המאמר בעתון הארץ - לבקשת חברה שלא מצאה את הכתבה

שלמים פיסית אבל הצלקות שלהם לעולם לא יעלו ארוכה 4-ב החודשים הראשונים של השנה הגיעו לקו הפתוח של מרכז הסיוע לנפגעי טראומות על רקע לאומי יותר 600-מ פניות, לעומת 800 פניות בכל 4 השנים הקודמות. אף שלא נפגעו פגיעה פיסית, עולמם של רבים מהנפגעים חרב, הם מאבדים את יכולת התפקוד והפרנסה ומבודדים עצמם מהחיים. החברה כמעט אינה מכירה בבעיה. הביטוח הלאומי מעניק להם סיוע מוגבל, לאחר חודשים ארוכים של הליכים משפילים. כתבה ראשונה בסדרה מאת תמר רותם שלמה פררה אינו מפסיק לרעוד בכל פעם שהוא נכנס למסעדת השווארמה מול פיקוד דרום בבאר שבע, שהיתה פעם שלו. מאז הפיגוע שאירע שם בפברואר השנה הוא לא חזר לעבוד. המחשבה על הקצינה שנורתה למוות - תמונה ממוסגרת שלה, תרומת האב השכול, תלויה על קיר המסעדה - היתה מעל לכוחותיו. הוא לא היה יכול להתרגל למראה החיילות הצעירות שהוסיפו לבוא למסעדה, שלוות וחייכניות כאילו כל רע לא יאונה להן לעולם. הוא לא היה יכול להמשיך כרגיל. אולי משום כך לא הסכים שיסתמו את החור שניקב בקיר אחד מכדורי המחבל. המקום ששופץ באהבה כמה שבועות לפני הפיגוע, על אריחי הקרמיקה החדשים שלו, גרם לו מועקה. הוא הזכיר לו זמנים אחרים שבהם היה אדם עובד ומאושר בחלקו. 10-ב בפברואר, בצהריים, נכנסו למסעדה קצינה וחיילת. המקום היה הומה אנשים, מרביתם חיילים מהבסיס הסמוך. החיילות התיישבו בחוץ, ליד אחד משולחנות הפלסטיק השחורים. הקצינה ביקשה מפררה שתייה, והוא הצביע על המקרר והזמין אותה לקחת כחפצה. באותו רגע נשמע מטח יריות. פררה שהיה מאחורי הדלפק נכנס במרוצה למטבח הזעיר, מאחוריו. החלון הקטן שהעבירו דרכו את המנות היה פתוח למחצה. דרך החרך הספיק לראות איך נורתה הקצינה ומתה בו במקום. חברתה הצליחה להגיע למטבח. היא אחזה בפררה וצעקה "הורגים אותנו, הורגים אותנו". היריות נמשכו. פררה והחיילת המתינו על הרצפה צמודים לאחד הקירות. כשהזדקף, ראה פררה את המחבל מרסס ברובהו את המסעדה בכדורים, "כמו במשחק". וכל אותו זמן, כשהמסעדה הקטנה נהפכה לאזור מלחמה, בכתה החיילת "תעזור לי, תעזור לי". "כאן השתבשתי", אומר פררה, "היא שיגעה אותי. היא החזיקה לי את היד חזק, השיניים שלה נקשו. אף פעם לא ראיתי בן אדם שמבקש למות, רק שזה יהיה מהר". בוהה בטלוויזיה עד הבוקר פררה התמוטט אחרי הפיגוע. הוא מאובחן כפגוע הלם. הוא סובל מדיכאון, מטופל במרפאה פסיכיאטרית ומקבל תרופות. הוא לא ישן בלילות, חושש שהמחבל יגיע לביתו והוא לא יהיה מוכן. עד אור הבוקר הוא בוהה בטלוויזיה. "אני רואה את הקצינה כמו בסרט, הולכת למקרר והמחבל יורה צרורות. ואני, מה אני עושה? כלום". כל התקהלות מלחיצה אותו. הוא מעדיף שלא לעזוב את הבית. מראה של ערבים גורם לו לקפוא במקום. גם קול צופרי אמבולנס. פררה - גבר גבה קומה, בן 34, נשוי ואב לשתי בנות - נראה מבוגר מגילו בעשר שנים לפחות. פניו כבויות וסביב עיניו כתמים כהים. לדבריו, מעולם לא נזקק לטיפול נפשי קודם לפיגוע. הוא שירת בחיל הים בסטי"לים, ועד לאחרונה עשה שירות מילואים )בחיל אחר(. "זה לא שאני לא יודע מה זה סכנה", הוא אומר, "אבל אף פעם לא ירו עלי. מה יכולתי לעשות? לזרוק על המחבל את קוצץ תפוחי האדמה?" את תחושת חוסר האונים בעקבות הפיגוע מחדדת המועקה הכלכלית. את המסעדה, שהיתה סגורה מאז הפיגוע, העביר רק לפני כחודש לבעל בית אחר. בעודו מנסה להתאושש צבר עוד ועוד חובות. אחר כך באו המעקלים. "עיריית באר שבע שולחת לי בריונים לקחת את הפלטה החשמלית. לא מעניין אף אחד שעברתי פיגוע". פררה מתקשה לעמוד על רגליו. לא ברור מתי, אם בכלל, יחזור לעצמו. עד כה בני משפחתו סייעו לו ככל יכולתם. אך מכיוון שהיה המפרנס היחיד, משפחתו עומדת עתה לפני הסכנה של כניסה למעגל העוני. כיום המשפחה מתגוררת באופן זמני בדירה של בן משפחה. לראשונה אשתו יצאה לעבוד - כזבנית בחנות - כדי לסייע בפרנסה. קשה לו עם העובדה שהוא נזקק. הוא מספר בזעזוע שחמותו קנתה למשפחתו את כל הדרוש לשבת האחרונה. "אני הייתי רגיל לקנות אוטו ברגע. לילדות שלי לא היה חסר דבר. שאמא של אשתי תעשה לי שוק?" לפעמים המכונית מושבתת כי אין כסף לקנות דלק. עולמו של פררה חרב עליו, אך הסיוע שמדינת ישראל מציעה לו הוא מזערי. הוא הגיש תביעה לביטוח הלאומי, המוסד האחראי לביצוע חוק התגמולים לנפגעי איבה, אך עדיין לא החלו לדון בה. רק החודש החל לקבל גמול מחלה מהביטוח הלאומי בעד החודשים שלא עבד, אך סכום זה נבלע בחובות שצבר. "חוק התגמולים לא נותן מענה לאנשים שנעשו מובטלים ואינו מכסה כלל את הצרכים היום יומיים הדחופים של הנפגעים", אומר אביהו כהן מעמותת "משפחה אחת", המעניקה סיוע כלכלי לנפגעי טרור. "עד שמאשרים להגיש תביעה עוברים חודשיים-שלושה. בינתיים אנשים לא מתפקדים, הם מפסיקים לעבוד, לא נוסעים באוטובוסים, ותלויים בנדיבות של מקום העבודה שלהם לצורך גמול ימי מחלה". העמותה תרמה לפררה סכום חד פעמי שבו שילם חלק מחובותיו. הוא חש מושפל ומדוכא. המחשבה מהיכן ישיג כסף למחייתו בחודש הבא מענה אותו. "איך דברים משתנים בשניות. הייתי אדם שמח ואז הכל חשך. אף פעם לא הזדקקתי לדבר, שילמתי ביטוח לאומי, מסים, כמו שצריך", הוא אומר, "היום אני צריך להתרפס לפני פקידים". מאז הפיגוע את הבקרים הוא עושה בבית הכנסת. האמונה מחזקת אותו מעט, הוא אומר. לפני 30 שנה פגש את מי שתהיה אשתו ובו ביום היא הודיעה לו שהיא לא נוסעת בשבת. הוא החליט לכבד את רצונה, והם התחתנו. במשך הזמן נעשה דתי בעצמו. כיום הוא חובש כיפה שחורה, בנותיו לומדות ב"בית יעקב", אך לדבריו הוא אינו משתייך לזרם מסוים. חיוך מהוסס עולה על פניו כשהוא מספר על אשתו וכמה היתה נאה כשפגש אותה. החתונה זכתה לתואר חתונת השנה והם קיבלו במתנה מעיתון "לאשה" תנור אפייה, הוא מספר, ומיד עוזב את החדר וחוזר ובידו תמונת חתונה גדולה: זוג קורן במסגרת עם פיתוחים. לרגע פררה שוכח את עצמו, מוצף זיכרונות. אך מיד פניו מתקדרות. "אשה אחרת כבר היתה עוזבת אותי", הוא אומר. "מסכנות הבנות שלי. פאני נהייתה עצובה. יש לה בגרויות לעשות. היא לא צריכה לחשוב על אבא שלה. אני מרגיש שעיר לעזאזל של המדינה הזאת". עשרות אנשים כפררה נקלעו בשנים האחרונות לפיגוע טרור ויצאו ממנו שלמים פיסית אך חבולים נפשית. מקצתם יישארו עם צלקות שלעולם לא יעלו ארוכה. לעומת כל אותם אנשים שהיו בפיגוע והמשיכו מיד בחייהם, למרות הזעזוע, הם מתקשים לחזור לתפקוד רגיל. החברה הישראלית מתעלמת מפגועי הלם הטרור. יחס המוסדות אליהם חשדני. סיגל חיימוב מנט"ל, "המרכז לסיוע נפשי במצבי לחץ וטראומה על רקע לאומי", אומרת שיחסה של החברה לפגועי ההלם מטרור נובע בחלקו מכך שהאנשים "הנחבאים בכיסים של החיים", כהגדרתה, נשארים שם. פגועי ההלם נמנעים מלבקש עזרה. הם מבודדים את עצמם מהסביבה וחיים במעין בועה. מעבדת מחקר לטראומה תופעת ההלם ידועה מאז תחילת המאה שעברה בעיקר בהקשר של מלחמות. בעבר הרחוק זכתה לכינוי "הלם פגזים" )kcohs, llehs( בגלל ההנחה המוטעית שתופעות החרדה הופיעו בעקבות הדף הפגזים. המינוח הרפואי - הפרעה פוסט טראומטית, Disorder Stress Traumatic tsoP( PTSD ( - הוטבע בארצות הברית רק בתחילת שנות 80-ה של המאה העשרים, בעקבות מלחמת וייטנאם. אז הוברר מעל לכל ספק שנפגעי הלם אינם פחדנים או משוגעים, אלא קורבנות של חשיפה לפעילות צבאית. המודעות להלם הקרב התעוררה בישראל אחרי מלחמת יום כיפור, אך המחקר והטיפול במצבי טראומה אזרחית החלו לצבור תאוצה רק בעשור האחרון, כשהבינו שהעורף נהפך לחזית. בעקבות רצף הפיגועים ישראל נעשתה למעין מעבדת מחקר לטראומה וחוקריה נחשבים למובילים בתחום. אך המחקר רחוק מלספק תשובות לכל השאלות. פגועי ההלם או הדחק הם האחרונים שמד"א מפנה לבתי החולים, אחרי שאחרון הפצועים בפיגוע עושה את דרכו באמבולנס לחדר מיון. בפיגוע בהר הצופים למשל הגיעו לחדר המיון 27 פגועי הלם. הם מבוהלים, מגיבים בחרדה, מתארים שוב ושוב את התמונות הקשות שנחרתו בזיכרונם. בד בבד הם מפתחים תופעות פיסיולוגיות: יתר לחץ דם, דופק מואץ, התנתקות, רצון להימלט מהמקום, בכי בלתי נשלט. כל אלה הם תוצאה של הפעלת מערכות האזעקה בגוף, בתגובה לאינסטינקט הקדום של הפחד, המעורר אנשים ובעלי חיים לנוס על נפשם. "כשהאירוע עצום יותר מהיכולת לספוג מתחילה התארגנות של המוח", מסביר ד"ר אילן קוץ, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים מאיר בכפר סבא. "התגובה הראשונה הרפלקסיווית עוברת במרכזי המוח הפחות רציונליים. המוח משחרר אדרנלין. רק אחר כך התגובה עוברת לחלק המוח החושב. זהו כבר שלב הפרספקטיווה, ההרגעה". רוב החוקרים בישראל נוטים להפריד בין התופעות החריפות שמהן סובלים הנפגעים מיד לאחר האירוע - הפרעת דחק חריפה Disorder) Stress etucA( - לבין הההפרעה הפוסט טראומטית הכרונית, הנחשבת למחלה ושאותה אפשר לאבחן רק כארבעה חודשים מהאירוע הטראומטי. פרופ' אריה שלו, ראש מחלקת טראומה בבתי החולים הדסה עין כרם והר הצופים בירושלים, ביצע מיפוי תפקוד מוח לאנשים שנחשפו לאירוע טראומטי שבוע אחרי האירוע ושישה חודשים אחריו. בחודש הראשון היה נראה שהמערכת תקינה. אך כעבור זמן הוא מצא שמערכת העצבים המרכזית פעילה יותר. לדבריו, בקרב החולים הכרוניים נזקם של הזיכרונות משפיע אט אט. בהמשך אפשר לזהות אצלם נסיגה בהתנהגויות חברתיות, רוגז, עצבנות, וצמצום בתחומי עניין והנאה. בתגובה לרעשים קלים וביפים של החדשות שבקעו מאוזניות שהרכיבו, המשתתפים בניסוי שסבלו PTSD-מ החלו להזיע והגיבו באותה הדריכות לכל צליל, גם אם הושמע עשר פעמים. כלומר, המוח לא התרגל לצלילים. הגוף הגיב בכל פעם במגננה ושיחרר אדרנלין. בקרב החוקרים מתגבשת ההבנה, שהתקופה הראשונה לאחר הטראומה היא מעין חלון הזדמנויות. המערכות עדיין פתוחות ורגישות לשינויים, והנזק הפיך. לכן הטיפול הנפשי בתקופה זו הוא קריטי. ללא טיפול בשלושה-ארבעה החודשים הראשונים, אומר שלו, התופעות החריפות עלולות להתקבע ולהיהפך לכרוניות. מידת האיום על החיים ועל תמונת העולם, היקף האירוע ומשכו, קובעים במידה רבה את עוצמת התגובה הטראומטית. "ככל שהאירוע יותר מפתיע ופחות מתקבל על הדעת, כך הטראומה קשה יותר", אומר ד"ר קוץ. "בפיגוע במגדלי התאומים אנשים התאיידו מעל פני האדמה ברגע. לאלה שהביטו וראו זאת יהיה קשה להתמודד". איום המוות שחווה מי שנכח באירוע הוא לב לבו של האירוע הטראומטי. לא פחות קריטיים הם המראות הקשים. "בחוזה שלנו עם החיים אין מראות זוועה המעוותים את התדמית האנושית, למשל ראש בלי גוף", מסביר קוץ. ככל שאירוע האסון רחב היקף ומספר הנפגעים וההרוגים גדול יותר, כך גדל הסיכון שיהיו יותר נפגעים נפשית. לעתים קרובות הפצועים ששכבו במקומם ופונו במהירות לא יפתחו תופעות של הלם, אך אלה שחשו לעזור וצפו במראות זוועה יגיבו במלוא החריפות. פגועי ההלם חווים שוב ושוב הבזקי בלהה )פלאשבקים( של המראות הקשים. הם מתקשים להירדם ופוחדים מהחושך. שנתם טרופה ורצופה סיוטים. ביום הם דרוכים וכל רשרוש מקפיץ אותם. לעתים הם בוהים, מנותקים. לאורך זמן הם יגלו קושי לחזור לעבודה ולחיי משפחה וחוסר סובלנות בית וברחוב. וישנה גם קבוצת הנמנעים: אנשים שעוקפים את מקום האירוע, גם אם הוא בדרכם לעבודה, אלה שנמנעים מלדבר על האירוע עם המשפחה או החברים. הם מדחיקים את שאירע, ובמוקדם או במאוחר הטראומה תצוץ. השפעת טראומות קודמות מדוע שני אנשים שנכחו באותו פיגוע מגיבים אחרת? "זה תלוי ברגישות, בפגיעות ביולוגית ובטראומות קודמות שמביא אתו פגוע ההלם", מסביר ד"ר קוץ. "אנשים שחוו טראומות קודמות הם בסיכון גבוה יותר, ובישראל יש לא מעט כאלה". רוב האנשים מתאוששים בכוחות עצמם לאחר כמה שעות. אצל מקצת האנשים התופעות לא יפחתו גם כעבור יום או יומיים. מתברר שיש קשר בין עוצמת התגובה הראשונית, ובעיקר בין התמשכות התסמינים, לבין ההתפתחות בהמשך. "אם יש עקומת שיפור, הסיכוי להחלמה רב", אומר ד"ר קוץ. "אך אם התופעות נשארות בעינן, יש סיכון גדול יותר לבעיה כרונית". פרופ' שלו מצא שאנשים שנמדד להם דופק גבוה שלא ירד בשעות ובימים הראשונים היו בעלי סיכון גבוה יותר PTSD-ל כרוני. רוב המחקרים גם מראים שכאשר האדם מנותק, בוהה, לא מגיב - הוא בעל סיכון גבוה יותר ללקות בתסמונת. אנשים אלה כאילו "נתקעים בחוויה" ולא מתאוששים. חוקרים מנסים לברר כמה מאלה שנחשפו לאירוע הקשה יישאו בנזק נפשי לתמיד. על פי תצפיות שנעשו על ידי פרופ' שלו בקרב אנשים שעברו תאונות דרכים, בתקופה הראשונה 30% מכלל הנחשפים לאירוע הטראומטי יחוו תסמינים של DSTP. כעבור ארבעה חודשים, 17% יישארו עם חלק מהתסמינים 10%-ו בלבד ידווחו על התסמינים גם כעבור שנה. האחרונים ייחשבו לחולים הכרוניים. סקר שפורסם ב"ניו יורק טיימס" בחודש הפיגוע במגדלי התאומים מצא 25%-ש מהאנשים שנחשפו לפיגוע דיווחו על תסמינים של DSTP. מספרם של פגועי הלם הטרור כיום לא ידוע, אך אין מחלוקת בין אנשי המקצוע שיש עלייה במספר. בקו הפתוח של נט"ל גבר מאוד זרם הפונים: 1998-מ עד 2001 הגיעו לנט"ל 800 פניות בסך הכל. רק 2002-ב - עד חודש אפריל - הגיעו יותר 600-מ פניות. העדר הנתונים הרשמיים מצביע על חוסר התייחסות לבעיה מצד המוסדות הרשמיים. אף שתמיד זרמו פגועי הלם לבתי החולים אחרי פיגועים, הם נכללו בהגדרה הרחבה של "פצועים קל". רק לפני כשנתיים, עם פרוץ האינתיפדה ועם העלייה בתכיפות הפיגועים ומספרם של פגועי ההלם שהגיעו לבתי חולים, החל משרד הבריאות להתייחס לבעייתם הייחודית ונקבעו נהלים מיוחדים בעבורם. כיום גם בדיווח החדשותי מתייחסים למספר פגועי ההלם בכל פיגוע. תופעה חדשה שנצפתה - אנשים החלו להגיע בכוחות עצמם לחדר מיון לאחר פיגועים. על פי דו"ח של משרד הבריאות מהשנה האחרונה )עד חודש מאי(, הדו"ח הראשון המציין בנפרד את נפגעי הדחק - 229 נפגעי דחק הגיעו לחדרי המיון בארץ, לעומת 940 פצועים קל. כך למשל אחרי הפיגוע בשכונת "בית ישראל" בירושלים במארס השנה הגיעו 22 איש לבית חולים ביקור חולים. עיון בדו"ח מגלה שלא כל בתי החולים התייחסו לטור של נפגעי הדחק, ומן הסתם אלה נכללו בקטגוריה של הפצועים קל. פרופ' שלו מספק נתון חשוב בנוגע לירושלים, החשופה לפיגועים תכופים: 60% מסך 2,000-כ הפצועים מאירועי טרור שטופלו בבתי החולים הדסה עין כרם והדסה הר הצופים מאז פרוץ האינתיפאדה, היו פגועי הלם. כלומר 1,200 - פגועי הלם. אפשר להניח איפוא 10%-ש 120) אנשים( מהם עדיין סובלים עד היום. אומדן מסוים של העלייה במספר פגועי ההלם בשנתיים האחרונות מספק הביטוח הלאומי. על פי שמואל פינצי, מנהל אגף השיקום בביטוח הלאומי, המוסד האחראי לביצוע חוק התגמולים לנפגעי איבה )כלומר נפגעים בפיגועי טרור( ובפועל האחראי לשיקום הנפשי של כלל הנפגעים - מעל 3,500 אנשים מקבלים טיפול נפשי דרך האגף בשנתיים האחרונות. אך נתון זה מתייחס גם לפצועים פיסית. לפני כן היו, לדבריו, רק 1,300-1,200 איש. את העלייה הוא מייחס לא רק לתכיפות הפיגועים אלא גם לעלייה כללית בחרדה, שמתבטאת בהופעתם של יותר נפגעי הלם: "משהו קורה לעם ישראל. אנשים אולי יותר מבוהלים, מגיבים רגשית, יש פחות כוח". לשלמה פררה זה קרה בפברואר, והוא פוחד להישכח. הוא מעוניין שיידעו על פגועי ההלם, שיעשו משהו. "קרה משהו גדול ממני. אני גמור. למה אני צריך להתחנן שמדינת ישראל תפצה אותי על מה שמגיע לי? אני מתבייש לומר, אבל אולי אם הייתי מקבל כדור ברגל הכל היה נראה אחרת". כל הזכויות שמורות לעיתון הארץ )c( 2001 140491=oNmeti?lmthj.elcitrAtnirP/segap/stcejbo/etisah/ סגור חלון

http://news.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=194276&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0 כתובת מאמר ההמשך

כולנו באותה סירה. צרת רבים, נחמת טיפשים. ובסרט הזה אנו נימצאים. א.ב.צ.