והיית אך שמח

בכל שנה, בחגים במיוחד סוכות ופסח, החורשות שסביבנו , אלה שנקראים יערות בן שמן, הומים אדם, משפחות משפחות וחברים מתגודדים סביב המנגל ומנפנפים, ומפטפטים, מכרסמים וצוחקים, וילדיהם משחקים במתקנים השונים הפזורים סביב. שמחה והמולה, והעשן כל כך סמיך שלא רואים ממטר, והדרך? פקקים לכל אורך, ושוטרי ישראל בהרכב מלא מכוונים את התנועה. והיום יצאנו קצת ליער, היינו כמעט לבד על הכביש, ואחר כך ביער , האויר צלול צלול ו...לא רואים ממטר, ולא משניים או שלושה ואולי אחרי כמה עשרות מטרים אפשר להבחין בעוד משפחה שהחליטה שעל אף הכל, ממשיכים לחיות, אז האויר היה צלול, ילדי קיפצו מסביב עליזים כמו שרק ילדים יכולים להיות, והצטרפה אליהם ילדה קטנה אחת שבאה עם אבא וסבא, והשתעממה עד שבאנו, אבא שלה החליט לנצל את הזמן וניקה את האוטו, ולרגע די ארוך שכחנו את האימה, קטפנו איצטרובלים מעצי אורן, אחר כך בבית נכניס לתנור החם , אלה יפתחו ויוציאו את זרעוני אורן שחורים וקטנים, תאוה לחיך. לרגע די ארוך , שמחתי שאין שם אנשים רבים, אבל אחר כך התגעגעתי, אל הצפיפות והדביקות הישראלית, אל העשן הסמיך ושורף את העינים, ואל המשפחה ההיא שמציעה לנו תמיד מתוצרת המנגל "תאכלו, זה בד"ץ בית יוסף, בחיי, אנחנו קונים רק אצל תורג'מן, ...אתם צמחונים? למה? אתם לא יודעים מה אתם מפסידים...אין כמו בשר על האש..." חזרנו הביתה מאווררים , ורק חשבתי על זה שנורא חבל, היה כל כך הרבה מקום לכולם, וכל כך הרבה אויר, וכל כך מעט עשן.

וואלה אחותי את כזו גיבורה!!! הייתי שם עליך חגורת נפץ ושולח אותך ללישכה של "עראפת" חחחחח סתאאאם...הכל מאהבה!!!

אני לא צריכה חגורת נפץ, בידים חשופות הייתי חונקת אותו.