שבת שלום לכולם ועוד קיטורים בעניני חברים חברים

שבת שלום לכולם חבר ישן שלי התקשר אליי אתמול לספר לי שבני הגרעין שלי נפגשים במסגרת יום העלאת זכרון לחבר (גם הוא בן גרעין) שנפטר מסרטן לפני מספר שנים. אני אף פעם לא הולך וגם השנה החלטתי לא ללכת. אני מתייחס לחברים/לחברות שלי עם אותם אנשים (לאלה מכם שלא היו בנח"ל, בני גרעין זה צריבה/שריטה במח לכל החיים, זה יותר ממשפחה) כאל חיי הנישואין הראשונים שלי. אני אוהב שונא אותם גם שנים אבל זהו נמאס לי מהם, הם לא עמדו במבחני הנאמנות הפשוטים ביותר. איפה האחים לנשק ? איפה אותה חברות שנצרבה ונכתבה בדם שצריכים את הדברים הפשוטים. התגרשתי מהם, אני לא מתקשר יותר, לא מדבר אתם, מנסה להימנע ככל יכולתי מלפגוש אותם. יום יבוא ואולי אני אתחרט גם אשתי וגם הפסיכולוג שלי אומרים שאני טועה, אבל אני זועם מדי מכדי לעשות משהו בנדון. אתם יודעים מה הכי מרגיז אותי שאם היה לי סרטן הם כן היו עוזרים לי. אם אותן פצצות RPG היו משאירות אותי קטוע רגל ולא קטוע נפש (כל הזכויות שמורות לצביקה על הביטוי הזה) החברים האלה היו הראשונים לעזור לי. שלכם רמי.

רמי שלום לך! אני מאד מזדהה עם מה שאתה כותב. כנראה שחברים מהעבר לא מוכנים לקבל אותנו שונים מכפי שהכירו בעבר והם לא מסוגלים להכיל את הפגיעה שלנו. כל ניסיונותי עד עכשיו לשתף חברים לשעבר במה שעובר עלי, לא עולים טוב. הם פשוט ניבהלים ממשהו, ונעלמים. איתך. א.ב.צ. אגב, מאיזה מחזור אתה בנחל?

אני ממחזור ע"ז שהתגייס לשירות צבאי בינואר 82. אתה יודע עם השנים הגעתי למסקנה, שבאיזשהו מקום אולי גם החברים בצבא סובלים בעצמם ואנחנו מהווים איזשהו איום מוחשי לפחדים שלהם. אלוי זה כך ואם כן אז מה. חברים, זה חברים בכל תנאי. אני אישית כבר לא מוכן לסלוח יותר על חוסר הרגישות המתמשך הזה. רמי.

.

דרך אגב את הביטוי קטיעת נפש לא אני המצאתי אלה שמעתי אותו אני כבר לא באמת זוכר ממי אבל למיטב זכרוני בחורה אמרה לי אותו והזכויות שמורות לה ולא לי לצערי כל שכבת החברים שהיתה לי עד 82 והיו לי המוני חברים נעלמה והתאיידה וכן, כמו שאמרתי למ. (קטוע הרגל עדמעל הברך ) אני מקנא בך אצלך רואים את הפציעה ויש במה "להאחז" ולנו אין פרוטזה לנשמה צביקה

היי רמי , אני כל מכיר את הפגיעה הזאת . ההשפלה . החוסר התייחסות . כמה חברים בוקר אחד נעלמו לא יוכלו להתמודד יותר איתי והפגיעה שלי . מי שנשאר חבר בדרך -כלל היה קשה לשאת את החרדות שלי ותחושה החוסר צדק במצבי והשאיר בודד עם עצמי . החוסר צדק בפגיעה הזאת משוועה . אני זוכר את החבר הטוב שהיה לי לא היה יכול לראות את התקפות פניקה וחרדה . הוא כל פעם ברח ממני ונטש אותי . אני מצד אחד כועס שכולם ברגע של התמודדות עם קושי רב ברחו ממני . אולי גם פחדו, או ראו בי מראה שמה שעובר להם בראש . אינני יודע . אך תחושת הנטישה התפתחה באותה תקופה . אני ממש זועם עליהם . בוקר אחד הייתי לבד בלי אף -אחד מסביבי , או נפגשתי עם חברים שתקפו אותי , אל לעבוד עלינו צא לעבוד . הם לא יכלו לקבל את השינוי שעבר בי . באמת כמה שניהיה סלחניים , זה לא מגיע לנו . אני פשוט מתעב אותם . אני לא מסכים להיות מצורע . בידידות אלן

אני מסכים עם אלן ורק כשנצא מהארון נוכל להסתכל לכולם בעיניים ולאמר את אשר על ליבנו אלן הציורים שלך בנט"ל מדליקים צביקה

אלן אתה כל כך צודק. כל כך נמאס להצטדק ולהרגיש אשמה בגלל כל אותם אנשים קטנים שקשה להם עם זה שהשתניתי. היום אני אומר או.קי קשה לכם אז מה ? אתם לא מסוגלים אז שלום ולהתראות נמאס להרגיש את רגשות האשם. אני זה שנפצעתי לא ? בידידות רמי.

צודק ב100%