שלום חברים

נכון כבר כמה ימים אני קורא חושב ובוהה ואם לומר את האמת הביקור אצל החברים בבית העלמין עשה לי משהו קשה להגיד משהו טוב כי הנסיבות היו לא טובות אבל באמת בשביל להיות גלוי ואמיתי כן זה עשה לי טוב באמת ובאמת הייתי צריך לעשות את זה כבר מזמן אולי הכול היה נראה אחרת למרות שעדיין כפי שכבר אמרתי המשימה עדיין לא הושלמה אומנם ניצחתי בקרב אבל המלחמה עדיין לפני תודה לצביקה על הרצון הטוב והחברי להוביל ואולי יחד לנצח גם במלחמה אך מי כמונו יודע שבמלחמה אין מנצחים כולם מנוצחים כך או אחרת הגעתי לבית העלמין אפוף חרדה ולא יכולתי להוציא מילה מהפה אורה הבינה את המשמעות לכן השאירה אותי לנפשי אך בקשר עין עמדתי מול המצבות הניצבות בשורה כמצעד של גיבורים המצבות נקיות ובוהקות ממש כמו אותו מדבר לוהט ובוהק בליבי יכולתי להרגיש שאני ממש מדבר איתם כאילו שם אז לפני הרבה שנים עם חיוך כזה ביישני יכולתי אפילו להרגיש את הבושה על פני ואת החיוורון שכיסה אותי כאילו והם אומרים מה קשה לבוא לבקר חברים כל כך הרבה זמן וכל כך קרובים נפשית ופיזית מה יכולתי לענות לגרשון המ"מ או לרענן החבר שרק ניסה להציל כמה טנקיסטים ולא חזר אולי כמה מהקוראים יחשבו שאני אולי מדמיין או סתם חולה אבל באמת לא הם החברים שלי גם בהווה ובעתיד אבל כמו שאמרתי לדרור אתמול בשיחה גלויה עם עוד שותף אני הייתי ונשאר חזק אותי לא מנצחים ולא חשוב מי אני עוד אנצח במלחמה שלי נגד כולם אני יודע ובטוח שבת שלום חברים יקרים

לילדים ששברו אותם קשה מאוד ההחלמה? על הכאב שלנו כמעט ולא מדברים ואנחנו מסתירים את האמת מחברים. כשהבוקר רק התחיל לפעמים רצינו שהוא כבר ייגמר, וכשהכאב המשיך לבוא למדנו להעמיד פנים שאנחנו בסדר, ושגם הם, ושזה היה רק עוד אחד מהימים האלה? מחר נהיה חברים. היינו חייבים להאמין שנהיה כי לא היה לנו מקום אחר להיות בו. כל יום שאנחנו העמדנו פנים החלפנו את המציאות בשקרים, בחלומות, בתכנונים אלימים מחפשים את הכבוד שלנו, עד שהשקרים נהיו גדולים יותר מהאמת, ואנחנו איבדנו את עצמנו באמת, באמת. הגוף שלנו ננטש. בלי שום מקום בטוח להתחבא בו למדנו לעצור, ולא לשמוע, ולא להרגיש מה שהם עשו לו. ניסינו שהם יאהבו אותנו עד ששנאנו את עצמנו בפנים ולא יכולנו לראות איזו דרך, איך לצאת מזה לאבד כל יום מחדש את הכל בלי אף מציל, ושהכל יחזור על עצמו כמו פזמון חוזר. לחשוב, איך זה בכלל אפשרי שאלוהים שכח ממני בכלל, הילד שהיה כל כך שווה לפני שכל הבלגאן התחיל. לספור על האצבעות, כמה זמן עוד נשאר, עד שנהיים גדולים מספיק, בשביל לעזוב את העינוי, ולשרוד, מחוץ. ולגלות שזה עוד המון זמן, יותר משאפשר לספור, יותר משאפשר להחזיק מעמד. זו המציאות שחיינו בה, וידענו שזה לא פייר. אנחנו שגדלנו שבורים, איך שהוא, אנחנו מחוץ לזמן. נלחמים לתקן את הילדות שלנו. כשהחברים שלנו, דווקא בתקופה הכי טובה שלהם, מוצאים אהבה, מרוצים, אנחנו עדיין מנסים לזכור, מי אנחנו בכלל, ושזה שאנחנו חיים, זה כבר המון. חלקינו מחלימים, חלקינו גונבים, והרבה מאתנו, מעבירים את הכעס הלאה. חלק מתמכרים לסמים, ולדברים אחרים, חלק בכלל מתחבאים מהסביבה, וחלק דווקא מנסים להיות שייכים. אבל כולנו מקווים שהעבר, לא ישלוט בנו, לעוד הרבה זמן. יש המון עבודה בלחפור, עמוק פנימה למצוא את הילדות שקבורה, לנסות לאהוב, את הכאב השנוא, ולהרגיש שוב את התמימות. יש שם איש של סליחות, בדמותו של מלאך, עם כנפיים, שכשנזכרים בכל האנשים, שרצו שנחפש ונבין אותם - הגדולים, ואיך שהכאב שלהם הפך לשלנו, הוא האיש, שעוזר לנו לטפס, על ההר, שנקרא בית. המסע הוא לא כל כך לבד. לפחות לא כמו שהיה, כשהיינו קטנים? הרבה מאתנו, חזקים מספיק עכשיו, להתחיל לצמוח, ולגדול, אבל בזמן שאנחנו מטפסים, גבוה על ההר, אנחנו צריכים כל עזרה שאנחנו יכולים לקבל, כדי שנוכל להתמודד עם האיש המבוגר שנהיינו, וכל מה שאנחנו לא. אז כשאתה רואה אותנו, מתעייפים מהטיפוס היומיומי שלנו? כשאנחנו מוצאים טעויות, בתוך המאמצים שלך לעזור, מתייחסים לפגם פצפון כמו פשע ענקי? כשאתה רואה אותנו ממהרים להתגונן, מתאמצים לשלוט, מתכננים תוכניות עם מטרות לא הגיוניות בכלל, ממהרים ישר לתוך קונפליקט, ונלחמים עד לסוף המר, תזכור? אנחנו חושבים שאם ננצח אז זה אומר שלא נפגע יותר, לעולם. כשאנחנו נוטשים את המחשבות שלנו, את ההרגשות שלנו, כדי להיות מה שאנחנו חושבים שאתה רוצה מאתנו, או מסתכלים על בעיות שלנו, ורוצים להאשים אותך בהם? כשהחיים קוראים לנו, להתחלות חדשות ואנחנו מפחדים שהן מראש אבודות עבורנו, תזכור? אמון פגוע זה כמו ברך פגועה, מאוד מאוד קשה לכופף. בבקשה תזכור את זה, כשאנחנו מאבדים את הכוחות שלנו. תגיד לנו את האמת, ותהיה חבר שלנו. כי לילדים ששברו אותם קשה מאוד ההחלמה.

וארוכה מאד הדרך להעלות ארוקה דניאל הדרך להחלמה היא החשובה לדעתי. ולא המטרה. איך אומר איש הגשם במלחמה אין מנצחים. הנצחון שלנו יהיה לא במלחמה אלה בדרך אל ההחלמה אוהב אותך צביקה נ.ב התרגשתי מהשיר

בוקר טוב אחי , כמה נפלא השיר הזה , אתה כל יודע תמיד לבטא מה שאנחנו מרגישים בפנים . אני מקווה שאתה חש בטוב . איך אתה מרגיש בזמן אחרון ? מה אתה עושה כל הימים ? אני אתמול הייתי מאושר שראיתי את הברקים והגשם . זה מילא אותי שמחה . אני מת על חורף ושונא קיץ . אחי שיהיה לך שבת שלום . שקט ורגוע אלן

שבת שלום לך ולחברים (כולם) מי כמוני מבין את החוויה של בית העלמין ומה שהיא עושה להשתמע צביקה

יהודה אחי , אני כל -כך מבין אותך , אני חושב שיש באמת רגעים שטוב להיות עם עצמנו ועם החברים שלך מן המלחמה . התגובה שלך טבעית . אני חושב שזה טבעי שאתה גם בהווה חושב עליהם ? אתה שפוי לחלוטין , זה הדרך עבורך לחיות ואני משוכנע שזה נותן לך כוח גם . אוהב אותך אחי . אלן

שלום חבר והחשוב הוא שכול העולם גשר צר מאוד - והעיקר לא לפחד לא לפחד כלל. שלך בידידות אבי