לא יכול לגעת בי, אבל נפשית אני מתיש את עצמי, בגלל הרצון לדעת, בגלל חוסר השליטה על הרצון, מאיפה זה יבוא, לא יפתיעו אותי עוד פעם. לא מסוגל לעמוד בהפתעות. ובאמת מוות זה שטויות, חיים זה חתיכת סיפור.