סיפור האבן (ה)

ערב טוב לכולם, בכל בוקר, כשאתם הולכים לישון, אני מקדים להתעורר ויוצא באופניים אל שבילי הקיבוץ. במרחק לא רב מביתי, אולי ארבעה בתים, ניצבת אבן דרך ענקית, שמזעזעת אותי בכל יום מחדש. זוהי אבן שגובהה כמטר, והיא שוקלת לפחות טונה. היא יצוקה מבטון, והחלק העליון שלה מעוגל, כמו מצבה. מצדה האחד של האבן חרוטות בה באנגלית ובערבית המלים: איסמעיליה - 37 ק"מ. מצדה השני של האבן חרוטות בה המלים: סואץ - 56 ק"מ. מי שהיה בסיני יודע בוודאי מאיפה הגיעה לכאן האבן הזו. אין לי מושג מי הביא אותה לכאן והציב אותה בחצר ביתו, ומדוע עשה זאת. כדי להזיז אבן כזו יש צורך במנוף ובמשאית, ואי-אפשר לשכוח שניתן היה לעשות זאת רק בזמן המלחמה, באוקטובר שבעים ושלוש. וכך, בכל בוקר, כשאני שמח לראות את היום החדש, אני שב וחוזר אל אותן השעות שבהן חצינו את התעלה על-גבי דוברות, תחת הפצצה כבדה, והגענו אל צידה השני, בדרך לאיסמעיליה. שם סיימנו את המלחמה, ובמשך כמה ימים היה עלינו לשהות בשטח מישורי שבו היו מוטלות גופתיהם של מאות מצרים שנהרגו שם זמן קצר קודם לכן. משום מה לא נשבה שם רוח באותם ימים, ואנחנו נאלצנו לנשום את ריח הגופות הנרקבות שמילא את הארץ במין מתיקות מאוסה. ועכשיו, הריח הזה חוזר אלי בכל יום, כשאני עובר ליד אבן הדרכים הזו הנראית כמצבה. ואולי זו באמת מצבה לאותה מלחמה, ולאותן גופות, ולאותו הריח. לילה טוב, דרור