אז ככה.....

היום ב6 בבוקר קבלתי טלפון מאחי.... אחות של אימי האהובה נפטרה ממחלה ממושכת והיא בת 60 ידענו שהבשורה תמוטט את אימי...אז נסענו בבוקר אליה הוטלה עלי המשימה לבשר לה...וזה היה קשה וכצפוי התגובה היתה קשה וכואבת... נאמר לנו שאוטטו בשעה 12 ההלוויה בגל ריבוי ההלוויות של נפגעי הפיגוע 10 שנים לא הייתי בבית קברות ומפאת כבודה של אימי והדודה החלטתי ללכת ויהי מה למרות הפצרותיה ובקשתה של אימי שלא אבוא בגלל בעייתי החלטתי להגיע ויהי מה... וכך היה תמכתי באימי המראות היו קשים ובנוסף הלוויות של הרוגי הפיגוע מצאתי עצמי עוזר בקבורה של ההרוגים גם.... עד שהוציאו אותי כמעט בכוח מבית הקברות לא יודע למה אבל הרגשתי חובה ומצווה לעשות זאת המראות היו קשים קשים מנשוא אבל עברנו את זה!!!! רק שזה לא יהפוך לדבר שבשגרה!!!!

נקווה באמת. עדי

אור, באמת עבר עליך יום מאוד קשה. מה כי אני גם משתתפת בצערך...באמת. אני לא מאמינה שארועים הקשים יהפכו לשגרה. סח-לב

שלום סח-לב. את לא רוצה להאמין שהם יהפכו לשיגרה, אבל זו המציאות שלנו. זו השיגרה. א.ב.צ.

כל הכבוד אור גאה בך. רק שכמו שאמרת שלא תהפוך זאת להרגל... אצלי..בית העלמין זה ביתי השני. דניאל

יש לך הרבה אומץ אור , אך תעמיס על עצמך יותר מדי אחרת תתמוטט . שלא תדע עוד צער . אני מקווה שתקח זמן להרגע . בידידות אלן

כן אני יודע אלן... אבל מה ככה אני אוהב למתוח תחבל איך אמר לי פעם הפסיכיאטר...ואני מצטט "אתה טיפוס מסוג A ..אתה היה רגיל הרבה אקשן...אתה אסור לשבת בבית" מאידך אולי זה מה שמציל/עוזר לי !!!!!!! או שלא???