פורום פסיכולוגיה קלינית

מתי צריך לפנות למטפל התנהגותי קוגנטיבי? באילו מקרים?

אורי השאלה שלך כל כך כללית. טיפול התנהגותי קוגנטיבי יכול לעזור במגוון רחב של בעיות: חרדות,פוביות,OCD וכ"ו זהו טיפול קצר מועד במסגרתו לומדים טכניקות להגמשת דפוסי התנהגות שמקשים על המטופל, טכניקות הרפיה, שיטות להתמודדות טובה יותר עם מצבים וכ"ו הטיפול תכליתי וממוקד בעיה ולא חקרני ומעמיק כמו טיפול בגישה הדינמית. במקרים בהם יש צורך בניתוח הבעיה (כגון דכאון), הטיפול הנ"ל לא יהיה יעיל, אולם גם פה יש סייגים,לדוגמא יש מצבי דיכאון בהם חיטוט עצמי יכול להחמיר את המצב ואז לימוד טכניקות שמשנות דפוסי מחשבה שליליות ופסימיות יהיה יעיל יותר מניתוח מעמיק של הסיבות לדיכאון.

שלום אורי, אין לי הרבה להוסיף על התשובה המצויינת של ק. במידה ויש לך שאלה יותר ספציפית אתה מוזמן לכתוב שוב. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני צריכה עזרה בבקשה. לא מדובר בי אלא בסבא וסבתא שלי. סבא שלי עבר את גיל 80 וסבתא שלי בת בערך 75. לסבא שלי יש כמו התפרצויות זעם כאלה כאילו ג'וק כזה שנכנס לו לראש והוא מתחיל לצרוח על סבתא שלי שזה מאד מדאיג גם בגלל הגילאים שלהם וגם בגלל הדברים שהוא אומר. זה נראה כאילו הוא מדמיין דברים (שלסבתא שלי יש חבר ושהיא רוצה להוציא את סבא של מהבית בשביל שתוכל להכניס את החבר הביתה, כשהוא עצבני והיא רוצה לתת לו כדור הרגעה "ואבן" הוא חושב שהיא רוצה לסמם אותו, הוא טוען שסבתא שלי נותנת לו מכות, היום היא שכחה להביא לו את הכדורים שלו אז הוא אמר שזה בגלל שהראש שלה במקום אחר). המצב נורא כואב לי ולאמא שלי ואני מאד דואגת שלא יקרה להם כלום. היום הלכתי אליהם כי היה עוד ריב ודיברתי עם סבא שלי ואמרתי לו שכל הדברים הרעים שהוא חושב על סבתא שלי לא נכונים ושהיא אוהבת אותו ודואגת לבריאות שלו ואמרתי לו שיבטיח לי לא להתעצבן יותר ולהפסיק לריב איתה. אני לא בטוחה שזה לא יחזור שוב, רציתי לדעת האם יש פיתרון לנושא חוץ מפסיכולוג כי הוא לא יודע עיברית כל כך? נ.ב אמא שלי לקחה אותו לנוירולוג כדי לבדוק האם מדובר במחלת עצבים או משהו ונאמר לה שאין לו מחלה. אשמח לכל תשובה. תודה.

הי שירלי אני מצרפת לך מאמר של דר' ליאורה בר-טור מאתר "פסיכולוגיה עברית" שנתקלתי בו השבוע. אולי זה יוכל לעזור לך: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=637 ואני מעתיקה לך קטע רלוונטי: "תקשורת מסוג אחר, במקרים רבים גם לא מובנת, מנהלים זקנים הסובלים מפרנויה או מה שאנו קוראים פרפרניה. גם כאן אני חושבת שהאחריות היא של המטפל להבין את המסר הפרנואידי ולשמש כקול ברור המסייע לזקן לבטא את מצוקתו. הפרנויה בזיקנה מתבטאת בדרך כלל באמונה מסולפת חזקה, דלוזיה מבודדת, שתוכנה הפרנואידי בנאלי וקשור למציאות. הדלוזיות השכיחות הן מחשבות רדיפה המתבטאות בהתייחסות או בהתנהגות פרנואידית כלפי הסביבה. בתחומים אחרים, ניטרליים, זקנים אלה עשויים להתנהג ולחשוב בלא כל הפרעה בבוחן המציאות או בשיפוט. אלה המקרים בהם מתפתחת למשל פרנויה אצל אישה שנכנסה מטפלת סיעודית לטפל בה בביתה. הפרנויה היא שהמטפלת גונבת לה דברים. גניבות של חפצים וכסף הן תלונות שנשמעות על ידי דיירים במוסדות. פרנויות שהתוכן שלהם עוסק בבגידה של בן או בת זוג אף הן מוכרות. פרנויות אלה מתעוררות במקרים רבים שבהם אחד מבני הזוג מוגבל או נכה בעוד האחר צעיר ובריא. צירוף של מטפלת או מטפל לבית או שהייה במסגרת טיפולית סיעודית עשויה להיות הגורם להתפרצות של רגשות חזקים של קנאה ושל אבדן שליטה המעוררים חרדה גדולה, ובעקבותיה עשויה להתפתח הפרנויה. נראה שתסמינים אלה מגנים על האנשים מפני רגשות קשים עוד יותר של ייאוש או של דיכאון עקב אבדנים, ומפני החרדה מהתלות שחוו בתקופה שקדמה להתפרצות תסמיני הפרפרניה. במקרים רבים הדלוזיות מאפשרות לזקנים גם לשלוט בבני משפחה או באנשי הצוות במוסד, המרגישים חסרי אונים ונשלטים על ידיהם. כך הם מצליחים להניע את הסביבה להשקיע בהם תשומת לב ואנרגיה רבה. קשה להתעלם ממצוקתם, וכך הם גם מגינים במידה מסוימת על הערך העצמי; במקום להכיר בחולשתם ובמוגבלותם ולחוש חוסר אונים וייאוש, הם משליכים את הרגשות האלה על הסביבה באמצעות האשמות והתקפות וגורמים לסביבה לחוש את חוסר האונים, את התסכול ואת הזעם שלהם באמצעות הזדהות השלכתית. התקשורת שלהם עם הסביבה מתבטאת אם כן בסיפור אותו הם מספרים לנו באמצעות הפרנויה שהיא בנויה באופן קוהרנטי וברור ובדרך כלל לפחות בהתחלה קשה להבחין בין המציאות האמיתית לזו המדומיינת. כך במקום לדבר על הקושי הכרוך במצב הוא יבטא את הקושי באופן סמבולי. גונבים לי, משמעו "לקחו ממני את הבריאות, את העצמאות, את הפרטיות, את היכולת להחליט ועוד בוגדים בי פירושו אני זקן, חלש מוגבל, אימפוטמטי ולכן בן או בת הזוג בעיקר אם הם צעירים ובריאים, לא רוצים אותי יותר, או אני פוחד שהם מעדיפים מישהוא אחר צעיר, פוטנטי ובריא. הדרך שלי להשיג שליטה, ולצעוק "עיזרו לי" היא באמצעות הפרנויה. כי בפרנויה לא אני החלש והאויב הוא לא גופי הזקן אלא מישהוא אחר. אם נבין את המשמעות של הפרנויה, נוכל להרגיע את הזקן, מבלי להתוכח ולנסות להוכיח לו שהוא טועה. נחשוב איך ניתן לעזור לו להקטין את החרדה, איך לתמוך בו במצב של משבר או שינוי. נשמש גם כקול לבני המשפחה או לצוות המטפל, שמרגישים בתחילה חסרי אונים ואחר כך גם מתוסכלים וכועסים. כך נוכל ליצור תקשורת ברורה בין הזקן והפרנויה שלו לבין הסביבה המטפלת".

שלום שירלי, אני חושבת שאתם צריכים לחזור עם סבא להתייעצות רפואית. התיאור שלך בהחלט מזכיר שלבים ראשונים של מחלה דמנטית (וזוהי כמובן לא אבחנה! רק התרשמות שעולה מהתיאור), ואם כך הדבר אתם זקוקים לסיוע מערכתי. כדאי להתחיל בהתייעצות עם רופא המשפחה, ומשם אני מניחה שתופנו לגורמים נוספים. ואגב, בנוגע לייעוץ פסיכולוגי, יש לא מעט מטפלים שעובדים בשפות נוספות (פרט לעברית), אך להערכתי הייעוץ הרפואי נמצא כרגע בעדיפות ראשונה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

השאלה היא איך להגיד לו שאנחנו לוקחים אותו לרופא המשפחה לייעוץ רפואי איך נסביר לו למה. אי אפשר כל כך להבהיר לו שהוא לא בסדר פה.הוא בטוח שסבתא שלי עושה דברים בשביל להרגיז אותו וחוץ מזה שהיא הולכת עם אחרים. דיברתי עם אמא שלי על הנושא עוד פעם והיא סיפרה לי שכשהיא לקחה אותו לנוירולוג הוא נתן לו כדורים להרגעה שגרמו לו לרעידות רציניות ובגלל זה הוא הפסיק עם הכדורים. וכשאמא שלי אמרה לו ללכת לפסיכולוג או משהו הוא אמר לה שהוא לא משוגע והתעצבן ופעם אחת הוא אפילו לא דיבר עם אמא שלי כמה שבועות. הוא בעצמו אמר לנוירולוג שהוא מדמיין דברים על אישתו (סבתא שלי) ומתעצבן מהר. אני אשמח לעוד תשובות מקצועיות אנחנו ממש אובדי עצות. תודה.

שלום ליאת, המטפלת אומרת וחושבת שהגעתי לתובנות מסוימות רק שאני בעצם צריכה לייישם את הדברים. את זה גם ידעתי קודם לכן פחות או יותר. הבעיה שלי היא ביישום הדברים. השאלה היא האם אני צריכה את המטפלת בשביל כך, הרי זה תלוי רק בי!, לא? היא הרי לא תוכל לעשות דבר במקומי.אני אחראית לכל מעשיי. אני לא יודעת אם הטיפול הזה עוד יותר מתסכל אותי ממה שהייתי קודם לכן או לא...וישנם דברים כ"כ עמוקים שאני לא מצליחה לומר לה.אין לי כוח לחיים האלה.

איך באמת מתרגמים התובנות האלה למשהו מעשי. אם אני מבינה את הסיבה לבעיות שלי מה זה עוזר לי?????זה לא עוזר לי לפתור אותם זה רק גורם לי להתעסק בהם יותר ומוסיף לי עוד בעיות.איזה תסבוכת!

שלום לחסרת הכינוי ולשולה, נכון, יש מרחק בין הבנה הגיונית ורגשית של תהליכים מסויימים, לבין היישום ההתנהגותי של תובנות אלה. ועדיין, זו הדרך שצריך לעבור. אנחנו מתחילים מתובנה מסויימת שבהתחלה ניראית בלתי ניתנת ליישום, ואח"כ מתחילים לחשוב עליה בסמוך להתנהגות שרוצים לשנות (אבל לפעמים זה מאוחר מדי, כי כבר ביצענו את ההתנהגות שאנחנו רגילים אליה), ואח"כ אנחנו מרגישים את האופציות האחרות כבר בזמן ההתנהגות, ואחרי הרבה התנסות ועבודה פנימית אנחנו מצליחים "להחזיק" את התובנה החדשה גם "ברגע המבחן" עצמו וליצור שינוי משמעותי בהתנהגות שלנו. ועדיין לפעמים אחר-כך אנחנו שוב נכשלים, עד שהתובנה מתבססת ברמה ההתנהגותית. ואם זה נשמע קשה, זה לא בגלל שככה זה טיפול, אלא בגלל שככה זה בחיים... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

או עלול לחוש נבגד אם כמטופלת שלו החלטתי על סיום הטיפול באופן חד צדדי ולא על דעתו? הייתי בטיפול אינטנסיבי של פעמיים בשבוע עקב משבר חמור בחיי. לאחר כמעט שנתיים חשתי הקלה רבה, התחתנתי, ונכנסתי להריון , אני צפויה ללדת בעוד חודש. במהלך ההריון הרגשתי כי אין עוד מקום לטיפול ולמטפל והעלתי את נושא הפרידה בפניו. המטפל הביע את דעתו כנגד סיום הטיפול, והקשה עלי את הפרידה ממנו. ניפרדתי בכל זאת. עברו מספר חודשים, ואני שואלת את עצמי אם הוא כמטפל נזכר בי לפעמים, אם הוא מרגיש נבגד או כעס כלשהו על אופן העזיבה שלי. ברור לי שאת התשובות לשאלות אני צריכה למצוא אצלו, אך בכל זאת אשמח לשמוע מניסיונכם כמטפלים ומטופלים. בברכה

אני אומנם לא משיבה לשאלתך, אבל מענין אותי מדוע את שואלת את השאלה הזו, האם את מתגעגעת אליו? ומענין אותך לדעת האם גם הוא מתגעגע אליך?

שלום צ'ולו, ודאי שפסיכולוגים מרגישים לפעמים געגועים למטופלים שלהם. אבל נדמה לי שאת שואלת משהו קצת אחר; את מרגישה שהטיפול שלך הסתיים בצורה לא טובה מבחינתך, ובודקת איתי האם גם מטפלים יכולים להישאר עם תחושות מורכבות כאשר קשר טיפולי מסתיים. התשובה היא כן. חלק מהתפקיד שלנו הוא לעשות עבודה של חשיבה בנושא (עם עצמנו ועם המדריכים שלנו) כדי לנסות להבין מה קרה, אבל לפעמים נשארים עם הרגשה מסובכת. אני חושבת שכדאי להמשיך ולבדוק את הנושא עם עצמך, ואולי גם איתו? בהצלחה בלידה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני בת 31, נשואה 5 שנים. לאחר תקופה בה אני ובעלי הרגשנו שהזוגיות מתדרדרת התחלנו טיפול זוגי לפני 5 חודשים. הטיפול מאד עזר לזוגיות והפחית במידה רבה את המריבות אבל זה הציף אצלי הרבה מאד דברים בקשר לעצמי ובחודשיים האחרונים מתחוללת אצלי סערת רגשות – שינויים במצב הרוח,דיכאונות,עצבנות והתקפות זעם. אולי כל מה שהיה מופנה החוצה לבעלי, מופנה עכשיו פנימה לעצמי. בעקבות זאת המטפלת הזוגית לחצה עלי מאד להתחיל טיפול פרטני, זה גרם לי להרגיש כאשמה עיקרית בהתפרקות הזוגיות ולא תרם למצבי כלל. הרגשתי כעס רב כלפיה, פגיעה באמון, הרגשתי ננטשת. בסופו של דבר התחלתי טיפול פרטני, אני מרגישה ש2 הטיפולים יחד מציפים אותי,כבדים עלי, מבלבלים אותי ומצבי רק מחמיר. אני לא יכולה לשאת יותר את המצב הזה וחוששת מאד מהמשך התדרדרות. אני מרגישה שזה יותר מדי בשבילי וחושבת להפסיק את הטיפול. אשמח לתגובות והצעות. מיואשת

אני מתלבטת איך להגיב, כיום אני נמצאת בטיפול פרטני אך במקביל זוגי. אני בטיפול פרטני מעל לשנתיים, ההתחלה היתה קשה ומציפה. מאד הזדהתי עם המשפט "כל מה שהיה מופנה החוצה לבעלי, מופנה עכשיו פנימה לעצמי", זאת בדיוק החויה שעברתי: ההבנה שהרבה דברים הם שלי, שתלונות , חוסר סיפוק הם בעצם ממקור אחר, החידוד הזה עשה לי הרבה סדר בחיים וגם לבעלי זה עזר אך לאחר חצי שנה טיפול פרטני, בעלי יזם טיפול זוגי משום שאני התחלתי "להיות" אחרת, בטיפול הזוגי , לאחריו היתי מוצפת הרבה יותר מאשר הטיפול הפרטני הרבה כחות והרבה אנרגיה גם בפנים בתוכי, וגם אנרגיה סביב בעלי, איך הוא מגיב, מה קורה, לאן הולכים, כי הרי הדרך היא דרך חדשה.. , הכל היה עמוס, חונק, אני כן חושבת ששני התהליכים יחד זה יותר מדי, זאת במבט לאחור. אני גם יודעת להגיד שמניסיוני,הטיפול הפרטני הוריד , סידר הרבה ויכוחים ובעיות ביני לבין בעלי כאשר הבנתי את מקורם של הרבה דברים. היינו בטיפול זוגי כחצי שנה במקביל לפרטני היום אני עדיין בטיפול הפרטני וחזרנו לטיפול הזוגי לפני חצי שנה שוב, אבל אצל משהי אחרת, נהיינו "מוכנים " יותר לתהליך מאשר הפעם הקודמת, וגם הקשר איתה משום מה מניב יותר, אולי אנחנו השתננו? כן אני חושבת שפשוט עברנו תהליך.. אני לא יודעת אם עזרתי לך, אצלי המצב היה גרוע והייתי חייבת טיפול פרטני, ואת הטיפול הזוגי בעלי יזם , וגם זה רק עזר... אם זה מציף אותך יחד אז אולי להוריד את תדירות הפגישות הזוגיות? גם טיפול פרטני לוקח המון אנרגיות, ההבדל הוא שהן מופנות כלפי פנימה ולא החוצה, לחלוק עם מישהו נוסף שזה גם מתיש בפני עצמו... אני פשוט לא יודעת מה להציע לך, כי במבט לאחור , שניהם חשובים כל כך, שניהם מציפים כל כך, ושניהם עוזרים... לא יודעת אם הסיפור שלי עזר לך במשהו? שיהיה לך בהצלחה ניבה

כל הכבוד לך שלמען השלום בבית את פנית לטיפול.לי במצב כזה של הצפות ובלגן היה עוזר למצוא דרך לפרוק:לכתוב,לדבר,ספורט,ריקודים,ציור וכו'.כדי לפרוק את הבלגן החוצה(אם קשה לך להשתחרר בשיכה טיפולית).אני בטוחה שהמטפלת שלכם לא מקשרת בין ההצעה שלה לפנות לטיפול לסוגית האשמה,אלא היא ראתה שאת סובלת וטבעי ביותר היה מצידה להפנות אותך לטיפול.מניסיוני חבל להפסיד כזות תקופה כדי לעשות "שלום בית" בנשמה.אולי תבקשי שהמטפלת שלך תלמד אותך תכניקות הרפיה(לי מאוד עוזר בלחץ).את מיואשת?אנשים שבאמת מיואשים לא פונים לטיפול ואם כן,קשה להם להשתתף בו ולפעול.אבל בקולך אני שומעת כח ורצון.זה באמת קשה להיות מוצפת ובלחץ,להחזיק את עצמך כדי לא לפרוק את הרגשות השליליות על סביבה הקרובה ,אך לפעמים שווה כדי שזה לא יקרה שוב...ותהי שלמה עם עצמך.המון המון כח ובהצלחה!

ניבה וחני תודה על התגובות התומכות המעודדות והמחזקות. אני ממש זקוקה לזה בתקופה כל כך קשה וכאוטית. הפגתן את הבדידות שלי ולו לרגע :o)

מיואשת יקרה, זה נכון, טיפול (במיוחד בשלביו הראשונים) יכול להציף ולבלבל מאוד. התחושה שלי לגבי זה היא שהטיפול לא "יוצר" את התחושות הקשות שאת מרגישה, אלא נותן מקום למשהו שקיים בתוכך ואולי לא היה לו מקום עד כה. לכן, מבחינתי, אם הרגשות ממילא קיימים ומכאיבים בעולם הפנימי, עדיף לתת להם ביטוי ולעשות איתם איזושהי עבודה. זה דורש אומץ ונחישות, ולפעמים קשה להסתכל ולראות אמיתות פנימיות שאנחנו לא רוצים לראות, אבל בעיני זו הדרך לחיות חיים יותר שלמים ומלאים. לגבי שני טיפולים במקביל - כדאי להתייעץ עם המטפלות שלך. יתכן שלתקופה מסויימת אפשר להפחית את תדירות הטיפול הזוגי, שהוא יותר וותיק ומבוסס, ולתת לטיפול הפרטני זמן להתבסס. אבל כמובן, רק תוך כדי התייעצות פתוחה עם המטפלות עצמן. אני מחזיקה לך אצבעות בחיפוש הדרך האישית שלך, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב,למומחים!אני קודם אציין שאני מאוד נהנית מהפורום הנהדר עכשיו ככה ברצוני להתייעץ על דילמה שיש לי אני בחורה בת22 ועזבתי כרגע מקום שניהלתי במשך 3 שנים אני הודעתי לעזיבתי ויתרתי על פיצויים על מנת שאני יוכל להשאיר לי שם דלת פתוחה בסוף יצא שהוציאו לי שם שם רע ופשוט גרמו לי להיות כאילו באמת עשיתי דברים נוראיים אגב מה שלא קרה (העליתי כבר את הנושא בעבר)עכשיו ההתלבטות שלי היא כזאת אני מאוד רוצה ליצור קשר עם המנכלית שהיא בעלת החברה ובאמת בשביל לסדור מעגל כך אני מרגישה בכל אופן,אני מאוג רוצה לדבר איתה ולמר לה בשיא הפשטות שאני מאוד מעריכה אותה ונהניתי לעבוד שם ונתתי את נשמתי כאשר ההיתי שם ולא נעשו הדברים שהוצגו לפנהים ואני ממש רוצה לומר לה זאת כי זה מאוד מפריע לי כי ממש נתתי את כל כולי כאשר ההיתי שם מה אתם חושבים ללכת על זה או להניח לזה איזה השלכות אתם חושבים שיהיו לכך והאם אני מתעסקת בזה יותר מיד אשמח לתשובות מקצועיות מצידכם וגם ממשתתפי הפורום אני אשמח לשמוע ממש תודה!!!

שלום ירין, אני זוכרת את הודעתך הקודמת בנושא, וברור לי שאת מאוד מוטרדת וזקוקה לאיזושהי "סגירה" (closure) יותר טובה של הדברים. אני לא יכולה לדעת מה יהיו ההשלכות המציאותיות של פנייה למנכל"ית (האם באמצעות הפגישה איתה תרגישי הקלה או חלילה תיפגעי יותר), ובכל מקרה רק את תוכלי להגיע להחלטה. לפני שתיגשי לטפל בדברים ברמה החיצונית, המציאותית, אני רוצה להציע לך לטפל בדברים ברמה הפנימית (הנפשית). אני מתכוונת לאיזושהי עבודה של חשיבה על מה שקרה בעבודה ועל מה שקורה לך מאז שהתפטרת: כיצד ניתן להבין את ההתרחשות הזו? מהו החלק שלך ומהו החלק של אחרים במה שקרה? האם תהליך כזה מוכר לך מזמנים או מקומות אחרים בחיים? מה היית רוצה ללמוד מכל זה? מה את רוצה לקבל מהמנכל"ית, והאם סביר לצפות לכך? ויש עוד המון שאלות שאפשר לשאול, ולהפוך בנושא מכל הכיוונים לפני שאת ניגשת ליזום את הפגישה עם המנכל"ית או בוחרת לעזוב את זה. את יודעת, עבודה כזו של חשיבה לפעמים קל יותר לעשות בחברת אדם נוסף, חבר/ה קרובים או אדם חיצוני כמו פסיכולוג. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום יש לי שאלה: יש לי חבר כבר קרוב לארבע שנים.אני בת 22 והוא בן 26. לאחרונה הוא סיפר לי שהוא מרגיש איזה שהוא חוסר או "כאב" שמופיע לפעמים, אך זה עבר לו. לפני כמה ימים הוא שוב סיפר לי על אותו חוסר רק שהוא לא יודע ממה הוא נובע. הוא חושב שזה בגלל שהוא מוקף בעבודה בנשים יפות והיתרונות שלהן מתעצמות לעומת החסרונות שלי. הוא ציין בפני 3 חסרונות. שאני לא אסרטיבית, שאני לא מתלבשת בצורה מושכת, לא מבליטה את היופי שלי ודבר שלישי שאין לי פתיחות מינית. הוא גם התחיל לפתח קשרי ידידות עם מישהי בעבודה מחוץ לעבודה. הוא סיפר לי שהוא מתחיל לפתח כלפיה איזה שהוא רגש. הוא אמר לי שהוא מרגיש מאוד מבולבל מפני שהוא אינו יודע מה הבעיה. האם כל הגברים מרגישים איזה שהוא רגש כלפי הידידות שלהם? האם באמת בגיל שלו הוא לא צריך לזהות את הבעיה? הוא בהתחלה חשב לקחת פסק זמן כדי לחשוב על הכול, אבל אז התחרט ואמר שאנו צריכים לתת לזה צ'נס נוסף. בנוסף לכך הוא אמר שהוא ימעיט בשיחותיו עם הידידה. אבל האם הוא לא אמור לנתק איתה את הקשר לגמרי? דיברתי איתו על זה והוא אמר שאם זו לא תהיה היא אז זו יכולה להיות מישהי אחרת והוא רוצה להתעמת על כך ולראות האם הוא מסוגל לפתח איתה קשר ידידותי לחלוטין.אני רוצה לציין שהוא אמר לי שהוא מאוד אוהב אותי אבל הוא לא בטוח שאני האחת ולכן הוא לא מבטיח כלום. עוד דבר שמקשה עליו והוא אוליגם חלק מהגורם לכך זה שאחותי אמורה להתחתן בקרוב ולכן מופעל עליו לחץ מאבי בעיקר. האם זה האופי שלו?או שהוא פשוט לא בוגר. אני מאוד מפחדת וחוששת וגם קצת נעלבתי ואני גם כועסת על אי הפסקת הקשר עם הידידה. אני גם לא מוכנה עכשיו לחתונה אבל כן הייתי רוצה שזה יהיה בעתיד.אם אפש לייעץ לי כמה תובנות מניסיון או מהבנה של העיניין אני אשמח.

שלי יקרה, העלבון שלך בהחלט מובן לי. ההערות שספגת יעליבו כל אישה. אני מתרשמת שהחבר שלך מרגיש לכוד בתוך מערכת יחסים ממושכת, שהחלה כששניכם הייתם מאד צעירים. הפיתויים שמסביב קורצים לו, מה שמפיל על שניכם מעמסה בלתי נסבלת. כמו שאמרת בעצמך, גם את אינך בשלה עדיין לחתונה, ולכן כדאי גם לך לשקול שוב האם זהו באמת הגבר שעמו היית רוצה לחלוק את שארית חייך. אולי זה הזמן להזמין את משתתפי הפורום לחוות דעה. ובינתיים - אני רוצה לחזק אותך, ולהזכיר לך שהיית מספיק מושכת ויפה כדי להשאיר אותו איתך 4 שנים. זה הרבה מאד זמן, ולכן אני מניחה שאת נראית נהדר. לילה טוב ליאת

שלי ,יקרה,אני בשוק מהסיפור שלך.נשמע לי שהחבר שלך מה זה אוהב את מה שאת מעוררת בו,במילים אחרות,את עצמו איתך ומה זה חבל לו להפסיד את זה.אולי את ווריאנט אידאלי בישבילו להרגיש "גבר" כי את רק "קצת נעלבת" על מה שהוא אמר לך?אתם ארבע שנים ביחד והוא לא מוכן לקחת שום אחריות?את עדיין לא מוכנה לחתונה כי הוא..........את מאמינה שהוא ישתנה?אני במקומך היתי הולכת לפסיכולוגית כדי לראות דרכה את הקשר מין הצד ולהגיע להחלטות...אני בטוחה שאת נאה ומקסימה,פשוט יש לך בעיה שבקשר שלכם (שנימשך 4 שנים)החבר שלך אוהב את עצמו חבל על הזמן,ולא בטוח ביכלל שהוא יודע לאהוב ביכלל.אני מניחה שאוה לא אשם בזה,הוא היה יכול ללכת לטיפול ולעבוד על המידות,אך ניראה לי שכיף לו לראות את החיסרונות שלו בך ולחשוב שהוא "גבר השנה".לכן ההחלטה היא שלך, מה את עושה עם זה הלאה...אני מברכת אותך שתפגשי בחור שתדעי איתו מה זה אהבה,אהבה זה נתינה משני הצדדים,זה מחבר ומדביק את הלבבות...צר לי שאת נותנת והוא רק לוקח...מגיע לך יותר...

לצערי הסיפור שלך נשמע מוכר וכואב כאחד , התנסתי במערכת יחסים כזו לפני המון זמן . מה שאת כותבת על רגשות העלבון שלך , לדעתי זה מאט מדי , ובטח לא משקף את כל מה שעובר עליך באמת . לדעתי החבר שלך בכלל לא מבולבל , ככה מתחילים יחסים להתקרר , כמובן שאני מדברת רק על הנסיון שלי ,זה מתחיל מ... סיפורים כאלה קלים על ידידה פה וידידה שם , וכן מרגיש אליה , או לא יודע מה אני באמת מרגיש , לדעתי כל אלה סתם בבל"ת , את יודעת מדוע ? מפני ש-4- שנים היית יפה , מושכת , וכל מה שאת רוצה , ופתאום צצה לה משום מקום משהיא שמאפילה עליך במראה החיצוני , אומר שהוא הסתנוור ממשהי שהיא לא את , הוא כבר מתחיל לפזול לצדדים , את כבר לא מה שהיית בשבילו . יכול להיות שהוא נלחץ מהתקופה שאתם ביחד ומרגיש שישנם צפיות ממנו עכשיו אולי להתחתן , והוא פשוט עושה את זה כדי שתעיפי אותו , ואז הוא יוכל לומר שאת עזבת אותו , כמו שקרה אצלי , והוא יהיה פנוי לרומנים חדשים . אומר לך את האמת , אני לא חשבתי פעמים , פשוט העפתי אותו , למזלי הטוב פגשתי אחריו גבר נפלא שידע בדיוק מה הוא רוצה בתוך מערכת היחסים שלנו , והתחתנו , עכשיו עשי את השיקולים שלך , את מעוניינת בגבר שיהיה " מבולבל " כל פעם שיראה מישהי אחרת או ???????????????????? אל תמהרי להחליט אם קשה לך ,קל מאוד לשבור את הכלים , קשה מאוד אם בכלל אפשר לתקן נזקים . מקווה שעזרתי לך ה...מוטרדת

שלום שלי, כפי שאני רואה את העניינים, לא צריכה להיות לך כל התלבטות, אלא לעזוב אותו, למרות שזה בהחלט יכול להביא איתו שברון לב, אך גם שברונות לב בסוף מתחלפים באהבה חדשה. נראה שאת אוהבת אותו ומעוניינת בקשר, אבל מה לעשות: לאהבה צריך שניים, והוא לא מרגיש כמוך. הוא עוד מתלבט, רואה בך חסרונות, ומעליב אותך. אל תחשבי שאם הוא רואה בך חסרונות, הם בצורה אובייקטיבית קיימים בך. אני מקווה שאת עוד תגלי, שיבוא יום בו מישהו יאהב אותך כמו שאת, ויקבל אותך עם כל מה שיש בך ביחד. פשוט יאהב אותך כך, ויהיה לצידך. תאמיני לי, זה יכול להיות. מניסיון. להמשיך להיות בקשר איתו, רק יביא לך סבל, ולא יאפשר כל פתח למשהו אחר.

שלי שלום וברכה, אני כעת במצב בו את מצויה...אך מן הצד השני של המיתרס. אני מנהלת רומן עם אדם מבוגר ממני בעשרות שנים והוא מאהב אמיתי ומכרכר סביבי ומעניק לי חום ואהבה ללא לאות אך אני מתלבטת ומבולבלת בו זמנית. אוכל לומר לך כי בתחילת הקשר כאשר הייתי מאוהבת בו ביחסי גומלין למעלה מראש הקלתי ראש בחסרונות שלו והכל היה כאין וכאפס לעומת התשוקה והאהבה שרחשתי לו. כעת ההתאהבות הבלתי הגיונית שלי בו ירדה..ופגמיו צפים על פני השטח...ולפתע פתאום גברים אחרים נראים לי מצודדים ונחשקים יותר..מסודרים וצעירים יותר(מה שנכון גם אוביקטיבית)ואני חשה לכודה במערכת יחסים שאינה הולמת אותי... כך שמצב זה מוכיח על ביעיה אמיתית בתוך הזוגיות ו/או על גבר לא בוגר דיו ולא אחראי ו/או שהתשוקה שלו ממך ברבות השנים פחתה..ומאחר והיא היתה מבוססת ברובה על ערגה ותשוקה ולא על אהבת הנפש העמוקה היא התפוגגה ככל שנקף הזמן וזה מטבע הדברים בכל מערכת יחסים. כמו כן אל תשכחי שבכל זוגיות ישנו ניסוי וטעייה, עליות ומורדות...ובחינות הדדיות..יתכן שזה ירידה לצורך עליה(מאחלת לך שזה אכן משבר שיקרב בינכם)אך מה שיותר יתכן ונראה על פני השטח הוא כי הבחור תפס רגליים קרות והתשוקה שלו פחתה והוא בוחן את עצמו ואת מערכת היחסים בינכם במסגרת הכי בטוחה לדידו- במסגרת של החברות האדוקה בינכם..מבלי לקחת בחשבון את הסיכונים הרבים שעלולים להתרחש כתוצאה מנקיטת צעדיו הלא בוגרים(קשירת קשר עם ידידות, העלבות והשפלות וכדומה..)

איכשהו קשה לי לקרוא "זוגיות" לקשר שנימשך 4שנים ובחור עדיין לא מבטיח שום דבר.אצלינו אחרי כמה (10מקסימום) פגישות שואלים אחד את השני לקרת מה אנו הולכים ובודקים האם זה מתאים לשניהם.יכולה להניח שהעולמות שלנו קצת שונים אך עדיין ניראה לי שקשר שלא מוביל לשום דבר הוא בעיתי.יותר מזה ,כמו שאת אמרת נכון , זוגיות לא ניתן לבנות רק על תשוקה,צריך גם "אהבת נפש"(ציטוט מההודעה שלך)--זו חברות ורצון לבנות ביחד קשר,לעניות דעתי...נרקומנים גם חבל הזמן איך מאוהבים בסם שלהם,אף אחד לא יסכים שצריך לחתן אותם לנצח...לכן אני חושבת שצריך לבחון את הקשר עם מישהו שלא מעורב רגשי,(ולמה שזה לא יהיה איש מקצוע) ולא לתת לדברים לזרום סתם,כדי כאילו לתת לו עוד צ'נס.אתן יודעות שבשמיים ליד כיסא הכבוד יש עוד כיסא מדהים ביופיו,מוזהב ומבריק?..מרגע בריאת העולם הוא קיים אך עדיין ריק...זה כיסא למי שיצליח לשנות את בן זוג...לא שאנשים לא משתנים,משתנים, ומשנים אחד את השני.פשוט כשאת בקשר את צריכה לבחון האם את מה שיש מתאים לי או לא ולא לקוות שהכל ישתנה.המון המון הצלחה.סליחה אם דברי נישמעים כמו שיחת מוסר,לא התכוונתי.אני רק חושבת שלכל אשה מגיע להיות מאושרת ולא לבזבז את עצמה לקשרים שלא מובילים לכלום חוץ מדאגות.

שלי שלום וברכה, אני כעת במצב בו את מצויה...אך מן הצד השני של המיתרס. אני מנהלת רומן עם אדם מבוגר ממני בעשרות שנים והוא מאהב אמיתי ומכרכר סביבי ומעניק לי חום ואהבה ללא לאות אך אני מתלבטת ומבולבלת בו זמנית. אוכל לומר לך כי בתחילת הקשר כאשר הייתי מאוהבת בו ביחסי גומלין למעלה מראש הקלתי ראש בחסרונות שלו והכל היה כאין וכאפס לעומת התשוקה והאהבה שרחשתי לו. כעת ההתאהבות הבלתי הגיונית שלי בו ירדה..ופגמיו צפים על פני השטח...ולפתע פתאום גברים אחרים נראים לי מצודדים ונחשקים יותר..מסודרים וצעירים יותר(מה שנכון גם אוביקטיבית)ואני חשה לכודה במערכת יחסים שאינה הולמת אותי... כך שמצב זה מוכיח על ביעיה אמיתית בתוך הזוגיות ו/או על גבר לא בוגר דיו ולא אחראי ו/או שהתשוקה שלו ממך ברבות השנים פחתה..ומאחר והיא היתה מבוססת ברובה על ערגה ותשוקה ולא על אהבת הנפש העמוקה היא התפוגגה ככל שנקף הזמן וזה מטבע הדברים בכל מערכת יחסים. כמו כן אל תשכחי שבכל זוגיות ישנו ניסוי וטעייה, עליות ומורדות...ובחינות הדדיות..יתכן שזה ירידה לצורך עליה(מאחלת לך שזה אכן משבר שיקרב בינכם)אך מה שיותר יתכן ונראה על פני השטח הוא כי הבחור תפס רגליים קרות והתשוקה שלו פחתה והוא בוחן את עצמו ואת מערכת היחסים בינכם במסגרת הכי בטוחה לדידו- במסגרת של החברות האדוקה בינכם..מבלי לקחת בחשבון את הסיכונים הרבים שעלולים להתרחש כתוצאה מנקיטת צעדיו הלא בוגרים(קשירת קשר עם ידידות, העלבות והשפלות וכדומה..)

לפני כשנתיים עלה לי פלאש בק מהילדות שלי. אני חושבת שהייתי בערך בת 7(היום אני בת 23) אני זוכרת שהייתי עם חברה שלי שהיתה קטנה ממני בשנתיים ושיחקנו באמא ותינוקת. דימינו הנקה. אני זוכרת שלא היינו ערומות וזה נעשה רק עם חולצה למעלה. הזיכרון הזה הפחיד אותי ואני רוצה לדעת האם זה נורמלי. זה מטריד אותי כל פעם שאני נזכרת בזה אני מחכה לתשובה רצינית בקוצר רוח

מעשה אוננות ומשחקים מיניים בילדות הן תופעה מאד נפוצה ו"נורמלית" את ממש יכולה להסיר כל דאגה וטרדה מליבך !

שלום סיגל, ים אמר נכון, שמשחקי ילדים כוללים לא מעט מרכיבים ארוטיים שאין בהם כל רע. בימינו קיימת רגישות רבה לנושא ההטרדה המינית, ורבות מההתנהגויות שפעם נחשבו טבעיות וענין שבשגרה, מקבלות היום משמעות מדאיגה. גם על דאגה זו ניתן להתווכח. אם תפשפשי בזכרונך, או תעשי חשבון פשוט, יתכן שתגלי שבאותה תקופה מישהי משתי האמהות ילדה תינוק. משחק המדמה הנקה נשמע לי טבעי ונורמלי בסיטואציה כזו, גם אם לא הייתה לידה בסביבה. הפחד שלך נראה לי מיותר, והייתי ממליצה לך 'לעבור לנוח'. לילה טוב ליאת

בתי בת ה-8 וחצי מגלה פחדים רבים והיא מפתחת תלות בחברותיה כדי שילוו אותה כל יום למקום ההסעה, למרות שהיא נוסעת בהסעה זו כבר משנה שעברה. כשהיא מגיעה הביתה היא דורשת מאחד מבני המשפחה לרדת ולחכות לה ולקחת אותה הביתה. היה ביננו הסכם ש-3 פעמים בשבוע היא עולה לבית לבד והיא עמדה בזה והיום היא החליטה שגם בימים אלה נרד לקחת אותה. מה עלי לעשות על מנת שהחרדות יעברו לה?

שלום רווית, כדי שחרדות יעברו, יש להבין היטב מה מקורן, ממה בדיוק היא פוחדת, ומהם ה'רווחים' האפשריים מהמצב. לא ברור האם לפחד שלה קדם איזשהו אירוע טראומטי, תקרית חריגה, סיפור מפחיד ששמעה, סרט מפחיד שראתה, וכו'. אני מציעה לנסות ולתחקר היטב את מעגל החרדה, ואז לתת מענה רלוונטי. כשדיברתי על רווחים, אני מתכוונת למשל לכך שבאמצעות החרדה היא מצליחה לאסוף סביבה חבורה של בנות המלוות אותה כל יום עד הבית (את חייבת להודות שזה נחמד). בהתאם לנסיבות הייחודיות, אפשר יהיה - אולי בעזרת פסיכולוגית ביה"ס - לארגן תכנית טיפול קצרה (או לפחות הדרכת הורים) להפחתת החרדה עד להיעלמותה. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת ה-15 , משגעת אותי כבר שנים רבות מאז קטנותה, בחיפושים ובחיטוטים בכל ארונות הבית. מה שהביא אותי לשאול הוא, שחברה שלי, שאצלה התארחה למספר שעות, סיפרה לי שהילדה גם אצלה חיטטה כל הזמן בארונות, הייתי המומה כי חשבתי שהיא עושה את זה רק בבית ומסתבר לי שלא. עוד סיפרה, שהילדה לא הפסיקה לדבר לשניה (גם זאת אני יודעת אך כבר התרגלתי), העירה הערות ללא הרף והעבירה ביקורת ללא הפוגה. בקיצור, כל מה שחשבתי שקורה רק בבית, קורה גם אצל אנשים זרים. האם אוכל לקבל הסבר קטן ומכוון איפה הבעיה? תודה, ענת.

שלום ענת, קצת קשה לי להבין כיצד בדיוק מתבצע החיטוט ומה בדיוק היא מחפשת שם. אם הפעולה נעשית בצורה שרירותית, לכאורה ללא כל סיבה נראית לעין, יתכן שמדובר בסוג של טקס או מחשבה אובססיבית המניעים אותה כדרך להרגיע חרדה. לא אמרת דבר על התפקוד שלה ביתר תחומי חייה. איזו תלמידה היא? האם יש לה חברות? האם מדובר בחיפוש אוכל? האם יש כאן ניסיון לפרוץ גבולות? ההתנהגות כפי שמתוארת על ידך בהחלט מחייבת ברור מעבר לפנייה אלינו. בהצלחה ליאת

הגננת הודיעה לי שביתי היכתה היום ילד אחר ושהיא (הגננת) מאד כעסה עליה. ביתי אכן קצת אגרסיבית (יחסית לבת אך פחות מהבנים בני גילה) אך לרוב זה מסתכם בדחיפות בזמן עימותים. אני יודעת שהיא יודעת כבר מה אסור ומה מותר (היא בת שנתיים) למשל היא אומרת הרבה אסור לדחוף או אסור לבד בכביש וכדומה וגם כשלפני כמה ימים דחפה חברה שלה שכתוצאה מכך התחילה לבכות ביתי מאד נבהלה ונתנה לה את הצעצוע עליו רבו. היא יחסית מאד מפותחת לגילה אבל עדיין בת שנתיים. שאלתי כזאת, הגננת בקשה ממני לדבר עם ביתי על מה שארע ואני מתלבטת אם כדאי. היא כבר ננזפה בגן ואין סיבה שגם אני, שלא הייתי נוכחת באירוע אנזוף בה. לפחות זה נראה לי כתגובת יתר. כמובן שאני גם מרחמת עליה, כי מאד קשה לה שנוזפים בה וכנראה שהגננת נזפה בה מאד. נראה לי יותר נכון שכדאי שתחזור הביתה ותרגע מכל העימותים מבלי לגרור אותם גם לשם. מה דעתך?

שלום מאיה, אני מסכימה איתך מאד. בני שנתיים עדיין מתקשים לווסת ביטויי רגש עוצמתיים, ולכן גם גילויי הכעס והתוקפנות שלהם מאופיינים בייצריות לא-מרוסנת. כאשר אנו עדים לתוקפנות מן הסוג הזה נוכל להגיב בקצרה ולומר: "אסור!" או "בגן/בבית שלנו לא מרביצים!". במידת האפשר, כדאי לנסות ולעצור פיזית את המכה/נשיכה/דחיפה, ולתת את ההרגשה שאיננו מרוצים מהתנהגות כזו. אין טעם בנאומים ממושכים, פשוט משום שאין הם עושים רושם רב על בני השנתיים. בוודאי שאין טעם לדון על כך שעות רבות לאחר האירוע. כהורים, מוטלת עלינו המשימה להמשיך ולחנך את ילדינו כל הזמן, בבית ומחוצה לו, ללא קשר לבקשות מהגננת. בהנחה שבתך ילדה מעט יותר אגרסיבית, יש לצפות שיהיו לך מספיק הזדמנויות גם בבית, לחנך אותה ולשדר לה את מורת רוחך מהתנהגותה התוקפנית. אני מציעה לך לומר לגננת שאת סומכת עליה שתגיב כהלכה בגן, בעוד את תקחי אחריות על ההתנהגות בבית. לילה טוב ובהצלחה ליאת

אני בטיפול כבר שנה ועדיין לא מצליחה להשתחרר מהתחושה שהמטפל שלי הוא מישהו זר. קשה לי להפתח ולספר דברים בכל פעם מחדש. למרות שעברנו דרך ארוכה ואני רואה את השינויים שחלו בי, אני עדיין מרגישה שאני לא לגמרי סומכת עליו שהוא לא יבקר אותי או יחשוב עלי דברים לא טובים. יש גם דברים שאני מרגישה נוח לספר לאנשים קרובים ועדיין איתו אני מרגישה שאנחנו לא קרובים ולכן אני לא מצליחה לספר לו. דווקא את הדברים שקשורים בו קל לי יותר לספר ואני מתקשה לבדברים שקשורים רק בי, בלי קשר אליו. זה סביר להרגיש ככה גם אחרי שנה? אשמח לשמוע תגובות.

דפי שלום עדיין אין סטטיסטיקות מדויקות למה "סביר" ו"נכון" בטיפול . השאלה המרכזית היא מה את מפיקה מהטיפול, הדרך שבה את בוחרת לעשות זאת פחות מהותית. אם לא היית כותבת שחלו בך שינויים (אני מקווה שהתכוונת לשינויים לטובה!!!), אולי היה מקום לחשוב על החלפת מטפל משום שכימיה זה תנאי בסיסי והכרחי לטיפול מוצלח. קל לך להיפתח בנושאים שקשורים בו וזה חשוב מאד (ובכלל לא טריוויאלי!), משום שניתוח הרגשות שלך לגבי הטיפול והמטפל, הינו מרכיב חשוב בהליך הטיפולי, כך את יכולה לנתח דפוסי התנהגות שלך בזמן אמת. (אגב, שמת לב שגם לפורום פנית עם שאלה שקשורה בו ?!) דברי אתו על הקושי שלך להיפתח בפניו. תשאלי את עצמך האם התחושות שאת מתארת נכונות גם מחוץ לטיפול: האם קשה לך להיפתח לאנשים, האם השאלה "מה יחשבו עלי" מעסיקה אותך הרבה, האם את רגישה מדיי לתגובות הסביבה ולביקורת, האם את חוששת שאם יגלו מי את לא תהיי אהובה, האם את זקוקה לאישורים של הסביבה (כמו בשאלה שאת מציגה כאן) וכ"ו. לפעמים דווקא התובנות הללו, הן אלה שתורמות הכי הרבה לטיפול. כל עוד את מרגישה שהטיפול תורם לך, קחי את הזמן ואני בטוחה שבסופו של דבר גם הפתיחות והאמון יגיעו. המון בהצלחה

היי דפי, ק' כתבה כל כך יפה, ולא השאירה לי הרבה מקום לחדש. אוכל רק להוסיף, שתחושת זרות לאחר זמן כה רב יכולה להיות קשורה למשהו עמוק יותר, הקשור בהתנסויות קודמות שלך עם דמויות סמכות גבריות, משהו שמפריע לך לתת אמון ולהתמסר ללא חשש. היכולת לסמוך ולהיעזר בהדרגה - גם אם מדובר בתהליך ממושך ואיטי - חשובה ורבת ערך, לפחות ככל הנוגע ליחסך לגברים. בברכה ליאת

אני כל כך מבינה על מה את מדברת. מצער אותי שאנשים לא כל כך מבינים את הכוונה. אם תדפדפי קצת לאחור תראי ששלחתי שתי הודעות/שאלות בנושא וענה לי עליהן גדעון שובל. האחת מהן כבר בדף האחורי וייתכן שעד שתפתחי את זו גם השניה תעלם לה. (מה שמביא אותי להציע למנהלי הפורום הזה לנקוט בשיטת ההודעה הקופצת לראש כדי שלא יתפספסו!) אז מצד אחד יש את הרצון הזה הסובייקטיבי שזה יופחת, נכון? כי זה באמת דבר מכביד ביותר להיות כה רגיש לסבל הזולת ולהזדהות. ומצד שני כשזה נעלם מרגישים שהעולם הופך להיות מכני ורובוטי ומגעיל. כאילו שאין די מכך גם בלי האמפאתיה. אני חושבת שהעצה של ליאת מאד נכונה. לפחות לגבי. העשייה למען הזולת, עוזרת לי לסגור איזה חור של כאב ונותנת בכל זאת תחושה טובה שאני עושה משהו, אולי קטן, אך ככל יכולתי. אשמח לשמוע עוד ממך.

אורית יקרה, ככל הידוע לי, הפורמט הנוכחי לא מאפשר משחק עם מיקום ההודעות (שיטת ההודעה הקופצת), אבל אני מבטיחה לבדוק עם אורנה וגדעון, וכמובן עם מנהלת האתר. לי עצמי לא היה כל קושי להגיע להודעות הקודמות (אם רוצים - יכולים (-: ), ואני מניחה שגם האחרים הצליחו בכך. תודה על דברייך ועל השתתפותך בפורום שלנו. ליאת

שלום, באמת כפי שציינת, שנים רבות ה"עולם" שלי היה כזה, הרגשות לא שיחקו בו תפקיד עיקרי, כלומר הצלחתי לברוח מהן- לא היתה שם התמודדות (מסיבות שונות) אמיתית איתן, או שאולי במהלך הזמן הזה זה מה שהיה נכון עבורי כי בסופו של דבר כן הצלחתי לחיות כך מצויין, עד שהגיעו הימים בהם הסדקים החלו לעלות על פני השטח.. ימים שבהם כבר לא הסתפקתי במה שהצלחתי "למלא" את חיי, היה חסר שם משהו.. ואני הבנתי שכנראה, באיזשהוא שלב, הרגישות הזו שכן הופיעה בתקופה לפני השנים עם הבריחה/הדחקה/היאחזות בצד מסויים מאד ושהצלחתי לחזור אליה, היתה מלווה בביקורת כלשהיא מצד הסביבה, ביקורת עלי, על הקצב שלי ורגשותיי האמיתיים, כנראה ביקורת שלא יכולתי לעמוד בה בזמנו- אולי היתה פגיעה חזקה מדי- דווקא בצד הרגיש יותר.. לכן כנראה החלטתי בתת מודע לנקוט בדרך הכי "בטוחה" שכלית (אך די הרסנית נפשית...). היום אני כנראה מצליחה להתמודד יותר עם ביקורת, אבל עדיין חסר לי מישהו/מישהי שכן יבינו אותי, שמה שחשוב לי איננו רק השורה האחרונה (למרות שהיא כן חשובה בסופו של דבר), אלא גם דרך ההגעה אליה, התהליך אותו עברתי. ולגבי ההתנדבות- נראה לי שדווקא בעניין הזה השכל היה "מסונכרן" איכשהוא עם הרגש, רק שכמובן הצד השכלי היה מודגש יותר.. ומאז ומתמיד אני פשוט לא מסוגלת להתנדב עם קשישים.. תתני לי ילדים, בעלי נכויות התפתחותיות, חולים ועוד- אדע להתמודד וארגיש את הדואליות שבעניין, עם קשישים- אני פשוט לא מסוגלת.. רואה קשישים וישר מתחשק לי לבכות.. ואסיים את הודעתי הארוכה באיזשהוא אירוע שריגש אותי לפני זמן די רב (לא יודעת למה הוא פתאום עולה כאן): בנסיעה ברחובות בני ברק, כשעצרנו ברמזור, הסתכלתי על המדרכה וראיתי שם חילוני על אופניים מדבר עם חרדי (עם הלבוש האופייני), אמנם זו היתה רק שיחה לפשר בירור מיקום רחוב מסויים, אך הדרך סה הם דיברו אחד עם השני פשוט חיממה את הלב..

היי ליאת,ערב טוב רציתי לשאול לגבי דימוי עצמי אשר נוצר אצל אנשים. האם חבר/ חברה יכולים לגרום לדימוי עצמי נמוך / גבוה.(נניח תקופה של שנה או פחות) או שזהו תהליך ארוך וממושך וקשור לתקופת ההתבגרות שלנו(כפי שהבנתי אז מתעצבת אישיותנו). או שגם לאחר תקופה זו דברים יכולים להתשנות בעקבות חברים? *אני נהנת מאוד לקרוא את התשובות שאת נותנת כאן בפורום הבאות מעומק ליבך ובחום!

ערב טוב, דימוי עצמי הוא דבר שנוצר בהדרגה במהלך ההתפתחות, יחד עם אותן חוויות חוזרות של הצלחה או כישלון, הפרשנות הניתנת להן, וכמובן, בהשפעת האופן בו רואים אותנו האחרים המשמעותיים בחיינו. דמויות מפתח משמעותיות הן בדר"כ ההורים, אבל לא רק. גם מורים, חברים, אחים ובני משפחה אחרים תורמים להתפתחותו ושימורו של דימוי עצמי וביטחון עצמי. בבגרותנו, אנו כבר יותר מגובשים בתפיסות העצמיות שלנו, וקשה יותר לשנותן, לטוב ולרע. אין ספק שלבן-זוג קרוב ומשמעותי יש יכולת להשפיע על הביטחון העצמי שלנו ועל תחושות של כשירות, אטרקטיביות, נשיות/גבריות, וכיוב'. לפעמים קיימת נטייה לבחור בני זוג שיאששו תפיסות ישנות שלנו ביחס לעצמנו. בחירות כאלה יכולות להיות בעייתיות, כמו שאת ודאי יכולה לשער. (אני מודה לך על המחמאות) לילה טוב ליאת

היי ליאת, לפי מה שאת אומרת שאנחנו כבר בוגרים אז ישנה תפיסה מסוימת כלפי עצמנו. האם יכול לבוא מישהו (חבר/חברה) ולגרום לשינוי מסוים, או שמא לא היינו מודעים קודם לכן לתפיסה שלנו והיא היתה לא נכונה?(או גם וגם)

שלום אני מעוניינת לדעת מה גורם לאנשים שמצבם קשה לסרב לקבל עזרה, שוב ושוב.. וכן.. ראיתי היום מישהו בהתקף פסיכוטי (ככה זה היה נראה), הוא דיבר בלי הפסק, לאוויר, לאנשים שעברו, ספר ללא הפסק שטרות שהיו בידו, מעט שטרות אך הוא דיבר על כך שהוא מאוד עשיר ושיש לו המון כסף, למרות שהוא רק מכונאי.. ועוד דברים לא הגיוניים על רבין, שאהב מכונאים...כולם התייחסו אליו כמו למשוגע והתעלמו והרגשתי המון כאב וחמלה כלפיו. אני יודעת שהוא "יתעורר" מתוך ההתקף וירגיש נורא. חשבתי אולי לדבר איתו ולקחת אותו למיון או פסיכאטר, לומר לו שיבוא איתי שאני צריכה עזרה ממכונאי מנוסה כמותו ולקחת אותו למיון. או לדבר איתו ישירות ולומר לו שהוא בהתקף... (שכן אם זו לא פעם ראשונה, אולי יבין ויאמין). בסוף, כמו כולם, גם אני הלכתי ולא עזרתי לו. (אני מרגישה נורא אם זה). האם כדאי לחזור ולבדוק מה מצבו, האם הייתי צריכה להתקשר למישהו? אולי לנסות להשיג מספר של בן משפחה קרוב שיבוא להשגיח עליו? מה לעשות? תודה

הדאגה שלך נגע לליבי.לי לא נישמע שהוא היה בסכנה.הדאגה שלך שהוא יתעוערר וירגיש רע.אני לא חושבת.זה רק לנו קורה אחרי שאנו עושים משהו שמאוד לא מוצא חן בעינינו.ניראה לי שאנשים בכזה מצב לא מתעוררים עד הסוף.יכול להיות שהוא מקבל תרופות אנטי פסיכוטיות ובילדיהם היה עוד יותר גרוע,לכי תדעי.לדעתי לא היתה לך שום ברירה אחרת אלא להמשיך ללכת.אילו הוא היה שכן שלך עוד הית יכולה להתקשר לרווחה שיבדקו האם הוא מטופל,שישלחו אליו עו"ס"ית.אני לא מאמינה שהיה שומע אותך כי נישמע שהוא לא היה במציאות והיה בטוח שהוא בסדר(!) כמוך צר לי מאוד שזה קורה בעולמינו,היתי כה שמחה אם כולם היו בריאים.

שלום לך ש. יקרה, העולם שלנו יפה, עשיר, מרתק ומפתיע. לצערנו, גם כאב, חולי ואסון הם חלק מאותה תערובת קסומה, העושה את סביבתנו מגוונת ומלאת עניין. אנשים טובים ומלאי חמלה מרגישים לעיתים קרובות שהיו רוצים לתקן את העולם, להציל את כל הנזקקים, להאכיל את כל הרעבים, ולאסוף אל חיקם את כל חסרי הבית. כנראה שזה לא אפשרי, ואין לנו אחריות על מה שאינו תחת שליטתנו. אני מציעה לך לא לייסר את עצמך יתר על המידה סביב אותו אדם שפגשת ברחוב. האחריות למצבו אינה שלך כלל וכלל. במקום זאת, תוכלי לתעל את כוונותייך הטובות לעזרה מסוג אחר, במסגרת התנדבותית או אחרת, בהתאם למשאבי הזמן והכוח שלרשותך. הרבה אנשים בוחרים לוותר על עזרה מבחוץ, מכל מיני טעמים. חלקם אינם מודעים למצבם, חלקם חיים בשלום עם מצבם, אחרים גאים מכדי לקבל עזרה, ואני בטוחה שיש עוד המון אפשרויות אחרות. לא נותר לנו אלא לקוות שהאנשים היקרים לנו יוכלו להיות עבורנו משענת ביום סגריר, ולהיעזר בנו בעצמם בשעת משבר. שלא נדע ליאת

ליאת יקרה, ראשית תודה על תשובתך. קשה לי להתמודד עם סבל של אחרים, זה כואב לי יותר מכל דבר. אני מתנדבת באירגונים של בעלי חיים. לא יכולה להתמודד עם רגשות של אחרים, אני מרגישה מוצפת מידי. כואב מידי. התחלתי ללמוד פסיכולוגיה בשאיפה ללמוד תואר שני. הלכתי לטיפול במטרה לגבש יותר את העצמי שלי ולהיות מסוגלת להתמודד ולהכיל אחרים, בלי שזה ימחק אותי באופן טוטאלי, אך זה לא עזר. האם כדי לי לוותר על השאיפה הזאת? האם יש לי סיכויי לעבור את המבחנים - אישיות לא בשלה שכמותי? אנא כתבי את דעתך הכנה ולא רק ניסיון לעודד ולזרוע אופטימיות. תודה לך

שלום רב,רציתי להתייעץ איתך בנוגע לחבר קרוב.אנו בני 25 חברים די קרובים. חברי הוא אדם שמדבר עם כל אחד, מה שנקרא מאוד "זורם" ומעונין למצוא חן בעיני הסובבים אפילו אם מדובר במצב של "למכור" את החברים שלו כדי להתחבב על האחר. הוא אינו מקשיב בריכוז כאשר מספרים לו משהו שאין לו בו אינטרס(לדוגמא אם אני מספר לו שהיה לי מבחן והיו בו שאלות קשות הוא ברוב המיקרים בוהה בטלביזיה כאילו בכלל לא הקשיב ואז הוא אומר:"מה? אה כן" ואני מרגיש כאילו הוא כלל לא הקשיב לי.) אני ושאר חברי מזהים אצלו אנוכיות גבוהה מאוד. פרט לכך הוא אחד שלא עושה חשבון לכלום וסובל מעודף בטחון עצמי ומתחיל עם כל מה שזז, מדבר עם כל אחד, צוחק לאנשים בפנים וכיוב'. האם זוהי הפרעה פסיכולוגית?האם מדובר בהפרעת קשב וריכוז? ואיזה טיפולים יש לנושא(האם פסיכולוגים/פסיכיאטרים). אגב,הוא אינו מודע לכך שיש לו בעיה והוא תמיד שואל שאלות כמו: אני יפה? אני מושך בנות? איך הבגד שלי? הוא מסוגל לשאול את השאלה כמה פעמים ביום... אשמח לקבל התייחסות

אם תדע שיש לזה שם בז'רגון הפסיכולוגי זה ישנה את היחסים שלך איתו? אני מנחשת שזה פשוט יעזור לך להרגיש יותר צודק. ולמה זה חשוב? אנשים אנוכיים גורמים לנו לפעמים לפקפק האם זה הם שלא בסדר או שמא זה אנחנו שפשוט לא שווים התייחסות. מן הסתם הוא גורם לך להרגיש רע. עליך להחליט מה לעשות עם זה. אם אתם חברים כנראה שיש לו מעלות אחרות האם הסך הכל שווה לך? אתה יכול להתעמת איתו ישירות על ההתנהגות שלו. אם גם חברים אחרים חושבים כך תוכלו לפנות אליו במשותף. התעמתות, גם עדינה, בכל מקרה תהיה לא נעימה לו אך אם תעשה תוך אמפתיה והדגשה גם של תכונותיו החיוביות עשויה לפקוח את עיניו (אדם לרוב לא רואה את עצמו). הוספת פרשנויות פסיכולוגיות רק תקלקל. אני אישית ממליצה לבחור בדרך של עימות רק אם אתה רוצה לעזור לו. אם אתה בעצם רוצה רק לעזור לעצמך, רוב הסיכויים שזה ממילא לא יעבוד.

היי אייל, גם אני סבורה שאין טעם לחפש אבחנה פסיכולוגית (זה ממילא לא אפשרי מכאן), אלא לנסות ולהבין מה קורה לך במחיצתו, ואיך היית רוצה לראות את מערכת היחסים בהמשך. אתה מתאר את החבר שלך כאדם "זורם" המנסה להתחבב על הזולת בכל מחיר, אבל באותה נשימה אתה מזכיר את האנוכיות שלו, את הריכוז בעצמו ואת הקושי שלו להעניק מעצמו גם לחבריו הקרובים. מי ששואל כל כך הרבה אם הוא יפה או מושך, לא מצטיין בביטחון עצמי רב (בניגוד למה שאתה טוען). ככל הנראה מדובר דווקא באדם חלש, חסר ביטחון, הזקוק ל'תדלוק' תמידי ואישור תכוף להיותו אהוב ומקובל. אני מניחה שלמרות כל זאת, יש בו גם קסם רב, המושך אליו אנשים כמוך, המוכנים לשאת את התנהגותו ולהישאר בסביבה. טיפול באדם כמוהו יתאפשר, כמובן, רק אם הוא יחשוב שהוא זקוק ורוצה שינוי. מדבריך עולה שאין בו תובנה רבה למצבו, ולפיכך הדיון בכך הוא מיותר. ככלל, טיפול דינמי ממושך, יכול לסייע לאנשים מסוגו ללמוד לקבל את עצמו גם כחלש ושברירי, לוותר על ה'אני השקרי', ולטפח דימוי עצמי חיובי יותר ביחס לעצמו. מקווה שבכל זאת קצת עזרתי ליאת

כבר זמן אני קוראת פסיבית של הפורום, די נהנית, בעיקר מתשובותיה של ליאת. אני מבקרת כאן עם סיבה: אני בת 40 , בטיפול קצת למעלה משנה והפורום הוא מעין מקום מחזק במובן של "לא לבד" בהרבה התחבטויות ומחשבות שיש לי לגבי הטיפול. הגעתי לטיפול במשבר מאוד קשה של דכאון, במצב של כלו כל הקיצים. במהלך השנה הזו השתנו דברים בחיי (אוביקטיבית=כלומר לא כתוצאה מהטיפול), ויצאתי מהמשבר. ראוי לציין שעד לפני כחודש וחצי נעזרתי גם בתרופות במינון מאוד נמוך. בהתחלה "נתתי את עצמי" בטיפול ולו רק מהסיבה שזה היה המקום הבטוח היחיד בתוך הדכאון הנורא, ככל שנחלצתי מהדכאון נסגרתי יותר ויותר (דבר ידוע שמלווה אותי שנים). לאחרונה (חודשיים שלושה) אני ממש דורכת במקום גם הפסיכולוגית דורכת איתי. זה די מתסכל ואף גרם לי להעלם לשבועיים שלושה. הרצון שלי אחרי כל פגישה מתסכלת הוא להתחפף מכל הענין או לחילופין לקחת פסק זמן, אבל אני מהססת כי כנראה די נקשרתי לענין. זהו בקצרה (-: אל תפנו אותי לדון בענין בטיפול. גם הפסיכולוגית שלי מרגישה תקועה ודי מתחננת (אני חייבת לומר) שאבוא עם חלומות, מן הסתם זה עשוי להניע משהו לדעתה. אני מחפשת ככה רעיונות/ תחושות שלכם. אני די בענין של לקחת פסק זמן.

הי אני לא מבינה גדולה בנושא, אך אספר לך מהניסיון שלי: אני בטיפול מעל שנתיים. לפני כשנה, ילדתי ובעקבות הלידה לקחתי פסק זמן מהטיפול של 4 חודשים. לקחתי את אותו פסק הזמן מאילוצים של עומס רב והתמודדויות רבות בו זמנית מול המון חזיתות, לצערי זו היתה החזית הכי מנחמת, אך הייתי חייבת לקחת פסק זמן, סיבה נוספת להפסקה נבעה מזה שאם הייתי מגיעה לפגישות, הייתי צריכה לבוא עם התינוקת ובטח להניק אותה מול הפסיכולוגית, ולזה לא הייתי מוכנה.. חזרתי לטיפול אחרי שהרגשתי שקשה לי מדי, שיש לי מקום להכניס אותה שוב בחיי, ואני רוצה להגיד לך שבדיעבד ההפסקה היתה כל כך מועילה: היתה לי הזדמנות לבדוק את עצמי לבד , ללא ליווי, לבדוק אם היא מופנמת אצלי. היה עיבוד של הרבה חומרים לבד והמון געגועים,, וכשחזרתי לטיפול , אני באתי ממקום שונה, ואני חושבת שגם היא , זה עשה מעין רענון לשתיינו, ואני הגעתי עם יותר נכונות להתמסר..., לעניות דעתי, לפעמים ההפסקה רק מחזקת את הטיפול, בטחון במטפל, נכונות כמטופל לקחת עוד צעד קדימה לעבר לטיפול..אני ממש "גדלתי" דוקא בתקופה שלא נפגשנו והיום הפגישות ממקום אחר, כאשר הפסקה זו היתה נקודת המפנה מבחינתי... לדעתי את יכולה להתחיל עם פסק זמן של חודש ולהמשיכו ולבדוק לאן דברים זורמים, אני מאד מאמינה בתחושות שלך.. ובכל זאת ההתלבטות קיימת, כי זה קשר וקשה לנתק / להיפרד.. בהצלחה במה שלא תחליטי ניבה

ניבה, כל כך שמחתי לקרוא את תגובתך. אני בהפסקה חודשיים. הייתי חייבת לקחת הפסקה. הרגשתי שזה יותר מידי. העומס היה רב. בכל אופן כולם היו נגד. אמרו שהרצף מאוד חשוב. אני באמת מרגישה שגדלתי המון בתקופה הזאת. ואני גם חושבת שכשאני אחזור זה יהיה ממקום אחר, יותר יציב, יותר מגובש. תודה על העידוד. חגית

קוראת פסיבית נכבדה, ראשית, אני חושב שיש לברכך עתה על השתתפותך בפורום כקוראת אקטיבית, ועל הסוגייה הטיפולית הנכבדה שאת מביאה בכנות ובפתיחות גדולה. אני סבור שיש למטופל "מניה" מרכזית בטיפולו, ורוב הזכויות שמורות לו, אך רצוי כמובן להגיע להחלטות המרכזיות של מהלך הטיפול, יחד עם המטפל. לעיתים לא נדירות מתרחשים חילוקי-דעות בעיניין, אך יש לרדת יחד לעמק השווה, באופן בוגר ואחראי. אך בכל מקרה - ההחלטה הסופית בידי המטופל. את מרגישה תקיעות בטיפול ומציינת כי גם המטפלת במצב דומה. אין ספק, כי במצב עיניינים כזה ראוי לעשות פסק זמן, כפי שהמליצה ועשתה ניבה המשתתפת, אף שכל טיפול הנו יחודי ומיוחד. בפסק זמן זה תוכלי לקחת מבט חדש, חיצוני ומפוכח על הטיפול, ולהגיע להחלטות נוספות בצורה שקולה. בהצלחה אמפטית, סמי

שלום לקוראת הפסיבית, גם אני מברכת אותך על ההשתתפות הראשונה שלך כאן, ומקווה שתכתבי יותר. שמחתי לקרוא גם שאת רואה בפורום שלנו מקום מחזק ונעים. יש לא מעט אנשים המתקשים 'לתחזק' טיפול בתום התקופה המשברית. בדר"כ קל יותר לנהל טיפול כשיש צרות, ואיכשהו, כשנהיה לנו טוב, פתאום נעלמות המילים. הגנרלים הגדולים והחזקים ביותר הופכים לא שימושיים כשהמלחמה נגמרת :-) (לפעמים גנרלים מובטלים מחליטים לעשות שלום, ואז יש מלחמות מבית, אבל זאת כבר גלישה שאינה שייכת לכאן) לפעמים התקופות הרגועות הן הזדמנות טובה לעשות בדק בית ב'פינות המוזנחות' של הנפש, אבל זאת בהחלט בחירה והחלטה של המטופל. הדברים שנאמרו כאן ע"י ניבה, חגית וסמי בהחלט מעידים על כך שפסק זמן במועדו יכול בהחלט לעבור בשלום. בהצלחה בכל החלטה ליאת

אחד המאפיינים של דיכאון (ואולי אפילו זו הגדרתו) הוא שבירת כל ההגנות בהן אנו משתמשים. במצב כזה אנו לא מסוגלים להדחיק, להכחיש, להתרחק, להיסגר או לעשות כל דבר אחר שבשגרה הופך אותנו לבלתי פגיעים. בגלל זה דוקא במצב של דיכאון ישנה יותר פתיחות בטיפול, כפי שאת אכן מתארת. מצד שני, מחקרים מראים שדוקא בשל כך ישנה גם פגיעות רבה יותר (כמובן בדיוק מאותן סיבות) ולכן אסטרטגיה טיפולית אגרסיבית מידי הכוללת פרשנויות וחפירה לעומק עלולה להזיק יותר מאשר להועיל. בדיכאון האסטרטגיה הטיפולית תהיה יותר לחזק ופחות לפרק מסיבות אלה. לכן למעשה תקופת הדיכאון, למרות הפוטנציאל שלה (הגנות נמוכות) לא מהווה הזדמנות טיפולית משמעותית לשינוי (פגיעות גבוהה) והטיפול צריך להיות קודם כל סיום המשבר. מה שקורה בתום המשבר/דיכאון הוא התהליך ההפוך: התחזקות ההגנות, או כפי שאת מתארת זאת: התרחקות (והקטנת הפגיעות). מצד אחד זה טוב, את חזקה יותר כרגע. מצד שני זה תוקע את הטיפול ומוריד את המוטיבציה שלך להמשיך. אם אכן ההתרחקות שלך היא דפוס קבוע כפי שאת מתארת, הייתי ממליצה לך דוקא לנסות להעלות את הנושא הזה בטיפול ולנסות לבדוק איך ניתן להגמיש אותו בלי להתפרק, כלומר ללמוד להתקרב תוך שמירה על הגנות מספיקות. (בלי להתקרב יותר מידי). בדרך כלל דיכאון נובע משבירה של הגנות נוקשות מידי, שבהינתן מאורעות חיים מסוימים אינן מתגמשות ולכן אינן עומדות בלחץ. המטרה בטיפול במקרה זה היא גם חיזוק ההגנות אך גם הגמשתן, כאמור ללמוד להתקרב בלי להחשף מידי לפגיעה. יתכן שאת עדיין לא מרגישה חזקה מספיק, אולי את עייפה מההתמודדות עם הדיכאון ורוצה קצת לנוח. אלה סיבות טובות להפסקה אבל אני הייתי ממליצה בחום להמשיך עם הטיפול ולבדוק דוקא את השינוי שהתרחש בך, ואת הריחוק הריגשי אותו את מרגישה כעת.

תודה על ההתייחסות המפורטת (ואולי גם נחרצת?). זה משהו שאחשוב עליו. יחד עם זאת אני מרגישה צורך עז ב"לנשום". הטיפול חונק. כנראה אתאוורר קצת ואז אחזור או שלא.

אני בת 30 ונשואה מזה 4 שנים. אני סובלת מחרדות כבר מספר שנים. לאחרונה החרדות שלי מתמקדות בעיקר בהריון ולידה. אני חוששת מהלידה אבל בעיקר ממה שבא אחריה - האמהות, וחוששת עוד יותר מחרדות שיתקפו אותי בהריון ולא אוכל לעשות דבר כיוון שבמרבית התרופות איני יכולה להיעזר. לאחרונה אני מרגישה מאד עצבנית על בעלי. לא ברור לי אפילו מאיפה זה בא כיוון שהיחסים ביננו מאד טובים וטוב לי איתו. לאחרונה אני מרגישה חסרת סבלנות כלפיו, חושבת שהוא ילדותי, מרגישה שהאהבה נעלמת לי, למרות שברור לי שזה בא ממני ולא ממנו. אני גם מרגישה רע כי לא מגיע לו שאתנהג אליו ככה. כל יום אני מחליטה לנהוג באיפוק אבל הוא מרגיז אותי בכל דבר קטן. יש לי הרגשה שהנושאים קשורים זה לזה אם כי לא ברור לי כיצד ולא ברור לי מה אני יכולה לעשות גם כדי להתקרב מחדש לבעלי ולהתאהב בו מחדש (לא רוצה להרגיש כלפיו כמו שאני מרגישה עכשיו) וגם כדי לאזור את האומץ להיכנס להריון וללדת

שלום רונה, למרות שקראתי פעמיים את פנייתך, התקשיתי להחליט מה הביצה ומה התרנגולת - האם הקשיים בזוגיות הם אכן תוצאה של החרדה מההריון והלידה, או שמא ספקות ביחס לקשר שלכם 'מתגלגלים' ולובשים צורה אחרת, של חרדה מפני הולדת ילדים משותפים. האם הכעסים על בעלך קשורים לרצון שלו להביא ילדים? האם יש לחץ מצד הוריו? והורייך? שאלות אלה חשובות מאד וכדאי לברר אותן עם אדם קרוב או איש טיפול. אוכל לומר משהו נוסף שאולי ירגיע אותך- ראשית, יש תרופות ממשפחת ה- SSRI (נוגדי חרדה ודיכאון) המותרות הן בהריון והן בתקופת ההנקה, ותוכלי להתייעץ על כך עם פסיכיאטר. שנית, יש נשים רבות חרדתיות, המדווחות על 'תקופת חסד' מטעם הטבע בזמן ההריון. לפעמים (אם כי לא תמיד) לשינויים ההורמונליים הקיצוניים בזמן ההריון יש השפעה ברוכה על הבריאות הנפשית, והחרדות נעלמות או מקבלות ממד נסבל מאד. מקווה שתצליחי להתגבר על הקשיים, ולקבל החלטות אמיצות ליאת

להסתכל על בן זוג בתור בעל זה דבר אחד ובתור אבא זה דבר אחר. אם משובות ילדותיות נתפסות כרומנטיות אצל הבעל, אזי הן נתפסות כחסרות אחריות אצל האבא, ומה לעשות שזהו אותו אדם בדיוק ועליו למלא את שני התפקידים? יתכן שאת עוברת עכשיו שינוי תפיסה מלהיות נטולת דאגות ומאוהבת לתפיסת עצמך כאמא עם כל כובד האחריות. יש נשים שתופסות גם את האימהות כמשהו רומנטי (בדרך כלל זה מחזיק מעמד עד שנולד הילד). אחרות, ואני הייתי ביניהן, מתמקדות בחרדות, בכובד האחריות, בפחד מפני השינוי הגדול ובסכנות הצפויות. שתי האפשרויות לגיטימיות. לגבי ההריון והלידה, אולי זה מעודד לדעת שככל שיש פחות ציפיות (תפיסה פחות רומנטית את האימהות) הסיכוי לדיכאון אחרי לידה יותר נמוך. אני לא חושבת שמאוהבות רומנטית וגידול ילדים צריכים להיות אחד במקום השני. גבר יכול להיות גם בעלך וגם אבי ילדיך. אבל בתקופות שונות בחיים מרכיבים שונים מקבלים דגשים שונים. עם תינוקות קטנים תשימי לב יותר למאפייניו של בעלך כאבא. בזמן החתונה שמת לב יותר למאפייניו כבעל. זה טבעי. כשהילדים יגדלו הזוגיות תקבל מקום יותר מרכזי. אם תצליחו לשתף פעולה המעברים בין התקופות יהיו יותר קלים. אולי תנסי לדבר איתו על ההורות המתוכננת שלכם? כך תצטרכי פחות לנחש את מאפייני האבהות שלו מהתנהגות אחרת שלו. ודרך אגב, עד שלא נולד ילד אף פעם אי אפשר לדעת איזה מין הורה תהיה.

יותר מזה,אפילו התנהגות הבעל ,אחרי שאת מביאה לא הביתה עיצור קטנתן וצורח עד הכחלה ואת עצמך מוטשת מחוסר שינה ,לא מעידה על "איזה מין הורה יהיה".עם ילד ראשון לוקח הרבה זמן לשני ההורים להתרגל לחיים חדשים שבהם העיצור המתוק והמעצבן(מניסיוני) מכתיב להם מתי הם מספקים את הצרכים הבססיים שלהם.תינוק ראשון בבית זה שינוי מאוד רציני וגם לאבא לוקח זמן להסתגל.אף אחד לא נולד להיות הורה,זה תהליך.אני רואה איך אני,בעלי וזוגיות שלנו משתנים ככל שהילדים נולדים וגודלים(יש לי בת 3 ו8ח',2ו8ח',8ח').לעניות דעתי בתקופת ההסתגלות לתינוק לא נולדים בעיות זוגיות חדשות,מה שהיה כבר לפני כן יכול אולי להתחדד מרוב הלחץ ועייפות.אבל זה החיים,ניראה לי,"בית" צריך לבנות ולהשקיע בו,לפעמים זה לא בא בקלות.אבל איכשהו למדנו שאם אחרי שבעלי שוכח לתת לילדות ארוחת ערב כי הן לא ביקשו או רצו רק "ממרך שוקולד בלי כלום" אני רוצה לזרוק אותו מהמרפסת --גם אני אוהבת אותו וגם הוא אותי.המון המון הצלחה והחלטות נחונות...אין יותר מלהנות מהחיוך הראשון ולקבל נשקה ראשונה מהעיצורים האלה...

שלום לכולם. יש לי מספר בעיות. אינני יודע מה אני צריך בדיוק, פסיכולוג או טיפול אחר ועל כך אשמח אם מישהו יוכל להמליץ לי מה הדבר הטוב בשבילי. אספר קצת על עצמי ועל בעייותיי: אני בן 28, עובד בעבודה שאינני ממש אוהב (כמו כולנו כנראה), אבל יש לי המון פוטנציאל. גם אומנותי (אני חובב צילום וגם מוסיקאי) וגם שכלי. בילדותי הוגדרתי כמחונן ונראה לי בכלל שהבעיה החלה כאן. תמיד ציפו ממני ליותר, תמיד הייתי זה שבבית אמור להביא את הגאווה כביכול. הכיתות הראשונות באו לי בקלות יתרה, עד שהתחלתי להיות עצלן. העצלנות שלי זו בעיה - אני בחור חכם בעל קליטה מהירה אבל כנראה שמאחר והכל בא לי בקלות בצעירותי הדבר השלילי הזה שנקרא עצלנות דבק בי בחוזקה. כרגע אני סטודנט באוניברסיטה הפתוחה, אבל שוב עצלנותי מעיקה עליי. אני תמיד לומד בדקה ה-90 ובלחץ רב ומוציא את הציונים שבין 70 ל-80. בעיות נוספות שיש לי הן בעיות זוגיות אך כתוצאה מחוסר וודאות וחוסר החלטיות מצדי בלבד. בעיה נוספת שלי היא חוסר החלטיות. כל דבר שאני מחליט לעשות נגרר אצלי תקופות ארוכות. אני מציב לעצמי מטרות אך לא עושה דבר בכדי לממש אותן ולהגיע אליהן. כאמור אוכל לספר ולכתוב כאן דברים נוספים רבים אך הרעיון הכללי מובן כאן אני משער. למשעה מה אני צריך? פסיכולוג טוב? אולי טיפול אחר??? אודה באם מישהו יוכל לייעץ/לעזור/להציע וכו'. באם יש בזה יתרון כלשהו הנני חבר קופ"ח הכללית (בימינו זה יכול להיות גם חסרון...:-). גר באיזור ת"א. תודה לכל מי שקרא ותודה מראש למי שיעזור.

שלום אורי, בהחלט הזדהיתי עם דבריך. אמנם לא הוגדרתי כמחוננת אף פעם.... אבל הזדהיתי עם הקושי שלך לבצע דברים ולהחליט. הייתי בעבר ב-2 טיפולים פסיכולוגיים שאני משערת שעזרו לי מאד (תמיד קשה להגיד אם השיפור הוא בגלל הזמן שעבר ותהליכי התבגרות טבעיים שמתרחשים איתו, או בעקבות העזרה הטיפולית.. הרי אי אפשר אף פעם לדעת בוודאות מה עזר..), אבל עם זאת, למרות שהייתי מתוסכלת מאד בעבר מהטיפול והאם הוא בכלל עוזר, בכל זאת היום אני במקום אחר לגמרי מהמקום בו הגעתי.לטובה, כמובן. דברים טובים התחילו להתרחש בחיי, ובהחלט השתניתי לטובה. בתקופה זו אני שוב בטיפול (אצל מטפלת חדשה), כיוון שיש עדיין מה שמציק לי, והאמנתי שאני יכולה להיעזר בטיפול חדש. אז אמנם עוד לא פתרתי את כל הבעיות, ואני משערת שאולי הבעיות רק משנות צורה עם הזמן (ובעזרת הטיפול), בתקופות שונות, אבל זה גם לחיוב, כי גיליתי שהבעיות מצטמצמות לאט לאט, ואם בעבר היה קשה לי בכלל להגדיר מה הבעיה שלי, והיא היתה שרועה על מגוון תחומים בחיי, היום אני כבר יותר בכיוון... אז באופן כללי, אני ממליצה על טיפול פסיכולוגי. אני חושבת שזה יהיה טוב בשבילך דווקא משום שאתה לא רגיל להתאמץ (מה שאני מזדהה איתו), כיוון שבטיפול כמעט הכל הוא עליך, ותצטרך להתאמץ לא מעט בכלל. אז בהצלחה, נועה

אורי יקר, כאדם עם פוטנציאלים מבטיחים, נוצרה סביבך 'ארטילריה' כבדה של ציפיות, שיצרו אצלך - לצד תחושה של מחוייבות גדולה - גם הרבה חרדה ותסכול, המשתקים אותך, ומפריעים לתפקוד כמעט בכל תחומי חייך. מה שאתה מכנה 'עצלנות', אינו אלא ניסיון להכשלה עצמית, כדרך להימנע מתחושת כישלון, אכזבה ואי-עמידה בציפיות. יש כיום היצע רחב למדי של דרכים לקבל עזרה בהתמודדות עם סוג הבעיות שאתה פורש בפנינו. כמי שמשיבה לאנשים בפורום הפסיכולוגיה הקלינית, אך טבעי שאראה בה את הפתרון המועדף עבורך. כחבר קופ"ח הכללית, תוכל לבקש את רשימת המטפלים שלהם, ולהתייעץ עם אנשים בסביבתך על המומלצים שבהם. ברצוני להזכיר לך, שבמסגרת אוניברסיטת ת"א ניתנים טיפולים לסטודנטים במחיר מוזל. במסגרת טיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינמית, תוכל לחקור לעומק את המקורות האפשריים לקשיים שלך, ולסגל דרכים מסתגלות יותר להתמודדות עם מטלות אקטואליות בתחום האקדמי והבינאישי. נשמח מאד לשמוע על התקדמות. לילה טוב ליאת

שלום אני בטיפול ובוכה הרבה בלילות וגם לא בלילות וגם בטיפול, הם אני צריכה לומר זאת לפסיכולוג? ולעדכן אותו.

שלום לך, ללא ספק, כל מידע הקשור במצב הרוח שלך, בתחושות וברגשות שלך או במחשבותייך בטיפול או מחוץ לו, הוא חשוב ורלוונטי. חשוב במיוחד לציין בפני המטפל שינויים או תגובות חדשות המתעוררות במהלך תקופת הטיפול, שכן יש בהן כדי לסייע בחידוד ובהבנה טובה יותר של המהלך הטיפולי. חשוב לומר עוד בהקשר זה - בטיפול פסיכולוגי - בניגוד לביקור אצל אסטרולוג או מגדת עתידות - אין לצפות לקריאת מחשבות או ליכולת מופלאה של המטפל לנחש את מה שמתרחש בנפשו של המטופל או בחייו שמחוץ לחדר. מדובר במסע משותף אל תוך עולמו הפנימי של המטופל, כאשר הוא גם המנווט העיקרי, הקובע את המסלול ואת קצב ההתקדמות. מסיבה זו, הניסיון להסתיר דברים מפני המטפל, לא רק שאינו מקדם את הטיפול, אלא גם מעכב או מאט אותו שלא לצורך. אני מקווה שתצליחי לשתף את המטפל שלך, ולהגיע מהר ככל האפשר להקלה המיוחלת. ליל מנוחה ליאת

אני משקרת כי אני רוצה להציג את עצמי יותר מוצלחת. איך יוצאים מזה. מקווה שנקבל תשובה

"שיקרתי שאמרתי שהכל כל כך נפלא כי שום דבר בעצם לא היה נכון גם הכדור שלנו שהפך למרובע שכח שהוא עגול....." (משינה) כולנו נאלצים לפנות לפעמים לפתרון הקל של השקר. כאשר השקרים הופכים כמעט לאורח חיים, יש להניח שמאחוריהם יש חולשה ופגיעות. כמו שכבר נאמר כאן, יש מה לעשות. טיפול דינמי הוא דרך טובה לברר את מקורותיו של הצורך הזה, ולבנות תשתית טובה יותר של קבלה עצמית. יש עבודה! לילה טוב ליאת

שיקרתי למטפלת שלי במשהו ואני לא יודעת מה לעשות כי יש דרך שהיא תגלה זאת. אני משקרת המון גם לאחרים על מנת לפאר את עצמי כי הדימוי העצמי שלי נורא נמוך. אני מתביישת לספר למטפלת שלי על הביעה שלי עם השקרים מה עליי לעשות?אני רקרוצה להפסיק לשקר,זה הכל.

חסויה שלום רב לך, במקום שהמטפלת שלך תגלה את דבר השקר, אולי עדיף שאת תגלי לה. עשי את בפתיחות ובאומץ, מתוך ידיעה כי גילוי חשוב זה יהיה מנוף, פתח והתחלה לקראת שינוי. ובנוסף, אין ספק שגילוי זה "ישדרג" את ה'חוזה הטיפולי' בינכן, כדי ליצור אמון רב ועמוק יותר - שהוא היסוד לטיפול מוצלח. המטפלת לא תשפוט אותך על כך. אני משוכנע כי היא תוכל לסייע לך להבין לעומקם את מניעיך לשקרים ואת מקורות לדימוי העצמי הנמוך שלך. בהצלחה סמי

היי, אין לי מה להוסיף על תשובתו של סמי, ולא נותר לי אלא להצטרף להמלצה לפתוח זאת בטיפול. כמו כל הרגל רע, גם את ההרגל הזה יש לשבור בצעד אחד ראשון, קשה ככל שיהיה. נשמח לשמוע איך היה ליאת

שלום אני מנסה לקבל מידע על אנשים שמוגדרים כשקרנים כפייתים. איך זה קורה למה זה קורה איך מטפלים בהם?

שלום אליה, שקרנים כפייתיים הם מי שמרגישים צורך בלתי נשלט לייפות את המציאות שלהם או לברוא להם אחת חדשה. מן הסתם, מאחורי התנהגות זו עומדת פגיעות רבה בתחום התפיסה העצמית והדימוי העצמי. למיטב ידיעתי, טיפול דינמי הוא הטיפול ההולם סוג כזה של קשיים. ערב טוב ליאת

עד לפני זמן מה לא אהבתי חיבוקים ונשיקות , לאחרונה יש לי צורך כל הזמן שהחבר שלי יחבק אותי כדי להרגיש את עצמי. אבל הבעיה היא, שאני לא מרגישה את החיבוק, המגע ואז אני אומרת לו שיחבק אותי חזק יותר, כדי שאני ארגיש. כלומר, התחושה של מגע כלפי נעלמה לי. זה קצת מטריד אותי. האם תוכלו לתת לי סיבה הגיונית שזה קורה לי. תודה.

שלום ליהי, יש שני כיווני מחשבה שעלו אצלי למקרא דברייך. כיוון אחד, טכני קצת, מתייחס לבעיה אפשרית בוויסות ואינטגרציה חושית (בעיה התפתחותית מוכרת), כאשר המגע (או קלט חושי אחר) נחווה כחזק מדי או חלש מדי. הכוונה לאותם ילדים (או מבוגרים) שמתקשים לשאת את גירוי הפתק בצווארון החולצה, או נמנעים ממגע בחומרים בעלי מרקם מסוים. במצבים כאלה גם נגיעה או חיבוק יכולים להיחוות כלא נעימים. כיוון מחשבה שני, הוא 'פסיכולוגי' יותר, ומתייחס למשמעויות העמוקות יותר של המגע והחיבוק. יתכן שמשהו בעברך גרם לך להיחסם למגע ולחוות אותו כחודרני, מעיק או מכאיב. אני מקווה שהקשר הטוב עם החבר שלך, האמון והביטחון, ישיבו לך את היכולת להנות ממגע בדיוק בעוצמה ובדרך המתאימים לך. את פועלת נכון כשאת אומרת לו מה ואיך את צריכה. אם כולנו היינו מסוגלים לכך, היו נחסכים לנו הרבה 'קצרים' בתקשורת האינטימית הבינאישית. ערב טוב ליאת

שלום, רציתי לשאול עם בתום הפגישה עם המטפל או בתחילתה, האם אתם פוגשים את המטופל הבא/ הקודם בתור? האם אמורים לראות אותו. ואם אף פעם לא יצא לי לראות, לאיזו מסקנה אני צריכה להגיע? אני מקבלת את ההרגשה כאילו רק אני המטופלת היחידה...

אני תמיד פוגשת אותם משום שההפרש בין הפגישות הן 10 דקות (!!). אני מרגישה שאני חלק מאיזה פס יצור מטורף ומופתעת כל פעם מחדש כשהוא זוכר את שמי בנסיבות המלחיצות הללו... המסקנה שאת צריכה להגיע אליה היא שהמטפל שלך מכבד אותך ואת שאר מטופליו ומעדיף להרוויח קצת פחות אך לתת יחס אישי יותר. אגב, אם את רוצה לדעת אם את המטופלת היחידה או אם יש לו מעט מטופלים, נסי להזיז את הפגישה או לקבוע פגישה נוספת בשבוע, אם יקבע לך פגישה ב 2008 כמו במקרה שלי { אני מגזימה אבל זה לא רחוק מהמציאות :- ) }, הרי שגם את,יקירתי, חלק בפס היצור המעוות. אני מצטערת על ההודעה הממורמרת אבל פגעת בנקודה רגישה... : )

אין שום סיבה שזה יטריד אותך , אם היית רואה כל הזמן אנשים באים והולכים היית קרוב לוודאי מקבלת הרגשה שאת מחכה בתור לרופא כמו בקופת חולים , או כל רופא מקצועי , כשהולכים למטפלת בדרך כלל יש זמן הפרדה בין מטופל אחד לשני גם כדי שהמטפל יוכל להתרענן ,. אני מעולם לא ראיתי מי יוצאת מהמטפלת שלי לפני בתור , ויחד עם זה , אני יודעת שהיא מקבלת מספיק אנשים . מקווה שעזרתי לך המוטרדת

ערב טוב, הסדר הטוב (והנימוס) מחייב שמטופלים לא ייפגשו אצל הפסיכולוג. יחד עם זאת, לרוע המזל (ובעיקר במקומות ציבוריים עם חדרי המתנה גדולים) קורה שמטופלים כן נפגשים. לפעמים זה עובר בשלום, ולפעמים זה גורר תגובות רגשיות בעוצמה זו או אחרת. מעניין שדווקא המשאלה הכמוסה של כל מטופל - להיות 'בן יחיד ומיוחד' - מקבלת אצלך קונוטציה שלילית (מטפלת עם מטופלת אחת בלבד). סביר יותר להניח שמדובר במטפלת שעובדת בנוהל נכון ורצוי, ולא במובטלת עם מטופלת אחת... בברכה ליאת

אם הפגישה נמשכת 50 דקות- עושים הפסקה של 10 דקות בין מטופל למטופל. אם הפגישה נמשכת 60 דקות- עושים הפסקה של 15 דקות בין מטופל למטופל. בכל מקרה, חובתו של המטפל (מטפל פרטי) לדאוג שמטופלים לא יתקלו זה בזה בכניסה או ביציאה מהטיפול.

היי ליאת, כמו רוב בני גילי אני לומדת כרגע לבחינה הפסיכומטרית, אך בניגוד לסובבים אותי יש לי תחושה שאני מקבלת את הדברים בצורה קצת שונה. אני נתונה תחת עומס רב (עובדת במקביל ללימודים) ואני מוצאת את עצמי לומדת עד השעות הקטנות של הלילה וקמה (או לא קמה...) למחרת לעבודה. אני חולמת המון על הבחינה אם בצורה מפורשת או אם ברמזים שלדעתי מפרשים בבירור עומס יתר כגון טביעה, חנק, מקומות סגורים וכדומה. בנוסף, גיליתי בסימולציות הבחינה האחרונות טעויות רבות שנובעות מחוסר ריכוז ולא טעויות של הבנה או שינון. שאלותיי אליך הן: 1. כיצד ניתן להתמודד עם החרדה והעומס? 2. כיצד אפשר להגיע למצב של ריכוז מלא בבחינה? (סימולציה בנויה מפרק אחד בלבד, אני חוששת מבחינה שלמה של שלוש וחצי שעות בהן נדרש ריכוז מלא). בנוסף, אני חייבת לציין שאת מקסימה, מסורה, ונהדרת. ותענוג לקרוא את מוצא פיך! ישר כח!

גוני יקרה, (משום מה, יש לי הרגשה שאנחנו מכירות...משהו בכתב היד אולי...) לחץ הוא חלק בלתי נפרד ממצבי בחינה. ודאי יפתיע אותך לשמוע שחרדה בעוצמה מסוימת אפילו מסייעת ללמידה ומשפרת את הביצוע. אילמלא החרדה לא היינו טורחים כל כך בשינון, עיבוד החומר, תרגול, צילום מבחנים לדוגמא, וכיוב'. חרדה בעוצמות נמוכות מדי או גבוהות מדי אכן יכולה לפגוע בתפקוד שלנו, הן לפני המבחן (למידה לא יעילה) והן במהלכו. באוניברסיטת ת"א מתקיימות סדנאות להתמודדות עם חרדת בחינות, המנסות לתת כלים מגוונים להיבטים השונים של החרדה. מומלץ ! ככלל, אחד הדברים החשובים ביותר הוא לזהות את האופן המדוייק בו מפריעה החרדה לתפקוד שלך. מדברייך ניתן להבין שמרוב לחץ, את לומדת עד התשה, באופן שהופך בלתי יעיל. חשוב ליצור סביבת לימודים נעימה, לוח זמנים הגיוני ללמידה, המותיר לך זמן לפעילויות מהנות נוספות, והפסקות להתרעננות בכל פעם שאת יוצאת מריכוז. טעויות של פיזור הן דבר שניתן להימנע ממנו, אם מצליחים להגיע לבחינה רגועים ככל האפשר. בסדנאות מלמדים בדר"כ טכניקות של הרפייה והרגעה עצמית המסייעים בהפחתת החרדה בזמן אמת. המחשבה ש'אחרים יודעים טוב ממני' היא חסרת שחר (בשלב הבחינה בודאי שאין לכך סימוכין) ומחלישה. מוטב להרגיע את עצמך באמירה כמו: תרגעי, למדת טוב. אין סיבה שלא תצליחי ! הסימולציות המתרגלות מצבי בחינה נועדו אכן לצורך היכרות עם מצב הלחץ. חשיפה חוזרת לסיטואציה המלחיצה אמורה להקהות את החרדה, ולהפגיש אותך עם הדפוסים הבעייתיים, כדי שתוכלי לתקן בזמן. אז קדימה, גוני, מחכים לך באקדמיה! חיבוק ליאת

היי אני בחורה בת 21 ואני זקוקה לעצה קטנה. אני ישמח אם תוכלו לעזור לי אני צריכה ללכת לפסיכולוג אבל אני חוששת. כל האנשים שמסביבי אומרים לי שמי שיכול לפתור לי את הבעיה הוא פסיכולוג אני לא כ"כ מאמינה שמישהו זר יכול לעזור לי. לוקח לי הרבה זמן להיפתח לאנשים שאני לא מכירה. אני צריכה להכיר טוב את הבן אדם לפני שאני מספרת לו על עצמי. איך אני יכולה להתגבר על הבעיה מחשש שהפסיכולוג לא יעזור לי? אני פוחדת להפתח בפניו ובסוף הוא לא יוכל לעזור ואני ישאר אם אותו בעיה. אני מאוד ישמח אם מישהו יוכל להוציא אותי מהחשש... בתודה מראש אורטל

שלום אורטל, החשש שלך לתת אמון באדם זר הוא הגיוני ומוצדק. אחרי הכל, גם הפסיכולוג הטוב בעולם הוא בחזקת זר מוחלט בתחילת הטיפול. הברית הטיפולית אינה אלא קשר הנבנה בהדרגה, כאשר 'חובת ההוכחה' היא על המטפל. מרבית המטופלים אינם חושפים עצמם בבת אחת, וממש כמוך, נשמרים ונזהרים כדי להימנע מפגיעה. רק כאשר מתבססים אמון וביטחון, המטופל מרגיש שהוא יכול לסמוך על הפסיכולוג, והחששות מתפוגגים. בהצלחה ליאת

שלום אורטל, לפי מה שאני רואה, יש לך 2 אפשרויות: או לא ללכת לפסיכולוג/ית, ולהישאר עם מה שאת רגילה אליו, מכירה ולא פוחדת ממנו היום, כלומר: להישאר עם חייך כפי שהם נראים כיום, או כן ללכת לאיש המקצוע, ולהסתכן אמנם בכך שהטיפול יעורר כל מיני פחדים וחרדות, אבל עם סיכוי לשינוי. אני חושבת שאם את לא מרוצה מהצורה בה חייך מתנהלים כיום, ואת מוכנה להשקיע זמן, כסף וכוחות נפשיים בתקווה לשינוי לטובה בחייך, אז עדיף לקחת את הסיכון, ולו בגלל תקווה הכי קטנה לשינוי שיש בו, כי אפילו השינוי הכי קטן פותח אותך קצת יותר ומביא עימו סיכוי לעוד שינוי ועוד. אני מאמינה שעדיף להסתכן, כי להישאר בצד הבטוח אמנם משאיר אותנו בטוחים, אבל לא מאפשר לנו לעשות כל שינוי..

ערב טוב לנועה ולליאת... אני רוצה להודות לכן שעניתם לפנייתי,שמחתי לשמוע את דעות של אנשים אחרים. תודה

האם לעוצמת/לצורת לחיצת כף יד של גבר יש משמעות?. בעבר, בחורים היו לוחצים לי יד בעדינות. לפני מספר ימים לחצתי יד לגבר למזל טוב מאחר וחיתן את בנו. כף ידו עטפה את כל כף ידי לשניות ארוכות כמו גבר לגבר. האם יש משמעות לדבר?-תודה.

שלום שני, איני מומחית לשפת-גוף, הגם שמדובר בתחום מרתק ומופלא. מה שכן למדתי, זה שכולנו 'קוראים' ומפענחים גם באופן לא מודע את התקשורת הלא מילולית, המהווה חלק בלתי נפרד וחיוני בתקשורת האנושית (וכמובן בתקשורת בין בע"ח). לכן, נסי להקשיב לתחושות שהתעוררו בך בשעה שלחצת את ידו - האם זה היה נעים? מביך? פתייני? מזמין? האם התלווה לכך מבט מסוים? מלל? אם תגלי משהו מעניין, שתפי אותנו לילה טוב ליאת

היי, בזמנו עברתי סדנת שפת גוף ולפי מה שזכור לי ברגע שלחיצת היד חזקה, ועוטפת כפי שציינת- דבר זה מראה על חום וחיבה. וברגע שלחיצת כף היד רפויה (לעיתים אנשים מושיטים יד, ללא לחיצה, ללא עטיפת היד השנייה) דבר המצביע על ההפך.ויכול אף להורות על זלזול האדם שעומד מולך. אבל כמובן שאין כללים ברורים. תלוי בגודל, חוזק האדם שעומד מולך.

מדוע אנשים נעלבים כשמחקים אותם?

ערב טוב ג'טיקס, לא כולם נעלבים כשמחקים אותם, ויש אפילו מי שנהנים מכך בעליל. כדי לחקות מישהו, עלינו להתחקות תחילה אחר אותם אלמנטים בולטים בהתנהגותו/קולו/מראהו, אותם ניתן לשחזר בדרך שאין לטעות בה. לפעמים החקיין מגזים מאד בשימוש באותו היבט דומיננטי, עד כדי גיחוך או תחושת קריקטורה גרוטסקית. המופע הלא-מאד-מאוזן מצחיק מאד את קהל הצופים, אבל כנראה שקצת פחות את האדם המקורי, שרואה את עצמו לפתע 'מבחוץ', בזוית שלא בהכרח מחמיאה לו. יש לי הרגשה שההקשר בו נעשה החיקוי קובע במידה רבה את ההתייחסות של ה'מקור'. זמרים מוצלחים נראים משועשעים כשמחקים אותם, בעוד אדם שמגמגם או ממצמץ יתלהב הרבה פחות מחיקוי שלו, מוצלח ככל שיהיה. לילה טוב ליאת

מבחינה יותר פסיכולוגית, החיקוי בעצם פולש אל תוך ה"עצמי" של הבן-אדם.וככזה הוא מביך את האדם שלפתע "רואה " את עצמו מבחוץ, ולא כפי שהוא רגיל "להיות" עצמו מבפנים.

שלום, אני בת 32 היפוכונדרית מוצהרת, רציתי לדעת למה בזמן האחרון אני לא מצליחה לפהק? זה בא כמו בעיטוש שנעלם פתאום באמצע ככה זה מתחיל לי התחלה של פיהוק ופתאום אני לא מצליחה לסיים את הפיהוק וזה בא ככה אחד אחרי השני עד שאני מצליחה לפהק גם זה לא עמוק מספיק ואני מרגישה כל הזמן שאני רוצה לפהק ויש לציין שאני לא עייפה כלל ץ רציתי לדעת אם זה תסמין ל מחלת לב או תסמין למחלת ריאות זה נורא מציק לי אנא עזרו לי בבקשה מחכה בקוצר רוח לתשובה תודה מראש מלכה מפ"ת זה בד"כ בא בשעות שונות של היום וזה נמשך כשבוע זה משהו חדש שלא היה לי (יש לומר שעברתי בדיקות שגרתיות כולל אקו לב וצילום חזה מלפני שנה והכל תקין כולל בדיקת דם מלפני חצי שנה)

שלום לך מלכה, לצערי איני יודעת להשיב לשאלתך. נסי להתייעץ בפורום רפואת משפחה. ככלל, הסברים פסיכולוגיים לתופעות פיזיולוגיות יבואו רק לאחר שמוצה הבירור הרפואי עד תומו. כהיפוכונדרית מוצהרת, את ודאי מכירה את התהליך בו תחושה גופנית תמימה למדי מועצמת ע"י החרדה לממדים קטסטרופליים חסרי פרופורציה. נסי להירגע ככל יכולתך, ולמצוא את הרופא שיוכל להרגיע אותך הכי מהר שאפשר. ...לבריאות! ליאת

שלום, שנים רבות הדחקתי את סף הרגישות הגבוה שלי (ולא נכנס כרגע לסיבות שגרמו לכך). עכשיו, הרגישות הזו מתחילה לחזור אלי. דוגמא- אתמול ראיתי אישה זקנה הולכת, וניכר שהיה לה קר. זה גרם לי לתחושת עצב. וזה רק מקרה "קטן" כי הוא לא תלוי ישירות בי.. השאלה- מה עושים? (אני רוצה כמה דעות מעבר לטיפול) איך מתמודדים עם דברים כאלו? דרך ההתמודדות שלי עד כה היתה פשוט הדחקה.. ואני יודעת שהשאלה נשמעת קצת מצחיקה, אבל אני באמת לא יודעת.

ערב טוב, אישה זקנה שקופאת מקור ברחוב זה דבר שקשה לראות. אישית, הייתי מודאגת יותר ממי שלא חש צער מול מראה כזה. ולעצם הענין. כולנו מצויידים במנגנונים המקהים עבורנו תחושות עוצמתיות בלתי נסבלות. לכל אדם יש את הסף שלו, שמעבר לו קשה לשאת. אנשים שונים מתמודדים באופנים שונים עם מראות/תחושות/רגשות/מחשבות שמעבר לסף. יהיו מי שיעדיפו להתכחש להם או להדחיקם אל מחוץ לתודעה. אחרים יוכלו 'לעשות משהו' עם אותו חומר מכאיב- למשל להתנדב למען קשישים במצוקה, ובכך להפחית את חוויית העצב והאשמה מול המראות הקשים. יש אנשים שהופכים תכנים קשים לנסבלים בדרך של הומור שחור. יהיה מעניין, כמובן, לשמוע כיצד אנשים אחרים מתמודדים עם רגישות-יתר מכבידה. בכל מקרה, יכולת ההדחקה ההולכת ונסדקת, יכולה להעיד על עומס יתר וצורך באוורור רגשי, אבל גם (אולי) על נכונות להתמודד באופן ישיר יותר עם חלקים מכאיבים וקשים שבתוכך. כיצד והיכן תבחרי לעשות זאת - רק את תחליטי. בהצלחה ליאת

שלום, האם יש רמזים / קריטריונים מסויימים לפיהם אפשר לדעת על הישנות של דיכאון (כלומר, אפיזודה נוספת) ??? אודה על כל מידע בנושא. (לא מצאתי חומר על אפיזודות נוספות) בשבועות האחרונים מצב הרוח שלי רוב הזמן ירוד, בלילות אני מתעוררת הרבה, במהלך היום מוצאת את עצמי חושבת על זה שאין לי כוח להתמודד עם החיים המגעילים האלה,ושלא הייתי רוצה להיות קיימת בהם. את הטפול הפסיכולוגי הפסקתי. אין לי כסף למרות שזה מסובסד, ואין לי חשק להמשיך אותו. באפיזודה הקודמת (הראשונה-לפני שבעה חודשים) זה היה הדרגתי. אני מבולבלת ולא יודעת אם מה שעובר עלי מעיד על אפיזודה נוספת או שזה המשך . המחזור שלי מאחר, אני ממש לא רוצה ללכת לרופאים. נראה לי שהגוף שלי צועק. נמאס לי להעביר את הימים בכוח.

יעל יקרה, את מחפשת מידע או 'חומר' על הישנות הדיכאון, ובעצם לא לגמרי ברור לי מדוע. התחושות שאת מתארת מעידות על מצוקה ממשית, סבל רב, וחשש מפני העתיד. האם קריאה של חומר תיאורטי זה או אחר תסייע לך? הגוף שלך צועק, כדברייך, והייתי מציעה לך לנסות ולהקשיב מה הוא אומר. את מסרבת להגיע ולקבל עזרה, ואני שואלת את עצמי, בכנות, איך היית רוצה להיעזר בנו, מכאן? אני מפצירה בך לחזור למי שטיפל בך (או למישהו אחר) ולהתייעץ. במידה ואכן הדיכאון שוב מרים ראש, טיפול תרופתי יכול לסייע מאד בהתמודדות, לצד השיחות. בינתיים, שולחת לך הרבה כוח ועידוד ליאת

שלום, אני לא יודעת מה להגיד על מצבי כדי שתבינו אותי(בת 24)יש כל כך דברים שמטרידים אותי ולא נותנים לי מנוחה או שקט נפשי,אם זה ביחסים עם אמא שלי(יש לי הורים גרושים)אם זה עם עצמי שנתתי למצב הכללי בבית לשלוט בי,ובמעשיי.(דאגתי לפרנסת בית מגיל צעיר ושכחתי את עצמי) אני חושבת שנעשה לי רע לאורך כל השנים שוויתרתי על דברים מסויימים שהייתי רוצה שיקרו לי. אני צריכה מגע אנושי ,הקשבה,הערכה אכפתיות פרגון,מישהו להישען עליו בשעת מאבק ,בשעת עצב,איך אפשר עוד לסבול ,מאיפה עוד לאזור כוחות ,לא מצליחה להתקרב לבחורים להיות בקשר,לא מצליחה להתגבר על משהו שאמא שלי נתנה לי להבין דברים בצורה לקוייה(לגבי גברים) ,בצורה לא נכונה,והיא טעתה בגדול,ועשתה לי רע מאד,כל דבר שאני עומדת לעשות אני רואה אותה מולי,מדמיינת אותה מאיימת עליי,עושה לה חשבון בכל מחשבה בתוכי בכל מעשה תמיד מרגישה פחד ממנה,למרות שבתוכי אני חושבת שיכולתי להיות רעה אליה,והנה המצפון שלי עומד מולי ועוצר אותי,למה שאני אעשה לה עוד רע ,הרי הקרובים אליה התרחקו ממנה,ואם אני גם אתרחק ואעבור לגור לבד בחופשיות אז אני לא אחייה בשקט,היא נותנת לי להרגיש אשמה ענקית,ומאד קשה לי,יש אווירה של לחץ מתמיד בבית ,אווירה כל כך לא מוצאת בעיניי,והרבה דברים שאני לא מסכימה עליהם,היא לא עוזרת לעצמה ,לא משתפת פעולה איתנו,מסרבת כל עצה טובה מהילדים שלה,אין לי עוד כוחות,אני במצב של ייאוש, הייתי מאד רוצה ללכת לטיפול שיעזור לי לעבור את כל זה,אבל בינתיים מה אתם מייעצים לי?.

ללכת לפסיכולוגית

שלום למיואשת, ההחלטה לפנות לטיפול היא נבונה ורלוונטית מאד, שכן מוטלת עליך משימה נכבדת של השתחררות מלפיתה עזה (גם אם אוהבת) והרסנית, המפריעה לך לתפקד בזירות חייך המרכזיות. עזיבת בית ההורים היא תמיד צעד משמעותי הכרוך ברגשות מעורבים. כאשר אחד ההורים (או שניהם) נתפס כבודד, תלותי ונזקק, צעד זה נחווה כקשה אף יותר, או - כמו במקרה שלך - כמעט בלתי אפשרי. כמו כל מיני משוואות בעייתיות שלמדת בבית, גם המשוואה שעזיבת הבית פירושה 'לעשות רע לאמא' אינה מדוייקת. אנשים בגילך אמורים להתחיל לחשוב על עזיבת הבית ויציאה לחיים עצמאיים, גם אם צעד כזה כרוך בקושי או משבר אצל ההורה המתבגר. הנסיבות המשפחתיות הייחודיות שלכם, ואולי גם משהו באישיותה של אמא, הפכו את רגש האשמה לרגש עוצמתי ודומיננטי, המפעיל אתכם בשירות הצרכים ושיכוך החרדה שלה. במקום להתחיל לכעוס ולשפוט, הייתי מציעה לך להתמקד בעצמך, ולגייס את מירב הכוחות כדי לבנות לעצמך חיים כאדם בוגר. קשה לעשות זאת ללא עזרה, ולכן טוב שהחלטת לפנות לטיפול. נחזיק לך אצבעות מכאן, ונאחל לך דרך צלחה ליאת

היי ליאת, אני רואה שהרבה אנשים כאן בפורום מספרים על התלות שיש להם במטפל שלהם, אשר קשה להם להשתחרר מתלות הזו. האם ישנה דרך למנוע זאת מראש? או שמא זה קשור לסוג האנשים, אם הם תלותיים וכיוב'. אשמח לשמוע את דעתך.

היי, כמי שמלווה אדם בשעותיו הקשות, הפסיכולוג זוכה לעיתים קרובות למעמד מיוחד ומשמעותי, ולפעמים נוצרת גם אותה תלות מפורסמת. עם זאת, הרוב המכריע של המטופלים מצליח לסיים את הטיפול בהצלחה. גם כאשר אנו נפרדים מחבר טוב, מורה, מדריך, שכן קרוב, וכד', הפרידה כרוכה בתחושות של כאב ואובדן. מרביתנו יכולים להתמודד עם תחושות כאלה בהצלחה, ולשמוח בנכסים הממשיים או הרוחניים שהרווחנו מן הקשר. אני מאמינה שיש אנשים עם מבנים נפשיים ספציפיים, המתקשים יותר מאחרים לשאת פרידות. גם הם נאלצים, בסופו של דבר, להתמודד עם תביעות המציאות, ולהסתגל. עוד לא שמענו על מישהו שעבר לגור אצל הפסיכולוג שלו עד זקנה ושיבה :-) הלא כן? בברכה ליאת

ליאת,איזו טיפשה אני שלא פניתי לעזרה לפני שנתיים.נאמר לי:"אני לאעזוב אותך"את במעברים לא פשוטים,אולי היגיע זמן לעשות תחנה ולדבר עם איש מקצוע...אחרי זה תוך שבועים התפרקתי.היא היתה איתי,בנתה את השקפות העולם שלי מחדש,קיבלה אותי תמיד,לימדה לא "לרדת על עצמי"...פשוט למדתי איתה הבדל בין בטוח ולא בטוח...ונילחמתי,נילחמתי על עצמי ועם עצמי כדי להיות "נורמלית יותר".היא היתה איתי וזה האיר לי את שדה המלחמה,ראיתי את האויבים טוב יותר...לכן לא מפתיע שהיתי קוברת את עצמי פצוע בלילות(סיפרתי לה,היא היתה בשוק).אך היתה לי בעיה:היא היתה עד למלחמתי...טוב שעבודתי הביאה המון פירות טובים גם.ויש לי בחיים אדם יקר.קרוב וסמכותי(על ההתחלה תפסת מי אני.מדהים)..הגיע זמן לחתום על הסקם שלום(חיוך)

שלום חני, לפעמים מאד מכאיב ומיותר להצטער על שגיאות עבר. מוטב לראות בהן שיעור חשוב, ולצמוח מתוכן אל מציאות חדשה. נעים לשמוע שאת מצליחה לשמוח ב'פירות הטובים' ובנקודות האור שבחייך. אני תמיד בעד הסכמי שלום :-) בהצלחה ליאת

ליאתוש,אני לא מצטערת.את לא יכולה לתאר לעצמך איזו עבודה ענקית עשיתי.אני בשוק פשוט,אני כישרונית,אילו פרויד לא היה כותב את התיאוריה שלו היתי כותבת אותה.אני יודעת לעשות ולהבין המון דברים,לא יודעת מאיפה."היא" היתה בטוחה שאפנה לעזרה ואני פתרתי את התלות לבד,נילחמתי על ביטחון וכאשר הוא הגיע והתיצב התבגרתי.אבל לעולם לעולם אני לא פותחת יותר דלת לתת מודע לבד,היתי יכולה להיות עכשיו פציאנטית של פסיכיאטר או אחת מהרשמה בחברה קדישה.על סף פיצול אישיות היתי.לפעמים עדיף להיות אדם מהשורה ולהיות מוגן יותר מהמחשבות של עצמו.אצלי הכל נקי,את מבינה,כאילו,ישר,אפילו את החלומות שלי אני ג'יק-ג'ק מבינה כי הם ברורים.לא לימדו אותי את זה אף פעם!ואני לא פסיכולוגית.מוזר.טוב שזה התפוצץ ולא היתי לבד.יקח לי זמן להכיל את השנתיים אחרונות.אל תחשבי,אני באמת-באמת בן אדם מאושר,יש לי נקודות חושך והמון-המון אור.

אני בטיפול כבר 6 שנים ומתחילה לחשוב על סיום שלו וגם התחלתי לדבר על כך עם הפסיכולוגית שלי. הבעיה היא שאני מרגישה תקועה, חסרת אנרגיה ועם עומס רגשי בסיסי שאני לוקחת לכל מקום ושמפריע לי בעבודה ובריכוז. מצד אחד אני מרגישה מיצוי ועייפות מהטיפול אבל במקביל מרגישה שאני סוחבת עלי המון משקל וזה מאוד מתיש אותי. אני מרגישה שהייתי רוצה להסיר משהו מעלי ולהיות חופשיה, ולא יודעת איך. אני מדברת על זה הרבה עם הפסיכולוגית שלי ולא מצליחה להיעזר. אני מנסה למצוא בתוכי כוח להתמודד עם אתגרי החיים שלי, ומאוד מתקשה למצוא אותו. אשמח לשמוע מה דעתכם.

תמר יקרה, לעיתים קרובות, דווקא לקראת סיום טיפול ארוך ומשמעותי, מורגשת מעין רגרסיה או הצפה זמנית של חרדה מפני הבאות. גם 'בוגרי טיפול' מצטיינים עדיין ניצבים - כמו שאמרת - בפני אתגרי חיים מתחדשים, המצריכים כוחות התמודדות ומשאבים נפשיים. אנשים צעירים מדווחים על תחושות דומות כאשר הם עומדים, למשל, לפני עזיבת בית ההורים. עזיבת הטיפול כשלעצמה יכולה להיחוות כגורם לחץ, ויתכן שכאשר תעמדי בזכות עצמך, פתאום יימצאו הכוחות והאנרגיות למשימות החיים. העובדה שהצלחת להפיק תועלת ולהתמיד בקשר טיפולי לאורך זמן, יכולה לנבא הצלחה דומה בעתיד, במידה ותרגישי צורך. קחי את זה איתך (לידיעה), ונסי לקבל בברכה את העצמאות החדשה. אני מאמינה שעד מהרה תצליחי אפילו להנות מחוויה חדשה זו שכה חסרה לך. נשמח ללוות אותך מכאן, ולשמש אוזן קשבת בהצלחה רבה ליאת

שלום רב, בזמן האחרון חלו הרבה שינויים בחיי ולטובה. אבל אני עובדת יותר שעות מקודם בעבודה מאד מעניינת,את ילדי 4.5 + 8 חודשים אני אוהבת מאד ואת בעלי היקר שמנסה כל הזמן לעזור. מה שקורה זה שרוב הנטל נופל עלי,להכין אותם בבוקר ולטפל בהם עד שהוא מגיע 19:00 מהעבודה. אני גם לומדת לתואר ראשון-אני בקורסים אחרונים לתואר וגם מכינה עבודות סמינריוניות.בנוסף לכל אני גם לומדת נהיגה ואני מאד אוהבת לטיילעם הילדים,אפילו בקניון. בשבועיים האחרונים אני מרגישה שכל כוחותי אזלו,אין לי כוח ואני גם קצת חולה היום. מה שמדאיג אותי זה שיש לי בעיות רפאיות-הוסת עדיין לא הגיעה וכבר עברו 8 חודשים מאז הלידה ואני בבדיקות עכשיו. אתמול הרגשתי בנפש שאני עומדת למות ובכיתי לבעלי ואמרתי לו שאני לא רוצה למות כי עוד לא הספקתי להיות עם הילדים ואיתו,אני גם בקושי עושה איתו סקס. מה עובר עלי ולמי לפנות לעזרה?

שגית יקרה, שמחתי לקרוא על כל הדברים הנפלאים שהתרחשו בחייך לאחרונה, והצטערתי לשמוע שאת חולה ושקשה לך, למרות הכל. כמו שנאמר כאן לא פעם, גם אירועי חיים חיוביים (חתונה, לידה, מעבר דירה, לימודים, וכו') יכולים להיחוות כאירועי משבר, או להעמיס על המשק הנפשי שלנו משא עודף. את מדווחת על כוחות שאוזלים, וממה שאת מתארת, סדר היום שלך אכן נשמע 'קטלני'. את אמא לשני ילדים קטנים, עובדת המון שעות מחוץ לבית (כולל משמרת שניה בבית), לומדת בקורסים מתקדמים וכותבת עבודות גמר, לומדת נהיגה, ומרגישה פיזית לא טוב. קשה לי לדמיין מישהו שעוד ירצה סקס אחרי כל זה... אז קודם כל, טוב שאת בבדיקות. אני מקווה שהכל בסדר וזו רק עייפות ומעמסה. בכל מקרה, הייתי ממליצה לך לנסות להוריד מעצמך עומסים מיותרים, ולתכנן לעצמך סדר יום יותר ריאלי. אפשר לבקש דחייה בהגשת העבודות כדי לרווח קצת את ההגשות. אפשר לחכות עם שיעורי הנהיגה עד סוף הסמסטר, או לפחות עד שתרגישי קצת יותר טוב. חשוב מאד לנסות ולגייס כל עזרה אפשרית (אמא, אחות, בייביסיטר, מטפלת), גם אם היא כרוכה במחיר כספי. לפעמים עדיף שיכאב בכיס ולא בנשמה. מעבר לכל העצות הללו, אפשר לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי, בו תוכלי למצוא לעצמך מקום חם ומכיל שיוקדש רק לך, ויאפשר לך אי קטן של שפיות בתוך כל המהומה. רק את יודעת מה באמת באמת נכון לך, וכמה מדאיג מצבך. האם באמת יש לך היום יום רע, או שמא זה מצב מתמשך? במקרה של מחשבות אובדניות או ייאוש גדול, הפנייה לטיפול היא חובה ולא המלצה, ואני סומכת עלייך שתצליחי להפעיל שיקול דעת ואחריות. אני מאחלת לך הרבה בריאות, ואשמח אם תעדכני אותנו בחדשות טובות בהצלחה ליאת

שלום וברכה, רציתי לשאול לגבי היפנוזה, האם הטיפול שכולל היפנוזה כשמטרת ההיפנוזה היא לגרום למטופל להרגיש טוב יותר עם עצמו , האם המטופל זוכר לאחר מכן מה דיבר? והאם יש למטופל שליטה תוך כדי תהליך לא לדבר מה שאינו רוצה? תודה מראש

אנונימית שלום, בסיום טיפול ההיפנוזה ניתנת לעיתים ההנחיה למטופל לזכור את מה שהוא צריך לזכור, כך שאם ישנם חומרים שאינו מעוניין להיזכר בהם הוא לא חייב. באופן כללי בטיפול היפנוזה למטופל ישנה שליטה מלאה על התהליך ובין השאר על מה שמדבר. כך שאם לא רוצה לדבר על משהו הוא פשוט לא ידבר עליו. דרך אגב, ישנם כאלו שגורסים שעל מנת שטיפול ההיפנוזה יהיה יעיל יותר המטופל כלל לא מדבר בתוך התהליך ומתקשר עם המטפל באמצעות שפת סימנים אותה קובעים מראש, ורק בסיום התהליך הוא יכול לשתף את המטפל בחוויותיו. בברכה, גדעון

הפניתי כאן שאלה לגבי רגישות יתר שכנראה עברה כבר לעמוד הקודם, ותודה על תשובתך. רציתי, ברשותך, להוסיף ולשאול שאלה הקשורה ברגישות יתר: אני שמה לב שלפעמים, כאשר אני לוקחת כדור לשיכוך חרדה לפני שינה, הדבר מסייע לי גם בניטרול רגישות היתר למחרת היום. כלומר, אני ממשיכה להיות חביבה חייכנית ולבבית כמו קודם אבל באופן מפתיע, אותם דברים שגרמו לי כאב מפסיקים להטריד אותי כל כך: חוסר טאקט או מילה שלא במקום שקודם התיחסתי אליהם (פנימה בתוכי) עוברים יותר בקלות. שאלתי: האם אכן יש קשר בין חרדה לבין רגישות יתר מבחינת התופעות, למשל, הנצפות במוח? האם הן באות מאותו המקום? ואם כך האם נטילה של כדורים נוגדי חרדה היא הפתרון להפחתת הרגישות? וברשותך שאלה נוספת: למרות שאני יודעת שזה איננו פורום פסיכיאטריה ומשום כך איננו עוסק בטיפול תרופתי אבל דווקא משום כך הייתי מעוניינת לשמוע חוות דעת של פסיכולוג ולא פסיכיאטר. מקרוב מאד, אני מכירה בחורה שסבלה מאד מחרדה ומזה שנה היא מטופלת בתרופה ממשפחת הפרוזאק. הבחורה אכן סובלת עשרות מונים פחות ואני מניחה שכאן הפתרון היה הולם ושווה, אלא שקשה להתעלם מהעובדה שאותה בחורה שאני מכירה מזה שנים רבות ואשר היתה מאד ערה ורגישה גם לסבל הזולת ומשום כך גם מאד אמפאטית היא כיום מאד מרוחקת ומתנהגת קצת כמו (לא נעים לומר אך זה נכון) אוטומט. ממש משהו רובוטי כזה. נשאלת השאלה, ואולי זו באמת יותר שאלה פילוסופית-אתית, עד כמה כדאי ומותר לנו לשנות את האישיות של האדם על ידי התערבות כימית, או אחרת, בביוכימיה של המוח? אז נכון שבמקרה של סבל גדול עדיף להפסיק את סבל האדם גם על ידי תרופות.אבל מה התועלת במקרה של אדם שהיה רגיש מטבעו ובזכות כך היה מסוגל להרגיש גם את סבל הזולת ולגלות כלפיו אמפתיה ולהיות לו לעזר, ואשר התרופות הכימיות הפכו אותו לקר ומרוחק? האם עולמנו לא מספיק קר ועוין גם כך? האם לא פספסנו משהו?

אורית שלום, אני בהחלט לא מומחה לנושאים תרופתיים ומבחינה אתית ופילוסופית תשובתי טובה כמו כל אחד אחר, אך אנסה להתייחס בכל זאת. למעשה אני לא מבין מדוע רגישות היתר שלך "נבלמת" ע"י כדור נוגד חרדה. אך אם זה עוזר, מה לנו כי נלין. ולגבי חברתך ונוגדי הדיכאון: קודם כל אני מבין שזה עזר לה והיא סובלת פחות וזה כבר טוב. יתכן שמה שנראה בעינייך כתכונה טובה של רגישות אמפתית אינה תכונה כל כך טובה בעיניה. למשל היא יכולה לחוות את עצמה כמזדהה הזדהות יתר עם סבל העולם וכתוצאה מכך חרדה ולא שומרת על עצמה. והנה עתה היא שומרת יותר טוב על עצמה, פחות חרדה, ונעשית יותר מרוחקת, אך שוב לא ברור אם היא סובלת מכך או רק סביבתה - במקרה זה את החברה. ואולי ניתן להתבונן על כך מזווית נוספת: הדוגמה של חברתך מעידה על הצורך לשלב טיפול שיחתי עם טיפול תרופתי ולא להשאיר את הטיפול בידי התרופות בלבד. בברכה, גדעון

איך אפשר למצוא פסיכולוג , שמתמחה בנושא של גילוי עריות רגשי ( סמוי ) ? אני מאוד רוצה לעזור לחברה טובה שלי שעברה את זה עם אמא שלה . בבקשה מי שלא יהיה , מהפורום או מד"ר גדעון שובל , או מהצוות שלו . בתודה מראש המוטרדת

למוטרדת שלום רב, איני בטוח מה זה "גלוי עריות רגשי (סמוי)". אני מעריך שאת מתכוונת לפגיעה רגשית שמלווה בחציית גבולות לא תואמת. אני סבור שכל פסיכולוג קליני מיומן יכול לטפל בכך. נסי לברר עם מכרייך על פסיכולוג/ית מומלץ באזור מגורייה. ניתן גם לפנות שלא באופן פרטי דרך קופת חולים או שרותי בריאות הנפש באזור המגורים (בהסתייגות של זמן המתנה שיכול להיות ארוך). בהצלחה, גדעון

שלום בתי בת 17 בזמן האחרון קשה לה ללמוד היא שואלת אותי למה אני לא לומדת בזמן הנכון ו משאירה הכל לליל המבחן.היא אומרת תקחי אותי לפיסיכולוג .לפי דעתי היא סובלת מי זה שאין לה חברות טובות ו תמיד כואב לה שלא משתפים אותה לכל הסודות שלהם או יציאות שלהם האמת שהיא ילדה בלי תכסיסים וגלויה ותמיד הי ה לה בעיה שלא רצו להיות חברה שלה .עכשיו סוף שנה ,עוד 3 חודשים היא מסיימת בית ספר ואני לא יודעת מה לעשות ?בגיל 11 שלחתי אותה לפסיכולוג בנושא הזה ו שום דבר לא עזר הרבה שיחות,היא עד השנה הזאת הייתה תלמידה טובה ועכשיו גם יש לה צייונים טובים.80 אבל כולם אחרי מועד ב. רציתי לדעת מה לעשות ו מה לענות לה?תודה לכם

פרידה יש הבדל גדול בין הבשלות של אדם בגיל 11 לזו של אדם בגיל 17 ולכן סביר להניח שהפעם הטיפול יניב יותר פירות בעיקר לאחר שהיוזמה של התחלת טיפול באה ממנה. לדעתי את צריכה לתמוך בה ולאפשר לה ללכת לטיפול,כרצונה.

פרידה שלום רב, את מציינת שתי בעיות עיקריות שיש לבתך: קושי בלימודים וקושי חברתי. יתכן שישנם עוד קשיים שהיא לא משתפת אותך בהם, אך בקשתה ברורה, היא מעוניינת בשיחות עם פסיכולוג. לדעתי יעוץ פסיכולוגי אכן יכול לעזור לה ולכן עצתי לך היא להעתר לבקשתה ולעזור לה בקביעת הפגישה עם הפסיכולוג. בברכה, גדעון

המטפל שלי הציעה שננסה בפגישה הבאה לעבוד באמצעות דמיון מודרך. אני קצת חוששת אבל לא יודעת לדחות. אשמח לשמוע מאנשים שחוו טיפול באמצעות דמיון מודרך. האם הוא נעשה על אותה כורסה נוחה או שהמטפל מביא עימו ציוד אחר ? האם עליי לשתף פעולה בשיחה או רק לדמיין ?

אני מטופלת כבר כמעט שנה אך בחודשים האחרונים אני חוזרת ממש עצובה מהטיפול וחסרת סבלנות עד הטיפול הבא. העצב לא עולה בטיפול עצמו ואני ממש מוצפת מייד עם סיום הטיפול. חשוב לציין שהפסיכולוגית שלי רגישה ומדהימה אך היא לא חשה במצוקתי משום שאין לעצב ביטוי בזמן הטיפול. כיצד לנהוג ? האם הדרך היחידה היא לדבר עם הפסיכולוגית ? אני מעדיפה לפתור את הבעייה לבד מבלי לשתף אותה ........אבל איך ?

ענת שלום, אני מעריך כי העצב שלך קשור לתכנים הטיפוליים או לתהליך הטיפולי ולדעתי יש מקום שתשוחחי עליו בטיפול ותנסי להבין אותו. את יכולה פשוט להעלות את הנושא (כן, אני יודע שזה לא פשוט). או להדפיס את שאלתך ואת תשובתי ולתת לפסיכולוגית שלך לקרוא. מכאן הדרך תהיה פשוטה יותר. בברכה, גדעון

שלום אני בת 21 ואני רוצה שתמליץ לי על פסיכולוג טוב באזור רעננה,הרצליה,כפר סבא. אני מעדיפה פביכולוג ולא פסיכולוגית... אני ישמח אם תענה לי בהקדם.

אני מטופלת באזור השרון, יש לי פסיכולוגית מדהימה. למרות שיש לי קושי ביצירת קשר חדש נוצר בנינו קשר טוב . ממליצה לך עליה בחום. אם את מעוניינת אנא השאירי לי מייל שאצור איתך קשר

תודה רוני אני מאוד ישמח אם תתני לי פרטים עליה.

שלום לך, אנו לא נוהגים להמליץ על פסיכולוגים בפורום כדי לא לעסוק בפרסום. את מוזמנת לפנות אלי באימייל האישי שלי ואשמח להפנות אותך לפסיכולוג באזורים שציינת. בברכה, גדעון [email protected]

לאחרונה אני מרגישה ממש במשבר. יש רה-ארגון אצלי בעבודה ואני מוצאת את עצמי עוברת משרד. כל השינוי מתמשך זמן רב מידי עם המון בעיות ארגוניות וטכניות ואישיות עם הבוסים החדשים ואני מוצאת את עצמי במתח רב. בשנים האחרונות אני סובלת ממתחים וחרדות בתקופות מעבר וגם עכשיו זה תוקף אותי. אני סובלת מחרדות קשות, כמעט עד חוסר תפקוד, כל הזמן חוששת שאתמוטט ולא אוכל ללכת עוד לעבודה. מחשבה על העבודה מכניסה אותי לחרדה ואני עוברת בקושי את הימים עד המעבר. אני עצבנית, תוקפנית כלפי בעלי, בוכה הרבה, חרדה. פניתי לטיפול פסיכולוגי (שיחות פעם בשבוע) ופסיכיאטרי (מקבלת ג'ילקס פעמיים ביום) אבל ההרגשה היא שזה עוזר רק מעט ואני על סף שבירה. כל הזמן חוששת לפגוע בזוגיות שלי או ביכולת שלי לעבוד ולהמשיך להתפרנס (בעלי ואני סובלים גם מבעיות כלכליות שמעכירות ומלחיצות). אני לא יודעת להתמודד עם לחצים, מרגישה חלשה ביחס לאחרים וביחס לאיך שהייתי רוצה להיות. אני מנסה הכל (שיאצו, מדיטציה, פעילות גופנית, כדורי הרגעה וכד') וכלום לא עוזר, מה שנותן לי הרגשה של מקרה אבוד. הצילו!!!!!!! מה עושים?

פרח שלום, נשמע לי שאת עושה כל מה שניתן כדי לסייע לעצמך. גם טיפול פסיכולוגי, גם טיפול פסיכיאטרי וגם טיפולים אלטרנטיביים. המשיכי להתייעץ,לתמוך ולהיתמך בבעלך. המשיכי לשתף חברים ודרך האינטרנט. נסי לומר לעצמך שזו תקופה חולפת והאחריות על השינויים היא לא עלייך. בתקווה שתרגישי טוב יותר, גדעון

שלום לפני כחצי שנה אובחנתי כסובלת מדיכאון מז'ורי. (לא לוקחת תרופות) אחד הסימפטומים היה , התעוררות באמצע הלילה בלי יכולת להירדם בכלל כל הלילה. המצב השתפר יחסית (חזרתי לתפקד באופן מינימלי ולישון טוב בלילות), אך בשבועיים האחרונים אני מתעוררת באמצע הלילה, נשארת קצת ערה, ואחר כך נרדמת שוב (שינה חלשה) ולאחר מכן שוב מתעוררת קצת ושוב חוזרת לישון. יש ימים שזה יכול לקרות פעם-פעמיים בלילה ויש ימים שקצת יותר. שאלתי היא, האם זה נחשב להפרעת שינה ? האם זה מעיד שהפרעת השינה חזרה אך הפעם בצורה שונה ? תודה רבה.

יעל שלום, דיכאון מג'ורי מאופיין בין השאר בהפרעת שינה מהסוג שתיארת: לרוב, אובדן מחזור השינה האחרון. התעוררות לפנות בוקר ובלי יכולת להירדם. את מתארת כרגע הפרעת שינה מסוג אחר, שיותר מאפיינת מצבי מוטרדות, מתח, חרדה. כמובן שלא יהיה נכון לאבחן את בעיות השינה דרך האינטרנט, אך כן הייתי מציע להתייעץ עם רופא המשפחה, או עם איש המקצוע שטיפל בך לאחרונה. בברכה, גדעון

המטפל שלי הציעה שננסה בפגישה הבאה לעבוד באמצעות דמיון מודרך. אני קצת חוששת אבל לא יודעת לדחות. אשמח לשמוע מאנשים שחוו טיפול באמצעות דמיון מודרך. האם הוא נעשה על אותה כורסה נוחה או שהמטפל מביא עימו ציוד אחר ? האם עליי לשתף פעולה בשיחה או רק לדמיין ?

חן שלום, אינני יודע למה בדיוק התכוון המטפל שלך ומדברייך אני למד שגם את לא בדיוק הבנת במה מדובר. לכן הייתי ממליץ בשלב הראשון פשוט לשאול, למה הכוונה, ואיך זה בדיוק מתרחש, והאם תאלצי לוותר על כורסתך הנוחה וכן הלאה,לשאול לגבי כל שאלה שמטרידה אותך. לגבי הדמיון המודרך עצמו: אני מניח שהמטפל התכוון לתרגיל שבו את מדמיינת "טיול נעים" או "מקום שבו את מרגישה בטוחה ומוגנת". תרגילים אלו יש להם אופי מרגיע ומשתמשים בהם בחלק מהטכניקות הקוגנטיביות התנהגותיות. בברכה, גדעון

שלום, לעיתים אני נתקפת מבוכה במהלך הטיפול והדרך היחידה שלי לצאת ממנה היא לשקר על הפסיכולוגית שלי. בדרך הבייתה אני כועסת על עצמי מאוד וחשה בזבוז אנרגיה ומשאב כלכלי כי בעצם אני לא מתמודדת אלא פותרת את הבעייה בתשובה שקרית. האם לדעתך הפסיכולוגית מצליחה לזהות מצב שהמטופל בורח ממענה באמצעות שקר ? בתחושה שלי היא מזהה ואז אני מרגישה מבוכה גדולה יותר, אבל היא לא מעמידה אותי על טעותי אלא זורמת עם הסיפורים שאני ממציאה. אוף אני בבלאגן עם זה. מה עליי לעשות

גילי שלום, אכן מצב מביך. אינני יודע אם הפסיכולוגית שלך מצליחה לזהות את השקר ואולי היא לא מדברת על זה כדי לא להביך אותך. היות וזה לא פשוט לדבר על השקר עצמו בתוך הטיפול , מה דעתך לדבר על המבוכה שאת מרגישה. בכלל הנושא שאת מעלה מותיר שאלות נוספות: האם רק בטיפול את משקרת או גם במקומות נוספים? (אם כן, את יכולה לדבר עם הפסיכולוגית שלך על המקומות והמצבים שאת משקרת). האם את מרגישה בנוח בטיפול ונותנת אמון בפסיכולוגית שלך? (יתכן שזה הזמן לפתוח ולדבר על הקשר ביניכם,מה את מעיזה לספר ומה עדיין קשה לך). בכל מקרה נסי לחשוב על דרך יצירתית בה תוכלי לספר לפסיכולוגית שלך מה את באמת מרגישה ומה קורה בתוכך. אני סבור שאחרי שתעשי זאת תרגישי הקלה. בהצלחה, אזרי אומץ, גדעון

אני יודעת שלפסיכולוגית שלי יש יום הולדת בתאריך הפגישה הבאה שלנו השבוע. האם מקובל שמטופל יתן מתנה למטפל ?

שולי שלום, נשאלתי על כך לפני כחודש: אינני יודע אם זה מקובל, אך זה בהחלט מטריד מטופלים: מה תגיד הפסיכולוגית, האם תשמח, איך תגיב. בואי נמתין ביחד לתגובות משתתפי הפורום: מה הנסיון שלכם בנושא? בברכה, גדעון

לדעתי, ברכת מזל טוב תספיק.. עצם הברכה בע"פ תעיד על כך שאת זוכרת את המאורע ושיש לכך מקום, ומצד שני לא תהיה מבוכה בנתינת/קבלת מתנה.

מנסיוני , אני יכולה בהחלט לומר לך , שעדיף לתת כרטיס בר משהו שאת תחליטי שזה שמתאים , אני כן קניתי מתנה , מתוך רצון טוב לומר תודה רבה , ולהביע בזאת את הערכתי למטפלת שלי , ומה שקרה , רק גרמתי לה למבוכה מאוד גדולה , עד כדי שהיא סרבה לקבל אותה מקווה שעזרתי לך . מ...מוטרדת.

מנסיוני , אני יכולה בהחלט לומר לך , שעדיף לתת כרטיס ברכה משהו שאת תחליטי שזה שמתאים , אני כן קניתי מתנה , מתוך רצון טוב לומר תודה רבה , ולהביע בזאת את הערכתי למטפלת שלי , ומה שקרה , רק גרמתי לה למבוכה מאוד גדולה , עד כדי שהיא סרבה לקבל אותה מקווה שעזרתי לך . מ...מוטרדת.

מנסיוני , אני יכולה בהחלט לומר לך , שעדיף לתת כרטיס ברכה משהו שאת תחליטי שזה שמתאים , אני כן קניתי מתנה , מתוך רצון טוב לומר תודה רבה , ולהביע בזאת את הערכתי למטפלת שלי , ומה שקרה , רק גרמתי לה למבוכה מאוד גדולה , עד כדי שהיא סרבה לקבל אותה מקווה שעזרתי לך . מ...מוטרדת.

שולי, נראה לי שדעת הכותבים ברורה: זה יכול להביך אותך ואת הפסיכולוגית שלך ועדיפה לפיכך תשומת לב צנועה יותר. מה דעתך? גדעון

אין לי ספק כי הטיפול עוזר לי מאוד............אך למה "השוק" מכתיב מחיר כל כך יקר לשעה של שיחה. אם תחשבו על זה.........בטיפול שעולה 300 ש"ח, עלות כל דקה היא 5 ש"ח. קחו את זמן השתיקה שלנו בטיפול, את שלב העיבוד ושלב המבוכה..... רציתי לדעת בערך מהו הסכום אותו מרבית המטופלים משלמים. אשמח אם תגיבו

אני משלמת 250 על טיפול ויש לי פסיכולוגית מדהימה

מור שלום, אכן טיפול פרטי הינו דבר יקר והתעריפים נעים בין 250 ש"ח כמו שכותבת יעל ועד 400 ש"ח כמו בסידרה "בטיפול". (ובמציאות המגוונת בארצינו ניתן למצוא גם תעריפים זולים יותר מ250 ש"ח, ותעריפים יקרים יותר מ400 ש"ח). למה זה כל כך יקר והאם זה מוצדק נוכח השתיקה , המבוכה והעיבוד? טוב, אז זה גם עניין של היצע וביקוש. גם כל פניה פרטית לאיש מקצוע בתחום אחר הינה עניין יקר ( רואי חשבון, עורכי דין, רופאים, שמאים...). אני בכל מקרה מקווה שבעתיד יתאפשר טיפול פסיכולוגי מוזל יותר דרך השרות הציבורי וכך יוקל למי שידו אינה משגת. (ועם זאת אני גם סקפטי לגבי תיקוותי זו) בברכה, גדעון

יש פסיכולוגים (קלינים, מומחים) שמסתפקים ב-200 ש"ח לפגישה ואם עובדים בלי קבלות (חשבונית מס) אז גם 150 ש"ח לפגישה. גם אם תמצאי מישהי שגובה 150 ש"ח לפגישה זה עדיין יוצא 600 ש"ח בחודש או 8,100 ש"ח לשנה. אם משלמים 300 ש"ח לפגישה (המחיר הממוצע ברוב המקרים) זה מגיע לסכום של 16,200 ש"ח לשנה. 400 ש"ח לפגישה זה מחיר מופקע, אבל יש כאלה שלוקחים גם 500 ש"ח לפגישה. תלוי בביקוש ובהיצע של המטפל. מחיר גבוה לא מעיד בהכרח על איכותו של המטפל. אבל הכסף איננו מרכיב חשוב בבחירת מטפל. ניתן לקבל טיפול בחינם במרפאה ציבורית לבריאות הנפש אבל רשימת המתנה מאד ארוכה והטיפול בד"כ ע"י מתמחים ולא ע"י מומחים.

תלוי אם הפסיכולוגית מקבלת בבית שלה או שהיא שוכרת דירה לקליניקה (ואז המחיר יותר גבוה,) תלוי אם היא נותנת חשבונית מס- משלמת מיסים. מרכיבים נוספים- ביקוש והיצע לטיפול אצלה, כישורים, נסיון, מיקום בארץ- בפריפריה לוקחים פחות מאשר במרכז. תזכרי שמה שניתן לך היום בזול יכול לטווח הארוך להיות מאד יקר.