קצת תורה

ההתעוררות לשיפור מעמד האשה, שהוא נכון וצודק כשלעצמו, הביאה עמה חוגים שונים לנסות לטשטש את ההבדלים שבין האיש והאשה בהנפת דגל השוויון של המינים תוך התעלמות והתכחשות לשינויים הטבעיים הטבועים ביצירת שני המינים הללו. כבר משעת יצירת המין האנושי מספרת לנו התורה כי בריאת האדם אינה דומה לבריאת שאר היצורים. כל בעלי החיים נבראו זכר ונקבה, ואף על פי כן אין התורה מזכירה זאת אלא אצל האדם בלבד, בעוד שאצל כל שאר בעלי החיים נאמר הדבר באופן כללי: "תוצא הארץ נפש חיה למינה", כי הזוגיות אצל שאר בעלי החיים אין לה עניין אחר אלא קיום המין, שהזכר והנקבה יחד שותפים בהבטחת הישרדות אותו המין לדורות, מה שאין כן אצל האדם. אצלו, התורה מספרת לנו בפרטי פרטים את יצירת המין האנושי לא רק אחר יצירתו אלא עוד לפני יצירתו, החל מההתייעצות שלפני יצירתו ככתוב: "נעשה אדם" וכפרש"י: נמלך בפמליא שלו". אמנם למרות התנגדות המלאכים לבריאת האדם בראו הקב"ה לבסוף, אבל כבר בעצם ההתייעצות הזו אנו למדים שקיימת בעייתיות ביצירת האדם, עד שגם לאחר שהוחלט על יצירתו אין הוא נוצר כשאר בעלי החיים. על ההבדל הזה עמדו חכמים: "כתיב: 'ויברא אלוקים את האדם בצלמו', וכתיב: 'זכר ונקבה בראם' – הא כיצד?" ועל כך משיבה הגמרא: "בתחילה עלה במחשבה לבראות שנים ובסוף נברא אחד" (כתובות ח). איך הפך האחד לשניים? על כך אמרו במדרש: "אחת מצלעותיו – בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דו-פרצופים בראו, ונסרו ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן" (ב"ר ח), או בנוסח דומה: "אדם וזיווגו עמו נבראו ביחד, הה"ד: 'זכר ונקבה בראם', ונטלה מגביו והכינה והביאה אל האדם, הה"ד 'ויקח אחת מצלעותיו'". מדוע היה הקב"ה צריך לברוא את האדם הראשון דו פרצופים אחד לפנים ואחד לאחור, ואחר כך לנסר אותם לשני גבים, למה לכתחילה לא ברא אותם כשני יצורים נפרדים זה מזה כמו שאר כל היצורים? את דרך היצירה הזו מסביר הראי"ה בספרו עין איה (ברכות פ"ט אות קצא): שני כוחות פועלים בכל אדם, הרגש והשכל. הרגש הוא הכוח המצייר והמדמה בעל הטעם והחן, ואילו השכל הוא הכוח הקר, החודר ומשקיף על הדברים במשפט וחשבון, ושניהם מהווים באדם מערכה שלמה שהאדם צריך להם, על כן הורכב באדם שני כוחות הללו: האחד, שירה הנובעת מרגש האדם וכוחו המצייר, והשני, השקפה שכלית הנובעת מכוחו השיפוטי של האדם, ושני הכוחות קיימים אצל כל אחד מהמינים במין האנושי, גם באיש וגם באשה, ואעפ"כ יש הבדל בין האיש והאשה. אצל האיש גובר הצד השכלי על הרגש והטעם הציורי, ואילו האשה בנויה כך שהרגש והטעם הטוב, הוא יהיה הכוח הדומיננטי (וגם אם הצד השכלי בדרך כלל חזק יותר באיש מאשר הרגש שלו, אין זה אומר שהאיש הוא חכם ושכלי יותר, נכון שגבר עם חמישים אחוז שכל וארבעים אחוז רגש הוא שכלי יותר באופן יחסי, אך במוחלט הוא נחות מאשה שיש לה שמונים אחוז רגש ושבעים – שכל) והחלוקה הזו של המינים היא לטובה, מפני שכאשר כוחות שונים פועלים בערבוביה אז כוח אחד מעכב או מפריע את שלמות הכוח השני, ואילו כאשר כל כוח וכוח מתייחד ופועל בפני עצמו, כי אז יצא הכוח אל הפועל בכל הדרו. והתכלית היא שכל אחד שהתפתח בכוחו המיוחד, לאחר שישתלם ישפיע בעתיד לטובה על הכוח האחר. לפי זה ההבדל בין האיש והאשה אינו רק ביצירה הגופנית, בהבדלים הביולוגיים שבין הזכר לנקבה, אלא גם כבר בתחילת היצירה האנושית נבדלו בצד הנפשי שלהם, שאותה בטאו חז"ל באומרם: "דו פרצופין". היצירה הכפולה הזו היא למען יהיה כוח הרגש מלא ומוקף בכל צדדיו בלא שהשכל והמשפט יפריעו לו להתרחבות. ומנגד ישתלם הכוח השכלי בכל עצמותו מבלי שהכוח הרגשי יפריע לו, ודווקא במתן הזדמנות שווה לכל אחד מהמינים להביא לידי גילוי את הצד המיוחד שלו, ולא בטשטושו, תתפקד החברה האנושית ביעילות נעלה יותר, ואז השותפות של שני המינים לא תיצור מתחים ותחרות מיותרת אלא תזכה את העולם להיות נאה ומתוקן יותר. Check It Out! --------------------------------------------------------------------------------

מרן הרב קוק מסביר שיש הבדל יסודי בין גאולתנו הראשונה לבין גאולתנו האחרונה. גאולת מצרים היתה בחיפזון (שמות יב יא; דברים טז ג; ברכות ט א). על הגאולה העתידית נאמר: "כי לא בחפזון תצאו" (ישעיה נב יב; מאמרי הראיה 164). וכי יד ד' תקצר?! ודאי שלא. אולם יש אופנים שונים של גאולה: בחיפזון ולא בחיפזון, בנס ובטבע, בדין וברחמים, בגבורה ובחסד. לכל אופן מעלה משלו. ואנחנו מקיימים "ציפית לישועה" (שבת לא א) בכל הדרכים. מהי מעלת החיפזון? אין צורך בביאור. אך מה המעלה של לא-בחיפזון? אלא שגאולת מצרים - ד' עשה, באתערותא דלעילא. הגאולה העכשווית היא על ידינו ומתוכנו באתערותא דלתתא. מה שד' עושה - הוא עושה מהר. אך מה שאנו עושים, הננו רק בני אדם, לא מלאכים ולא שרפים, לכן הכל לוקח זמן. יש עליות וירידות, קשיים ומשברים, קצב ההתקדמות תלוי בכוחנו ובזכותנו. גאולת מצרים היתה בעל כורחנו. היינו שקועים במ"ט שערי טומאה, כמעט עברנו את הגבול ללא חזרה (רמב"ם, הלכות עבודה זרה, סוף פ"א), וד' גאלנו בכוחו הגדול. כמובן, צריך להיות מוכן לקבל את האתערותא דלעילא, להיות כלי קיבול, אבל הגאולה האחרונה היא באתערותא דלתתא, דרך רצוננו, התלהבותנו, מסירות נפשנו ומאבקנו. לכן אין זה בחיפזון, לכן יש קשיים ומשברים. אבל זה מתוכנו, ומבחינה זו, יותר גדול. זו "הנהגת הייחוד" עליה מדבר הרמח"ל (דעת תבונות), למען דעת שד' אחד ושמו אחד, והוא פועל גם על ידינו ומתוכנו, להביא את האחרית הנאדרת בקודש. אך בל נשכח, שגם האתערותא דלתתא היא מריבונו של עולם. הכל ממנו יתברך. שמעו נא שירת דוד "כי בך ארוץ גדוד" (שמואל ב כב ל; תהילים יח ל). אני רץ בגדוד, אבל זה בך, ריבונו של עולם. כשאני רץ בגדוד זה ריבונו של עולם שרץ על ידי ומתוכי. "באלהי אדלג שור" (שם), אני מדלג על החומה, אך באלהי אני עושה זאת. "משוה רגלי כאילות", כאשר אני רץ מהר כאיילה, ריבונו של עולם הוא שמשווה רגלי. אני יודע להילחם, כי אתה ד' "מלמד ידי למלחמה". ד' הפועל על ידינו ומתוכנו, זו אתערותא דלתתא, ארוכה ומסובכת. יציאת מצרים היא באמצעות משה רבנו, שהוא מעל הכל, שאינו אוכל ואינו שותה ארבעים יום, ולאמיתו של דבר זהו ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו. לכן בכל הגדת פסח לא מוזכר משה רבנו אפילו פעם אחת, מלבד "ויאמינו בד' ובמשה עבדו", המדגיש שמשה רבינו אינו אלא עבד ד', בביטול היש (ביאור הגר"א על ההגדה). "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח" (הגדה של פסח). וכי משה רבינו לא היה שליח? לא, הוא כגרזן ביד החוצב, כעט ביד הכותב. ריבונו של עולם עשה הכל, ואנו היינו פסיביים מול ניסיו ונפלאותיו. "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ד', אשר יעשה לכם היום… ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות יד יג-יד). אינכם צריכים לעשות מאומה, רק להתייצב ולראות וד' יעשה את המלאכה. רק להאמין כדי להיות כלי קיבול לחסדו הגדול. אבל עתה, זה על ידינו ומתוכנו. אנחנו יוזמים, אנחנו לוחמים, וכמובן אנחנו זוכרים כי "בך ארוץ גדוד ובאלהי אדלג שור". כאשר התחילה ההתעוררות לציון, נחלקו דעותיהם של רבותינו. אלו אומרים בכה ואלו אומרים בכה. אין ליזום מאומה, אמרו רבני האגודה, ד' הבטיח לעשות גאולה לעמו, הוא יעשה זאת, אין לנו אלא לשבת בשקט ולחכות, וכאשר ד' יביא ישועה, נרוץ אחריו. רבני המזרחי אמרו: עלינו ליזום, וד' יבוא לעזרתנו ויצילנו. עד שבא הכתוב השלישי המכריע ביניהם, מרן הרב קוק: ודאי וודאי ד' עושה - כך הוא על פי יסוד הרזים, על פי סתרי תורה - אבל מה שקורה עכשיו, אמנם ד' עושה, אלא שהוא עושה על ידינו ומתוכנו, מתוכיות כנסת ישראל: "אופיה של הגאולה הבאה לפנינו, שכל צעדיה הננו חשים ומרגישים, הוא בתוכיותה של כנסת ישראל" (אורות, אורות התחיה לב). "בך ארוץ גדוד, באלהי אדלג שור". אתערותא דלתתא, הבוקעת מתוכנו, לאט לאט, בהדרגה: ארץ, עם, שפה, צבא, עצמאות, מדינה - כדבר הצומח, "את צמח דוד עבדך" (שמונה עשרה), "איש צמח תצמיח" (סדר מוצאי שבת), "קול צמח, איש צמח שמו, הוא דוד עצמו, מבשר ואומר" (הושענות). ריבונו של עולם מצמיח צמח - ואי אפשר לאנוס צמח לצמוח מהר יותר, הוא ייקרע וייבול. יש לו קצב משלו, ויש להתאזר בסבלנות. הנגר, מטביע את חותמו על החומר בכוח רב, ברצונו מקצר וברצונו מאריך. לא כן החקלאי, פועלו איטי, "מאמין בחי העולמים וזורע" (תוס' שבת לא א ד"ה אמונת בשם הירושלמי). "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" - הכי מהר שאפשר. אך יש גבול למהירות, כיוון שסוף סוף זה צמח. בגאולת מצרים, הכל היה בחיפזון. בבת אחת יצאנו ממצרים, בבת אחת נהיינו לעם, בבת אחת קיבלנו את התורה. דור ענק, דור גדול, במצב של פסיביות עליונה: "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה" (ירמיה ב ב). לא כן עתה. אנו הננו העושים, באופן טבעי. בימים ההם הטבע - השני - שלנו היה מקולקל, והיה הכרח להילחם נגדו מלחמת חרמה, לשבור לרסיסים את מרכיביו הכעורים. בוודאי לא לילך אחריו אלא להשתלט עליו, לכבוש את הטבע הגס והמגושם (אורות התחיה ל). איזהו גיבור, הכובש את יצרו (אבות ד א), את טבעו (שמונה פרקים פ"ד). אך מאז עברו יותר משלושת אלפים שנה, הטבע שלנו זוכך. לכן הוא פורץ, בדחף פנימי, גם בדברים טובים: בניין הארץ, שיבת ציון, הקמת המדינה, מלחמות נגד האויבים הרוצים לכלותנו, וצמיחת התורה בארץ ישראל. כל אלה אינם מופיעים בכפיית הר כגיגית (שבת פח), לא כאונס ממרומים, לא כסינוור על ידי מלאכים או נביאים אלא מרצוננו. אנחנו הרוצים. ועוד פעם: מה שברצוננו לעשות, זו יד ד'. אז - ד' ילחם לכם, ועתה - אנו נלחמים. אבל גם בזה, ד' לוחם בתוכנו ומתוכנו. "בך ארוץ גדוד ובאלהי אדלג שור". תמיד יד ד' היא הפועלת. וזה עוד יותר גבוה: יש לריבונו של עולם "דירה בתחתונים" (תנחומא נשא ז א). מה שאנחנו פועלים באורח טבעי, הוא רצון ד'. כמובן, הטבע עוד לא שלם, עוד ארוכה הדרך, אבל התחלנו. זה עוד לא משיח. זה אורו של אליהו הנביא. מרן הרב קוק כותב: "הנני רואה בעיני, אור חיי אליהו עולה" (אורות שם). הרב רואה! אין זה עוד טבע מקולקל שאנו משתלטים עליו בכוח הזרוע אלא הקודש שבטבע כבר בוקע, והוא מחולל מעשים כבירים באתערותא דלתתא. זהו הגואל האחרון, אליהו הנביא (אורות, ישראל ותחיתו כח), העושה שלום בין הטבע הפנימי לבין האור האלהי העליון, כך שהטבע מדבר בשם ד'. הוא עושה שלום בין אבות לבנים. האבות, בהם מאיר אור התורה, והבנים, בהם מאיר אור הטבע (שם כט) ומבשר את ביאת המשיח, שהוא כדוד. אור ד' המופיע דרך הטבע, דרך הרצון שלנו, ההתעוררות שלנו. זה לוקח זמן, "המציאות אין לה כנפיים מהירים כאלה אשר לחזיון" (אורות, אורות התחיה ג). יש בעיות, יסורין ונפילות. צריך מסירות נפש. יחד עם זאת יש לשמוח שמחה עצומה, על כל מה שקורה לטובה. אשרינו, אשרינו, מה טוב חלקנו שאנו חיים בדור הגדול הזה, דור נפלא, דור שאין לו דוגמא בכל ההיסטוריה, דור שהוא שונה לחלוטין מהדור של יציאת מצרים ויחד עם זה דומה לו לגמרי. אותו ריבונו של עולם שהופיע אז באתערותא דלעילא הינו מופיע עתה באתערותא דלתתא, מ ה שהוא עוד יותר גדול, למען דעת, כי "אחד הוא אלהינו בשמים ובארץ" (פיוט אחד מי יודע). "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ובכל דבר - לך ד' הממלכה.

אתה גדול אחי ואני שמח שמצאת לך חומר טוב.נהנתי לקרוא ואני מאחל שזה יעזור לך ולנו ולכל עם ישראל