יום בחיי משפחת הלומי-קרב (ה)

קראתי את רשימת "המלאי" שלך וצמרמורת אחזה בי, שיתקה אותי לרגע, כשאני מבינה עד כמה ההלם הזה כמו מים מגיעים לכל פינה, מציפים כל חלקה טובה. אני חושבת שכולנו נשים כגברים, יכולים פחות או יותר לחתום על הרשימה הכואבת שלך. כשזה מופיע שחור ע"ג לבן כרשימה אחת גדולה פתאום אפשר לראות את גודל ועומק-הנגע. אתמול פתחתי את העיתון והחלטתי לסגור אותו , למה לקפוץ למים עכורים מדם ועוד מבחירה. אחרי זה פתחתי את הטלויזיה וכיביתי תוך מספר דקות, כי למה להכנס לשטח אש שלא מפקודה. אז הלכתי למיטה, ורציתי קצת אהבה, אבל היום העמוס סירנות, מבזקים, קולות דרמטים, תאורי דם והרג, עשו את שלהם, והוא היה בתוך בועה, קפיצי ועצבני, אז למה לבקש אהבה אם ברור שבתמורה אקבל דחיה. סתם עוד יום של שיגרה במדינה המסריחה הזו, ובמדינה הפרטית שלי. יום טוב, מירב

אני חושב שכשאני מזהה יום שהולך להיות קשה, עם מחשבות שחוזרות על עצמן, עם חוסר ריכוז, עם שעות שלא בדיוק ברור מה קרה בהם, עם אותו דופק מהיר שמאיים לפרוץ החוצה דרך החזה, עם זיעה במקום ממוזג, עם אותן שפתיים יבשות. אז אני נורא משתדל להיות עסוק. עסוק בלחץ, לא יעיל, עצבני, מפני שאסור להפריע לי במרדף, אסור שיהיה לי זמן פנוי. כי זמן פנוי משמעותו זמן שהתמונות הקבועות תופסות את מקומן שם. אני מסיים תיקון מסוים ובורח משם, מפני שברגע שהלקוח מתחיל לדבר איתי על רצונו לשלם, הוא בעצם מעצבן אותי, אני צריך לעצור, להיות נחמד, לדבר איתו,ואין לי את הכח לזה. אני חוזר הביתה אחרי מרדף יומי, ומשתדל להתרחק מבני הבית, כי אחרי יום כזה הפתיל קצר. אז אני מקווה שיניחו לי, אבל אם באמת עוזבים אותי והולכים, אז קיים קושי ממקום אחר, אני מרגיש לבד, בודד ולבד. וזה מחזיר אותי לאותם רגעים של לבד, אותה תחושת נטישה שם בעמק ביאנור. זהו מספיק לעכשיו. א.ב.צ.

ארוך..........לילה א ר ו ך שלא ניגמר. אלו הלילות. הדי היריות מרחוק, ומכיוון נת"בג רעש מנועי המטוסים. איזה כייף, איזה לילה. א.ב.צ.