בנמל -תעופה בן -גוריון לפני 18 שנים (ה) )

מגיעים לרחבת המטוסים , אלפי -אוטובוסים של אגד . תריסים סגורים . אני אחד מהמלווים העצירים , מחבלים רוצחים . אני מצוייד באלה וגז מדמיע . העצירים מקופלים מתחת למושבים . תחושה מוזרה מלווה אותי סוף של מחבל רוצח להשתחרר ולצאת לחופשי , ואולי לחיות חיים חדשים בחו"ל . קשה לי אם אותה תחושה , אך אני חושב כל הזמן על אותם השבויים ישראליים שיחזרו לביתם , ויחזרו לחייהם הפרטיים , רק כך אני מסוגל לבצע את המשימה הבלתי אפשרית הזו . זרקורים ענקים מאירים את רחבת המטוסים . האוטובוסים מסתובבים אחד אחרי השני . אוטובוס אחד עוצר מול כבש המטוס ויורדים ממנו מחבלים . יוצאים המחבלים מפתח האוטובוס כמנצחים מנפנפים לשלום לעיתונאים , מבצעים תנועות מגונות לעברינו , מבצעים תמונות V . תחושה של גועל ממלא אותי . חבל שלא חילקו שקיות הקאה לשוטרים הצבאיים ולכוחות הפועלים בשטח . אין שמחה בלב . אין תחושה של התרוממות רוח . זו היית אחד השעות הקשות עבור הרבה ישראליים . עבורי לא היה מדובר בשבויים , אלה מחבלים רוצחים . שוב היום התעוררתי עם התחושה הזו ונורא קשה לי . אני מתאר איך יכולים להרגיש אותם כוחות האחראיים ללווי המחבלים אל המטוס בנמל תעופה בן-גוריון . אלן

אני רוצה שכל מטוסים התרסקו וגם שכולם משטס במיוחד מישראל ימות בשעת טיסה אני מבקש שיהיו הרבה מחבלים במטוסי אשר ממריאים מנתב"ג שיפוצצו את כל מטוס בבקשה איריונה חכמיט

איריונה חכמיט כתב/ה: > > אני רוצה שכל מטוסים התרסקו וגם שכולם משטס במיוחד מישראל ימות > בשעת טיסה אני > מבקש שיהיו הרבה מחבלים במטוסי אשר ממריאים מנתב"ג שיפוצצו את כל > מטוס > > בבקשה איריונה חכמיט