מחיר הטראומה (ה)

לאחר שקראתי את דברי מירב לפני כמה ימים . קשה שלא לראות את הכאב והעצב ולפעמים הכעס הנוצר בכל משפחה שבו יש נפגע טראומה . הקושי להסביר את עצמינו לסביבה הקרובה הוא לפעמים קושי הדומה לחומה שקשה לשבור אותה . אח שלי מאוד אוהב אותי . אך לא מסוגל להתמודד עם הקשיים שיש לי . יש פער בין ההבנה בראש של הטראומה והיכולת להכיל אותה מבחינה רגשית . זה פער שיוצר תהום , ניתוק , רצון לא להתקרב למי שיש לא טראומה . כי לרוב האנשים הכוח הנפשי לקבל את השני כמו שהוא . יש פער בין הצפייה ממני והיכולות שקטנו מאז שיש לי טראומה . אני חשבתי שכדאי לדבר על הנושא הזה . כי הוא גורם לכאב רק אצלנו וגם לעצבות . אנחנו גם מחזירים בניתוק ובאי-יכולת להסביר מה קורה אצלנו , כי אנחנו תמיד חוששים שהצד השני לא יוכל להבין ,או להכיל רגישית את הסבל שלנו ושוב נמצא את עצמנו לבד וכך לפעמים אנחנו מעדיפים להתנתק ולא להתחבר ,להתקשר יותר מדי אל הסביבה ונשארים ל ב ד . בידידות אלן

אלן יקר, אני שמחה שאתה מעלה את הנושא הזה. הוא גרורה רבת חשיבות למצב של כולנו. אני בחיי מצאתי שהקושי הוא בעיקר בשקט. ז"א כל עוד קבלתי ממנו הסבר, נסיון ולו מועט לשיתוף , איזה רצון מצידו לתת לי להבין מה עובר עליו, ולמה הוא נוהג כפי שנוהג, היה לי יותר קל לראות את הדברים ולהתמודד אתם. ברגע שהשתיקה הפכה לאמצעי הנפוץ ביותר, וכל דיבור נועד בעיקר כדי לכעוס אך לא על מנת להסביר, הלכו כוחותיי ויכולתי להבין וקטנו. אני מאמינה, שאם אתה רוצה לחיות בין אנשים, ועם אנשים, ושאלו יקבלו אותך עם קשייך, אדם חייב לעשות כל מאמץ כדי להיות ברור, בעיקר לנסות ללא הרף ובכל דרך אפשרית. סתם לשבת , להתחפר, להשתבלל ולומר " לא תוכלי להבין אותי, רק אני יודע מה באמת קורה לי, אלו אמירות שכל אדם יכול לומר, בעיקר אם הוא לא מוכן להשקיע את כוחותיו כדי להגיע ללבם של אחרים. אין דרך אחת להיות נכה, או הלום, כמו שאין דרך אחת לפרידה. ובכלל אין דרך או אמת אחת לכלום. לכן ניסיתי ימים על גבי ימים שהפכו לשנים במרוצת הזמן, להגיע אליו, לומר לו, דבר, תכעס, אך העיקר תרגיש שם, תחייה מולי, אל תציב חומה ותכעס שאני לא מצליחה לשבור אותה. בקיצור: העבודה היא של שני הצדדים. גם של הסובבים אתכם, אבל באותה מידה שלכם ההלומים. יש לכם חובה לעשות הכל כדי להשאר קרובים גם אם זה עולה לכם בדמים. אחרת תבינו למה אתם נותרים לבדכם,לא כי אחרים לא מתאמצים, אולי בעיקר כי אתם לא עשיתם מספיק. הדברים הללו נשמעים קצת אישיים, זו לא הכוונה. דוקא ממך -אלן, אני תמיד שומעת נסיון אמיץ לדבר על הרגשות, וגם נסיון כן להבין את האחר. אז יישר כח!.

כשאדם עושה רעש של אחד שרוצה להיות אמפטי, אך ברגע אמת, כשאני כבר אומר ומספר משהו, התגובה שאני ניתקל בה, "תפסיק, זה נורא, אני לא יכול לשמוע את זה, די כבר". אז אני מבין שאי אפשר להכיל אותי. ואני יכול להבין שאנשים לא מסוגלים להבין, מפני שמה שעברנו באמת לא ניתפס, גם לנו, הקטועים, קשה מאד לעכל את מה שעברנו. כך שאין כאן האשמה כלפי המנסים להבין. אבל.............. אל תאשימו אותנו. תנו הרגשה שאתם מקבלים אותנו ללא תנאי. כשאנו שותקים, זה לא מפני שאנו לא רוצים לדבר איתכם, זה מפני שמאד קשה לנו כרגע. תאפשרו לנו להתרחק קצת, בלי לחשוש שנאבד את מקומינו כשנחזור. אתם מבינים? אם היתה לנו יכולת ריגשית מפותחת, אם הינו יכולים תמיד להביע את עצמנו, אם הינו יכולים לשמוח ולהנות באמת, אם כל רעש לא היה מקפיץ אותנו, אם הינו יכולים להכנס למקומות הומי אדם, אם הינו ישנים בלילה , א ז ל א ה י נ ו ה ל ו מ י ק ר ב. א.ב.צ.

נסיון אישי כאשתו של הלום קרב כבר 17 שנה. אני יודעת שאפשר גם אחרת אני ידעתי עם מי אני מתחתנת וידעתי שאני הולכת להקים משפחה ביחד. יש לנו 3 ילדים מקסימים שנולדו לתוך מצב קיים . יש ימים קשים יוחר ויש פחות אבל אנחנו משפחה לטוב ולרע אבל אף פעם לא מתיאשים .לא מנסה להבין מה קרה לו שם .יודעת שלא הצליח רק מנסה להבין מה הוא מרגיש באותו רגע . נמצאת לצידו אחרי לילות קשים ומצבי רוח משתנים יוצאים הרבה לטייל בטבע (מוותרים על מקומות הומי אדם ) נהנים ביחד כמשפחה .כי למרות ובגלל שהוא הלום .המשפחה =הדבר הכי חשוב. זה מה ששומר על השקט הנפשי שלו ושלי. תחזיקו מעמד רחל

חיזקו ואימצו כדברי המשורר

אני מוריד את הכובע בפנייך....ומסכים אם כל מילה את הגיבורה האמיתית!!!! שיהיה לך ולמשפחתך רק טוב!!!

שלום לך אישתו של... אני מחזק את ידייך, ושולח לך חיבוך. דברייך נישמעים כמו חלום רחוק. א.ב.צ.

רחל שלום, סיפורך יוצא דופן לכל הדעות. תמיד אמרתי שהייתי יכולה להיות שם לצידו בדרכים שונות אם לפחות הייתי מרגישה שהבית והמשפחה(דהיינו אנחנו: אני והילדים)אכן משמשים לו כמפלט מהחוץ. אבל כשמצד אחד אני תמיד נתפסת כלא בסדר, ומצד שני הבית המשפחה הילדים, הופכים לעול אחרי חצי שעה אז לא נותר הרבה גם אם מאד מתאמצים. אבל הסיפור שלך על חייכם מראה אולי מעבר לכל, שיש דרכים שונות לבטא את הקושי הנלווה להלם קרב. ולא כולם מגיבים אותו דבר, אלא בעיקר כל אחד מגיב מהאישיות המאד פרטית שלו שעליה התיישב ההלם. יישר כח , מירב.