פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, במוסף סוף השבוע של ידיעות אחרונות היתה כתבה על התרופה פרופרנולול. רציתי לקבל פרטים על התרופה (השפעה, תופעות לוואי, למי מתאימה, איך ומתי לוקחים) תודה.

י שלום, כידוע לך פסיכולוגים אינם המומחים לנושא התרופתי. נסה לפיכך לשאול בפורום רוקחות. במקביל חיפוש בגוגל גם כן יכול להניב פירות. בברכה, גדעון

שלום אני סטודנטית לשיננית שנה א וברצוני לדעת מתי פרופרנולול לא ינתן....הכוונה לאיזו חולים לא ניתנת התרופה....האם התשובה הנכונה היא לחולי סכרת וחולי אסטמה אשמח לקבל מידע בהדקם האפשרי תודה רבה קרין

הי קרינה, אני סתם משתתפת בפורום. עשיתי לי איזה חיפוש וממש במקרה גיליתי את השאלה שלך. היא מופיעה באיזור מאוד מאוד אחורי של הפורום. כנראה שלא יבחינו בה, גם הודעתו של גדעון, שכבר אינו מנהל בפורום היום, אינה בכחול (הודעות של משתתפים שתלויות על עצים בהם יש הודעות מנהל מודגשות בכחול מגיעות אליו למייל האישי). כדאי לך בכל מקרה לנסות לשאול גם בפורום פסיכיאטריה: http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-385,m-Doctors,a-Forums.html והנה גם גישה לראש הפורום הזה: http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-6,m-Doctors,a-Forums.html בהצלחה

היי, אני צריכה עצה אובייקטיבית. עזבתי עבודה לאחר 3 שנים שבאמת סבלתי בהן...היה לי לחץ ומתח שלא נגמרו עד שהחלטתי לעשות סטופ מחשש שיפרוץ אצלי איזשהו תסביכון כי הרגשתי שהשתגעתי ממש. יש לציין אני מאוד רגישה ולוקחת קשה הכל!!! יתכן והתחושות הללו היו כה סובייקטיביות והמתח שחשתי בו לא היה באמת כזה עצום.עדיין זו תחושתי וזה מה שחשוב כעת. אני כבר 3 חודשים בבית ללא עבודה ומרגישה הכי טוב שבעולם...רגועה ושמחה. פתאום אני מבינה כמה היה קשה לי להיות בעולם התעסוקתי עם התחרות ועם המשחק החברתי שחייב לשחק כי אתה בא במגע תמיד עם אנשים. אני ממש בבעיה היום כי לא בא לי לחזור למעגל הלחץ הזה ונראה לי בעקבות הניסיון המר שלי שזה בדיוק מה שאני ארגיש ולכן בזמן הזה של ההפוגה אני מרגישה שאני חייבת להחזיר לי את הכוחות הנפשיים "למלחמה" הבאה. אני כן מחפשת עבודה ובכנות מתוך תקווה שלא יקראו לי לראיון ובטח לא בא לי להתקבל זה ממש אבסורד אבל בפעמים אחרות שבהן הייתי מובטלת הייתי דכאונית ממש בוכה ומרגישה חסרת ערך לחלוטין. כעת אני חשה שדי מספיק עם הלחץ הזה ולא יקרה כלום אם תהיה לי תק' רוגע ויהיה מה שיהיה.נמאס לי להרגיש כ"כ מועקה בתקופות הביניים הללו וממש הצלחתי כנראה בשכנוע העצמי עד כדי אי רצון לעבוד????? אני לא באמת רוצה להישאר חסרת תעסוקה לנצח אבל כרגע זה מה שעושה לי הכי טוב ואני חשה שאם אתקבל בקרוב לעבודה שוב אכנס עם תחושות שליליות וקשות שלא אצליח שלא אהיה טובה שארגיש מתח בחזרה ובהליכה לעבודה... נשמע מטורף אבל אני מרגישה כ"כ רע עם עצמי ונוקשה. בפועל,בניסיון שלי בעבר כן הוכחתי את עצמי ודי שמתי לעצמי מחסומים כדי לא באמת להתקדם... חבל לי שאני מרגישה כך.אבל זו המציאות. בוודאי תמליץ על טיפול כי מדובר במשהו כולל יותר - כרגע זה לא רלוונטי מסיבות אישיות. לכן,אשמח אם תיתן לי עיצה האם כן לצאת לשוק העבודה?? האם לתת לזמן לעשות את שלו? ובקיצור כיצד לנהוג.. השאלה מגיעה מכיוון שיש לי ראיון שני ממש בקרוב ונראה לי שהתשובה יכולה להיות יותר חיובית משלילית...העבודה לא ממש קוסמת לי אבל אני חוששת שמא לא אמצא משהו טוב יותר בעיר בה אני מתגוררת ושוב...אני מנסה למצוא משרה שאולי לא תהיה הכי מעניינת ומפתה אך שיהיו בה הדברים האחרים שכה חשובים לי כמו - אוירה טובה. אני נוטה להעריך את הסובב יתר על המידה ולכן מחפשת פחות ראש גדול ועבודה בחברה שאינה יותר מדי משכילה ואולי מבחינת גיל העובדים שמבוגר ממני - יתכן והביקורת שלי תפחת..דווקא בקרבם. האם שיקוליי רציונליים או מטופשים ? אני מכירה כ"כ את בעיותיי כך שאני מנסה למצוא לי פתרון (זמני לצערי) שיתן לי עוד מרווח זמן עד ההתמודדות הבאה. חיים קשים. נכון??

עינת שלום, נתחיל דוקא מהסוף: נשמע לי רלבנטי מאוד לחפש מקום שיש בו אוירה טובה ומקום שילחיץ אותך בצורה מינימלית, גם במחיר של גיל העובדים האחרים. אין סיבה להיות שוב במעגל הקסמים של לחץ ומתח עד שאי אפשר יותר ואז להיות מובטלת ובדיכאון ועם הערכה עצמית נמוכה וחוזר חלילה. כמובן שלטווח ארוך את חייבת לעשות משהו עם עצמך, שהרי את מבינה בעצמך, שמקום עם אווירה טובה בלבד לא יספק אותך לטווח ארוך . לדעתי עלייך לשקול לפנות לטיפול. בטיפול תוכלי לעבוד יותר לעומק על נושאים כמו הרגישות שלך, הדימוי שלך ומה את רוצה מעצמך בתחום התעסוקתי והמקצועי. והערה אחרונה: אל תשכחי שראיון למקום עבודה חדש הוא גם בדיקה שלך את המקום. בה במידה שהמעביד בוחן אותך, זו זכותך לבדוק את הדברים החשובים לך, כמו רמת הדרישות והלחץ הצפויים, כמו האווירה. אני מאמין שכשתהיי מוכנה, אזי גם מקום העבודה המתאים יגיע. אז בהצלחה, חג שמח ושנה אזרחית טובה, גדעון

הרפורמה הביטוחית: העברת האחריות לבריאות הנפש ממש' הבריאות לקופות החולים. משרד הבריאות רוצה להפסיק להיות המעסיק של אנשי בריאות הנפש: פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים ואחיות. הוא רוצה להעביר את האחריות על תחום בריאות הנפש לאחריות קופות החולים, האחראיות (מתוקף חוק בריאות ממלכתי) על כל שאר תחומי הרפואה. קופות החולים מצידן בשלב זה אינן מוכנות לקחת את האחריות על תחום בריאות הנפש ודורשות לקבל מימון נרחב עבור העברה זו. משרד הבריאות מתכנן להמשיך ולהקטין את מספר המיטות הפסיכיאטריות, להעביר את מוסדות השיקום לידיים פרטיות ולסגור את כל המרפאות לבריאות הנפש, כדי לממן זאת. זה יוביל לפיטורים של פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים ואחיות רבים בכל האגפים: האישפוזי, השיקומי והמרפאתי. בניגוד למה שקורה בכל תחומי הרפואה, שקיימות ופועלות מרפאות מקצועיות של משרד הבריאות, בתחום בריאות הנפש משרד הבריאות מתכנן לסגור את כל המרפאות ששייכות לו. בניגוד להבטחה להעביר את הכספים שייחסכו מהקטנת מספר המיטות הפסיכיאטריות לשיפור הטיפול בקהילה (במסגרת הרפורמה המבנית) הכספים האלה לא הגיעו לשיפור הטיפול בקהילה. משמעותה המיידית והברורה של הרפורמה היא ירידה בשירות שהציבור יקבל: (1) ינתן מעט טיפול פסיכולוגי, אם בכלל, לתקופות קצרות, על פי קריטריונים מחמירים, ועל ידי אנשי מקצוע פחות מיומנים (שהם יותר זולים למערכת). זה התהליך שקורה במקומות שבהם הטיפול הנפשי מופרט ונעשה דרך חברות ביטוח - כמו בארה"ב. (2) התיקצוב לתחום בריאות הנפש בכלל, והטיפול הנפשי בפרט, יקטנו כאשר התחום הזה יצטרף לסל הבריאות הכללי וירד לסוף הרשימה, כאשר הקופות נלחמות על כל שקל, אפילו במקרים קיצוניים של טיפול בסרטן וכדומה. המצב הנוכחי מבטיח מידה מסוימת של טיפול, ללא תלות בנושאים אחרים בתחום הבריאות. (3) תידרש אבחנה רפואית לשם זכאות לקבלת טיפול, בעוד שיש מגוון גדול של מצבים של מצוקה שמצדיקים טיפול, גם אם אין אבחנה פסיכיאטרית. לדוגמא, ילד שהוריו נרצחו לא יהיה זכאי לטיפול נפשי. כך גם מצבי לחץ בעקבות פיטורים, גירושים, אונס וכדומה, מצבים של בדידות, חוסר ביטחון עצמי, ועוד. רוב מצבי המצוקה היום-יומיים של אנשים לא יקנו זכאות למתן טיפול, והוא יישאר במשורה לאנשים שהם ממש 'חולים'. דוקא במצבים של משבר, אנשים יזדקקו לממן מכיסם קבלת עזרה. (4) כיום ההחלטות והטיפול נעשים על-ידי צוות רב מקצועי, ואילו בעתיד רופאי משפחה ופסיכיאטרים יקבעו זכאות לטיפול. תגבר עוד יותר הנטיה לתת טיפול תרופתי בלבד, ולא לאשר טיפול נפשי. (5) מערך ההדרכה וההכשרה יקרוס, כי קופות החולים לא תממנה אותו, וכך תרד האיכות של הטיפול, וכן תרד איכותו של הדור הבא של המטפלים. ייפגעו המתמחים במקצועות בריאות הנפש שיתקשו למצוא מקומות להתמחות, ויצומצם מאוד מערך ההדרכה.

ביום שלישי הבא ב 3.1.2006 בשעה 14.00.- 17.00 תתקיים בבית ההסתדרות בת"א , רח' ארלוזורוב 93, קומה 7, אספת חירום משותפת של כל הפסיכולוגים הקליניים והעובדים הסוציאליים בעניין הרפורמה. זוהי אספת חירום שבה נחליט כציבורים על התחלת מאבק נגד הרפורמה במתכונתה הנוכחית הנפתחת החל מינואר 2006 בהליך סגירת התחנות. יש גם תכניות לצמצם את מספר המיטות הפסיכיאטריות ולהפריט את מסגרות השיקום. כל אלה יביאו לפיטורים גם בתחום האישפוזי והשיקומי. לפגישה מוזמנים גם רופאים ומקצועות אחרים של בריאות הנפש. כל אחד מחברי הפורום מתבקש קודם כל לידע את הצוות שלו כולל פסיכולוגים ועובדים סוציאליים להגיע לאסיפת החרום למרות ההתראה המאוחרת. כמו כן לטלפן לחברים מכל הארץ כדי לודא שכולם קיבלו את ההזמנה. אני מבקשת לקבל תגובה כמה יגיעו מכל מקום. חשוב לנו להגיע לאולם מפוצץ. במידה שאקבל מידע שכך יהיה - נזמין גם תקשורת. חנה כהן-שטרום נציגת הפסיכולוגים במח"ר ומנהיגת המאבק ברפורמה טלפון במשרד של ראובן גולדברג, יו"ר אירגון המח"ר 6248954-02 נא להגיע!! גם סטודנטים לפסיכולוגיה תואר שני, ראשון... נא להגיע! וגם מטופלים

שלום רב, רציתי לשאול האם הדבר נחשב "בריא" מבחינה פסיכולוגית לאישה? מה כולל התפקיד בעצם שיכול להיות מזיק? אני מרגישה שהיצר המיני הזה חזק בי מאוד והיתי רוצה לבטא אותו מבלי לעבוד בזנות. מה אתם אומרים? תודה רבה

אין קשר לזנות. לתפקיד סרוגייט מגיעות בד"כ נשים בעלות תואר אקדמי, או סטודנטיות לתואר שני בפסיכולוגיה, רפואה, עבודה סוציאלית וכו' שיש להן אורינטציה לטיפול, בריאות נפשית, יציבות רגשית, פתיחות מינית, מודעות והבנה בנושא... וכו'... תקראי משהו מעניין שכתבה סרוגייט בפורום: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/article.asp?forum=385&a=23441&c=2740

שלום מאני, אני לא מספיק מכירה את תפקיד הסרוגייט, אך נראה לי שההפניות שקיבלת מ- G מועילות ביותר. צר לי שאיני יכולה להוסיף עוד מידע, אורנה ראובן-מגריל

על רעיון להתחתן את חשבת פעם?בעלך ישמח מאוד מהיצר שלך וישמח אותך...

שלום אני בת 24,אנחנו חמישה אחים להורים גרושים כבר 3 שנים,מה שאני רוצה להגיד שלא חוויתי מערכת יחסים בכלל,ואם היה אז ממש לתקופה קצרה,בקיצור אני מרגישה בדידות נוראה שלא יכולה עוד לסבול אותה,אני זקוקה להרבה אהבה ,חום,שלא קיבלתי מהבית האווירה היתה נטולה רגשות,ותמיד אמא רצתה שנהיה מושלמים,וציפתה יותר מדי מהילדים וכך אכן היה,אני לא יודעת אבל אני כן מתעסקת בספורט ושם זה המקום הכי טוב בשבילי,אבל תמיד מרגישה חוסר במשהו ,אני אבודה עם עצמי, ההרגשה שאתה לבד עושה לי רע,במקרה שגם אין חברות אבל זה גם אני חושבת לא ממש יעזור, ולמרות שאני באה ממגזר שמרני,אני מאד רוצה לעבור לגור לבד,ופה אני אפסיד את היחסים עם הבית,לא יודעת עד כמה (כי זה לא מקובל על החברה שלנו) ויש לי מזה חרדה להיות עוד לבד,אבל מצד שני אני יודעת שאני אתפתח ואשתנה בצורה מסויימת, מה יעשה לי טוב,ויתן לי כבר הכוח להמשיך הלאה,? (אני גם לא מצליחה למצוא לעצמי כיוון לימודים או תחום עבודה קבוע שזה מאד מפריע לי,וכל הזמן מתעסקת במחשבה אם למשל אין מה לעשות במשך היום,מפחדת מחוסר מעשה)

שלום דינה, את שואלת את עצמך שאלות מורכבות וחשובות, שעוסקות בתחושת בדידות, ברצון למגע אנושי חם ומתאים, בשאיפה להתפתח ולמצוא את דרכך. לעיתים קרובות לוקח לנו שנים לחפש את התשובות, ואני יודעת שזה קשה לשאת את אי הידיעה. כתבת שאת מתעסקת בספורט, ושזה מקום טוב בשבילך. נראה לי נכון לחפש עוד תחומים וקשרים בהם את מצליחה לקבל את התחושה הטובה הזאת. נסי להוסיף עוד פעילות ועוד קשר חברי, ובהדרגה להקיף את עצמך בסביבה אוהדת ותומכת. כדאי שתדעי שתחושות כמו אלה שתיארת הן נושא מתאים מאוד לטיפול פסיכולוגי, ואולי תרצי להתנסות גם בזה. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני בת 44 כל החיים שלי , אני זוכרת פחד ממחלות אבל לאחרונה זה נעשה בלתי נסבל. אני בחרדה טוטאלית עד כדי כך שכש יש לי בעיה בריאותית כלשהי,(וברוך השם כל יום יש משהו אחר!) אני לא הולכת להבדק מהפחד שימצאו לי משהו. הבעיה שלי היר שאני עובדת במרפאה של קופת חולים כללית ואני נתקלת בכל מיני אנשים חולים בכל מיני מחלות קשות, וזה משפיע עלי מאוד לא לטובה: כל פעם שיש לי משהו, אני לא יכולה שלא להזכר במקרה זה או אחר , שהתגלה כמקרה קשה. אני לא יודעת מה לעשות: מצד אחד, אני לא יכולה לעזוב את העבודה, מצד שני, זה גורם לי לחרדות . מה עלי לעשות? איך לפתור את הבעיה?

את כנראה סובלת מסוג של חרדה המצריך טיפול פסיכולוגי. אם זה מפריע לך בחיי היום יום פני לטיפול. את יכולה גם דרך קופת חולים.

שלום חני, אני נוטה להסכים עם התגובה שקבלת, שהמצב שתיארת יטופל בצורה הטובה ביותר באמצעות פנייה אישית לאיש מקצוע. פני לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בהפרעות חרדה. במרבית המקרים מדובר בטיפול ממוקד, קצר יחסית ויעיל. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אורנוש,כללית קוב"ה ניחם אותי.נילחמתי והתפללתי על האור שבחיי.ראיתי את בעלי 8פעמים לפני שהחלתנו להתחתן.עוד כחצי שנה התחתנו ועוד אחרי כ4.5שנים יש לנו 3בנות אחי מתוקות בעולם.אני מתה על המשפחה שלי,יש לי בית שאני תמיד רוצה לחזור אליו.זה פשוט מתנה משמיים ואפילו נס.פשוט מאוד ניפגעתי ונישברתי אחרי שבקושי התאוששתי מהמשבר הקודם.עזרתם לי ונירגעתי,הפסקתי להתאבל על עצמי,ולהרגיש אייום מהצורך שלי בעזרה מיקצועית.גם חוויתי משהו חדש.הכאב עובר במקום בטוח תומך ומחבק,ועובר מהר.זה מרגש עד דמאות והכאב עף,מוזר כזה.הוא כאילו בהדרגה מתרחק ומתרחך עד שנשאר ברמה של רגישות והתרגשות.אני לא יודעת עד כמה אני רוצה נחמה בטיפול.אני יותר רוצה לא להרגיש את האבל הזה לעולם מה שלא יקרה לי בחיים.הרגשתי עד כמה אני עייפה אחרי הסערה הזות.שבת שלום ותזכי למצוות.לא יודעת איפה היתי עכשיו אילו זה לא היה נרגע.תודה לכם על האתר.הבנתי שאני מאושרת,באמת...

שלום חני, אני כותבת לך כאן גם בהמשך להודעה הקודמת שלך (על תחושת הבושה למול המחמאות שקיבלת על שירייך היפים...). אני באמת שמחה שאת מרגישה הקלה, וזה כל-כך חשוב לדעת שלפעמים המילים שלנו נוגעות ועוזרות. אבל אל תעצרי כאן, וקחי את הכוחות החדשים האלה גם לטיפול פרטני משלך. שבת שלום גם לך, אורנה

שלום, שמי אלה ואני בת 28, יש לי הפרעת אכילה - אנורקסיה כ - 15 שנים לוחצים עליי להתשפז ( בייחוד הרופאה שלי ) ואני לא מסוגלת לראות את עצמי באשפוז על רקע של הפרעות אכילה. לאחרונה אני מרגישה שאין לי כוחות לקום וזה לא משנה עם זה מהכיסא או מהמיטה, אין לי כוח לעלות ולרדת במדרגות אבל בכל זאת אני מתאמצת למרות שזה מאוד קשה.. האים יש דרך אחרת פרט לאישפוז??? הפסיכולוגית האחרונה שהייתי אצלה לא מוכנה לטפל בי בטענה שאני לא מתאימה לטיפול אמבולטורי וכי המצב שלי מצריך אשפוז דחוף.. אני לא יודעת מה לעשות.. אלה..

אלה,יקרה,הסיפור שלך נגע ללבי.קראתי אותו בכאב.ניכנסתי כדי לכתוב לאורנה והרגשתי שאני חייבת להגיב על הסיפור שלך.למרות לכל הכאב שבדבריך אני מרגישה שיש לך תיקווה כי את קוראת למה שקורה איתך התמודדות.תזכרי את זה.היה לך כנראה קשה לכתוב ששלחת הודעה ריקה אבל כתבת בסוף,תמשיכי כך.קשה לך לחשוב על אישפז על רקע של הפרעת אכילה.אני מתארת לעצמי כמה זה לא נעים לקבל טיפול נגד רצונך.תשמרי על עצמך...בבקשה...אולי אם אין דרך אחרת אפשר לקחת חברה שתהיה איתך או מישהו אחר קרוב,אם אין לך אפשר להתקשר לעזר מציון ולברר במה הם יוכלו לעזור לך.

אלה יקרה, אני יודעת שהמחשבה על אשפוז היא קשה ומרתיעה, אבל לפעמים זהו חלק חשוב מההבנה שהגיעו מים עד נפש ושצריך לעשות מעשה. את חולה כבר מספר רב של שנים (יותר ממחצית חייך!), ואולי זה באמת הזמן להיאחז ברצון להחלים בכל הכוח. ברמה הפרקטית, אפשר לבחון (בנוסף לבתי-חולים שונים) מרכזים פרטיים שנותנים טיפול כולל לבעיות של הפרעות אכילה. אבל בכל מקום שתבחרי - את תהיי זו שתצטרך להילחם... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני מיואשת מהחיים שלי. אני רווקה בת 32, כמעט ולא חוויתי קשר זוגי פורה ורציני, כזה שיוביל למגורים משותפים, או כזה שיהיה מספיק ארוך יותר מחודש.. אני רואה סביבי אנשים מכוערים, או מתוסבכים נפשית, חלשים, וכו', שלמרות הכל הצליחו לבנות לעצמם מסגרת משפחתית, להביא ילדים לעולם. ולי זה כואב. אני נאה מאוד, יש לי מקצוע טוב, ועדיין משהו לא מסתדר. אני מרגישה שיש לי נכות בנושא הזוגי, ואף איבדתי את הרצון והתקווה להמשיך לחפש. עשרות רבות של פגישות ודייטים, והכרויות לא רציניות שבסיסן היה רק סקס. אם מצאתי עם מישהו חיבור ריגשי, אז הייתה חסרה שם המשיכה הפיזית.. אני מרגישה גאז בניוטרל. בא לי להוריד לחץ, להפסיק להתאמץ, אבל זה קורע אותי.. האם גם אני אדע אושר באהבה ובבניית תא משפחתי? בנתיים אני טובה רק לסקס, מסתבר.. לא הצלחתי לעורר עניין באף גבר עדיין, מעבר לכך..

שלום מתוסכלת, בניית קשר זוגי והקמת משפחה נמצאים במוקד העניין בשלב החיים שבו את נמצאת, ואני מאוד יכולה להבין את תחושת האכזבה והייאוש כשזה לא מצליח. אחד הגורמים המתסכלים ביותר קשור למעגל השלילי שנוצר: כל אכזבה מביאה אותך להתנסות הבאה ממקום יותר כואב ופחות מאמין... אני חושבת שאחד הדברים שיכולים לעזור הוא לדבר על התחושות האלה במסגרת קבוצה טיפולית ליחסים בין-אישיים. בקבוצה כזו תוכלי לנסות להבין (בעזרת המנחים ובעזרת חברי הקבוצה האחרים) חלק מהסיבות לאי ההצלחה. וכמובן, זהו מקום מצויין להכיר גברים ונשים בגילך החולקים תסכול דומה. אשמח אם תכתבי עוד לגבי דעתך בנושא. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה וליאת יקרות,תודה שעזרתם לי לקבל את עצמי.תודה ששמעתם והגבתם על המצוקה שלי.תודה לאורנה על האמפתיה,הבנה ו"חיבוק".ליאתוש,תודה לך על הגישה השכלית הישרה.היה לי קשה,לא ידעתי שקוראים לזה "כואב" ולא ידעתי מה כואב לי ומה מלחיץ אותי.זה צף כתגובה על דבריכן.תודה על המקום ליפרוק ולהרגיש שאת לא לבד.אני רגישה יותר מהרגיל בישבילי,אך בטוח מרגישה יותר טוב.העיקר שאני מרגישה כוחות.הבנתי שאני בן אדם כמו כולם ומיקצועיות שלי לא נמדדת ביכולת להתמודד לבד עם כל מיני מצבים.מוזר,ממש חשבתי כך.היזכרתי לעצמי את מה שאני כל כך יודעת להסביר לאחרים:אין לנו בחירה חופשית על העבר ועל העתיד,כל זה בחסדי שמיים.אין תשובות על כל "למה?" ככל שאנחנו על פני האדמה.הבחירה החופשית היא אקטואלית רק כאן ועכשיו,הרגע.הרגע-הוא הזמן להחליט ולשנות.לא בחרנו את ההורים,את הילדות ואת קורות חיינו.לדעתי אנו בוחרים אך ורק איך אנו נהיה מהרגע הזה והלאה ומה נעשה.אני פונה לטיפול כדי לסגור כמה דברים בעבר שלא ביכולתי לסגור ללא עזרה בתיקווה שאם אני עוד פעם אשבר אני אתנהג וארגיש אחרת.חנוקה שמח!מה דעתכם? *** תקופת הםתיו-תקופת עלי שלכת. חצי צעד משמש לגשמים... תגידי את:למה את משתייכת? אך אין תשובה.רק שקט מביפנים... תגידי את:מתי יגיע חורף? ישפיע קצת על קצב שינויים... אך אין תשובה וזמן נישלך להורג... דרכים שלו לעוילום ניסתרים... בחיבה,חני(זה השם השני שלי)

חני - תודה על המילים החמות, ועל שיר יפיפה נוסף. אני מקווה שתמצאי מקום חם ומנחם גם בטיפול. אורנה

שלום, אני בת 32 עם 3 ילדים מקסימים, בריאה מאד אני היפוכונדרית ומבצעת בדיקות כלליות כולל צילומי חזה ואקו מידי שנה, כל כאב קטן מתבטא אצלי בחוסר מצב רוח ועצבנות כי אני מפחדת שזה משהו מסוכן ואז אני נכנסת לאתר זה ונרגעת כי יש עוד כמוני וטוב לדעת את זה, אני אומרת לעצמי שזה כלום ואם זה לא עוזר אז אני לוקחת חצי ואבן , יוצא לי לקחת חצי ואבן פעם בשבוע. החרדה שלי מתבטאת בפתאומיות אני מתחילה להרגיש חולשה ורעד ומפחדת שמישהו ישים לב בעבודה אני רצה לואבן וזה עוזר מאד. אני גם סובלת מחוסר בטחון לדבר עם אנשים ואני בישנית מאד אני מתפקדת בבית נהדר ועם בעלי הכל בסדר אמא למופת ועקרת בית טובה. החיים שלי משעממים עבודה בית וההפך. אין לי ולבעלי חברים ואין משפחה תומכת או מבקרת אותנו. רציתי לשאול אם יש משהו שאפר להקל עליו דרך מחשבה ובלי כדורים על הפרעות החרדה והבישנות שלי מה לעשות? ואל תפנה אותי לפסיכולוג כי אני בחיים לא אלך . יש לציין שקיבלתי את ההפרעה חרדה אחרי טראומת לידה של ביתי שיצאה בריאה ושלמה אני הייתי בסיכון. יש לציין כי גם אימי סבלה כל חייה מהפרעות חרדה. עוד שאלה קטנה אבל חשובה : האם אני יכולה בעתיד להשתגע מזה? זה הפחד שלי הכי גדול שישימו אותי במוסד למשוגעים ואני לא אראה את ילדיי כי אני חולה עליהם. או שההפרעות ימשיכו באותה מתכונת כל חיי? האם אפר להתרפא מהפרעת חרדה קלה? תודה זה חשוב לי מאד

שלום מילי, בהחלט אפשר להקל על הפרעות חרדה, אבל לצערי קשה לעשות זאת מבלי לפגוש איש מקצוע. אולי ירגיע אותך לדעת שהטיפול המומלץ לחרדה הוא יחסית קצר וממוקד (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי), ובנוסף כמובן שאפשר להיעזר בטיפול תרופתי נוגד חרדה (מעבר לחצי הוואבן שאת לוקחת). ולא, אין כל קשר לאובדן בוחן מציאות ומסוכנות לעצמך ולסביבה, שבעטיים מאשפזים אנשים לטיפול בבתי חולים פסיכיאטרים. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני לא מבינה את זה... אם בנאדם מרגיש ממש רע עם עצמו וניסה מיליון שיטות טיפול ושום דבר לא עזר והוא מחליט שהדבר הטוב ביותר לעשות זה למות. אז מה הבעיה? למה אסור למות?

כי ערך החיים הוא מקודש. נשמע קלישאה אבל זה נכון. כי אנחנו כבני אדם לא מוותרים ולא רוצים להיפרד מאף חבר/ה שלנו. אנחנו רוצים לעזור לכל אחד שקשה לו להתגבר ולהישאר איתנו. כי אין דרך חזרה משם. הרבה אנשים שרצו למות ומצאו בסוף את הדרך לחיים מאושרים יותר, טוענים שמזל שנשארו בחיים. כי בטוח יש דרך או טיפול שיכול לעזור, פשוט לוקח לפעמים יותר זמן למצוא אותם. כי המצבים האלה הם קשים, אבל הם חלק מהדרך ומתהליך הלמידה. כי כשנמצאים בקרקעית ובתהומות לא מבינים את כל הנ"ל, ולכן לא נכון לתת לאדם במצב כזה להחליט החלטות שאין מהן דרך חזרה. ואת כל זה אני מרשה לעצמי להגיד, דווקא משום שהייתי שם, ושאלתי את כל השאלות האלה, והיום , אחרי טיפול מוצלח אני מאושרת. כל בוקר מחדש. אני שולחת לך חיבוק גדול. זה מה שהכי הייתי צריכה כשאני רציתי להיעלם. בהצלחה. ענתי

כי אין דרך חזרה. מהכל אפשר לחזור, לשנות, לעבור. ורק משם אף אחד לא חזר. וחוץ מזה כולנו בסוף נגיע לשם, אז בואי ניתן לטבע לעשות את שלו ולא נחליט בשבילו.. מחבקת אותך, נענע

אני בזהירות אגיד לך שאם את שואלת את יודעת שמשהו בך לא רוצה למות.כך ניברא אדם(לא איחפת לי אם תכעסי שאני "דוסית").חשבות חיי אדם זה ערך בסיסי בעולם.תבדקי בעצמך שאם זה לא יהיה כך העולם יהפוך להיות תוהו-ווהו,תעשי מאמץ שכלי.פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה.היו לי זמנים שהתפללתי שקוב"ה יקח אותי חזרה,שלא ביקשתי להוולד.לא ידעתי מה לא נותן לי למות.עכשיו אני בטוחה שזה בריאות הנפש...את יודעת מה עזר לי אז ותמיד עוזר כשאני מרגישה שאני מעדיפה לא לחיות מאשר להרגיש?הבנתי פעם כשהיתי בבור ללא תחתית ונפש חיה לא ידע על זה,(ואפילו אם ידע זה לא היה עוזר לי),הבנתי משהו נורא נורא כואב שאף אחד לא יוכל לעזור לי!ממש ככה!רק אני בעצמי יכולה לעזור לעצמי,ולהעזר בשיטת טיפול כלשהי...טיפול לא יכול לשנות אותך ואת חייך,את יכולה רק להעזר בטיפול ולשנות.למה לשנות?כאילו,למה שווה להשקיע?לדעתי כי לרצות למות זה נורא כואב...לא יודעת על מה את מדברת,לא יודעת האם מה שכתבתי קשור לסיפור שלך,פשוט שיתפתי אותך ואולי תמצאי עיניין בזה.נילחמתי על עצמי וגיליתי למה אסור למות...לא וויטרתי...תחזיקי מעמד ותשמרי על עצמך.

אורטל יקרה, אני לא חושבת ש"אסור" למות. לאורך החיים שלנו אנחנו בוחרים כל מיני דרכים להתמודד עם הכאבים שלנו, שלפעמים הם באמת בלתי נסבלים. בדומה לכותבות האחרות, אני מצטרפת לתחושה שבבחירה להמשיך להתמודד יש אומץ ותקווה (גם אם רק שארית של תקווה...) לימים טובים יותר. אני מקווה שבקרוב תחושי הקלה. מחזיקה לך אצבעות, אורנה ראובן-מגריל

אורטל שלום רב לך, אם נניח לרגע לדת ולאמונה, הרי שלא מדובר על "מותר או אסור" (ואגב, בעשרת הדיברות לא נכתב "אל תרצח את עצמך"), אך מחשבות אלו על חיים, מוות, התאבדות הן נחלתו של כל אדם, אי-פה אי-שם במהלך חייו, כאשר אנו בדאון, משבר וכו'. יש מצבים שאפילו מזמינים מחשבות כאלה (פרנקל אומר ב"אדם מחפש משמעות": "יש מצבים שבהם אם אינכם יוצאים מן הדעת, סימן שאין לכם דעת"), אולם כאשר הן נותרות בתחום החשיבה, וגם זה במינון סביר, אדם יכול להחשיב עצמו כנמצא ב"חוג לפילוסופיה מעשית". בתור ילדים ציפינו כי התשובות על שאלותינו יסופקו ע"י עולם המבוגרים. בבגרותינו אנו חייבים לחפש את התשובות בעצמנו ובתוך עצמנו. אך זה לא אומר שאיננו יכולים לשתף אחרים בהתלבטויותינו הקיומיות. ככל שמשתפים אנשים בעלי אוזן קשבת - כן יוטב. בד בבד, חבקי את עצמך באהבה, קבלה ופיוס. בברכה , סמי ארגון

בהמשך לתגובות של האחרים (אשר ריגשו אותי), אני חושבת שהידיעה שהרבה אנשים אחרים גם הם היו בתחתית וחשבו על אפשרות המוות, והיום הם רואים את החיים בעיניים אחרות, עוזרת קצת להתמודד עם הכאב, לא? כנראה שהכאב הוא חלק מהחיים (לפחות של חלקנו), וגם אם הוא בלתי נסבל לפעמים, אני חושבת שאולי חלקנו (ואולי כלנו) לא מסוגלים למצוא את המשמעות של חיינו (האינדיבידואלית לכל אדם ואדם) בלעדיו.

שלום רב למומחים היקרים!ראשית אני רוצה לומר לכם שאתם מדהימים כל אחד בדרכו ואני מאוד נהנת מהפורום הנהדר!טוב אז עכשיו זה הולך ככה:אני בחורה בת 22 והפסקתי עכשיו עבודה של משרה מלאה לאחר 3 שנים ,נרשמתי למכינה של לפני תחום שאני חושבת אולי לעסוק בו אבל פתאום מוצאת את עצמי מהרהרת כמעט בכל דבר שאני עושה אני עובדת בתחום המכירות לאחר 7 שנים של עבודה בסתחום זה ואני לא יודעת אם אני רוצה בכך ואם זה עושה לי טוב כרגע כי אני די שחוקה מהתחום אבל מצד אחד אני צריכה משרה חלקית ואני לא יודעת בדיוק במה עוד אני יכולה לעסוק וםתאום עולה השאלה האם אני בכלל יכולה להרשות לעצמי לעבוד בחלקית כי אין בדיוק מי שיפרנס או יעזור לי אז ככה שזה ממש בעייתי אני מוצאת את עצמי בחוסר חשק לעשות משהו עם חיי ומרגישה על כך זוועה כי הבטחתי לעצמי מאז שאני זוכרת את עצמי שאני חייבת להצליח בפרט אחרי שההורים שלי לא הצליחו אני ממש אובדת עצות לא יודעת איך ומאיפה אני די חסרת אנרגיות ממש בלי מוטיבציה ועל כל יום שעובר אני פשוט כואבת יותר אשמח לעצות מקמועיות בברכה ותודה מראש על ההקשבה!

היי ירין קראתי את מכתבך ולעניות דעתי עלייך להתרכז עכשיו במציאת עבודה לא חשוב אם משרה חלקית או מלאה העיקר שלא תשבי בבית ותגרמי לעצמך לחשוב.צאי לעבוד בכל עבודה לא בהכרח מכירות יש המון עבודות שבחורה בגילך יכולה למצוא.... לגבי הלימודים יש לך עוד זמן עד אוקטובר בינתיים כדאי למצוא עבודה להיות בין אנשים את לא יודעת כמה זה יעזור לך וגם ישפר את מצבך הכלכלי. בהצלחה ואני משוכנעת שאת תצליחי שלך חן

ירין יקרה, ראשית, תודה על המילים החמות (גם אני חושבת שזה נחמד שלכל אחד ואחת ממנהלי הפורום יש סגנון מעט אחר במתן התשובות...). ולעניין עצמו - כתבת שלמרות גילך הצעיר את אחראית כבר מספר שנים לפרנסתך, ונשמע שאת עושה זאת ברצינות ומתוך מחויבות עמוקה. בתקופה האחרונה החלטת להירשם ללימודים, ואני מבינה מדברייך שבאיזשהו אופן זה מפר את האיזון: פתאום כבר לא ברור אם כדאי להמשיך לעבוד בתחום שלך, והאם זה יהיה בסדר ברמה של משרה חלקית. כל זה באמת יכול להיות מאוד מבלבל, ולעורר שאלות לגבי הזהות המקצועית שלך. אני חושבת שכדאי להקדיש מחשבה לאופן בו התעצבה הזהות המקצועית שלך עד כה: כיצד בחרת בתחום המכירות? האם "התגלגלת" אליו או רצית בו? מה סיפק אותך לאורך שנות העבודה האחרונות ומה תיסכל אותך? באופן דומה, כדאי לחשוב על תחום הלימודים שבחרת: מה משקפת הבחירה הזו? היכן את רואה את עצמך בעוד מספר שנים, והאם לימודים אלה מובילים אותך לשם? אני חושבת שאם תהרהרי בשאלות אלה ואחרות ברצינות, תוכלי להבין בצורה יותר מעמיקה את הבחירות וההחלטות שעשית. מהניסיון שלי מאוד מוצלח לעשות תהליך כזה בליווי של פסיכולוג ייעוצי, שמתמחה בהכוונה לימודית ומקצועית. באוניברסיטאות יש מרכזים מצויינים שעוסקים במיוחד בזה. המון הצלחה (ואל תשכחי לעדכן אותנו), אורנה ראובן-מגריל

תקראי את השיר שלי.מה את אומרת על מה שכתבתי השבוע בפורום.אני שוקלת לפנות לטיפול ובנתיים איכשהו הפורום הוציא אותי מהאבל על התיקוות שנקברו.מעניין למה הם מחפסים את נפשי כדי למות,יש ביתי קברות אחרים בעיר.אם בלי ציניות אני יותר בלחץ ופחות באבל.

חני יקרה, קראתי את השיר המרגש שכתבת, וגם את ההודעות שהשארת במשך השבוע. חלק מהזמן נשמעת לי כל-כך נסערת, ובחלק אחר מהזמן הרגשתי שאת מוצאת איזשהו חיבור ונחמה. אני שמחה שהפורום תמך בך בשבוע האחרון (וכפי שראיתי, גם את תמכת באחרים), אבל זה לא יכול להיות תחליף לטיפול פרטני. אני כל-כך מקווה שתפרגני את זה לעצמך. מחזיקה לך אצבעות, אורנה

האם בכדי שחוויית הטיפול תיהיה "הולמת" חייבים לבכות בטיפול? מה אם אני כבר שנתיים בטיפול "מאוהבת" במטפלת שלי (ומתה מזה..) ולא מצליחה להביא את הצד הזה שבי בפניה. האם זה אומר שהטיפול לא טוב? האם זה אומר שאני צריכה ללכת למטפלת אחרת? מה דעתך תודה מראש חג שמח ניבה

שלום ניבה, אני לא בטוחה שאני יודעת מה זה "חווית טיפול הולמת", אבל נדמה לי שאין בטיפול שום דבר שהוא חובה. יש אנשים שמרבים לבכות בטיפול, ויש אנשים שלא. יש מי שבוכים בדמעות ויש מי שבוכים במילים, בשתיקות, בחיוכים, בכעסים. אני מאמינה שמטופל שמסוגל להתעסק באופן אותנטי ומלא ברגשותיו, תחושותיו ומחשבותיו, יוכל להרוויח מאד מטיפול. בכולנו יש אזורים אפלוליים, עמם קשה לנו יותר להתמודד, ויש לצפות להבדלים בינאישיים ברמת הפתיחות לחוויה, ולתת לעצמנו את הזמן. לא בטוח שהקושי להביא את 'הצד הזה' (איזה?) קשור בהכרח למטפלת שלך או לתגובותיה. נסי לחשוב מול אילו דמויות את כן מצליחה לבכות, ומדוע. לילה טוב ליאת

ליאת תודה על תגובתך. העניין הוא שאני לא מצליחה לבכות מול אף אחד , גם לא מול עצמי.. כשאני לבד ומתחילה לבכות, אני די מהר נחסמת "ויורדת על עצמי" וכך מפסיקה מיד. כל חיי בכו בפני, אני הייתי הכתף לכולם, גם היום, אבל פחות, מתוך בחירה. .. תארי לך שאבא שלי מסוגל לבכות לפני ואני לא . ממש היפוך תפקידים, אבל זה היה תמיד, תמיד הייתי שם בשביל כולם... הורי היו אנשים שאסור שידעו שכואב, וגם אם יש חוויה של כאב, צריך להסתיר, להכחיש, להאמין שיעבור, לצחוק... היום אני מסתכלת עליהם ממקום אחר, מקבלת אותם על היותם הוריי בדרכם היחודית להם , לא שופטת ואפילו אני חושבת, אפילו לא כועסת. מצליחה לראות גם צדדים חיוביים (סוף סוף) בהם, אפילו גם חיוכים ... העניין הוא שאני מסתובבת עם גוש ענק בגרון, גוש חונק ובזמן האחרון הוא מעמיס עלי כל כך ולא מרפה... אני נחנקת ולא יודעת איך להקל על עצמי... ולכן חשבתי אולי שאלו הדמעות הלא - יורדות.. מה דעתך תודה מראש ניבה

הי ניבה!זה היה לי עם המורה שלי.כתבתי לה מכתב תגובה על משהו ומכאן התפתח הקשר.היתי תלויה בה כמו תינוקת,היתי חיה משיחת טלפון עד שיחת טלפון.איך סבלתי ואיך זה היה כואב...הרגשתי חסרת אונים וללא עור...יכול להיות שזה דומה למה שאת עוברת לכן אני משתפת אותך.הבנתי שזה נובע מחוסר ביטחון שלי בה.מצאתי אומץ לבקש את עזרתה להתמודד עם זה.דיברנו על כל החששות שלי ועל חרדות הנתישה...סיכמנו שאני לא משאירה חששות לעצמי ולא סובלת בשקט.בכיתי בלילות ללא שינה וצחקתי איתה בטלפון.תוך שנה וחצי הבנתי הבדל בין בטוח ולא בטוח.נשארה חיבה,כשקשה לי אני חייבת שיחת טלפון איתה,גם את הטוב בא לספר לה תמיד.ואמת,אני לא יודעת האם אני אוהבת אותה פחות מאמא שלי.אבל התלות ניגמרה!!!אני לא מתה מזה!!!אם אני רוצה להרגיש בטוח אני עוצמת עיניים ועוברת לסלון שלה...

הי ניבה!זה היה לי עם המורה שלי.כתבתי לה מכתב תגובה על משהו ומכאן התפתח הקשר.היתי תלויה בה כמו תינוקת,היתי חיה משיחת טלפון עד שיחת טלפון.איך סבלתי ואיך זה היה כואב...הרגשתי חסרת אונים וללא עור...יכול להיות שזה דומה למה שאת עוברת לכן אני משתפת אותך.הבנתי שזה נובע מחוסר ביטחון שלי בה.מצאתי אומץ לבקש את עזרתה להתמודד עם זה.דיברנו על כל החששות שלי ועל חרדות הנתישה...סיכמנו שאני לא משאירה חששות לעצמי ולא סובלת בשקט.בכיתי בלילות ללא שינה וצחקתי איתה בטלפון.תוך שנה וחצי הבנתי הבדל בין בטוח ולא בטוח.נשארה חיבה,כשקשה לי אני חייבת שיחת טלפון איתה,גם את הטוב בא לספר לה תמיד.ואמת,אני לא יודעת האם אני אוהבת אותה פחות מאמא שלי.אבל התלות ניגמרה!!!אני לא מתה מזה!!!אם אני רוצה להרגיש בטוח אני עוצמת עיניים ועוברת לסלון שלה...

שלום, הייתי שמחה לדעת מה ההבדל בין פיסוכולוג לבים פסיכולוג קליני? אני מחפשת איש מקצוע שיכול לעזור לי בעיקר בבעיות של אינטימיות.

שלום איריס, לפסיכולוגיה, כענף רחב, יש לא מעט תת-תחומים ותת-התמחויות, בהן הפסיכולוגיה החינוכית, הארגונית, התעסוקתית, ההתפתחותית, הרפואית, ואולי עוד... 'פסיכולוג קליני' הוא מי שסיים את ההתמחות הקלינית (ארבע שנים) ועבר את בחינת ההתמחות. ככלל, הענף הקליני עוסק באבחון וטיפול בבעיות הנפש השונות. 'פסיכולוג' הוא מי שרשום בפנקס הפסיכולוגים וקיבל רשיון לעסוק בפסיכולוגיה, אך טרם סיים את תקופת ההתמחות (או בחר לוותר עליה). לטיפול בבעיה שאת מציגה, אכן מתאים פסיכולוג במומחיות קלינית. בברכה ליאת

אני צריכה עזרה!!! אני בדיכאון בזמן האחרון נמאס לי מהחוסר בטחון שלי אני תמיד מתביישת בחברת אנשים ולדבר איתם אני פוחדת להגיד דברים כי אולי אנשים יצחקו עליי.בעבודה אני נורא מתביישת לדבר עים אנשים וזה הורג אותי.אני יכולה לעשות עבודה טובה כי אני עובדת טובה אבל חוסר הבטחון דופק אותי.תמיד נראה לי שאנשים דואגים לי ומרחמים עליי כי אני נראת חסרת אונים לפעמים וזה מרוב שאני מתביישת. מה אפשר לעשות? יש לזה טיפול?

ערב טוב, חנוכה הוא בהחלט זמן טוב לחולל ניסים ונפלאות, או לפחות להתחיל ולהניע שינוי. חרדה חברתית היא בעיה מוכרת, שאפשר וכדאי לטפל בה בעזרת פסיכולוג מיומן. במסגרת הטיפול הפסיכולוגי תוכלי לעסוק לא רק בחרדה ובביישנות, אלא גם בשאלות של דימוי עצמי והערכה עצמית. מאחלת לך דרך צלחה וחג שמח ליאת

ליאת תודה על תשובתך. איזה פסיכולוג מטפל בחרדה חברתית? האם פסיכולוג קוגנטיבי-התנהגותי או קליני תודה

לאחותי הייתה בגיל 4- 5 בערך בעיה קטנה בהגיית האות ל שהגתה כנ , יש לציין שהאות הופיעה בשמה ובשם משפחתה, אמא שלי הייתה צעירה ולא מנוסה וחרדה כנראה להשתלבות הילדה בחברה ומבלי שידעה שזה דבר שקורה להרבה ילדים ועל קלינאי תקשורת חשבה שבתה לא נורמלית ומבלי להיוועץ עם רופא משפחה שאולי היה מפנה אותה לקלינאי ואולי היה אומר לה לחכות עם זה לקחה אותה לעזרה שהייתה ליד הבית ובחינם-לאגודת ניצן-לילדים לקויי למידה עם קשיי הסתגלותכשאז עוד היו לה כמה חברות . ובנוסף לקינוח השאירה אותה שנה בגן כי היא לא מספיק מפותחת שכלית לכיתה א לעניות דעתה. ובכל מקרה גם ככה להורים שלי אין השכלה גבוהה וגם להם אין הרבה ביטחון , אבא שלי פועל פשוט והיא עקרת בית. מה שקרה זה שאחותי עלתה לכיתה א מלאה בפחדים ובתחושת חריגות עצומה, מדוכאת כשבטחונה העצמי הרבה מתחת לאפס לא רוצה ללמוד וחוששת כך שאפילו כתב היד שלה לא קריא ומלאה בתסביכים פסיכולוגיים שסוחבת שנים רבות ומדברת על חוויותיה הקשות בבית ספר עם אימי שעות אחרי בית ספר והיא מצידה טוחנת לה את המוח בפסיכולוגיה בגרוש שלא מובילה לשום מקום ועוד מדכאת אותה עוד יותר והופכת את הילה הקטנה והתלויה בה לאיזו מופרעת פסיכופטית שאין לה שום סיכוי בחיים, אפילו אני שלמרות שהשתדלתי לחיות והיו לי כמה חברות כשהייתי חוזרת מהבית ספר ושומעת את הדברי דיכאון המשעממים והחסרי תועלת סבלתי מזה ולא יכולתי לקיים חיים ממש נורמלים.ישבתי כמו זומבי מול ערוץ הילדים כששתיהן ברקע מפריעות לי.ואין לי מקום בשיחה איתם כי אצלי הכל בסדר.היום אחותי גדולה וכשאני פתאום קוראת באינטרנט על זה אני נזכרת בה ואנ ימבינה שאמא שלי אני לא יודעת אם אפילו קצת בשל רוע תייגה את הבת הדי נורמלית שלה לפני שהיה לה בכל סיכוי להתפתח באמת לפחות חברתית.כיום אחותי לא חיה איתנו אלא משפחה קרובה רחוקה ומשכילה אימצה אותה שתעזור לה בגידול הילדים המקסימים והיא לא בקשר איתנו בכלל ובצדק.ואני מקווה שיהיה לה עתיד משם ואני שגם תמיד לא קיבלתי אותה כי היינו באותו בית ספר והתביישתי ופחדתי שייתרחקו ממני בגללה מרגישה היום שאיבדתי דבר מאוד יקר- אחות מקסימה שתלווה אותי בחיים. יש לציין שגם אבא שלי שגדל בקיבוץ סבל כביכול אחרי חתונתם מבעיות נפשיות שאני לא יודעת בדיוק מה עבר עליו או דיכאון או OCD ואמו אישפזה אותו ואמא שלי כבכיכול הצילה אותו שהכריחה אותו ללכת לעבוד והולידה לו ילדים- הבן אדם לא מסוגל לפתוח עיתון,אני חושבת שזה תרם חלק נכבד ליחס שלה אל אחותי והחוסר אמונה בה והחרדה ואני מרגישה שהיא אפילו קצת נהנית כביכול מהדיכאון והאומללות של אחותי מעין נקמה מתוקה באבי שכביכול סידר אותה והיא גם שונאת אותו זה ברור.ומתנקמת דרך הילדים. בקיצור היא דפקה לאחותי את החיים שכיום בת 23 ובחיים לא חוותה חוויות כמו של אהבה וחבר ראשון עד היום, אני מתמלאת רחמים.... יש לציין שגם אני לא במצב כ"כ טוב משום בחינה כיום אבל לי יש סיבות אחרות...ואני מטפלת בעצמי.ומזיזה דברים

ערב טוב, לא כולנו גדלנו, כנראה, בגן העדן של ילדות, ויש מי שסוחבים איתם זכרונות כמשא כבד. מסתבר שגם להיות 'הילדה הטובה' זה לא תמיד קל ונעים. טוב לקרוא שאת מצליחה לטפל בעצמך ולהתקדם למרות הכל, אל מציאות טובה יותר. חג חנוכה שמח ליאת

מה אני עושה?באה לפסיכולוגית ואומרת:"הי,אני במצוקה מדי פעם במהלך היום.אבל עכשיו אני בסדר.מדי פעם אני רגישה וכואבת,מתאנלת על שבירת חלומותאי הוורודים.אני גם עדיין בתהליך של מעבר תרבותי,אני גם קצת בין הכיסאות מבחינה חברתית עדיין,אני גם 8חודשים אחרי לידה .שתי החברות הטובות שלי בשליחות,אין לי משפחה בארץ,אני אחרי משבר שכיבס את נפשי על רתיחה ועל תגעי בפצעים שלא יפתחו ושאני לא אמות!אחי הקטן (בן 19עכשיו)חיפס את עצמו כאן בארץ 4שנים בין המסגרות והיתי איתו בכל ההסתבחויות שלו,תואר ביועץ חינוכי עזר לי בזה,התבגר הבחורג'יק ,השתנה,עזב שטויות והתגייס היום(!)אני 4.5שנים אחרי חתונה ויש לי 3סופגניות עם לחיים אכי מתוקות בעולם.אם אני לא עובדת ומסיבות כלכליות לא יכולה להתחיל תואר שני עכשיו אז אני אדם פעיל וחברמן כמעט לא יוצאת מהבית.אני מתנדבת פעם בשבוע בערב בקו סיוע(ולא יכולה לעזור לעצמי)לא איחפת לי שיכירו אותי,אני לא מספרת על העבר הפלילי.זה סוג של הגנה,אנ י יודעת...אני סך הכל בן אדם...ולא מאכי חזקים והיציבים בעולמינו...הגיוני שפיטורים וצעקות של המנהלת שהינו איתה ממש ידידות(למדנו קורס ביחד) שברו אותי.זה יגיע בדיוק בזמן ובנקודה הרגישה של חני כמו שאת מבינה.הרי מטפלת לא תהיה לי חברה.הגיוני שקשה לי ולא נראה לי שיש לי כוחות להתחיל עם שינויים,אני כל כך עייפה פיזית ונפשית.ליאת,יקרה,באמת תסבירי מה יכול לתת לי טיפול.אני פוחדת שמטפלת תגיד שאני בסדר וסתם באתי שזה תגובה נורמלית על המצב.חברות שלי שהם בגילי נוסעות הביתה לפעמים לשאוב את הכוחות,גם שחסר לי את זה זה די נורמלי.בכנות,מהלב,תעזרי לי,הסתבכתי.

חני שוב שלום, לא איבדתי את הסבלנות, אלא שקשה להניח שאוכל מכאן לסייע לך באופן ממשי. תשובה בפורום, אמפתית ככל שתהיה, אינה יכולה להחליף את הקשר הטיפולי המכיל והחם, אותו את כל כך מבקשת. לא כל טיפול כרוך בהכרח בעיבוד או הצפה של חוויות עבר. לפעמים אדם זקוק בזמן נתון לאוזן קשבת ולתמיכה. אני חושבת שאת יכולה להפיק תועלת רבה מקשר כזה. כמו שאמרת יפה, למרות כל כישורייך וכוחותייך, את בסך הכל בנאדם, ואחרי כל התלאות של השנים האחרונות, זה בהחלט 'חוקי' לקבל עזרה. בהצלחה ליאת

למה? למה אני חותכת את עצמי? אני מניחה שיש הרבה סיבות והן משתנות בהתאם לנסיבות ולרגשות. -להעביר כאב קשה מנשוא כאשר אני מוצפת רגשות שליליים. -להעביר את הכאב הנפשי לכאב פיזי. כאב, שמבחינתי, הרבה יותר קל להתמודד איתו. -להרגיש שאני קיימת, שאני חיה. החתכים היפים שלי, שאני אוהבת להסתכל עליהם, מזכירים לי שאני עדיין חיה. -להרגיש משהו, כל דבר. הריקנות זה דבר כמעט נורא כמו הצפה רגשית. מרגישים שמשהו חסר מבפנים, שיש ריק בתוך הגוף וזה משגע. חייבים להרגיש כדי לא לטבוע בתוך הכלום הנוראי הזה. -להעניש את עצמי. הרבה פעמים זאת הסיבה העיקרית. לא מגיע לי להעביר יום בלי שיהיה איזשהו עונש. יום בלי עונש גורם לי להרגיש אשמה. אני חייבת להעניש את עצמי כי זה כ"כ מגיע לי. אני מעבירה את כל הדברים הרעים שאמרו ושאומרים לי או שאני חושבת שחושבים עלי לפציעה עצמית כי הם צודקים ולכן מגיע לי עונש. אני כשלון, טיפשה, דפוקה, יצור מעוות. אני צריכה, חייבת, לסבול, להיענש. לא בגלל שאני רוצה אלא כי זה פשוט מגיע לי. אני אשמה. -זה עושה אותי מיוחדת. סוד קטן שאף אחד כמעט לא יודע עליו. זה נותן לי הרגשה שאני שונה, אבל הפעם במובן חיובי. -מחאה פרטית. זעקה שמילים ממשיות לא יכולות לעזור בה. רק מילים שחקוקות על העור יכולות להביע את הכל. -בשביל הריגוש, לעשות משהו שאסור לעשות. -להרגיש שליטה. שליטה על זה שיותר לא יוכלו לגעת בי, להתעלם ממני, לצעוק עלי, לקלל אותי, לזרוק עלי דברים, לדחוף אותי ובעיקר להאשים אותי ב-ה-כ-ל. בדברים שאין לי שליטה עליהם. אבל עכשיו יש לי שליטה עליהם. אנשים אחרים לא יוכלו להכאיב לי יותר ממה שאני מכאיבה לעצמי. הכאב שלי נשלט אך ורק על ידי. זה מרגיע. עם זה אפשר להתמודד. -כדי לחיות. אני לא רוצה לחיות, אבל לפעמים, ובעיקר שאני חותכת את עצמי, אני גם לא רוצה למות. אני קוראת לזה "הישרדות". ...השאלה הבאה היא איך אפשר להפסיק עם זה? ואולי גם למה?...

ערב טוב, התיאור שלך חי, חד וחותך, ומלמד על מצוקה קשה ביותר. נוצר רושם של מודעות רבה למניעים ולנסיבות שמאחורי הפגיעה בעצמך. אני יכולה להניח בזהירות שהיה לך כבר קשר טיפולי כלשהו. איני מכירה דרך טובה יותר מטיפול דינמי אינטנסיבי וממושך, להתמודדות עם מצבך. על השאלה 'למה?' ענית בעצמך - כי אינך רוצה למות. מאחלת לך שתצליחי למרות הכל לחמול על עצמך, ולהתמיד בטיפול עד להטבה במצבך. חג אורים שמח ליאת

אני בן 21 וכל מה שאני חושב קורה לי..בגיל צעיר חשבתי שיש לי נשירה והיתה לי נשירה.. שעישנתי הייתי מחפש רעד בידיים ויש לי עד היום רעד בידיים.. ומאצבע שקפצה לי וחרדה מזה..יש לי פסיקולציות בכל הגוף.. עכשיו אני חושב על גידול בראש ומרגיש כאבי ראש עצומים וקראתי על הסימפטופים ויש לי אותם??....זה אומר שזה הגיוני?????????............... איך אני הופך לבן אדם רגיל? למה החיים קשים?

ערב טוב, אנשים חרדים נוטים לתת גם לגירוי תמים (אצבע קופצת, רעד בידיים או כאב ראש) פרשנות קטסטרופלית, ולראות בהם רמז למחלה קשה אפשרית. כתוצאה מהחרדה, ממש כמו שאתה מתאר, הכאב (או הרעד) מתגברים, ובאופן מעגלי גם החרדה מזנקת. כדי לא להמשיך את הסחרור החרדתי, או לפחות כדי לצמצם אותו לרמות נשלטות, כדאי מאד לפנות להתייעצות עם פסיכולוג או פסיכיאטר, שיוכלו להמליץ על טיפול מתאים. בברכת חג שמח והרבה בריאות ליאת

חג שמח לכולם!אולי התחלתי להתאושש ולהבין שמנהלת שהשתמשה בי ופיטרה ואחרי זה תלתה עלי את כל הבגים שלה לא אמורה להכתיב לי מה לחשוב על עצמי.אנשים תמיד אהבו אותי ואוהבים בכל מקום.לא שווה להתאבד ביגלל זה ולהתאבל גם.מספיק התאבלתי כשהיה צריך...אני מאחלת לכולכם מכל הלב שנרות חנוקה יאירו את דרככם ויחמם את נפשכם ..ומקווה שזה יקרה גם אצלי...

חני יקרה, קראתי בעניין ובכאב את התכתובת שלך עם אורנה וליאת ואני חושבת שהגעת היום למסקנה הנכונה: אסור לך לתת לאדם אחד שפגשת בחיים, גם אם פגע בך מאוד, לערער אותך באופן כזה, שתטילי ספק בעצמך ובכל השגייך. כי מבעד למצוקה שאת נמצאת בה ולכאב שבכתיבתך, מנצנצות להן כל ההצלחות שהיו לך בשנים האחרונות: רכישת שפה ותרבות חדשות, מציאת בן זוג, שלושה ילדים, אהובה בכל מקום (כך את מעידה בעצמך). זה המון. את ההישגים האלה אל תתני לקחת ממך כל כך בקלות. אגב, מאוד התחברתי אלייך, בצורך הזה שלך, כאישה מבוגרת, בחיבוק חזק ובסיסי שישכיח ממך את צרות העולם. גם אני מרגישה כך לעיתים קרובות ולאחרונה יותר מתמיד. אז אני מאחלת לך שתתחזקי ושתמצאי לך את החיבוק הזה שאז כל כך זקוקה לו. חג שמח שיהיה לך, יעלה

חני, לא נותר לי אלא להצטרף לדבריה של יעלה, המזכירים לך את נקודות האור בחייך. חזקי ואמצי ליאת

שלום רב, חברה שיתפה אותי לא מזמן בפוביה שיש לילדתה (שעלתה לא מזמן לכיתה א') מכלבים, אשר היא "סוחבת" אותה מאז היתה קטנה יותר, וראתה שני כלבים המגרש משחקים רבים בינהם, ונבעתה. האם ניתן להמליץ לי על טיפול יעיל לפוביה? ( יש להוריה בעיה כספית.), אבל אני משערת שאולי הם גם לא מבינים את החשיבות הרבה לטיפול. תודה, נועה

שלום נועה, הטיפול היעיל בפוביות מסוג זה הוא קוגניטיבי-התנהגותי. מדובר בטיפול קצר יחסית, ובתוצאות טובות למדי. מאחר ולא מדובר במשהו מאד דחוף, אפשר 'להיכנס לתור' במרפאה הציבורית באזור המגורים שלה. לפעמים גם במסגרת השפ"ח (השירות הפסיכולוגי החינוכי) יש אנשים המתמחים בשיטות התנהגותיות, ושווה לבדוק עם פסיכולוגית ביה"ס. חג שמח ליאת

תודה

רציתי לאחל לך ולכל הגולשים בפורום חג אורים שמח המון אור ואהבה לכולם חן

למנהלי הפורום שלום אני בת 28 נשואה +2 בנות קטנות. לאחרונה יש לי פחד בלתי מוסבר מעין הרע ואני אפרט: אם קורה לי אירוע משמח אני מרגישה צורך לספר לכולם ולהשוויץ בו אבל מיד אח"כ אני מפחדת שאותו בנאדם שסיפרתי לו יקנא בי ואז יהיה עליי עין הרע.עקב מחשבותיי אני מאשימה בכל כישלון שלי את העין הרע ואת עצמי שסיפרתי לאנשים. רציתי לדעת מה דעתכם כפסיכולוגים על עין הרע האם אתם מאמינים בזה?

אני לא בטוחה שפסיכולוגים מאמינים בעין הרע במובן הקוסמי של כוחות על המשנים את הגורל, אבל הם בהחלט ובהחלט מאמינים בכוחה של האמונה בעין הרע. כלומר אם את מאמינה בעין הרע ואת אכן חוששת ש"השווצה" שלך תוביל לכישלון עתידי, עצם האמונה שלך תגדיל את הסיכויים שאכן תיכשלי - ככל שאנו בטוחים יותר בכישלון כך יש יותר סיכוי שהוא יקרה. ישנן השפעות רבות נוספות, כך למשל העיסוק המחשבתי בכישלון מגדילה את מידת הבולטות של אותו מאורע.כלומר אם את בטוחה שאת עתידה להיכשל במשהו, ואכן נכשלת קצת והצלחת קצת, בגלל שאת כרגע ממוקדת בכשלונות, תשימי לב אליהם יותר מאשר להצלחות ותתפסי את הכשלונות כיותר חמורים ויותר נפוצים מאשר אם לא היית מצפה להם כלל. זה לא שבאמת את נכשלת יותר, זה רק מרגיש ככה. לסיכום, גם אם אין מגיה שחורה, לאמונה בעין הרע בהחלט יש השפעה. בגלל שאת אומרת שיש שינוי אז תדעי שמחקרים מראים שאנשים נוטים יותר לאמונות בעין הרע בעת מצבי לחץ וחרדה. האם את בתקופה מלחיצה במיוחד?

כן אני חיה בסטרס.בין העבודה לגידול הבנות שלי.אני מרגישה שאני שחוקה. כל מקרה אני לוקחת כתורה מסיני ובכלל אני תמיד הייתי אדם לחוץ. האם את רואה קשר בין האמונה התפלה שלי לבין הלחץ?

למנהלי הפורום שלום אני בת 28 נשואה +2 בנות קטנות. לאחרונה יש לי פחד בלתי מוסבר מעין הרע ואני אפרט: אם קורה לי אירוע משמח אני מרגישה צורך לספר לכולם ולהשוויץ בו אבל מיד אח"כ אני מפחדת שאותו בנאדם שסיפרתי לו יקנא בי ואז יהיה עליי עין הרע.עקב מחשבותיי אני מאשימה בכל כישלון שלי את העין הרע ואת עצמי שסיפרתי לאנשים. רציתי לדעת מה דעתכם כפסיכולוגים על עין הרע האם אתם מאמינים בזה?

שלום אורית, הרבה אנשים משכילים ונאורים מוצאים את עצמם 'דופקים על עץ' או מסננים בשקט 'טפט טפו טפו' כשהם אומרים משהו טוב על בני משפחה יקרים. אצל כולנו קיים הפחד ממשהו רע שינחת פתאום, והפעולות הללו מעניקות סוג של אשליית שליטה. המחשבה על 'עין הרע' נותנת למאמין תחושה של משהו שאפשר לשלוט בו, לגרש אותו או לבטל את פגיעתו באמצעות לחשים, שום, וכמה יריקות... המציאות, לפחות כמו שאני רואה אותה, היא שרירותית למדי, ויכולתנו להשפיע על קטסטרופות פוטנציאליות היא מוגבלת. כמובן שאין בכך כדי לפטור אותנו מן האחריות הכוללת לדאוג לשלומנו ולבריאותנו, וכמובן לאיכות חיינו ולמשמעותם. חג שמח ליאת

שלום לכולם! פניתי לפורום עם בעיה שיש לבני ואמרו לי שאני צריכה פסיכולוג התנהגותי קוגנטיבי, מישהו יכול להמליץ לי על פסיכולוג טוב, מאזור ת לאביב רמת גן פתח תקוה והסביבה. תודה מירי

שלום מירי, תוכלי להיעזר באלפון המטפלים של איט"ה (האגודה הישראלית לטיפול התנהגותי קוגניטיבי). כאן - http://www.itacbt.co.il/ בהצלחה וחג שמח ליאת

לילה שחור ורח קרה, תנסי להבין למה היא כה זרה, וכבדות נשמות, עם הקור נלחמות. ואת שוב בלבך מחפסת תשובות... למה?..מדוע?..איך?ולאן... לאן את הולכת?.. ומדוע את כאן?.. דמאות מלוחות על הדף נסרפות... עד שבוקר יגיע ואיתו נחמות... 26\12\05 אני אשתדל לשמור על עצמי,אורנה.אני אוהבת את החיים.פשוט נהיה לי to much.ואת שוב צודקת שצריך להזכיר לי את זה מידי פעם.אני רק התנשמתי ופיטרו אותי מעבודה.ליאת,אני אחשוב על הצעה שלך.שאילתי לשתיכן:האם זה בסדר שבגיל 28 אני יכולה "להוציא תועלת רבה מקשר עם אדם קרוב חם ושמכותי".אני לא ילדותית בחיים ובעצמי יודעת להיות סמכותית אם צריך בבית ובעבודה.מה עלי לעשות עם הילדה שבי שכל כך כואב לה כשאני נופלת ואין לה נחמה?..לנשום עמוק ולחכות לבוקר?..להסביר לה שהיא רוצה משהו שאינו קיים?..

שלום חני, תודה על השיתוף. אני חושבת שבכל גיל מגיע לאדם לקבל מקום מיטיב ומכיל עבור עצמו. לאור דברייך הנוגעים, והמצוקה העוברת בשיר שלך, אני שבה וממליצה לך לפנות ולקבל עזרה. חג שמח ליאת

נמאס לי, כל היום אני חושבת שאנשים עושים לי דווקא ומגיבה על כך ואז מגלה שטעיתי ואז אני ממש עושה לעצמי פדיחות עם זה עכשיו חשבתי בפורום אחר שאני בו שמישהי התחזתה אליי והתנפלתי עליה וכתבתי הודעה לצוות האתר ועשיתי לעצמי פדיחות וכולם חושבים שאני משוגעת עכשיו אני לא יודעת למה אני חושבת שאנשים עושים לי דווקא למה שמישהי תרצה להתחזות אליי אני מאוד מוכרת בפורום ההוא כבר הרבה זמן קבועה כבר המון זמן ועכשיו אני לא יכולה לרשום שם כי אני מתביישת בעצמי. זאת לא בעיה פסיכאטרית , הייתי בפסיכאטר ויש לי רק דיכאון . מאוד מציק לי ככה מה אני יעשה לא לרשום שם יותר מעצבן נורא

ערב טוב, הנטייה שלך לפרש באופן מוטעה או מעוות תגובות של אנשים כלפייך, מביאה אותך למקומות לא טובים. את יכולה לנסות לשבור את הדפוס האוטומטי הזה, ולהתאפק עם התגובות שלך, אם כי זה לא פשוט לעשות בלי עזרה. הדרך המבטיחה יותר, זה לפנות לקבל עזרה מקצועית (נכון: טיפול) שתתמקד בתקשורת הבינאישית שלך. עד אז, את יכולה להתאמן בפורום אותו עזבת, להופיע שם בשם אחר, ולנסות להתנהג ביתר סבלנות. זהו אחד מיתרונותיו הבולטים של המדיום, אז למה לא לנצל אותו? חג שמח ליאת

אני רואה שאת און ליין עכשיו ורציתי לכוון אותך לתגובה שרשמתי למטה בשרשור על המאמר. מקווה שלא פיספסתי אותך וסליחה שפתחתי נושא חדש (אני מפחדת שתברחי לי ואני אפספס אותך עד ליום רביעי)

היי דנה, מקווה שהצלחתי להשיב שם, באופן מספק. השעה באמת מאוחרת, ומחר יום עבודה! אהיה כאן גם מחר. תודה על הנוכחות הנעימה שלך כאן ולילה טוב ליאת

לליאת היקרה, אתמול התקשרתי לקו להורה כדי להתייעץ איתך בנוגע לבן שלי. ענתה לי מזכירה. מתי תהייה שם? בתודה מראש נעמי

היי נעמי, הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 9:00 ל- 15:00. אני עצמי עונה שם בימי ראשון. הטל: 03-6406888. אשמח להקשיב לך. את כמובן מוזמנת לפנות גם ביום רביעי (אם העניין דחוף). חג שמח ליאת

בשביל מה אתם הולכים לעבודה? אולי זה נשמע שאלה מוזרה.. ובכל אופן אני ממש לא סובלת את התחום שאני עוסקת בו. האם כל החיים כדי להתפרנס (שזו התשובה מדוע אני הולכת לעבודה) אני יצטרך 9 שעות להעביר בצורה כזו ? ואם כן זו תשובה מספקת פרנסה אז מה המשמעות של חיי להעביר בצורה כזו בשביל מה. אני באמצע שנות העשרים לחיי יש לי תחום וגובה משכורת שרבים היו שמחים לקבל, ובכל זאת רע לי. אני מצוינת בתחום הזה אבל משום מה הדברים שאני טובה בהם הם לוא דוקא הדברים שאני אוהבת.. אני חושבת על שינוי ואנשים שמסביבי לא מבינים מה אני רוצה, ומה מפריע לי בעיסוקי אני יודעת מה אני לא אוהבת שם.. אבל איך זה יתכן שדוקא הדברים שאני טובה בהם אני פחות אוהבת והתחומים שאני פחות טובה בהם הם מה שהייתי רוצה, ואולי זו התכונה לרצות מה שאין לי? ואיך ניתן להשלים אם מה שיש? אני מנסה ומנסה לשנע את עצמי שהשלמתי אם כל החלומות שלא יהיו אך מידי פעם זה בכל זאת פורץ החוצה.. ואני מגלה שלמרות שחשבתי שוותרתי ממש לא..

שלום רחל, היום ראו בחדשות מהנדס בניין ישראלי שנסע לסייע ללא תמורה לנפגעי הצונמי במזרח אסיה. בהמשך, באותה מהדורה, הראו שתי נשים, שאחרי שעות העבודה שלהן, הן עולות על מדי ליצן, ומשעשעות ילדים בבית החולים שניידר. כשראיתי אותם, חשבתי על הכוח שמניע אנשים כאלה, ויש לי הרגשה שגם אצלם התעורר הצורך לעשות משהו שמעבר לשעות העבודה האפורות, משהו שיעניק משמעות אמיתית ותחושת סיפוק. בני המזל שבנו, הצליחו למצוא מקצוע מכניס ומתגמל שגם מעניין אותם. יש לי הרגשה שהרוב המכריע יוצא לעבוד כדי להתפרנס, גם אם לא תמיד מתוך עניין וסיפוק רב. במצבים כאלה, יש חשיבות רבה מאד לשעות הפנאי, לחיי המשפחה, או למוקדי עניין נוספים מעבר למקצוע בו אנו עוסקים. וכמובן, לעולם עומדת לנו הזכות לבחור לעצמנו עיסוק מהנה ואהוב, גם אם במחיר הפחתה בשכרנו. במשוואה: כסף או בריאות נפשית, לא ברור משקלו של מי רב יותר. נזכרתי בפנייה ישנה של 'תותונת' שקבלה על ההכרח לקום כל בוקר לעבוד. אני מצרפת לכאן את תשובתי דאז, כחיזוק http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/522375/xFP/522410 אני מאחלת לך הרבה שנים של פרנסה טובה, עניין והנאה, ומקווה שתצליחי למצות את כישורייך בכל תחום בו תבחרי. חנוכה שמח ליאת

ליאת קראתי את השרשור שצרפת ותאמת אני מקנאה כל פעם מחדש שאני רואה אנשים בעבודות שונות שנהנים מחייהם ולא משנה מהו תחום עבודתם, ובדיוק הבעיה שלי להשלים עם המצב ולקבל אתו כמו שהוא. קשה לי לקבל את העובדה שעבודה הממלאה 9 שעות ביום והמטרה כדי להתפרנס ולומר לא נורא יש חשיבות בשעות הפנאי(כמה שעות כאלה נשארות) בשביל מה חיים, אני מנסה לומר זאת ולקבל והלוואי שהייתי מצליחה. אין לי חלום להיות עשירה נכון אני מפחדת מעוני וכשאני קוראת את הנתונים של דוח העוני אני אומרת לעצמי: מה את מתלוננת את צריכה להיות מאושרת, הבעיה שזה לא הולך במציאות.. אז אני יפנה ללמודים לתחום שאני יואהב והפחד שלי מה יהיה במשך הזמן הזה זה הרבה זמן אני ילמד בערך 7 שנים ומה אז.. האם האושר המיוחל שלי יגיע או שאין קשר כלל... יש אנשים שמאושרים תמיד ויש שצריכים ללמוד זאת ואני כנראה שייכת לאלו שצריכים פשוט להשלים וללמוד כיצד להיות מאושרים , אבל ללא הצלחה.

"אין כל החושך יכול לכבות נר אחד, אלא נר אחד מאיר את כל החושך" (חיים הזז) לכל באי הפורום ובני משפחותיהם, חג חנוכה שמח וחורף חמים ונעים. ליאת

לליאת, ולכל חברי הפורם, ברכת חג-לביבות מלבב ולבבי, מאחל סמי ארגון (חבר חדש ומחודש)

לכולם, חג שמח ונעים. מקווה שלכל אחד ואחת מכם יהיו הזדמנויות חגיגיות, חברתיות, משפחתיות וקהילתיות להדליק נרות ולהנות מאו?רם ומחו?מם. יעלה

חג מלא אור ויופי. ולמרות שמדובר בחג של ניסים- אל תחכו לנס הביאו אותו אליכם!! אל תשבו ותחכו שהטוב יבוא, עשו כל שביכולתכם על מנת לקרב אותו. כך הנס הוא כולו אתם.

בתשובה לשאלתך סמי, מאוד מפריע לבני הענין והוא מאוד לוחץ לטפל בזה רק לא ידעתי לאיזה פסיכולוג לפנות, עזרתם לי מאוד ואני שמחה לשמוע שיש טיפול, תודה לכולכם עלו והצליחו.

לסמי ארגון אשמח אם תאמר לי איפה ניתן לקבל את הטיפול הוירטואלי שדיברת עליו. מירי

מירי שלומות, תנסי לפנות למכון "זהב" בטל' 03-9339147 שהוצא מהאינטרנט או 052-2781568

כל מה שכתבתי קודם שטויות.פשוט קשה לי ואני זקוקה לניחומים.מותר לי,אני בן אדם.ההשג שלי שלא וויטרתי ולמדתי להרגיש חום כשמחבקים אותי ולא איום ופחד.את יודעת כמה תהליך הזה כואב וקשה.תכתבי לי כל הכבוד.זה חסר לי לאחרונה כמו חמצן.

הי חני, נכנסתי לפורום לראות מה נשמע, ואני מרשה לעצמי להשיב לך ביום של ליאת (טוב, זה לא חוכמה, אני יודעת שהיא לא תכעס...). אני שמחה שמה שכתבתי נגע בך, גם המילים שלך היו חזקות ומרגשות. אני נורא מקווה שתמצאי לעצמך עזרה ותמיכה ממשית - זו לחלוטין לא שטות, וזה מוכר מהחיים של כולנו. שמרי על עצמך וחג שמח, אורנה

מס' שנים שאני "חושבת" על ללכת לטיפול , אבל רק חושבת כל פעם דוחה זאת מסיבה זו או אחרת אם זה פרטי - אז עניין של כסף אם זה קופ"ח- אז עניין של חשיפה ומליון סיבות של - למה לא ללכת לדעתי אני צריכה טיפול משולב עם כדורים - ככה אני חושבת סימפטומים רבים שזיהיתי אצלי גם מקריאת הפורום כאן כמו חרדות, חוסר ביטחון, לא יודעת להגן על עצמי, מתנצלת , תמיד רוצה לרצות את כולם מרגישה לא שווה, ואין ספור דברים. מעבר לזה שדרך קופ"ח אני יותר חשופה האם יש הבדל ביחס (אומרים שהקופות מזלזלים יותר) מאשר בטיפול הפרטי והאם מס' הטיפולים מוגבל איך אוכל לדעת איזה פסיכולוג מתאים לי ובלי שום קשר - האם רופא משפחה רשאי לתת כדורים פסיכיאטרים אודה על תשובה

מתלבטת יקרה, המון שאלות...אבל אנסה בכל זאת: * מטפל טוב נשאר מטפל טוב, ללא קשר למקום בו הוא פוגש את מטופליו. יש פסיכולוגים מסורים וטובים בקופות החולים, כפי שהעידו כאן כבר לא פעם מטופלים מרוצים. * דרך הקופה אכן מדובר במספר מוגבל של פגישות במחיר מסובסד. לאחר מס' זה, המחיר עולה בהדרגה. בכל קופה ההסדר מעט שונה, ולכן האחריות לבירור הפרטים נשארת שלך. * כדי לדעת איזה פסיכולוג מתאים לך, תוכלי לעיין, למשל, בספרו של דרור גרין "טיפול נפשי-מדריך למשתמש". הנה הלינק: http://www.psychom.com/showpart.asp?part=4 * רופאי משפחה רשאים לרשום סוגים מסוימים של תרופות פסיכיאטריות, אולם לטעמי מוטב להגיע לפחות לצורך אבחנה ראשונית לפסיכיאטר, שיוכל להעריך ממה בדיוק את סובלת. עם כל הכבוד לידע העצמי שרכשת, לא הייתי מבססת אבחנה לבד, מה גם שסימפטומים זהים יכולים להופיע במגוון גדול למדי של מצבי נפש. אני ממליצה לך מאד לנסות ולאזור אומץ, ולהגיע בכל זאת לאיש מקצוע מוסמך. נראה שבתוך סבך ההתנגדויות שפרטת, שכחת שטיפול הוא, לפני הכל, קשר חם וקרוב עם דמות משמעותית ואמפתית, ולא רק ערוץ לקבלת אבחנה או תרופה. דרך צלחה וחג שמח ליאת

איזה טיפול פסיכולוגי מתאים חותר לטיפול בדיכאון המלווה בהפרעות שינה- CBT או EMDR? אני מעונייננת כרגע במשהו שיהיה ממוקד בבעיות האלה, ויחסית קצר. (אין לי כרגע זמן או כסף לפסיכותרפיה יותר קלאסית). אני מצויה גם בתחילתו של טיפול תרופתי. תודה!

היי רחל, מאחר וEMDR היא טכניקה טיפולית מתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית, אני מציעה לך לפנות למטפל התנהגותי-קוגניטיבי המתמחה גם בEMDR ולהתייעץ עמו על מידת ההלימה של השיטה לצרכייך. גדעון שובל, המשיב כאן בימי שבת-ראשון, יוכל בוודאי להשיב על שאלתך טוב ממני. חג שמח וחמים ליאת

לפעמים קורה שבמפגשים טיפוליים, המטופל "שם" אצל המטפל רגשות שלו, והמטפל מתחיל להרגיש את מה שהמטופל הרגיש (מתחיל להרגיש רגשות שהם אינם שלו). כיצד נקראת תופעה זו? האם זאת השלכה? העברה? או כל מושג אחר... תודה מראש

נקרא הזדהות השלחתית

כותבים את זה הזדהות השלכתית (ולא עם ח)

חזרתי וקראתי את ההודעה שלך.ה"שמיכה" התמימה שהזכרת עוררה בי כדה כאב(אם קראת)מעניין שאני לא יודעת מתי זה היה,למה וכמה פעמים.מה שבטוח זה היה קורה הרבה.היו לי זמנים שהיתי מרגישה כאילו יש לי חתיחת בית קברות בנשמה,כל כך היה לי ריק,קר וכואב מזה,כאילו גר בך איזה "אבל" כזה שמידי פעם מתעורר.חברה טובה שהיא בגיל של אמא שלי עזרה לי להתמודד עם זה,לא פעם היתי על םף התאבדות עד שזה נירגה,ירד באוצמה.איך היה לי כואב סתם כי היא היתה איתי,כי ראתה אותי בעירו ם נפשי,הרגשתי פשוט ללא עור.היתי ניחנקת מבושה,פחד,רגשי אשם וזיכרונות...אנחנו שתינו מתחום הסיוע,דיברנו הרבה,עשיתי עבודה קשה למען העצמי...זה נירגה לפני פחות משנה..אני לא באותו מקום.אבל עדיין כל כך זקוקה לתמיחה,האם זה בםדר?כאילו ניגמר לי הכח ואני חייבת להמשיך לנסוע ללא דלק וללא אוויר בגלגלים.אין לי כח יותר להאמין בעצמי,שאמצע עבודה שמתאימה לי.המחשבה שסתם כל כך הרבה השקעתי בלימודים הורגת אותי ממש,אני מאבדת כח לחיות ולשמוח.איך אני אעבוד במה שאני רוצה אם זה ימשיך באותו כיוון?האם אני יכולה לגייס תמיכה בלי להתבייש שלפעמים כדי להעזר אני צריכה להעביר?האם מותר לי להניח לנפשי להרגיש בלי לבדוק כל הזמן מאיפה זה בא?האם זה בסדר שבגילי אני צריכה דמויות סמכותיות?כשה אני מנתחת אני מרגישה כאילו שחותכת את נפשי בסכין חדה ללא הרדמה.אולי לעזוב אותה לגייס תמיכה ולנסות לסרוד?..

שלום חני, אורנה תשוב לענות ביום חמישי, ועד אז, מקווה שתמצאי את הכוח להחזיק מעמד, ולחגוג עם ילדייך את החג. מהקשבה לסיפור שלך, ניתן להניח שאת יכולה להפיק המון תועלת ונחמה מקרבתו של אדם סמכותי ותומך. אם את עצמך באה מתחום הסיוע, את ודאי יודעת שאיש מאיתנו אינו חסין מפני משברים וכאב. אני ממליצה לך בחום להגיע לאחת המרפאות הציבוריות ולמצוא לך מטפל/ת מתאים/ה. מאחלת לך חג מלא אור ותקווה ליאת

ראשית ברצוני לפנות אל המחבר סמי ארגון ולומר שנהנתי מאוד מקריאת המאמר. בדברי אני מבקשת פחות לדבר על נושא המאמר "הפרידה" ויותר על הנקודות אליהן התחברתי והן המחשבות שעברו בראשו של סמי המטופל בהתייחסות על מחשבות המטפל. אני מגיעה מתחום הטיפול (סיימתי את לימודי בסימסטר החולף) ואני עוברת טיפול בעצמי. פעמים רבות אני חשה כי הטיפול שלי היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח ויעיל אילולא הייתי מטפלת בעצמי ואילולי הייתי מבינה דברים רבים כל כך אשר מתרחשים בחדר הטיפולים. לעיתים אני אף מצליחה לצפות את תגובת המטפלת שלי ואני ערנית מאוד לתהליך הדינאמי שקורה בתוך החדר. כמטפלת ראוי לציין שכבר ניתחתי את התנהגותי לכאן ולכאן, אני מלאת תובנות ואני מאוד מודעת לעצמי ולדרך התנהגותי. משום כך, אני חשה כי המטפלת שלי דווקא אצלי צריכה לעבוד הרבה יותר קשה. אם אצל מטופלים אחרים התובנה היא חלק מאוד חשוב בטיפול ולפחות בתחילה נרשם אצלם כ"הצלחה" ו"התקדמות" הרי שאצלי אני מגיעה איתם אליה. בטיפול תמיד לאחר התובנות יש תחושות של התרוממות ולאחר מכן מגיעה תקופה מייאשת של הבנה כי עם התובנה לא בהכרח מגיע השינוי (זמן שמטופלים רבים מוצאים לנכון לעזוב את הטיפול) ואילו אני כבר מגיעה בשלב זה ולכן ההתרוממות לא מתקיימת. אני מבינה מתי נעשה שיקוף, לאן "חותרת" המטפלת והמון פעמים זה מפריע לתהליך הספונטני ולזרימה בטיפול. אני מבינה שההתעסקות בזה היא חלק מהגנה מסויימת ובכל זאת, נדמה לי שהיא בלתי נמנעת ואני בטוחה שכך זה אצל מרבית המטופלים שלומדים טיפול או מתעסקים בטיפול. מצאתי במאמר כי גם המחבר תוהה בטיפולו לגבי המטופל ממקום שמבין ומלא תובנות. במחשבות שלו לגבי מחשבות ותחושות המטפל ממש מצאתי את עצמי ומחשבותי לגבי המטפלת שלי. אז רציתי לפנות אל הפסיכולגים שכאן ובניהם כמובן המחבר של המאמר בניסיון להבין האם קשה יותר להם הטיפול בסטודנטים לפסיכולוגיה או במטפלים יותר מאשר במטופלים שאינם מהתחום (אני מתארת לעצמי שתהיו זהירים בתגובות שלכם ובמידה רבה מאוד בצדק), ואשמח לשמוע חוויות מטיפול של מטופילם שכמוני.

( :

חייכתי בעת הקריאה של דברייך. עדיין אני חושבת שסמי בעצם כתב כיצד הוא חש שהוא נפרד ממטופלים ברגע שהוא כתב מה לדעתו חש המטפל שלו שנפרד ממנו. גם אני מניחה שאנחנו אתגר (אנחנו המטפלים שמטופלים)... ואני גם מאוד אוהבת את הדיונים הללו, זה מוסיף לדעתי עניין וערך מוסף לפורום, מעניין מה המנהלים חושבים על כך.... (וכן, זאת רמיזה קטנה) :)

מה שהדהים אותי בקטע הזה זה אלו תחושות המטפל שפסיכולוג המגיע אליו כמטופל מגדיר אותו כפסיכולוג טוב, יש בקטע תיאור של הקושי של המטפל כאשר מטופלים עוזבים ואולי גם ניסיון קטן למנוע מהם את העזיבה...... האופן כללי האם לא ראוי שמטופל יחליט את תאריך הסיום כמו שהוא החליט מתי להתחיל את הטיפול? כיצד פסיכולוג מצליח להעמיד את "צרכיו"בצד לחלוטין ולא לערב את רגשותיו בהחלטות כגון החלטה של סיום טיפול והאם מטפל מצליח להדחיק לחלוטין את רצונותיו(ברור שגם המטופל ייתרם מהמשך טיפול ואין כאן ענין של סחיטה וכד' אבל פשוטו מטופל מחליט לסיים), נכון פגישת פרידה או עיבוד של פרידה חשוב גם למטופל אבל מה מתרחש ברגעים שהמטופל זקוק להם פחות מהמטפל? ושאלה שלא קשורה למאמר, האם רצון של מטפל כגון משפט: אני רוצה שתישאר אני רוצה לראות אותך גודל .. יש לה מקום בטיפול פסיכולוגי

היי, השאלות שאת מעלה, דנה, הן בדיוק הסיבה (טוב, לא היחידה...) שבגללה הזמנתי את סמי להעלות לכאן את המאמר. הוא מדגים היטב, איך בחדר הטיפול כולנו עשויים מאותם חומרים, עם אותן התלבטויות ואותם סימני שאלה. גם מטפלים, האמונים בעבודתם המקצועית על תיאוריות שונות ומשונות, מגיעים לטיפול בשל מצוקות הקיום שלהם - אנושיות ופשוטות - ומביאים אל החדר חלומות, תהיות, כעסים ולבטים, כמו כולם. מהבחינה הזו - אני מניחה - אין הבדל גדול בין מטופלים, יהא מקצועם אשר יהיה. השאלה שאת, רחל, נוגעת בה - שאלת סיום הטיפול - היא שאלה רחבה שנדונה כאן בעבר מספר פעמים. מי מחליט האם ומתי מסתיים הטיפול? לא מעט ימי עיון, סמינרים ומאמרים מלומדים שמו להם למטרה להתמודד עם הסוגיה הזו, ועצם קיומם מעיד על כך שאין תשובה אחת וחד משמעית היפה לכולם. בעולם המערבי, time is money, ולכן גם זמן וגם כסף הם משאב רב חשיבות. אנשים נוטים להציב לעצמם יעדים טיפוליים ברורים, ולסיים את הטיפול כשהושגו יעדים אלה. לרוע המזל, לא תמיד כאשר מסתלקים הסימפטומים גם נפתרה הבעיה. יש אסכולות שלמות הגורסות שרק עם היעלמות הסימפטום אפשר להתחיל לעבוד. לעומתן, יש מי שדבקים בטיפולים קצרי מועד, מכווני מטרה, המשחררים את האדם מצבת הסימפטומים, ומאפשרים לו להמשיך בחייו עד השבר הבא. יש הרואים בטיפול סוג של 'ריפוי', ויש מי שמתייחסים לטיפול כאל 'תחזוקה שוטפת' של המשק הנפשי. יש מי שרואים בקשר הטיפולי אמצעי להשגת יעדי הטיפול, ויש מי שרואים בו מטרה וערך בפני עצמם. השאלה האחרונה של רחל העלתה אצלי חיוך. כהורים, כולנו רוצים לראות את ילדינו מתפתחים, גדלים, חולמים ומגשימים. בטיפול, מתרחש לעיתים תהליך דומה, כאשר קיימת איזו משאלה אצל המטפל, לחזות בתוצאות המבורכות של הטיפול. ממש כמו בהורות, גם בטיפול, לעיתים קרובות (מדי !) התוצאות המצופות מגיעות לאו דווקא בקצב שמספק את כל הנוגעים בדבר. לפעמים השפעותיו החשובות של הטיפול מתממשות ומתגבשות זמן רב לאחר שהטיפול הסתיים. יש מקרים בהם גלויה קטנה, ברכת "שנה טובה" או הזמנה לחתונה, הן העדות הצנועה לכך שמשהו טוב באמת קרה, ומטפלים לומדים לשמוח שמחה גדולה גם בזה. בברכת חג אורים שמח ליאת

אני אשה בוגרת נשואה פלוס ילדים גדולים, גונבת במשך שנים רבות מחנויות. לא באופן קלפטומני, אלא במחשבה תחילה, דברים שאני זקוקה להם, ובמקום לקנות. עברתי מספר טיפולים נפשיים כולל תרופות במשך קרוב לשנתיים, ושום דבר לא עוזר. אני ממשיכה. אני מיואשת. שונאת את זה . ומרגישה שאין שום תקוה להפסיק את המנהג. מה עוד ניתן לעשות? תודה. יעל.

יעל שלום, אני סבור שאת צריכה מוטיבציה גבוהה מאוד כדי לחדול מהמנהג הזה. כפי הנראה הוא מספק לך משהו שהינו מעבר לערך הכספי של הפריטים שאת גונבת , ועל המשהו הזה (ריגוש, סיפוק, תחושת הישג ?) קשה כפי הנראה לוותר. ללא המוטיבציה הזו וללא סיוע של איש מקצוע אני מתקשה לראות איך תוותרי על ההרגל. ברכה ובהצלחה, גדעון

אז מה עזרו לך הטיפולים ? למה את גונבת, הבנת ?

זהו. שהטיפולים לא עזרו לי . גם לא הכדורים שקיבלתי שאמורים לעבוד על מינהגים כפייתיים. כלום.אבל בכל זאת אני מאוד מאוד רוצה להפסיק. ואין לי כבר שום רעיון איך לפתור את הבעיה. תודה לך על התגובה.

שלום לצוות המומחים, עשיתי את הצעד, ופניתי לקופת חולים כללית שילמתי עבור פתיחה, כדי לקבל רשימת פסיכולגיםולעשות זאות דרכם , קיבלתי את הרשימה יחד עם פירוט קצר על כל אחד ודרך הטיפול שלו. רק אין לי מוסג איך לבחור ואת מי לבחור מהרשימה. עדין לא פניתי לאף אחד אני בהתלבטות פתוםן אני נרתעתשאני צריכה לבחור ומבחילה לחשוב שאולי אני לא צריכה בכלל פסיכולוג, אני צריכה את עזרתכם ואך להתיחס לנושא זה. בבקשה.

אני הייתי פשוט מנסה... את יכולה לבחור לפי אזור מגורים שהכי נוח לך וכד' גם אדם שלא צריך מאוד פסיכולוג יכול להרויח ואולי גם להנות מטיפול, כך שיכול להיות שהעיסוק בשאלה הזו זה רתיעה שלפני ההחלטה וכו' (אני חושבת שברוב המקרים דווקא האנשים שצריכים טיפול לא מגיעים והאנשים שזקוקים פחות הם קהל היעד)

חן שלום, ברכות על הצעד הראשון, שהוא בדרך כלל הקשה יותר. האם את מכירה מישהו שטופל אצל פסיכולוג מהקופה? הדרך הטובה ביותר להגיע לפסיכולוג הינה דרך המלצות. כמו כן הייתי ממליץ לקרוא קצת על טיפול פסיכולוגי. ישנו ספרים בנושא, למשל של דרור גרין, המסבירים גם על הטיפול , גם איך לבחור מטפל וגם למה לצפות בטיפול. לאחר מכן תני לעצמך כמה פגישות כדי להתרשם ולראות איך את מרגישה עם הפסיכולוג בו בחרת. וכמו כל דבר בחיים, אחרי כל ההמלצות והבדיקות צריך גם מזל וגם לסמוך על האינטאיציות שלך וגם להתנסות. בהצלחה, תשתפי אותנו איך היה. בברכה, גדעון

לגדעון. כבר שמעתי על פסיכולוגים שהיו טובים למישהו אחד, אך לא בשביל השני.

למנהלי הפורום שלום! לבני בן ה-22 יש בעיה שמלווה אותו כ-10 שנים ומטרידה אותו ואותי מאוד, כל פעם שמזכירים משהו שקשור לדם לבדיקות דם לזריקות או לכל משהו שקשור לנושא הוא מקבל סחרחורת מרגיש רע ולפעמים מאבד את ההכרה. נאורולוג שבדק אותו אמר שעם סיום ההתבגרות זה יעבור לו דבר שלא קרה ולאחרונה החריף, כל בדיקת דם שהוא צריך לעבור הופך לסיוט, שלושה ימים לפני הוא חלש קשה לו לתפקד ובבבדיקה הוא פשוט מעולף ופוחד פחד נוראי, חוץ מזה קרה לו ששני אנשים דברו במרחק ממנו על דם ומחלות והוא פשוט נפל והתעלף וקבל מכה חזקה בראש, מה עושים? דואגת מאוד, מירי.

http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/584/xFT/524408/xFP/524408

למירי שלום רב, אני יכול להבין את דאגתך על תופעת העילפון אצל בנך בן ה-22 , אבל הייתי שואל שאלה מקדימה: האם גם הוא מודאג ? אין זו שאלה חטטנית, חס וחלילה, אלא היא מהווה ערובה מסוימת למוטיבציה לטיפול ולריפוי. אבל ראשית, חשוב שתדעו כי מדובר בפחד עמוק מדם וזריקות (פוביה שיש לה וודאי גם מינוח ספציפי), שכנראה נרכש מתי שהוא בעבר והתעצם עם הזמן. פחדים מן הסוג הזה, ניתנים לטיפול, ובהצלחה לא קטנה בשיטות ביהביוריסטיות שונות, שבהן מפחיתים בהדרגה ובאמפטיה רבה את הרגישות לגירוי המפחיד. יש מספר שיטות, שהמתקדמת ביותר היא: מציאות מדומה. בשיטה זו חובשים מצלמה וצופים אט-אט, באופן וירטואלי בקטעים קטעים של הגירוי, תוך לימוד שיטות הרפייה. רשימת מכוני טיפול מהסוג הזה ניתן למצוא באתר WWW.VRPHOBIA.COM . בהצלחה, סמי ארגון

מירי שלום, סביר שמדובר על פוביה מדם משולבת בפוביה מזריקות. כפי שראית בתשובות ובמראה המקומות של יעל וסמי ישנו טיפול לכך. הטיפול הינו טיפול התנהגותי-קוגנטיבי. אז דבר ראשון הייתי ממליץ לקבל דיאגנוזה מדוייקת אצל פסיכולוג קליני העוסק בטיפול בפוביות. (כמובן, לא להסתמך רק על אבחנה באינטרנט) ולאחר מכן להתחיל לטפל. בהצלחה, גדעון

גדעון שלום הייתי רוצה בבקשה לדעת פרטים כלליים על חרדה מהצלחה. מה ההגדרה מהפן המקצועי? מה הגורמים שיכולים לפתח פחד שכזה? אצל איזה סוג אנשים זה נפוץ? תודה מראש ובוקר טוב.

יעל שלום, אם אינני טועה יש ספר בשם כזה, העוסק באופן מפורט ב"פחד מהצלחה", הגורמים, המניעים וכיו"ב. את מוזמנת לחפש בגוגל ולאתר גם את הספר וגם כתבות על הנושא. אני מעריך שתמצאי שם כל מיני תיאוריות ותיאורים שיכולים לתת מענה לשאלותייך. נראה לי שבאופן בסיסי הפחד מלהצליח קשור לחינוך שכל אחד מקבל בנושאי תחרות, "לגבור על", "לעמוד בציפיות", וההתנסויות הבסיסיות הקשורות ב"תחרות עם האחים". תחשבי האם משהו מהדברים הללו מדבר אלייך ויכול לקחת אותך הלאה. בברכה, גדעון

לפני שנה עברתי תקיפה בעבודה ואני מטופל אצל פסיכיאטר כל 3 חודשים ומוכר כחולה PTSD . אני אמור ללכת לפסיכיאטר לקביעת חוות דעת לועדה רפואית לאחוזי נכות. רציתי לדעת ..מהו האבחון שהפסיכיאטר עושה כדי ליראות שאני סובל מPTSD ובאיזו דרגת החמרה .כמו כן רציתי לדעת מה אני אמור להגיד לפסיכיאטר והאם אני אמור לעבור מבחנים ואילו מבחנים? בנוסף אשמח לקבל הדרכה וליווי {אפשרי בתשלום }לחזק את רוחי לקראת הועדה, מאדם בעל ידע בPTSD או שסובל ממנו ועבר ועדה כזאת לקביעת אחוזי נכות . ניתן להיתקשר אליי ל-0528074374 או להשאיר לי הודעה באימייל [email protected] ואני יחזור

מ. יעקובי שלום, על נושא הPTSD יש מידע רב עליו אתה מוזמן לקרוא דרך חיפוש באינטרנט בנושא טראומה. יש גם פורומים רבים בנושא טראומה וחברי הפורומים הללו יוכלו לספר לך על חוויותיהם בוועדות. על נושא וועדות רפואיות גם כן מומלץ לקרוא ולחפש דרך גוגל. לכשתעשה את זה תוכל לגלות כי ישנו פורום בynet המוקדש אך ורק לנושא זה. בעיקרון הועדה הזו הינה כמה אנשי מקצוע אשר משוחחים איתך ושואלים שאלות כשמטרתם לבחון מהי האבחנה שלך ומה רמת החומרה של הPTSD ממנו אתה סובל. יתכן שגם תופנה למבחנים פסיכודיאגנוסטיים אצל פסיכולוג (אך איני בטוח בכך). בהצלחה, גדעון

מה עושים עם ילד בן 10 , חכם, חרוץ וטוב בדרך- כלל, אך מבולגן וכאשר מעירים לו הוא נורא נעלב וטוען שלועגים לו ומעליבים אותו , עושה איתנו ברוגז לכמה שעות , ממש לא רוצה לדבר איתנו. בטבעו הוא ילד מאוד רגיש. איך להתנהג איתו? הסברנו לו שמותר לנו להעיר לו ולדרוש ממנו קצת סדר, אך הוא שוב נעלב וחושב שיורדים עליו ולא מוכן אף פעם לקבל ביקורת. לעומת זאת מהמורה או לבן אדם סמכותי אחר הוא מקשיב ורוכש כבוד.

מאיה שלום רב, לדעתי עליכם לחפש יחד איתו את הדרך בה ניתן לומר לו משהו מבלי שיעלב. נסו לבדוק מה יש בדרך בה המורה או אדם סמכותי אומר לו משהו ומה שונה בדרך שלכם. האם יתכן שאינכם מדגישים את הצדדים החיוביים הרבים שלו? האם הוא מרגיש שאתם רואים את המאמצים שהוא עושה? לעיתים, הילד כן עושה מאמץ לעמוד בסטנדרט המשפחתי אבל מרגיש שההערות ממשיכות להגיע עוד ועוד. אולי הסטנדרט קצת גבוה מידי בשבילו. נסו להגדיר קווים אדומים שרק עליהם תעירו ולגבי שאר הדברים תעברו לסדר היום. ובכל מקרה תשמחו בילד: הוא חכם, נבון, חרוץ וטוב. אז הוא קצת לא מסודר... לא נורא. בהצלחה, גדעון

לאחרונה שמעתי כי אנורקסיה מקורה ביחסי אם-בת לקויים מהבסיס. זאת טענה ששמעתי עליה בפעם הראשונה, כאשר מה שידוע לי עד כה, כי בעיות אנורקסיה הם סימפטום לבעיות שונות אשר בהן חשות הבנות חוסר שליטה מסויים בחייהן ובאמצעות הרעבה מחזירות לעצמן את השליטה חזרה לידיים. אני מניחה כי בטענה שמקור הבעיה ביחסי אם-בת נכונה בחלק מן המקרים, אך האם כך מתייחסת הפסיכולוגיה אל האנורקסים/יות? (את הטענה שמעתי מחברה שאחותה חולת אנורקסיה)

דנה שלום, ישנן הרבה תיאוריות לגבי סיבת האנורקסיה. אם למשל תעשי חיפוש בגוגל תגלי עשרות ומאות אתרים העוסקים בנושא זה ובנושא הפרעות האכילה באופן כללי. הפסיכולוגיה הקלינית שמה דגש רב על יחסי אם-בת כמקור לבעיות נפש רבות ועל כך זכתה לקיטונות של ביקורת - החל מ-"למה מאשימים כל כך הרבה את האמא?" והמשך בטענה על שטחיות וחוסר ספיציפיות של הטענה. (שהרי לכולנו יש או היה קשר עם אמא), והמשך בחרדות וכעסים של האמהות עצמן, שלא "שמחו" כל כך עם העול המוטל עליהן.כך או אחרת, ישנה אכן טענה שמקורה של האנורקסיה הינו בקשר אם-בת לקוי. (אך בגיל המוקדם יותר ולאו דוקא הנוכחי). במקביל הטענה של צרכי שליטה של האנורקטיות גם כן מוכרת ומתקיימת. שתי התיאוריות מתייחסות לפן שונה של הבעיה ואינן סותרות זו את זו. בברכה, גדעון

בפסיכולוגיה, בניגוד לדיסיפלינות כמו רפואה או כימיה, יש מספר זרמים תיאורטיים האפנתיים במידה שונה ובתקופות שונות. יחסי אם ילד בגישות תיאורטיות מסוימות מהווים את מקור כל הפתולוגיות הנפשיות. מקור הרעיון בתיאוריה של פרויד, פריחתו בשנות השישים והשבעים ובעיקר בתחום הפסיכולוגיה הדינאמית. מגמות תיאורטיות אחרות מתבססות על רעיונות תיאורטיים אחרים כגון צורך עז בשליטה. במקרים אחרים, כמו סכיזופרניה היה מקובל להאשים את האם בפרוץ המחלה אצל הילד)(ואף היה כינוי של אם סכיזופרנוגנית). היום מקובל לראות גישה זו כאכזרית במיוחד כלפי האם בעוד שהאשם בפרוץ המחלה הוא בעיקר גורמים גנטיים. לגבי אנורקסיה, אין הסכמה מקצועית גורפת לגבי הסיבות אם כי גם כאן המגמה היא פחות לראות בקשר אם - בת כבעל תפקיד עיקרי ויותר לחפש גורמים אישיותיים וסביבתיים. כך שהשאלה איך הפסיכולוגיה רואה את האנורקסיה תלויה באיזה זרם בפסיכולוגיה מדובר. בכל מקרה היום הטיפול באנורקסיה הוא לרוב מערכתי: שילוב של טיפול התנהגותי, דינאמי מחזק ומשפחתי. השאלה כמה יושם דגש על יחסי אם - בת בטיפול תלויה בגורם המטפל ולפעמים גם במטופל. סך הכל כולנו גדלנו בתרבות בה נהוג להאשים את הורינו בהכל, אז פעמים רבות אנו מתיישבים על ספת הפסיכולוג בדיוק מתוך ציפיה "לפתור" את יחסינו עם הורינו מתוך אמונה שזה ישפיע על שאר הקשיים בחיינו. אני אישית חושבת שגישה זו יעילה רק בחלק קטן של המקרים אם הקריטריון הוא שיפור איכות החיים של המטופל. אם מדובר בשביעות רצון של המטופל אז דיון דינאמי ביחסי הורה ילד כבר ישיג "יעילות" גבוהה יותר, כאמור כולנו בני אותה תרבות פסיכולוגית. היום ישנה התרחקות תיאורטית מהתמקדות ביחסים מוקדמים עם האם, אבל יקח זמן עד שזה ישפיע על כלל המטפלים ועל התרבות הפסיכולוגית בכלל.

שלום רב, אני סובלת מדכאון ומחרדות מזה שנים רבות. בארבע השנים האחרונות מטופלת גם בכדורים, אבל זה לא ממש עוזר. הייתי אצל שלוש פסיכולוגיות שונות, בכל פעם עזבתי לאחר תקופה של תשעה חודשים לערך. כשהתחלתי לקבל תרופה נוגדת דכאון התחלתי טיפול אצל פסיכיאטר שנותן גם טיפול פסיכותראפי.היה לי קשר טוב עם המטפל, אבל היום, בדיעבד, מתברר שהוא כלל לא הבין כיצד עליו לנהוג עמי. הוא אפיין אותי כבעלת קווים גבוליים, תלותית, המנעותית ועוד ובעצם לא יצא דבר מהטיפול. כיון שאני קשורה אליו מבחינה רגשית וכיון שהדכאון רק החמיר (אני בת 40, רווקה, ללא קשרים חברתיים רבים) החלטתי לחזור אליו לטיפול לאחר הפסקה של כשנה וחצי. עם חזרתי, נדמה היה שהוא מבין שבמקום לנסות לשנות אותי עליו לנסות ולקבל אותי, והוא הצהיר, שהבין שהעובדה שלא הצליח "לקבל" אותי למרות כעסים, אירוניה, התפרצויות זעם לא חמורות וציניות רבה מצדי, כנראה עוררה בי כעס רב עוד יותר ולבטח לא תרמה דבר להבראתי. ובאמת השיחות מאז חזרתי נסובו יותר על תחושותי בחברה ובמשפחה, מימי ילדותי ועד היום. (ברור לי ששם המקור לבעיות, שכן אבי היה אדם ביקורתי מאוד, שעשה ועושה עד היום דה-וולואציה לכל מי שסביבו, כולל גם לאמי, ומנגד לא מפגין רגשות אבהיים, שכן הוא עצמו טרוד בחרדותיו ובפחדיו). אני מציינת שכבר בעבר, ארע שהגעתי לטיפול ובמקביל מצאתי מישהי אחרת, שכן המטפל חשב שביטלתי את הפגישה ולא היה כך. בזמנו, היה לו קשה להודות בטעותו. אתמול כשהגעתי אליו חמש דקות לפני הזמן (זו היתה שעה מוקדמת) הדלת היתה נעולה. חיכיתי בערך 10 דקות אולם התפתח בי זעם רב על כך. לכן לאחר שהגיע ופתח את הדלת לא הייתי מסוגלת לדבר עימו בערך עשרים דקות כי כל כך כעסתי/ נעלבתי / התאכזבתי. הוא הסביר שפתח את הדלת עוד לפני שבאתי אבל יצא לרגע ונעל אותה בטעות. הסכמתי שזה יכול לקרות לכל אחד, אבל ניסיתי להסביר לו שלאור נסיון העבר, זה עורר בי פחדים וכעס חוזרים. הוא הבין אבל התמקד בכך שהכעס שלי נובע מהקווים ה"גבוליים" שבאישיותי, שכן איני מסוגלת לקבל באדם אחד דברים טובים ורעים או מאכזבים גם יחד (מה שנקרא פיצול). אני מבינה את כל טענותיו אולם בשיחות עם אחרים גם הם אמרו שהיו כועסים. בסיטואציה די דומה, קבעתי עם ידיד, שרציתי שיהיה לי יותר מידיד, ללכת לסרט. קרה פנצ'ר, שגם אני תרמתי לו, והוא איחר והשאיר לי הודעה זחוחה בטלפון "שהוא מקווה שמצאתי מישהו אחר ללכת עימו". אני נפגעתי, שכן ברור שאם היתה זו מישהי אחרת, בת זוג, הוא היה משתדל מאוד להגיע בזמן ולבטח לא "שמח" על ההזדמנות שנקרתה לו להתחמק. כשאמרתי לו שנפגעתי , ושמבחינתי איני רואה בו ידיד קרוב, כיון שלא הבין כמה דבר כזה יכול לפגוע, ולו היייתי באמת חשובה לו התייחסותו היתה שונה, הוא טען שאני לא רואה את מכלול מערכת היחסים שבינינו, מתמקדת רק בדברים שבהם הוא מאכזב אותי ושעלי להבין שבכל מערכת יחסים צריך להתפשר, ולא מקבלים באמת מענה לצרכים הרגשיים העמוקים. שאלתי היא האם הטיפול אמור להביא אותי לידי השלמה עם עולם שבו מערכות היחסים שטחיות ואינטרסנטיות? אני מסכימה שעלי לנסות ולהוריד את רמת הרגישות שלי, שנובעת מגידול לקוי, אולם האם מטרת הטיפול היא להגדיל את הסתגלותו של היחיד ה"בעייתי" לחברה האנושית ? אולי יש מקום ללמוד גם לגלות רגישות רבה יותר לצרכיו של האדם האחר? גבולי או לא גבולי אשמח לקרוא את תגובותיכם

ברנדה שלום, זה אכן מרגיז/מכעיס/מאכזב כשהמטפל מאחר או לא מגיע לפגישה וכשידיד טוב מבריז לסרט. הכעס , האכזבה, הפגיעה לגיטימיים לדעתי. ולשאלותייך: למה הטיפול אמור/יכול להביא אותך? אכן שאלה טובה ונראה לי שבכל האופציות יש משהו מהיעדים. למשל, שתהיה בך היכולת להסתגל ונהל גם מערכות יחסים שיש בהן שטחיות. (אך כמובן גם מערכות יחסים שיש בהן אינטימיות וקירבה). שתצליחי להוריד את רמת הציפיות והפגיעות וכך תוכלי כ "יחיד בעייתי" להסתגל. נראה לי שהמשימה הקשה מכל היא לדעת לאתר מתי את "צודקת" במובן של "יש לי כאן את מלוא הזכות הגיטימית לכעוס , להעלב , להיפגע". ומתי ישנה כאן "תגובת יתר", במובן של "אולי היה כאן משהוא קטן , אך בעצם התגובה שלי היתה מוגזמת". כאשר האבחנה הפנימית הזו תהיהברורה יותר, או אז יהיה קל יותר להכיל את עצמך ולהגיב באופן שמקדם אותך. הרבה הצלחה, גדעון

אני במצב נואש. יש לי ילדים קטנים שאני מגדלת אותם לבד, עד עכשיו עבדתי מאד קשה לפרנס אותם. ועכשיו אני חולה נורא, עומדת בפני טיפול קשה, ואשפוז ממושך, עד עכשיו השתדלתי לגרום לילדים שלי שמחה והנאה בחיים. עכשיו הכל התהפך. הבית שלי בוכה, כך אני קוראת לזה...אם רק היו לי הורים נורמליים, משפחה מורחבת שאפשר להיתמך בה... אני אלך לעבודה עד הדקה התשעים, אף אחד שם לא יודע על הקטסטרופה הפרטית שלי. אם ידעו בוודאות מוחלטת לא אוכל לחזור לעבודה אם וכאשר אבריא.... למרות שהילדים שלי מאושרים בחיים, אין יום מאז שנודע לי שאני חולה שאני לא מתייסרת ומצטערת על כך שבחרתי ללדת אותם. האפשרות ששבוע הבא בזמן כזה ייתכן ולא אהיה בעולם הזה, ממלאת אותי ברגשות של עצב וכאב בלתי אפשרי...אני מרגישה ריחוק מסויים גם ממעט החברות שלי. אנשים פוחדים לדבר על מחלות ומוות... ילד שגדל עם חסך אימהי, גדל עם תהום פעורה בנשמה....אני יודעת את זה, אני מקווה שמהילדים שלי ייחסך הכאב הזה.... מקווה שלא העמסתי יותר מדי...

שלום אשה עצובה, מה שאת מתארת הוא קשה מנשוא. לא ברור לי כיצד את אמורה להמשיך לטפל בילדים לבדך, כאשר באותו זמן את מתמודדת עם מחלה שנשמרת בסוד. אני חושבת שזה זמן קריטי לארגן מעגל מסוים של תמיכה - לאסוף את החברות שלך ולהסביר להן את המצב לאשורו, לשוחח עם אנשים מהמשפחה המורחבת (גם כאלה שבאופן רגיל את לא בקשר איתם), ואולי גם לשוחח בכנות עם אנשים ממקום עבודה שלך. אי אפשר שאדם אחד לבד יישא את כל זה, ואת חייבת לגייס את העזרה הזו למענך ולמען הילדים שלך. במידה ואינך מצליחה לגייס תמיכה מספקת מהסביבה הקרובה (אני מתכוונת לאנשים שיטפלו בילדים באופן סדיר כשאת באשפוז ולאחריו), צריך ליידע את העובדת הסוציאלית במחלקה בה את אמורה להתאשפז, את לשכת הרווחה וגורמים התנדבותיים שונים. אני יודעת שזה נשמע כמו "עבודת פרך", ושאולי טבעי יותר להסתתר מכל העולם, אבל זה ממש הכרחי לארגן את התמיכה הזו. בבקשה עדכני אותנו בהמשך כיצד את מסתדרת. אני מאחלת לך החלמה מלאה, אורנה ראובן-מגריל

אני חודשיים בלי עבודה.לפעמים לא בא לי לחיות יותר.נמעס להדביק את הפירורים של העצמי.קר לי מאוד ואני שוב רוצה לבית החלומות שלי שאמא תחבק אותי ותגיד שהיא מאמינה בי,שתשב לידי עד שארדם.אני כבר בת 28 ואמא ל3.יש לי אמא ואני אוהבת אותה אבל בטוח לא היתי רוצה את זה עכשיו ממנה.אני נורמלית?!

מאד כאב לי לשמוע את המשפט "נמאס לי להדביק את הפירורים של העצמי. קר לי מאד.." אני רוצה לשלוח לך חיבוק גדול וכוח... הרי להיות אמא בכלל ועוד אמא לשלושה, זה ממש לא קל. אז גם לך מותר לבקש חום וחיבוק, גם לך מותר לרצות להיות קצת הילדה שאמא תטפל בה.. זה מאד נורמאלי לדעתי, שכיש קשיים , כמו , הקושי במציאת עבודה שכנראה יש בו את האיום שלו, מאד קל להרגיש את הצורך של ההגנה והתמיכה מהבית של אמא ולרצות כוחות והגנה.. זה שאת שואלת ' האם זה נורמאלי' מוכיח עוד יותר כמה את מרגישה לא נוח עם זה וכמה זה מקום לא קל בשבילך.. אני מקווה שתמצאי עבודה, אבל יותר מכל אני מאחלת לך שלא יהיה לך קר ושתיהיה אסופה אל העצמי שלך, אני אישית שולחת לך חיבוק של דוב ניבה

חני יקרה, כתבת בצורה כה נוגעת ללב על הכאב שאת מרגישה עכשיו: את אמא לשלושה קטנטנים ואמורה להיות ה"גדולה", אבל את כל-כך מתגעגעת לזמנים אחרים, בהם מישהו אחר היה "הגדול" ואת יכולת להתחבא מתחת לשמיכה ולקבל ניחומים... כתבת שהבית החם והתומך מעולם לא היה, ובאמת דווקא כשחסר לנו בסיס חזק, החסר ממשיך לפעפע בתוכנו ולעורר געגועים קשים. חני, כל אדם מרגיש לפעמים אבוד ומבולבל, וכולנו מתגעגעים לעיתים לימים בהם הכל היה אפשרי והכל היה פתוח בפנינו. כל הורה יודע שלפעמים אנחנו אמנם נראים מבוגרים, אבל בתוכנו מסתתר ילד מבוהל עוד יותר מילדינו... אני חושבת שאם תשוחחי עם אדם קרוב בכנות על רגשותייך, תגלי שאנשים אחרים מכירים אותם היטב, והם בהחלט נורמליים. אם תרצי, תוכלי לקבל נחמה מסויימת גם במסגרת קשר טיפולי, שבו אפשר לדבר על מה שכל-כך חסר... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל