פורום פסיכולוגיה קלינית

הננתי עוברת משברים קשים במהלך השנתיים האחרונות. שבמהלכם גם הליכי גירושים ועוד התמודדויות עים חובות ובעיות רבות. כתוצאה מכך הנני סובלת מאכילת יתר , כדי לברוח מהמציאות ולנחם את עצמי. האים כדורים נוגדי דיכאוו יכולים לעזור , ואים כן כיצד? האים ניתן לקבל כדורים נוגדי דיכאו ן אצל רופא המשפחה. אודה לך אים תענה לשאלותיי. תודה מראש סיגל

סיגל שלום, בדרך כלל צרות באות בזוגות. כך שגם הצרות החיצוניות הן רבות (תהליכי גרושים, חובות...) ואולי גם הצרות הפנימיות (דיכאון, הפרעות אכילה). במצבים כאלו היה טוב לו גם הפתרונות היו באים בזוגות: הווה אומר שילוב של פסיכותרפיה ואולי גם טיפול תרופתי במקרה הצורך. הטיפול השיחתי יכול לעזור בהתמודדות היומיומית, להתבונן על הקשיים וללמוד איך להתמודד איתם וללמוד מהם. הטיפול התרופתי יכול לחזק את ההתמודדות במקרה של דיכאון למשל. אמנם רופאי משפחה מוסמכים לתת תרופות אנטי דיכאוניות, אולם הייתי ממליץ לך לגשת להתייעצות פסיכולוגית (או פסיכיאטרית במידה ואת מעוניינת רק בטיפול תרופתי), כדי לקבל חוו"ד יותר מקיפה על מה יכול לסייע לך בתקופה זו. בהצלחה, גדעון

האם bpd היא הפרעה גנטית? איך אפשר למצוא פסיכולגית שמתמחה בהפרעה זו עבור בעלי? עדיפות לאחת באיזור המרכז אני נואשת

אפשר להמליץ לי על שמות במייל אישי

לא הפרעה גנטית. כל פסיכולוגית קלינית תתאים.

אם כוונתך ל- borderline personality disorder? אם כן מדובר בהפרעת אישיות. אין צורך בהכשרה מיוחדת בטיפול בהפרעה מסוג זה וכל פסיכולוג קליני יכול להתאים. כמובן שרצוי להגיע למישהו טוב, שקיבל המלצות ראויות. בברכה, גדעון

שלום רב, אם מאניה דיפרסיה היא עניין תורשתי, האם זה "מוסרי" להיכנס להריון? תודה רבה

דלילה שלום, ישנו אלמנט תורשתי במאניה דפרסיה. אך כמו כל דבר בתורשה, אין כל ביטחון שדווקא אלמנט המחלה הוא זה שיהיה גם בדור הבא. ולגבי המוסריות זו כבר שאלה בתחום הפילוסופי והאתי. לדעתי, הזכות להורות הינה לגיטימית גם לחולי מניה - דפרסיה. זכות שבאה עם החובה להיות בטיפול ומעקב רפואי . לדעתי אם אדם מקבל אחריות על חייו ומחלתו יוכל גם לקבל אחריות על הריונו וילדיו. בברכה, גדעון

שלום, אני אמא לשני ילדים (5, 10 ח'). מאז לידת בני הבכור גליתי שאני טיפוס חרדתי, פחדתי מכל מה/מי שיתקרב לילדי וידביק אותו באיזה וירוס. הפחד הזה רדף אותי לאורך שנים אך נחלש ככל שבני הגדול גדל. עם התינוק שלי, בדיוק אותו דבר ואפילו יותר גרוע, אני שוטפת הרבה ידיים חוששת ממי שמרים את התינוק אם הוא לא שטף ידיים לפני, במה הוא נגע לפני, האם הוא 100% בריא, ופוחדת מכל אפצ'י שיעול או נזלת באזור. אני מרגישה שאני בלחץ מלהפגש עם חברים/משפחה ולצאת כדי להגן על התינוק שלא יחלה וזה מאוד מפריע לי! (בסופו של דבר אני כן יוצאת איתו אבל עם תחושת לחץ ופחד ואני מרגישה שאני לא משוחררת אלא נמצאת כל הזמן בהרגשת הגנה ולחץ) האם יש לך כמה מילים להרגיע אותי (בלי להגיע לטיפול, כרגע אני לא במצב כלכלי מתאים לטיפול) תודה רבה.

אמאל2 שלום, הרצון לשמור מכל משמר על ילדינו הינו צורך בסיסי. ועם זאת עם הזמן מגיעה ההבנה שלמעשה יכולתינו לעשות זאת מוגבלת. ככל שעובר הזמן והילדים גדלים הם נחשפים להשפעות נוספות והיכולת להשפיע עליהם (וגם להגן) יורדת. אני מאמין שכשאנחנו מבינים את גבולות היכולת שלנו להגן ולשמור כך גם אנחנו נרגעים מחרדות מיותרות. למעשה ככל שהיכולת להרפות ולקבל גדלה וככל שהצורך לשלוט ולהיות על המשמר קטן, כך גם החרדות קטנות. אז למדי את עצמך להרפות, לקבל את גבולות היכולת שלך לשמור ולהגן וכך אני מקווה שלחצייך ופחדייך יפחתו. בברכה, גדעון

בני בן 5 ובשעות היום עדיין מפספס מידי פעם פיפי וקקי. זה לא קורה כמעט בגן. בעיקר בבית וגם אם יש אצלו חבר. לגבי הפיפי: הפיספוסים של הפיפי היו מאז ומתמיד (ניגמל בגיל שנתיים ו4 ח' מטיטול), זה לא שהוא לא שולט אלא פשוט "מתאפק". הוא ממש "רוקד" כשהוא צריך ומסרב ללכת לשרותים גם אם מזכירים לו ואז מה שקורה זה שפשוט יש תמיד "לחלוחית" במכנסיים. (הוא לא משתין הכל במכנסיים, רק את ההתחלה) זה כאילו הוא מפחד להפסיד פעילות חשובה בכך שיתפנה לשרותים.... בגן המצב הרבה יותר טוב והוא מצליח לשלוט הרבה יותר טוב. (אך קרה גם שחזר הביתה מס' פעמים עם תחתונים ומכנסיים "לחות" גם מהגן) המצב החמיר מאז הולדת אחיו התינוק. היום בן 10 ח' ניסינו את הגישה של להתעלם, ניסינו לדבר ולהסביר את הפן הבריאותי בהתאפקות - אך ללא הועיל. אין שיפור במצב. גם בלילות עדיין לא גמול מהפיפי, למרות שיש לילות יבשים, אבל בד"כ מרטיב בלילה ומתעורר כשהוא רטוב....(לפעמים גם לא) לגבי קקי: קורה שהוא פשוט עושה במכנסיים ואז פשוט מודיע לנו שברח לו.... לדעתי הוא פשוט מנסה למשוך תשומת לב (שלילית כמובן....) קשה מאוד במקרים כאלה להתעלם, כי זה מצריך גם ניקוי כללי שלו וזה מאוד מאוד מעצבן לנקות את הכל במיוחד שזה נמרח...(סליחה על התיאורים) הוא ילד מאוד חכם, רגיש, "נשמה טובה" ואהוב ליבנו. הגננת מגדירה אותו "ילד עדין" אבל הוא מתחבר דוקא לילדים התוססים במיוחד. בבית הוא מנסה עלינו את החוכמות שהוא לומד מחבריו, אבל בגן הוא ילד עדין. אשמח מאוד להכוונה איך לנהוג בשני המצבים שתיארתי..... אני פשוט לא יודעת כבר איך להגיב כדי שההתנהגות הזאת תחלוף אין לי ספק שההתנהגות קשורה גם לקנאה באחיו הקטן אבל למרות שאני מדברת איתו על רגשותיו, מאשרת אותם ונותנת לו הרגשת ביטחון ואהבה ללא סוף, עדיין ההתנהגויות נימשכות. אשמח לעזרתך ולעצותייך המחכימות בברכה

רחלי שלום, בגיל 5 ילדכם אמור כבר להיות עם שליטה על הסוגרים ולכן העצה הכי טובה שאני יכול לתת במקרה זה היא ללכת לפסיכולוג שתחום התמחותו הינה שליטה על הסוגרים ולהתייעץ עימו. מדובר על טיפול התנהגותי פשוט יחסית וקצר. נסי בשלב ראשון להתייעץ עם "קו להורה" באוניברסיטת תל-אביב (ימים ראשון ורביעי, בין השעות 09:00 ל15:00) בטלפון 03-6406888. בברכה, גדעון

שלום, לכולם. אני מחפשת פסיכולוג באיזור קריות או חדרה. ואולי מנהלי הפורום הנכבדים יכולים להסביר איך בכלל מחפשים פסיכולוג? תודה על העזרה.

סבט שלום, שלב ראשון בחיפוש פסיכולוג זה לדעת מה לחפש. כלומר לדעת יותר על טיפול נפשי. לשם כך ניתן למשל לקרוא את ספרו של דרור גרין או ספרים אחרים המתארים טיפול נפשי מהו.השלב השני זה לקבל המלצות מחברים, קרובים, ידידים וכל מי שאתה סומך על דעתו. אח"כ פשוט נפגשים . אנו לא נוהגים להמליץ על שמות ספיציפיים של פסיכולוגים, אך יתכן שתקבל תגובה מחברי הפורום. כמו כן הייתי ממליץ שלא לפסול על הסף אופציות של פסיכולוגים מקופות החולים. זה יכול להיות פתרון טיפולי מקצועי ולא יקר. בברכה, גדעון

שלום רב, מישהו מכיר פסיכולוג באזור באר- שבע, אשמח לשמוע. תודה

עמדתינו הינה שלא להמליץ ישירות על שם ספיציפי. מה שלא מונע ממשתתפי הפורום לשלוח לך מייל אישי עם שם של פסיכולוג מומלץ. בברכה, גדעון

מהי מהות החיים? למה כדאי לחיות?

אנני יודע מה מהות החיים. אבל אני כן יודע שלא מומלץ לשאול את השאלות הללו ביום ששי ב2:00 בלילה. זה לכשעצמו מוביל לדיכאון. הרבה פעמים מה שנראה שחור וחסר תיקווה באמצע הלילה נראה בהיר יותר כשהשחר מפציע. מאחל לך תשובות קלות לשאלות המורכבות הללו, גדעון

גם שהשחר הפציע אינני רואה משמעות והכל נראה לי חסר משמעות. התשובה לצערי לא כ"כ מספקת אותי

הי ליאת, (אני רוצה לדבר רק איתך : ) ובאמת כל הכבוד שגם בימי החופש שלך את עונה, אני מאוד מעריכה זאת ) בקשר לתדירות הגבוהה של המפגשים חשבתי על זה כי אני רוצה כבר לסיים ולצאת מהמצב בו אני שרויה. אז חשבתי במקום לגרור את זה להרבה זמן עם הרבה מפגשים מבחינתי אני מוכנה כל יום ולתרום את הפק"מ שלי למטפלת ולגמור עם זה כבר. אבל הבנתי שצריך לעבד את הנאמר בפגישות וכו'. אז זה לא כ"כ אקטואלי אני מבינה. ועוד משהו היא הייתה אמורה לתת לי קבלה? בכלל לא ביקשתי, לא חשבתי על זה, לא הייתי מרוכזת בכלל, היייתי מרוכזת רק בלהזיל דמעות. המטפלת התחילה לשאול אותי על העבר על הילדות- חופרים תמיד בעבר על מנת לתקן משהו בהווה? בפגישה, אם בכיתי למשל אז היא שתקה ולא המשיכה כלל לדבר.נראה לי שהיא צריכה יותר לזרום.(הזמן הזה יקר) בקשר לסדרה בטיפול אני רוצה לראות אותה- רק שסביבי כולם מחוברים ליס (אופס,מותר לעשות פה פרסומת?) ויצא לי לראות סרטים עפ פסיכולוגים וכו'. יש לי שאלה- יכול להיות מצב שאדם מגיע לפסיכולוג כי הוא חושב שיש לו בעיה ובעצם אין לו. אז המטפל יאמר לו שאין לו בעיה? (או שאני הוזה?) אני באמת מודה לך על הכל חבל שלא ניתן לעבור טיפול דרך האינטרנט אספר לך על הפגישה ביום ראשון ביי בינתיים

ליאת שלום רב, אני מאוד מודה לך על התיחסותך למכתבי, המילים שלך מחזקות אותי מאוד. האמת שאני מתחילה "להתרגל" לשיגרה החדשה, אבל מידי פעם חוזר אלי הדיכאון, אבל כעבור זמן מסויים אני מתחילה לראות את המציאות בצורה ריאלית ומרגישה יותר טוב. אני יודעת שגם לזה יש סוף כמו לכל דבר אחר בעולם, ומחכה בקוצר רוח שהסוף לסבל יגיע כמה שיותר מהר. בנוסף היתי היום אצל עו"ד שמטפל בתיק של בעלי ומהשיחה איתו מצב רוחי השתפר. הוא מעודד אותי ואומר לי שיעשה כל מה שהוא יכול בכדי להקל עלינו, אני מקווה שאפשר לסמוך עליו. בכל מקרה היום אני מרגישה קצת יותר טוב ובגלל זה המכתב שלי נראה יותר אופטימי. תודה רבה לך על המילים החמות, את לא מתארת לעצמך כמה חשוב לי לשמוע את המילים האלה ברגעים כל כך קשים בחיי. המשיכי לעשות טוב לאנשים ושיברך אותך ה'. תודה לך שוב פעם ולילה טוב. רינה

שלום בחודשיים האחרונים הייתי לוקח כדור אחד של פאקסט כל יום, לא הספקתי לחדש את המירשם (ייצא לי לחדש אותו רק ביום ראשון), ככה שעברו כמה ימים מאז הכדור האחרון שלקחתי ויש לי הרגשה מוזרה כזאת, מעין סחרחורת שכל יום הולכות ומתגברות, האם זה נורמלי?

איתי שלום, שאלות בנושאי תופעות לואי של תרופות מומלץ להפנות לפורומים מקבילים. כגון פורום פסיכיאטריה או פורום רוקחות. תשובתי בנושא אינה מוסמכת. בברכה, גדעון

שלום, האם אתה יודע היכן אוכל להשיג רשימה, אם קיימת כזו, של מחקרים שלא ניתן לבצעם - פסיכולוגים ופסיכיאטרים משום שאינם אתיים? אני זקוק לעניין לצורך ספר שהנני כותב. אני מודה לך מאוד.

שוני שלום, לצערי אנני יודע את התשובה לשאלתך. אולי מישהו מחברי הפורום יענה לך בהמשך. גדעון

First of alle excuse me for writting in English, I can read Hibrew but cannot write. My Wife drew my attention that when we are outside of the house just walking OR at a taxi OR the bus AND we are not talking, I am humming some songs. She said that when we are with friends I do not do it as there are always things to discuss so the humming is more related to the silance time between us. My reply to her was that my humming is most probably because I lost my I pod AND since I like music very much, probably my sub concious is driving me to humm some music. my question is : Is it normanl for some one to humm music so often? what can it tell about my caracter? Appriciate with thanks the Form Doctor's advise/opinion Thank You

שלום ג'ו, באופן כללי, אינני רואה כל צורך להסיק מסקנות נמהרות מנטייתך להמהם שירים להנאתך. במידה ואתה מרגיש שההמהום מבטא קושי כלשהו באינטימיות שלך עם אשתך, תוכלו להמשיך ולבדוק זאת (למשל, לברר מדוע זה מפריע לה, האם אתה מהמהם במקום לשוחח איתה על דברים מסוימים וכד'). כמובן, כל אלה הן בגדר השערות בלבד, וכאמור אין סיבה מיוחדת להסיק בעייתיות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם דכאון יכול להימשך כמה שנים מגיל 7 והיום הוא בן 10 או שזה החל כפחד ואם השנים הפך לדכאון

שלום פרח, דיכאון (בעיקר כאשר הוא לא מטופל) יכול להימשך מספר שנים, וחרדה ודיכאון הן תופעות קשורות שלעיתים קרובות מופיעות ביחד. אני רוצה להוסיף שלמרות שאלותייך הקצרות והלקוניות, יש תחושה שמאחוריהן מתחבא עולם שלם של כאב, שראוי שיטפלו בו. כל השאלות האלה ייענו הרבה יותר טוב בפגישה אישית עם פסיכאטר או פסיכולוג קליני המתמחים בעבודה עם ילדים. אל תהססי לכתוב שוב אם את זקוקה לעזרה בנושא. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ליאת היקרה וצוות הנהלת הפורום, קראתי את כל החומרים הקשורים לשינה וחלומות, כולל כל התיאוריות של המלומדים הכי ידועים. ויש לי שאלה: האם אני אטעה כשאטען שלמעשה אין המדע מבין עדיין את מהות השינה והסיבה לחלומות?

שלום דרור, לאחר שקראת את כל התיאוריות, אתה בוודאי יודע שיש מגוון גישות המסבירות שינה וחלימה, ולכן נכון יותר לומר שיש מספר הסתכלויות חליפיות, שכל אחת מהן תורמת את תרומתה להבנת התחום. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום שמי גלי ויש שני ילדים בני שנה וחצי (בת) ושלוש וחצי (בן) בבוקר הם מתעוררים בדר"כ מוקדם אך אך שניהם עדיין לא גמולים (הגדול בלילה לא גמול) שאלתי היא האם יש אפשרות לקבל עצות איך להתארגן מהר ויחד עם זאת תוך שיתוף פעולה , אני הורה יחיד ואין לי עזרה בבוקר .בדר"כ הילד הגדול קופץ ובורח אני פונה לקטנה מלבישה את הילדה הקטנה, יש לי סבלנות אך לאחר מספר פעמים שאני אומרת בבקשה להתלבש(כמובן אני עוזרת) הוא בדר"כ לא רוצה ומחפש משחק או קופץ על הספות הילדה הקטנה רוצה תשומת לב ורק שאני לוקחת את הגדול בכוח והקטנה בוכה אני מלבישה אותו מסרקת שוטפת פנים וכו' אנחנו מסיימים התארגנות לאחר זמן רב , האם ישנם טיפים שיוכלו לעזור לי לצאת מסיטואציה זאת? תודה גלי

שלום גלי, אכן, הכנת שני זאטוטים בבוקר יכולה לעייף הרבה יותר מיום עבודה... מאחר וההתמודדות העומדת בפנייך מורכבת (שניהם קטנטנים וזקוקים לעזרתך, ואילו את אחת), נראה לי נכון להיערך ככל האפשר מראש, כלומר בערב לפני. בפעם הבאה שיהיה לך רגע עם עצמך (כן, אני יודעת שזה נדיר...) נסי להכין רשימה של הרגעים הבעייתיים הקבועים בבוקר, ולכל אחד מהם הציעי פתרון. למשל, אולי תרצי להכין מראש בקבוקים לבוקר, סנדוויצ'ים לעצמך לעבודה, תיק לכל אחד מהם לגן, בגדים לבוקר לכולכם וכד'. הרשי לעצמך להיות יצירתית ולהשתמש גם בפתרונות משונים ומצחיקים - כל דבר שעובד בשבילך. למשל, אני יודעת שיש משפחות בהן במקום פיג'מה מלבישים את הילדים אחרי האמבטיה בחליפות טרנינג נקיות, שכבר משמשות אותן ביום הבא לגן, וכך בבוקר צריך רק להחליף חיתול... אגב, אני יודעת שהרבה פעמים בערב אין מוטיבציה גבוהה להכין כל-כך בפירוט את הבוקר הבא, אבל אין לי ספק שבקרים מוצלחים יותר יתרמו לרווחת כולכם. המון הצלחה, ואל תשכחי לעדכן אותנו, אורנה ראובן-מגריל כמעט שכחתי: את יכולה להמשיך לשוחח בעניין עם ליאת ביום ראשון בבוקר בקו להורה 03-6408888 .

היי ליאת, לפני כחודשיים שאלתי לעצתך בנושא מהותי מאוד בחיי, שהטריד אותי מאוד ושחששתי להעלות בטיפול שלי. נתת לי עצה טובה, חכמה וכתובה ברגישות הכל כך אופיינית לך. מבלי להיכנס לפרטי העצה, רציתי לספר לך ששמעתי לעצתך שהתגלתה כמצויינת ובזכותך הגעתי להקלה גדולה מאוד. אז בשעת לילה מאוחרת זו, רק רציתי להגיד לך המון המון תודה. שיהיה סוף שבוע נפלא, לך ולכל האחרים. יעלה

יעלה, כמה נעים לדעת שהצלחנו לעזור. אני שמחה מאד לשמוע שהוקל לך. תודה רבה על דברייך המחזקים. שבת שלום ליאת

שלום לכולם, למה? למה לא הזהירו אותי שלהיות בטיפול זה כל כך קשה? למה לא אמרו לי שקשר טיפולי זה קשר כל כך מורכב? למה לא אמרו לי שזה כל כך כואב? למה לא הזהירו אותי שטיפול יכול להשתלט על החיים? והוא יכול! אני רוצה לחיות את החיים. ולא את הטיפול. מה קורה פה?

שלום יערה, טיפול הוא קשר רגשי, ואת צודקת שבדומה לקשרים אחרים (למרות מאפייניו הייחודיים של הקשר הטיפולי) הוא יכול להיות עמוק, מורכב ולעיתים מכאיב. לא כתבת באיזה היבט של הטיפול את חווה את ההתמסרות הטוטאלית הזו, כך שקשה לי להתייחס באורח יותר ספציפי. עם זאת, חשוב לי לכתוב לך שהמטפל/ת שלך צריכים לדעת על תחושות אלה, כדי שיוכלו לעזור לך להבין אותן. המון הצלחה בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

אני בן 34, ביום א' השבוע הודיע לי חברתי כי היא עוזבת אותי לאחר שחזרה להיות בקשר עם גבר עמו היתה לה מערכת יחסים בעבר. אמנם מערכת היחסים היתה קצרה בת 3 חודשים, אבל הקשר שנוצר הינו קשר עמוק ומשמעותי ביותר ואף היו לנו תוכניות לעתיד ואציין כי שבוע לפני הפרידה עברנו להתגורר יחדיו. אני מרגיש נבגד ושבור ומתקשה לתפקד בימים האחרונים, עיקר הקושי מתבטא בעבודה ובלימודי. הדילמה העיקרית המציקה לי בימים האחרונים קשורה לעובדה שלאחר יומיים היא התקשרה ומסרה לי כי היא מעוניינת להיפגש עמי, ולתת הסברים באשר לסיבות שהביאו אותה לצעד זה.מחד אני ברציונל יודע כי אינני רוצה כל קשר עמה אבל מאידך אני מתגעגע ומאד רוצה לפגוש אותה...מה עושים ?

ארי היקר, אנא קרא את התשובה הקודמת שכתבתי ל"מישהי". גם אתה (כמו "מישהי") נמצא בתקופה רגישה וכאובה ביותר. נחוצים זמן ומאמץ לא מבוטלים כדי "לתקן" את הקרע הזה שנפער, וחשוב שתשים לב לדברים שעוזרים לך ומקלים עליך ולעומתם לדברים שמקשים עליך. אני לא יכולה לדעת במקומך האם פגישה עם חברתך תועיל לסגור ולרפא את הרגשות, או רק תפתח דברים ותבלבל יותר. כדאי לחשוב על זה בפרספקטיבה של זמן, למשל האם אתה צופה שלאחר הפגישה יהיה לך קשה יותר לתפקד. במקרה כזה אולי כדאי לדחות אותה מעט. בנוסף, נראה לי נכון לומר לחברתך שאתה מתמודד עם החלטתה לעזוב וחווה רגשות קשים, וחשוב שהיא תיקח זאת בחשבון כשהיא מציעה להיפגש. אני מתכוונת לכך שאם הפגישה נועדה "לטהר" את הרגשתה הרעה יתכן שהיא נחוצה לה יותר מאשר לך, ומותר לך לומר שאינך מעוניין לסבול עוד... אני מקווה שבקרוב תרגיש טוב יותר, אורנה ראובן-מגריל

לפני כשבועיים סיימתי מערכת יחסים של חמש שנים. החלטנו להיפרד בגלל כל מיני דברים שכבר לא הסתדרו. מאוד מאוד קשה לי על אף שאני מאוד שלמה עם ההחלטה שקיבלנו. לצערי, אני פתאום מגלה תמונה שלא תיארתי שתהיה כך. החברים שלי ממש לא איתי, אני מרגישה שאין לי אף אדם שתומך בי (חוץ מידיד קרוב אחד). נכון שקשרים דעכו במהלך התקופה שבה הייתי עם חבר שלי אבל הייתי מצפה להרבה יותר מהחברים שעדיין מוגדרים כקרובים. קשה לי מאוד, אבל לעולם אני לא אדרוש מאנשים שיתמכו בי כי אם זה לא בא מהם אני ממש לא רוצה את זה. אני מרגישה ש"החברות" שלי מסתפקות בלהרים לי טלפון פעם בשלושה ימים (במקרה הטוב) בעוד שברור לי שאם זה היה הפוך הייתי הולכת ותומכת ועושה הכל כדי שהן ירגישו קצת יותר טוב. כל הסיפור הזה גורם לי לחשוב שפשוט לא אוהבים אותי, שאני כבר לא חשובה לאיש (פרט מלמשפחה שלי). פשוט לקבל את זה כמו שזה? לחיות בלי חברים? איך עוברים את זה?

שלום מישהי, לאחר פרידה רובנו עוברים תקופה קשה מאוד. כל-כך הרבה רגשות ותקוות הושקעו בבן/בת הזוג, ופתאום אנחנו צריכים "להחזיר" את כל ההשקעה הרגשית הזו "פנימה". במצב הזה אנחנו מאוד זקוקים ורגישים, ולעיתים נוטים להיפגע בקלות ולהרגיש דחויים. אני כותבת לך את זה כדי שתקחי בחשבון את הרגישות שלך בתקופה הנוכחית. בתקופה כזו כדאי "להקדים רפואה למכה", לא לצפות מאנשים שיבינו לבד למה בדיוק את זקוקה, ובמקום זאת להיות ברורה וספציפית. אם את רוצה שחברה מסוימת תהיה איתך בקשר יומיומי (למרות שלא הייתן בקשר מסוג זה עד כה), הביעי בפניה את הצורך הזה בכנות. במקביל, נסי לשים לב למה חברתך זקוקה, והציעי לה לבקש את עזרתך ותשומת לבך בכנות דומה. אני מקווה שבקרוב תרגישי פחות בודדה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לך ליאת שוב אני בנושא אחותי שמנו לב שבזמן האחרון היא בעיקר מכה את אמי,ורוצה אל אבא לדוגמא היום היא התעוררה בכי חזק ורצתצה רק אל אבא ואת אמא ישר הכתה. כדאך אגב אבא חזר לפני שבועיים מחופשה של חודש,האם יש לזה השפעה? או מה הסיבה שהיא בעיקר מכה את אמא? תודה רבה המשך ערב טוב

היי ויקטוריה אני מזמינה את אמא שלך להתקשר ביום ראשון בשעות הבוקר ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א (03-6406888), שם אוכל לעזור לה בשיחה ישירה ולא ב"טלפון שבור". ביי ליאת

תודה תודה תודה את פשוט נהדרת!!!

שלום רב... אני סטודנטית שנה ג' לפסיכולוגיה,ובמסגרת לימודי הקורס "מיומנויות בפסיכולוגיה",אני צריכה לכתוב עבודה מחקרית על השאלה הנ"ל...אני אשמח מאוד אם תוכלו להפנות אותי למקורות/מאמרים/מחקרים או כל דבר אחר שממנו אוכל לשאוב אינפורמציה... בברכה הולי וכמובן,לא אשכח לציין אותכם ברשימת הבביליוגרפיה שלי...

שלום הולי, השאלה שאת שואלת היא שאלה כ"כ רחבה.. גם בהתייחסות לתכונה אחת בלבד, ניתן לשאול את השאלה הזו ולהיווכח שאפשר לכתוב עבורה עבודה שלמה..אולי תהיי יותר ספציפית? כמו כן, ישנו מושג בגנטיקה הנקרא "אדפטציה", היינו- התאמה לסביבה. אלו תכונות גנטיות(תורשתיות) בעיקרן, שגורמות לשינויים בגנים מסויימים כתוצאה מתנאי הסביבה. (להבדיל ממוטציה, שבכל מקום בו נשים את האורגניזם=הגוף החי, התכונה לא תשתנה לאחר שהמוטציה פגעה בנקודה מסויימת בשושלת). מבלבל, לא? :) הצעות למקורות: מכיוון שאני ביולוגית, אמליץ לך על ספרי גנטיקה ועל חומר ברשת בנושא זה (חיפוש קצר בגוגל בנושא "גנטיקה" יעלה לך מספר רב של אפשרויות). לגבי קשר בין רגשות, תחושות וכו' (הרי אנחנו בפורום פסיכולוגיה..) - מומלץ לבדוק בספרים העוסקים בנוירולוגיה/נוירוביולוגיה, שהם ענפים ברפואה ובביולוגיה העוסקים בנוירונים- תאי המח- שלהם תכונות מאד מיוחדות, בעזרתם המח "מתרגם" ארוע מסויים וגורם לגוף להגיב תגובה רגשית.

שלום הולי, זו אכן שאלה כל-כך רחבה... אני מציעה לך להעיף מבט בפרקי המבוא של ספרי פסיכולוגיה התפתחותית. קורסים בפסיכולוגיה התפתחותית בדר"כ נפתחים בדיון בשאלת סביבה-תורשה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מה זה דיכאון אצל ילדים

שלום פרח, שאלתך כללית מדי, וקשה להשיב עליה. באופן כללי, דיכאון מאופיין בירידה ניכרת במצב הרוח, בפעילות, בהתעניינות, בהנאה ובאנרגיה, בעוצמה, ברציפות ובמשך שבועיים לפחות. בגיל הילדות הדיכאון מתבטא לעיתים בחרדות, בהתנהגות תלותית, בפוביות שונות ובפחדים מהמוות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ראיתי לפני המון זמן תוכנית שקראו לה ילד בין זמננו ולקחו שם אימהות ונתנו להם לשחק עם הילדים ואז ביקשו מהם לצאת... את השאר אתם בטח מכירים כי זה ניסויי מאוד מפורסם. מה שאני רוצה לדעת זה כשהאמא חוזרת והילד לא נרגע - מה זה אומר על הקשר עם האמא? וגם איך קראו לניסויי שאני אחפש על זה מידע או אם תוכלי לתת לי קישור אני מאוןד אודא לך. תודה מראש.

שלום דניאל, הכוונה מן הסתם לניסוי "המצב הזר" או "המצב המוזר" (strange situation) של וויטינג ואינסוורט (Witting & Ainsworth, 1969). הניסוי היווה חלק מאיפיון של שלושה סגנונות התקשרות (attachment) בין ילד והורה: התקשרות בטוחה, התקשרות לא-בטוחה אמביוולנטית והתקשרות לא-בטוחה נמנעת. התיאור שנתת מזכיר התקשרות לא-בטוחה אמביוולנטית, אבל כדאי לקרוא עוד בנושא. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני בת 28 ואני יוצאת עם חבר שלי במשך כחצי שנה... אני מרגישה שיש בנינו קשר של חברות מאד טובה יש לנו תקשורת,חיבה וכבוד אחד לשניה.. הוא מאד אוהב אותי והבעיה שאני לא ממש הצלחתי להקשר אליו הרגשות שלי אליו כל פעם משתנים - פעם אני יכולה לאהוב אותו ופעם אחרת אין לי שום תשוקה אליו לפעמים אני נמשכת לא נמשכת, אוהבת לא אוהבת, מתגעגעת לא מתגעת, אני לא מבינה את המצבים הקיצוניים בתחושות שלי לגבי החבר שלי ולגבי הקשר בכלל..... אני שמתי לב כשלפעמים הוא מתנהג בקשיחות אז אני נמשכת אליו יותר וכשהוא רך אז פחות.. אני כל פעם בודקת את הגבולות שלו אני מרגישה שאני צריכה לגרום למריבות ולעצבן אותו בשביל שיהיה להט בקשר..... 2 שאלות: 1) מה זה אומר המצבי רוח האלה בקשר, האם זה אומר שאני לא צריכה להיות איתו? 2) ולמה תמיד אני צריכה לבדוק גבולות בקשר, ולגרום למתח באויר. מה זה אומר עליי? אני ישמח מאד לתשובה כי אני לא רוצה לעשות צעדים פזיזים שאח"כ אני יצטער עליהם תודה בר

שלום בר, את מתארת תחושות אמביוולנטיות ומורכבות בקשר הזוגי. קשרים עמוקים באופן כללי, ובוודאי גם קשרים זוגיים, מאופיינים לעיתים קרובות במורכבות מעין זו, והיא לא מצביעה בהכרח על כך שנכון לסיים את הקשר. לפני שמגיעים להחלטה כזו, כדאי לנסות להבין ממה נובעות התחושות האמביוולנטיות. נשמע שאת מכירה את הצורך שלך לבדוק את גבולות הקשר, ולפעמים נוטה להעריך את הקשר רק כשהוא "בסכנה". כדאי לברר לעצמך מה את מביאה לתוך הקשר שהוא "שלך", ומה מתעורר בך מול החבר וקשור לדברים שהוא עצמו מביא לתוך הקשר. אפשר לעשות זאת לבד, אבל לפעמים טיפול אישי מאוד עוזר להבין תהליכים שאנחנו יוצרים עם אנשים קרובים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, האם מישהו מכיר ויכול להמליץ לי על פסיכולוג טוב ולא מאוד יקר באיזור חיפה?! אשמח לשמוע אם מישהו מכיר תודה רבה!

אני מכירה מישהו שהולך לד"ר טרטקובסקי בחיפה (אישה) והבנתי שהיא טובה

תודה! את/ה יודע איך אפשר להשיג את הפרטים שלה? אם יש אתר באינטרנט או משהו כזה?! תודה רבה!

שלום לכולם, אנחנו מעדיפים לא להפוך את הפורום ל"לוח מודעות" של מטפלים, ולכן אם נחוצה הפנייה עדיף להשיב באמצעות פנייה למייל האישי. בתודה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, כפי שהבנתי, בטיפול פסיכולוגי המטופל מעביר למטפל רגשות שלו כלפי הדמויות המשמעותיות שלו, או שהוא משתמש במטפל כ"סלף אובג'קט" ואז יכול לעשות את ה"תיקון" או "החוויה המתקנת" באמצעותו. שאלתי היא לגבי ה"תיקון". איך הוא מתבצע. אם זיהיתי שאני רואה במטפלת כרגע את האמא המתעללת שלי, איך אני אמורה לעבור חוויה מתקנת, הרי היא לא יכולה ב 50 דקות בשבוע לתת לי מה שאמא לו נתנה לי.... תודה רותם

רותם, לא "מתקנים" דברים בפגישה אחת... טיפול יכול להימשך גם כמה שנים שבמהלכן מעבדים חוויות מהעבר, שקשורות לדמויות משמעותיות (בד"כ ההורים). נכון, המטפלת שלך לא יכולה לתת לך את מה שאמא שלך לא נתנה לך, אבל באמצעות הטיפול אפשר לחוות שוב תחושות ורגשות, לעבד אותם וללמוד לחיות איתם כאדם בוגר ולא כילד פגוע. או, כפי שנאמר, לתת לילד שבפנים אפשרות לבטא את עצמו ולהחלים מפגיעות (מכוונות ולא מכוונות). ס.מ.

שלום רותם, אני דווקא חושבת שבטיפול טוב אפשר לחוות קשר מיטיב ומתמשך, המתאפיין בקבלה, הכלה וחמימות שאולי לא חווית בעבר. יתכן שאת רואה ("העברה", נכון) במטפלת שלך את האמא המתעללת שלך, אבל בהדרגה תוכלי לראות בה צדדים נוספים, מגוונים יותר. כך תוכלי לחוות גם את אמך וגם את עצמך בצורה יותר שלמה ו"עגולה", ולנוע הלאה. המטפל כ'סלף אובייקט' יכול להעשיר ולהרחיב את חוויית העצמי שלך, להתפעל ולטפח את הדימוי העצמי ותחושת הערך, באופן המותאם לצרכים שלך (שכנראה לא קיבלו מענה הולם או מספק בילדות). כדאי מאד לא להיכנע לתחושות הקשות שמתעוררות כלפי המטפלת (בהנחה שמקורן אכן ברגשות הקשים כלפי אמא), ולהתעקש על הטיפול. בהצלחה ליאת

ליאת, הכי מדברת אלי התשובה שלך... תודה רותם

שלום לך שוב! אני ממש משגעת אותך,כי יש לך ממש תשובות לענין. קראתי שאת מטפלת גם בילדים,אז יש לי אחות בת שנה ושמונה חודשים והיא בזמן האחרון אלימה,בעיקר כלפי המשפחה אבל גם לילדים בגינה היא לא הולכת לגן אלא נשארת עם אמא. בבית אין אלימות. איך עלינו להגיב מה להגיד לה.? כי כשאנו אומרים לה שאסור היא מתחילה להרביץ דוקא,אבל אח"כ היא ישר לבוא ולחבק כי בהתחלה אמרו לנו אחרי שהיא הרימה יד על מישהו אז שתרחם,והיא אכן עשתה וכך היא ממשיכה מכה מכה ואז מרחמת. מצפה לתשובה נ.ב- תודה תודה תודה על מה שאמרת לי לחפש. המשך ערב טוב וכנראה תיהיה פה בלילה,אז לילה טוב והמון תודות,אמן שתיהי מבורכת

ויקטוריה, ילדים סביב גיל שנתיים מתקשים מאד להתמודד עם תסכולים ולווסת את תגובותיהם הרגשיות. זהו גיל של דחפים ויצרים, ומעט מאד יכולת לשלוט בהם. אין טעם לבקש מילד בגיל כזה 'לרחם' על הקורבן או לחבק אותו בבקשת סליחה, שכן לדברים אלה אין עדיין משמעות אמיתית בגיל זה. ילדים בגיל זה מתאפיינים עדיין בחשיבה אגוצנטרית, ואינם יכולים להבין דברים מנקודת מבט שונה משלהם. לכן היא ממשיכה להכות ולחבק, להכות ולחבק, ואולי אפילו נהנית מהשעשוע הנחמד הזה. אלה לא באמת רחמים. במקום זאת, כאשר היא מכה, יש לעצור אותה במידת האפשר או (אם כבר הכתה) להרחיק אותה מהסיטואציה עם אמירה קצרה כמו - "אנחנו לא מרביצים!". המסר הזה חייב להיות עקבי בכל מקום וזמן, עד שהילד לומד להפנים את האיסור הזה. אני מזמינה אותך לקרוא כאן עוד על גיל שנתיים http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/573/xFT/530999/xFP/531017 אני מאחלת לכם הרבה נחת מהאחות הקטנה, למרות הכל ביי ליאת

שלום לך פסיכולוגית נהדרת! תודה לתשובה אני אגיד לאמי ונשתדל לישם. את ממש נהדרת תדעי לך מי שנמצא סביבך זכה באדם נפלא המשך ערב טוב ולילה טוב חלומות מתוקים ושבת שלום ומבורך.

שאלה חשובה מאוד. ידוע שיש חמישה שלבים לשינה. בשלב ראשון יורד קצב הלב, גלי המוח מאטים והשרירים נרפים. שלב שני דומה לשלב ראשון עם התפרצויות של גלים מהירים. בשלבים שלישי ורביעי פוחתים הגלים המהירים ומופיעים גלי מוח איטיים. מכאן חוזרת פעילות המוח ועוברת לשלב שני עם התפרצויות גלים מהירים ואפילו סוג של התעוררות, ואז הוא עובר לשלב השינה החמישי הידועה כשנת REM. השאלה שלי היא האם תמיד חייב להיות הכל בסדר זה או שיש מקרים שסדר השלבים שונה?

היי, ככל הידוע לי, מחזורי השינה קבועים בדר"כ, אך חלוקת הזמן הפנימית, בין השלבים של כל מחזור משתנה לאורך הלילה. נדמה לי שקראתי פעם שבמצבי חסך שינה חמור, כאשר מאפשרים לאדם לישון רק משכי זמן קצרים, תהא זו בעיקר שנת REM. למרות האמור לעיל, איני רואה עצמי מומחית לנושא ברזולוציה שאתה מבקש, ואין לך מנוס אלא לחקור באמצעות קריאה עצמית. בהצלחה ליאת

היי ליאת, האם אני אצדק אם אכתוב שלמעשה המדע נמצא פחות או יותר ברמת הידע של אריסטו מבחינת כל הקשור לשינה ולחלומות? כלומר לא יודעים הרבה? דרור

ראשית אני רוצה להודות לך על המילים החמות, על העידוד והתמיכה. אתמול היתי בביקור פתוח אצל בעלי ב "ניצן" עם הבן שלנו עידן. אחרי המפגש הזה לא ישנתי בלילה. נתנו לנו רק חצי שעה, הוא החזיק את התינוק ולא יכל להגיד מילה, אני רק ניסיתי להתאפק כי הדמעות הגיעו לי עד הגרון, לא רציתי שיראה אותי בוכה כי זה לא יעשה לו טוב. כל המערכת הזאת היא אכזרית ביותר, זו פשוט התעללות בבני אדם. אחרי המפגש הקצר הזה לא יכולתי להרגע ולשכוח את המבט של בעלי על הבן שלו שהיום כבר בן חודשיים והוא מחזיק אותו בפעם הראשונה! לא יכולה לשכוח את המקום המגעיל הזה שלשם נאלצתי להביא את בני הפעוט שהוא נקי מכל הרוע הזה! אני יודעת שאת מבינה את הרגשןת שלי בגלל זה אני מספרת לך את זה היתי חייבת לספר את זה למישהו שיבין אותי. מקווה שתביני אותי. מחכה לתשובה רינה.

רינה יקרה, קצת עצוב לי לראות את הפנייה שלך, ככה מיותמת, ולכן, עד שאנונימית תגיב לך, אני רוצה לעודד אותך, ולחזק אותך בצעדייך הראשונים כאמא לעידן. אני יודעת כמה קשה לגדל תינוק בחודשי חייו הראשונים, ובטח בנסיבות העצובות שלכם. נסי לתעד ככל יכולתך את התפתחותו, גם למען בעלך, וגם כדי שבעתיד, עידן יידע שאבא היה שותף מרחוק לכל הרגעים המרגשים של ראשית ימיו. זכרי שתקופות קשות, גם אם נדמות כנצח, מסתיימות בסופו של דבר, והחיים חוזרים למסלולם. שמרי על כוחות הגוף והנפש, ודעי ללקט רגעים מיוחדים של שמחה גם במציאות המורכבת הזו. אנחנו, בכל מקרה, כאן בשבילך. ליאת

הי ליאת בתי בת ה-10 חודשים נמצאת אצל מטפלת. המטפלת היא אמא שבחרה להשאר בבית, יש לה שני ילדים משלה כאשר הקטן מבינהם, בן השנתיים נמצא איתה ולא הולך לגן או לכל מסגרת אחרת. אני לא יודעת אם אני עושה נכון שביתי אצלה. הדילמה שלי היא כזאת: מצד אחת היא בבית, אשה מאד שקטה, נקיה, כל היום מבשלת ועסוקה בבית. מצד שני אני לא יודעת אם היא בכלל מטפלת בילדה שלי, אלא רק בדברים שהילדה צריכה: אוכל , החתלה.. מאד מפריע לי למשל , שבבית לא מפוזרים צעצעוים על הרצפה, למרות שהבאתי לביתה צעצועים ואף רמזתי בצורה מאד גסה על כך, הצעצועים נעדרים לרוב ורוב הזמן הטלויזיה דולקת ואני בטוחה שהילדה לא מקבלת כל העשרה שהיא, אני מקווה שהיא לא משתעממת.. מצד שלישי- הילדה הולכת אליה בלי בעיות, ואני לא יודעת אם זה נובע מכך שטוב לה ונחמד לה, או שפשוט היא התרגלה.. התחלתי לחשוב על חיפוש משפחתון שיותר מכוןן לטיפול בילדים ולא רק להעביר זמן איתם. מעצם הגדרתו הוא מכוון לטיפול בתינוקות והעסקתם, ואולי זה שסיפחתי את ביתי לאמא שהיא בבית, על מנת שלי תיהיה הרגשה נוחה שהיא מקבלת את מלא תשומת הלב, לא נכון הדבר. ברור לי שהיא עושה זאת למען הכסף, אבל אני לא יודעת אם זה נוגד, או מעיד על משהו שלילי, בעייני לא , זכותה , כל עוד היא עושה זאת כמו שצריך. מה אני עושה? מאד מפריע לי למשל שיש לביתי תפרחת בטוסיק, הרי יש לה רק תינוקת אחת לטפל בה , איך זה שהטוסיק שלה פורח, למה היא לא מחתלת בזמן?! זה מראה שהיא עסוקה בדברים אחרים (לא סיפרתי שהיא גם ספרית, ואני לא יודעת אם היא מקבלת לקוחות בבקרים), כך שאני מאד לא רגועה, מאד מפריע לי שביתי עם תפרחת , זה מעיד לטעמי על חוסר נגישות/ זמינות שלה.. מה דעתך? תודה מראש ניבה

ניבה יקרה, החשש והחרדה מ'ידיים זרות' שמטפלות בילדינו מאד מובנים, בעיקר על רקע סיפורי הזוועה שמתפרסמים בעיתונות חדשות לבקרים. האחריות שלנו, כהורים, למצוא את הדמות הראוייה, אכן כבדה. מאד קשה לי, מכאן, להעריך את טיב הטיפול בתינוקת, אבל נדמה לי שזה שהיא נפרדת ממך ברצון ועוברת בשמחה אל המטפלת, זאת אינדיקציה חשובה. את יכולה לבקש במפורש (ולא רק לרמוז) שיהיו כל הזמן צעצועים וגירויים בהישג חושיה של התינוקת. אני הייתי ממליצה לך לשקול היטב ובזהירות את רעיון המשפחתון. אני, אישית, מעדיפה טיפול סולו, דווקא של מטפלת. אשמח לשתף אותך במחשבות שלי בנושא, אם תתקשרי ביום ראשון ל"קו להורה" (03-6406888). הפריחה בטוסיק לא תמיד מעידה על החלפה לא מספקת, ויש הרבה גורמים אפשריים אחרים. תוכלי להתייעץ איתה ולשתף אותה בדאגה שלך, מתוך עמדה סומכת ולא ביקורתית. ככה תוכלי לגייס אותה לאתגר הטוסיק החלק, ונראה לי שאין מטפלת שלא תענה לאתגר... תתקשרי ביום ראשון ונוכל לחשוב ביחד ליאת

שלום רב בחודשים החרונים אני חשהצורך עז לגשת לטיפול פסיכולוגי אך : 1. אינני יכולה להרשות לעצי פסיכולוג אשר גובה 400 ש"ח לפגישה , אך מאידך גיסא אני כן מחפשת פסיגולוג מקצועי אשר יכיר מקסימום שיטות טיפול 2. אינני מכירה פסיכולוג ואני לא מכירה מישהו שיכול להמליץ על פסיכולוג שהיה מרוצה ממנו. 3. מאחר וזו הפעם הראשוה שלי מאד מאד חשובה לי רגישותו של המטפל , שיגלה אמפתיה (לא כולם כאלה) , הבנה ומעבר לכל שיעזור לי להתגבר על המועקות שיש לי. אינני מעוניינת לפנות למכונים אשר להם מס' פסיכולוגים. אני מעוניינת בהמלצה של שם ספציפי של פסיגולוג או אפילו שנים שלוש אשר איתם אוכל ליצור קשר ולהתחיל לטפל בעצמי. אני בת 33 נשואה עם ילדה וגרה באיזור השפלה. אודה לכם מאד באם תוכלו לעזור לי (למרות שאני מודעת לעובדה שאינכם יכולים להמליץ)

גלית ערב טוב, 1. אני מכירה פסיכולוגים פרטיים טובים שגובים הרבה פחות מ-400 ש"ח. 2. לא צרפת כתובת מייל, ולכן גם אם מישהו מכאן ירצה להמליץ לך, הוא לא יוכל. 3. גם כשפונים לפסיכולוג בפעם השניה או השלישית, חשוב מאד שיהיה רגיש ואמפתי. אני סבורה שמרבית אנשי המקצוע ניחנו בתכונות אלה, והיוצאים מן הכלל הם מיעוט. 4. (למרות שלא שאלת משהו רביעי): אם מחפשים מוצאים!!! אני מציעה לך לצרף כתובת מייל, ואולי יימצא מי שיוכל לעזור לך גם מכאן. כל הכבוד על ההחלטה החגיגית. ליאת

תודה ליאת. אשמח אם תוכלי להמליץ לי על שנים-שלושה פסיכולוגים .

שלום, אני בת 32.לאחרונה התחלתי בטיפול דינמי.המניע לפנייה היה ההבנה כי איני מסוגלת לקיים קשרים זוגיים לאורך זמן. במשך הטיפול,בתקופה האחרונה עלו ארועים מהעבר שחודדו כמשפיעים על הקושי ביצירת זוגיות. אני מרגישה ,היום ,שכשאני נמצאת בנסיבות חברתיות,והצעות על רקע רומנטי עולות,מן רתיעה כיוון שאני מרגישה שאולי העובדה שיש ארועים בעברי שמשפיעים,אין טעם להתנסות בקשרים. מה דעתך?

ערב טוב, הרבה פעמים נשאלנו כאן על הסיכוי להתגבר על משברי חיים או על חוויות עבר שלנו. הטיפול הדינמי מתבסס על ההנחה לפיה אירועי עבר (כמו טראומות או קונפליקטים לא פתורים) יכולים לעבור עיבוד מאוחר ולבוא על פתרונם המוצלח גם שנים רבות לאחר שהתעוררו בנו לראשונה. העובדה שאת מתמודדת כרגע עם אירועי עבר קשים דווקא מגבירה את הסיכוי לשינוי דפוסים בעייתיים, גם אם השינוי הוא איטי. אני חושבת שכדאי לדון בשאלות שאת מעלה במסגרת הטיפול שלך, ולחשוב יחד מה נכון לך כרגע. בברכה ליאת

היי ליאת, הכוונה שלי אחרת. מבינה היטב את כוחו של הטיפול וכן את התהליכים שמתרחשים. אני שואל האם עיבוד בהווה והתמודדות הם סימן לקחת צעד אחורה ולא להיות למשל בקשר זוגי עכשיו.

אני לא יודע אפילו איך אני מספר את הבעיה לאשתי .אפילו היא לא יודעת על הבעיה כי אני "משחק " אותה כאילו שאין לי .היא רק יודעת שאין לי חברים והיא לא מבינה איך זה .אני יודע את כל הפתרונות .אבל לא מסוגל לעשות כלום .ממש מתסכל .הבעיה גרמה לכך שאני לא אתקדם בעבודה .ואני נשאר כבר תקוע באותו מקום המון שנים .אם יש לך איזה פתרון מעשי אני יודה לך מאד

שוב שלום גד, אם אתה מצליח כל כך הרבה שנים לתפקד למרות החרדה, ולהסתיר אותה מן האחרים, יש לך, כנראה, הרבה כוחות. חשו?ב כמה מן הכוחות הללו יוכלו להתפנות למשימות חיים שוטפות, אם החרדה תיעלם. הפיתרון הכי מעשי שאני יכולה לחשוב עליו (בהנחה שאתה נרתע מטיפול פסיכולוגי כרגע) הוא ביקור חד פעמי אצל פסיכיאטר, שיוכל לעזור בטיפול תרופתי, שנמצא יעיל למדי בטיפול בחרדות. כשהחרדה שוככת, ניתן לשקול שוב עבודה התנהגותית עם פסיכולוג, שהרי אז האיום כבר אינו כה גדול. אם גם זה מפחיד, אפשר להתייעץ עם רופא המשפחה. הללו רשאים כיום לרשום תרופות נוגדות חרדה ממשפחת הSSRI (מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין). צא לדרך! ליאת

אני בן 48 סובל שנים רבות מחרדה חברתית .כל מה שאני עושה קשור בחרדה זו ,ומה שמעניין אותי זה איך אני נראה בעיני האחרים .כלפי חוץ אני נראה אדם נורמטיבי לחלוטין ,עקב הרצון שלי להראות מה שפחות יוצא דופן ,אני מאד חושש מביקורת של אחרים ובמיוחד של אנשים בעלי סמכות .שאני נמצא בחברת אנשים אחרים אני נמצא בלחץ נוראי במיוחד כאשר אני נמצא עם מישהו בשיחה .אני חושש ביותר מתגובות של אנשים כלפי .אני מרגיש מתוח ביותר כאשר אני נמצא בחברת אנשים .עקב כך אני גם לא מעיז לקבל עזרה מקצועית . אני סובל מאד .ולא מסוגל ללכת לטיפול עקב החרדה .כך שאני נמצא במבוי סתום ואני לא יודע כיצד להחלץ ממנו .המתח שאני שרוי בו גורם לי לתשישות ניכרת ואני ממש מתקשה לתפקד .האם אני יכול להחלץ את עצמי מהמצב ?

ערב טוב גד, חרדות שנמשכות זמן כה רב, אינן מסתלקות בקלות בדר"כ, וכדאי 'לעזור להן' באמצעות טכניקות נלמדות. תוכל לקבל את הכלים הללו בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, עם או בלי תרופות. אני מבינה שהחרדה מפריעה לך בפנייה הראשונית לטיפול, אך נראה שהמאמץ הראשוני הכרחי. עליך לזכור שאנשי מקצוע מנוסים מאד בסוג כזה של חרדה, ואין הם מתרגשים במיוחד מהתנהגות 'מוזרה'. פסיכולוג לא יחשוב שאתה חריג או נלעג, ויגיב אליך בהבנה ואמפתיה. אני מציעה לך לקרוא באינטרנט על סוג החרדה שלך, ועל הטיפולים המקובלים בה. (CBT). פעם, בצבא, לימדו אותנו ש'ידיעה מונעת פחד', זוכר? אם תרצה לשאול עוד, אתה מוזמן. אנחנו כאן ליאת

אני בת 22 ונמצאת במצב נפשי לא קל.יש לי המון בעיות נפשיות אני חושבת שיש לי חרדה חברתית כי אני לא ממש פתוחה ואוהבת להיות עם אנשים אני גם שמנה, למרות שעשיתי דיאטה אבל עכשיו התחלתי שוב לאכול הרבה שמעתי שקוראים לזה אכילה כפייתית. לא היה לי חבר גם אין לי חברים ואני מרגישה מוזרה וחסרת ביטחון אני סובלת מדיכאון. אני לא נהנית מדברים, אני לא אוהבת לבלות במועדונים ומקומות רועשים, אני שונאת את איך שאני נראית ואין לי תכנונים לעתיד (מקצוע עבודה) אין לי חשק לעשות כלום. אני לא רוצה ללכת לפסיכיאטר ולא לקחת תרופות אני רוצה לצאת מזה לבד.... אני חושבת שזה אפשרי כי הייתי פעם במצב הרבה יותר קשה... גרתי לבד תקופה ושם הייתי סגורה ובכיתי הרבה אבל לא אכלתי באופן כפייתי כמו עכשיו. מה דעתך על רגיעון של הדס? האם זה יכול לעזור במקום תרופות כימיות?

ג'וזפין יקרה, את מתלוננת על "המון בעיות נפשיות", אך מתעקשת להישאר איתן לבד. לא מאד ברורה לי הבחירה הזו, אבל אני מכבדת אותה לחלוטין. הידע שלי בנוגע לטיפול תרופתי אינו מאפשר לי לייעץ באופן מקצועי, גם כשמדובר בתרופות מדף כמו רגיעון. האם גם טיפול פסיכולוגי (שיחות) הוא מחוץ לתחום? אם לא, אני חושבת שזו הדרך הראויה להתמודד עם קשת הבעיות שפרטת. מאחלת לך הצלחה רבה ובריאות טובה ליאת

אני לא רוצה לפנות לטיפול בגלל כמה סיבות: אני מפחדת שיהיה צורך בטיפול פסיכיאטרי, ואני לא רוצה לקחת תרופות כימיות. אין לי יכולת כלכלית ללכת לאנשי מקצוע פרטיים, לכן האפשרות היא דרך קופ"ח. דבר שיפגע בתיק הרפואי שלי ויופיע שם... ואני גם לא בטוחה שזה יעזור לי.

היי ג'וזפין, כשקראתי את דברייך היה נדמי לי שאני קוראת את דברי בגיל 22. ערך ודימוי עצמי נמוכים, אכילה כפיתית, בדידות, קושי בתחום הזוגי... גם אני חשבתי שאוכל לעזור לעצמי לבד מכיוון שבגיל 22 הייתי במצב הרבה הרבה יותר טוב מבשנים קודמות. כן, היה לי ברור שאני צריכה טיפול (כמו שאני חושבת שלך ברור) ובכל זאת היה משהו שמנע ממני לעשות כן כאשר התרוץ שהיה קל ביותר להשען עליו היה התרוץ הכספי. היום חמש שנים מעל, אני ממש רוצה לבקש ממך שתעזרי לעצמך (בעזרת טיפול) כדי שלא תגיעי לגילי ותביני כמה שנים התבזבזו להן. להיות בגילי כאשר כולם מתחילים להקים משפחות וכל החיים של כולם מתקדמים ורק שלך עומדים במקום זה מאוד לא נעים (בלשון עדינה). לפני שנה וחצי התחלתי טיפול ואני יכולה להגיד שהחיים שלי השתנו מאוד. אגב, אני עוסקת בחיי בתחום שנמנה על משפחת הפסיכולוגיה (אני לא פסיכולוגית) ועשיתי המון עבודה עצמית חשובה וטובה- אבל הגעתי לגבול שבו כל מה שיכלתי לעזור לעצמי לבד כבר נעשה והיה צורך בעוד אדם שיעזור לי להמשיך את העבודה. העניין הוא שאני יודעת שעד שאדם לא מוכן לטיפול, או הוא לא ילך או שהוא ילך אבל יכשיל אותו. אני הגעתי לטיפול רק כאשר הנפש שלי יכלה להתמודד עם דברים שונים ואני מניחה שלכן הטיפול היה אפקטיבי. אני תקווה שהדברים שלי אולי יותר ידרבנו אותך ויגרמו לך להפנים עד כמה את אכן זקוקה לעזרה, ושתעשי כן כמה שיותר מוקדם על מנת שימנעו ממך הקשיים בעתיד.

שלום דנה! אני שמחה שהמצב שלך השתפר, שלמדת ושאת עוסקת במה שאת אוהבת :-) איך אפשר ליצור איתך קשר מחוץ לפורום? אייסיקיו או אימייל? אשמח מאוד לדבר איתך..

שלום. בבקשה ענו לי לשאלות: 1. האם ידוע למדע במדויק למה ישנים ומה התפקיד של השינה? 2. האם ידוע למה חולמים? 3. האם ידוע למה יש שיתוק בכל האיברים בזמן שחולמים? תודה רבה מראש

דרור יקר, שאלת שאלות גדולות ומרתקות, וכל תשובה כאן, במסגרת הפורום, תחוויר לעומת שפע הידע שנאגר סביב נושא קסום זה. אני מזמינה אותך לקרוא על קצה המזלג בקישורים שצרפתי, וכמובן לחפש בעצמך בגוגל. החומר הוא כמעט אין-סופי. על תפקידה של השינה תוכל לקרוא בהרחבה כאן http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%94 על החלימה תוכל לקרוא כאן http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%9D אם תרצה הפניות לספרות בנושא, כתוב לי ואשלח לך המלצות בשפע. לילה טוב ליאת

ליאת, תודה על תשובתך, אבל לא תאמיני, אין בקישורים תשובות אלא רק הסברים טכניים. אינני מצפה לתשובות מדעיות מנוסחות היטב. הרי אם מישהו יצליח להוכיח את הדברים מבחינה מדעית, בטח יקבל פרס נובל. אני מבקש, אם את יכולה, לענות אפילו ברמה של תיאוריה... שוב תודה. ואלו השאלות: 1. האם ידוע למה ישנים ומה התפקיד של השינה? 2. האם ידוע למה חולמים? 3. האם ידוע למה יש שיתוק בכל האיברים בזמן שחולמים?

שלום. אני בן 21 , חייל. לעיתים קרובות אני מוצא את עצמי מקנא באנשים. כבר המון זמן שאני מאוד מקנא לדוגמא במפקד שלי שהוא קצין ואני לא , שכולם ממש אוהבים אותו , שמאוד מעריכים אותו. איך אני אמור להתמודד עם רגשות קינאה שגורמים לי לתסכול נוראי? בתודה מראש , דניאל.

דניאל יקר, קל לי יותר להתייחס אל הקנאה מן הקוטב המנוגד לה, הפירגון. אדם יכול לפרגן לאחרים ממקום של יש, ממקום של שפע. כשיש לי מספיק, אני יכול להעניק לאחרים. הקנאה באה דווקא ממקום של חוסר, של חסך, של אי נחת. ממקום של קושי בדימוי העצמי ובביטחון העצמי. אני מזמינה אותך לבחון מה קורה לך בתחומים אלה, ובמידה ותחליט שיש מקום לחקירה דקדקנית ומעמיקה בנושא, כדאי מאד לעשות זאת בעזרת פסיכולוג קליני. בכל מקרה, חשוב להימנע מגינוי עצמי, ולזכור שכולנו אנשים, כולנו בנויים מאותם חומרים, וככל הנראה כולנו גם מקנאים לפעמים באנשים הנתפסים בעינינו כשווים יותר. לילה טוב ליאת

היי ליאת (זו אני מההתכתבות הארוכה) אני ממש אוהבת איך שאת עונה לכולם ובפרט לי בפורום. אני רשמתי לך שלכולם את ממליצה ללכת מכיוון שחשבתי שהרי לכל אדם יש קצת בעיות בחיים לא? א ז איך אתה באמת יודע שאתה צריך ללכת לטיפול(זה אני עדיין לא יודעת) וזה נכון מה שאמרת(שלקחת את הסיכון...) שיש לי רצון ללכת לטיפול ושיפתרו כל הבעיות ומצד שני החשש והקושי(אחרי שהייתי בפגישה).אני יודעת שאף אחד לא מכריח אותי ללכת לטיפול וזו לא חובה,זה תלוי בי. רק שכל רגע אני חושבת משהו אחר. פעם אני חושבת שאני מסוגלת לבד לפתור את הבעיות ואולי, פשוט יקח קצת זמן. אולי מעבר מקום יוכל לשנות את זה, עבודה חדשה, אני לא יודעת.אני מרגישה שאני לא צריכה עזרה מאף אחד ופעם לא. (חברה שלי שאני משתפת אותה בזה פחות או יותרכבר אין לה כוח לקיטורים שלי ולמחשבות שלי וכו'- והיא דרך אגב אומרת לי שאני חייבת ללכת...) ת'אמת אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי...זה רק מתסכל עוד יותר. (נראה לי שאת כבר מיואשת ממני...מקווה שלא..)

אולי זו גם סיבה ללכת לפסיכולוג מפני שלסביבה כמו שאת מציינת נמאס לשמוע קיטורים. אני בטוחה שזו לא סיבה מספקת(הסיבה שלחברים נמאס וכד') ניתן להפיק תועלת רבה מטיפול בצרוף כל הגורמים שאת מציינת אם יש לך את האפשרות הכלכלית, אז למה לא? מה מרתיע אותך? כל הקטע ללכת לפסיכולוגית נשמע מאוד מטריד אותך (אולי, מה את מפחדת שיעלה שם.....)

ערב טוב, יש לי את כל הסבלנות לענות לך ככל שיידרש, ובודאי שאיני מיואשת ממך. אני חושבת שהשאלה אינה "האם אני צריך טיפול", אלא "האם אני רוצה טיפול" או "האם אני חושב שאני צריך טיפול". בדרך כלל כשאנשים פונים לפסיכולוג הם יודעים למה. וזאת סיבה מספיקה כדי להיות בטיפול. אני מציעה לך לנסות להשיג קלטות של הסדרה "בטיפול", ולהציץ קצת לחדר הטיפול של ראובן, הפסיכולוג. חלק ממעטה המסתורין יוסר, ותוכלי לשקול שנית אם זה מתאים לך. נשמח לשמוע מה דעתך על הסדרה לילה טוב ליאת

רציתי להשיג קלטת ולראות את הסדרה..רק שהיא נגמרה...

ליאת את מקסימה!!!

ליאת שלום! ממש תודה שענית אני יודעת שאת עושה זאת בהתנדבות מלאה תודה מעומק הלב האם את יכולה להמליץ לי אז אישהו ספר בנושא? או פתגם משהו שיחזק אותי? המשך ערב טוב ומלא אהבה ושוב תודה שתיהי מבורכת

ויקטוריה יקרה, תודה על דברייך החמים. ולבקשתך - המונח המקצועי לתופעה שהזכרת נקרא "הסתופפות בזיו הזולת" או "הסתופפות בזוהר הזולת". נסי לחפש בגוגל, אולי תמצאי. זה מושג מתחום הפסיכולוגיה החברתית, המתאר תופעה של גאווה בזולת, אך גם המחיר שהצלחתו גובה מן הדימוי העצמי שלנו... קריאה מהנה (ספרי לנו אם תלמדי משהו חדש) לילה טוב ליאת

הסתופפות בזוהר הזולת http://ceti.macam.ac.il/courses/socpsy/self2.htm

שלום ליאת תודה תודה רבה על התיחסות המשך ערב נעים וממולא אהבה

ביתי בת שנתיים, בדרך כלל ילדה טובה ושמחה. היא ממושמעת יחסית ויודעת לאכול רק במטבח ולצייר רק ליד השולחן וכדומה. היא גם לרוב מתייחסת למילה אסור (אם כי לא תמיד). עם ילדים אחרים היא לפעמים מתעמתת על צעצועים או טריטוריה אבל גם אוהבת את חברתם. הבעיה שלי היא שבתקופה האחרונה היא מגיבה מאד קשה לתסכול. זה יכול להיות כי אסרתי עליה משהו, או שמנעתי ממנה לקחת לילד אחר צעצוע או אפילו שתוך כדי משחק נקרע לה הדף והיא מבקשת ממני לחבר ואני אומרת שאי אפשר. היא מגיבה בבכי ממושך בלי שאוכל לנחם אותה. אני מנסה לחבק (לפעמים היא דוחפת אותי) מנסה להסיח את דעתה או להציע לה משהו אחר, מנסה להסביר למה אי אפשר (את מה שנקרע אי אפשר לחבר, אסור לדחוף אבל אפשר לשחק ביחד וכן הלאה), ואפילו מנסה להתעלם. לרוב שום דבר לא עוזר והיא יכולה לצרוח עד השמיים בגלל שהכוס לא במקום הנכון. קרו כבר פעמים שאחרי עשרים דקות של צרחות פשוט צרחתי אני עליה "די כבר" (מה שהגביר כמובן את הבכי אבל לפעמים גם העצבים שלי פוקעים). אני אכולת רגשות אשם כשזב קורה ובפעם האחרונה היא אמרה לי יום למחרת "מאיה בוכה ואמא צורחת" מאד קשה לי להרגע מהאמירה הזאת ומצד שני אני לא בטוחה שאוכל תמיד להשאר שלווה. ברצוני להוסיף שאחרי התקף בכי, היא יכולה לחזור להיות עליזה כאילו לא קרה כלום, גם לא מצאתי קשר לרעב עייפות שיעמום או עודף גרויים. אני חסרת אונים. אנא יעצו לי.

נועה יקרה, אני מצרפת לך לינקים לשלושה דיונים קודמים סביב "גיל שנתיים האיום". אם תרגישי שלא קיבלת מענה, כתבי עוד ואשמח להתייחס שוב. ובינתיים- קריאה מהנה http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/573/xFT/530999/xFP/531017 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/572/xFT/530848/xFP/530918 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/572/xFT/530840/xFP/530909 חזקי ואמצי ליאת

האם גברים בגיל 40 בערך מתעניינים בבחורות בגילאי 20-24 נניח למטרות כיף ובילויים בלבד או גם למטרות נישואין אני אישית בטווח הגילאים הללו 20-24 ונורא מאוהבת במישהו רווק בגיל זה אך חוששת שירתע מקשר למטרה רצינית איתי מה דעתך? יש אפשרות להסתדר בכלל?פשוט מעולם לא היה לי חבר רציני גם לא בן גילי...... אשמח למענה.........

היי סיוון, אנשים יכולים לאהוב ולהימצא בקשר משמעותי ומחייב, גם עם פערי גיל גדולים. השאלה שלך עוררה בי סקרנות, בעיקר על רקע העובדה שמעולם לא היה לך חבר, אפילו לא בן גילך. להתאהבות באדם המבוגר ממך בעשרים שנה יש, מן הסתם, משמעות, מעבר ליד המקרה. חשוב שתנסי להבין, לפחות בינך לבינך, מה עומד מאחורי בחירה כזו, ומה השלכותיו של קשר כזה, אם אכן יתממש. אני מאחלת לך שתצליחי למצוא את בן הזוג הראוי לך, ולהנות מקשר עמוק וחם איתו, יהא גילו אשר יהיה. לילה טוב ליאת

אני בת 23 התחלתי ללמוד באקדמיה גם לפני שנתיים למדתי כבר בשנה הראשונה נכשלתי הלימודים לא עניינו אותי והיה קשה לי אבל הבעיה היא שנורא קשה לי לשבת בשיעורים ולרשום כל מה שהמרצה אומר אני רואה את הסטודנטים יושבים כמו פסל ואני לא מסוגלת כבר מתחילת השיעור אני זזה בכיסא בחוסר נוחות מסתכלת כל הזמן על השעון ורושמת כ70% ממה שהמרצה אומר ככה זה היה גם בתיכון במיוחד יש לי בעיה עם נושאים משעמים בעיניי שאני בכלל לא משקיעה בהם דווקא ממוצע הבגרות שלי בסדר כ83 ללא בונוסים אך אני רוצה להיות מסוגלת לשבת בשיעור פלוס האזנה וריכוז מלא דווקאט הנושא שבחרתי כעת נורא מעניין בעיניי ומעולם לא אובחנתי כלקוית למידה או משהו.

רונית יקרה, זה שאף פעם לא אובחנת כלקויית למידה לא בהכרח מעיד שאין לך אחת כזו... :-) את אומרת שהקושי לשבת בנחת מלווה אותך מאז התיכון, ונראה לי ששווה לבדוק את זה. לכל אדם יש טווח קשב כלשהו, שמעבר לו החומר פשוט לא נכנס. כאשר החומר שמולנו אינו ממש מרתק, הקשב והריכוז נפגעים מהר יותר. אצל אנשים עם הפרעת קשב וריכוז טווח הקשב הבסיסי קצר יותר מהנורמה, ובהחלט יתכן שזה המצב אצלך. בנוסף, את מתארת קושי לשבת במנוחה, מה שיכול לרמז על תנועתיות-יתר (היפראקטיביות) או היפוטוניה (מתח שרירים נמוך המקשה על שהות ממושכת באותה תנוחה). כדאי מאד לגשת לאבחון, כי אפשר לעזור ולשפר את התפקוד שלך. אני מציעה לך לגשת לייעוץ הלימודי במוסד בו את לומדת ולשאול היכן ניתן לעבור אבחון לקויות למידה. עד אז, נסי לשבת מעט רחוק מן המרצה, כדי שלא תרגישי אי נעימות כשאת זזה. תוכלי גם לשוחח עמו, ולהסביר את הקושי שלך. כך הוא יוכל לקבל בהבנה הן את התזוזות שלך והן הפסקות קלות ("עצור להתרעננות!") שאולי יעזרו לך. את החומר הכתוב תמיד אפשר לצלם מחברים טובים שיהיו מוכנים לעזור לסטודנטית במצוקה. זכרי, ניתן להתגבר על הקשיים במידה ויודעים בוודאות מהם. אני מאחלת לך הרבה הצלחה ליאת

1. עד כמה המטפל צריך או לא צריך להביע את הדעה והעמדה שלו, האם בכל טיפול המטפל לא מביע עמדה או שיש פעמים שמטפל יכול לומר את דעתו האישית מתוך ההתרשמות על המטופל, ואם כן יש הבעת עמדה אולי השקפת העולם של המטפל עלולה להשפיע על המטופל. 2. בתהליך ההכשרה, כמו למשל בשלב שעדין לא עובדים בקליניקה פרטית והמשכורת נמוכה מאוד האם היו רגעים של "שבירה" ומחשבות אולי של חרטה על הבחירה...... 3. האם יכ רגעים מספר של מעט יאוש ואכזבה מהתחום מהשינוי האיטי שמתרחש באנשים וכד' ובכלל האם לפסיכולוגיה יש תמיד פתרונות למצוקות האנושיות.

היי רחל, אנסה לענות לך עפ"י סדר השאלות- 1. לטעמי, גם אם מטפל עושה מאמצים כבירים להימנע מלומר את דעתו, המטופל הרגיש מצליח לזהות את עמדתו של המטפל בנוגע לדי הרבה עניינים. למרות זאת, מרבית המטפלים מעדיפים לשמור על מידה מכסימלית של ניטרליות, כדי לאפשר למטופל לנוע בחופשיות במרחב התוך נפשי, מבלי לנסות לכוון לדעת המטפל או לרצותו. יש, כמובן, סיבות נוספות לניטראליות הטיפולית, הנובעות מרעיונות תיאורטיים ספציפיים. 2. מסלול ההכשרה המפרך של הפסיכולוגים הקליניים רצוף קשיים ותסכולים, אך שועלי הקרבות שהגיעו עד להתמחות אינם נמנים בדר"כ על התבוסתנים. וברצינות, אני מניחה שיש פה ושם נקודות שבירה אצל כל אחד, ללא קשר למסלול ההכשרה שבחר. 3. ברוב המקרים קוצר הרוח ביחס לתהליך הוא של המטופלים. לפעמים קורה שגם מטפל חש תסכול ויאוש. בשביל זה יש הדרכה וקולגות שנחלצים לעזרה. ולא, אני חושבת שלפסיכולוגיה אין עדיין את כל התשובות לכל המצוקות. ולמי בעצם יש? :-) ליאת

ליאת תודה!!!!!!! אני כל פעם נהנית לקרוא את תשובותיך(גם קוראת סמויה בימי שני ושלישי) לגבי השאלה הראשונה שאלתי זאת כי פשוט תיקלתי בטיפול שהפסיכולוגית שלי פשוט קבעה לי מה מה לדעתה מתאים לי בחיים בנושא מסוים.... ואני מרגישה שזה פשוט לא לענין לדבר איתה בנושא .

מה ההבדל בין פסיכולוג קליני שהוא PH.D לבין PSY.D?

PHd הוא תואר דוקטור לפילוסופיה הניתן גם בחוג לפסיכולוגיה והינו תואר מחקרי, שמשמעותו שמי שהשיג אותו עשה עבודת מחקר אקדמית מקיפה בתחום הפסיכולוגיה. PSY.D הינו תואר דוקטור לפסיכולוגיה שאינו ניתן בארץ כאשר המסלול הלימודי הינו יותר מעשי וניתן לפסיכולוגיה קלינית. זה מסלול הדומה למסלול M.D. שהוא התואר דוקטור לרפואה הניתן בארץ. ממסלול כזה בדרך כלל לא ניתן להמשיך במסלול אקדמי מחקרי והוא נועד למתן הכשרה מקצועית בלבד. בארצות הברית למשל, על מנת להיות פסיכולוג קליני יש לעבור לפחות מסלול הכשרה של PSY.D לעומת בארץ, פה מספיק תואר שני. חשוב לציין שכל הפסיכולוגים שעשו דוקטורט בארץ הם בעלי PHD (לדעתי מסלול יותר מפרך) ואילו בארצות הברית ישנם פסיכולוגים קליניים בעלי או PHD או PSY.D . משמעות נוספת - מרבית מסלולי הלימוד של PHD בארצות הברית הינם בעלי אוריינטציה קוגניטיבית בעוד שמרבית מסלולי ה PSYD הינם בעלי אוריינטציה דינמית.

אנחנו נמצאים במשבר זוגי זמן רב. כעת כלו כל הקיצין.. אנו מחפשים בדחיפות מטפל זוגי טוב באיזור באר שבע. תודה רבה מראש!

אני בן 25 ואני מצוי בקשיים. זאת עובדה. אני מעוניין להתחיל טיפול והייתי רוצה לדעת כל מה שאפשר על מהות הטיפול הנפשי: איך בכלל מוצאים מטפל? איך מוודאים שהמטפל מתאים לי? כמה זמן נמשך הטיפול, מה הן העלויות הכרוכות בו ולאיזו תוצאה עלי לצפות? האם עלי לערוך בתחילת הטיפול תיאום ציפיות מול המטפל, או שהוא אמור לדעת מה טוב בשבילי? ושאלת השאלות - האם יש סיכוי שיום אחד אוכל לומר לאנשים "אני מאושר" ולהתכוון לכך? קצת על עצמי: אני יוצא קיבוץ (מאחרוני הבוגרים של מערכת החינוך המשותף ה"קלאסית") בן 25 משוחרר מצה"ל מזה שלוש שנים, עומד לפני לימודים אקדמיים, בעל אינטלגנציה גבוהה, רגיש ומופנם מאוד ביחסים בין אישיים ומתקשה ליצור קרבה אינטימית ועם זאת עוסק בקשר עם לקוחות ובהדרכת קהלים מגוונים מאוד ללא קושי (פוחד מה"חבר'ה" אבל לא סובל מפחד קהל). הקשר שלי עם חברים הוא על בסיס שכלתני ולא על בסיס רגשי.) במישור הרומנטי: אני חי לבדי ומעוניין בקשר זוגי אבל חושש מפגיעות נוספות (לאחר זעזוע שחטפתי בעקבות פרידה מחברתי-אהובתי הראשונה והיחידה לפני כ3.5 שנים בתום קשר קצרצר) ולכן איני יוזם קשרים. נעלב ונפגע בקלות. מבחינה חיצונית אני תופס את עצמי כנראה טוב מאוד עד מצויין. עוד משהו?

ערב טוב לאופטימיסט, טיפול פסיכולוגי הוא רעיון טוב מאד, שכן שם תוכל - בניגוד לעברך הקולקטיבי - לקבל מקום שהוא רק שלך. בטיפול תוכל לבחון את הקשיים בזירה החברתית והבינאישית, להבין מה מכשיל אותך, ולהתמודד עם הקשיים בדרך מסתגלת יותר. אני ממליצה לך לקרוא כאן, על הדרך למצוא מטפל מתאיםhttp://www.psychom.com/showpart.asp?part=4 אם יהיו שאלות נוספות, אשמח לענות כמיטב יכולתי בהצלחה רבה ליאת

לאחר יציאה של חודשיים וקיום יחסים לא מוגנים נכנסתי להריון ממנו ואני מתעתדת לבצע הפסקת הריון בקרוב! והנה לא די בגזירה הקשה הזו שנחתה עלי, בשל חששות כבדים שאני מתעסקת עם סוטה בעל תפיסות עולם מעוותות וחולניות, חקרתי ונברתי וגיליתי שהוא התעסק עם הבת שלו כאשר היתה קטינה ותמה מגיל 5 עד 12 לערך. כאשר לטענתה אביה פתח אותה והפך אותה לאשה טרם זמנה אך בדיקה פתולוגית מהתקופה ההיא מוכיחה שלא כן הדבר. הוא טוען ומודה שהוא ביצע בה מעשים מגונים אחת לכמה זמן במשך שנים והביע חרטה עמוקה בפני ובפניה התוודה וכרע ברך מלפניה על מנת שתסלח לו כאשר היא בוכה בכיות קורעות לב ומסרבת להאמין לו. היחסים בינהם מאד לא טובים כיום. ולדעתי הדבר נובע מכך שהוא לא סולח לעצמו ולא יכול לכפר על העוולות שלו כלפיה ועל כן הוא כועס עליה על לא עוול בכפה. מני אותה ידיעה מרעישה אני בקושי מתפקדת. בוכה ללא הפסקה. אני מאוהבת באדם הלא נכון! זה נקודת התורפה הכי קשה שלי בחיים! אף אני ניצולת פגיעות/התעללות מיניות מגיל ילדות (מגיל 3 ואילך....)ואני מסרבת להאמין כי אני מאוהבת בחלאת המין האנושית הזאת. אני לא מסוגלת להפרד. אני לא יכולה ללכת נגד הלב. אך כל קיום יחסים אינטימיים עמו גורר בכי תמרורים בלתי נשלט מכיווני. אני מתעבת אותו ומאוהבת בו בד בבד. בדואליות מתעתעת שכזאת. בתו כיום בת 19. ואני יודעת מעבר לכל ספק שהוא שומר לי אמונים ולא מתפתה למבוגרות כל שכן לקטינות. אך איך אני יכולה לעבור על הידיעה הזו לסדר היום? כאשר זה נקודת התורפה שלי? והרגישות הכי גבוהה שלי בחיים???! איך אני מסוגלת לשכב עמו כרגיל ולדחוק לקרן זווית את הידיעה על הסטייה החולנית הזאת, ועוד עם בתו טובת הלב-עצם מעצמיו, בשר מבשרו??!

שלום לך, מאוהבת לא לגמרי ברור לי מה שאלתך, הגם שהמצוקה שלך ניכרת במלוא חריפותה. באופן מוזר, קרבנות של התעללות או תקיפה מינית עשויות לשחזר את העמדה הקורבנית שוב ושוב במערכות היחסים שלהן. החזרה לזרועותיו של התוקף (אב שתקף את ילדתו הקטנה) משחזרת את סיפור ילדותך, ונראה שחשוב מאד לטפל בכך, עם כל הקושי הכרוך בזה. אני ממליצה לך מאד מאד לפנות ולקבל עזרה פסיכולוגית מאיש מקצוע מיומן, שיוכל לסייע לך בעיבוד חוויות הילדות שלך ובהתמודדות עם השלכותיהן על חייך העכשוויים. אל תחכי ליאת

שלום ד"ר. אני בת 27. לאחרונה אני מאוד לחוצה מהתופעות שהתחילו אצלי וממש מפוחדת, אני מאוד מבקשת שתיתן לי תשובה מפורטת ומוסברת היטב כי אני ממש במצב לחוץ. אז ככה, התחתנתי לפני 4 חודשים, יש לי בעיות במציאת עבודה ומציאת תחום עבודה ואני לא עובדת כבר כמה שנים. ובמקביל סובלת מעט מחרדה חברתית וביישנות ודיבור לפני קהל ברמה מעטה, בגלל הבעיה של החרדה חברתית ודיכאון שהיה לי פניתי לטיפול פסיכיאטרי - הרופא רשם לי כדורי "ציפרלקס", נטלתי אותם במשך כחודשיים, חצי כדור ליום, במקביל גם התחתנתי, והכדורים עזרו לי מעט להתמודד עם החתונה. כשבועיים אחרי החתונה הפסקתי עם הכדורים. בעלי מתנגד להם וגם אני. מאז שהפסקתי עם הכדורים הכל די בסדר אצלי ואני לא מרגישה צורך בכדורים בכלל. חוץ מדבר אחד: פתאום בזמן האחרון, לפני 3 שבועות בערך התחילו אצלי מחשבות שחוזרות על עצמם על אלימות ופגיעה בי ובעיקר באחרים, רק באנשים שאני אוהבת. מחשבות שחוזרות על עצמן כל היום. ואני ממש מתוסכלת מהם. בעיקר בגלל שאף פעם לא היו לי מחשבות כאלה ואני חוששת שזה קרה בגלל הכדורים. התחלתי לאחרונה טיפול פסיכולוגי ואני ממש מפוחדת שמא המחשבות האלו יישארו איתי כל הזמן, אני גם לא מבינה למה זה קורה לי. מחשבות ללא סיבה הגיונית וללא מניע. בבקשה תענה לי. למה זה קורה? האם יש קשר לכדורים שלקחתי? האם זה יפסיק? ומה משמעות המחשבות? בבקשה תענה לי בהקדם.. תודה לך

בסמת יקרה, בכל הנוגע ליעילותו של הטיפול התרופתי, כמו גם על השלכות אפשריות של נטילה/הפסקת תרופות, יש להיוועץ בפסיכיאטר בלבד. אני מנצלת פנייה זו כדי להזכיר לכל באי הפורום, שאך ורק רופא פסיכיאטר רשאי לייעץ בתחום הטיפול התרופתי והשלכותיו. באתר זה ישנו פורום פסיכיאטריה בניהולו של ד"ר הידש, והוא הכתובת הראוייה היחידה לעניין זה. בסמת, לאור התאור שלך, נראה לי שיש מקום לחזור לרופא שרשם לך את התרופה, כדי שיעריך את מצבך ויוכל להרגיע אותך. האינטרנט אינו תחליף לדבר האמיתי. כל טוב והרבה בריאות ליאת

שלום,האם ניתן לבדוק אם פסיכולוגית מסוימת אכן רשומה במשרד הבריאות או איפה שהיא צריכה להיות רשומה? בינתיים לא אציין את שמה...

כן , באתר של משרד הבריאות יש את פנקס הפסיכולוגים את יכולה אם היא רשומה תאתרי אותה שם.....(מענין מה התדירות שהם מעדכנים את הרשימה...)

בערך כל חצי שנה.

ולמטפלים בכלל בשרות הציבורי... בפגישה האחרונה צירפת אותי לשיחה. זה הולך להיות ככה כל כמה מפגשים. הבאתי את הבת שלי אליך לטיפול ברצון רב, ומתוך הכרה שזה לטובת הילדה. כמעט בת שתיים עשרה.. שמתי לב לעניין שכל כך קומם אותי, וזה הזלזול שלך בי ובבת שלי שבא לידי ביטוי במשך הזמן היקר שאת מבזבזת על שיחות טלפון במהלך הטיפול. 17 דקות יקרות מתוך 45 דקות שבועיות שהבת שלי מצפה להם כל השבוע... אגב שמתי לב לתוכן השיחות, ולא היה כאן עניין של חיים או מוות. כאן המזכירה ניסתה לתאם לך פגישה... כאן עמית שצילצל לדבר על כנס כלשהו.... ומה היה כל כך דחוף, למה אי אפשר לבקש שלא להעביר לך שיחות בזמן טיפול. במיוחד כשאת יודעת שהילדה מופנמת, והשיא המכוער, היה חוסר הרגישות שלך כששיתפתי אותך בחוויה לא נעימה שהילדה עברה, והדגשתי בפנייך לא לספר לה. ואת פתחת את העניין, כאילו מדברים כאן על מזג האוויר. תדעי לך שעד היום היא כועסת עליי בגללך... עזבנו אותך מסיבה אחרת, ואולי זה יצא לטובה. מקווה שתכבדי מטופלים אחרים שלך. גם אם הם ילדים. וגם אם אין להורים שלהם כסף לטיפול פרטי....

היא באמת חראית, על פי התיאור שלך. נמאס מכל היחס השיקרי שלהם.

אמא יקרה, קראתי את דברייך, והרגשתי מחנק, בושה וצער גדול. צר לי שנותרת עם חוויה כזו של בגידה ועלבון. כשהצטרפתי לצוות המשיבים בפורום זה, הבטחתי לעצמי שלא לדבר סרה במטפלים אחרים. אני חושבת שלא אעשה זאת גם היום. עם זאת, הדברים שלך קשים לעיכול, ומכעיסים. אני שמחה שיכולת למצוא בפורום שלנו ערוץ לדברי המחאה הראויים שלך. חשוב לי לציין - למרות הכל - שכמי שעבדה מס' שנים לא מבוטל במסגרות ציבוריות, מעולם לא נתקלתי במדיניות של זלזול בכבודם של מטופלים, ללא קשר לגילם. אני מאושרת שזכיתי לעבוד במחיצת אנשים שכבוד האדם, החמלה והאנושיות היו תמיד לנגד עיניהם. מקווה שאת ובתך תצליחו לשקם את האמון באנשי מקצוע, ולהיחשף גם לפניה היפות של הפסיכולוגיה. בברכה ליאת