בואו נתעסק בעיקר,ונקח קצת אחריות

שלום לכל מי שראוי לברכה הזו, לא הייתי פה יומיים, הייתי בבית חולים שם הרבה מהויכוחים, והאמונות מטשטשים. ואז חזרתי הביתה, וקראתי את כל מה שנכתב בהעדרי, ומאד ברור לי שיש לנו המון מה לעשות ובעיקר לתרום אחת לשניה, וגם לבני הזוג שלנו. בקיצור: אין טעם לבזבז זמן על המסכנים שעושים פה הכל כדי לזכות בתשומת לב, וגם לא יקדם אותנו שנחפש סיבות ותרוצים למה לא לפתוח בדיון אמיתי פה. אז אני אזרוק כעת נושא, העיקר להתחיל בעשייה. מה ההשפעות שאנחנו מזהות בחיי היום יום שלנו עקב חיינו לצד הלום קרב? אקח לעצמי את הזכות, גם להיות הראשונה וממש מקוה שלא האחרונה שמנסה לענות על השאלה הזו. מבלי להרגיש כיצד זה קרה, קמתי בוקר אחד, וידעתי שאני פוחדת. בתור אדם עצמאי מאד, אשה מאד לא תלותית, שיודעת את מקומה בעולם הזה, לא הבנתי איך הגעתי למקום הזה בו אני פוחדת. ניסיתי להגדיר לעצמי ממה החשש, זו לא היתה מלאכה פשוטה. הפחד היה מוחשי, הרגשתי שהכעס והמתח שיש בבית לא קשור לשום דבר קונקרטי, חוץ מאשר למצבי רוח עולים ויורדים של בן זוגי. דהיינו אי אפשר לצפות אותם מראש, וגם לא ניתן לי להעריך איך כל פעם הם ייראו. אם אני וילדיי נמצאים בנתיב שכולו ירידה המדרדרת את הנוסעים בה?, ואיפה הסוף, איפה אני אניח את הגבול, איך יראה הגבול שאציב, האם עליי להיות שם בשבילו כאילו שהוא חולה לכל דבר, או שמה יש רגע בו אני צריכה להפסיק לחשוב עליו, וחוס על חיי וחיי ילדיי. פחד: איזה צורה אתן לו עוד ללבוש. צעקות זה בסדר ונורמטיבי, צלחת נשברת, או דלתות נסגרות באלימות כן, ומכה לא. עד לאן אהיה חברה של בן זוגי, ואתמוך בו, ואבין את קשייו ומצוקותו ומאיפה אדע שאין עם מי לדבר יותר? סתם זרקתי פה בצורה לא מחושבת את שעלה לי ראשון. כל אחת מוזמנת לזרוק את שלה, וננסה לראות מה אפשר לעשות עם הנסיון, החויות המצטברות של כולנו. בואו נשתף פעולה, בואו נדבר. שלכן, מירב.

וכל זה מתחיל מחלום ורוד ש"עם האהבה הגדולה ננצח את הקשיים" והלואי שאותה צעירונת חולמנית שהיתה פה לפני כמה חודשים, קוראת את הדברים שלך ועדין בלתי נשואה.

ואז לפי דברייך אם את כבר נשואה ואישך נפגע צריך פשוט לקום וללכת ? כי החלום נשבר או שמא להמשיך לתמוך להבין לכעוס ומהשבר לבנות דבר חדש ,חזק יותר אמיץ יותר טוב יותר

מירב היי, ומה עם "השקט המפחיד", עם הבריחה לחדר סגור, עם הבדידות, עם הצורך לדבר ואין עם מי? ואם בכ"ז מתחילים לדבר בכדי לא להתפוצץ - זה הופך ל"חגיגה" ? זה המעט שאני מסוגלת לכתוב כרגע. רותי

רותי יקרה שלום, כתבת על "שקט מפחיד", על התפוצצויות. רוצה לבקש ממך למרות שקשה ,להרחיב. לפתוח, לדבר. מבטיחה לך , שכולנו או רובנו היינו שם, וחלקנו עדיין , אז קודם כל את לא לבד במובן הרחב של המילה, . אני למשל ברגעים של מתח, דריכות, כשכולי הייתי בציפיה למעשה העצבנות הבא, הייתי כועסת, נורא כועסת, בתחילה עליו, ויותר מאוחר רק עם עצמי, ולאחר גל הכעס שאפשרתי לו לצאת, הייתי מסתגרת בחדר אחר, ונושמת, נושמת עמוק, מרגיעה את עצמי, והולכת לעשות משהו נעים. משהו שהיה קונטרה לאוירה בבית. פתחתי לי כל מיני מנגנונים לא להגרר אחריו, לא לטבוע בים הגועש שוצף שלו. המחיר: התרחקות, דילדול התקשורת. היתרון: נשארתי שפויה ואופטימית עם עצמי הבנתי שיש אותי , ויש את הזוגיות שלי. וישנם מצבים שהם אינם אחד. וייתכן גם מצב שהם יהיו לגמרי לחוד. אחת הבעיות שאנחנו הנשים, הרבה מאד פעמים גדלות בזוגיות לתוך מצב של התערבבות שאיננה בריאה לנו, ולזוגיות. קשה לנו לעיתים קרובות לשים את הגבול בין אני להוא. ברגע שמבינים את זה, הכל נראה יותר ברור, נקי, בהיר, גם אם לא פחות קשה.