סולטן יעקב - לצביקה (ה)

מבטיח תגובה צביקה

בוקר טוב צביקה ידידי , עבר עלייך בקריאה הכתבה על קרב סולטאן -יעקב רגעים קשים שהחזירו אותך 19 שנים אחורה . אני חשתי מאוד כעוס וזועם כשקראתי את הכתבה . ברוך שבכל מלחמה יש קרבות ששנכשלים ומפסידים , אך חוסר הרגישות מצד יאנוש בן -גל נראה מכל מילה בכתבה . הוא לא לקח אחראיות על מה שקרה . הוא גם דיבר בכתבה בחוסר רגישות גמורה . היו הרבה כישלונות במלחמת לבנון . הוא התחמק מלענות באופן ישר לכתבה ולאירועים , האשים את כל העולם חוץ מלקחת אחראיות . הכל נראה כה חלק מעל מסכי הטלוויזיה . זה היה בדיוק בתקופה שעשיתי בגרות ושמעתי רק על ניצחונותינו . לא שמעתי על שום כישלון והפסד צורב . הכתבה הזו חשפה רק קצה הקרחון למה שהתרחש באמת . אני מבין את הקשיים האובייקטיבים שנובעים ממלחמה , את הטעויות שנעשות , את הכישלונות שנגרמים , אך משמשלם הם החיילים שנהרגים , החיילים שנפצעים , אלה שלוקים בהלם-קרב .המשפחות שנהרסו. בנתיים הקצינים הגדולים שהם אחראיים לפשלות ממשיכים להתקדם באין מפריעה ומקבלים פרס על כל הטעויות שעשו . אין פה שום צדק . קרה זה היה משחר ההסטוריה כך למדתי בארכיאולוגיה . במלחמה כל מנצחים בתעמולה , ומפסידים בחיים של אנשים . ואני תמיד חשבתי שניצחנו את מלחמת לבנון -:( כך סיפרו בכל בערוץ אחד ובספרים רבים . אני מתאר שכתבה מן הסוג הזה רק פתחה אצלך את הפצעים . הצדק היה נעשה עם אותם האחראים לא היו מתקדמים . אני גם שמתי לב שכתבה היא קצה הקרחון למה שתרחש באותו קרב של סולטאן יעקוב . רוב המפקדים והאחראים קודמו בדרגה וזה הכי לא צודק שבעולם והכי כואב . אני לא יודע איך לנחם אותך . איך מישהו יוכל להחזיר את כבודך וכבוד החברים שלך שנהרגו ונפצעו לפי מה שכותב בן-גל לא הייתה שם כישלון ,כישלון של כל הפיקוד עד שר הביטחון , אלה רק הפסקת -האש הפסיקה את הקרב . לדעתו הקרב ניתן להבין שהקרב הזה היה נצחון . לעולם לא יוכלו לפצות אותכם על הפגיעה הנפשית , על הסבל שנגרם לכם . כדאי אולי לכתוב מכתב תגובה לעיתון . בחיבוק חם , אני מצליח לחוש את התחושות הכעס והזעם שעוברים עליך . גם אני חש בהם אחרי שכתבתי את הכתבה הזו. בידידות והערכה רבה . אני מקווה שמישהו יתקן פעם את ההסטוריה הקרב הזה . אלן

דרור גרין - פסיכותרפיסט כתב/ה: > > צביקה יקר, > > קראתי את הכתבה וקיבלתי מושג כללי על תמונת הקרב, הסיבות, הנסיבות > והבריחה מהאחריות. קצת קשה יותר היה להבין את אירועי הקרב עצמו. > מה בדיוק קרה למי שהיה שם, כמו שכבר אמרתי אני הייתי בטנק הראשון שלא נכנס בעצם לתוך המשולש, מיד כשזיהיהתי את פצצות התאורה שנורו הפנתי את הטנק וחיכינו מתחת לעץ דובדבנים (היה ירח מלא) וחיכינו להבין מי ירה את התאורה >מה הרגישו החיילים, מה עשו אלו שנותרו בשטח. לא זוכר כלום מלבד מהומה, חרדה ורעב אין קץ > איך הרגישו החיילים שיצאו ללינת לילה ומצאו את עצמם בקרב? הסיפור לא מדוייק - יצאנו במטרה ברורה להגיע לכביש בירות דמשק ובטח לא נסענו כדי ללכת לישון - אני זוכר זאת חד משמעית >איך הרגישו המפקדים שאיבדו פתאום את הדרך, את זה הם ידעו רק מאוחר יותר >ואלו ששלחו את חייליהם למות, ואלו שברחו מבין ההריסות. > > כתבו שם המפקדים שברחו מאחריות, ובראשם אהוד ברק. מסכים מאוד > אני רוצה להעלות כאן אפשרות אחרת. אלו שנשארו בצבא לא דאגו רק לקידום הצבאי שלהם, אלא לקו בפוסט-טראומה שנמשכת עד היום, ולכן אינם יכולים לדבר על כך. שמעתי שתופעות פוסט-טראומתיות מאפיינות גם לוחמים המשרתים היום ביחידות מיוחדות, ואיש אינו מוכן אפילו לדבר על כך. נכון מאוד מאוד > > שבת שלום, > > דרור > שבוע טוב צביקה