מחשבה חדשה ??? (ה)

המדענים מהבחינה הזאת, הפיגוע פחות משמעותי מהחודשים שאחריו מאת אורי ניצן לפי התיאוריה המקובלת, הגורם העיקרי לתסמונת פוסט-טראומטית הוא התגובה הראשונית לאירוע. אבל ייתכן שהמפתח טמון דווקא בתהליכי ההסתגלות וההחלמה " פרופ' שלו. "שיחזור הטראומה עלול דווקא לחזק את החרדה" כל אדם שחווה או היה עד לאירוע מסכן חיים עלול לפתח תסמונת פוסט-טראומטית )DSTP(. אך אף על פי שאנשים רבים נחשפים לטראומות, רק מעטים מפתחים PTSD . פרופ' אריה שלו, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים הדסה עין כרם, מציין PTSD-ש היא דוגמה מובהקת למחלה הנגרמת במשולב על ידי גורם תורשתי והשפעות סביבתיות. "מקובל לייחס 30% מהתפתחות המחלה לגורמים גנטיים", מסביר שלו, "אולם ללא החשיפה לסביבה העוינת אנשים לא יפתחו DSTP". התסמונת מתאפיינת בחוסר יכולת לשכוח את הטראומה ולהתרחק ממנה בתפישת הזמן. החולים סובלים מסיוטים, והמחשבות על האירוע חודרות שוב ושוב למודעות שלהם. כדי להבין את המלכודת הפסיכולוגית שאליה נקלעים חולי PTSD , מסביר פרופ' שלו, צריך להיזכר בתגובה האופיינית לטראומה שכיחה כמו נטישה או עלבון. מיד אחרי שעלבו בנו המחשבות נודדות באופן כפייתי למעליב ולתוכן של העלבון. אנחנו חווים שוב ושוב את העלבון, מסתגלים אליו במשך כמה ימים, ובסופו של דבר הוא מאוחסן אצלנו כזיכרון אישי לא נעים. אדם שחווה טראומה לא מסוגל להתנתק מהמחשבה על האירוע. הוא משחזר את הטראומה מאות פעמים, וחווה שוב ושוב את תחושות החרדה. גירויים שונים, שלאדם בריא נראים חסרי משמעות, יגרמו לחולי PTSD לחוות את הטראומה כאילו היא מתרחשת בהווה. "החולים שלנו מפתחים מערכת של דימויים שיכולה לעורר את החוויה הטראומטית", מסביר שלו, "וכדי לא להפעיל מחדש את מנגנוני החרדה הקשורים לטראומה הם מפתחים התנהגות מניעתית, שתפקידה לעקוף את הדימויים הללו ולמנוע את הכניסה מחדש לחוויה. כך למשל, מי שחווה פיגוע בפיצרייה יתרחק ממרכזי קניות וממקומות הומי אדם, יסתגר בבית, ובסופו של דבר עלול גם להתנתק ממשפחתו ולפתח דיכאון". הבעיה העיקרית של חולי PTSD-ה היא שהם אינם מסוגלים להפוך את החרדה הקשורה בטראומה לזיכרון אוטוביוגרפי נורמלי. "כתוצאה מכך החולה נמצא במוכנות מתמדת לטראומה. הוא סובל מאי-שקט כללי, ובפועל אינו מסתגל לתנאים הקשים שהמציאות העמידה בפניו. חולה PTSD כרוני נראה אחרי שנה כאילו הביאו אותו לפני כמה דקות מזירת הטראומה, והוא יגיב בעוצמה מופרזת כמעט לכל סוג של ריגוש. כשביקשנו מנבדקים בריאים לפתור תרגילים במתמטיקה הם העלו מעט את הדופק, תוך שימוש במנגנון העצבי המקובל להעלאת דופק. לעומת זאת, כשביקשנו מחולי PTSD לפתור את אותם תרגילים הם העלו את קצב הלב באמצעות מנגנוני ההתרעה והאזעקה של הגוף. למעשה, הם הגיבו על גירוי טיפשי כאילו הם חווים סכנה". על פי התיאוריה המקובלת, הטראומה עצמה מגדירה את חומרת הנזק הנפשי וטיפול ראשוני ומהיר יכול לשפר את מצבם של הנפגעים. העיקרון המנחה את הטיפול הוא חזרה מהירה של הנפגע למקום האירוע וניסיון לשחזר ולחוות מחדש את הטראומה באופן שיאפשר לחולה לעבד את החוויה ולהכניס אותה לפרופורציות הנכונות. אבל "שחזור האירוע עלול לעורר חרדה עצומה אצל החולים", מדגיש שלו, "וישנם נפגעים שמתקשים לסיים את השחזור ולחלוק את החוויה הטראומטית במלואה עם המטפל. הגישה הטיפולית המקובלת לא עונה לצרכים שלהם מכיוון שהם לא מסוגלים להשלים את הטיפול". שלו פיתח והעניק ביסוס מדעי לתיאוריה משלימה. "אנחנו סבורים שהגורם העיקרי למחלה הוא הפרעה בתהליכי הסתגלות והחלמה של הנפגעים, ולא התגובה הראשונית הקשה לאירוע. השינויים במוחות של החולים לא נגרמים במהלך הטראומה וכתוצאה ישירה שלה, אלא דווקא בחודשים הראשונים שלאחריה. המנגנון החולני מוזן על ידי גורמי לחץ משניים כמו בדידות, חרדה וחוסר שליטה של הנפגעים, והם אלה שמפצלים את האוכלוסייה לאלה שיבריאו ולאלה שיחלו". במחקר שערך שלו על מאות נפגעי טראומה ישראלים תועדה התגובה החוזרת של הנבדקים לרעש פתאומי, שמושמע להם פעם אחרי פעם. בשבועות הראשונים של הניסוי כל הנבדקים הראו הסתגלות בריאה לגירוי הפתאומי. רק אחרי ארבעה חודשים התחילה החלוקה לחולי PTSD ולנפגעים שהגיבו בצורה בריאה. חולי PTSD-ה הגיבו בבהלה פעם אחרי פעם, בלי שהצליחו להסתגל לרעש הפתאומי. אחרי כל גירוי נמדדה אצלם עלייה חדה בקצב הלב והזעת יתר, והם דיווחו על תחושת חרדה. תוצאות המחקר, שהתפרסמו בכתב העת of Journal naciremA" Psychiatry" , "מחזקות את ההנחה שהשינויים הפלסטיים במוח מתרחשים דווקא בחודשים הראשונים שלאחר הטראומה. לדעתנו זו התקופה הקריטית, שבה מתן או אי-מתן של הטיפול הנכון יקבעו את מצבו של החולה בעתיד". במחקר נוסף מנסים פרופ' שלו ותלמידי המחקר שלו לאתר את השינויים שמתרחשים במוח בעקבות הטראומה. "לצערי אנחנו נתקלים בשנים האחרונות בנפגעי טראומה רבים, ויש לנו אפשרות לעקוב אחריהם במשך שנים ולבדוק את השינויים באזורים החשודים במעורבות בסינדרום הפוסט-טראומטי. ההיפוקמפוס, למשל, הוא האזור במוח שאחראי על הרגשות ועל תחושת הפחד. כבר עשרות שנים החוקרים משוכנעים שהוא מעורב ב-DSTP, אבל תוצאות הביניים שלנו מצביעות על כך שגם שישה חודשים אחרי הטראומה אין עדיין כל שינוי בנפח ההיפוקמפוס של החולים". שלו סבור שהתגובה הראשונית של נפגעי טראומה ממלאת תפקיד בהישרדות של החולים. "בטווח הקצר המצוקה שמבטא החולה מגייסת את התמיכה הסביבתית, שחשובה להחלמה שלו. התופעה שממנה אנחנו חוששים היא ההתניה שעלולה להיווצר במשך הזמן בין התמונות המוחיות לתחושות החרדה שנחוו במהלך האירוע. ניסיונות טיפוליים לשחזר את הטראומה עלולים דווקא לחזק את ההתניה בין האירוע והגירויים שמזכירים אותו לתחושות החרדה. התיאוריה שלנו קובעת שהמרכיב המרכזי בטיפול הוא דווקא התרחקות מהטראומה וניתוק תחושת החרדה מהזיכרון של האירוע. בנוסף לכך, המחקרים שערכנו מחזקים את ההשערה שהתנאים בסביבתו של החולה בחודשים הראשונים שלאחר הטראומה יקבעו במידה רבה את גורלו".

הכתובת של המאמר : http://www.msn.co.il/webinclude/exredir.asp?STARTID=NIP_07&URL=http%3A//www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml%3FitemNo%3D236778

אחרי קריאה של המאמר הזה חשבתי באיזה פלונטר אני נמצא . כן אני יכול לברוח מגירויים ולהתנתק מן החיים , ומן הסכנה שגירוי חיצוני יעורר אצלי את הטראומה , או אני יכול להתכנס בקונכיה בבית ולהמנע מלחשוב על טראומה ולהמנע מכל דבר שעלול לגרום לי לחרדה ולעורר את הטראומה . לדעתי האיזון הנפשי הופך ואין הרבה מה לעשות כדי להחזיר אותו . לפעמים נוגע בטראומה וזועם ,כועס ונעלב ולפעמים מתנתק ובורח מן המציאות . כל זה כדי לשמור על שפיות כל הזמן במטולטלת ובנדנדה נפשית , כמו ברכבת הרים קבועה שכל יום נוסעת מחדש ולא ניתן לרדת ממנה . בידידות אלן