פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
האם זה כל כך נורא שלא מספרים להורים שהולכים לטיפול?
שלום א, טיפול הוא תהליך מאוד פרטי ואישי, וזה נשמע לי בסדר גמור לא לחלוק את התכנים העולים בטיפול ואפילו את הפנייה עצמה, עם אנשים נוספים. כמובן שתשובתי היא כללית, ולא מתייחסת לנושאים ספציפיים הנוגעים לקשר עם ההורים. אם תרצה/י לדון בשאלה באורח יותר ספציפי, אנא כתב/י עוד. בברכה, אורנה ראובן-מגריל
חשוב! הטיפול בקטין מחייב (את המטפל) לקבל הסכמה של ההורים. במקרה של הורים גרושים - יש צורך בהסכמה של שני ההורים. בכל מקרה, חל חסיון גמור בנוגע לתכנים, כפי שאורנה ציינה נכון. אם מדובר בפציינט שאינו קטין, כמובן שזה בסדר לא לדווח להורים. שבת שלום
מה אתם אומרים על סיינטולוגיה? קראתי על זה הרבה... נשמע הגיוני מבחינה תאורטית... אבל הרבה דברים נשמעים הגיונית תאורטית... איך זה בפועל? זה עובד? זה באמת משפר אותך? מקרב לאושר? מנקה אותך מפחדים ומהתנהגויות לא רצויות?
שלום רז, אינני מכירה לעומק את התיאוריה העומדת בבסיס הסיינטולוגיה, ולפיכך אני מעדיפה לא להביע את דעתי. שאר משתתפי הפורום כמובן מאוד מוזמנים... בברכה, אורנה ראובן-מגריל
רז השאלות שאתה שואל הן עתיקות, קיימות מאז שהמין האנושי נוצר ומשותפות לכלל היצורים האנושיים ללא הבדלי דת גזע ומין. התשובות לשאלות הללו תלויות אדם ומצב ואין להן פתרון חד משמעי למזלנו. למזלנו, משום שה*חיפוש* אחר התשובה הוא שמניע אותנו להמשיך לחיות וממלא את חיינו בעניין ואתגר. ה"פתרונות" רבים כמספר השואלים: דת, פסיכולוגיה, רוחניות, כתות למיניהם וכ"ו וכ"ו, וכולם (או רובם) מתיימרים לבסס את המצע שלהם על דברים הגיוניים. כל הסבר (מי יותר ומי פחות) הגיוני יותר מחוסר הוודאות הקשה מנשוא. אם ממגוון הפתרונות העצום שקיים היום, היה פתרון שעונה על השאלות ששאלת בצורה הכי טובה (עבור רוב האנשים), הרי כולם היו מאמצים אותו. לכן, לשאלתך אין תשובה. אני אישית שמעתי מאנשים המשתייכים ומאמינים בסיינטולוגיה שבחים רבים (על גבול המיסיונריות...) ומהמתנגדים אזהרות וגינויים. ואחתום בשיר חביב לשבת: "ללכת אל..., ללכת מ... ללכת כי כולם הולכים מה זה בעצם משנה ממה בעצם הם בורחים." (יהונתן גפן)
שלום. אני סובלת מתלישת שער בגבות וריסים מגיל 16.היום אני בת 35 עובר עלי סבל נוראי בדידות,הסתגרות בבית ,הרגשה של אני מכוערת,לא יכולה למצות את עצמי בתחומים שונים כאבי ראש כתוצאה ממחשבות רבות כגון על איך לצאת מזה והאם קיים בכלל סיכוי.. נמנעת מלצאת מהבית למקומות בילוי וארועים ואפילו טיולים. החלטתי שאני מאוד רוצה לטפל בזה באמצעות עזרה מאחר וניסיתי לבד מספר פעמים אך היד הגיע תמיד למעלה בשלב מסויים בעיקר בעת כאב ראש והחלה לתלוש ולתלוש עד שלא היתה שערה אחת מיותרת. איך והיכן אני יכולה לקבל טיפול האם יש פסיכולוג שאפשר להמליץ לי עליו בשילוב תרופות פסיכאטריות או רפואה אלטרנטיבית , כול מוצא לטיפול אשמח לדעת ולהתחיל.
אופטימית יקרה, אני מפנה אותך באמצעות הלינק הבא לאתר בנושא טריכוטילומניה. האתר ידידותי, בעברית, ומכיל סיפורים אישיים והמלצות חשובות לטיפול. http://trichotilomania.info/ בברכה, אורנה ראובן-מגריל
שלום רב, ברצוני לדעת האם יש צורך לקחת רסיטל יחד עם פרפנאן למישהי שיש לה מחשבות כפיתיות ללא פסיכוזה או דיכאון. תחילה אותה מישהי פנתה לפסיכיאטר שנתן לה רסיטל - 60 מ"ג _התחילה עם 20 מ"ג וכיום בשלב של לקיחת 40 מ"ג) לאחר מכן פנתה לפסיכיאטרית אחרת שאמרה לה - ללא הסבר- לקחת 8 מ"ג פרפנאן ליום- לא מובן לי למה, ומה הצורך. כמו כן לאחר קריאה הבנתי שתופעות הלוואי של פרפנאן הן טשטוש הראייה ואותה מישהי סובלת מזה כרגע- אם אוכל לקבל מידע מפורט יותר אשמח מאוד- אודות שתי התרופות הנ"ל, ביחד ובנפרד, האם הן עוזרות ולכמה זמן תצטרך ליטול אותן- שוב, תודה רבה מראש- מיה
שלום מיה, שאלות בנוגע לטיפול תרופתי יש להפנות לפורום פסיכיאטריה (זה המקצוע שלהם...). בברכה, אורנה ראובן-מגריל
שלום אורנה מה ניתן לעשות כדי להרים כתפיים נפולות, וזו לא בעיה גופנית,זה נובע מחולשה...פעם הלכתי זקוף ועכשיו די קשה לי...
א יקר/ה, אני מאוד מכבדת את התחושה שלך שמקור הסימפטום הוא נפשי, אבל בכל זאת כדאי להתחיל בבדיקה רפואית שתוודא שאין גם מקור גופני. לאחר הבדיקה הרפואית כדאי לקבוע פגישת ייעוץ עם פסיכולוג קליני, בה ייערך בירור לגבי מקור הבעיה, ההיסטוריה של הבעיה, התובנות שלך בנוגע לכך וכד'. בסיום הפגישה תקבל/י הערכה ראשונית לגבי הטיפול המועדף. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל
מהן הפרעות חרדה? ממה הן נגרמות? וכיצד הן מתבטאות? תודה
שלום שב"כ, חרדה היא תחושה דיפוזית לא נעימה של פחד מהעומד להתרחש, והיא מלווה בתחושה גופנית לא נעימה. יש הרבה מאוד סוגים של הפרעות חרדה, למשל: הפרעת פניקה, הפרעות פוביות, הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית ועוד, ולכן תצטרך/י להיות יותר ספציפי בשאלתך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל
איזה טסט פסיכולוגי יכול לשמש לצורך אבחנה מבדלת בין אספרגר להפרעת אישיות סכזואידית? ידוע לי שרוב הטסטים הם השלכתיים ונותנים רק הערכה כללית של האישיות. האם יש טסט מיוחד לאיבחון אספרגר?
שלום אבי, למיטב ידיעתי לא קיים מבחן פסיכולוגי ספציפי לאספרגר. מעבר לכך, ההתייחסות למבחנים פסיכולוגיים היא תמיד "הוליסטית", במובן שלרשות המאבחן עומדת סוללה של מספר מבחנים שונים (חלקם באמת השלכתיים, אך חלקם מאפיינים במדדים אובייקטיביים), וניתן לומר משהו רק על בסיס הסתכלות משולבת בממצאי כל המבחנים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל
שלום, בני המתוק בן שנתיים וושמונה חודשים. בכל פעם שהוא נמצא עם ילדים אחרים הוא משתמש באלימות. אם לוקחים לו צעצוע, הוא נותן סטירה, או דוחף או בועט. גם בגן הוא משתמש בהתבטאות זו קבעתי לו תור לפסיכולוג קליני, אך ברצוני לדעת, מה עוד ניתן לעשות פרט לכך. עלי לציין שהוא מרביץ מגיל שנה בערך, עוד לפני שנכנס לגן. בבית אנו נותנים לו חום ואהבה בלי סוף, , ולא חסר לו דבר, הוא ילד נבון ופיקח, בעל קליטה מהירה, מבחינתינו הוא ילד מושלם חוץ מהבעיה של האלימות. הדבר יוצר בעיה, כיוון שאנו לאט לאט נמנעים ממפגשים עם חברים, (עם הילדים), רק כדי לא להתקל בבעיות האלימות שלו. עלי לציין שהוא מרביץ לפעמים גם שאין קשר לכך שחוטפים לו צעצוע, אלא סתם כי בא לו! עוד דבר- יש לו אחות בת 8 חודשים ועוד אחות בדרך... אך לדעתנו אין קשר לבעיה שלו. כיוון שזה התחיל לפני שהיא נולדה. ברצוני לדעת מה ניתן לעשות, האם אנו לא בסדר? אשמח אם תענה לפניתי תודה לך מראש
שלום ענת, ילדים מכים ממגוון סיבות, והדבר הנכון ביותר הוא לפנות לבירור פרטני, כפי שעשיתם. (אגב, לאור גילו הצעיר של ה"פציינט" כדאי לוודא שמדובר בפסיכולוג התפתחותי או פסיכולוג קליני של הילד). במרבית המקרים, אפשר לפתור את הבעיה באמצעות יצירת שינויים ברורים ומוגדרים בהתנהגות ההורים (בקיצור, גבולות...). בהקשר הזה רציתי להעיר, שאמנם הבעיה החלה כשבכורך היה עדיין בן יחיד, אבל בהחלט יתכן שהשינויים בבית בעקבות התרחבות המשפחה משפיעים על מידת התוקפנות בהתנהגותו. גם זאת ניתן לפתור באמצעות יצירת גבולות ברורים, ועמידה עליהם (ואם זה נשמע כמו עבודת פרך, זה נכון...). אני מאחלת לך הצלחה רבה (וכל הכבוד על הספק הילדים המרשים...), אורנה ראובן-מגריל
אנא בטובך , אל תשכחי להגיב למכתבי אליך בנושא: "האם אני חריגה"? - תודה לך מקרב לב ומתנצלת אם גרמתי לך טירדה. יום טוב שיהיה לך - חגית.
היי חגית, כלל לא גרמת לי טרדה, ועניתי לך שם, למטה. ערב טוב ליאת
יש לי תחביב שאני כותב בהרבה פורומים מישהו העיר לי כשפניתי אליו בלשון נקבה במקום בלשון זכר, אז עשיתי בדיקה קטנה במנועי הפורומים: שמתי לב שלכ 80% מהשואלים עניתי בלשון נקבה (במקרים רבים - גם אם השם רשום בלשון זכר כמו למשל BOY 25 עניתי בלשון נקבה ) מסקנת ביניים: כשאני עונה לשאלות, בכ 80% מהמיקרים אני חושב שאני פונה לנקבה ! (הפורומים מתאימים לבעיות של שני המינים - לא פורום סריגה או משהו דומה, אלה פורומים כללים) אציין שאני הומוסקסואל. האם יתכן שאני חושב על נשים באופן שאני לא מודע? האם כדי לי לנסות "להחליף צד" למרות שאני נמשך רק לגברים ?
יתכן שאתה הטרוסקסואל לטנטי.
שלום אלמוני, נדמה לי שאתה מייחס חשיבות גבוהה מדי לסגנון הכתיבה שלך בפורומים. זהות מינית היא דבר מורכב, ואם ברצונך לבדוק על מה מתבססת הזהות שלך והאם ניתן להרחיבה, כדאי לעשות זאת, בלי קשר לשאלה האם אתה מייחס לגולשים אנונימיים מין זה או אחר. אגב, אם תרצה לבדוק את העניין לעומק, ישנם פסיכולוגים קליניים המצהירים על התמחות בנושא הזהות המינית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל
אמנם הנושא מאד גדול ומלא אספקטים וצדדים וכמובן מאד מעניין, רציתי להתייחס, במילים בודדות, למתרחש אצלי. אחרי כל טיפול, כל פגישה עם הפסיכולוגית, אני מרגישה עייפות, ולאחר שעה-שעתיים מתחילה להרגיש מותשת..
אחרי שעתיים מותשת ומה אחר כך? אני מתייחסת כי התחושה הזו כל כך מוכרת לי. גם אני יוצאת מותשת מהפגישות (האמת שבהתחלה הייתי יוצאת גם עם שרירים תפוסים - באמת - מהמתח שבו הייתי יושבת בפגישה) עד כדי כך שבא לי להשים את הראש וממש לשקוע. אני גם "נטחנת" במחשבות (לפעמים פרודוקטיביות) יום או יומיים אחרי הפגישה אבל במשך השבוע הכל דועך ולרוב גם מתפוגג לקראת הפגישה הבאה. רוטינה גרועה שלא תורמת הרבה להתקדמות.
שלום בנות, תודה על ההתבוננות המעניינת והמדייקת במה שקורה לנו אחרי פגישה טיפולית. זה באמת יכול להיות מאמץ רגשי גדול (גם למטופל/ת וגם למטפל/ת). כדאי לדבר על התחושות האלה בפגישה הבאה, כי הן משמעותיות גם ברמת התכנים שעולים וגם מבחינת הקשר הטיפולי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל
בהמשך להודעה מלפני שבועיים http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/590/xFT/542091/xFP/542090 אני פונה שוב.... רציתי לשוחח על הסביבה ... שאולי יכולה להסביר את הרגשות הנלווים לכל עמדה שאני נוקט... תחילה בפגישה הטיפולית קיבלתי המון אמפטיה והמון מקום ובעיקר הקשבה וניסיון לפתוח הדברים ולומר שאולי יש דרכי פתרון ואולי הדרך לדחות מתוך פחד היא לא נכונה אבל הדרך להתמודד היא הנכונה... הובטח לי לברר בהדרכה איך ניתן הכי טוב לסייע לי... ואיפה... בשיחה לאחר מכן הוצעה לי הגישה הקוג' התנהגותית, ואמרו לי שאם ארצה בכך הגישה פתוחה עבורי... ההצעה הייתה שלא אחזור לאופטיקה ואדחה המשך ההתאמה וההדרכה רק לאחר סיום המפגשים הקוג-התנהגותיים שמוערכים כעת בין 4 ל6 מפגשים. אבל ניגשתי בכל זאת לניסיון נוסף.. ואני לא יודע מה בדיוק דחף אותי ללכת לשם, אבל כבר לא הייתה אימה בהרכבה של פאסייבת (שמישהו אחר מרכיב לי). אבל זה בדיוק נשמר לעין אחת.. בעין השנייה כבר הייתי רגיש.ולא הרשיתי להרכיב לי ע"י מישהו אחר וגם לא הצלחתי לעצמי לפתוח העין....והרגשתי שם שהסביבה של מכון האופטיקה , מאוד הלחיצה....כל כך הלחיצה עד שחשבתי לעצמי למה כל המאמצים... למה בכלל לעשות את כל זה.... זה כלל בהתחלה כל מיני הערות תחרותיות , אח"כ זה הפך למשהו קצת יותר אישי ולא הרגשתי שם נעים עם כל ההערות ובעיקר עם ההרגשה שגם שם אני לבד ואין מי שיושב באמת איתי..... החלטתי שחבל על הזמן שלי ושלהם ועזבתי והפסקתי את המפגש לאחר שהסרתי בעצמי (בצורה עקיפה ), את העדשה שהורכבה...), יצאתי משם מאוד מתוסכל ובהרגשה חזקה שאני לא רוצה לחזור לשם.. אז נכון שמנהל שלהם נחמד ולבבי , ונכון שהרופאה שלי הפנתה אותי אליו, אבל משהו בדרך.. המהשהו הזה באמצע אני מרגיש שלא מטופל.... ביקשתי לדחות המפגש, לא כ"כ הסכימו רצו שבוע הבא, בטענה"שלא אשכח" , לא ברור כל כך מה שאשכח כי את ההרכבה הראשונית כלל לא הצלחתי לבצע לבד, בגלל מרכיבים רגשיים נטו... ההמלצות שלהם היו כה לא רגישות היו מעבר לצפיה בריק, "שכולם מרגישים כך" "צריך לתהגבר" "צריך לרצות" "צריך לעבוד קשה" "תתאמץ" אף אחד לא ניסה להיות איתי, אלא יצאו החוצה והשאירו אותי לבד עם חתיכות הפלסטיק שאמורות להיות חלק ממני... היו גם הערות פוגעות.. כאילו כל מימד החרדה הרגילה שיש לכל אחד ואחד מהמרכיבי עדגשות בתחילה שלא קל ובנוסף לכך הפחד הכה אישי ממגע, שלי בעצמי ושל אחרים בי.. שילוב של שני הפחדים האלו יחד עם הלחץ המשפחתי להצלחה ועם הלחץ של אותו צוות של מכון האופטיקה...זה ביחד מתעצם לפחד ענקי שאין לו פרופורציות....ובעיקר גורמים להימנעות.... להפתעתי בניגוד למפגש הקודם, המשפחה הפעם יותר מבינה את התחושות של הפחד והחרדה שתוקפות אותי עם התחושה או הפעולה להחדרת העדשה... כי אני מאמין שאילו התנאים היו אחרים והסביבה באותו מכון הייתה יותר תומכת ומקבלת , אני מאמין שזה היה יותר קל.... זה מגיע למצב שאפילו הדחייה שלח התור בחודש או אפילו חודש וחצי לא יכול לעשות וביקשתי מאמי שתעשה זאת בשבילי כדי לא להתמודד עם הרגשות והתחושות שהמקום הזה מותיר בי...היה טוב אילו הייתה בחירה, אבל ההתאמה חייבת להיעשות ע"י המומחה שמנהל המקום אבל לצערי הצוות שלו כולל גם כאלו שבשיעורים שלהם באוניברסיטה שדיברו על תקשורת ללקוח היו עסוקים במשהו אחר.. כשדיברו על תמיכה גם בשיעורים האלו הם נעדרו .....כי ההרגשה היא שאפילו את הבעיה הקונקרטית הם לא ממש מבינים.. הרופאה כן, האופטמריסט הקודם כן, המנהל של אותה אופטיקה הנוכחית כן, אבל שאר האופטמטריסטים והצוות לא ממש מקבלים ואפילו לועגים... אילו לא הייתי הולך לרופאה כדי שתאבחן את השטות הזו.. הרי בגלל הגבוליות אני כה סובל כעת... ממש על סף בכי .. מיואש ומחכה למפגש הקרוב... בטיפול.. גם עצם ההטיפול בפחד נשמע לי מוזר, כאילו אני מצדיק את מה שכולם אומרים שאני מתפנק ולא רוצה.. אבל מאחורי האי רצון הזה יושב פחד מאוד גדול..שאף אחד אולי למעט המטפלת לא מבין ממש ורק המשפחה רק עכשיו נפל לה קצת אסימון מה עובר עליי. וכאילו הלכתי בשביל להגיד הנה הלכתי ושוב לא הצלחתי.. כי שלא רוצים ופוחדים גם מאוד לא יכולים וכך אף פעם לא אצליח ....
שלום כפיר, אני שמחה שכתבת אלינו שוב, משום שהכתיבה הרגישה והמודעת שלך מדגימה היטב את העוצמה של חרדה והימנעות, ובעזרתך אולי אנשים אחרים יבינו יותר... המפגש שאתה מתאר עם הצוות בחנות האופטיקה הוא באמת לא פשוט. התיאור שלך ממחיש את מה שקורה לעיתים קרובות עם קושי רגשי: בניגוד לבעיה גופנית גרידא, כמו נניח, רגל שבורה, לא "רואים" מה בדיוק הקושי ולפעמים אנשים לא מבינים למה "בחור כזה גדול וחזק" מתנהג כך... זה כמובן רק מגביר את מעגל ההימנעות וההתרחקות, וחבל. כל הכבוד על האומץ והנכונות ללכת לשם שוב. יכול להיות שזה היה מעט מוקדם מדי, ושאחרי כמה פגישות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי תוכל לגשת לשם שוב בראש מורם! המון הצלחה, ואל תשכח להמשיך לספר לנו, אורנה ראובן-מגריל
אני מעונינת לעשות שינוי מקצועי וקשה לי למצוא המלצה על פסיכולוג טוב באזור מגוריי. איך בכל זאת בוחרים, מבלי להיוועץ באיש?
אורית, היה מי שחשב על הבעיה הזו, וכתב מדריך מפורט. "טיפול נפשי - מדריך למשתמש" מאת דרור גרין. הנה הלינק http://www.psychom.com/showpart.asp?part=4 בהצלחה ליאת
להלן הפרק שעוסק בנושא; פסיכולוגים "הייתי חודשיים אצל פסיכולוג," סיפר נחום, "וכלום לא קרה. זה היה נעים, אני לא יכול להגיד שלא נהניתי. היו לו הרבה עצות טובות, והוא ממש ניסה לעזור לי למצוא עבודה, או לחשוב על דרך לעשות הסבה. אבל איכשהו זה לא היה זה. בסוף הוא אמר לי שהוא חושב שהבעיה שלי היא לא תעסוקה, אלא משהו הרבה יותר עמוק, והוא הפנה אותי אליך." נחום היה מחוסר עבודה במשך כשנתיים, והוא סבל מדכדוך קשה ומאובדן ערך עצמי. באחד מאתרי האינטרנט הוא מצא פרסום של פסיכולוג תעסוקתי, שהציע עזרה בתחומים שנראו לו מתאימים, והוא פנה אליו וביקש את עזרתו. לאחר מספר מפגשים גילה הפסיכולוג, שאינו מטפל בקשיים נפשיים, שנחום זקוק לטיפול נפשי ולא לייעוץ תעסוקתי, ולכן הפנה אותו אלי. בישראל נהוג לכנות בשם 'פסיכולוג' את מי שעוסק בטיפול נפשי. זוהי טעות נפוצה. לא כל מי שמטפל בנפש הוא פסיכולוג, ולא כל פסיכולוג הוא גם מומחה לטיפול נפשי (פסיכותרפיסט). הפסיכולוגיה, המשתייכת למדעי החברה, היא תחום מחקר נרחב הכולל את הפסיכולוגיה ההתפתחותית, הפסיכולוגיה החברתית, הפסיכולוגיה החינוכית, הפסיכולוגיה המשפטית, הפסיכולוגיה הארגונית, הפסיכולוגיה הניסויית, הפסיכולוגיה הרפואית ועוד. הפסיכולוגים המומחים בטיפול נפשי הם הפסיכולוגים הקליניים, שרכשו תואר שני ומחוץ ללימודי המבוא בפסיכולוגיה התמחו באופן מעשי בטיפול נפשי בהדרכתם של מטפלים מוסמכים ומנוסים. במהלך הכשרתם מתוודעים הפסיכולוגים הקליניים לגישות טיפוליות שונות, אך לימודי הפסיכולוגיה מאפיינים את החשיבה הטיפולית שלהם, ומבחינים אותם משאר העוסקים בטיפול נפשי. לימודי הפסיכולוגיה הקלינית מבוססים על החשיבה האקדמית המדעית, המנסה לגלות את המכנה המשותף של ההתנהגות האנושית ולהגדיר את הסטיות מן הנורמה. מאחר והנפש עצמה, שהיא מושג מופשט, אינה ניתנת למחקר מדעי, מתמקדת ההכשרה האקדמית בחקר ההתנהגות. לכן מוקדש חלק ניכר מהכשרתם של הפסיכולוגים הקליניים לאבחון ולהיכרות עם המאפיינים של מחלות הנפש וההפרעות הנפשיות. האבחון וההתמקדות בהפרעות הנפשיות מאפיינים את המודל הרפואי, המשותף לפסיכולוגים הקליניים ולרופאים. בכך שונים הפסיכולוגים הקליניים מן הפסיכותרפיסטים המחזיקים בגישות המתייחסות למאפיינים המיוחדים והאישיים שבכל מטופל, ורואות באבחון תווית המפריעה לטיפול. למרות הרקע האקדמי המכוון לאבחון ולהכללה, אי-אפשר לראות בכל הפסיכולוגים הקליניים מקשה אחת. רבים מהם בוחרים בגישות טיפוליות התנהגותיות או פסיכואנליטיות, אך אחרים משלבים בעבודתם גישות הומניסטיות או אחרות. בדרך-כלל לא מסתפקים הפסיכולוגים הקליניים בהכשרה שקיבלו במסגרת לימודי התואר השונים, ורבים מהם ממשיכים להשתלם בגישות טיפוליות שונות, או לוקחים חלק בתוכנית תלת-שנתית ללימודי פסיכותרפיה, בה הם מעמיקים את ההתמחות המעשית בגישות השונות. כדי לבחור בפסיכולוג הקליני המתאים כדאי שתבדקו את הכשרתו ואת גישתו הטיפולית. במפגש הראשון תוכלו לברר אם ברשותו תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, ואם סיים את תקופת התמחותו. פסיכולוגים קליניים מוסמכים רשומים בפנקס הפסיכולוגים, ואפשר לבדוק זאת באתר האינטרנט של משרד הבריאות. בנוסף, תוכלו לשאול את הפסיכולוג מתי סיים את הכשרתו, האם השתלם בתחומים נוספים והאם סיים גם את התוכנית התלת-שנתית בפסיכותרפיה. יתרונם של הפסיכולוגים הקליניים נובע מן הידע התיאורטי הנרחב שלהם בפסיכולוגיה, בפסיכופתולוגיה, בתיאוריות התפתחות ובמחקר. כשאתם נזקקים לאבחון, או כשאתם או בני-משפחתכם סובלים מהפרעה נפשית קשה, כדאי לכם לפנות אל הפסיכולוגים הקליניים. גם הפסיכולוגים החינוכיים עוסקים בטיפול נפשי, גם אם באופן רשמי לא הוכשרו לכך. הם מייעצים למערכת החינוכית, מאבחנים תלמידים המתקשים בבעיות שונות, נפגשים עם ההורים ועם התלמידים, ואף מעניקים טיפול אישי לתלמידים. למרות ההכשרה השונה, אין הבדל מעשי בין הטיפול הנפשי הניתן בידי פסיכולוגים קליניים לזה הניתן בידי פסיכולוגים חינוכיים. בדרך-כלל מועסקים הפסיכולוגים החינוכיים בשירות הפסיכולוגי החינוכי ומטפלים בגישה מערכתית, המערבת את הגורמים השונים המשפיעים על הילד והוריו. את הייעוץ היומיומי לתלמידים ולמורים מעניקים בבתי-הספר היועצים החינוכיים, שמקבלים את הכשרתם במסגרת לימודי החינוך באוניברסיטאות. קיימות התמחויות רבות בפסיכולוגיה, אך רק הפסיכולוגים הקליניים מקבלים הכשרה בטיפול נפשי, והם בעלי ידע באבחון הפרעות נפשיות. --------------------------------------------------------------------------------
בשבוע שעבר שיתפתי את המטפל שלי באירוע טראומטי מהתבגרותי. (אני מטופל כבר שנה וחצי ומפיק המון מהטיפול). המטפל הקשיב לספור והיה בהלם כיצד הצלחתי לשמור את הספור מגיל חמש ועד היום (אני בן 23) ובנוסף היה "בהלם" כיצד אחרי תקופה כל כך ארוכה של טיפול לא שיתפתי אותו ולא היה כל רמז לכך במהלך הפגישות. אקצר.......המטפל הזיל דמעה ודמעות ואמר שהוא מאוד עצוב עבורי על מה שחוויתי ועל שנאלצתי ואני עדיין נאלץ לחיות עם כזו הסתרה אדירה. האמת היא שדי הובכתי מהדמעות החרישיות והובכתי עוד יותר מעצם העובדה שאני כלל לא בכיתי. לא ממש היה נעים לי ממנו, אני בטוח שיש לו את הכלים להתמודד ........אך לי עדיין אין. אני לא שואל מה לעשות. כי אין בכוונתי לדבר איתו על התגובות שצצו. אך אני כן רוצה לדעת אם תגובה כזו של מטפל אינה מוגזמת בעוצמותיה והאם התגובה ידועה כאפשרית בעולם הפסיכולוגיה. חשוב לציין שלא הצלחתי לסיים את הפגישה "על פי החוקים" ועזבתי את החדר לאחר עשרים דקות מתחילת הטיפול כי ממש לא התחשק לי להתמודד יותר לאחר שהצלחתי לשחרר את "הסוד" הגדול שלי.
לדעתי זה נפלא (בשבילך, פחות בשביל המטפל...) שהוא מפגין הזדהות ואכפתיות אנושית ואמיתית, אבל אני גם מבינה את הרתיעה שלך כאשר דמות שאמורה להיות יציבה חזקה וסופגת, לפתע נשברת. אני לא יודעת אם התגובה אפשרית בעולם הפסיכולוגיה אבל היא לבטח אפשרית בעולם האנושי (הכולל גם את המטפל שלך). אני דווקא כן חושבת שאתה צריך לדבר איתו על זה כי ניכר שאתה מוטרד מהסיטואציה שנוצרה (ויכול להיות מאד שגם הוא) ואם לא תלבנו את הדברים זה עלול ליצור חייץ ביניכם ומכשול בטיפול. ולסיום, אני רוצה לציין שהצלחת לרגש אותי מאד עם הסיפור שלך! מיקי
ערב טוב רונן, גם אני, כמו מיקי, חושבת שתגובתו של המטפל - גם אם גרמה מבוכה רגעית - מעידה על רגישות ואמפתיה. אישית, שמעתי כבר על מטפלים שהזילו דמעה בטיפול, כאשר ברוב המקרים זה התפרש כרגע של קרבה מיוחדת. מטפלים הם לפני הכל בני אדם, והם מצויידים בכל רפרטואר התגובות האנושי. אני יכולה לנבא בזהירות, שגם אם לא תעלה את הנושא בפגישות הבאות, המטפל עצמו יעשה זאת. אני לא חושבת שמטפל דומע הוא מטפל שבור ולא כשיר. מטפל דומע הוא מטפל שדבריך נגעו בו, ריגשו אותו, וקרבו אותו לחוויה המקורית שלך. אני חושבת שהכאב הנורא, שהורדת למחתרת במשך שנים, היה כה בלתי נסבל, עד כי נאלצת לסלקו מן החוויה המודעת, ולהיעטף בקהות רגשית ויבושת. אולי הדמעות של המטפל שלך, הן דמעותיו של אותו ילד בן חמש, המחפש נחמה כבר כל כך הרבה שנים? יש לי הרגשה שאתה בר-מזל. לפחות בכל הנוגע למטפל שלך. ערב טוב ליאת
יש לך מזל שהמטפל כזה רגיש. אני סיפרתי למטפל שלי על טראומה מילדות והוא רק התרגש מזה כי זה התאים לו לתאוריה למרות שאני לגמרי נשפכתי על הרצפה מרוב ייאוש וכאב.
חוננת במטפל מיוחד במינו- אמפאתי, אכפתי וסימפטי. אני ברפרטואר שלי עברתי עבר מר ונמהר ומעולם מטפלים מכל גווני הקשת- לא התרגשו והזדהו עמי. כל שכן שלא הזילו דמעה ועיניים נותרה חרבה כערער בערבה. זכית לפרוק את סודך הגדול אצל אדם מיוחד ויקר לך מכל! אשריך וזה רק ישדרג את מערכת היחסים בינו לבינך.
אני זוכה רק להנהונים יבשים ומשועממים, ומדי פעם למשפטים מקוריים כגון: "זה בטח קשה לחיות כך...", "ומה את מרגישה לגבי זה..." . אני כנראה אדם ממש משעמם... איזה כיף לך שיש לך מטפל כזה!!
תמיד כשחשבתי על מטפל בוכה זה היה נראה לי חולשה מסוימת והפסיכולוגית שלי הייה נראית לי אחת שזה לא היא. לאחר כשנה וחצי בטיפול כשעיני המטפלת שלי מלאו דמעות באחת הפעמים(למרות שראיתי שהיא משתדלת להחזיק את עצמה) פתאום פרשתי זאת אחרת, זה לא היה חולשה זה היה אנושי!!! הצד האנושי שהיא בטה ללא כוונה אך נדמה לי שההרגשה של הקבה גרמה לך שזה קרה רק אחרי שנה וחצי ולא קודם לכן ואכן זה היה כל כך טבעי ונורמלי.
לאבי שלום, קראתי בעניין את פנייתך וברצוני להוסיף על חוות דעתה המקצועית של ליאת: בתסמונת אספרגר מאובחנים כשלים חברתיים הכוללים חוסר יכולת לזהות סימנים חברתיים וקשיים בתקשורת. זוהי בעיקר מגבלה של יכולות ומיומנויות בין אישיות. בהפרעת אישיות סכיזואידית המאפיין העיקרי הוא חוסר רצון או חוסר עניין בקשרים חברתיים. שתי האבחנות מתאפיינות בליקויים חברתיים משמעותיים אך נבדלות בסיבה: חוסר כישורים או חוסר ברצון. כמובן שהעדר כישורים בין אישיים מוביל גם לחוסר רצון באינטראקציות חברתיות ומאידך חוסר עניין חברתי לא מעודד התפתחות של כישורים חברתיים לכן בסופו של דבר הסימפטומים דומים וזוהי יותר שאלה של הביצה והתרנגולת. לגבי טיפול, אכן טיפול באספרגר הוא לרוב טיפול התנהגותי של רכישת מיומנויות חברתיות (ולרוב מוצע יותר לילדים שמתקשים לתפקד בהעדר מיומנויות אלה). לגבי הטיפול בהפרעות אישיות בכלל, אין הסכמה כללית בקרב מטפלים למעט ההסכמה שהטיפול קשה. בדרך כלל אלה המאובחנים בהפרעת אישיות סכיזואידית כלל לא פונים לטיפול שכן כאמור הם כלל אינם מעוניינים בקשרים אינטימיים. הם יפנו לטיפול רק אם ישנה השפעה עקיפה של התנהגותם המפריעה להם. לכן בעצם השאלה היא מה מטרתך לגבי טיפול פסיכולוגי, מהם הקשיים שלך ומה היית רוצה לשנות. אם היעדר מיומנויות חברתיות מפריע לך, הייתי פונה בכל מקרה לטיפול מסוג התנהגותי (אפשר אף קבוצתי). אם אתה מעוניין להבין את עצמך יותר טוב, יש מקום לטיפול דינאמי, שאכן אינו שם דגש על האבחנה ונוטה להתייחס לכל מטופל כאל פרט הנבדל מכל האחרים. כלומר מנקודת מבטה של הפסיכולוגית שלך אכן אין משמעות לאבחנה, אבל בכל זאת יש להתאים את הטיפול לבעיה, והבעיה לדעתי היא לא האבחנה שלך אלה מה אתה חושב שאתה רוצה לשנות.
אחת, תודה על תשובתך. קראתי מאמרים בנושא זה. בחלק מהמאמרים מטילים ספק בעצם קיומה של הפרעה מסוג אספרגר. במקרה שלי, מדובר כנראה בהפרעת אישיות, כך סבור גם הפסיכיאטר שהייתי אצלו. הפסיכולוגית שלי טוענת שרוב הפונים לטיפול דינמי עושים זאת עקב הפרעת אישיות, גם אם הם מתלוננים על דברים אחרים (חרדה, דיכאון וכו'). מגיל קטן מאד (גן ילדים) הייתי ילד בודד ומתבודד. אני רגיל להיות לבד אבל זה גם מפריע לי.
ערב טוב אחת, תודה על חידוד הדברים והרחבתם. נעים להיווכח בנוכחותך כאן, תהיי אשר תהיי. בואי עוד. ליאת
אני כבת 50. נראית הרבה מאד צעירה מכפי גילי. אך יש לי בעייה עם עצמי. יש לי משפחתון, אוהבת להשתטות עם תינוקות וילדים קטנים, (וכמובן מקבלת מהם המון אהבה ) , אוהבת לצחוק איתם ונהנית לראות אותם צוחקים ומשתוללת יחד איתם כמו ילדה קטנה. כך אני עושה עם הנכדים שלי. מה שמגביר אצלי להתנהג כמו ילדה קטנה. כשאני עומדת ליד אנשים בני גילי, אני משום מה מרגישה פער גדול, מרגישה ילדה כבת 13,תינוקית תרתי משמע, פשוט לא מרגישה נוח. חייכנית ובעלת חוש הומור לא קטן ויודעת להשתמש בו, ונהנית לראות שגורמת לאחרים לצחוק. קשה לי מאד להיות רצינית ולהראות מבוגרת ובוגרת. וכשאני מנסה "לחקות" אותם, אני מרגישה שזה לא אני וזה מעייף אותי להיראות מבוגרת ובוגרת. וכל הזמן אני חוששת שאולי אני נראית בעיניהם חריגה? אולי באור שלילי? . -תודה על כל תשובה שאקבל. - חגית.
חשוב לדעת האם לך זה מפריע? האם את מרגישה שהיחס אלייך הוא אחר בגלל התנהגות זו? האם מישהו אי פעם העיר לך על התנהגות זו ואמר שאינה הולמת אדם בגילך? האם יש מצבים בחייך שבהם את מתנהגת כאדם בוגר, בלי להשתטות ולצחקק? איך את ביחסייך עם אנשים בגילך ומבוגרים יותר? לדעתי צריך להכיר אותך אישית כדי לענות טוב על שאלה כזו ולהבין מה מניע אותך להתנהג כך גם כאשר זה לא במקום.
תחילה, תודה על התייחסותכם למכתבי. ובכן, אענה לשאלותיך: אני יודעת להתאים את עצמי לסביבה, כשצריך להיות רצינית ברור שאני רצינית, . הבהיר את עצמי יותר טוב. אני בתוך תוכי מאד רגשנית ופגיעה וכל הזמן חשוב לי מה יגידו אנשים. וזה היה מאז היותי קטנה ואני סוחבת את עד היום, אינני בטוחה שייעוץ פסיכולוגי יעזור, זה אצלי בדם. ליד הנשים שאני נמצאת, הן יותר משכילות ובוגרות ממני, דעתניות ופלצניות. אני מרגישה בתוך תוכי לצידם פשוט ילדה , ילדה בגיל העשרה. לעיתים קרובות מנצלת את חוש ההומור שניחנתי בו, ומפעילה אותו (כמובן במקום) ליד הנשים כבני גילי, בכדי למצוא חן בעיניהם להרגיש רצוייה, וסתם כיוון שבד"כ יש לי תמיד מצב רוח טוב ומלאת שמחת חיים, והאנשים שאני לצידם הם מידי רציניים, פשוט מרגישה פער לצידם. מעולם לא העירו ולא רמזו לי על אופיי או התנהגותי, אך קרה לא פעם שבין הנשים היו לטישות עיניים אחת לשנייה כאילו צוחקות עלי. כלפי חוץ אני מנסה להתעלם ולא מראה שנפגעתי, אך בתוך תוכי אני נפגעת עד עמקי נשמתי. בקיצור, ליד אנשים מבוגרים אני משתדלת לשתוק ולהרצין, אך מרגישה שזה לא אני. ליד הנכדים שלי, התינוקות שאני מטפלת והחברות הכי קרובות שלי, אני משוחררת לחלוטין, זורמת ולא מתאמצת למצוא חן ולהיות רצינית , מבוגרת ובוגרת כמותן. בקיצור לשורה התחתו7נה: אם אישה כבת 50 מרגישה ילדה - האם זה חריג , האם זה בכלל נורמלי?- תודה על המענה שאקבל - חגית.
חגית יקרה, כמו שדויד העיר בצדק, השאלה הגדולה היא האם את יכולה לגייס את הבגרות והרצינות במקום ובזמן שצריך אותם. בחברה המערבית המודרנית, הנעורים זוכים למקום נכבד, עד כי נדמה לעיתים כי כל הציבור מתרוצץ בג'ינסים צמודים וחולצות בטן. פולחן הנעורים יוצר עיוות אכזרי, כאשר בשלות ובגרות נתפסות לעיתים קרובות כמיושנו?ת חסרת ערך. אנשים צעירים נוטים להביט בהוריהם בסוג של זלזול מתנשא כעל מי שאבד עליהם הכלח, מה שגורם לדור הבוגר לחוש לא מעודכן, מיותר ואחוז ייאוש. למרבה המזל, כיום חיים בני האדם שנים רבות בבריאות טובה, כאשר דור הביניים (הזקנים הצעירים או המבוגרים המתבגרים) חשים לעיתים קרובות מלאי אנרגיה, בריאים, כשירים ומלאי שמחת חיים. אני סבורה שכל זמן שאינך מתגלגלת על הרצפה עם מנהל הבנק שלך, למשל, אין כל רע בהתנהגות השובבה והשמחה, בעיקר בחברת ילדים. ילדים יודעים להעריך סבתא לעניין, והם נוטים לשפוט התנהגויות באופן יותר נקי. אני מאחלת לך שתצליחי להנות גם מיתרונותיו של הגיל הבשל, ולמצות את מלוא כישורייך גם בחברת אנשים מבוגרים בני גילך. בשמחות ליאת
היי, ליאת אנא קיראי את מה שכתבתי לדוד , זה גם עבורך. ולגבי מנהל הבנק שציינת...- אם הוא היה חתיך, שווה- אז מי יודע, יתכן והיינו מוצאים את עצמינו מתגלגלים על הרצפה. ס ת ם!!!!!, צחקתי. נא לא לקחת ברצינות. אני אוהבת לצחוק ולהצחיק (אני לא יודעת אם הצלחתי כאן להצחיק אותך...) , אני מטבעי ביישנית, קצת חסרת ביטחון, ומאז שאני מכירה את עצמי תמיד חשוב לי: מה יגידו אנשים, שאנשים לא ילעגו לי. בקיצור: אם אישה כבת 50 מרגישה עצמה ילדה - (כיתבי לי בכינות): האם זה מראה על משהו חריג? לא נורמלי? - תודה על תגובתך - חגית.
מה עושות פגיעות מתמשכות על רקע מיני, במיוחד בילדות המוקדמת.? פגיעות שלא מלוות בשום תמיכה. האם האשיות נפגעת? זאת אומרת האם אפשר לפתח הפרעות נפשיות בלתי הפיכות? והאם יתכן שאחרי יותר משנה שלמה של טיפול, התחושות כמעט זהות? המטפלת טובה זאת לא הבעיה...
שלום לך שואלת יקרה, פגיעה מינית מתמשכת, מעבר לכאב המתמשך, להשפלה ולתחושת הפריצה למרחב האישי, גורמת גם לפגיעה קשה ביכולת לתת אמון במבוגרים בכלל, ובמי שצריך לשמור עלי בפרט. האישיות בהחלט סופגת פגיעה קשה, וזכר הטראומה נותר צרוב בנו כל חיינו. למושג 'הפרעה נפשית' יש קונוטציה שלילית, פתולוגית, וכשמצמידים לה את התואר 'בלתי הפיכה', זה נשמע רע אף יותר. כל טראומה, חד פעמית או מתמשכת, פוצעת אותנו ומפריעה בהכרח לרצף הטבעי של חיינו. אני, אישית, מאמינה שגם מתוך שפל גדול אפשר לצמוח ולנצח. זה לוקח זמן רב, ועולה במאמצים כבירים, אבל אפשרי. המטרה הטיפולית, לפחות לטעמי, אינה להפוך מאדם מופרע לאדם בריא, אלא ללמוד לחיות לצד הצללים שבחיינו באופן המלא ביותר, תוך חתירה מתמדת למימוש מכסימלי של קיומנו. מנקודת מבט זו, עבודה של שנה היא משמעותית ורבת ערך, אך יש להתמיד בה עוד. אל תוותרי. ליאת
שלום לך בתי בת 29 אקדמאית לא נשואה כרגע יש לה שני מחזרים ,שטוענת שהיא לא יודעת מה להחליט לגביהם,הכוונה עם מי היא מתכוונת ללכת ברצינות עד לנישואין ,אני לא יודעת מה להציע לה מפני ששניהם מצוינים,אני אומרת לה מה שהלב שלה אומר,אבל היא לא יודעת להחליט ,והיא מעוניינת לצאת עם שניהם עד להחלטה ,מה דעתך תודה תודה
אסתר יקרה, שני מחזרים זה דבר נפלא בגיל 29, ונראה לי שהמחשבה על נישואין עוד קצת מוקדמת. למה בעצם צריך להחליט עכשיו? גם אני סבורה שללב יש את החוכמה שלו, ובסופו של דבר תתקבל ההכרעה עפ"יו. גם אם היא תבחר באחד מהם, הדרך עד לחתונה עשויה להתארך, ולא כדאי להאיץ בה. כרגע, כשאינה מחוייבת לאיש מהם, יש להניח לה להנות מהחיזור ללא אשמה מיותרת. כדי להנעים לך את זמן ההמתנה, אני שולחת לך את שירו של חיים נחמן ביאליק "מנהג חדש" (את מוזמנת לזמזם) מנהג חדש בא למדינה: שימלת שש וכתונת פסים - ובשבתות, בין העצים, פורחים נשיקות ואגסים. מינהג חדש בא למדינה: נעלי משי עם קישורים - ועלי צואר נערה אחת תולים עצמם שני בחורים. מינהג חדש בא למדינה: אתמול חנה, מחר פנינה; אבל חזקאלי מחמדי - לי לבדי, לי לבדי. בשמחות ליאת
כמה כייף לי לקרוא את התשובות המיוחדות שלך. הנאה צרופה מהצבע המיוחד שהינך מביאה לכאן... ואני לא אסתר מלמעלה. סתם מישהי שמחכימה כל פעם מחדש ממך. תודה יקרה....
שלום רב, אני לא יודעת אם הגעתי לפורום המתאים, במידה ולא אשמח לקבל הפנייה יש לי קרוב משפחה בן 28 שיושב בבית הוריו ולא עושה כלום חוץ מלהסתכל בטלויזיה ולשחק במחשב, מאז שהוא השתחרר מהצבא לא עבד ולא חיפש עבודה וגם כשהוריו מצאו לו מקום עבודה הוא סרב לצאת מהבית ולעבוד. כל הסובבים אותו (הורים, דודים) מנסים לדובב אותו ולשאול מה קורה איתו ואף ניסו לפנות לייעוץ אך הוא בטענה שהכל בסדר אצלו והוא לא צריך שום עזרה וייעוץ. לבחור יש חברה אבל חוץ ממנה עד כמה שידוע לי אין לו ממש חברים. המצב הגיע עד כדי כך שההורים "איימו" עליו שאם הוא לא יתחיל לחפש עבודה וימשיך כל היום לשבת ולא לעשות כלום הם יזרקו אותו מהבית. בתגובה הוא ענה שבמידה והם יזרקו אותו מהבית הוא יתאבד. ההורים שלו וכולנו דואגים לו מאוד ומאוד רוצים לעזור לו אך איך אפשר לעזור למישהו שלא חושב שיש לו בעצם בעיה?
שלום לאכפתית, כמו שאמרת נכון, קשה מאד - אם לא בלתי אפשרי - להביא מישהו בכוח לטיפול, כל עוד אינו מפר את הסדר הציבורי. מדברייך לא ניתן להבין האם מדובר בבחור דכאוני, חרד, או סתם בטלן ונצלן. לא ברור האם האיום בהתאבדות הוא סוג של מניפולציה או משהו מדאיג באמת. הייתי מייעצת להוריו לפנות בעצמם לאיש מקצוע (פסיכולוג המתמחה בטיפול משפחתי תהיה בחירה טובה) ולקבל כלים להתמודדות בעצמם עם הנוכחות של הבן. לילה טוב ליאת
האם באמת ייתכן שבחור שלא עובד, לא יוצא מהבית ויושב כל היום מול מחשב וטלוויזיה באמת סתם בחור עצלן? לי נשמע שעצם ה"עצלנות" במקרה הזה מצביעה על בעיה כל שהיא...
האם יש רישום של העו"ס המוסמכים לטיפול (בעלי תואר שני) כמו שהפסיכולוגים רשומים בפנקס הפסיכולוגים, אם כןן איך מבררים האם המטפל רשום שם?
ערב טוב, ממליצה להפנות את השאלה לד"ר גידי רובינשטיין מפורום פסיכותראפיה השכן. לצערי איני בקיאה בנוהלי הרישום של עובדים סוציאליים. לילה טוב ליאת
אני מטופלת אצל עו"ס קלינית בשרות הציבורי. בדרך כלל בערים הגדולות ישנם מרכזי סיוע. אני יכולה להעיד מנסיוני, שהטיפול ניתן חינם, ואין הגבלת זמן. וגם מבחינה מקצועית הן עוברות סינון קפדני... כך שאם אין לך אפשרות לטיפול פרטי, תוכלי לברר את העניין דרך הרשויות המקומיות. בהצלחה. ואם את הולכת על טיפול פרטי, כל מטפל שמכבד את עצמו תולה את תעודות ההשכלה שלו על הקיר....ואם לא, אז פשוט לשאול, ולבקש לראות תעודות. לא להתבייש.
לפני מספר שבועות התלבטתי איתכם לגבי הפסקת/סיום טיפול שדרך במקום. הלכתי על פי נטיית הלב שלי ולקחתי פסק זמן (לא מוגדר בזמן). הכדור בידי עכשיו - אם לחזור ומתי. יש בי געגוע מסוים מצד אחד, מצד שני דבר לא השתנה כלומר אין איזה טריגר שיניף את הטיפול. לצערי המחשבות שמלוות אותי מציפות דווקא את כל המגרעות שזהיתי במטפלת דבר שמאותת לי לעזוב תמידית וללכת הלאה. יחד עם זאת היו לי צפיות מעצמי לשינוי - דבר שלא התממש ואני עדיין מאמינה (או רק מקוה) שבטיפול נכון ניתן להגיע לשינויים. במעין סיכומון שעשינו בפגישה האחרונה היא אמרה משהו על כך שדרכנו אחת לשניה על הרגליים ב"ריקוד" של הטיפול. המחשבה שעוברת לי בראש בהקשר הזה היא שתפקידה היה להקפיד שלא לדרוך לי על הרגליים. הגיע/מגיע לי יותר, לא? מה השאלה אם כך? לא בדיוק ברור לי: לחזור, לחכות עוד, לחזור לפגישות פרידה (בשביל מה בעצם?), לא לחזור כלל. ברור לי שהמדיום הזה לא בדיוק מתאים לתשובות חד משמעיות בפרט או בכלל אבל שיתפתי.
שלום, קראתי את הודעתך ובעיקר במשפט של הדריכה על הרגליים ולא יכולתי שלא להזכר בטיפול שלי. השנה הראשונה של הטיפול שלי היתה ממש מצגת של איך לדרוך אחת לשניה על הרגליים. היו כשלים, וקושי, ושוני גדול שגם לה לפעול בדרך שהקפיצה אצלי מקומות כואבים. וכמעט ועזבתי. אבל משהו בכל זאת עצר בי מלעזוב והיום אני שמחה על כך. ה"דריכה על הרגליים" היתה מדוברת ולאט לאט אני למדתי לקבל את המגבלות שלה והיא למדה שכואב ולמה כל כך כואב לי במקומות מסויימים. אני חושבת שבהרבה מובנים, קשר טיפולי דומה לזוגיות - שני הצדדים מגיעים עם המון כוונות טובות, אבל צריך למצוא את התדר הנכון כדי להצליח יחד. אני שומעת לפעמים סיפורים על מטפלים אחרים שמתקרבים לשלמות, שיודעים תמיד להגיד את הדבר הנכון במקום הנכון ואף פעם לא למעוד. אני לא בטוחה שזה באמת ככה. לפעמים זה רק בעיני המתבונן. היכולת לכאוב ולהפגע ולכעוס בטיפול חשובה בעיני מאד, בעיקר אם אפשר לדבר על זה בתוך הטיפול. רק את יודעת מה נכון לך. אולי באמת עם מטפל/ת אחר/ת זה יהיה שונה, יותר מוצלח, יותר כימיה, אבל אולי דווקא הקושי הזה יאפשר לכן לצמוח מתוכו. אין ספק שזה ידרוש מהמטפלת שלך יותר רגישות ונכונות, וזה ידרוש ממך להיות יותר גמישה, אבל לדעתי שווה לחשוב על זה, ביחד איתה.גם אם תחליטי בסופו של דבר לעזוב, תדעי שעשית את כל מה שיכולת במסגרת הזו, ואולי משפ תחפשי לך קשר אחר, שיתאים לך יותר. ועוד הערה: ברור שהטיפול הוא עבורך, ולא עבורה, והצורך בגמישות ובקבלה שלך אותה יכול אולי לקומם, כי אחרי הכל היא שם בשבילך, ולא להפך. אבל אחרי הכל, אין כזה דבר אמא מושלמת, וההבנה של הקושי, מאיפה הוא מגיע ולמה הקבלה שלו והנכונות להתגמש למרות הקושי - כל זה נראה לי כלי לא רע לחיים, לא? גם אני שיתפתי ו..גם לי יצא ארוך :-)
שלום לשתיכן, נראה שהצטרפנו לטרנד המדינה הרוקדת. זה להיט לאחרונה, הא? נחמד לקרוא על שני הריקודים הקצת מגושמים שתוארו כאן. שני הסיפורים מדגימים יפה את האפשרויות השונות הנפתחות כאופק רחב דווקא מכ??ש?לים בטיפול. אפשר באמת להיפרד בידידות ולמצוא פרטנר חדש מוצלח יותר, ואפשר גם לעבור לסגנון ריקוד אחר, או להשתכלל יחד, עד שהריקוד יהיה חלק וזורם. שתי האפשרויות מכובדות ולגיטימיות, ומשתיהן לומדים המון. אני מודה לשתיכן על הכתיבה היפהפיה ועל השיתוף. לילה טוב ליאת
שלום ליאת יש לי אחיין בן שנתיים, כבר מספר חודשים שהוא בגן ,עד השעה 12.00. בימים האחרונים הוא נשאר עוד שעה וחצי בגן (הורים עובדים...). כבר כמה ימים שהוא אוכל ממש מעט, מסרב שיחליפו לו חיתול, מתעורר בבכי, היום הוא לא רצה ללכת לגן . סך הכל, הוא ילד חכם ומפותח לגילו, וגם מפונק (ילד ראשון ...) ההסתגלות לגן היתה קצת ארוכה. אני מניחה (כמו הוריו) שהארכת הזמן שהוא בגן , הכניסה אותו לאיזה משבר, ושאלתי היא איך ניתן לעזור לילד בן שנתיים להתמודד עם זה. מדברים ומסבירים לו אך יש לי תחושה שזה לא מספיק. איך אפשר באופן כללי לעזור לו להתמודד טוב עם שינויים ומשברים "טבעיים"? אשמח לקבל כמה טיפים או המלצה על ספר בשביל הוריו . תודה רבה!
שלום תמר, מאחר ותפיסת הזמן של ילדים בני שנתיים עדיין אינה מגובשת, קשה לי להאמין שהבדל של שעה וחצי נוספות בגן הוא האחראי למצב. יכול להיות שהוריו מלאים אשמה סביב אותו זמן נוסף, והילד מרגיש את המתח דרכם. אני ממליצה לבדוק האם לא קרה משהו אחר, בגן או בבית, שיכול לספק הסבר טוב יותר לשינוי ההתנהגותי. באופן כללי, משברים טבעיים כמו כניסה לגן, לידת אח, מעבר דירה, וכד' מציבים אתגר לא פשוט לפעוטות ולהוריהם. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה, היא להמשיך בשגרת החיים, תוך הקפדה על החוקים והגבולות שהיו נהוגים בבית גם קודם למשבר, יחד עם החמימות והאהבה הנחוצים לו כל ימות השנה. חשוב להבחין בין אהבה, חמימות והכלה, לבין פינוק ורחמים מהם יש להיזהר. ילד שמרחמים עליו מרגיש ראוי לרחמים וחלש. ילד שמצפים ממנו להתמודד היטב וסומכים עליו, סביר שיימצא את הכוחות להתמודד. ספר מומלץ בנושא הוא "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו" של עמירם רביב ועדנה כצנלסון בהוצאת עמיחי. בברכה ליאת
אפ נצא מנקודת הנחה שחיי הנישואין טובים, האם ניתן לומר שגברים בוגדים מסיבה פיזית (רצון להתנסות בחיי מין יותר חוויתיים), ונשים בשל סיבות רגשיות? (חוסר באינטימיות, רצון לקירבה וכו') או שלא כדאי לעשות הכללות?
לדעתי הלא מקצועית, אין סיבה אחת חד משמעית לבגידה. מקובל לחשוב שאצל גברים קיימת הפרדה בין מין לרגש , מה שלא כן אצל נשים. ולכן גברים נוטים יותר לבגוד כדי לספק את הצורך במין במידה והוא אינו עונה על הצרכים/ פנטזיות בחיי הנישואים. לגברים יש גם צורך במין "אנונימי", כלומר פרטנרית למין שאין שום מחוייבות כלפיה ואפשר מדי פעם להיות איתה בסטוץ קצר. לנשים פחות חשוב הסקס עצמו , חשובה הקרבה הרגשית, האינטימיות , המגע ואם זה לא קיים בנישואים , יש נטיה לחפש סטוצים מהצד. אני מודע לכך שהדברים נאמרו בהכללה והם אינם מדוייקים, אבל במקרים רבים זהו המצב. אם חיי הנישואים טובים וקיימת פתיחות בין בני הזוג גם בתחום המיני, יש כנראה סיבות נוספות לתופעה.
הפיסקה האחרונה מעניינת אותי במיוחד. חיי הנישואין טובים, מלאים ומספקים מכל הבחינות ובכל זאת אני פוגשת לא אחת גברים שטוב להם והם "צריכים" גם את הגירוי מבחוץ. גם אני נמצאת לא אחת בסיטואציה שבה אני צריכה לעמוד בפיתוי ולא לבגוד. מה יכולות להיות הסיבות האחרות?
כאשה אומר לך בוודאות שאינני מאמינה במונוגמיה. לא מהפן הפמניסטי ולא מהפן השובניסטי כי אם הריאליסטי. הרצון לכיבוש חידוש וריגוש הנם מניעים רב עוצמתיים. כמו כן הרצון לוודא שאני עדיין אטרקטיבית- שרמנטית ומושכת הנו רצון שאינו בר חלוף ורק מתגבר ככל שנוקפים הימים והשנים עם בחיר/ת לבנו ואנו בלים ומזדקנים! זוגיות שמרנית, פוריטנית ובורגנית- מונוגמית- כבודה במקומה מונח אך לדעתי סטוצים וריגושים מהצד הם הדלק לזוגיות בריאה ומתמשכת והם מעשירים את חיי הזוגיות ותורמים לחיי המין שברבות השנים- נשחקים.
אני מסכימה איתך. אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שסטוצים, פלירטוטים ובגידות מכניסים למערכת הזוגית גם שקרים, ואם הם מתגלים גורמים בדרך כלל לפגיעה קשה בצד הניבגד , לחוסר אמון ופרוק החיים המשותפים, (אלא אם כן יש הסכמה על חיים משותפים פתוחים.).
שלום לכם אני בחור בן 22 שסובל מOCD מגיל 17 וטופלתי בשיטת טיפול התנהגותי קוגנטיבי אך שיטת טיול זו לא ממש עוזרת לי בנוסף טופלתי גם עלידי פסיכולוגית פרטית הבעיה שאני יציג במכתבי איני יודע אם היא קשורה לOCD אז ככה אני בחור בתול אף פעם לא יהתה לי חברה או קשר אינטימי עם חברה כי אני ביישן אבל לא זאת הבעיה היא שאני נגעל ויש לי סלידה והרגשת אי נוחות כשאני חושב על זרע של אנשים אחרים אני גם עושה טקסי הגנה כשאני חושב על מחשבות מסוג זה אני מאוד אבל מאוד נגעל מזה כמובן שאני לא נגעל משל עצמי עכשיו הבעיה שלי היא שאני חושב על מערכת יחסים בין גבר לאישה שבו אני מן סתם צריך לשכב עם בת זוג יגרום לי לחוסר תפקוד מיני במידה והבחורה אינה בתולה ואני יודע שבנוסף התנסתה במין אורלי כל תיאורים שתארתי יכולים מאוד לגרום לי לגועל כשאני יצתרך לשכב עם בחורה שעונה על קירטריונים כמובן שהבעיה תתחיל כאשר יצתרך לעשות חדירה או מין אורלי או אפילו נשיקה ולמה זה יגעיל אותי? כי כשאני ינשק אני יחשוב מי נישק אותה לפני ואם אולי סליחה על ביטוי ואם גמרו לה בפה לפני ועכשיו אני מנשק אותה אותו דבר יקרה גם כשאני ירצה לעשות לה מין אורלי אני יחשוב שגם לפני עשו אותו דבר איתה איתה כל זה נובע משום שאני מאוד נגעל מזרע וכן אישה שהיא לא בתולה חוותה זרע על גופה הרגשה זו גורמת לי חוסר נוחות עם אותה בחורה מכיוון שעוד לא ניסתי גם לשכב עם בחורה איני יודע מה עוד עשוי לקרות כתוצאה מכל ענין הסקס אולי אני יחוש חרדה או הרגשת גועל עם עצמי חשוב לציין כי אינני נגעל מבחורה בשום אופן לא אני מאוד נמשך לבנות רק הבעיה שענין הזרע של אחרים מאוד מפריע ודוחה אותי ומכיון שאני לא מעונין להתחיל ליצור קשר אינטימי רק עם בתולות אינני מעונין להתחיל להגביל את עצמי ליצור קשר רק עם בתולות האם זו בעיה מוכרת ואיך אפשר להתמודד עם אותה בעיה?
שלום נדב, חלק מוכר ו'צבעוני' של הפרעת OCD הוא הפחד מזיהום, שקיבל פומבי בסרטי קולנוע ובצהובונים, שתיארו אנשים הכולאים את עצמם בתוך אורח חיים מוזר וחסר ספונטניות, כדרך להישמר מחיידקים או מזהמים אחרים. כמו שאתה בוודאי יודע, מדובר במצוקה גדולה, ובמחירים נפשיים וחברתיים גבוהים. כיום יש טיפול תרופתי יעיל מאד (תרופות ממשפחת SSRI - מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין) שבמשולב עם טיפול התנהגותי יכול להביא להקלה משמעותית בסימפטומים. אני ממליצה לך בחום לפנות לפסיכיאטר, ולהתייעץ עמו על כך. בהצלחה ליאת
היי ליאת ערב טוב, יש לך אפשרות להמליץ על ספר בתחום הפסיכולוגיה.מכיוון שזה נושא מאוד רחב, אז אולי משהו לגבי ניתוח האישיות- אם את מכירה משהו בסגנון...
ערב טוב (כבר לילה טוב), אישיות היא דבר מורכב ורחב כמעט כמו הפסיכולוגיה :-) יש קורס שלם של האוניברסיטה הפתוחה, שנקרא 'אישיות - תיאוריה ומחקר'. הקורס מיועד לתלמידי פסיכולוגיה לתואר ראשון, והוא נותן מידע רחב על תיאוריות שונות להבנת האישיות ועל כלי מדידה שונים (מבחני אישיות). למיטב זכרוני מדובר בשלושה או ארבעה ספרים. לצערי, איני מכירה ספרות שאינה מקצועית בנושא ניתוח אישיות. לילה טוב ליאת
הי את. ספר מצוין להדיוטות בפסיכולוגיה הוא "סערת נפש" של ד"ר יורם יובל (פסיכיאטר במקצועו). הספר מהנה, קליל וסוחף, משלב סיפורים אישיים ומלווה בהסבר קצר ובסיסי של ההפרעות השונות. הספר נוגע על קצה המזלג בתחומים רבים ומגוונים: דכאון,חרדה,OCD,פוסט טראומה, הפרעות אישיות,סכיזופרניה ועוד.בחלקו הראשון של הספר מתואר ההליך הטיפולי מנקודת מבטו של המטפל עם הסבר קצר על ההפרעה והטיפול, כאשר חלקו השני מוקדש לפסיכיאטריה: הבנת התהליכים המתבצעים במוח, השפעת התרופות וכ"ו. מומלץ ביותר. מילי
הייתי בעברי בטיפול פסיכולוגי שנמשך כולו 4 פגישות בגלל שהמטפלת היתה חצופה ורעה. בפגישה הראשונה סיפרה לי סיפורים על עצמה,על בת שלה,יחסיה עם בעלה וזה במקום להתעניין בי לעזור לי.פעם היה אצלה פציינט לפני והיא נשארה איתו רבע שעה על חשבון הזמן שלי,היתה מסיימת לי את הפגישות אחרי חצי שעה במקום חמישים דקות שמגיע לי,פעם נתקע לה המחשב והיא נתנה לי לחכות עשרים דקות עד שהיא סידרה אותו בזמנו הייתי מובטלת ודיברתי על זה בטיפול אז היא אמרה לי"במה את רוצה לעבוד,מה את כבר יודעת לעשות"בנימה מזלזלת.היום אני כן עובדת וכן הצלחתי למרות האטמירות המגעילות שלה.אם רתם שואלים את עצמכם למה אני מספרת לכם את זה.אז משום שיש לי רצון להתלונן עליה כנקמה על הסבל שגרמה לי.אני שוקלת היום טיפול נוסף ואני פוחדת להיתקל עוד פעם ביחס כזה.האם כדאי להתלונן או להשאיר את המצב ככה ולתת לה לפגוע באנשים אחרים?אני מתלבטת ואשמח לקבל כמה שיותר תשובות ודעות.תודה
אני אומרת לדווח לאנשים הנוגעים בדבר!
שלום מישהי, טוב שהצלחת לזהות מהר שמדובר במטפלת שאינה מתאימה לך. נקמה היא רגש אנושי ולגיטימי, ולעיתים היא מניעה אותנו לפעול בנחישות יוצאת דופן. אני מקווה שתצליחי למצוא לך מטפלת אחרת ראוייה, שתחזיר לך את האמון והביטחון בקשר הטיפולי. כל טוב ליאת
שלום לך אני מוצאת לנכון להגיב לך בגלל שנתקלתי בתופעות דומות אצל מטפל שהייתי אצלה לפני שמונה שנים בערך. הגברת סיפרה לי על הבן שלה שעזב לניו יורק וחי שם וכמה קשה לה בלעדיו היא בכתה בפגישות על כך שהיא מתגעגעת אליו. בנוסף בפגישה הראשונה שלנו היא בדקה את הידע שלי בתנ"ך כן כן ... משהו עם משה ויציאת מצריים. דבר נוסף היא הייתה נרדמת לי בפגישות, פשוט ככה העיניים נעצמות ... והנורא מכל שבאחת הפגישות אמרתי משהו בסגנון:" אני מרגישה לא חשובה בעולם הזה" והתגובה שלה הייתה הירדמות.... רוצה עוד??? פעם הגעתי אלייה והיא לא הייתה בבית (שם היא קיבלה מטופלים) חיכתי אולי שלושתרבע שעה ואז נסעתי משם. אחר כך התברר שהיא נתקעה איפה שהוא ולא טרחה להתקשר. היום האישה הזו לדעתי בת 65 בערך ואני מה זה מקווה שהיא יצאה לפנסיה. הנורא מכל שגיליתי שאותה גברת לא הייתה פסיכולוגית קלינית.... אל תפחדי ללכת לפסיכולוגית אחרת. שלוש שנים אחרי זה נזקקתי נואשות לטיפול והגעתי לפסיכולוגית נפלאה ומקצועית שעזרה לי רבות. תזכרי שלא כולם כאלה...
שלום אני בסיום טיפול שנמשך 3 שנים בערך, זה מאוד קשה לי אבל אני מסתדרת בינתיים. יש לי רק עוד 2 פגישות ואני מתה מפחד שזה יגמר. (פגישות מעקב). היא הקדישה לי יותר מהזמן הדרוש (הייתי אחרונה) ואני אוהבת אותה עד כמה שזה מוזר. חשבתי עליה כל הזמן לפעמים בצורות לא מובנות. יכול להיות שהמצב עכשיו משתנה? ומה אני יכולה להסיק מזה שהקדישה לי יותר מהזמן המקובל? אולי פשוט היא רצתה לעזור יותר? לא יודעת. תודה מראש
שלום לך שואלת, ברכות על הגיעך לחגיגיות של סיום הטיפול. זהו הישג חשוב שאין להקל בו ראש. אהבתך למטפלת אינה מוזרה כלל, בעיקר על רקע העובדה שהיא העניקה לך תחושה של 'בת' מיוחדת, הזוכה לפינוק של מס' דקות נוספות בסיומו של יום עבודה ארוך. כדי לדעת מדוע עשתה זאת, תוכלי לשאול אותה באחת משתי הפגישות שנותרו. אני מניחה שהיה כאן שילוב של חיבה ונסיבות חיצוניות מאפשרות (היית המטופלת האחרונה ביום). החשש שלך מפני הבאות מובן וטבעי, אבל בין השורות אפשר לחוש גם בהשלמה בוגרת עם הפרידה הבלתי נמנעת. אז קחי הרבה אוויר, וצאי לדרך ! בהצלחה ליאת
בני הוא בן (7) יש לו בעיית ראייה ,אין ביכולתו לשמור על בגדים,ידיים או חפצים נקיים. ולאחרונה הוא הפך להית עצבני ורגיש מאוד.הוא התחיל לקרוע או לעשות חורים בבגדיו.דבר זה שגורם לי להרבה דאגה . אני מבקשת שתייעצו לי בנושא זה על מנת לעזור לבן שלי... תודה לכם
שלום! רציתי לדעת מה ההבדל בין טיפול של פסיכולוג קליני לבין עו"ס שעוסק בפסיכותרפיה? למי מיועד הטיפול של כל אחד מהם?
ערב טוב, ככלל, מי שמורשה לעסוק בפסיכותראפיה (טיפול בשיחות) הם פסיכולוגים קליניים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים שלמדו תואר שני במגמה קלינית. עיקר ההבדלים ביניהם: * רק פסיכיאטרים הם רופאים, והם היחידים הרשאים לתת גם טיפול תרופתי. * הפסיכולוגים הם מי שמורשים לעשות גם אבחונים פסיכודיאגנוסטיים. ברמת הטיפול השיחתי, לא צפויים הבדלים מרחיקי לכת (מעבר להבדלים בינאישיים). בברכה ליאת
שלום לך, הייתי רוצה להסב את תשמת ליבך בנוסף למה שליאת כתבה. גדעון נתן לי פירוט לפני מספר ימים בנושא: http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/591/xFT/542283/xFP/542346
שלום אני מקווה שזה הפורום הנכון לשאלה שלי. אני סטודנטית בת 20+. בשנים האחרונות יש לי בעייה של "פחד קהל". כל פעם שאני מרגישה שיש לי הרבה תשומת לב, אני פשוט מסמיקה בטירוף (מגיעה לצבע של עגבניה תוך כמה שניות) - למשל - אם אני עונה על שאלה בכיתה, כשאני מדברת בפורום של כמה אנשים. אני רוצה לציין שכשהייתי צעירה יותר לא היתה לי בעייה - בתקופה ביה"ס ניגנתי בקונצרטים, בתקופת הצבא העברתי די הרבה הרצאות והכל בלי בעיות, ורק בשנתיים-שלוש האחרונות זה ממש מציק לי (בערך מאז שהתחילו הלימודים). מה אפשר לעשות בעניין? תודה מראש, הדס.
שלום הדס, ההסמקה היא תופעה פיזיולוגית במהותה, אך היא מופיעה בהקשרים של מצבי לחץ ומבוכה גדולה מול אנשים אחרים. הכותרת שבחרת משקפת את הבעיה האמיתית, ואליה יש לכוון גם כשחושבים על טיפול. הטיפול בתחום החרדה החברתית הוא קוגניטיבי-התנהגותי בעיקרו (עם או בלי תרופות). טיפול קבוצתי (סדנא) עדיף. לפעמים ניתן לשלב טכניקות של היפנוזה או ביו-פידבק כדי לנסות 'ליירט' את תופעת ההסמקה. לטעמי, יש משהו חינני בהסמקה, ואם אנחנו לומדים לחיות בשלום עם הנטייה הזו, החשש ממנה פוחת, וכך גם עוצמתה ושכיחות הופעתה. בהצלחה ליאת
איך קורה שאני מתאהבת בגברים שאינם מעוניינים בי וגבר שאני מעוניינ בו ומתאהבת בו אינו מעוניין בי?למה זה קורה לי?? מישהו יכול להסביר את הסוגיה הזו???
תופעה מוכרת המאפיינת במיוחד את אלה שעדיין לא מוכנים ולא בשלים לגמרי להיכנס לקשר. ובקיצור, הנטיה לרדוף אחר הבלתי מושג זה הרי הכי בטוח ולא מחייב. אפשר גם להתאהב וגם להרגיש מסכנה. ובעצם, יותר מזה אף אחד לא דורש ממך (הכוונה - מעבר לזה אינך נדרשת לקחת אחריות ולהכנס לקשר עמוק עם מחויבות רצינית.
דנה יקרה, נדמה לי שתוכלי למצוא הסבר מספק בשתי התשובות שניתנו בהזדמנות אחרת. אם יהיו שאלות נוספות אשמח להשיב הלאה. לילה טוב ליאת http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/579/xFT/535063/xFP/535093 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/562/xFT/525012/xFP/525008
האם בררנות אכן משקפת בעיה בדימוי העצמי?או יש לכך גורמים נוספים?
הכרתי לפני מספר ימים מישהי באירוע,והשיחה היתה נעימה עם תחושה טובה לשני הצדדים,בשיחת טלפון ביום שלאחריו,נראה כי העובדה שהיא עובדת יותר שעות מפריע לה,וגם העובדה שאני מדבר על האקסית שלי,בחורה שאותה מאוד אהבתי מפריע לה,אין לי שליטה על זה מכיוון שהיא מזכירה לי מאוד את חברתי הקודמת, ההשוואה באה באופן ספונטני, שאלתי האם קיים מצב בפסיכולוגיה שבו מתנהגים עם דפוסי התנהגות גם שליליים של בת הזוג הקודמת עם הקשר הנוכחי,בידיעה שאהבתי את הקודמת? ומה ניתן לעשות כדי להיפטר מדפוסי התנהגות אלו כדי שלא יפריע לקשר נוכחי? האם העובדה שזה מפריע לה שאני מדבר על האקסית זה מעיד על קנאה לא בריאה? האם היה נכון יותר לקבל אתהדברים ולהקשיב?
הכי בריא שלא תדבר על האקסית בכלל, בעיקר שאתה יודע שזה מפריע לחברה החדשה.
ירון אני לא מכירה הרבה בנות שיקבלו את זה שאתה מעלה נוסטלגיות על האקסית שלך (כמובן שאם זה אזכור חד פעמי זה לגיטימי אבל אצלך אני מניחה שזה לא המקרה), משום שזה מראה שאתה עוד לא בשל לקשר חדש.כמו שציינת,אתה רואה בה את ההשתקפות של חברתך הקודמת ובכך מעמיד אותה במצב לא נעים, בתחרות עם דמות אידיאלית שהיא אינה מכירה ושאין סיכוי ש"תנצח" אותה.
ערב טוב ירון, כל נערה או אישה אוהבת לחוש נחשקת ומחוזרת בזכות סגולותיה הטובות, ולא בשל היותה חיקוי זמין למשהו אחר בלתי מושג. אני לא חושבת שמדובר בקנאה לא בריאה, אלא בציפייה טבעית ונורמלית מבן-זוג לדייט. אתה מרגיש שהדיבור על האקסית הוא חלק מהשוואה בלתי נמנעת ובלתי נשלטת, אבל אני מצטרפת לים ולמימי הסבורים שמוטב לנסות ולהתגבר על הדחף. אם אתה ממשיך לראות אותה כבת-דמותה של האקסית, אולי אינך פנוי עדיין לקשר חדש, ואתה מבקש לשכך באמצעותה את כאב הפרידה. חומר למחשבה ליאת
שלום ליאת אני מבין שזה לא לעניין לדבר על האקסית,אך שאלתי היא האם קיים איזו שהיא סיבה שבה אני עושה זאת מכיוון שהאקסית הייתה עושה זאת לי ,כלומר מדברת על האקסים שלה ,האם אני באופן תת מודע מנסה לחקות את דפוסי ההתנהגות שלה על האחרות בידיעה שבדרך זו היא גרמה לי לאהוב אותה מאוד,ואני רוצה ליצור את אותה משוואה של יחסים של אהבה עם האחרות בקשר?
אני נמצא בטיפול פסיכואנליטי. המטפלת שלי עדיין לא החליטה אם יש לי אספרגר או הפרעת אישיות סכזואידית. רציתי לדעת מה ההבדל בין השניים והאם יש חשיבות טיפולית באבחנה?
אספרגר ז הסוג של אויטזם (כך נדמה לי) מה זה קשור לפסיכולוג. אם היא בספק אני לא מבינה מדוע היא לא שולחת אותך לבדיקה אצל נוירולוג?
שלום אבי, אספרגר היא הפרעה אחת מתוך קטגוריה של הפרעות התפתחותיות רחבות היקף (pdd) המאופיינות בדפוסי תקשורת לקויים ובכישורים חברתיים שאינם מתפתחים בצורה תואמת כבר בילדות המוקדמת. אנשים הסובלים מאספרגר יהיו עפ"י רוב בעלי יכולות אינטלקטואליות טובות וכושר הסתגלות בסיסי תקין, אך עם ליקוי ממשי בהתקשרות החברתית ועם דפוסי התנהגות חזרתיים אופייניים. האישיות הסכיזואידית מאופיינת בדפוס של הסתגרות, ניתוק ונסיגה חברתית. במקרה כזה נראה מערך של התנהגות מתבודדת, חוסר רצון במגע חברתי (אפילו סלידה ממנו) וחוסר הנאה מיחסים אינטימיים. בשני המצבים הללו, קיים חוסר חמור בהבנה חברתית ובהדדיות, ועיסוק בתחומי עניין מוגבלים בצורה יוצאת דופן. ככל הידוע לי (וטרחתי אף לבדוק למענך בכתובים) ההבחנה בין שתי התופעות הללו קשה ולא תמיד אפשרית, ולכן ההתלבטות של המטפלת שלך בהחלט מובנת. צר לי שאיני יכולה לסייע יותר ליאת
לליאת, תודה על תשובתך, אך לא ענית לי אם לאבחנה המבדלת יש חשיבות מבחינה טיפולית. כלומר, האם הטיפול יכול להשתנות אם נדע את האבחנה המדוייקת, או שאין לכך חשיבות? בשתי האבחנות הטיפול הוא אותו טיפול?
האם כאשר עוזב אותך חבר אתה עובר תהליך של אבל מסוים?
כן, בהחלט. כל פרידה כרוכה באבל קטן. ולכן צריך לקחת את הזמן ולעבור את התהליך בשלמותו. הזכרונות מהמקומות שביקרתם בהם יחד, החוויות שעברתם, הרגשות שחלקתם ביניכם, השפה המשותפת, הבילויים, השמחות והצער המשותפים - יציפו את הזיכרון עוד זמן רב וההבנה שכל זה נגמר - גורמת לתחושה קשה על עצב ושל אבל קטן. במקביל, חשוב לתרום את האנרגיה הזו לכיוונים חיוביים - לבנייה מחודשת של יחסי חברות חדשים.
ערב טוב, התשובה של עמית מאד ממצה, ולשמחתי אין לי דבר להוסיף. מקווה שצער הפרידה יתחלף במהרה בשמחה של התחלות חדשות. יישר כוח ליאת
למה אני תמיד לוקחת קשה את כל מה שאומרים לי? למה כל מילה קטנה שאומרים לי בצחוק אני לוקחת ללב? למה אנ מתביישת מאנשים מסוימים ולא יכולה לדבר לידם ואני רק מגמגמת כמו טיפשה. עם אנשים מסוימים זה לא קורה יש לי המון חברות אני תקועה רק מסוימים ואילו עם אחרים שאני גם לא מכירה ואם הם נחמדים אני מתחברת בקלות. מה זה?איזה בעיה יש בי?
זה מצביע על חוסר ביטחון עצמי ואי השלמה עם האני שלך ועם התדמית שלך. טיפול מול פסיכותראפיסט יכול לעזור לך לבסס את האמון והביטחון בעצמך, לקבל דברים בפורפורציה המתאימה (וגם לדעת לקבל ביקורת בלי להעלב, לגמגם וכו') ויפתח לך דף חדש של מערכות יחסים קלות וזורמות.
שלום רעות, בראשית דברייך את מתארת רגישות ופגיעות רבה, המלוות אותך *תמיד*, אך בהמשך את מציינת שזה לא קורה לך עם כל האנשים, אלא רק מול אנשים מסוימים, זרים או לא נחמדים. כולנו נעדיף לשהות במחיצת אנשים קרובים, מוכרים ונחמדים, ולהימנע מחברתם של מי שגורמים לנו שיתוק, פגיעה או מבוכה. במובן זה אינך שונה או חריגה. את מציינת שאת ביישנית וחסרת ביטחון, וניתן להניח שהמעגלים החברתיים שלך, בהם את מרגישה נינוחה ומשוחררת, מצומצמים יותר. דרך מומלצת במיוחד להתמודד עם קשיים מסוג זה, היא קבוצה או סדנת התמודדות עם חרדה חברתית או קשיים בינאישיים. סדנה כזו מאפשרת 'להשתפשף' בקשיים שתיארת באווירה ידידותית ומבוקרת, וללמוד עוד על עצמך גם דרך עיני האחרים. בהצלחה ליאת
מדוע אם אדם חושב שמבחינה חיצונית הוא נראה טוב ומושך, יכול לסבול מדימוי עצמי נמוך?
שלום אדם, כמו שכבר הזכרנו כאן לא פעם, דימוי עצמי נבנה במהלך שנים ארוכות של התפתחות, ואינו נשען רק על מראה חיצוני או על המציאות האקטואלית. ברוב המקרים דימוי עצמי בעייתי הוא תוצאה של חוויות חוזרות (מוקדמות ומאוחרות) של כישלון, דחייה, תחושת חוסר ערך וחוסר אונים. לפעמים מראה מצודד ומושך עלול להחמיר את המצוקה, בהיותו מרחיב את הפער בין החוויה הפנימית לבין המציאות החיצונית ("למרות שאני נראה טוב, אני חסר כשרונות, לא מוצלח, ואיש לא רוצה בקרבתי"). טיפול פסיכולוגי דינמי יכול לתת מענה טוב לסוג כזה של תפיסה עצמית, ולשפר במידה ניכרת את החוויה. בברכה ליאת
שלום, יש לי חברה שסבלה מעבר מבולומיה. לפני כ5 שנים. יכול להיות שעכשיו התופעה חזרה אליה? אתה יכול לפרט קצת על התופעה וממה היא נובעת.למיטב ידיעתי זו בעיה בדימוי העצמי. או שישנם גורמים נוספים? אולי בגלל מוות של מישהו קרוב התופעה חזרה לה? או שבעצם היא לא חזרה לה , אלא היא רק בדיכאון.
שלום לשואלת, בולימיה היא הפרעה עם אפיון כרוני של עליות ומורדות, ואצל בערך כשליש מהבנות נראה מהלך חוזר ונשנה של התקפים. זוהי הפרעה הקשורה הן בדימוי עצמי בעייתי והן באי-יציבות רגשית, כאשר ההתקפים הבולימיים משמשים באופן מוזר כמפחיתי מצב רוח רע. לכן, מצבים רגשיים קשים כמו דיכאון, חרדה, מתח, בדידות ואפילו שיעמום, עלולים לזרז את ההתקף הבא. מוות של אדם קרוב יכול, אם כן, להוות טריגר להתפרצות חוזרת של הבולימיה. חשוב לזכור שפסיכותראפיה יכולה לעזור במידה רבה, וכדאי להפנותה לקבל עזרה. בברכה ליאת
לרופאי הפורום שלום רב! אני בחור בן 20, לפני כ11 שנה עברתי תאונת דרכים בה אוטו פגע בי מאחור כהולך רגל, לאחר הפגיעה, עפתי כ5 מטרים קדימה, לא היו פגיעות פיזיות, לפחות בבדיקות שנערכו לאחר מכן. אך מזה 11 שנה אני סובל מאוד מתופעות קשות מאוד שבהם אני חייב לשבת או לשכב, התופעות פקדו אותי בהתחלה כמה פעמים ביום, לאחר מכן כמה פעמים בשבוע, עד שלפני כ3 שנים הם פסקו, אך לפני כשנה וחצי חזרו התופעות, בהתחלה רק כשאר הייתי חולה, או כאשר היה קילקול קיבה וכו', כעת התופעות חזרו להטריד אותי כמה פעמים בשבוע בעוצמה חזקה ללא קשר לכלום, הייתי מטופל לפני שבע שנים בטיפול פסיכולוגי שנמשך כ 4 שנים. תיאור התופעה: התופעה באה בפתאומיות בתור התקפה ובגלים, במהלך ההתקף יש גלי חום, רעד בגוף, אקסטזה של חושים של כל הגוף, דפיקות לב חזקה, הרגשת אדרנלין בדם, הרגשת שינוי מרחב (החדר ניראה אחר) דומה אף לשיא מיני ,עם אותה רמת הרגשה אך לרעה, ההתקף יכול להיות בין 10 דק ולהימשך כשעה עם רמות שונות של "גלים קטנים" שלא נותנים מנוח. לאחר החלטה של להתחיל עוד פעם להבין מהי התופעה, הייתי אצל רופא והוא הפנה אותי לפסיכיאטר, לפי איבחונים הקודמים מדובר בתופעת "פאניק אתאק", השאלות שיש לי האם זו היא ההבחנה? כיצד ניתן לטפל בעניין? (הומאופטי, תרופתי קל) אני עומד מול שירותי הצבאי ואמור לדווח זאת לצה"ל, למרות רצוני לא חושב כי אוכל להתמודד עם זה בצבא(בהתקפים של מספר פעמים בשבוע) לצערי ברצוני ללכת לקצין בריאות הנפש ולהשתחרר, האם על סמך האיבחון יהיה ניתן להשתחרר מהשירות( אני רוצה להדגיש כי כל חיי הייתי ציוני, מפקד תנועת נוער, וההחלטה קשה מאוד לגבי ואינה מתוך אי רצון לשרת בצבא). התשובה מאוד מאוד חשובה לי, ותודה מראש. יוסי
יוסי שלום, בהחלט יתכן שמדובר ב- panic attack/התקף חרדה/התקף פאניקה, אך את האבחנה צריך כמובן לתת הפסיכיאטר המטפל לאחר שנשללו כל בעיות רפואיות אפשריות. הטיפול המועדף הינו טיפול פסיכולוגי בגישת CBT (כלומר גישה התנהגותית קוגנטיבית). ניתן גם לשלב טיפול תרופתי. (תלוי בגישה של הפסיכולוג המטפל, בעוצמת ההתקפים ומשתנים נוספים). יתכן שהתקפי הפאניקה קשורים לעצם הגיוס המתקרב. בכל מקרה אין צורך לקשור מיידית בין התקפי הפאניקה לבין שחרור מהצבא. ניתן לטפל ולעזור לך עם ההתקפים, בלי שהדבר מחייב שחרור בהכרח. בהצלחה, גדעון
האם כדאי ללכת לפסיכולוג שאחד מבני המשפחה הלך אליו?
ד שלום, בדרך כלל זו לא האופציה המועדפת. הרציונאל לכך הינו שבטיפול כל אחד זקוק למקום שיהיה רק שלו. כאשר אחד מבני המשפחה מטופל אצל אותו פסיכולוג עלולים לעלות רגשות שיכולים לעשות את הסיטואציה הטיפולית ליותר מורכבת. כך שלדעתי היה רצוי לעשות הפרדה ושכל אחד יטופל אצל פסיכולוג אחר. בברכה, גדעון
שעובד/ת דרך קופ"ח כללית. רצוי פסיכולוגית. אודה על המלצות!!! תודה ויום נעים, ק'
ק שלום, אנו לא נוהגים להמליץ בפורום על מטפלים. יתכן שמשתתפי הפורום ישלחו לך מייל לדוא"ל שלך עם המלצה. בברכה, גדעון
שלום, שלום, ברצוני לקבל איבחון פסיכולוגי של ילדה בת 4 עפ"י הציור שהיא ציירה. את הציור אפשר לראות בקישור הבא: http://albums.tapuz.co.il/Albums/getImage.asp? a=416159&b=0&c=808910.jpg&d=68.-2.-10.-2.-1.-9.-10.- 12.48.54.45.78
להלן הקישור של הציור: http://albums.tapuz.co.il/Albums/getImage.asp? a=416159&b=0&c=808910.jpg&d=68.-2.-10.-2.-1.-9.-10.- 12.48.54.45.78
אבי שלום, זה יהיה לא רציני ולא מקצועי מבחינתי לאבחן ילדה דרך ציור אחד באינטרנט. בברכה, גדעון
שלום גדעון, אם היה מתקשר אליך בבכי מטופל שלך על מנת להקדים את מועד הפגישה. האם היית שואל אותו בטלפון מה קרה(האם זה נהוג לשאול בכלל בטלפון, או שאין כלל כללים), או שהיית מחכה לפגישה עצמה בכדי לדבר איתו?
מישהי שלום, (האם זו תמיד אותה מישהי?) כן, נראה לי שהייתי שואל בטלפון מה קרה ולא מתעלם מהבכי. וגם בזה אין כללים. כל פסיכולוג לפי שיקול דעתו. בברכה, גדעון
כן זו אותה מישהי...מאתמול אני התקשרתי אל המטפלת ואפילו היא לא שאלה מה קרה...כאילו לא אכפת לה ממני..
ציטוט מהדוקטור: הפרעת אישיות תלותית בפני עצמה היא הפרעת אישיות קלה הרבה יותר מהפרעת אישיות גבולית. היא נמצאת באשכול ג' (הקל ביותר) של הפרעות האישיות, שמאפייניו חרדה ופחדנות את הפרעת האישיות התלותית מאפיינים, בין היתר, קושי בפרידה ביחסים, קושי להיות לבד, שיעבוד הצרכים לאחרים כדי להמשיך את מעורבותם ביחסים, חוסר החלטיות. הקושי בפרידה והקושי להיות לבד מאפיינים גם את הפרעת האישיות הגבולית, אך זו כבר שייכת לאשכול ב', שנמצאות בו הפרעות קשות יותר. האנשים הסובלים מהן הם דרמטיים, רגשניים והפכפכים, התנהגותם אימפולסיבית, לעיתים אנטי-חברתית, צבעונית, עוצמתית ומביאה להתנגשות רבה יותר עם החוק ורשויות בריאות הנפש. את האישיות הגבולית מאפיינים אימפולסיביות, כעס שלא במקומו, תנודות קיצוניות במצב הרוח, תחושות מתמידות של שעמום, ניסיונות פגיעה עצמית או התאבדות. במילים אחרות, הסובלים מהפרעת אישיות גבולית הם גם תלותיים, אך התנהגותם ורגשותיהם הרבה יותר קשים להתמודדות ולטיפול.-סוף ציטוט. אני אישית לוקה בהפרעת אישיות גבולית ורחוקה שנות אור מלהיות אישיות אנטי סוציאלית אינני הפכפכית, אני אכפתית, אמפאטית וסימפטית. אני באופיי ובדעותי- עצמאית, מחליטה בכוחות עצמי ולא חוששת להיות לבד. אני אכן בעלת תנודות חדות וקוטביות במצב הרוח ולעיתים אף אימפולסיבית- אך באותה מהירות מסחררת שאני נוחה לכעוס, אני נוחה לרצות וזה סוד הקסם של בעלי ההפרעה. האם אני לדעתכם היוצאת מן הכלל שלא מעידה על הכלל או מה שמתקבל יותר על הדעת: שמתייחסים ביתר זילות להפרעת אישיות תלותית ומגמדים אותה למול הפרעת אישיות גבולית?כאשר בפועל ומניסיון הנה הפרעה קשה יותר?
לגבולית שלום, כבודן של שתי ההפרעות במקומן מונח. בברכה, גדעון
שלום, "יש" לי חבר (כשנה) שלפני שבועיים הפסיק להתקשר אלי (נסיתי מספר פעמים ליצור איתו קשר בטלפון ו SMS באותו יום ולמחרת לאחר שכעס) אמרתי לו שמחקתי בטעות EMAIL מחשבונו ועל זה כעס וטרק לי את הטלפון, בגלל חוסר הבנתו במחשבים אינו יודע כי ניתן לשחזר את הקובץ ללא בעיה, אבל למרות שמיד פתרתי את הבעיה ושיידעתי אותו בהודעה טלפונית, אינו מוכן לשמוע, להבין ולדבר איתי. האם יש דרך להבין קיצוניות מוגזמת כזו, בין חברים רצוי לדבר ולהבהיר נושאים עם בעיה, ולא להתנתק בפתאומיות ולאורך זמן ומה הגבול לשתיקה? האם יש תשובה לכך או הסבר? איך עלי להמשיך מכאן? עלי לציין כי זו תבנית די מוכרת לי באופיו (ממספר מקרים שסיפר לי אם חברים ובנושאים מקצועיים) , אבל לא תארתי לי שגם עם חברה לחיים זה גם כך! ז"א לי זה יקרה? (נ.ב: חברי מצהיר בפני אין ספור הצהרות אהבה אבל כנראה, לעניות דעתי, לאהבה זו אין מספיק כח להתגבר על משברים שנוצרים ע"י האגו והכעס) מקווה לתשובה תודה, דנה
דנה שלום, קשה לקבל ולהבין התנהגות כזו אצל חבר לחיים. גם אם עשית מעשה שלא יעשה (ומחיקת אי-מייל והחזרתו עדיין לא נחשבת אצל רוב האנשים מעשה קיצוני ) - עדיין נדרשת היכולת ממנו להתייחס לכך באופן בוגר. מכאן ניתן ללמוד שאחת היכולות החשובות בזוגיות הינה היכולת לריב (ואולי יותר נכון לדבר ולהיות בתקשורת פתוחה וטובה, גם לאחר ובתוך ריב) . מה את יכולה לעשות? לכתוב לו, sms או מכתב. להסביר את עמדתך. זכותך גם לכעוס על תגובה כזו קיצונית ולשאול אותו איך תגובתו מתיישבת עם הצהרות האהבה שלו. מקווה שהעיניינים יסתדרו, תעדכני אותנו, בהצלחה, גדעון
שלום, אני הייתי מאושפזת מסר חודשים בשל הפרעת אכילה. השתחררתי לפני כמה שנים והבעיה לא נפתרת. איני מעונינת לחזור למסגרת הבי"ח אבל אשמח להיפגש עם פסיכולוג. אני חברת כללית מושלם ונאמר לי שם שכל פגישה תעלה 160 ש"ח 30 טיפולים בשנה. ברצוני לדעת אם יש אופציה זולה יותר. תודה
שלום רב, זוהי יחסית אופציה זולה. ישנן עוד שתי אופציות שכדאי לבדוק:1. טיפול בתחנה לבריאות הנפש במקום מגורייך. זה אמור להיות חינם, אך רשימת ההמתנה ארוכה. 2. טיפול דרך השירות הפסיכולוגי או שירותי היעוץ לסטודנטים באוניברסיטה הקרובה למקום מגורייך. תלוי אוניברסיטה ובשאלת היותך סטודנטית, אך גם זה יכול להיות זול יותר. בברכה, גדעון
עדי תקראי מה שרשמתי לך בפורום זה אבל יצא לי ההודעה למעלה בפורום רשום לעדי ממילי מירושליים בהצלחה עדי גם לי יש ג'יפה על הנשמה
מצטערת לשמוע שזה קורה גם לך.אבל אצלך לפחות יש על מה לחיות ויש לך מטרה בחיים(עבודה,בעל,משפחה)לי גם את זה אין מה שמגביר אצלי עוד יותר את תחושת התסכול. קראתי בעיות את המכתב שלך ואני מזדהה עם כל מילה שכתבת.עניין המראה החיצוני נורא מעסיק גם אותי,למרות שאני מקבלת המון מחמאות על המראה החיצוני,תמיד אני מרגישה שמשהו חסר בי,אני רוצה להיות איזה אחת מושלמת ואין מצב שאני יהיה כזאת וזה מה שכל כך מתסכל אותי.
לעדי תודה שקראת נשמה אני מקווה שתתגברי על כל הבעיות וגם לך יום אחד תהיה משפחה משלך אבל שלא תחשבי שדרך משפחה את תבריאי ההיפך המשפחה יותר מלחיצה ואין לך זמן לעצמך ואין זמן אפילו לנוח אפילו אם את חולה חלילה. עכשיו שאת לבד את יכולה ברגע של חרדה אפילו ללכת בחוץ או לאיזה חברה ולהירגע עם ילדים ובעל את לא חופשיה לעשות כרצונך אז נצלי את הזמן למחשבות חיוביות כל עוד את לבד כשתגיעי למשפחה משלך את אמורה לתת את כל כולך לילדים ולבעל ולעבודות הבית ולשיגרה אני מקווה שתצליחי חמודה בהצלחה אם יש לך שאלה אני תמיד אשמח לענות אני באופן יום יומי נכנסת לפורום זה או לפסיכיאטריה או לקרגיולוגיה ביי מילי
שלום עדי גם אני כמוך בידיוק!!! אני ניראית נחמד רזה חטובה אבל יש לי בטחון ירוד בדיבור או שיחה עם אנשים זרים ואפילו קרובים שאני איתם יום יום כגון הבוסים שלי וחבריי לעבודה כשאני מתחילה לדבר אני פוחדת שאני לא מענינת או שאני מדברת בהתלהבות יתרה על נושאים לא מענינים אחרים כמו דברים אישיים שעוברים עליי. כשאני משוחחת עם אנשים אני ישר חושבת שהם צוחקים עליי בלבם על השיניים שלי או על האף הארוך שלי ואני מתחילה או לגמגם או שיש לי פתאום הפרעות בעיניים ומיצמוץ בעיקר עם הבוס פונה אליי אני נבוכה מאד ולא מסתכלת לאנשים בד"כ בעיניים חוץ מלבעלי. אני פונה גם לד"ר שתענה לי בבקשה תודה חסרת בטחון דרך אגב יש לי מקצוע ואני מתביישת לחפש עבודה ולכן אני עובדת בניקיון דבר שלא מתאים לי אך אין לי ברירה בהצלחה לכולם מילי מירושליים
מילי שלום רב, תחושת חוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך יכולה להשפיע רבות על הדרך בה אנו מציגים את עצמנו בחברה ובעצם כמעט על כל תחום בחיינו, כולל הביטוי העצמי במישור המקצועי. הדבר ניתן לשינוי ע"י עבודה בתוך מסגרת של פסיכותרפיה. הייתי ממליץ לך לשקול פניה לטיפול נפשי אצל פסיכולוג קליני ובכך לעשות צעד לקראת שינוי פנימי. בברכה, גדעון
שלום אני לוקחת בד"כ חצי כדור ואבן כל 3 ימים או לפעמים יש שבמשך שבוע לא נגעתי בואבן (אם עובר עליי שבוע רגוע מחרדות היפוכונדריות) לאחרונה לקחתי חצי ואבן פעמיים ביום חצי בבקר וחצי בערב בגלל שהחרדות היו די קשות לאחרונה וזה התבטא ברעד ובחילה, וקצת דיכאון, העלתי את המינון בשלושת הימים האחרונים רציתי לשאול אם בגלל שהעליתי את המינון אז אני מרגישה תחושה של רעד חלש בעיקר ברגליים רק במצב עמידה וקצת חולשה ונימנום. יש לציין שאני קצת מצוננת עכשיו אולי בגלל זה או יכול להיות שאיזה וירוס מיסתורי תקף אותי? אני בריאה בד"כ חוץ מחרדות היפוכונדריות קלות, האם זה בגלל הואבן אם כן מתי תפוג ההשפעה לא לקחתי ואבן מאתמול ועדיין רועדות לי הרגליים וקצת חולשה כללית ווסר שקט ואתמול גם היו לי קצת כאבי ראש שחלפו. מה לעשות? מודאגת מאד
מילי שלום, הידע שלי בתופעות לואי של טיפול תרופתי הינו מוגבל לצערי. נסי לשאול בפורום פסיכיאטריה. תרגישי טוב, גדעון
אני נוהגת לשקר באופן כפייתי.שקריי נובעים מדימוי עצמי נמוך וע"י השקר אני מצליחה לבנות לי דימוי טוב יותר.החלטתי שאני מפסיקה לשקר שקרים חדשים אבל אני חייבת להמשיך עם השקרים הישנים.אני פוחדת שהשקרים יתגלו ויתפוצצו לי בפרצוףכידוע לשקר אין רגליים ויש לי פחד להיתפסושארגיש חסרת אונים.אני מפחדת שאמעד עוד פעם ואשקר שוב,אני כיום דיי מסובכת הכנסתי את עצמי לכך ששקר גורר שקר ועוד אחד ועוד אחד...וכל שקר נוסף אמור לחפות על השקר הראשון ולהמשיך אותו.חשוב להדגיש שהשקרים נוגעים אך ורק אלייוחלילה לא נועדו לפגוע באף בנאדם,שיקרתי רק כדי להרשים את הסביבה ולפאר את עצמי.אני מודעת לזה שאני לא בסדר.אני מתביישת לפנות לפסיכולוג על מנת לעבור "טיפול גמילה". האם יש לי סיכוי בכוחות עצמי? האם נכון לנתק קשר עם אנשים ומקומות שבהם שיקרתי(עבודה,בן זוג-6 שנים יחד,חברות וחלק מבני משפחה)ולהתחיל חיים חדשים ונקיים בלי לשקר יותר. אפשר בכלל להיגמל או שזה משהו שתמיד יהיה באישיות שלי ותמיד יהיה חזק ממני? במידה וארגיש רגשי נחיתות ויהיה לי דחף חזק לשקר אז איך להתגבר עליו? תודה רבה על התייחסות
שלום לך, יישר כוח על ההחלטה להפסיק לשקר, אך אני מעריך שזה לא פשוט לישם את ההחלטה הזו, שכן שקר גורר שקר ויותר פשוט להמשיך בקו שבו התחלת. והרי ידוע שהמוכר כמה שהוא גרוע מפחיד פחות מהלא מוכר. גם לא הייתי ממליץ לך לעזוב הכל ולהתחיל מהתחלה. הרי כבר בנית משהו בחייך: בן זוג,חברות, משפחה, עבודה. כן הייתי מעודד אותך בחום לפנות לפסיכולוג קליני. פניה לאיש מקצוע מיומן תעזור לך להבין יותר טוב את שקרייך והסיבות להן, אך גם להתחיל דרך חדשה עבור עצמך, בה לא תצטרכי לחיות בשקר ולא תצטרכי להיות לבד עם עצמך ולפחד שמא השקר יתגלה. אשמח אם תעדכני אותנו בהמשך מה החלטת לעשות, חזקי ואמצי, גדעון
שלום רב גדעון תודה על התשובה המפורטת.מה כוונתך לפסיכולוג מיומן איך יודעים מי מיומן? נורא חשוב לי לטפל בבעיה מהשורש ןלהבין אותה.
שלום רב גדעון תודה על התשובה המפורטת.מה כוונתך לפסיכולוג מיומן איך יודעים מי מיומן? נורא חשוב לי לטפל בבעיה מהשורש ןלהבין אותה.
שלום רב גדעון תודה על התשובה המפורטת.מה כוונתך לפסיכולוג מיומן איך יודעים מי מיומן? נורא חשוב לי לטפל בבעיה מהשורש ןלהבין אותה.
נרקיסיזם-מקור המונח הוא באגדה המספרת על נסיך יווני בשם נרקיסוס שהיה יפה תואר והתאהב במראה בבואתו הנשקפת ממי הביצה ולא יכול היה להינתק ממנה עד שגווע ומת, ובמקומו צמח פרח הנרקיס.
שלום, כיצד ניתן להבחין בין הפרעת אישיות גבולית ותלותית. מהו ההבדל העיקרי בין 2 הפרעות אלו.הבנתי שישנם דברים חופפים בין 2 ההפרעות, ושאם יש לך הפרעת אישייות גבולית יכולה להיות לך גם תלותית, אך לא להפך, לא?
מישהי שלום, בעיקרון הפרעת אישיות תלותית מאופיינת בתלות, כניעות, קושי בקבלת החלטות עצמאיות ללא יעוץ מאחרים, הסכמה עם אחרים למרות מחשבה שאולי הם טועים, קושי ביוזמה וכן הלאה. מדובר בדפוס אישיותי יציב יחסית המלווה ומאפיין את האדם מהתבגרותו. הפרעת אישיות גבולית מאופיינת בדפוס אישיותי של חוסר יציבות. חוסר יציבות במצבי הרוח, בדימוי העצמי, וביחסים הביןאישיים. המשותף בשתי ההפרעות זה הפחד מנטישה. אולם כפי שניתן לראות מדובר באפיונים אישיותיים שונים ולרוב ההפרעות לא הולכות ביחד. ישנם מצבי ביניים כגון: הפרעת אישיות גבולית עם קוים תלותיים. בברכה, גדעון
