שאלה אחרונה בעניין "הסיפור שלי"

יש משהו שמסקרן אותי ולא מניח לי להניח ל"סיפור שלי" - ולעבור הלאה. השאלה מופנית לרוז. בהודעה קודמת כתבת בין היתר: "אני חושבת שממש לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שאתה פוסט טראומתי מילדות". לפי מה הגעת למסקנה הזאת? בתודה מראש, אבי

אבי, כל אחד, כל בן אדם, הוא "פוסט-טראומתי מילדות". תחשוב על טראומת הלידה - אתה סובל את כל הצירים האלה, בלחץ של כמה טונות, שעוצרים את הדם בעורקים, שדוחסים את הריאות (לפעמים גם שוברים כמה צלעות במקרה), אח"כ יוצא מחשיכה אל אור מסנוור ללא כל הכנה או הדרגתיות, ואז מרביצים לך בטוסיק יאני בצחוק... בחייך, בן אדם, כל מה שקורה לך אח"כ בחיים מהווה טריגר לטראומה הזו - ולעוד כמה דומות לה. יש לי חשד (לא מבוסס על מחקרים - דרור?) שאנשים שהלידה לא היתה טראומטית במיוחד אצלם - למשל, ילד שלישי או רביעי במשפחה, עם לידה קצרה וללא צירים רבים - יהיו להם חיים יחסית לא טראומטיים. ולעומתם, אלה שחוו לידה ממושכת או ממושכת מאד, להם יהיו חיים הרבה יותר טראומטיים. כמובן שטראומות אפשר לאסוף גם אח"כ, אבל לדעתי הלידה היא הטראומה הכי טראומטית. מבחינה זו (אם אני צודק, כמובן) כולנו סובלים מהלם-קרב של החיים.