תגובה אכפתית

דיון מתוך פורום  טראומה והלם-קרב

28/10/2002 | 13:01 | מאת: רימון

שלום רועי הפניה שלך ריגשה אותי מאוד אני אמא ל-2 ילדים קטנים שלומדת כל יום מחדש מה זה להיות אמא אני לא באה להצדיק את אביך, אבל הגעתי למסקנה שלא קל להיות הורה, ולא קל ללמוד להיות הורה. אני אומנם כימאית במקצועי אבל יוצא לי לקרוא ספרים בפסיכולוגיה בעיקר בחינוך והורות ודע לך שזה ממש מקצוע. יכול להיות שאבא שלך לא מוצלח במקצוע זה ושאין לו את המודעות להשתלם ולהתמקצע. אני רואה שאתה יודע שהחיים קשים ולמרות הכל נראה שאתה יודע להפיק את המירב ועל זה מגיע לך כל הכבוד אז מה שאני יכולה לומר לך זה שתשתדל לראות את הצדדים הטובים בכל דבר, ואת השאר... תזרוק לעזאזל..... בהצלחה

28/10/2002 | 13:52 | מאת: adi

28/10/2002 | 20:14 | מאת: רועי

רימון: קודם כל, תודה רבה על התגובה ועל האכפתיות.. שנית, אני לא יכול להגיד שאין לי אבא טוב, יש לי אחלה אבא. הוא תמיד היה בשבילי כשהייתי זקוק לשיחה טובה. למרות הכל, יש מצבים, ואילו הם המצבים הכי חשובים ובעלי משמעות בחיים של ילד, בו הילד צריך תמיכה מהאבא להתפתחות שלו, לגדילה הנפשית והשיכלית. ומהבחינה הזו, הוא לא מתפקד כאבא כלל... יתכן מאוד שלא קל להיות הורה, ואני לא ממעיט מערך זה שאבא שלי הוא הלום קרב, אבל... יכול להיות שאת יכולה להסביר לי שלהלום קרב קשה להביע רגשות ולהסביר את עצמו בצורה הברורה ביותר, שהתרחקות זו דרך ההתמודדות שלהם, אבל חשוב לדעת שאת זה לא כל בנאדם יוכל לקלוט! התפקיד של האבא הוא להיות האבא המבין והתומך, לא הבן צריך להיות זה שמנתח ומבין את חייו של האבא. אני תמיד אוכל לתמוך בו כשיצטרך, הוא תמיד יכול להעזר בי, אבל השורה התחתונה היא שהוא האבא ולא אני. אם תגידי לי שלאבא שלי יש מליון ואחת בעיות בגללן הוא לא יכול לספק לי את התמיכה שאני מבקש, שיגיד לי, שידבר איתי, אני אבין אותו. בינתיים הוא רק מתחמק וזו הסיבה שאחנו עדיין לא מדברים. תחשבי על זה, רועי.

28/10/2002 | 23:09 | מאת: רוז

לפעמים קשה לבנאדם להודות בפני עצמו שישי לו קשיים ובעיות, אז להודות בזה לפני מישהו אחר? ועוד הבן?

29/10/2002 | 21:30 | מאת: אמיר(ה)

רועי שלום כהורה והלום קרב בו והספר לך מה שבדרך כלל לא מספרים אנשים כמונו לף אחד ראשית חוסר המגע נובע מפחד להתמודד כמעט בכול הגזרות וכמו שלמדתי להכיר אותך אתה מאוד אינטלגנתי בצורה בלתי רגילה ואת זה בטח ירשתה מאחד האורים את התשובה אתה יודע שנית הריחוק נובע לפעמים כשסף המטח הנפשי עולה אנחנו נותים להעלם לעצמנו גם גם ילדי עוברים תקופות מסוימות כאשר אני נימצא פיזית במקום אבל נפשית אני רחוק מאוד מהם כאילו אני בתוך מיכל זכוכית רואה ולא ניראה אתה בטח לא מבין אבל זה מצב שלא בשליטה לכן אני כאן מוסר לך הרבה סבלנות במיקרים האלה, עם תרצה לשוחח איתי טלפונית אשמח להסביר לך יותר אמיר 054404348

28/10/2002 | 23:31 | מאת: א.ב.צ.

שלום לך רימון. ומה קורה אם יש שם מישהו בשבילו, שהוא עם כל הכבוד לו, בעיניים של ילד בן 13.5 לא מסוגל לראות. גם אז שימהר לזרוק אותו לעזאזל??? את מיקצוע ההורות לא מלמדים בשום בית ספר. אין הורה מושלם, וסביר להניח שגם כלפי הורה שעשה הכי טוב שהוא יודע ויכול יהיו טענות מצד ילדיו. זה טיבעי, אנושי, ואפילו רצוי. כל הורה מציב את הגבולות הסבירים והלגיטימים שלו. לכל משפחה יש את הקווים האדומים שלה. אצלינו לא שולחים אף אחד לעזאזל, גם אם הוא לא ממש עמד בציפיות. כל טוב. א.ב.צ.

מנהל פורום טראומה והלם-קרב