היום התעוררו אצלי רגשות קשים אחריוועדת אור-ה

מוזר כל הרגשות הקשות שעוברים עלי היום . אני חש כעס וזעם על כך שאותי הפקירו מול האלימות של הפלסטינאים במהלך האינתיפאדה בכלא קציעות . אני זוכר היטב מה הרגשתי באותה עת ואיך אני מתפרק כשהרגשות הללו עולים לי שוב לאחר שקראתי על וועדת אור . 1 - התפרעות היה עבורי אירוע בלתי צפוי 2 -לעולם לא עברתי אימונים כדי לפזר הפגנות . 3- לא היה ציוד מינמלי להגנה . 4 - החיילים שאבטחו אותי גם לא עברו אימונים , ועבדו במשרדים בעת שירותם הצבאי הסדיר. האירוע התפרעות שבו הייתי קרוב למצב של מוות זכור לי היטב . זה היה בספטמבר 1988 הגעתי לכלא קציעות ולא ידעתי מה מצפים ממני . איך להתייחס לאסירים . הכל היה כה חדש ולא מובן . אדם לא נולד להיות סגור בבית -כלא . זה לפעמים מציאות שהוא נלקע לתוכה , בלי יכולת לברוח ממנה . האי -ודאות , נורמות עבודה עדיין לא התבססו , ואי-סדר ובלאגן שררו בכלא . לא לקח לי הרבה זמן להבין מה קורה . בימים הראשונים לשירותי במילואים כבר החלה התפרעות הראשונה . זה היה בבוקר מוקדם . התחילו האסירים לזרוק עליי מיטות , מוטות , ברזלים ,אבנים . פחדתי כמו שבחיים לא פחדתי . תחושה של חוסר אונים השתלט עליי . הם הזיזו את הגדרות ועמדו להפילם ולהרוג את כולנו. 300 אסירים מתפרעים ולא רגועים במיוחד . הייתי המום . נחנק גרוני. התחושה של אין מה לעשות , גרם לי לקפוא במקום . לא יכולתי לזוז . רק קצין אחד שירה באוויר הציל את המצב . הוא הועמד דין כי הוא ירה בניגוד להוראות . החיילים שהיו אמורים לאבטח אותנו ברחו חוץ מחייל אחד . אני חשתי נורא ואף אדם לא נתן לנו גיבוי פרט לקצינים שלנו במילואים שתמכו בנו . כל אחד נשאר זאב בודד לעצמו . האשימו אותי בפרוץ המהומות . זה היה יותר מדי עבורי ועבור השוטרים שהיו איתי . לאחר אותו אירוע כבר לא הייתי אותו אדם , אך לא הבנתי את זה באותו רגע. אך כל פעם שעמדתי במשמרת ברחתי לראות את המשחקים האולימפיים בסיאול , זה היה חוסר אחראיות , אך לא יכולתי לעמוד בלי לעשות כל פעם אתנחתא לשם נשימה , הרגעה . המקום פשוט הפחיד אותי .חוסר -האונים , אי- הסדר . האשמות שאנחנו האשמים בכל מה שקורה בכלא . אפילו הגיעו שופטים של בית משפט העליון באחד הימים הגיע חברי כנסת שהאשימו אותנו בכך שאנחנו מתעללים בערבים . אני לא רוצה להכנס לשמות כי זה באמת לא חשוב . אך זה מתחבר לתחושה שמסתובב בראשי שהמדינה ,חלק מן השופטים , וחלק מחברי -הכנסת הפקירו אותנו. קראו לכלא סלטאלג והאשימו אותנו שאנחנו נאצים . מפקדים וחברי-כנסת . אם זה היה המצב לא הייתי נפגע בהלם-קרב. הייתי משחרר את כל הכעס והזעם שהצטבר על המקום הזה. אני מאוד נפגעתי שראו בי נאצי . גם חלק מ חיילי , גם חלק מן העיתונאים . מוזר אנ חש כעס על העצירים שהתפרעו , אך הכעס על המערכת הרבה יותר גדול . אני לא מסוגל להמשיך כרגע וחש שאני מתפוצץ . אלן

כן אתה לצערי מעורב יותר מידיי בחדשות שתמיד נותנות תחושה אפרורית ועכורה.... תשתדל להימנע "מחדשות אלו" ואני מת כבר לראותך עצמאי,מסודר ,ובהליכיי שיקום,מקווה שזה יבוא במהרה.. כולי תפילה איתך שלך דניאל