יומן חיים(ה)

המסכים מתרוממים אחד אחרי השני, כאילו במן תזמון הרמוני. כל דבר שהיה נדמה שהוא זמני, או מקרי, חובר לתמונה אחת שלמה, שנקראת החיים עם הלום קרב. החודשיים האחרונים היו עבורי כמו סרט תורכי. היה חודש נפלא, של אחרי משבר. ימים של תקוה, של התחזקות, של אמונה, כי מהמשבר הזה אנחנו מצליחים לצאת לא רק מחוזקים, אלא ממש לקפוץ מדרגה. לא היתה זו אופוריה, אלא אמונה זהירה שאכן דברים זזים ובטוב. ואז , ממש פתאום, כאילו בהפתעה גמורה, הבליחה המציאות המסוייטת מחדש. הוא ,ביום אחד סגר את החלונות, ולו הקטנים ביותר. השתבלל בתוך עצמו, עטה עליו את ארשת הפנים המזוגגת, והחל בורח. עמדתי שם, עם הכאב ביד, הכל רוצה לדמם , אבל עייפה מידי מלעבור הכל שוב, מביטה, על המחזוריות שקיויתי כל כך שלא תחזור, ותוהה .....אז מה הפעם.. ההכחשה שלו, שלא קרה דבר, הבטן שלי שיודעת מה היא מרגישה, ההבנה העמוקה וההכרה שזה האיש, וזהו המצב, וכל השאלות מופנות ממני אל עצמי. מה אני מחליטה לעשות עם המצב, האם אני רוצה , מוכנה, ויכולה לקבל את החיים כמן רכבת הרים מיטלטלת ללא סוף. האם לקום וללכת, כי יש אותי, ואת הילדים, ואת החיים האחרים. ואת יסורי המצפון, ואת הפחד מהעתיד. ואת החלום על איך זה אולי יראה בלעדיו.

מירב יקרה, אכן, המחזוריות שאת מתארת כאן משקפת את חייהם של רבים מהלומי-הקרב. לא קל לחיות עם בן זוג, שמסע הסבל שלו אינו מסתיים לעולם, ובמאבק סיזיפי הוא שב ומגלגל את האבן הכבדה שלו אל ראש ההר, ביודעו שתמיד תשוב ותתגלגל למטה. אפשר לכעוס על כך, אפשר לעזוב ולפתוח בחיים חדשים, אבל קשה מאוד לשנות את העובדות האלו. למעשה, אין זה שונה מכל זוגיות אחרת. מי שחושב שהוא רשאי, ויכול, לשנות את בן זוגו, מתאכזב כמעט תמיד. הבחירה בבן-הזוג כוללת גם את מגבלותיו וקשייו, וההתמודדות עם קשיי היום-יום היא לעתים קשה ומתישה. בהודעה שלך כתבת משפט שכדאי לשוב ולצטט: "ההכרה שזה האיש, וזהו המצב, וכל השאלות מופנות ממני אל עצמי." אכן, כדי לשמור על המשפחה והזוגיות, ולהתמודד עם הקושי החוזר שוב ושוב, עליך להתבונן תחילה אל עצמך. אני מאמין, שאם תוכלי להבין את קשייך וצרכייך, ותדאגי בראש ובראשונה לעצמך, יקל עליך גם לקבל את בן-זוגך כפי שהוא, או להחליט כל החלטה אחרת. אחת ממטרותיו של הפורום הזה היא לסייע לנשות הלומי-הקרב להתחזק ולדאוג לעצמן, כדי שלא יהפכו לקורבנות, ויתמודדו עם בני-זוגן כשוות, מתוך בחירה ולא מתוך חוסר ברירה. שבוע טוב, דרור

הוי מירב את לא יודעת כמה שאת כותבת קרוב ונוגע ,גם בלב וללב.אני שמח שיש לכם גם זמן ארוך של שלווה ורגיע,כי יש כאלה ואומר על עצמי שזה יכול להיות רק לזמן קצר,של יום,חצי יום ויש את הנפילות החזקות שאין להם הסבר. אני חושב שכמה שפחות לגעת בזה כך פחות זה כואב,אני לא יודע אם השלמה זה טוב,עוזר,בריא. אני מרגיש שכל מה שעושים למען יוצא הפוך ואז הכל מסתחרר,וכולם סובלים מזה . לאן אפשר לברוח או מה אפשר לעשות כדי לעצור את זה.המון שאלות לחץ בחזה הראש רוצה להיתפוצץ.אנו רצים לאין כתובת עד שמיתעייפים .כאילו נרגעים עד ליציאה משליטה. אני מרגיש אותך וכמה שיותר קרוב.חיזקי ןאימצי ומאחל לך המון שקט וברגע של שקיעה.שולח לך קש לאחוז בו כדי שהשקיעה לא תהא עמוקה.ליבי איתכם. שון.

מירב! מבינה ויודעת בדיוק על מה את מדברת. גם אני (אנחנו) הייתי שם בכל אחד מהשלבים שאת מתארת. הקשה ביותר לטעמי זו ההרגשה- אפילו הידיעה הברורה שלי, שיש נסיגה- שהוא לא כתמול שלשום וההכחשה שלו: " לא נכון, לא קרה כלום, את מלחיצה אותי...." במקום להסתכל פנימה ולראות שהלחץ בא ממנו בעצם. ןאני מתבלבלת- אני בטוחה במה שאני מרגישה, אבל..... ושוב הוא מסתגר, ושוב אני מרגישה שעלי להגן על עצמי מלהצטרף לשקיעה שלו- וזאת אני יכולה לעשות רק בהסתגרות שלי- ואז נפתח מרחק בינינו שקשה מאוד לגשר עליו, וחוזר חלילה. אכן אנחנו חייבות להכיר בכך שזהו האדם, וזוהי הדינמיקה ולראות מה עושים מכאן. אם מוכנים לחיות עם זה או אולי להיפך- האם מוכנים לעזוב את זה. אם לא- צריך למצוא את הדרך הכי תובה לחיות ולהתמודד עם הבעיה! מחזיקה לך אצבעות!

שלום לכולם. אני מאד מבין על מה מירב מדברת. המצב הזה מוכר לי, והוא מאד מאד עצוב ומתסכל. אני חושב שכולנו מכירים את הגלים הללו, ואני רוצה לספר על איך אני רואה את הדברים. אני: חוסר שינה, סיוטים, עייפות, פלאש באקים, חוסר ריכוז, התקפי חרדה, מתח ולחץ. היא:מה העניינים? (היא רואה מה קורה לו) מה שלומך? אני: (עושה כל מאמץ להסתיר) הכל בסדר. היא:אז למה אתה כזה אנטיפט? (בכעס) אני: אני לא אנטיפט מה את רוצה ממני? (איך היא לא מבינה אותי ולא מעריכה, מה שאני עובר כל כך קשה ואני עושה כל מאמץ להסתיר את זה ולא להפיל את גם עליה. אני נורא מתאמץ למרות מה שאני עובר להמשיך לעזור בבית בכל דבר.........אני לא מוערך.) היא:נימאס לי ממצבי הרוח שלך. אני: (לא מבינים אותי...ליבי בוכה בקירבי.......אני ניכנס לבונקר שלי.......שם יותר מוגן) היא: (נימאס לי, הוא לא אוהב אותי, הוא דוחה אותי) אני: ( אני אוהב אותה, אני כל כך זקוק לה, לתמיכה שלה, להבנה, לחיבוק חם.) היא: :-(( אני: :-(( אתם מבינים לאן זה הולך??? חוסר הבנה, חוסר תמיכה, חוסר תיקשורת, התרחקות, חיפוס אחר תשומת לב ומציאתו במקומות אחרים. ההידרדרות מאד מהירה ומאד קשה לתקן את המצב כמו שלי אמרה. בת זוגי את חייבת להבין!!! יש לי המון מה לתת, ונכון....... אני לא מושלם. נכון.......יש ימים שאני מרגיש טוב, ויש ימים שהשמיים נופלים עלי. זה לא נגדך, אל תתרחקי ממני, דווקא כשאת רואה אותי כואב אני זקוק לך. חשוב למצוא דרך לדבר ברגעים הללו. חשוב לי לדבר ברגעים הללו מפני שזה מקל עלי. אני נסגר משום שברגעיים הללו קשה לי לשאת את עצמי ואני צריך אותך שמה. אבל את מגיבה להיסתגרות שלי, ואת מתרחקת מאד. את חשה דחויה וכועסת עלי. מצפה לתגובות, רעיונות, ופיתוח הנושא. א.ב.צ.

בוקר טוב גם אני ממתין לרעיונות איך לצאת ממצב זה יום טוב

קראתי את דבריך. הם העציבו אותי , גם כי עצוב כתמיד לראות את חוסר האונים של שניים שכל כך רוצים אבל לא מסוגלים לפרוץ את הדרך. וגם כי החיים עוברים כשהיא לידך ואתה לצידה וכמעט אף פעם אינכם ביחד. מה שנדמה לי שרבים מההלומים החיים בזוגיות מחסירים, היא עובדה לכאורה ברורה. בכל זוגיות ישנן עליות ומורדות, לכל אדם יש מקומות פגועים שקשה לו אתם, ואינו יודע בהכרח איך לתקשר עם בן/בת זוגו תוך כדי הכאב. כל פרטנר בזוגיות אמור ללמוד להיות שם בשביל השני , לקבל אותו כפי שהיה רוצה להיות מקובל הוא עצמו. אבל..........וזה אבל ענקקקקק: מינון!!! רבותי המניון פה עושה את כל ההבדל. בזוגיות עם הלום, כמעט כל רגע הוא רגע שצריך להבין , להתחשב, לבוא לקראת, להוריד פרופיל, כל רגע כזה ,קדם לו טריגר שעורר אצלכם משהו. משהו קשה, משהו שמשתלט עליכם, משהו שמוציא ממכם אדם מנוטרל שאין ביכולתו לראות את האחרת באותם הרגעים ולהבין שיש שם אדם , עם רגשות, קשיים, מצוקות, צרכים. אתם כל הזמן למעשה , כל שעה , כל יום, במשך שנים, נמצאים בתוך בועה של כאבים שאינם נותנים לכם מנוח. אבל כל מצוקה שלכם משתקפת בנו, ואז הדרך הזו בה אתם עולים ויורדים כמו רכבת הרים שלא יכולה להפסיק כי המנוע נתקע, הדרך הזו הופכת להיות גם שלנו. כדי לא להיות שם אתכם, צריך לשים מחסום, המחסום אינו רק ראציונלי, הוא בהחלט גם ריגשי, ואז ישנה התרחקות, ונוצרת נקודת מבט חדשה, של חיים עם אדם מוגבל, פגוע, היחס משתנה, זו אינה זוגיות שווה. זה כבר מביא אותנו לתפקיד חדש, של מטפלת, פסיכולוגית, רופאה, אחות רחמניה, כל דבר מלבד בת זוג שנותנת אך גם אמורה לקבל. האם אתם מצליחים להבין את זה. שכשאתם מבקשים שנהיה שם עבורכם אתם בעצם מבקשים שכל החיים נוותר על להיות בזוגיות רגילה, שיש בה קושי אבל יש בה גם טוב ובעיקר רוגע ויציבות. זו היא מעמסה כבדה, מעמסה שכמעט אף אחת לא הבינה שהיא לוקחת על עצמה בתחילת הדרך. זה לא קשור לאהבה, או להערכה למאמצים האין סופים שלכם לשרוד, את זה אנחנו יכולות לראות. אבל כובד המשקל שאתם מטילים על הזוגיות בגלל הפגיעה שלכם הנו כזה שמשכיח אותנו ואת צרכינו ולו הקטנים . וכדי להזכיר לנו את עצמנו צריך להתנתק ממכם בדרך כל שהיא, אחרת אנחנו טובעות אתכם.

זהו אכן תאור מדויק של המציאות. מה שלי יכול לעזור זו אמירה פשוטה של בן זוגי- כן, לא טוב לי היום , קשה ועצוב לי. לזה אני יכולה להתיחס, קשה לי מאוד להתיחס כאשר הוא מכחיש את תחושתו הרעה (גם מעצמו?!). אני מקבלת הרגשה של מטומטמת שמרגישה את מה שמרגישה, ואז אולי הוא באמת בסדר היום ורק כועס עלי מסיבה כלשהיא? (אני יודעת שלו אבל אולי.....?????). וכך מסתגר לו כל אחד בפינה שלו פגוע ולא מתקשר.