פורום פסיכולוגיה קלינית

כתבתי לפורום פסיכיאטריה והפנו אותי לפסיכולוג. הבעיה שאני נוטה לשקר שקרים חמורים כדי להציג את עצמי לחיוב אני יכולה להגיד שאני מנהלת עסק בזמן שאני שכירה זו דוגמה אחת אבל זה סוג השקרים הבעיה שיש לי גם דימוי עצמי נמוך ואני חייבת להציג את עצמי בצורה כזאת שתגרום לאחרים לחשוב שאני "משהו" אני אוהבת שחושבים עליי דברים טובים אבל אני תמיד משקרת בשביל זה. איך יוצאים מהפלונטר ואיך ניתן להפסיק לשקר כבר קרה מספר פעמים שתפסו אותי בשקר ואני עדיין ממשיכה אני פוחדת שיבוא יום שיגלו שקרים גדולים שלי. שוב אני אציין שאני לא רוצה להמציא סיפורים אבל רק ככה אני מרגישה שווה משהו התמכרתי לפטנט השקר והשקר מעלה לי את הבטחון העצמי.מה עושים? אני כועסת על עצמי נורא ומתוסכלת.

שלום עדן, כתבת שאת משקרת כדי שאנשים יחשבו עליך דברים טובים, ושרק ככה את מרגישה שווה משהו. בעצם, מתחת לשקרים שמייפים ומקשטים את המציאות שלך, יש תחושה מאוד רעה לגבי עצמך - כאילו ללא השקרים אין סיכוי שאנשים יחבבו ויעריכו אותך. אני חושבת שכדאי להסתכל על הפתרון בשתי רמות שונות: הרמה הראשונה היא התנהגותית, ובה מחפשים דרכים להפחית את ההתנהגות המפריעה. אפשר למשל לתכנן "תוכנית עבודה", בה את מחזקת את עצמך באמצעות משהו שאת אוהבת בכל פעם שאת מצליחה להימנע משקרים, ואילו כאשר אינך מצליחה את נמנעת ממשהו נעים. הרמה ההתנהגותית בהחלט יכולה לעזור לך לצמצם את המקרים בהם את משקרת, אבל חשוב להתייחס גם לרמה העמוקה יותר - הרמה הרגשית. ברמה הרגשית כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לך להרגיש טוב יותר לגבי עצמך, כך שבאמת תצטרכי פחות לייפות את המציאות ותוכלי להציג את עצמך כפי שאת. התהליך שאני מתארת הוא כמובן הדרגתי ומורכב, ואני חושבת שבפורום פסיכיאטריה המליצו לך להתייעץ עם פסיכולוג משום שקל יותר לעבור תהליך כזה בליווי של איש מקצוע. אני מאחלת לך הצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

יו, כל-כך, כל-כך נמאס לי.. אין לי יותר כוח לשטויות שלי. נו, באמת - כשהדיכאון משתפר, ה"הפרעות בתקשורת" שלי עם האוכל מחמירות, ולהיפך. ולפעמים דווקא יש התאמה.. מה שבטוח אף פעם לא משעמם:-) חבל שאין סמיילי שמסמל 'חיוך מריר'.. הזיות פרועות: לקום יום אחד בבוקר, להביט בראי ולאהוב את הבחורה שמסתכלת עלי חזרה. יודעים מה? אסתפק גם בחיבה קלה. לצעוד ברחוב בלי הצורך לדמיין שאין אף אחד סביבי, בלי להיות במתח אינסופי. להפסיק לרצות להיות לבד כל הזמן. לאכול נורמלי ולהנות מאכילה. לא להרגיש יותר כאילו אני חיה בתוך סרט של דיוויד לינץ'... וכו' וכו'. מקווה שתסלחו לי על השיתוף בפנטזיות הארורות שלי; אני מודה, ניסיתי קודם לקטר לחתיך שלצידי, רק שכל מה שקיבלתי בתגובה היה כישכוש זנב חינני ונביחה שמחה. נראה לי שהוא פיספס קצת את העניין:-) והעניין הוא, שבניתי סביב עצמי חומות כ"כ גבוהות שלעומתן אפילו גדר ההפרדה נראית סימפטית. ומסביב עוד כמה שדות מוקשים, גדרות חשמליות, בלהבלהבלה.. אין מצב לחדירה. אני צריכה למכור את הזכויות למערכת הביטחון. טוב, אני מברברת. סורי. אוף. אני כ"כ מותשת.. מחר יום חדש, כל הנחלים זורמים אל הים, השמש לעולם עומדת ו "..כך אנו עומדים בקצרת האיומה של תפארת חיים". ויזלטיר, כמובן. אין כמו טיפת פואטיקה בעולמנו הפרוזאי, אני בטוחה שליאת תסכים איתי בכך;-) טוב, תודה על ה'הקשבה', שיהיה לכולם סופ"ש נהדר... קאס הממורמרת (אם כי באופן משועשע למדי)

קאסי יקרה, שוב כייף במיוחד לקרוא אותך. צר לי שצרותייך, המתוארות בחן כה רב, עדיין חובטות בך. איכשהו, את נשמעת ביום טוב דווקא. שמחה שאת מוצאת בנו אוזן. ד"ש לחתיך (אני שולחת לך למייל האישי תמונות מעניינות שצויירו על גדר ההפרדה. לצערי, איני יודעת איך להעלותן אל הפורום הכללי. מקווה שתוכלי למצוא בהן תקווה)

אני מתעניינת בתחום מדעי ההתנהגות, ובמיוחד בפסיכולוגיה. הייתי מעוניינת להירשם למינוי לכתב עת, בעברית או באנגלית. האם מישהו מכיר ויכול להפנות אותי? תודה רבה.

יפעת יקרה, כדי לנסות ולעזור לך, יצאתי לחיפוש ברשת, ונגררתי לסיבוב מרתק. כתבי העת המרכזיים בעברית ובאנגלית מוזכרים בדף זה, לנוחותך. http://www.mslib.huji.ac.il/main/siteNew/?page=59&action=sidLink&stId=209 קריאה מהנה ליאת

המון תודה

שלום, אני סובלת מביטחון עצמי נמוך. מה היית ממליץ לעשות על מנת לשפרו מלבד טיפול פסיכולוגי. ספר מומלץ ? סדנא מומלצת? תודה מראש יעל

שלום יעל, דימוי עצמי חיובי הוא דבר שנבנה בסופו של דבר בעקבות חוויות חוזרות של הצלחה והישג. למעשה, כל דרך בה תצליחי להעשיר את מאגר ההצלחות שלך תסייע בשיפור התפיסה העצמית שלך (לימודים, חוגים, אמנות, ספורט, וכיוב'). בפועל, אנשים מבוגרים שגיבשו דימוי עצמי בעייתי, מתקשים לשנות אותו בכוחות עצמם, וטיפול פסיכולוגי הוא אכן אחת הדרכים המוצלחות שאני מכירה להתמודדות עם בעייה זו. איני מכירה ספר ספציפי בנושא, אבל מוכנה להמר שעל מדפי חנויות הספרים הטובות תוכלי למצוא ספרים לא מעטים ל'עזרה עצמית'. גם חיפוש מהיר בגוגל, יחזיר לא מעט שמות של סדנאות, אלא שאז מוטלת עליך האחריות לבדוק את איכותן. הרבה הצלחה ליאת

ליאת שלום, יכול להיות שאלו שאלות לא ענייניות שתבחרי שלא להשיב עליהן אבל אני אנסה בכל זאת: האם קרה שדמעת במהלך טיפול (כמטפלת כמובן, לא כמטופלת)? האם חיבקת פעם מטופל? לא יודעת למה אבל לאור התשובות הרגישות שלך כאן, מסקרן אותי לדעת תודה הדר

היי הדר, לא פעם עלו כאן בקשות ושאלות שונות ששיקפו את הסקרנות המאד טבעית ביחס למנהלי הפורום. זוהי סקרנות מאד מובנת, ולעיתים גם מחמיאה. כמי שמחוץ לפורום עוסקים בטיפול באנשים, עלינו להיות ערים גם להשלכות שיש לדברים שלנו כאן על המטופלים שלנו. לכן, מה שקורה בחדר הטיפול גם יישאר שם :-). אוכל לומר באופן כללי, שמטפלים רגישים נוהגים כך בכל מקום, וככאלה, הם נשארים בני אדם ופועלים כבני אדם במרבית זירות חייהם - לטוב ולרע. מקווה שהתשובה מספקת, איכשהו... יום נעים ליאת

לפי תשובותייה של ליאת בפורום, אני חושב שללא קשר האם התשובות הקונקרטיות לשאלותייך הן חיוביות או שליליות, אני בטוח שמטופלייה של ליאת מרגישים שהיא בוכה איתם שרע להם, צוחקת ומחייכת שטוב להם, ומחבקת אותם במשך 50 דקות...

ים 3 - מסכימה לכל מילה שלך ליאת - ההסתייגות שלך מובנת לגמרי כשחושבים עליה לרגע. וכן... התשובה מספקת, איכשהו... :-) סוף שבוע נפלא לכולם, הדר

אני רק סובלת ממנה.אני מאוהבת בה עד כלות בפסיכולוגית שלי ואני לא יכולה לסבול את זה יותר. מה לא עשיתי כדי לשכוח ומה לא ניסיתי לעשות? עשיתי הפסקה בטיפול וחזרתי ברוב ייאושי אל חיכה לא יכלתי להתאפק הודעתי לה על סיום טיפול וסיימנו אותו כי היא חושבת שאני יכולה להמשיך לבד שהבעיות נפתרו אבל היא לא יודעת שהבעיה הכי גדולה שלי זאת היא. אני עומדת לצלצל עכשיו לקבוע פגישה נוספת לא כדי לספר לה רק רוצה לראת אותה הלוואי שאני אוכל לעצור את עצמי ולא להתקשר זה קשה לא בא בחשבון שאני מספרת לה מה אני מרגישה כתבתי פעם לפורום והציעו לי לדבר איתה אבל אני נבוכה מכדי לעשות את זה אז מה כן אפשר אני רוצה אותה לידי כל הזמן אני מתגעגעת לפגישות השבועיות שלנו אוף בבקשה מי שמכיר מקרוב מצב כזה שיכתוב לי איך לנהוג בבקשה בבקשה לא תגובות ציניות רק מי שחושב שמסוגל להבין שיכתוב לי ליטל

היי ליטל אני מזמינה אותך לקרוא את השרשור שהתחלתי למטה שמתחיל ב"לליאת" וממשיך בתשובתה: כמה זמן זה יימשך. יש לו שני ספיחים גם למעלה.... צרת רבים.... נוגה

ליטל מאד מבינה אותך ומאד מרגישה אותך, אני די באותה הסירה. כשעזרתי אומץ ושיתפתי אותה, כמובן, כמה שיכולתי, אט אט זה ירד... אט אט העברה נכנסת לפרופוציות ועכשיו אני רואה אותה "נטו" כמה שאפשר, כרגע אני מתעגעת למה שחשתי כלפיה... זה באמת קשה לשתף, אני חושבת איך תוכלי להגיד לה את זה.. אני גם חושבת שהיא יודעת ... אולי תכתבי לה במכתב ותמסרי לה אותו לפני שתצאי מהפגישה... אולי תעזרי אומץ ותשתפי ... לי זה יצא בלי שהתכוננתי או רציתי, פשוט תוך כדי שיחה, באחת הסיטואציות המאד אינטימיות , זה פשוט יצא... אני מנסה לחשוב על עוד אפשרויות ולא ברור לי ממה נובעת הרתיעה, אולי מפחד, אם כן אז זה יכול להידמות לקפיצה למים עמוקים בפעם הראשונה...אולי החשיפה, הודיה בתלות בה..אולי בושה... קודם תבדקי עם עצמך למה לא לספר... ואולי אח"כ תשקלי מה בכ"ז כן אפשר לספר, אולי רק את הקצה כמו " אני חושבת עליך " או משהו כזה, להוציא בצעדים , ב"כמויות מדודות".. בכל אופן אני מבינה אותך ומציעה לכם גם להתענג על אותה האהבה, כי לי היא נגמרה/ ירדה לפרופוציות אחרות ואני מתגעגעת למצב בו את נתונה... ניבה

היי ליטל, למרות שלא אהבת את ההמלצה הקודמת שקיבלת כאן, אני רוצה לחזור ולחדד את ההמלצה- על הטיפול ועל מה שקורה בו, הכי נכון לדון במסגרת הטיפול ! בשביל זה אנחנו שם. בכל מקרה, אני מקווה שדבריהן של נוגה וניבה מרגיעים ומסייעים לך מעט יותר בהתמודדות שלך. כנראה שאין קיצורי דרך. בהצלחה ליאת

אני סובלת מחרדות מפחד ממעליות ומדאגת יתר. כל זה גורם לי לדיכאון, לאי שקט, חוסר תיאבון, וקושי בשינה. חשבתי לעבור טיפול בהיפנוזה, מה דעתכם? הבנתי שיש הרבה שרלטנים שמנסים להפנט. אודה למי שיכול להמליץ לי על מומחה מתאים רצוי מאזור גוש דן. תודה

היי מינה, הטיפול המקובל בחרדות מהסוג שאת מתארת הוא שילוב של טיפול התנהגותי-קוגניטיבי וטיפול תרופתי. היפנוזה היא טכניקה טיפולית שניתן לשלבה במידת הצורך כסיוע. במידה ותפני לפסיכולוג המתמחה בטכניקות התנהגותיות, תוכלי להתייעץ עמו גם על השימוש בהיפנוזה. יש לא מעט פסיכולוגים המורשים לטפל גם בהיפנוזה, ממש כמו גדעון שובל, ממנהלי פורום זה. בכל מקרה, אני מצרפת לינק לאתר האגודה הישראלית להיפנוזה, שם גם תוכגלי למצוא את רשימת המטפלים המורשים בתחום זה. http://www.hypno.org.il/ בהצלחה ליאת

הי ליאת הוספתי תשובה לתגובות שלך ושל אחרים בשרשור למטה, בנושא ההתאהבות במטפל (האם זה ייפתר פעם). בא לי שתקראי.... אם יש לך שיר מתאים, עוד יותר טוב. תודה על ההשקעה הגדולה בתשובות...

נוגה יקרה, בטח שקראתי את דברייך, ואפילו שמחתי בהם. לא הרגשתי שיש איזו ציפייה להתייחסות נוספת מעבר למה שנאמר, ואני מתנצלת אם הרגשת קצת 'זנוחה'. אני חושבת שהצלחתי לשמוע בדברייך האחרונים שם התייחסות בוגרת ו'עגולה' יותר לסבך הרגשי בקשר הטיפולי. נוצר רושם שאת מכירה במורכבותם של הדברים, אך מתבוננת בהם באופן מפוכח ומציאותי, עם כל הכאב הכרוך בכך. אני חושבת שהקול שלך מאד משמעותי כאן, ושמחה כל אימת שעולה בפורום נושא המעורר מחשבה ודיון. תודה גם לך ולילה טוב ליאת

שלום ליאת רציתי לעדכן אותך במצבי כיוון שאת היית חלק מהתהליך שגרם לי לבצע שינוי וללכת לטיפול. בסוף החלטתי לא ללכת לטיפול במרכז לנפגעות תקיפה מינית כי אין לי חשק וכוח לחזור לעבר ולהיזכר באונס הקשה הזה,אין טעם לעשות את זה וגם אין לי כוחות.\ החלטתי ללכת לפסיכולוג "רגיל" שחברה שלי המליצה לי עליו הוא גם הסכים לעשות לי הנחה בתשלום,המטרה שלי מהטיפול היא לעלות את הדימוי העצמי והבטחון העצמי. חוץ מזה ליאת הצלחתי למצוא עוד עבודה והמצב הכלכלי אני מאמינה ישתפר בקרוב. אני באמת מרגישה שהתקדמתי בזכותך,כל הכבוד לך,מסתבר שכל הקושי הוא לא היה קשור לדברים חיצוניים(לא למצב הכלכלי,או לזה שאני לא לומדת)אלא הכל היה משהו פנימי.לא הצלחתי להאמין שאני יכולה להסתדר.מה גם שתודה לאל שיש לי חברים טובים שהסבירו לי שוב ושוב מי אני ומה אני,גם את הסברת לי עד שזה "נכנס לי לראש".אבל עדיין מבחינת הדימוי העצמי יש עוד מה לעבוד בשיחות. אני גם מאוד פוחדת מנפילה,פוחדת להיכשל,להתאכזב וזה קצת מקשה עליי בלעשות צעד קדימה.אולי יש בי גם פחד להצליח אני באה מבית שאף פעם לא האמינו בי ולא תמכו בי,בן הזוג שלי מעדיף אותי לא מצליחנית,לדעתי..... אני לא נביאה ואני לא יודעת אם אני באמת אצליח רק יש בי פחד מכישלון שמשתק אותי... זהו.. אשמח לקבל פידבק ממך,ולשמוע מה את חושבת... באם זה יתאפשר.... המון תודה חן

חן יקרה, ללא ספק, ההחלטה והנחישות הם שלך, והמוטיבציה העיקרית לפנייה לטיפול היא צורך ממשי בשינוי. אנחנו - מכאן - רק בחזקת מעודדים מן היציע. למעשה כל פסיכולוג קליני יכול לתת מענה הולם למצוקה שלך, ואני שמחה שמצאת מישהו עליו את יכולה לסמוך. שמחתי לשמוע שאת יכולה לדבר במונחים של תקווה על העתיד הקרוב והרחוק. זוהי עמדה חשובה עליה כדאי לשמור. את אומרת שאת פוחדת מנפילה, וזה פחד טבעי ומובן. מסיבה זו ממש, טיפול פסיכולוגי הוא תהליך איטי וממושך, שמטרתו לחולל שינוי איטי אך יציב (בניגוד למהפך דרמטי קצר מועד). עוד דבר משמח, זו העובדה שאת מוקפת חברים טובים שמאמינים בך וביכולותייך. יהיו כאן לא מעט אנשים שיוכלו להעיד שזהו אוצר אמיתי שאינו נחלתם של כל האנשים. דעי להעריך נכון את המשאב החשוב הזה. אני מאחלת לך הרבה הרבה כוחות כדי לצלוח את המהלך החשוב הזה למען עצמך. כל הכבוד! ליאת

ילד בן 7 מתעלל בחתולה האם זה נורמאלי התעללות כמו זריקת חתול באויר בעיטות בראש

לא נורמלי,צר לי להגיד לך לדעתי יש לילד בעיה.כנראה הצורך להתעלל בחתולה חסרת ישע מבטא קושי שלו.קחי אותו לטיפול אל תזניחי.בתור בנאדם שאוהב בע"ח קשה לי לקרוא את ההודעה שלך אבל זה חמור מאוד,כדאי אפילו להעניש אותו כל זמן שהוא עושה את זה.... היום זה חתולה,מחר זה יהיה התנהגות עבריינית....הקיצר,אורית,טיפול דחוף.

היי אורית, כולנו מכירים היטב את האמירה "ילדים הם עם אכזרי". אין הכוונה שילדים הם רשעים חסרי רחמים, אלא שיכולתם לשלוט בדחפי ההרס והתוקפנות שלהם מוגבלת. עם הגיל, אנו מצפים ליכולת טובה יותר לשלוט בדחפים התוקפניים. ללא ספק, מעשה חד פעמי של פגיעה, עדיין אין בו כדי להצדיק 'אבחנה'. לפעמים הוא מאותת על מצוקה, כעס, פגיעות, וקריאה לעזרה. אם מעשי הבריונות חוזרים על עצמם, וכרוכים בהתאכזרות לבני אדם או לבעלי חיים חסרי ישע, אפשר לדבר על התנהגות בעלת גוון אנטי-חברתי הדורשת התערבות טיפולית מיידית. חשוב לזכור שהתנהגות תוקפנית מן הסוג האחרון, יכולה לשקף קשיים רגשיים, פגיעה בדימוי עצמי ויחסים בינאישיים בעייתיים. אני ממליצה על פניה לצורך התייעצות אצל גורם מקצועי כלשהו, ועד אז - השתדלו להגן ככל האפשר על החתולה המסכנה. לילה טוב ליאת

יש לי שאלה שהיא יותר עקרונית מקונקרטית: לפי מה ולמה קובעים שהפגישה הטיפולים תהיה פעם בשבוע והאם נהוג לקיים יותר מפגישה אחת בשבוע כשלא מדובר במצב של משבר או משהו יוצא דופן? אם למשל אני נמצאת בטיפול אבל מאד מתגעגעת למטפלת שלי בין הפגישות, האם מקובל להפגש אז יותר פעמים? לא מדובר במצב של משבר חריף או קושי עצום אלא הקשיים הרגילים, הדברים שעולים במהלך הטיפול. בעבר דיברתי איתה על האפשרות הזו אבל התגובה שלה מאד גרמה לי להסגר ולא להעלות יותר את הנושא. היא קצת התפלאה שאני שואלת את זה ואני הבנתי שזה כנראה לא ממש מקובל. ועכשיו שוב קשה לי בין לבין...

עד כמה שאני מבין לא כפסיכולוג, טיפול של יותר מפעם בשבוע , מקובל רק במצבים אקוטיים ומשברים חריפים. פגישות תכופות בגלל געגועים של המטופל לא נראות לי משהו מקצועי ומקובל.

יעל קראתי מה שכתבת ורציתי לאמר לך שמאד מקובל להפגש לטיפול יותר מפעם בשבוע, ואם הקשיים אינם עניין של חיים ומוות הם לא חשובים? ברור שזה בסדר ואין שום חוק שיקבע מה בסדר ומה לא! גם אני נפגשת עם הפסיכולוגית שלי פעמים בשבוע וכבר מזמן המצב לא משבר אקוטי!!! מקוה שזה ירגיע אותך בקשר החלטתך,

שלום אשמח אם מישהו (או מנהלת הפורום:-) ישתפו אותי איך התגברו על השיעמום. אני לא יכול להתעסק בשום דבר חוץ מנושא אחד (תרופות). אני כותב את כל מה שידוע לי על הנושא. זה לוקח לי כ-רבע שעה. אח"כ אני נח , ובזמן הזה משעמם לי , ולא בא לי להזיז אצבע. אחרי חצי שעה אני קם בכוח , מוחק את מה שכתבתי ומשחזר. אני מנסה לנצל כל הזדמנות למצוא תחומי עניין חדשים , אבל אני כל הזמן חושב על תרופות וזו הרגשה יותר גרועה מאשר השיעמום הנורא כשאני לא עושה כלום. אני יודע שיש קשר ישיר לכך שאני בדיכאון. אני מאוד פסימי לגבי היציאה מהדיכאון. אבל אני חייב למצוא פיתרון שיפחית השיעמום בזמן שאני בדיכאון אני מרגיש שאין טעם לחיים בכיוון אחד וצר תודה רבה רבה למשיבים

שלום ברק, התיאור שלך יכול לרמז על מצב שמצדיק פנייה לאיש מקצוע (פסיכולוג או פסיכיאטר), שיוכל לסייע בהפחתת המצוקה. כמי שמתעניין ובקי בנושא התרופתי, ודאי שמעת על השפעתן המיטיבה במקרים כמו שלך. אני מתרשמת שהשיעמום, לפחות כפי שאתה מציג אותו, הוא תופעת לוואי של הדיכאון, ולא הגורם לו. ממליצה בחום לפנות לקבלת עזרה מקצועית. בהצלחה ליאת

שלו לך, אני נמצא כרגע בצבא, קיים אצלי חוסר שקט נפשי כאשר אני עומד להשאר לילה בבסיס (שבת או סתם יום חול), בנוסף אני מרגיש מדוכא וחסר כל מוטיבציה כאשר אני מודע לעובדה שאני אשן בבסיס או עליי לעשות מטלה מייגעת מאוד. יש איזה פיתרון לבעיות האלו?, משהו שיערר אצלי את המוטיבציה וימנע ממני חרדות בעקבות הדברים הללו?. במידה וזה משנה, אני בן יחיד להורי ומאוד קשור אליהם. תודה לך.

אלדד יקר, קצת קשה לי להחליט האם מדובר בבעיה פסיכולוגית המצדיקה התערבות מקצועית, או שמא מדובר ב??ש?ב?יז?ות הרגילה של חייל מסכן שנשאר שבת או קיבל מטלה מחורבנת. אם אתה מרגיש שהתגובה שלך חריפה ומוגזמת בהשוואה לזו של חבריך ליחידה, מומלץ לפנות לקב"ן היחידתי, שיוכל להעריך האם מדובר בחרדה ממשית או דיכאון, ולהמליץ על הקלות בתנאי השרות או טיפול מתאים. אם מדובר בשביזות המקובלת, לא נותר לי אלא לחזק אותך, ולהבטיח שבסוף זה נגמר. כולנו קיללנו, בכינו וקיטרנו, נעקצנו, קפאנו, השתעממנו למוות, קרצפנו סירי ענק וסיידנו עצים, היזענו במסעות ניווטים ו(לא) מצאנו את הנ.צ, התגעגענו לאמא, לאבא, לחבר או לחברה, מילאנו טבלאות ייאוש, חטפנו סקאביאס, כינים, שלשולים ומחלת נשיקה אבל בכל זאת - נשארנו בחיים. אלה החומרים מהם עשויות חוויות של ממש. תתפלא, אבל יש מי שמוכנים למסור נפשם בשביל לחזור לשבת בצל האקליפטוסים של איזה בה"ד. נסה למצות את המיטב, להתקדם בסולם הדרגות, ולקבל את הרוב בחיוך. כל הכבוד לצה"ל אנחנו.

תודה לך על התגובה, לא, לא מדובר בשביזות כמו של חבריי אלה משהו חזק יותר אשר פוגע בתיפוקד שלי (לפחות כך אני מרגיש). תודה על תגובתך המחזקת, באמת הכנסת בי טיפה של צחוק ורצון להמשיך למרות כל הקושי. תודה רבה לך.

שלום ילדי בן 3.5 לא הולך לשירותים לבד ועושה צרכיו במכנסיים למרות שהוא ילד אינטלגנטי ואני מסבירה לו ויושבת עימו רבות באסלה. אני התגרשתי לפני שנה איך אפשר לבדוק אם זה משהו רגשי שקשור לגירושין ומעברים בין הבתים וכו' ומה ניתן לעשות , כמו כן ילד שמקשקש על דף ציור ומקמט אותו וזורק אותו האם זה מראה על משהו רגשי שעובר עליו? ואיך להתייחס? כמו כן אני מרגישה שאני צריכה ליווי איך עלי לבחור מטפל עבורי שיכול לעזור לי במכלול הנושאים : בעצות גידול ילדים (כמו כל משפחה) , משבר הגירושין שלי והשפעתו על ילדיי, מעבר ילדים בין בתים, הסדרי ראיה. בברכה ותודה גל

גל יקרה, גירושין הם אירוע מטלטל רגשית עבור כל הנוגעים בדבר, מקטן ועד גדול. סביר להניח שהתנהגותו של בנך קשורה באופן זה או אחר למצב המשברי שחוויתם, וגם אם לא - המצב בהחלט מצדיק הכוונה וסיוע של פסיכולוג/ית שיוכלו לסייע לך - מעבר לטיפול בגמילה אצל הבן או לקושי של הילד לשאת תסכול - גם להתארגן מחדש, ולהשיב לעצמך את הביטחון כהורה סמכותי ומתפקד. לא אוכל להמליץ לך מכאן על מטפל מתאים, שכן אין אנו נוהגים לפרסם מעל גבי הפורום. אשמח מאד לעזור לך דרך "הקו להורה" הנותן מענה טלפוני להורים, בכל יום ראשון ורביעי בין השעות תשע לשלוש. טלפון: 03-6406888. (אני עונה בימי ראשון). אני מזכירה לך שניתן לפנות לפסיכולוג גם דרך קופת חולים, המרפאות הציבוריות, או השירות הפסיכולוגי החינוכי במקום מגורייך. בהצלחה ליאת

שלום לכם, כיצד ניתן להתגבר על העברה אירוטית למטפל הקודם שלי שגם כעת, לאחר מעבר למטפל חדש (לא מהסיבה הזו) אני ממשיכה לחוש אליו רגשות געגוע ואהבה? אותו אדם היווה עבורי עוגן בתקופה מצוקה גדולה מאוד שלי, נוצר קשר רגשי חזק ומעורבות רבה, אולם הקשר נותק עקב נסיבות שונות. כעת, כשאני בפתח של תקופה חדשה ועם מטפל מצוין, שאליו אני לא מייחסת רגשות אהבה, איני יודעת כיצד להתמודד עם הטרנספרנס שעוד נותר בי. האם להיפגש עימו (הקשר הסתיים בצורה חדה ולא ישירות) יכול לתרום לתהליך ההבראה? והאם ייתכן מצב שלא נית ןלהתגבר על ההעברה? תודה, יעל.

יעל, פרידה ממטפל, יהיו נסיבותיה אשר יהיו, כרוכה ברגשות עוצמתיים - לפחות כאשר מדובר בטיפול ממושך ומשמעותי. בחלק מן המקרים, יהיו אלה רגשות של כעס, אכזבה או שנאה, כמו שקרה, למשל, אצל ניבה ונעמה. בחלק גדול יותר (אני מקווה) מהמקרים, הפרידה כרוכה ברגשות של אהבה, געגוע, תחושת אובדן ואפילו אבל. ההצלחה לפתח רגשות עוצמתיים אל המטפל יכולה להעיד על יכולת טובה שלך, כמטופלת, להיכנס בצורה משמעותית לתהליך, להתמסר, לתת אמון, וכו'. אפשר להניח בזהירות שתצליחי לשחזר במידה זו או אחרת את החוויה המיטיבה גם עם המטפל החדש, ולהתגבר כך על תחושת האובדן והגעגוע. לטעמי, מוטב לעבד את רגשותייך עם המטפל הנוכחי, ולא לדלג בין שניהם. קחי עוד קצת אוויר, ואז תוכלי לחשוב בצורה יותר רציונלית מה נכון לך באמת. בהצלחה ליאת

ליאת, את מדהימה אותי פשוט כל פעם מחדש. איך את יכולה לזכור את מה שכתבתי לפני כל כך הרבה זמן. מעניין.. אם כמטפלת נבנים גם כאן סיפורים על כל אחד שכותב באופן רציף בצורה זו או אחרת. בכל מקרה, אני חזרתי למטפלת שלי, היא סגרה את הקליניקה באזור מגוריי ואני "חיזרתי אחריה", מבחינתי, אז התחיל הטיפול האמיתי: אותה אחת שגם אהבתי וגם שנאתי,,,ועכשיו אני מתגעגעת לאהבה שלי כלפיה... דרך אגב, אני בטיפול כשנתיים עם הפסקה קלה לאחר הלידה...(בהקשר לשאלה שלך: כמה זמן בטיפול). את חושבת שלאחר שנתיים, פתאום מריגשים שנאה, זה בסדר? ניבה (לאחרונה, אני נוטה לכתוב את שמי האמיתי ולא הכינוי, זה מאד מעניין אותי למה..) יום נעים סליחה על ההתפרצות ניבה

ליאת, את יכולה בבקשה להתייחס להודעה שלי בהמשך להודעה שנאה כלפי המטפלת.

היי נעמה, אני מתנצלת על כך ששאלתך חמקה ממני בשבוע שעבר. השתדלתי להשיב עליה הערב, שם. להשתמע ליאת

הי ליאת, תודה רבה על התיחסותך. אני "ברחתי" אחרי שהטחתי בפניה את כל מה שאני חושבת. הרבה דברים היא הסבירה וגם התנצלה. היא אמרה שאני מאוד נפגעתי ממנה. וזה נכון. חבל לי שזה נגמר ככה. וכן, קצת מפריע לי שהיא לא התקשרה לשאול מה קורה. אני מניחה שפסיכולוגים לא מתקשרים למטופלים שלהם. אני חשבתי שהיא כן תתקשר. קצת התאכזבתי. בדיכאון הייתי יוצאת מהמיטה רק בשביל הפגישות איתה. הקשר היה מאוד מאוד משמעותי. ופתאום גיליתי שהיא כבר לא כל כך שם בשבילי. לא ציפיתי לשום דבר מעבר לפגישה הטיפולית. אבל גם במהלך הפגישה הטיפולית היא לא היתה שם. היינו רבות כל הזמן. זה היה נורא מעייף. הייתי יוצאת מהפגישות איתה מותשת. לא מסוגלת לעשות שום דבר. יום לפני הפגישה כבר הייתי נכנסת למצב רוח רע. אני חושבת שאני אמשיך בחיי, שהולכים ומתמלאים להם. תודה על המקום לשפוך את הלב. נעמה

אני מבקש עזרה- אני סובל מבעיה של קשיי הסתגלות. כל פעם שאני מתחיל דבר חדש כמו מקום עבודה חדש אני נכנס ללחץ ודיכאון מרגיש שפוף, חסר תיאבון. זה קרה לי גם בהיותי תלמיד במעבר בין החטיבות והמגמות כשהייתי צריך להתרגל לכתה החדשה וגם בהיותי חייל כשהגעתי לבסיס חדש או לתפקיד חדש. כשאני מגיע למקום החדש אני מרגיש בדידות כי אני לא מכיר אף אחד, וקורה לי דבר מוזר שאני מבין שקורה אבל אני לא יכול להתגבר- אני שופט הכל בחומרה, מחפש רק את הרע , רק מה לא טוב. אני לא מצליח לחשוב חיובי ורק חושב איך אצא מזה. ברוב המקרים בעבר כשעובר הזמן ואני מתרגל הכל הופך טוב וקל ואז במבט לאחור אני רואה שבאמת לא היה כל כך נורא אבל שוב יש שלב חדש ואני סובל, חרד ומדוכא. מה עושים? נורא קשה לי, למה אני כזה? למה אני לא יכול לקבל דברים בקלות ולזרום הלאה? כמו רוב האנשים. מה עושים ? זקוק לעזרה

מיקי יקר, מסתבר שבני אדם הם יצורים מאד שונים אלה מאלה, ומגיבים באופן שונה למצבים ספציפיים. ללא ספק, מעבר ממסגרת אחת לאחרת כרוך בתהליך של הסתגלות. אצלך (ובעצם אצל מי לא?) זהו תהליך שלוקח זמן. גם מי שנראים כבר בהתחלה 'כמו דג במים', בוחרים להתנהג כך כחלק מאסטרטגיה כוללת של הסתגלות וניסיון להשתלב במהירות במקום החדש. כאשר אתה מביט על מקום חדש באור שלילי ובעין שיפוטית, אתה בעצם מקל על עצמך, כאילו אמרת: "המקום הזה ממילא 'לא משהו', ולכן זה לא יהיה אסון אם לא אצליח להשתלב בו". כאילו אמרת: "זה לא אני, זה הם!". למזלנו הטוב, בסופו של דבר, כשהקרח נשבר והעניינים הופכים ידידותיים יותר, העמדה הבסיסית משתנה, ואנחנו מצליחים לזרום ביתר קלות. אני חושבת שכבעל ניסיון, כשאתה מגיע למקום חדש, עליך להזכיר לעצמך את הדפוס המוכר, ולהתייחס אל הקושי כאל מצב זמני וחולף. כמי שיודע עד כמה המחשבות שלך יכולות לדכא, כדאי לנסות לאלף את המחשבות בכיוונים יותר ידידותיים למשתמש... בהצלחה ליאת

היי ליאת, להזכירך עברו כ5 פגישות והאמת אין לי כ"כ סבלנות, אני לא רואה שמשהו מתקדם...אמנם זה טווח קצר, אבל לפעמים זה נראה לי בזבוז כסף. אני מתחילה קצת להתייאש.. אני עצבנית ורבה עם כולם.אני מרגישה רע עם זה. אולי באמת אני צריכה לטוס לאנשהו

ערב טוב, כשאני קוראת את הפניות שלך, לפעמים אני מרגישה סוג של חמלה. את בחרת להתחיל טיפול, אבל את עושה את זה כמי שקפאו שד - ברגשות מעורבים, ומול כל כך הרבה התנגדות. יכולים להיות לזה המון הסברים, ובהם גם "היעדר כימיה" או מטפל שאינו נכון לך. ולכן, לפני שאת מחליטה לוותר כליל, הייתי ממליצה בכל זאת לתת הזדמנות גם לפסיכולו/ית אחר/ת, ולו כדי לוודא סופית האם באמת מדובר בבזבוז זמן וכסף. לטוס לאנשהו תמיד מומלץ, עם או בלי קשר לטיפול. אומרים שאירופה מדהימה בחורף. :-) מקווה שתצליחי לקבל את ההחלטות הנכונות לך, עם מה שפחות רגשות אשמה. בהצלחה ליאת

היי ליאת, אני חושבת שכימיה זו לא מהות העניין כאן. אני לא החלטתי לוותר.אולי כתבתי את ההודעה מתוך נימה "עצבנית משהו"... פשוט לפעמים אני חושבת אולי זה בזבוז כסף, כי בעצם אני רואה ששום דבר לא מתקדם.אולי זה באמת לוקח זמן, ואת זה אי אפשר לדעת... הדברים שהמטפלת אומרת לי הם לא חדשים, אולי מאירה אותם באור אחר אבל אלו הם דברים שאני מודעת להם. רק כנראה שלפעמים הרגש גובר על ההגיון ולא יודעת אם זה ניתן לתיקון. לילה טוב

היי ליאת. אני בטיפול כבר שנתיים וחצי. חווה התקדמות משמעותית במיוחד בחודשים האחרונים. קראתי כאן הרבה שאלות שנוגעות להתאהבות במטפל. אני מבינה שזה קורה לפעמים כחלק מהתהליך הטיפולי. אני מאוהבת בו כבר יותר מדי זמן לטעמי.... אנחנו מדברים על זה בכל פגישה, (למזלי אני מאוד פתוחה איתו בנושא). ואני כבר מבינה מה זאת ההתאהבות הזאת. מבינה בראש, לא יכולה להתגבר בלב. זה אמור להיפתר פעם????? האם זה נחשב פתור כאשר מפסיקים לאהוב את המטפל? כי לא נראה לי שזה יקרה לי פעם. אני מרגישה שבמקום לפתור את הבעיות שלי, הסתבכתי בעוד מערכת יחסים שאין לי מוצא ממנה. אשמח לשמוע את דעתך ואת נסיונם של משתתפי הפורום. תודה נוגה

ערב טוב נוגה, אם אכן קראת כאן בפורום אזכורים לתופעת ההתאהבות, בוודאי הבחנת שלא מעט מן המטופלים/ות מספרים על כך בלשון עבר. כן, אני חושבת שזה אמור להיפתר פעם, בעיקר כאשר תיווכחי שהמטפל לא מניח לקשר שלכם (בכוונה לא אמרתי מערכת יחסים!) לחרוג מעבר למקובל בטיפול. אני לא חושבת שיש כאן הסתבכות שאינה מאפשרת לך 'לפתור את הבעיות שלך'. אדרבא - העיסוק הממושך במהות הקשר ביניכם הוא עצמו סוג של עבודה טיפולית, המאפשרת לך התבוננות מעמיקה בדפוסי ההתקשרות הבינאישית שלך, ובהמשך גם הגמשה שלהם או החלפתם בדפוסים אחרים. אל תוותרי. (משתתפים נוספים בפורום מוזמנים, כמו תמיד, להעלות מחשבות בנושא) ליאת

לדעתי השאלה היא מה זה להיפתר? האם את מקווה שיום אחד תהיי שלמה לגמרי עם האהבה שלך אליו במובן שלא תרצי ממנו יותר ממה שהוא יכול לתת במסגרת טיפולית, או לחילופין שתתגברי על המאוהבות ללא שום צביטה בלב, אזי אני לא בטוחה שאפשר להבטיח את זה.אני מכירה נשים רבות שהתאהבו במטפל שלהם וגם שנים אחרי נשארה צביטה בלב ותחושה מסויימת של פספוס. עם זאת, פתרון טוב צריך להיות שבשלב מסויים תרגישי שאת יכולה ומעוניינת להמשיך הלאה ושהרווחת יותר ממה שהפסדת. ורגשות תסכול או אכזבה הם מינימליים. בסך הכל גם על אהבה נכזבת בחיים בדרך כלל מתגברים אבל לרוב נשארים משקעים. אמנם טיפול פסיכולוגי אמור (גם במצב כזה) לחזק את תחושת הערך העצמי שלך ולא להקטין אותה (כפי שלרוב קורה בחיים בחוץ ) אבל אהבה גובה גם מחירים אחרים כגון תסכול וצער ותחושת אבדן כשאינה מתממשת ואני חושבת שכל אלה שייכים גם לאהבה בחדר הטיפולי. אני חושבת שרק בחלק מהמקרים ההתאהבות בטיפול מצליחה לשמש כמנוף לקידום הטיפול (למרות שכל המטפלים יגידו לך שזאת בדיוק המטרה), במקרים רבים אחרים זוהי תופעת לואי לא נעימה שבדרך כלל לא גורמת יותר מידי נזק לטווח הארוך. אני כן חושבת ששקיעה אובססיבית בהתאהבות לפרק זמן ממושך מידי עם תחושת תקיעות (וממושך מידי זה עניין סובייקטיבי) מצדיקה לשקול לעבור למטפל אחר. (כמובן שזה הדבר האחרון שאת רוצה, עכשיו בדיוק כשאת מאוהבת ומרגישה שלא תוכלי בלעדיו). ודרך אגב, אם במקרה צפית בסדרה בטיפול בכבלים, אז שם מוצגת בעיני התמונה האוטופית של התאהבות בטיפול. המטופלת יפיפיה ועם בעיות חמורות של קשרים עם גברים מבוגרים ובראשם כמובן אביה. לשם כך היא צריכה חוויה מתקנת, מה שהמטפל המוכשר אכן מצליח להעניק לה ולשחרר אותה מסבל מתמשך וכשלון עתידי בכל מערכת יחסים. כמובן שבסדרה המטפל עצמו מאוהב במטופלת, ואף עוזב את אשתו בגללה, אבל זה רק בגלל שקהל הצופים הוא ברובו מטופלים, ובטלויזיה טובה, צריך גם להגשים את הפנטזיות שלהם. ברוב המקרים (אך לא בכולם) המטפלים לא מתאהבים בחזרה במטופלות שלהם. הם אולי מרגישים דאגה ואכפתיות עמוקה כלפיהן אך זהו רגש שונה לגמרי מרגש ההתאהבות. ובכל זאת, ראיתי מהצד טיפולים רבים בהם המטופלת נכנסת לסחרחרה של צורך אובססיבי לקבל הודעה רשמית מהמטפל על כך שהוא אוהב אותה וסביב זה נסוב כל הטיפול (הודגם יפה גם בסדרה בטיפול). ההודעה הזאת לרוב לא תבא, ולכן אם את מקווה לסוג כזה של גאולה אז זה כנראה לא יקרה. פרויד דיבר על מטרת הטיפול כהשלמה עם עובדות החיים, שאיננו יכולים לקבל את מה שאנו רוצים. (בעיניו הטיפול היה תהליך של התבגרות) הוא עצמו טען שחלק גדול של המטופלות שלו, שהתאהבו בו לא הצליחו להגיע להשלמה כזו והטיפול אכן לא הצליח. האם השלמה נראית לך פיתרון?

שלום רב, בת-28 נשואה +2 , אני כל הזמן חושבת שמדברים עלי,וחושבת שאני חייבת דברים או הסברים לאחרים ולתרץ על כל דבר כמעט. אין לי שקט נפשי את כל האנרגיותהחיוביות שלי אני משקיעה במחשבות סביב דברים כמט 24 שעות ביממה גם בלילה וגם ביום אני מאוד לא רגועה נשפיתאבל מבחוץ הכל נראה רגיל לחלוטין אני מרגישה שאני סובלתוזה מאוד מטיש אותי צריכה עזרה בבקשה !!!!!!!!! בבקשה תודה

אגם שלום, את מתארת חוסר שקט פנימי ומחשבות טורדניות. אין במכתבך כדי לרמוז ממה הדבר נובע או כמה זמן התופעות הללו נמשכות. אם כי ברור למדי שאת סובלת ומותשת מכך. הייתי ממליץ לך לגשת לאיש מקצוע כדי לאבחן את התופעה ולאחר מכן לטפל בה. בברכה, גדעון

מאז ומתמיד אני חושבת שהתופעות האלה קימות אצלי רק כנראה של היתי מודעת שזה בעיה או שניסתי להתקחש להן,ופתאום שמתי לב זה פשוט הופך לסיוט והתחזק אצלי בשנה וחצי האחרונים. כשאתה אומר ללכת לאיש מקצוע לאבחן ,אתה מתכוון לפסיכולוג. ואם כן איך מחפסים פסיכולוג. אשמח לקבל תשובה אין לי כבר כוח לזה.

בתי בת ה 10 מתקשה בקבלת החלטות. מתקשה בלתאר רגשות. מגיבה בהיסטריות על דברים שניתן לדבר עליהם ולהגיע להסכמה.הסטריות הכוונה: נזרקת על הריצפה וצורחת. אחרי שנרגעת, נושמת פרק זמן קצר, נשימות קצרות ומהירות. מה הסיבה לכך והאם יש צורך ביעוץ?

למודאגת שלום רב, את מתארת תגובת תיסכול חריפה אצל בתך בת ה-10. ישנן שאלות רבות שיש צורך להתייחס אליהן על מנת להגיע לאבחנה ולסיבה האפשרית להתנהגותה זו. רק אח"כ יהיה אפשרי להציע לך איך להתייחס ואיך לסייע לה. ממליץ לך לפנות ליעוץ. בברכה, גדעון

יש לי ילד בן 10 אני יודעת שמשהוא עובר עליו קשה ליפעמים לשים את האצבע ובעיקר שזה נימשך כמה שנים אתמול בערב ליפני השינה הוא אמר שהוא רוצה למות ושיש לא מחשבות רעות בבוקר הוא רצה להמשיך לישון למרות שהוא אוהב ללכת לבית הספר אני לא הסכמתי מה זה אומר אני מנסה לא להראות את החרדה שאני נימצאת הוא ילד קטן תודה

פרח שלום, את מציינת תהליך שנמשך שנים ומגיע לכך שהבן שלך אומר שהוא רוצה למות. אני הייתי ממליץ לנהל איתו שיחה ולנסות להבין ממנו מהן המחשבות הרעות שיש לו ולמה הוא רוצה למות. נראה לי שלאחר מכן מומלץ להתייעץ עם פסיכולוג ילדים שיוכל להדריך אותך הלאה . בברכה, גדעון

שלום, בתקופה האחרונה, כשאני נמצאת לבדי במקומות בהם נמצאים אנשים נוספים,אני מרגישה ממש בודדה ומתחילה לרחם על עצמי, דבר שמשפיע על המשך היום ( לדוגמא- בשעת חלון באוניברסיטה, ששאר ידידי נמצאים בהרצאה אליה אני לא הולכת, אני מרגישה רע בהרצאות שלאחר שעת החלון ולפעמים חושבת גם על הטיפול ועל כל מיני נקודות לא ממש קשות, אך שיש ביכולתן לעורר "רחמים עצמיים"). ובכלל, זה ממש קשה לעבור טיפול לאחר שנים של הדחקה מצדי עקב סביבה (משמע משפחה) לא קשובה לצרכיי (לא יודעת, תמיד עולה השאלה אם הייתי מתעקשת יותר- אם זה היה עוזר, למרות שאני כמעט בטוחה שלא, על אף שאני לא ממש מוכנה להודות בזה) ולעתים אף מזלזלת. כרגע אין אף אחד שיכול ממש להבין אותי, חוץ מהמטפלת שלי, ורציתי לשאול- ואולי להתייעץ עם כאלו שעברו חוויה דומה- האם ניתן באמת לעבור את זה לבד? אפילו כשהסביבה (החדשה- לא משפחה) עושה דברים בצורה שונה? מצטערת על ערפול המילים, יש לי נטיה להדחיק ולמחוק דברים כאלה.. המבולבלת

למבולבלת שלום רב, "עם האוכל בא התיאבון" - כך אומר הפתגם העתיק. במקרה שלך אולי דווקא בגלל שהמטפלת שלך מבינה אותך את מרגישה בכך שלא היית מובנת ע"י משפחתך. אולי בגלל שיש כיום יותר הקשבה לצרכייך , את מצרה על כל הזמנים בהם זה לא היה כך. אני סבור שזה תהליך טבעי . אני מקווה שבשלבים הבאים תוכלי לקחת את התובנות הטיפוליות לצורך יצירת חברה חדשה שתבין אותך ותהיה יחד איתך . בברכה, גדעון

אני בת 25 ויצאתי עם בחור בן 28 שמאוד חשקתי בו. באופן כללי, הוא מאוד מסודר ורציני בכל מה שהוא עושה בחיים שלו וגם מאוד מוצלח. הוא אמר שהוא מעוניין בקשר רציני, אבל אחרי רבע שעה מתחילת הפגישה הוא פתאום התחיל לספר לי על כל הזיונים שלו, להתרברב בהם, כמה שכל החברים שלו לא מצליחים לספור את כל הפרטנריות שלו, כמה שהולך לו וכו'. אני בחורה קצת ביישנית וקצת קפאתי בשלב הזה-האזנתי ושתקתי. הבעיה היא שהוא דווקא כן מחפש קשר רציני(הוא גם השקיע באיפה להפגש וכו') ושאני לא יודעת איך להתייחס למה שהוא סיפר לי. האמת היא שזה עשה לי גם קצת רע, כי אני בדיוק ההיפך הגמור ממנו והרגשתי קצת פראיירית חסרת אונים לידו. דעתכם בבקשה-מה אתם אומרים על התנהגות מהסוג הזה והאם הטיפוס הזה יכול להתאים לביישנית בעלת נסיון דל כמוני? תודה לכם.

קצת קשה לענות לך תשובה על פי מה שכתבת. מצד אחד אם הבחור מתרברב בכמות הזיונים אולי גם את תהיי אצלו רק זיון ולא קשר כמו שנראה לך. מצד שני יתכן שהכל רק רברבנות , כמו שאומרים , כלב נובח לא נושך" , כלומר אולי הוא רק מדבר כדי לעשות רושם. יתכן וכדאי לך לנסות עוד כמה פגישות כדי לתהות יותר טוב על קנקנו של הבחור. כדאי לך גם למצא את ההזדמנות לשאול אותו אם הוא כל כך מצליח להשכיב הרבה בנות האם זוהי כוונתו גם כלפייך?

תודה על התגובה. תסלח לי על שאלת התם: אבל איזה רושם בדיוק הוא רוצה לעשות? איך דבר כזה אמור למשוך אותי? כל מה שאני מצליחה לראות זה מחלות מין.....

גליה שלום, אכן קשה לדעת איך להבין את התנהגותו של הבחור. מחד את מספרת שהוא רציני ומשקיען ומאידך התרברבותו לא ממש מתאימה לך. אני סבור שאת צריכה לבחון טוב טוב מה את מרגישה ולפעול לפי הרגשתך. מעבר לכך את כותבת על חוסר נסיונך. יתכן שמה שאת רומזת זה על כך, שאת צריכה להכיר עוד בחורים כדי להרגיש יותר מנוסה. או אז תוכלי להישען על הנסיון והשיפוט שלך. בהצלחה, גדעון

שלום גילה יכול להיות שהוא דווקא מנסה להרשים אותך בזה שהוא מבוקש, ודרך זה את תרצי אותו .אני חושבת שאנשים כאלה שמדברים הרבה לא עושים הרבה. בדרך כלל שני אנשים שונים הם אנשים שמתאימים ומסתדרים בחיים. ויכול להיות שזה הדרך שלו וכמו שצינת את אומרת שהוא רציני אז תנסי ותראי לאן זה מוביל בהצלחה

למי שמכיר , אני מעוניינת להירשם לסדנאת יחסי אנוש לגילאים 30+ האם מישהו היה או יודע להמליץ לי על מקום מוכר ולא חובבני - אשמח

שלום שיר, לא כתבת היכן את מתגוררת, אבל אם מדובר במרכז הארץ אני ממליצה להציץ ב'עכבר העיר'. יש שם דפים על גבי דפים של קבוצות טיפוליות מעניינות. בנוסף, כדאי לבדוק בשירותי הייעוץ של האוניברסיטאות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

הבעיה שלי זה שאני משתעממת מהר מדברים. סדר היום שלי הוא כזה: עבודה ולישון. לישון ועבודה. אני מרגישה חוסר סיפוק בחיים שלי. ניסיתי לרכוש לי תחביבים. ניסיתי למשל פיסול, כי אני טובה בלעשות דברים עם הידיים. הייתי בחוג פיסול במשך חודשיים ונהניתי מאוד. פתאום התחיל להופיע אצלי חוסר חשק, ובגלל שתחביבים עושים לשם החשק, הפסקתי. עכשיו למשל אני יכולה ללכת לחוג פיסול והידיים שלי לא ירצו לזוז. אני לא יכולה להכריח את עצמי. פעם גם הייתי בחוגי קרטה, אורגן, ג'אז, ריקודי בטן. ותמיד אותו הסיפור. בהתחלה התלהבות ואח"כ מתגלה חוסר עניין. אני חייבת למצוא לעשות משהו מרגיע ושהפעילות היחידה שלי לא תהיה רק עבודה ולישון. אני זקוקה למנוחה רוחנית מהעבודה. במציאות היומיומית שלי אני מאוד נשחקת וקשה לי לחיות ככה. לרוב אני ממש רוצה למות. עכשיו מתוך שיעמום וחוסר סיפוק אני זוללת ומשמינה. אני כאילו מנסה למצוא סיפוק באוכל. בסופו של דבר גם בזה אני לא מוצאת סיפוק, מה שלא מונע ממני להשמין... אני כבר לא יודעת מה לעשות.

שלום מירה, אני חושבת שאת מדברת על שני דברים שונים: האחד הוא איבוד עניין מהיר בתחומי עיסוק שונים, והשני הוא תחושת ריקנות, שחיקה וכאב נפשי עמוק. שני הדברים אינם זהים זה לזה, ואולי הניסיון "לרפא" את תחושת הכאב באמצעות פעילות בחוג אינה מצליחה משום שהיא אינה עונה על מקור הבעיה. נראה לי נכון להתייחס לחוג כמקום שאמור למלא אותנו התלהבות ועניין, אבל לא כמקום שאמור לפתור את הכאבים הנפשיים שלנו. לצורך זה ישנם "חוגים" מסוג אחר, כמו טיפול. אני חושבת שמאוד יעניין אותך להתנסות בטיפול באומנות, שמתייחס ליצירה כדרך הבעה עצמית ומקשר אותה באופן רציף לתהליכים הנפשיים שעוברים על המטופל. נדמה לי שזהו שילוב מוצלח במיוחד עבורך. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

מה עושים במקרה של אובדן? למשל מישהו שהוא אצן. הריצה זה המקצוע שלו והוא אלוף הארץ. זה גם המקצוע שלו וגם התחביב שלו וגם החיים שלו. זה הדבר היחיד הטוב שהוא יודע לעשות בחיים שלו. איך נותנים לאדם כזה טעם להמשיך לחיות כאשר הוא יודע שהוא לעולם לא יוכל להמשיך לעשות את הדבר שהוא כל כך אוהב לעשות? זה ממש פגיעה בזהות. אפילו של אדם שהוא יחסית חזק שלם ובריא בנפשו. אפשר אמנם לעודד אדם כזה למצוא איזשהוא תחביב אחר, אבל כולנו יודעים שזה לא יהיה אותו הדבר. עוד רעיונות מה עוד אפשר לאמר או להציע לאדם כזה?

שלום מירה, במצבים של אובדן אנחנו עוברים תהליך הדרגתי, שאצל כל אחד מאיתנו נראה מעט אחרת ונמשך זמן שונה (וכמובן, זה תלוי בשאלה מה מאבדים). בתהליך הזה ישנם שלבים כמו תדהמה ואי-אמון שהאובדן התרחש, כעס על כך שהאובדן התרחש, יאוש, השלמה וקבלה של האובדן, ובהרבה מקרים יש גם צמיחה מחדש ואפשרות לגדול מתוך האובדן. סביבה תומכת יכולה להיות מאוד משמעותית בתהליך הארוך והכואב הזה. אני הייתי מנסה ללוות את האדם במקום שבו הוא נמצא. למשל, אם עכשיו הוא כועס על האובדן אפשר להיות איתו בכעס, ואם הוא במצב של השלמה וחיפוש מוקד עניין חדש הייתי מנסה להצטרף אליו שם. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני מכירה שני ספורטאים מצטיינים שבעקבות תאונת דרכים איבדו את הקרירה שלהם. אחד נשאר נכה מהמתניים ומטה. עד התאונה הוא התחרה על אליפות הארץ בריצה. היום הוא מאמן ספורט ומשתתף פעיל בספורט לנכים. השני איבד רגל בתאונה וגם הוא היה לפני כן אצן מקצועי. לאחר התאונה והתקופה הממושכת בבית החולים החליט להיות פסיוטרפיסט ואכן השלים לימודיו וכיום הוא עוסק בזה. אני לא הכרתי את שניהם בזמן התאונה ולפניה ואני לא יודעת איך היתה תקופת ההסתגלות שלהם לשינוי הגדול ואני בטוחה שהיא לא היתה קלה או קצרה, אך שניהם הצליחו למצא לעצמם זהות מקצועית חדשה.

התחלתי טיפול אצל פסיכולוג.. דווקא מאוד עוזר! מאוד מרוצה! רציתי לדעת האם יש הבדל מיוחד כלשהו בין פסיכולוג לפסיכולוג קליני? יש לי כל מיני בעיות של מצבי רוח דיכאוניים על רקע נושא האוכל, לחץ ודאגות של היום יום.. כל זה משפיע עליי בכלל המובנים.. מן מעגל כזה... אחרי שיכנוע ארוך מחברה שגם היא טופלה אצל פסיכולוגית.. ועכשיו נמצאה כבולימית.. החלטתי גם ללכת.. אז זהו אודה על תשובה, תודה רבה

כן. יש הבדל והוא מאד משמעותי. פסיכולוג קליני הוא פסיכולוג שסיים התמחות קלינית ועבר בהצלחה בחינה מטעם משרד הבריאות.התואר הרישמי הוא פסיכולוג קליני מומחה. פסיכולוג שנמצא במהלך שנות ההתמחות הנ"ל, הוא מתמחה בפסיכולוגיה קלינית. פסיכולוג (ללא כל תוספת) הוא כל מי שסיים תואר שני באחת המגמות בפסיכולוגיה, ולאו דווקא קלינית (לדוג' ארגוני, שיקומי, חברתי וכו'). לפי התאור שלך, מומלץ לוודא שאתה מטופל על ידי: פסיכולוג קליני מומחה או מתמחה בפסיכולוגיה קלינית (בתנאי שהוא במסגרת הדרכתית) כדי לברר אתה יכול לשאול ישירות את המטפל שלך, וכן לבדוק בפנקס הפסיכולוגים שמופיע באתר של משרד הבריאות. בהצלחה.

הי תודה על התשובה, איך אתה יודע זאת? אני זאת היא... לא נורא:) אז הסתכלתי באתר של החברה בבוקר היום ורשום עליו שהוא פסיכולוג בלי שום הגדרה נוספת.. חברה שלי טוענת שאני מפתחת איזהו שהיא הפרעת אכילה... וחוץ מזה שיש לי עוד כל מיני תסביכים... התחלתי את הטיפול רק, 3 פגישות אולי... ודווקא אני מאוד מרוצה.. יכול להיות מצב שהוא גם יראה עוד מעט שהוא לא מתאים בשבילי אז הוא יפנה אותי לפסיכולוג קליני או משהו אחר...? תודה רבה

שלום Iz התשובה של ים 3 נכונה וממצה. בהחלט מומלץ לשוחח עם המטפל על הכשרתו וניסיונו המקצועי, וזה מקובל כמו בכל סיטואציה אחרת של קבלת שירות מקצועי. מעבר לכך, אני שמחה שאת מרגישה שהטיפול עוזר. בהצלחה בהתמודדות עם הנושאים המטרידים אותך, אורנה ראובן-מגריל

שלום, קודם כל תודה רבה על המענה שלכם! השאלה שלי היא פשוט כי חברה שלי טוענת שאני מפתחת בעיית אכילה... בנוסף יש לי כל מיני תסביכים של בעיות להיות לבד, דאגות חרדות שמא משהו... לחצים... קשה לישון בלילה... מהו הטיפול העדיף ביותר? המומלץ? מה כדי לי לעשות? תודה ושבת שלום!

האם התמכרות לתרופות הרגעה היא כמו התמכרות לסמים? ואיך אני יוצאת מזה כך שאוכל להמשיך לחיות ,כי כרגע אני דיי מתה בנפשי ואני דיי בדיכאון , יושבת כל היום בבית ולא מוצאת עבודה, כי לא רוצים לקבל אותי לאף עבודה. ואני יושבת למעשה בחוסר מעש כמעט רוב שעות היום, ומרגישה מאוד מדוכאת, אם זה שחיי לא מתקדמים לשום מקום, וכולם מסביבי מתחתנים ועושים דברים, ואני לא מצליחה לעשות עם עצמי כלום

שלום אלמונית, את השאלה על התמכרות לתרופות אני מבקשת שתעבירי לפורום פסיכיאטריה, וכדאי גם לציין שם באילו תרופות מדובר, כדי שיוכלו לעזור לך באופן ספציפי. אני רוצה להתייחס לדברים הנוספים שכתבת, על הדיכאון, הבדידות והאכזבה מעצמך. תרופות יכולות מאוד להקל, אבל הן משאירות מספיק "עבודה" בשבילנו - להתחיל להניע תהליך חיובי. בעיני, עדיף לעשות את החשיבה על תהליך כזה עם עוד אדם, חברה קרובה או אדם ממקצוע טיפולי. אני מבינה שאת מאוד מיואשת כרגע, אבל זה באמת יכול להשתנות. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

לחברתי הטובה יש זוג תאומים בני שנתיים וחצי. היא המטפלת העיקרית בהם וכך היה מאז שנולדו (לא חזרה לעבודה). מהתחלה היה ברור שהיא מעדיפה את הבת. הבת ינקה והבן היה אצל המטפלת או האבא. הבת יפה הבת חכמה הבת זוכה לכל תשומת הלב ומהבן, שהיה מגיל מאד צעיר ילד יותר נוח היא ציפתה שימשיך להיות כזה כדי שיאפשר לה להתפנות לבת. ואף היתה אומרת שהיא פחות אוהבת את האופי הפאסיבי שלו, ומרוצה מהבת שבוכה הרבה כי זה אומר שהיא יודעת מה היא רוצה. כשהיו יורדים לגינה הבן היה יושב שעה (ממש) בנדנדה כשהיא היתה מתגלשת ומשחקת עם הבת. מגיל מאד צעיר משהו נראה לא בסדר עם הבן. הוא אף פעם לא מחייך. הוא מאד פאסיבי וכשהיה קטן הושיט ידים לכל זר שהיה נכנס בדלת. היום הוא מאד מסוגר בתוך עצמו וזעוף. כשהיו יותר קטנים לא יכולתי לסתום את הפה והייתי מעירה לה. היא אמרה שהיא שאלה את בעלה והוריה והם טענו שהיא לא מפלה. תקופה מסויימת לא הרפתי עד שצעקה עלי (ואני מקבלת את זה). אחר כך הפסקנו לדבר על זה זמן רב. לאחונה הרגישה שמשהו לא בסדר אם הבן ולקחה אותו לאבחון. אמרו לה שהוא סובל מדיכאון ושההתנהגות הבעייתית שלו לאחרונה היא הפגנת כעס כלפיה. במקביל, היא עוברת תהליך גרושין ובעלה עזב את הבית מה שהחמיר את מצבו של הבן שכן האב (למרות שנעדר הרבה) היה זה שמתייחס אליו. אצל הילדה אין שינוי התנהגותי. עד עכשיו היא היתה איתם בבית וכעת היא רוצה לשלוח אותם לגן אבל חוששת שהבת לא תסתדר בלעדיה שכן לדעתה היא זקוקה לה מאד ולכן מתכננת להיות איתם בגן. אני, כששמעתי על התכנית הזאת ניסיתי לומר לה בעדינות שזה רק ינציח את המצב של הבן שכן גם שם, בגן הוא יסבול מקיפוח אימהי. תשובתה היתה שאינה יכולה להעדיף אותו על פני הבת. ניסיתי להציע שלפחות ילכו לגנים שונים או שתשלח את המטפלת לשהות איתם בגן ובסוף היא כועסת. אני כמובן יכולה להבין את כעסה. גם אני אמא ובעיני זו חוצפה שאחרים מתערבים באופן בו אני מגדלת את ילדי. מצד שני אני אינני יכולה לשתוק לגמרי. אני ממש מרגישה שהילד הזה צריך שיצילו אותו ואני לא יכולה לעמוד מנגד ולא לעשות דבר. אפילו ניסיתי להתרחק ממנה כדי למנוע לפחות מעצמי את הצורך להיות עדה להתנהגותה, אך היא מתקשרת וטוענת שדוקא עכשיו כשהיא בעיצומו של תהליך גרושין היא צריכה אותי. אני מרגישה שבשיחות שלנו אני הולכת על קצות האצבעות ומרגישה כל הזמן את איום הכעס שלה ואכן במרבית הפעמים היא כועסת ושוררת אוירה לא נעימה. מצד שני היא חברתי הטובה ואני מתקשה "לנטוש" אותה דוקא בתקופה הקשה הזו. (אני חייבת לציין שבעבר כשהילדים היו קטנים והערתי לה על האפליה, למרות שלכאורה לא קבלה את דעתי, כן עשתה נסיון לתיקון ולפחות כלפי חוץ שינתה קצת את חלוקת תשומת הלב למעט יותר שוויונית, כך שאני אפילו לא יכולה לשכנע את עצמי שההתערבות שלי לא עוזרת). אני במלכוד וכבר רק מעוניינת לא לדבר איתה יותר. לא משנה מה אני עושה אני מרגישה לא בסדר.

שלום ענת, התיאור שלך אכן מעורר דאגה. באופן טבעי, הורים מפתחים מערכות יחסים מאוד שונות עם ילדיהם השונים, ואין טעם להכחיש שלפעמים נוצרת העדפה מיוחדת בין הורה ואחד הילדים. זה אנושי וטבעי, אך עדיין זה אמור להתרחש בתוך מסגרת שמטפחת ומחזיקה גם את הילדים האחרים. מהתיאור שלך עולה תחושה ברורה שהבן של חברתך נותר מבודד וזנוח. אינני יודעת באיזו מסגרת בוצע האבחון שלו, אך להערכתי אבחנה של דיכאון בגיל שנתיים וחצי מחייבת התערבות מקצועית. מאחר וגם חברתך עוברת עכשיו בעצמה משבר של פרידה והסתגלות לתפקוד כאם חד-הורית, כדאי להתייחס להתערבות ככוללת: כלומר, התערבות טיפולית שתתייחס לדיכאון של הבן, תדריך את האם בהתנהלות שלה עם שני הילדים, ובמידת הצורך תיתן מענה לצרכים הרגשיים של האם. נראה לי נכון לעשות זאת באמצעות תחנה להתפתחות הילד, או באמצעות השירות הפסיכולוגי החינוכי באיזור מגוריכם. בשלב הראשון, הציעי לחברתך לשוחח טלפונית עם ליאת מנדלבאום במסגרת ה"קו להורה" של אוניברסיטת ת"א. ליאת נמצאת שם ביום ראשון בבוקר, ואת הטלפון ניתן לאתר באמצעות חיפוש קצר בפורום. בהמשך, עזרי לחברתך לאתר ולקבוע פגישה עם גורמים טיפוליים באיזור מגוריה (תחנה לטיפול פסיכולוגי, לוויצו ולנעמת יש מרכזים של סיוע לאימהות חד-הוריות, או כל רעיון אחר שעולה בדעתכן). תוכלי לעזור לה להגיע לקבלת עזרה אם תציגי את הנחיצות הכללית של התערבות טיפולית, ולא תדגישי רק את מצבו של הבן (את צודקת שלא קל לקבל ביקורת על סגנון הטיפול בילדך). אני מאוד מקווה שהמצב ישתפר בקרוב, ואשמח אם תמשיכי לעדכן אותנו (ואגב, כל הכבוד על החברות הטובה!), אורנה ראובן-מגריל

ליאת שלום. אשתי בהריון, בתחילת השליש השני. היא מעשנת מעט, יש ימים שבכלל לא, ויש ימים שסיגריה או שתיים. אחת לכמה זמן, ברגעים קשים יותר, היא מסוגלת להגיע ל 6-7 סיגריות ביום. זה מלחיץ אותי מאוד, מתוך חשיבה על נזקים אפשריים לעובר. אני חושש שעימות מופרז בעניין זה לא יביא להפחתת העישון אלא דווקא לתוספת לחץ ולתוספת עישון. הנושא גלוי ומדובר בינינו, ואשתי מעדיפה לעשן כדי להירגע על אף הנזק. אני חש מעט חסר אונים.

שלום לאב שבדרך, סיגריות הן אכן רעה חולה, ובהריון אפילו יותר. אתה צודק בכך שלחץ בנושא יכול להביא לתגובת 'בומרנג', ולכן יש מקום להפעיל קצת יצירתיות. תוכל לנסות, למשל, לגייס הפתעות קטנות, אליהן יוצמד פתק קטן שאומר "באהבה, במקום סיגריות". זה יכול להיות ארנב שוקולד, מסטיקים ללא סוכר, צימוקים, שקדים, סיגריות משוקולד, סבון ריחני, כרטיס ברכה מצחיק עם שיר אהבה, כרטיסים לסרט, מדליות גבורה מעשה ידיך, ועוד - כיד הדמיון הטובה. כך היא תדע שאתה מעריך באמת את המאמצים שלה להימנע מעישון, ומוכן גם אתה להתאמץ לטובת בריאותה ובריאות ילדכם שבדרך. אני מאחלת לשניכם הריון קל, לידה נהדרת, וכמובן הרבה בריאות ליאת

שלום רציתי לברר בבקשה האם נטילת תרופות להקלה של התקפי חרדה יכולות לגרום נזק גופני בעתיד? ו האם יש לתרופות תופעות לוואי כלשהם? האם הטיפול אכן מצליח? והאם ישנו קשר בין הרגשת עצבנות לבין החרדות? אם כן מהו?

היי נינה, התקפי חרדה מגיבים טוב מאד לטיפול תרופתי, ובשילוב של טיפול פסיכולוגי (שיחות) השיפור הצפוי משמעותי ביותר. יש קשר הגיוני ומוכר בין חרדה ועצבנות. אדם הנמצא במצב דריכות ומתח (חרדה), מתקשה להפנות אנרגיה למטלות חייו השוטפות, וכתוצאה מכך הוא עצבני וחסר מנוחה. לעיתים החרדה פוגעת באיכות השינה או בתיאבון, וגם אז העצבנות היא תוצאה טבעית. מניסיוני, הטיפול התרופתי, מביא הקלה גדולה, ושווה לפנות לפסיכיאטר לצורך ייעוץ. הפסיכיאטר הוא גם מי שמוסמך לתת את כל ההסברים בנושא תופעות לוואי אפשריות לטווח הקצר או הארוך. בהצלחה ליאת

כאשר ילדתי לפני כשמונה חודשים ילד ראשון הייתי בדיכאון ,או כך חשבתי, עם כל הסימפטומים של דיכאון לאחר לידה וזאת עפ"י חומר שקראתי, לא אהבתי את התינוקת רציתי למות הייתי בוכה במשך כל היום לא הייתי יוצאת מהבית, הייתי מטפלת בה "על אוטומט" לא תפקדתי בכלל בבית.זה התחיל מהלידה כשהיא נולדה בכלל לא רציתי להחזיק אותה. הייתי כך במשך 3 חודשים בקרוב. רופא המשפחה נתן לי מרשם לכדורים אך לא לקחתי אותם. הלכתי לפסיכולוג פעם אחת ומשום מה הוא התרשם שזה רק מצב רוח רע מאוד. כמובן אני מבינה היום למה זה קרה, כי יש סיבות והיום זה מצחיק אותי שאלתי היא האם היה לי דיכאון והאם זה יכול לחזור בילד הבא? זה ממש מפחיד אותי, אולי לא כדאי ללדת שוב. תודה על התשובה.

קודם כל מהודעתך ניתן להבין שהדיכאון שאת מדברת עליו , חלף ועבר והוא מאחורייך וכעת את מתפקדת כרגיל. כאשר תחליטי שאת מעוניינת ללדת שוב כדאי שתתיעצי עם רופא המשפחה או רופא פסיכיאטר באשר לסיכוי שהדיכאון יחזור. יתכן ויציעו לך לקחת תרופות כטיפול מונע. יש תרופות נוגדות דיכאון שאפשר לקחת בהריון.

אלה יקרה, מאד קשה לאבחן דיכאון בדיעבד, ובוודאי דרך האינטרנט, מרחוק. גם אם חווית דיכאון שלאחר לידה, הרי שהצלחת לצאת ממנו בכוחות עצמך, דבר שיכול להעיד על משאבי התמודדות טובים. קשה להתנבא מראש מה יקרה בלידה הבאה, והאם תסבלי שנית מתופעות דומות. חשוב שתדעי שטיפול יעיל (כאשר מיישמים אותו כהמלצת הרופא המטפל) עשוי לקצר מאד את תקופת הסבל, או להפחית במידה ניכרת מעוצמת הסימפטומים. ההחלטה שלא ללדת עוד נראית בעיני מרחיקת לכת עד מאד. הייתי ממליצה לך להתייחס לדיכאון אפשרי כאל חלק מן הגזירה "בעצב תלדי בנים", ולזכור שנשים חוזרות שוב ושוב אל חדר הלידה, גם אחרי שחוו בו את המכאובים הקשים בחייהן. כנראה שיש תמורה למאמצים הללו, והעובדה שהיום את צוחקת מעידה על כך יותר מכל. אני מאחלת לך הרבה רגעי שמחה ונחת עם ילדך הראשון, וכמובן גם עם כל אחיו ואחיותיו לעתיד לבוא. בשמחות ליאת

שלום בתי בת 13 ילדה מאוד מופנמת ולא חברותית במיוחד.....סובלת מהפרעת קשב וריכוז....בעקרון היא מעדיפה טלויזיה ומחשב על פעילות כלשהי... אמא שלי טוענת שהיא זקוקה לפסיכולוג...ואני מתלבטת..... מה דעתך?

העובדה שבתך היא ילדה מופנמת ומעדיפה טלויזיה ומחשב על פני בילוי עם חברות, איננה סיבה מספקת לטיפול פסיכולוגי. אם היית מפרטת יותר בעניין מה שקורה איתה, האם אין לה צורך בחברות? האם טוב לה עם הלבד? האם מרגישה דחויה? אפשר היה לקבל יותר מושג כדי לענות לך.

שלום בהמשך לשאלת טיפול פסיכולוגי.....בתי נהנת להיות בבית נראה כאילו אין לה צורך במיוחד בחברות..ובכל זאת לפעמים יש לה טענות שהיא לא פופולרית ...היא ילדה רגישה ..היא נראת קצת שונה במראה חיצוני לא אוהבת להיות שונה...אביה אפרו אמריקאי...כמובן שלדעת כולם היא מדהימה ומיוחדת..אבל בעיניה היא לא.. אני מבינה שגיל ההתברות הוא ביתי כשלעצמו....אנחנו נותנים לה ים של אהבה וחיזוקים...אבל אני מודה שיש בליבי דאגה לשלומה הנפשי... תודה

נועה יקרה, אם היינו שולחים לטיפול כל נער שמעדיף מחשב וטלוויזיה על פני פעילות אחרת, כמעט כל שכבת המתבגרים הייתה על הספה. כשמדובר בילדים ומתבגרים, חשוב מאד לדעת מה רמת המצוקה הנתפסת, מהי רמת התפקוד האקדמית/חברתית, וכמובן איך נראה העולם הרגשי והבינאישי. ילדי ADHD הם אוכלוסייה פגיעה (קבוצת סיכון) בכל הנוגע לדימוי עצמי שלילי, קשיים חברתיים, וכמובן קשיים לימודיים העלולים לחבל בתחושת הכשירות הבסיסית. אם את חושבת שבתך סובלת מבעיות בתפיסה העצמית ובדימוי העצמי, ויש חשש לפגיעה במיומנויות החברתיות שלה, כדאי להתייעץ עם פסיכולוג/ית. זה ודאי לא יזיק, אז מה יש להפסיד? ליאת

הי ליאת אני ממש מבולבלת מהתהליך הטיפולי שאני עוברת.. אני הייתי ממש "מאוהבת" במטפלת שלי ובבת אחת אני מאלה כעס ושנאה.. אני לא יודעת מה לעשות עם זה וכל כך מתגעגעת לאהבה הגדולה שהרגשתי כלפיה וחבל לי כל כך שהיא נעלמה. עכשיו אני כבר מרגישה לכודה, מעין רצון כזה לא לראות אותה אבל מצד שני לראות אותה מאד.. משהו ממש שלא ברור לי וגר בכפייפה אחת בתוכי. אני תוהה אם המשך הטיפול יהיה אפקטיבי עם כל השנאה שעלתה כלפיה..אני ממש מבולבלת ומאד עצובה, עד כדי כך שאנשים שמכירים אותי שואלים אותי ' מה קרה'.. משהו מוזר קורה לי ויחד עם אותה שנאה יש סוג של שלווה לא מוכרת...סוג של שקט וצורך למופנמות מהולה בעצב ענק..אני ממש מבולבלת ניבה

היי ניבה גם אני עברתי את זה. המטפל שלי עזר לי להבין אל מי באמת מופנית השנאה שלי....את הדמות הזאת הוא ייצג באתו הזמן בטיפול. כשהבנתי, חזרתי בהדרגה לאהוב אותו... אולי זה קורה גם לך?..... אגב, גם כשאני אוהבת אותו כל כך לא קל לי, אבל זה כבר סיפור אחר.... לא גן של שושנים הטיפול הפסיכולוגי, מה? סיוון

היי ניבה, לא אמרת כמה זמן את נמצאת בטיפול, אבל יתכן שהשינוי הקיצוני ברגשות כלפי המטפלת משקף מעבר לפאזה חדשה בטיפול, לתכנים חדשים ולעיסוק ברמה אחרת באירועי חייך. יתכן, כמו שרמזה סיוון, שיש בתחושות העוצמתיות משהו המשקף יחסים אחרים, עם דמויות משמעותיות אחרות בחייך, וככאלה, עליהן להיות מעובדות בדקדקנות בעבודה הטיפולית, ממש כמו במקרה של אהבה עזה. נראה שיש מקום לשתף את המטפלת בתמורות הללו, שכן יש להן ערך טיפולי רב. ערב נעים ליאת

היי ליאת, אני רואה שאנשים רבים כאן בפורום אוהבים ו"מתים" על המטפל שלהם. האם זה באמת אמור להיות כך? או שאם היחס שלי אל המטפל כמו היחס שלי אל רופא השיניים למשל, כלומר להגיע לטיפול על מנת שהאדם נמצא מולי יתן לי שירות מסוים (אם אפשר להגדיר את זה כך...) מקווה ששאלתי מובנת בשעה זו.. תודה

שלום לכולם, אני חשבתי שרק אצלי זה קרה. עכשיו אני מבינה שאני לא היחידה. במובן מסוים זאת הקלה. אני "ברחתי" מהטיפול שלי. הייתי בטיפול שנה ובחודשיים האחרונים הרגשתי שאני לא יכולה לסבול אותה יותר. אז עזבתי או יותר מדוייק ברחתי. אמרתי לה שאני אתקשר אליה כדי לקבוע את הפגישה הבאה. ופשוט לא התקשרתי. מאז עבר חודש ואין בינינו שום קשר. היא לא ניסתה ליצור איתי שום קשר. מוזר, לא? האמת היא שאני מרגישה טוב. הייתי בטוחה שאני שוב אפול לדיכאון. אבל אני מצליחה לתפקד מעל למצופה. ליאת, מה דעתך? לחזור ולבדוק מה היה שם? או להמשיך בחיי? נעמה

אני בן 25 אובחנתי בגיל 19 כסובל מocd.רציתי לדעת איזה טיפול פסיכוטרפי הכי מתאים לבעיה מסוג זה?

היי רועי, הטיפול המקובל והיעיל ב- OCD הוא טיפול תרופתי (בדר"כ נוגדי-חרדה ממשפחת ה-SSRI) במשולב עם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. בהצלחה ליאת

אולי במקום לתהות ולבהות, כדאי לשאול.. אני בטיפול כתשעה חודשים בערך, ובפגישה קודמת קרה משהו שדי מטריד אותי - הייתי במצב עגום למדי, אחת הנפילות הקשות שהיו לי. לא עקרוני. בסיום הפגישה, כשבאתי לצאת, המטפלת שלי נגעה לי קלות בכתף. סתם נגיעה של עידוד/ הרגעה/ אוטומט/ מה שלא יהיה, גם אני עושה את זה לעיתים קרובות. העניין הוא, שמעבר לכך שנרתעתי מאוד מהמגע, אינסטנקטיבית, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה, 'למה היא עשתה את זה?! היא יודעת שאני שונאת שאנשים זרים נוגעים בי'... נראה לי שאם אחרי תשעה חודשים אני עדיין רואה אותה כמישהו זר, אני די בבעיה... אבל אולי אני טועה, אשמח לתגובות. דבר נוסף שתהיתי לגביו - מה הסיכוי שפסיכולוג יחליט שאינו יכול לעזור למטופל? אין לי חרדת נטישה או משהו, זה נראה לי דבר לגיטימי לחלוטין; העניין הוא שכושר השיפוט שלי, אממ.. לא מדהים, אם להתבטא בעדינות, ואין לי ממש דרך לדעת אם יש טעם להמשיך בטיפול הנוכחי. נו, ובהתחשב בכך שאנחנו די משעממות אחת את השניה - או ליתר דיוק, אני משעממת את שתינו:) - הטיפול לא מתקדם לשום מקום. וממש כדאי שהוא יתקדם. מה שמביא אותי לתהיה נוספת (ואחרונה להיום, אני מבטיחה..) - אני שחקנית די טובה, שנים של ניסיון; מה שאומר שמרבית האנשים רואים את מה שאני רוצה שיראו, ולמעשה יודעים עלי מעט מאוד. למרבה הצער, אני נוטה לעשות את זה גם במסגרת הטיפולית, וזה תמיד גורם לי לתהות אם גם המטפלת שלי "קונה" את ההצגה או שאני מבזבזת את כישרונותיי לריק [:-)]. איך אני יכולה לדעת? שאלה רטורית, כמובן, אבל ניחא. קאס: "א', האם את מודעת לכך שבעצם אני מעורערת עד עמקי נשמתי, ולא ממש הבחורה המבריקה והשחצנית שאני מציגה?!" א': " וואוו, איך הסתרת ממני אינפורמציה חשובה כזו עד היום?!" וכולי, וכולי. טוב, כדאי שאפרוש בשיא ואלך לישון, לפני שבאמת אכתוב שטויות:) מצטערת על האורך, ותודה מראש על כל תשובה/הערה/הארה שהיא. כל טוב

בטיפול לפי דעתי זה מקום שבו לא ישפטו אותך לרעה ויקבלו בהבנה גם את הדברים הרעים שיש בך.זכרי את משלמת ממיטב כספך וחבל שאת עושה הצגות וכך את מפסידה ומחמיצה את ההזדמנות לעזור לעצמך באמת.לדעתי את צריכה לדבר על זה עם הפסיכולוגית שלך כדי שהטיפול יהיה אפקטיבי ותפיקי ממנו את המיטב.חשוב גם שתביני שבחדר הפסיכולוגית אין לך מה להתבייש בשום דבר!לדעתי חשוב גם שתביני את הסיבות לכך שאת מתנהגת ככה או למה קשה לך להיות את.אם תביני כבר עשית חצי דרך. שיהיה לך המון בהצלחה.

היי קאסי, את שואלת שאלות מאד נכונות - לא רק לך, אלא בכלל. שאלת על עניין המגע וזו שאלה מאד מאד מורכבת - האם המטפלת היא אדם זר לך? מה עשתה לך הנגיעה שהגיעה ממקום אמפטי ואכפתי (ככל הנראה), מה זה אומר על הגבולות בינכן, על הציפיות שלך ממנה ומהקשר בינכן (וגם על שלה). אני לא חושבת שזה שנרתעת מהמגע שלה אומר שאת בבעיה. זה אומר, בעיני, שנכנס אלמנט שלא ציפית לו במערכת היחסים בינהם, ונרתעת, והופתעת ואולי אפילו התבלבלת. וכל התחושות האלו נראות לי מאד אנושיות ומובנות. זה נורא בנאלי להגיד לך "דברי על זה איתה". זו כאילו התשובה האוטומטית, אבל יש כאן באמת נושא מהותי וחשוב, בעיקר אם קשה לך שאנשים זרים נוגעים בך. אני כזו. לי קשה כשנוגעים בי אנשים שאני לא מרגישה אליהם מספיק קרובה, כלומר, אנשים שאני לא מרגישה צורך לגעת בהם. וקרה פעם משהו בטיפול שלי שבעקבותיו פתאום גם היה מן מגע כזה מקרי ואכפתי ורגעי מאד והוא היה לי קשה ונעים ומבלבל ו..הכל. וכמה פגישות אחר כך הצלחתי לדבר איתה על זה. לא הצלחתי להתחיל מהעניין עצמו, הכלתי קצת מסביב, דיברתי באופן כללי ובסוף אמרתי, שזה היה מוזר ומרתיע אבל גם מורכב ונעים ו...מזה התפתחה שיחה שלמה והרגשתי שיש מקום לכל הרגשות שלי בעניין הזה, למרות שהיה לי מאד מאד מביך לדבר על זה. וגם בעניין התהיות האחרות - את יודעת, קשה לדבר על הדברים בטיפול, אבל בדרך כלל שווה להצליח לעשות את הקפיצה הזו למים. לפעמים אפילו מגלים שהם לא כל כך קרים :-). במקום התסריט שכתבת, מה דעתך על תסריט כזה: קאס:אני מרגישה שבהרבה מקומות בחיים שלי אני מביאה דמות שהיא לא באמת עצמי. דמות מבריקה ולפעמים גם שחצנית. אבל לא תמיד אני מרגישה ככה. א': (משהו בין המהום להנהון לאמירה קצת יותר קוןנקרטית) קאס: לפעמים גם כאן, בטיפול אני מרגישה שקשה לי להביא חלקים נוספים בעצמי. ואת יודעת משהו, אני חושבת שבסופו של דבר, בכולנו יש המון חלקים, וכל חלק יוצא במקומות שונים, ויש אפילו חלקים שמצליחים לצאת רק כשאנחנו עם עצמנו, לבד. אפילו לא בטיפול. ואני חושבת שפסיכולוגים שרואים מולם הרבה אנשים מדי יום, יודעים את זה וזוכרים, שגם כשהדמות שהם רואים היא דמות מסויימת, יש בה חלקים נוספים. לפעמים הם לא מצליחים לנחש אותה, אבל אני חושבת שהם יודעים שהחלקים האלה שם. מקווה שהיום מרגיש לך קצת יותר טוב.

היי, כשקראתי את מה שכתבת עלה לי בראש הטיפול שלי (זה "ניסיוני" בתחום (-:) לגבי המגע את מציינת את הרתיעה מאנשים זרים שיגעו בך ... והרתיעה מהמגע שלה בך ומזה את מסיקה שהיא עדין זרה לך, ואיך זה יתכן שהיא זרה לאחר תשעה חודשיים. אני דווקא (וזו השערה גסה שלי שיתכן שאינה נכונה) לא ראיתי בכך את הזרות שלה אלא להיפך פחד מהקרבה שלה ואולי הרצון שתישאר אדם זר. אנשים זרים אינם נוגעים בך ואם הם נוגעים בצורה מכוונת זה מפריע וזה ברור. יתכן שהפסיכולוגית שלך כבר איננה זרה ואולי את מעדיפה שהיא תישאר זרה ולכן המגע שלה כל כך הרתיע אותך התחושה, איך נתת לה להתקרב ולהפוך לאדם לא זר "שמעז" לטפוח לך קלות על הכתף. אני לא בטוחה שהיא משועממת מהפגישה איתך ואם תשאלי אותה והיא תגיד לך שהיא ממש לא משועממת והיא נהנית מהשעה שלכם, האם תאמיני לה, זה ישכנע אותך? (אותי כמטופלת תשובה שלה לא הייתה משכנעת גם אם זו הייתה תשובה כנה). ואולי זה מעיד על המחשבה של האדם מה הוא חושב על עצמו, מדוע את מרגישה שאת משעממת אותה כל כך, זה כלל לא בטוח. למה שלא תספרי לה שאת מרגישה שהטיפול תקועה , אני לא מבינה הרבה אבל דוקא לאחר התקופות הלא כל כך טובות והתקועות יצאו משם דברים טובים.

היי קאסי, כמו הרבה סוגיות שכבר הועלו כאן (למשל - הדלקת נרות בחדר הטיפול או מתנות למטפל) גם שאלת המגע בטיפול אינה חד משמעית. מטפלים שונים נוהגים בדרכים שונות, עפ"י הרגשתם, עפ"י האסכולה התיאורטית שלאורה התחנכו כמטפלים, וכמובן עפ"י מה שהם מבינים כצורך של המטופל. מטפל רגיש יחוש ברתיעה של המטופל, ויימנע מלהביכו במחוות רגשיות בוטות. ככלל, אני מאמינה שהמקצוע שלנו אינו אמור לכלול נגיעות פיזיות, אולם יש מקרים בהם מתרחשות מחוות קטנות וחריגות, דוגמת זו שתיארת. בהחלט יש מקום לומר לה שהמגע מביך אותך (ואני רוצה להאמין שהרתיעה שלך עברה גם ללא מילים). תחושת התקיעות עליה את מדברת מוכרת להרבה מטפלים ומטופלים. אני לא זוכרת ששמעתי על מטפל שזרק מישהו מטיפול בגלל שיעמום. לפעמים יש 'ישורת' בה לא מתרחשות הרבה דרמות, אך אין בכך בהכרח אינדיקציה לחוסר יעילות בטיפול. התהיה האחרונה שלך, על יכולתם של מטפלים לזהות את האמת שמאחורי המסכה, קיבלה תגובות מרגשות וחכמות מהבנות שענו לך כאן לפני. אין לי דבר להוסיף על כך. גם אני הייתי מציעה לך לנצל את הרגיעה היחסית, ולנסות להגיע לרבדים חדשים של עצמך, שעדיין לא העזת לאוורר. בהצלחה, ותודה ענקית לאיילה, יעל ורחל, שעזרתן משמעותית ורבת ערך. ליאת

תודה ליאת, ובעיקר רציתי להצטרף לתודה הענקית לאיילה, יעל ורחל... ולסיום אני מצרפת קטע קצר שהולם אותי הלילה, ובכלל. ושיהיה טוב:-) "על כולנו ירד הלילה, ותבוא המרכבה. אני נהנה ממשב-הרוח שניתן לי, ומן הנפש שניתנה לי כדי להינות ממנו, ואינני שואל שאלות נוספות. ואם מה שאני משאיר כתוב בספר הנוסעים ייקרא אולי יום אחד על-ידי אחרים ויבדר את דעתם בעודם מחכים - מה טוב. אם לא ייקרא, ואם לא יבדר, גם זה טוב." פרננדו פסואה

575 שלום רב, כתבתי לך בעבר לגבי הבעיה שלי יותר נכון הבעיות שלי, והמצב הנפשי שבו אני נמצאת כבר תקופה ממושכת. אזכיר לך בכמה משפטים במה מדובר:(ההודעה שלי מופיע בעמוד 575 תחת השם "רינה"): בעלי נעצר ע"י משטרה בעקבות עברות כלכליות, באותו זמן היתי בחודש 9 להריוני. ילדתי את בני לבד בזמן שבעלי שוהה במעצר, אני מגדלת אותו לבד והוא כבר בן חודשיים וחצי. העניין הוא שלתקופה מסוימת נרגעתי והשלמתי עם המצב (בעקבות מה שאמרת לי זה מאוד עזר לי) שזה עניין זמני ואני צריכה להמתין בסבלנות. היתה תקופה של "רוגע" עם אפשר לקרוא לזה ככה, והיום היתי בבית משפט והכל חזר לי! מצאתי את עצמי במצב של דיכאון, בכי ללא הפסקה, התקפי זעם, והמפחיד מהכל הוא ההרגשה שלי שהגעתי לסוף הדרך ולא בא לי לחיות! פשוט רוצה למות! לא מסוגלת לטפל בבני ואין טעם לחיי. בבקשה תעזרי לי להתגבר על הרגשות הללו אני מרגישה שהחיים שלי נגמרו, לקחו לי את כל מה שהיה לי נשארתי לבד ומרגישה רע בלשון המעטה! בבקשה תעזרי לי ... אני זקוקה לעידוד לתמיכה אחרת אני הולכת לעיבוד! (לעזרה מקצועית בתשלום אין לי אמצעים) . צפויום עוד המון משפטים הם רק החלו, ואני מרגישה שבסוף כל התהליך במקרה הטוב אני אגיע לבית חולים פסיכיאטרי! אנא ממך תעזור לי... מודה לך מראש "רינה"

סליחה שאני מתערב אבל גם אני קראתי את פנייתך הראשונה ומאוד נגעה לליבי. לחיות ללא בעל וללדת לבד זה אכן קשה מנשוא ותחושת הבדידות וההתמודדות לבד היא קשה. אך מכאן ועד החלטה שנמאס לך מהכל ואת רוצה למות, המרחק רב מאוד. את אכן זקוקה לעזרה מקצועית בפגישה פנים אל פנים. תמיכה ועידוד דרך האינטרנט, התועלת בהם היא קטנה ומוגבלת. את יכולה לפנות לתחנה לבריאות הנפש באזור מגורייך ולבקש טיפול. לא מתקבלים מיד כי יש תור ממתינים. את יכולה גם לבקש הפניה לפסיכולוג דרך קופת חולים וזה בתשלום מסובסד. הטיפול בבריאות הנפש הוא בחינם או בתשלום סימלי. תחשבי על עצמך, בחורה צעירה עם תינוק שזה עתה נולד, יש לך בשביל מי ובשביל מה לחיות!!!! האם את עובדת? האם יש לך תמיכה ממשפחתך הקרובה? פני לעזרה מקצועית שיכולה לעזור לך להתמודד עם המצב ולחיות את חייך. שיהיה לך כל טוב.

רינה יקרה, אני זוכרת אותך היטב, ואפילו חושבת עליך לפעמים גם אם אינך כותבת דבר. אין לי ספק שעוברים עליך ימים קשים מאד. זאת התמודדות מורכבת, שאכן יכולה לגזול הרבה כוחות גוף ונפש. ללא ספק, הדבר הנכון לעשות כרגע הוא לגייס את מירב העזרה שאת יכולה. הורים, חברים, אחים ואחיות, כל מי שאפשר. אם את מרגישה שאת מתקשה לטפל בתינוק שלך, אל תישארי לבד. יש מצבים בהם נוכחות של אדם קרוב מהווה נחמה וקרש הצלה ממש. העובדה שעומדים לפניכם עוד משפטים מטילה עליך כרגע צל כבד, ולכן, ממש כמו סקארלט אוהרה בסרט חלף עם הרוח, אפשר להגיד "אחשוב על זה מחר, מחר יום חדש". נסי לא לראות את הצרות כשק אחד כבד ובלתי אפשרי, אלא לחלק אותן לרמת היומיום. כל יום שעובר הוא ניצחון קטן. הרצון למות, מובן ככל שיהיה, הוא פריווילגיה שאינך יכולה להרשות לעצמך. יש המון אנשים שזקוקים לך. אם את מרגישה שאינך יכולה בשום אופן להתמודד בכוחות עצמך, פני לקבלת סיוע מקצועי. את מוזמנת לפנות אלי דרך המייל האישי. לילה טוב וחיבוק ליאת

היי רינה, טוב לשמוע ממך שוב, רק חבל שזה בנסיבות כאלה.. אני קוראת רק בדיעבד את השרשור וטוב לשמוע שהתחזקת, כנראה שבתקופה הזאת צפוי שיהיו נקודות של נפילה ולאחר מכן התחזקות. אם את זוכרת סיפרתי לך אז על המקרה של אחי. אני אספר לך שההורים שלי במצב נפשי מאוד קשה וכנראה שכל עוד הוא "בפנים" הם יזדהו עם התחושות שלו ויהיו שקועים בצער ורחמים עצמיים. ידיי כבולות. זה מצער ומדאיג אותי..אבל על אף שהגישה הזאת מובנת לי, כדאי להתחזק ולא לתת לקושי ולמשבר לשבור אותנו. צריך למזער נזקים ובאורך רוח וסבלנות לשאוף ולראות את הסוף. להבין שהחיים יחזרו לתקינותם אחרי שהכל יסתיים, בינתיים צריך להיות מעשיים ולעשות כל מה שאפשר, יחד עם העצב, בלי לשקוע ולתת לזה להרוס את החיים. מערכות המשפט והכלא מאוד נוקשות, כמו שכתבתי לך אז רמת בתי הכליאה בארץ מהנמוכים שיש. אגב, בגלל המצב הירוד והצפיפות הנוראית בבתי הכלא, יש היום הצעת חוק (בשלבים מתקדמים) להכפיל את השחרור המינהלי. (בנוסף ל-1/3, ישנה תקופת קיצור מינהלית בהתאם לתקופה שנקצבה). יש תקווה..מצאי את נקודות האור ותאחזי בהן. מקווה שמצאתם עו"ד טוב שיטפל היטב במישור המישפטי וגם הסנגוריה הציבורית מטפלת לא רע. אנונימית

ביתי היתה עם מטפלת מגיל שלושה חודשים עד גיל שנה וחצי. בספטמבר נכנסה לגן. הקליטה היתה מאד קשה. (כחודש) אבל היום ביתי (ואני) מאד מרוצה בגן. היא שמחה ללכת ומתפתחת יפה. הגן מאד מוצא חן בעיני וכך גם הצוות. עם זאת אני מתלבטת לגבי שנה הבאה. הגן מאד רחוק מאיתנו שכן התקשיתי למצא גן שישביע את רצוני ויתאים לגילה. שנה הבאה היא מיועדת לעלות קבוצה (הגן מחולק לשנתונים) והמשמעות: מבנה אחר וצוות אחר אך אותם ילדים אליהם כבר התרגלה. עם זאת היא לא תוכל להמשיך עם אותה קבוצה עד לגן חובה שכן הגן כאמור לא באותו איזור מגורים. בנוסף אני צפוייה ללדת במאי כך שבפני הילדה עומדות הסתגלויות נוספות. אני שוקלת להעבירה לגן חדש בשנה הבאה כדי להקל עלי את הנסיעות הלוך חזור לגן שלה אבל אני מאד מתלבטת האם זהו הזמן הנכון. התחלת גן חדש תהיה ארבעה חודשים לאחר הלידה (אני אפילו לא בטוחה שהיא תספיק להסתגל לאח החדש עד אז) לכן אולי כדאי לנסות ולשמר את סביבת הגן כמה שאפשר. מצד שני בגן הנוכחי רק קבוצת הילדים תשאר אותו הדבר. ומתישהו יהיה צורך לעבור לקבוצת ילדים חדשה לגמרי (ואף אמרו לי שהסתגלות זו אף קשה יותר לקראת גן חובה שכן אז כבר נוצרות חברויות אמיתיות). כמובן שאשקול להעביר אותה גן רק אם אמצא גן שיהיה איכותי במידה דומה לתנאיה עכשיו, ושיהיה אפשרי להמשיך בו לפחות עד גן חובה. ההתלבטות שלי היא בעיקר בגלל שלביתי יש קשיי הסתגלות לתנאים חדשים יותר מלילדים אחרים.

היי נעמה, רק אתמול כתבתי כאן על האחריות שלנו, כהורים, לבחור עבור ילדינו את המיטב. בכל הנוגע לגן (במיוחד הראשון), הורים אכן עושים מאמצים כבירים למצוא את המסגרת הטובה ביותר העומדת לרשותם. אלא שלעיתים אנו נתקלים בהיסחפות מוזרה, ורואים הורים שמוכנים לבלות על הכבישים זמן מיותר כדי להגיע לגן ילדים אטרקטיבי במיוחד, גם במחיר של אי נוחות וטרדה גדולה ברמת היומיום. יתכן שלא כל הפסיכולוגים יסכימו איתי, אבל אני סבורה שלפעמים מוטב להתפשר על גן סביר הנמצא בקרבת הבית ומאפשר התנהלות נוחה, על פני הרפתקאות הירואיות שלא תמיד מוכיחות את יתרונן, ואשר מכניסות הרבה מתח כל בוקר. חשבי על כך שתהיי בשנה הבאה עם תינוק קטן, והניידות תקשה עלייך. כשהגן קרוב, קל יותר להיעזר באמהות-שכנות שיוכלו להתגייס לעזרה ביום גשם או חמסין (או סתם כשהתינוק רק עכשיו נרדם). גם למצוא חברים לאחה"צ קל יותר כשהגן קרוב לבית, ואין צורך להסיע למרחקים. אני חושבת שקשיי הקליטה הפוטנציאליים של הילדה בטלים בשישים מול המחירים של גן רחוק. ילדים הם יצורים סתגלניים, ועלינו לסמוך עליהם ולבטוח ביכולתם להתמודד גם עם משברים התפתחותיים צפויים. זאת דעתי, אך בהחלט מעניין לשמוע דעות של אמהות מנוסות נוספות. אתן מוזמנות ליאת

שלום למנהלי הפורום!רציתי לשתף אני אמנם עליתי לפורום בעבר לגבי המצב אבל זה לא ממש השתפר סיפרתי כי עזבתי עבודה של ניהול אחרי שנתיים וחצי וזה עדיין רודף אותי כאילו על כל טעות שיש שם מפילים את כיביכול עליי כי אני לא שם זה מאוד כואב כי כשההיתי שם ניסיתי שהכל יהיה מושלם מכל הבחינות וברג שהרגשתי שאני לא מסוגלת יותר עזבתי אז גם ויתרתי על פיצויים וגם לא יצאתי בסדר אני מרגישה שזה תוקע אותי מאוד ולא נותן לי להמשיך בחיי עם כל העיניינים מסביב של החיים אני פתאום מרגישה רגשות אשם אולי באמת לא ניהלתי כמו שצריך ועוד תחושות רבות ולא נעימות אני גם ככה לא בידיוק יודעת מה אני רוצה מעצי וזה בכלל עוד יותר משפיע עלי בפרט שאותם בנות שהיו עובדות שלי ואיתי במשך התקופה נשארו שם ואני יוצאת "רעה" כלפיהן איך מתמודדים איך ממשיכים הלאה בלי רגשות אשם ולהיות נקייה מצפונית?? תודה מראש אשמח לשמוע תגובות!!!

שלום ירין, לא לגמרי ברור אם את אכן אחראית לכל מחדלי החברה שעזבת (סביר להניח שלא), אבל הציפייה לתפקד באופן מושלם תמיד ובכל מצב נשמעת לא מציאותית. מן הסתם, היו דברים שעשית היטב, ודברים שעשית פחות טוב, ועדיין אין בכך כדי להפוך אותך לרעה או ראוייה לגינוי. בהנחה שהמספר 22 מציין את גילך, את עדיין בראשית דרכך כאדם יצרני ובוגר, וחבל לצאת אל העולם מנקודת פתיחה כל כך לא סלחנית. הייתי ממליצה לך להשתחרר מן העמדה הזו, למצוא לך מקום עבודה חדש, וליישם את כל מה שלמדת משגיאות העבר. במידה ואת מרגישה שקשה לך להגמיש עמדה כה מייסרת ותובענית כלפי עצמך, אפשר להיעזר גם בייעוץ פסיכולוגי. דרך צלחה ליאת

הם תלותיות במישהו היא בעיה פסיכולוגית?

היי, "בלעדייך אני חצי בן-אדם בלעדייך אני בעצם כלום..." מתי מילות האהבה נתפסות כפחות חינניות או מדאיגות? כולנו נעים או ממוקמים איפשהו על הציר תלות-עצמאות, ואין מי שמשוחרר כליל מן הצורך באישור/יחס/חום/קרבה מצד האחרים. אנחנו בכל זאת חיות חברתיות. עם זאת, כאשר הצורך בנוכחותו ואישורו של הזולת הופך תנאי לתחושת קיום וערך, כאשר אדם מרגיש שאין לו קיום משמעותי בעולם ללא האחר (סימביוזה), כאשר אדם פועל נואשות להימנע מנטישה אמיתית (פיזית או רגשית) או איום בנטישה גם במחיר וויתור על צרכיו ושאיפותיו, אזי יש לראות בכך פגיעה ברווחתו הנפשית. מצבים כאלה נהוג לראות כבעיה פסיכולוגית המצדיקה התערבות טיפולית. בברכה ליאת

יש הפרעה נפשית שנקראת "הפרעת אישיות תלותית". סבל בלתי יתואר.

היי ליאת, רציתי לשאול האם הפסיכולוגית אמורה לרשום בפניה כל מיני נקודות במשך המפגש...או שהכל בראש... ואם זה שאני רושמת כל מיני נקודות שאני רוצה לדבר עליהן נראה מוזר? כי אני חושבת שבעיניה כן..(היא שואלת מאיפה השיטה הזו..) תודה

היי, כנראה שלכל מטפל יש את הדרכים שלו לזכור את תכני הפגישה. יש מי שאינם רושמים דבר במהלך הפגישה מתוך העדפה לשמור על קשר עין רציף והתכווננות מושלמת אל מטופל. יש מי שרושמים כל מילה, ויש מי שרושמים "ראשי פרקים". לכל שיטה יש יתרונות וחסרונות. פרויד, אגב, המליץ למטפל לשמור על קשב קבוע ו'מרחף', והזהיר מפני הסלקציה של "מה חשוב ומה לא" הנעשית אוטומטית כאשר אנו רושמים. אני מניחה שכל מטפל לומד עם הזמן מהי הדרך הנוחה לו, ומיישם אותה לטובת הטיפול. גם בין המטופלים יש הבדלים. חלקם מעדיפים לבוא 'נקיים' ולזרום עם הפגישה, חלקם באים עם אג'נדה מאורגנת ומסודרת (לפעמים רשומה בצורה מסודרת ולפעמים מאורגנת בראש), וחלקם באים עם שברי רעיונות, המתגבשים במהלך הפגישה. כל האופנים האלה מקובלים ואין בהם כל דבר מוזר. אחרי הכל, אם רושמים אז זוכרים :-) לילה טוב ליאת

הלוואי והפסיכולוג שלי היה רושם! הוא שוכח המון דברים, הוא לא רושם כלום במהלך הפגישות ותוך כדי אני מרגישה שהוא מאד איתי ברגש ובקשב. אבל הוא מסוגל לשכוח דברים שנראים לי מהותיים, או לשאול שאלה שמראה כמה שהוא שכח מה שסיפרתי לו. אני יודעת שהוא רק בן אדם והוא לא יכול לזכור הכל, וגם היה מרגיש לי לא נוח אם הוא היה רושם כל רגע אבל אני לא מצליחה לא להעלב כשזה קורה. ואני לא מדברת על לשכוח משהו קטן ושולי אלא דברים שהם גם יותר חשובים לי ארועים שקשורים אצלי בהרבה רגשות כואבים ומבולבלים ממילא. בפגישה הלפני אחרונה שלנו זה שוב קרה. פעםפ הייתי כועסת והיום אני פשוט מיואשת. אני לא רוצה לעזוב את הטיפול וגם זה נראה לי מטופש להגיד לו על כל דבר שזה חשוב ושיזכור. אבל אני לא יודעת מה לעשות. אני ממש לא רוצה שזה ימשיך ככה.

אני לא יודעת אם זה הפורום המתאים אבל אולי תפנו אותי אני חושבת שאני קלפטומנית אני לא גונבת מחנוית או משהו כזה זה בעיקר כסף מאנשים, לא הרבה... אבל אתם יודעת, כמה שקלים, 20, 50. זה התחיל מהארנק של אבא, ולפעמים גם מחברים אבל לא הרבה כסף. זה לפעמים גם חפצים קטנים של אנשים אבל בעיקר כסף... מה עושים?

ערב טוב, מה עושים? הולכים מהר מהר לקבל עזרה. גניבות קטנות מן הסוג שאת מתארת, בהיותן חסרות חשיבות מהבחינה החומרית, מעידות לאו דווקא על מצוקה כלכלית, אלא על דחף שאינו בר-כיבוש, שמקורו במניעים פנימיים עמוקים, המוצא פורקן בפעולת הגניבה. לפעמים נלווים לתופעה גם דיכאון וחרדה, אשמה ובושה, וכמובן (אם נתפסים) גם סכנה להסתבכות בפלילים. הפרעות מסוג זה (שליטה בדחף) מטופלות בדר"כ בשילוב של טיפול דינאמי (להבנת המניעים העמוקים העומדים בבסיס ההתנהגות) עם טכניקות התנהגותיות קוגניטיביות. בהצלחה רבה ליאת

שלום, רציתי לשאול הבן שלי כיום בן 3.5 היה בשנה שעברה בגן ויצו המדובר בירושלים שתים מתוך ארבעת המטפלות שנעצרו, היו המטפלות האישיות שלו בשנה שעברה, אני קצת מודאגת האמת שלא הבחנתי בסימנים חריגים אצל הילד וכמו כן הייתי די מרוצה. היו פה ושם דברים שהטרידו אותי מאוד כגון היתה תקופה שהוא היה מתעורר בלילה בצרחות וצועק שיעזבו אותו כאשר שאלתי את המטפלות מה קורה ואיך זה מתקשר לשהות שלו בגן הן טענו שהוא חולם, או שהוא נזכר בתגובות של ילדים מהגן ממהלך היום, אני מוכרחה לציין שהוא ילד קצת שובב אבל מאוד שמח ונראה שהכל בסדר אצלו , אני גם מניחה שאם אכן המטפלות התעללו בילדים הן בטח לא התחילו זאת השנה, אני די מבולבלת האם אני צריכה לבדוק משהו ? מה אני אמורה לעשות ? השנה הוא נמצא כבר בכיתת גן בגן אחר והוא השתלב מצויין. האם כדאי לקחת אותו לאבחון ? תודה.

היי דנה, צר לי לשמוע שמצאת את עצמך 'בכותרות' בהקשר כל כך מעורר חלחלה. הידיעה שכהורים לא הצלחנו לשמור על הילד שלנו מספיק, למרות שמאד מאד ניסינו, מעוררת הרבה אשמה, חרדה וחוסר אונים. אני בטוחה שכל אחד מהורי הגן חשים כמוך, ורגשות אלה מובנים לגמרי. מן התיאור שלך, אפשר להניח במידה סבירה של ביטחון שבנך לא נפגע באופן ניכר, וגם אם נחשף למידה זו או אחרת של התנהגות תוקפנית, הוא התגבר על כך הודות למנגנוני הסתגלות בריאים וסביבה תומכת וחמה שיש לו בבית. בהנחה שהתפתחותו תקינה והתנהגותו בגן ובבית אינה מעלה כל סיבה לדאגה, לא נראה לי שיש צורך באבחון. מקווה שתוכלו אתם, כהורים, להמשיך ולתת אמון באנשי חינוך וטיפול, ולשלוח את הילד בלב שקט למסגרות החינוך בעתיד. אין זה פוטר אותנו מן האחריות להמשיך ולבחור עבור ילדינו את המיטב, לפחות כל עוד הדבר תלוי בנו. מאחלת לכולנו הרבה ימים של שגרה נינוחה ושלווה ליאת

מההיבט הנפשי אני מתכוונת. הרי מדובר בילדים קטנים ממש? הפערים ברורים, ובכל זאת? שכרון כח? תסכולים מהחיים הפרטיים שלהן? מה ? ואיך לאור חשיפות בעבר הלא רחוק מקרים דומים במקומות אחרים, איך לא נלמד הלקח? כאמא לילדים אני מתחלחלת...והתחושה הזאת שאין אמון. המעילה הזאת באמון ההורים, גורמת לתחושות קשות מאד. ולדעתי על בית המשפט לתת את הדעת, כי מעבר לפגיעה האיומה בילדים. קיימת גם פגיעה קשה בהורים!!!!!!!!!!!!!!! הרעבת תינוקות.... אי סיפוק צרכיהם הבסיסיים..... אוי אחד גדול.

אני בשנות עשרים מוקדמות שלי ויש לי מלא בעיות בחיים שכבר אין לי מושג איפה להתחיל דבר ראשון אין לי בכלל חברות בכלל עד גיל 14 היו לי כ3 חברות שכולן התרופפו לאט אחת נהרגה לפני כ3 שנים אחת התחתנה וגם מעולם לא הסתדרתי איתה במיוחד יש לה אופי מאוד ילדותי היא עצבנית ואגואיסטית בצורה קיצונית יש לציין שהיא הייתה צועקת על אחיותיה הרבה גם כך שהבעיה שלי איתה לא תלויה בי . בעיה שני עם ההורים שאבא שלי מעולם לא תיפקד בתור אבא ואימא שלי הייתה עצבנית מאוד עד שהייתי בת 15 ואז לקתה במחלת נפש שהיום החלימה ממנה אך נשארה אדישה מאוד מעולם לא הייתה בעלת חוש הומור אופטימית היא מאוד חשדנית היסטרית וכל דבר מכניס אותה לחרדה קשה...למשל היום כשמדברים איתה היא בקושי עונה יש לה הרבה תלונות עליי על זה שאני עצבנית עלל כך שאין לי חברות על כך שנכשלתי בלימודים אקדמאים לפני שנה .....(פשוט הייתה בחירה גרועה שלדעתי נבעה מלחץ משפחתי להתחיל ללמוד כבר) אין אפשרות לצאת מהיישוב לעבור לגור עם שותפה כי אנחנו חברה דתית ופרימיטיבית שתמיד דואגים שהבחורה לא תביא כתם שחור על המשפחה....אני לבושה באופן דתי מאוד (לא יהודיה)ודי מודאגת אם אמצא עבודה אחרי לימודים אקדמים(התחלתי השנה ללמוד במוסד אקדמי) בנוסף לכל אני לא נראית טוב כ"כ למרות שאני גבוהה והורדתי הרבה במשקל הייתי מאוהבת בבחור רווק שמבוגר ממני בכ15 שנה קצת דיברתי עם אותו בחור והוא אמר לי שהוא רוצה בת זוג חברה איך שתקרא לזה שהיא יפה(אני יודעת על עצמי שאני לא יפה כ"כ ) ולא סתם מאוהבת עד עכשיו אני חושבת על הבחור הזה הרבה אבל מה כבר אפשר לעשות מדובר בבחור נאה ובהחלט מבחינת מראה חיצוני מגיע לו מישהי שנראית חמודה ,לא שדיברתי איתו בפירוש ...הוא אמר את זה בהקשר לנושא זוגיות שדיברנו לפעמים אני בוכה נכנסת הרבה לדכאונות ולייאוש אני מכירה הרבה בנות שלא נראות טוב ויש להן ביטחון עצמי בשמיים איך???.. הבטחון העצמי שלי באדמה .... האם לא תהיה לי זוגיות אף פעם מעולם לא היה לי חבר? עניין החברות .(עם בנות)מאוד חשוב לי גם את זה אין לי .... לא כ"כ מסתדרת עם הורים אימי עקרת בבית לא עושה כלום ולדעתי היא נכנסת לעוד יותר דכאון בגלל זה...ונמאס לי מכך שהיא מעולם לא אמרה עליי מילה טובבה רק מילים רעות.......היא חושבת שהיא בכלל לא אשמה במצב שלי אני אומרת לה שאיך שבןאדם רואה את ההורים שלו מתנהגים כך יתנהג או קרובי משפחה אחרים כגון דודות דודים סבים סבתות אין אנשים עם חוש הומור כריזמתיים ומאוד חברותיים במשפחתי יש פה גם את העניין התורשתי חיזוקים שאדם מקבל מהסביבה אם אדם יקבל כל הזמן רק תגובות שליליות האם ירצה להשתפר? גם אין לי אחיות בכלל יש לי אח שאני איכשהו מסתדרת איתו. אימי טוענת שאני מבזבזת המון כסף על לימודים היא לא מבינה שזה לטובתי אח"כ שזה מעלה את הביטחון העצמי של אדם שככל שהלימודים של אדם מתקדמם יותר כך תהיה לו הכנסה גבוהה יור אפשרויות תעסוקה רבות היא עצמה סיימה בית ספר יסודי בלבד אבא שלי בכלל לא יודע מה אני לומדת ואיפה וגם לא סיפרתי לו והוא גם מעדיף שאעבוד ולא אלמד אבל לי מה לעשות לא מתאימים עבודות ניקיון שמרטפות ושטויות כאל אם אני מסוגלת ליותר............. בקיצור מה עושים... אין לי כ"כ אפשרות ללכת לפסיכולוגית מחוץ למסגרת לימודית כי בחברה הפרימיטיבית שלנו בן אדם שהולך לפסיכולוג או פסיכולוגית נחשב כאילו סתם מבזבז כסף או חולה נפש......... אני אומרת רק במסגרת לימודית כי אז לא יידעו על הטיפול וזה יהיה סודי אשמח אם תעזרו לי

ערב טוב, גדעון ישוב לענות בימים שבת-ראשון, ועד אז, כמה מחשבות משלי. ראשית, אני מחזקת אותך על העקשנות להמשיך וללמוד, למרות שבמשפחה שלך קצת מעקמים את האף. חשוב מאד שנשים (בכל המגזרים) ייאבקו על זכויותיהן לשוויון, ויפעלו לשינוי דפוסים ישנים של אפלייה וקיפוח. אני ממליצה לך להימנע מלראות בהורייך ומשפחתך את הגורמים הישירים לתקיעות שלך. גם מול נסיבות חיים קשות, אנשים נאבקים להיחלץ, מתקדמים, ויוצרים עבור עצמם תשתית חדשה לעתיד טוב יותר. ההשקעה צריכה להיות בעצמך, במשימות חייך הנוכחיות והעתידיות, ובשיפור הכישורים הבינאישיים שלך. לכן, אני ממליצה בחום לפנות לשירות הפסיכולוגי באוניברסיטה (יש קרנות המיועדות לסיוע כלכלי לסטודנטים ערביים), ולהתחיל בטיפול אישי באוריינטציה דינאמית. דרך צלחה ליאת

שלום, אני חוששת שאחותי בת ה 22 אנורקסית. מהם הסימנים לאנורקסיה? איך ניתן להיות בטוחים? והאם יש דברים שאני יכולה לעקוב אחרייהם כדי לבדוק את חששותיי? היא רזה מאוד, הלחיים שלה מוכנסות פנימה..היא נראית כמו מקל וכל הזמן אומרת שהיא שמנה... אני פוחדת.. אנא עזרו לי, תודה.

חשוב לדעת מה הם הרגלי האכילה שלה. האם אוכלת באופן מסודר האם נגעלת מאוכל ובכלל מה ההתיחסות שלה לכל מה שקשור באוכל. במקרה של חשש להפרעת אכילה יש לפנות למרפאה להפרעות אכילה שנמצאת בדרך כלל במרפאות חוץ של בתי חולים .

שלום נופר, כל הכבוד על העירנות והדאגה. אנורקסיה היא אכן הפרעה מסוכנת, וכדאי להתערב בה מוקדם ככל האפשר. לא את ולא אני נוכל לאבחן מכאן אנורקסיה, ולכן חשוב ביותר להגיע להערכה אצל איש מקצוע מיומן. אני מזכירה לכולנו שלא כל ירידה במשקל קשורה בהכרח להפרעת אכילה, אבל רמזים לכיוון כזה אפשר למצוא בעיוות בתפיסת הגוף (כאשר, באמת, הנערה הרזה תופסת את עצמה כשמנה). אני מצרפת רשימה של כתובות ואתרים רלוונטיים, בהם תוכלי למצוא עוד מידע על התופעה ועל גופי סיוע. http://www.sahar.org.il/ed.asp בהצלחה ליאת

למנהלי הפורום שלום. אני מטופלת מזה חצי שנה אצל פסיכולוגית.לאחרונה פיתחתי רגשות כלפיה וזה כולל גם פנטזיות מיניות,למרות שאני לא לסבית זה קרה לי רק איתה,וחוץ מזה יש לי לפעמים רצון להתחבק איתה שהיא תהיה קצת אמא שלי שתגונן עליי ושתשמור עליי ואני לםעמים גם נורא דואגת לה.בפגישה האחרונה היא היתה מצוננת ישבה עם תישו כל הפגישה ונורא דאגתי לה אבל לא העזתי להגיד לה. שמעתי על מושג בפסיכולוגיה שנקרא העברה נדמה לי שזה מה שקורה לי איתה.אבל אני רוצה לצאת מזה מבלי לספר לה אחרכך אני ירגיש אי נעימות בחברתה וזה יקשה עליי להגיע לפגישות פעם בשבוע.אני נורא נבוכה מזה וחושבת לעזוב את הטיפול למרות שהוא די עזר לי והתקדמתי. אפשר לשאול אותכם בתור פסיכולוגים מה אתם מרגישים שמטופל מספר לכם שהוא מאוד אוהב אותכם?זה מליחץ אותכם? האם פסיכולוג אוהב את כל המטפולים שלו באותה מידה או שלפעמים יש אחד שהוא יותר אהוב או הכי הכי מכולם.אני רוצה להיות ההכי אהובה שלה שהיא תאהב אותי ולפעמים אני רוצה שהיא תדאג לי יותר. לא יודעת איך לספר לה ואיך להתמודד עם זה.אני לא חושבת שהיא תשמח לשמוע. ומשהו אחרון אני מתגייסת לצבא בפברואר והיא הציעה לי שנפגש גם שאני יהיה בצבא אבל זה יהיה בתשלום פרטי עד עכשיו שילמתי כחברת קופת חולים ויהיה לי קשה להגיע לפגשות כי זה יהיה יקר ובתור חיילת לא יהיה לי זמן ורציתי גם שתעזרו לי לחשוב על סוף יפה לטיפול.כדאי ליפרד מבלי לגלות לה או שכדאי כן? אני יודעת שאני יתגעגע אליה ויהיה לי קשה לא לחשוב עליה.מה גם שקצת נעלבתי שהיא ביקשה תשלום פרטי למ היא לא באה לקראתי בעניין הזה ועוד בידיעה שאני יהיה חיילת? אודה לכם אם תשיבו לי אני מבולבלת תודה וגם אתם נהדרים הפורום מקסים

פיתןח רגשות כלפי מטפל במהלך טיפול פסיכולוגי זוהי תופעה מוכרת ויש להניח שהפסיכולוגית שלך מודעת לאפשרות שזה יקרה. למרות שאת במבוכה מהעניין, אם תצליחי להתגבר על כך ולשתף את הפסיכולוגית בהרגשתך , גם אם היא לא תרגיש נוח, לפחות הוצאת החוצה רגש שהיה חבוי בך ולא ידעת איך להתמודד איתו.

ליטל, הקשר בין מטפל-מטופל מאוד חשוב על מנת שהטיפול יצליח. מצאת אצל המטפלת שלך מישהי שמקשיבה, מקבלת אותך ואת דברייך, מייעצת ותורמת להתקדמות שלך- לכן הרגשות שיש לך אליה טבעיים ואין לך שום סיבה להתבייש בהן. כשם שהמטפלת שלך קיבלה את דברייך עד כה, אני בטוחה שהיא תקבל בהבנה גם את רגשותייך. מלבד זאת, אני מאמינה שהיא כבר שמה לב לכך שאת אוהבת אותה מפני שהגוף שלנו מדבר גם ללא מילים. אני בטוחה שתגרמי שמחה למטפלת שלך אם תגידי לה שאת אוהבת אותה ודואגת לה, את לא שמחה שאומרים לך דבר כזה?? בוודאי שאין צורך לעזוב את הטיפול מפני שאת אוהבת את המטפלת שלך.. להיפך, עם רגשות כאלה הוא יכול לעבוד לטובתך. שיהיה בהצלחה בטיפול ובצבא

היי ליטל, רבות נכתב - גם בפורום שלנו - על אהבה בטיפול, כולל משיכה אירוטית אל המטפל/ת. כמו שהזכירו גם ארז ודנה, מדובר בתהליך טבעי ונפוץ, שמטפל מיומן יודע לרתום לטובת הטיפול והמטופל. לא נכון ולא כדאי לעזוב את הטיפול מסיבה כזו, וגם אני ממליצה לך להתגבר על המבוכה ולפתוח את זה מולה. גם המשאלה להיות ה-מטופלת ה-אהובה והמועדפת, היא משאלה טבעית ומובנת, ומעידה על קשר קרוב ומשמעותי. אין לי ספק שגם את חשובה ומשמעותית עבור המטפלת שלך, שאלמלא כן קרבה כזו לא הייתה מתאפשרת. ההצעה שלה לעבור לטיפול פרטי באה - ככל הנראה - על רקע החוק המחייב חיילים להיות מטופלים במסגרת הצבא בלבד. מסיבה זו היא לא תוכל לראות אותך יותר דרך קופ"ח. אני משוכנעת שלא מדובר בבצע כסף. אני חושבת שיש לכן לא מעט עניינים לדון בהם בפגישות הקרובות. כולנו מאחלים לך גיוס נעים, שרות מעניין והרבה הרבה בריאות ליאת

תודה רבה ליאת.עזרת לי מאוד

איך בני אדם בנויים מבחינה רגשית כל כך דומה... כמו שאת מבינה קראתי את מה שכתבת והזדהתי עם כל מילה. היום אני פחות משתמשת במילה מאוהבת אבל אני מאד אוהבת . הייתה לי גם תקופה שדאגתי לה מאד. כשהיא הייתה טסה לחו"ל קיוויתי שהכל בסדר והמטוס נחת בשלום. הייתה תקופה שהיא הרזתה וכולי הייתי בפחד שהיא חולה וכו וכו וכו. עכשיו שקראתי את החלום שלך להיות ה מטופלת הכי מיוחדת הפלת אותי על הרצפה כי בפגישה האחרונה שלי אמרתי בידיוק במילים אלו למטפלת שלי שאני רוצה להיות המטופלת הכי מיוחדת והכי אהובה עלייה והיא ענתה לי תשובה דומה למה שליאת ענתה לך ואמרה שהיא אוהבת את כל המטופלים שלה וכולם מיוחדים ושאם הייתי המטופלת הכי מיוחדת זה לא היה עושה בכלל טוב לטיפול ולי. אני לא כל כך מבינה למה אבל אני מאמינה לה. כנראה שזה החלק בטיפול שרובנו עוברים . אין לי מילות נחמה אבל אני רק יכולה להגיד לך שהגעתי לתובנה שהמטפלים לא כאלה משולמים כמו שנראה לנו בשעה של טיפול אז תקחי את זה עכשיו ויום אחד תביני את זה יותר לעומק כשזה יהיה מתאים לך ונכון. בנתיים חשוב שתדברי איתה על זה זה לא יזיק לטיפול ולהפך רק יועיל . אני חושבת שהמטפלים רגילים לסוג כזה או אחר של קראש עליהם ויודעים להתמודד עם זה יפה. אם היא מטפלת טובה אז היא תשתמש בזה לטובת הטיפול ולקידומו. את יכולה להגיד לה הכל. מניסיון אישי. ואמרתי הכלללללל לגבי הרגשות שלי הדאגות שלי ההתאהבות שלי ופשוט הכל והכל היה מקובל בחדר וטבעי. לכי על זה זה רק יעזור לך... בהצלחה מיכל

אני בת 25 אני עובדת חצי משרה ומרוויחה משכורת מגוחכת.עקב טראומה שעברתי בעבר(אונס קשה)לא הצלחתי לסיים 12 שנ"ל וכמובן שלא עשיתי את הבגרויות.אי לכך אף מקום עבודה "מכובד" לא מקבל אותי ואני נאלצת לעבוד בשכר רעב.אני נורא רוצה להשלים את הלימודים אבל אין לי כסף את המעט שאני מרוויחה אני צריכה כדי להתקיים.על תואר אקדמי אין אפילו מה לדבר כי יקח לי המון זמן להשלים בגרויות... נגזר עליי להיות בורה וטיפשה והכל בגלל האנס המנוול אם הוא לא היה אונס אותי הייתי מסיימת לימודים בהצלחה הייתי תלמידה מצטיינת... אני נורא מדוכאת מהמחשבה הזאת כמה שאני טיפשה אני רוצה להגיע למשהו בחיים לעזאזל ואני לא יכולה אין לי כסף ללמוד אינני מצליחה לחסוך,אין לי ממי לבקש עזרה כרגע.אני לא יכולה לשאת יותר את המחשבות האלה,לא יכולה ולא רוצה לחיות עם משכורת רעב וללא השכלה,כנראה שזה מה שאני שווה כנראה מגיע לי... אני מתביישת במצב הזה ופשוט אני לא יכולה יותר להסתכל לאנשים בעיניים ולהגיע למקומות עבודה ולהציג את עצמי כך:אני חן הנסיון התעסוקתי שלי הוא כזה וכזה ואין לי ת.בגרות הדימוי העצמי שלי מאוד נפגע הפסקתי לחפש עבודה אחרת כי מי יקח בחורה שהיא"בור ועם הארץ".......... אין לי כסף לטיפול אפילו.... במסגרת ציבורית יש תור המתנה ארוך.....אני מחכה כבר חודש ואני לא יכולה לחכות יותר.הדימוי העצמי שלי ברצפה אני מסתובבת עם האף עמוק באדמה ואין מי שיבין אותי.אני לא יכולה לחסוך ממשכורת של 2300 ש"ח שעליי לשלם שכ"ד ועוד...איך אפשר? השאלות שלי: 1.איך להתגבר על חוסר הבטחון(הייתי בעלת בטחון עצמי כרגע לא...כבר לא...) 2.האם אני צריכה להיות יותר סלחנית עם עצמי או שזה מגיע לי? 3.איזה סוג של טיפול אני צריכה אם בכלל? סליחה על אורך המכתב הרגשתי צורך לשפוך את הלב.

חן, שלום. דרך אחת היא להמשיך בחיים האלה ולא להיות מרוצה..... אבל לדעתי, אם את בחורה בריאה, את יכולה לעבוד באופן זמני בכל עבודה קשה שלא דורשת השכלה, אבל יכולה להכניס לך הרבה כסף. בכסף שתרוויחי תוכלי קודם כל לטפל בטראומה הנוראית שעברת, ואחר כך לממן לך לימודים, ולהתחיל להתקדם. רבות מחברותי ניקו בתים, משרדים, חילקו בלילה עיתונים, ועשו הכל כדי לממן לעצמן לימודים. היום הן מסתכלות לאחור ממרומי המשרות שלהן, מלאות סיפוק. בעיני, לשבת בעבודה שמכניסה משכורת רעב ולקטר זה ויתור. אני מאחלת לך הצלחה ענת

ברור שאת צריכה להיות סלחנית עם עצמך, זה לא מגיע לך ולא לאף אחד אחר. לדעתי את צריכה מטפל טוב)עם הכשרה טובה וניסיון) זה יותר חשוב מסוג הטיפול , מה גם שבדרך כלל היום יש שילוב של הגישות השונות. 2300 זה באמת לא מספיק לחיות את מציינת שזה מחצי משרה, מה עם חצי המשרה שנייה? אולי תעשי עבודות הקלדה לאנשים וכד'.. וכך תוכלי להשלים הכנסה , זה יכול להיות כסף לא רע.(אני עשיתי את זה בעבר גם כשהייתה לי הכנסה יחסית גבוהה כי זה משתלם) לגבי הבטחון העצמי כדאי לך לעבוד על זה(בטיפול) זה יכול לעזור לך בחיים גם כדי להתקדם לעבודה וכד' . אני לא יודעת איזה מקצוע את רוצה, ניתן ללמוד ללא בגרות באוניברסיטה הפתוחה(במידה ויש שם תחום שאת מעוניינת) ולשלב עבוד הביחד זה דורש משמעת עצמית גבוהה ולדעתי זה יותר קשה.. לאחר מכן בסיום התואר הסטודנטים יכולים להמשיך תואר שני באוניברסיטה רגילה. נכון זה קשה לא קל, אני חושבת שהדבר הכי קשה זה הצעד הראשון של השינוי ואחר כך למרות הרגעים הקשים אני משערת שהדברים יתחילו לזוז.

חן יקרה, האונס שעברת משפיע על חייך כמו סרטן-הוא מתפשט ושולח גרורות לכל תחום בחייך. אני מרגישה המון כאב וייאוש מדברייך ורוצה להגיד לך שוב ושוב שאת שווה, שאת לא אשמה אבל יודעת שלא משנה כמה אני אכתוב את זה, לא משנה אם אני אמלא הודעה שלמה רק בזה, זה לא יעזור מפני שיש לך המון דברים לא פתורים. שום אימרה של אף אחד מהפורום לא יוכלו להעביר את התחושות הקשות שלך. ניתן לתת לך עיצות רבות לגבי המשך דרכך אבל השאלה היא האם את באמת מוכנה להאבק על עצמך (ואת שווה את המאבק) והאם את מוכנה להחליט שזהו הרגע שבו את מפסיקה לתת לאנס כל כך הרבה כוח ומחזירה את המושכות שלך לידיים שלך. אני לא אומרת שזה קל, אבל אם את מוכנה לעשות כן מחכה לך דרך ארוכה ולא קלה אבל בסופה נמצא שכרה. דבר ראשון הייתי מייעצת לך לפנות לטיפול. היום ישנם טיפולים דרך קופת חולים שהעלות שלהם נמוכה מאוד ואני אומנם לא מתמצאת אבל יש גופים שונים שנותנים עזרה לנפגעות פגיעה מינית והייתי ממליצה לך להיעזר בשרותיהם. בקשר לשכר שאת מרוויחה- נשמע כאלו את פשוט פוחדת להגיע למקומות עבודה חדשים ולהתייצב מול אנשים זרים לראיונות, בנוסף לכך שאת לא מאמינה בעצמך ופוחדת ממה שאת משדרת ומאיך שאת נראית בעיניהם. זה דבר שעליו תוכלי לעבוד בטיפול, ובכל זאת אני בטוחה שברור לך שאת יכולה לעשות עבודות רבות שמשתלמות הרבה יותר טוב ממה שאת מרוויחה כרגע או בנוסף למה שאת מרוויחה. כמו שכתבו לפני את יכולה אפילו לנקות חדרי מדרגות ובתים (זה כסף מעולה ונקי ביד) אני עשיתי את זה בתקופה שלמדתי. בנוגע להשלמת הלימודים- היום יש מכינות באוניברסיטאות ומכללות שדרכן תוכלי לעשות כן, וללמוד שם דרך מילגות שונות. הכי חשוב חן, י ש ת ק ו ו ה ! ! ! ! אילו רק יכלתי לתת לך דוגמאות של אנשים שהיו בחור עמוק כל כך ואיבדו תקווה ויצאו משם וחיים היום חיים מלאים ומספקים (כולל סיפורים של נשים שעברו אונסים במהלך שנים).

חן יקרה, התגובות הנבונות שקיבלת כאן משלבות הרבה אמפתיה למצוקה ולסבל שאת נושאת זמן כה רב, יחד עם עידוד ודרבון לקום ולפעול לשינוי. אלה שתי התחושות העיקריות שהתעוררו גם אצלי כשקראתי את דברייך. כמו שכבר נאמר כאן, אנשים פועלים לפעמים כנגד כל הסיכויים, ונחושים לנצח גם נסיבות חיים אומללות ביותר. הצלחתם מעידה על כך שזה אפשרי. הרעיון של האוניברסיטה הפתוחה נראה כה פשוט וכה הגיוני, ותודה לרחל על שהזכירה אותו. זוהי מסגרת נפלאה, רצינית ומעמיקה, שיצא לי להכיר מקרוב, ואני ממליצה לך מכל הלב לבחון אותה ברצינות. אשר לטיפול פסיכולוגי, אני רוצה להזכיר שוב את קיומם של גופי סיוע המיועדים לנפגעי/ות תקיפה מינית, העושים מלאכתם נאמנה, ומאפשרים טיפול טוב ללא תשלום או בתשלום סמלי. ראי כאן- http://www.macom.org.il/rapehelp.asp אני שמחה שיכולנו להיות אוזן קשבת עבורך, ומקווה שתמצאי את הכוח לפעול למען עצמך. נשמח לשמוע מה שלומך ליאת

שלום ליאת, תודה על תשובתך.עודדת אותי המון. אני יודעת שאני חייבת להתרומם ולהפסיק לקטר כיוון שלקטר זה הכי קל וזה לא פותר שום דבר.לא הסברתי ,כנראה ,את עצמי נכון הבעיה היא יותר בדימוי העצמי הנמוך שלי שזה מה שתוקע אותי אין לי מספיק מוטיבציה כי אני בטוחה שאכשל וזה גם מה שאני משדרת כלפי חוץ ובראיון עבודה רואים עליי שאני חסרת בטחון ואני לא משדרת מספיק מוטיבציה לקבל את התפקיד.אם הייתי מראיינת את עצמי גם לא הייתי מקבלת אותי.זאת בעצם הבעיה העיקרית,חוסר הבטחון,בגלל זה אולי קשה לי לעשות צעד קדימה ואני נשארת תקועה במקום.מה גם שיש לי בעיה כלכלית וזה מעיק עלי וגורם לי למצב רוח רע ולדכדוך ושוב הולכת לראיון עבודה בחוסר חשק והרגשה שאני כשלון מה שבאמת קורה בסוף. איך אני יכולה לשנות את החשיבה השלילית שהורסת אותי?

מה המשמעות של הפרעה קונברסבית? מה המשמעות של הפרעה מסוג RCD.

היי אמיר, בהפרעה הקונברסיבית, לחץ או קונפליקט פסיכולוגי מומרים (קונברסיה=המרה) לסימפטומים גופניים (שיתוק או אובדן תפקודי אחר כלשהו) שאינם תוצאה של חבלה גופנית. בעבר, נקראו הקונברסיות בשם "היסטריה", אך שם זה חיזק את האמונה המוטעית כי הפרעה זו היא נחלתן של נשים בלבד (היסטרה=רחם). את הקיצור RCD איני מכירה, ואם תכתוב את המונח המלא אולי אצליח לעזור יותר. רק בריאות ליאת

שלום יש לי בן דוד בן 15. הוריו מחבר העמים. הוא נולד כאן. לפני כמה שנים המשפחה היגרה לאנגליה. לפני כשנה החל להסתבך עם עישון סמים קלים באנגליה ואפילו נעצר מספר פעמים. המצב הידרדר ואביו החליט שהפתרון הכי טוב בשבילו הוא לשלוח את אישתו ובנו לישראל לתקופת צינון בטענה כי באנגליה יש חופש גדול מדי להשתמש בסמים ושהילדים באנגליה חסרי משמעת. קיימת בעיה בין ההורים. כנראה שהאב רוצה "להיפטר" מאישתו ועכשיו יש לו תירוץ לכך. אני מבינה שיש בעיות בין ההורים, כבר מזמן יש בעיות ביניהם אבל להרחיק בצורה כל כך לא אחראית את שניהם כשבנו בכזאת צרה, זה פשוט חוסר אחריות!!! אני כל כך מבולבלת מהמורכבות של הסיפור, שאני לא יודעת איך להעביר את המסר. אנסה להמשיך.. ברור שהבעיה שיש לילד עקב הבעיה שיש בין ההורים. אף אחד מהם לא מסוגל לחנך אותו. הילד לא מצליח להתחבר לשום דבר ואף אחד, לא מתעניין בכלום. כל מה שמעניין אותו זה להסתובב עם בני נוער ששותים וגם הוא התחיל לשתות (שזה היה ברור שזה יקרה). אין לו עם מי להזדהות כש בעיקר חשובה הדמות של האבא אבל האבא הזניח אותם. אגב, הפתרון לשמירת קשר שהאבא מצא הוא לחזור לישראל כל כמה זמן במשך השנה. המצב של הילד מחמיר. הוא דורש כסף מאימו והיא כמובן לא מסכימה לתת לו. יש חשש שהוא יתחיל לגנוב או לסחור. הוא לא מקשיב לאמו כלל. באופן כללי הוא נראה ילד טוב אך הוא מאוד מבולבל. הוא התחיל ללכת לפסיכולוג. בינתיים הוא מזלזל בפסיכולוג אך ממשיך ללכת.אני המלצתי לאמא גם ללכת לפסיכולוג גם כדי להתמודד עם המצב שלה - בעלה הזניח אותה וגם ללמוד להתמודד עם המצב של בנה.האמא מתעקשת שלא בה הבעיה וממשיכה להאשים את בעלה בכל המצב. שכחתי לציין שאבחנו לו קשיי קשב והוא לא מוכן לקחת ריטלין. מדי פעם האמא מתפרצת בבכי ומחפשת עזרה אצל קרובי המשפחה ואני מאוד מבינה את המצוקה שלה אבל מצד שני היא צריכה להבין שגם לקרובי משפחה יש חיים משלהם ויש להם גם בעיות. היא חייבת לקחת יוזמה ולחפש דרכים כיצד לעזור לבנה. בנוסף לכך, יש לה בת נוספת בת 22 באנגליה. אני לא כל כך קרובה לבן דוד שלי אך אני יכולה לנסות לעשות משהו. אני מרגישה גרשות אשם שאני לא עושה משהו כדי לעזור לו אך אני מרגישה שאין לו כוחות נפשיים לעשות משהו וגם למשפחה שלי יהיה קשה להתמודד עם כך אינטנסיבית כי גם להם לא חסר בעיות. מה דעתכם?

נטלי שלום, את מתארת מצב משפחתי מורכב מאוד: משפחה מפוצלת בין אנגליה לישראל. נער עם בעיות התנהגות, סמים ומה לא. יש פסיכולוג בתמונה ואף הצעת לאם לגשת לפסיכולוג. נשמע לי שעשית מה שניתן לעשות ולכן אין סיבה ממשית שתרגישי רע עם עצמך או תחושי רגשות אשם. העזרה שהאמא צריכה היא יעוץ איך להתמודד עם הבן שלה. יעוץ שהיא יכולה לקבל אותו אצל פסיכולוג, או דרך השרות הפסיכולוגי-חינוכי באזור מגוריהם. בעיריות רבות ומועצות אזוריות רבות ישנה אפשרות להתייעץ גם לגבי בעיות סמים של בני הנעורים. המליצי לאם לפנות לשרותים הפסיכולוגיים באזור מגוריה כדי שיוכלו להכוון אותה הלאה. ובעיקר: אל תרגישי אשמה. את מתארת מצב שהינו מורכב גם לאנשי המקצוע. על אחת כמה וכמה לבני משפחה. בברכה, גדעון