גיוס בן(ה)

אתמול חזר בנינו הצעיר מגיבוש בן 4 ימים ליחידת עילית. הוא חזר מרוצה כי עמד במשימה שהיציב לעצמו והתקבל ליחידה. ההית עברו עלינו במקביל ימים קשים. בעלי איבד את הצפון. למרות שעודד את הבן ללכת לגיבוש- פרץ מדי פעם בבכי: "את לא מתארת לעצמך מה הוא עובר עכשיו"- והעלה זכרונות... היה לחוץ ביותר, והשיא היה אתמול- עד שהבן התקשר ואמר שסיים והתקבל- אי אפשר היה לדבר עם בעלי- היה לחוץ עצבני וממש בלתי נסבל. רץ בעיגולים, הכאיב לעצמו ולי. אני תוהה מה הלאה. אם זה מה שמצפה לי/לנו בארבע וחצי השנים הקרובות, אני לא אעמוד בזה, וזה אינו צודק גם כלפי הבן- שיצטרך להתמודד עם לא מעט קשיים, ולא צריך לשאת גם את אביו על גבו. השאלות, המעורבות ההתערבות וההזדהות שלו עם מה שעובר על הבן הן ברמה בלתי נסבלת ממש! גם לי יש מספיק חרדות משל עצמי (שבעלי מבטל בזלזול- לא יקרה לו כלום), אבל כשזה מגיע למעשים בשטח- מי שמתנהג באופן בלתי נסבל- זה הוא! צריך הרבה כוח בשביל להיות הורה בארצנו, אמא לילד ביחידה קרבית שהיא גם אשה של הלום- נראה לי שצריך להיות מלאך מטיטניום, לא אדם בשר ודם. סוף שבוע נעים.

כמה שאני מבין מה שעובר עלייך ומה שעובר על בעלך . אני חושב שתגובתו היא טבעית . זה מחזיר אותו לטראומה , ליום הגיוס שלו עצמו ליחדה שלו . גם לטראומה שלו עצמו . אני מקווה שאם הזמן המצב ירגע ואולי אם לא אולי יהיה כדאי להתייעץ עם גורם מקצועי . את צריכה להבין שעבורו זה כמו לחיות את המלחמה עוד פעם . רק שהבן שלך יחזור בשלום וגיוס נעים . בידידות אלן

גם אני מבינה, אבל זה לא עוזר לי להתמודד ולעבור את זה. העלתי את הנושא בפגישה משותפת שלנו עם המטפל שלו, העניין יטופל, אבל בינתיים....... תודה.

לי יקרה, אני קוראת את שכתבת, ורוצה לזעוק עד לשמיים. מרגישה את הקושי , הכאב, החשש, עד לפה. אמנם לא גייסתי מעולם ילד, אך נראה לי כמעט בלתי אפשרי לחיות בשלום ובודאי שלא בשלוה במצב של שליחת היקר לך מכל לעולם לא נודע עם המון סכנות, ובבית, לשאת על גבך ונשימתך עול כל כך כבד. 1. מקוה שגם אישך יכנס לשגרה אחרי הלחץ הראשוני. ברגע שבנך יכנס למסלול מוכר, ויוכל לספר לכם קצת על העובר עליו, והכל יהפוך לשגרה, אז רמת הדריכות, המתח והעצבנות שלו מניחה שתרד. 2. מנסיונך: כיצד הוא הגיב במצבים לחוצים קודמים. האם היה איזה גרף עולה של מתח שהתאזן, או שמה היה משבר, התפרקות ? 3. יקירתי, את זקוקה כרגע לחזק את עצמך מעל הכל. אז עשי כל שעולה בדעתך כדי להתחזק גם אם זה יוצא נגדו בעליל. למשל: קחי יותר פגישות אצל השרינקית שלך, 4. אני לא אדם דתי, אבל אתפלל לשלום ילדך ומשפחתך. 5. ההצעה בקשר לישיבה ליד הים.......זוכרת...עדיין בתוקף. אם זה יכול לעזור.. בשמחה.:-) שלך, מירב.

קודם כל תודה. אני מקווה שהוא יתאזן במהירה כי כרגע הוא בלחץ בלתי נסבל. מקוה שהפסיכולוג שלו יעזור לו! כמובן שאני מטפלת בעצמי, אי סיבה שזה יהיה בניגוד למה שטוב לו.(כרגע מאושר לי פעם בשבוע, אם אצטרך יותר- אנסה לקבל אישור- הבעיה שגם אין לי ממש זמן פנוי ליותר, אבל אם אצטרך- אמצא) מה שהכי חשוב שהתוצאה תהיה גם לטובת הבן, שלא יאלץ להתמודד עם השדים של הוריו בנוסף לקשיים האוביקטיביים שמצפים לו. עניין הים יהיה נפלא, רק צריך למצוא זמן מתאים. לקחתי על עצמי עבודה די מטורפת בשבועיים שלושה הקרובים- אבל נמצא זמן- בכיף!

לדתיים אין מונופול על התפילה. ובכלל התפילה היוצאת מהלב, שווה יותר מכל התפילות הנאמרות מהשפה ולחוץ גם יחד.

לי יקרה שלום לך. אני מנסה לדמיין לעצמי את הרגע שבו בני יגוייס לצה"ל. אין ספק שזוהי תהיה תקופה מורכבת. אני יכול להבין את הקושי שלכם כהורים, ואת הקושי של כל אחד מכם שמוקרן אחד על השני. ואני חושב שמעבר להמון אמפטיה והקשבה אין לך כרגע מה לתת לבן זוגך, ומה שתנסי לתת מעבר לכך פשוט ישאב אותך פנימה ויתיש אותך. אז תשמרי על עצמך, ותהיו חזקים אחד בשביל השני. ואולי תציעי לזוגך להצתרף לפורום, אולי התמיכה פה תעזור לו לעבור ימים קשים. בהצלחה. א.ב.צ.

אני נותנת כתמיד אמפטיה והקשבה. הבעיה שהוא לא מסוגל לזה כרגע- הוא חש את הכאב והפחדים שלו, ולא מסוגל להרגיש את שלי, ואת הקושי שהוא מוסיף לי ולבננו. שוב אני בעין הסערה עם הפחדים שלי, שלו ושלנו ושוב בלי עזרתו אלא להיפך, קשה! הצעתי לו להצטרף לפורום- הוא כרגע לא מעוניין (מחשב זה לא השטח שלו)

קודם כל, ברוך בואך למועדון, כשילדתי את בני חשבתי שהוא לא יצטרך להתגייס לצבא, אבל עכשיו אני אמא שגייסה בן ליחידה קרבית לפני שנה וחצי, אני יכולה לעודד אותך בזה, ש...הילדים מתחשלים, ולומדים להתלונן פחות, הכושר הגופני שלהם עולה, ובעצם מה שקורה עם הבן שלך זה מין שוק ראשוני, כל הורה עובר את זה כשהילד יוצא לצבא, או ללמוד בחוץ, או מתחתן, אולי לבעלך יותר קשה, אבל באופן כללי, רמת החרדות יורדת, ואני מאמינה שגם אצלכם זה יהיה כך, למרות שסף הרגישות אצלכם תמיד יהיה יותר גבוה, הם מתחשלים, ואחר כך צוחקים עלינו שאנחנו כאלה דאגניים (למרות שבתוכם הם אוהבים את זה). וגם אנחנו לומדים לחיות עם העדרם, ועם העובדה שהם כבר עצמאיים, ו...זהו , אנחנו לא יכולים לחיות את חיים שלהם. מה שכן, השאלה היא אם הילד באמת רוצה את יחידת העילית הזו, או שיש לו שיקולים אחרים. כי אם זה מה שהוא רוצה לכם יהיה יותר קל,

זה מה שהוא רוצה, הבעיה שהאיזון אצל בעלי במקרה הזה הוא מאוד בעייתי.

ברצוני לומר לך שההתנהות של בעלך למעשה משקפת את מצבו כנראה בזמן שהוא היה

ברצוני לומר לך שההתנהות של בעלך למעשה משקפת את מצבו כנראה בזמן שהוא היה בגילו של בנך וכנאה כל הלחץ שלו נהגיוס לצבא גרם לו כל מני לחצים. הצעתי הינה תנח לו מרווח מסויים לצורך למידה והתאקלמות מצבו החדש שבניכם נימצא. אני מאמין שלאחר תקופה קצרה הכול יחזור לקדמותו.

כשבעלי גויס מצבו היה שונה בתכלית השינוי ממצבו היום, מצבו היה כ"כ טוב שהלך ליחידה סודית ומובחרת ביותר. את המחיר על הפעולות שהיחידה עשתה אז+ הזוועות שעברו עליהם ביום כיפור- המחיר הזה הוא ואנחנו משלמים בריבית דריבית כבר שנים. להערכתי למרות שהוא מעודד את הבן ללכת ליחידה מובחרת גם כן (כמובן שזה גם רצונו של הבן- שהרי הבן הבכור פנה לכיוון המחשבים בצבא ולא לכיוון הקרבי, למרות אותו עידוד) הוא חושש לו(כמובן) ובנוסף לחשש הרגיל עולים אצלו זכרונות קשים ומכיוון שקשה לו להפריד בין הבן לבינו בעניין הצבא- זו הבעיה! אני מקווה שכתוצאה מטיפול של פסיכולוג- יצליח להתאזן- כי להמשיך ככה בלתי אפשרי.