פורום פסיכולוגיה קלינית

היי ליאת, אני בימים לא קלים, ורציתי להתייעץ איתך, אני בת במשפחה מרובת ילדים, אחותי הבכורה נשואה לגבר שהתעלל מינית באחיות הקטנות (אני בתוכן, אך אני כנראה המקרה הפחות קשה), אחות אחת נמצאת בהדחקה, מצליחה לנתב איכשהוא את חייה, עם ילדיה וממעטת בקשר עם המשפחה הרחבה (מה הפלא?), אחות אחרת, שהתתעללות שם היתה קשה, היא היתה קטנה והוא עשה בה כרצונו בלי שהיא תדע מה קורה לה, למשל עצם את עיניה במטפחת בד והכניס את איבר מינו לפיה, באומרו שזהו לקקן וגמר לה בפה.. אחות זו נמצאת במצב נפשי מאד מאד קשה.. היום היא אישה נשואה עם ילדים והרבה קשיים עולים וכרגע מתחילה טיפול פסיכולוגי מלווה בתרופתי. כל השנים הסתרנו את המידע, בבית זה היה סוד, דברים שלא מדברים, אפילו כאחיות לא ידענו האחת על השניה, רק אחרי שבגרנו דיברנו בינינו. השאלה שלי: גיס זה נשוי לאחותי הבכירה, אחות מאד אהובה שעוזרת כל הזמן לכולם. האחות הזאת היתה בתפקיד "אמא" הרבה שנים, וגם היום , היות והוריי היו "טרודים" בחייהם ( הורי היו רבים כל הזמן, אלימות מאבי כלפי אמא, שכרות), כיום אנחנו מרגישות שהדברים נעים כלפי משהו, שמשהו עומד לצאת החוצה, שהסוד הנורא יתגלה, אנחנו מאד מפחדות לגורל אחותנו הבכירה אם יתגלה לה עניין זה, אפילו חושבות שהיא עלולה להתאבד, אך הכל הולך לכיוון מסויים ודברים יצאו החוצה. אנחנו לא יודעות איך לספר לה, האם לספר לה, איך להכין את הקרקע, האם להכין את הקרקע? אם הדבר יוודע, מעגל הפגועים יהיה מאד גדול: ילדיה של אחותי, אחותי, הוריי שלא יודעים מאום. ומצד שני הוא סוף סוף יקבל את מה שמגיע לו , ואכן מגיע לו. אני יותר מכל חוששת כי האחיינית שלי בהריון ואני חוששת לאותו הרך הנולד ולגורלו, אני גם לא יודעת אם הוא התעלל מינית בילדיו...והאם הילדים שלו צריכים לדעת בכדי להישמר, אם אשתוק, יכול להיות שהרבה יפגעו, אם אדבר אציל אחרים ... משפחה חולה, עם סיפור חולה וכואב... מצד אחד אני רוצה ליצור סוג של דינאמיקה שדברים אולי יצאו בשליטה, אך חוששת כי אחותי שנפגעה מאד מאד קשה, הכל זועק ממנה.. (ובצדק) תוציא את זה בלי בקרה. מה את אומרת? איך בכלל נוגעים בנושא כזה? האם בכלל נוגעים? ומה יקרה אם דברים יצאו משליטה, מזה אני חוששת יותר מכל מחכה לתגובה ניבה

ניבה יקרה, הדברים שלך קשים לעיכול, ובחרתי לחכות עם תשובתי לבוקר (למרות שקראתי אותם כבר אמש, מאוחר מכדי לייצר תשובה שקולה). השתיקה והסוד הם הדלק המניע את גלגלי הרשע של ההתעללות במשפחה. בחסות השתיקה יכולות להתרחש באין מפריע העוולות הגדולות ביותר, ומפתיע (ואולי לא כל כך) לגלות כמה אנרגיה מושקעת בהמשך ההשתקה גם כשנדמה שכולם בעצם כבר יודעים הכל. התעללות מינית במשפחה, בעיקר כזו הנעשית בילדים, מעוררת רגשות כה עזים אצל כולנו, עד כי - לא נעים להודות - אנחנו מעדיפים לסלק את הסיפור מהתודעה, להמשיך את ההתעלמות מתוך מחשבה נאיבית ש"מה שאנחנו לא רואים לא קיים באמת". נדמה לי שכולכן כבר עברתן את שלב התמימות. הדברים קרו גם קרו, מתחת לאפה של אחותכם הגדולה, ומעגלי הפגיעה התרחבו (ומתרחבים) באין מפריע. ההשתקה הממשיכה לפרנס את הסוד, כמוה כהתעללות נוספת בקרבנות, המשלמים יום יום את המחיר. הפגיעה צורבת אף יותר כאשר הקרבן יודע שההסביבה ממשיכה להגן על התוקף, כאשר הקרבן נאלץ לחיות לצד התוקף, לפגוש אותו באירועים משפחתיים, לראות אותו חי ומחובק ע"י בני המשפחה כאילו כלום. את מכנה את משפחתך "משפחה חולה". נדמה לי שיש בה איש אחד חולה מאד, שעד שלא יורחק וייענש (גם החשיפה היא עונש), תמשיך המשפחה לשלם את המחיר הכבד של השתיקה. ברוח ימים אלה, אוכל לומר שאין מלחמה שלא נופלים בה קרבנות. כשהמלחמה צודקת ובעלת תוקף מוסרי, גם הקרבנות אינם נופלים לשווא. שולחת לך הרבה כוח ליאת

היי ליאת, תודה רבה רבה על תגובתך, אין לך מושג כמה סדר זה עזר לי לעשות,פתאום הבנתי כמה המסלולים של כל אחת בחיים יכלו להיות שונים וכמה דינאמיקות קשות שנוצרו סביב כל מני עניינים, היו כתוצאה מכל הסיפור הזה. אני כרגע אחרי שיחה עם אחת האחיות, דנו בעניין קרוב לשעה מתוך כוונה כן להניע את הגלגל לכיוון של גילוי. אנחנו נחכה שהאחות הקטנה תתחיל טיפול וקצת תתחזק. וכרגע המים מאד גועשים סביב כל מני נושאים, שעכשיו אני מבינה טוב יותר מה יושב בבסיסם. צריך לשחרר, זה כל כך לא הוגן שהאדם הזה קיבל הגנה כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה הקרבה. עשית לי סדר כשאמרת שיש רק אדם חולה אחד, וזה נכון, כי הכל סביבו, כואב לי על הניצול הבלתי נסבל מבחינת הנגישות שלו , הקלה כל כך לכולנו... ילדות קטנות, חסרות אונים והוא בחזקת הגיס האוהב. תארי לך, שכשלא רצינו ללכת "לעזור" לאחותי, כי כך הוא היה מבקש מהוריי, הוריי היו כועסים עלינו, הם היו שותפים בלי שידעו... פעם אחת האחיות אמרה לו משהו בעניין, וגיסי אמר, שאם הסיפור יצא החוצה, הוא יתאבד. מה את אומרת על זה? אני כן חושבת שהוא מסוגל כי אני יכולה לראות את התנהגותו החולה בכל כך הרבה תחומים אחרים... מה שכואב לי שאחותי הבכירה לא חיה איתו טוב ויום יום סובלת ממנו, אם הסיפור היה נודע לפני כן, אולי גם לה היה חופש ממנו... אני רועדת בזמן שאני כותבת לך, פחידה ההחלטה של כן לגלות, מצד שני כמו שכתבת יש בזה מן החובה המוסרית... אני חסה על אחותי הקטנה, אחרי שהיא ילדה את בתה השניה היא נכנסה לדכאון של לאחר לידה, היא כל כך סבלה והיו פעמים שרצתה להתאבד.. אני מפחדת שהיא באמת תעיז לעשות משהו בעתיד, ואז אני אעמוד מול אותה צעקה / בקשה שלא נאמרה , שלא גילנו והסוד הרג אותה.. אני חייבת זאת כלפיה, כלפי וכלפי שאר האחיות וגם נראה לי שזה ישחרר את אחותי הבכירה שממילא לא חיה טוב עמו, אבל את יודעת: בכ"ז נשואה, קשורה אליו, ילדים וכ' עכשיו צריך לתכנן, לבדוק אולי מעורבות של איש מקצוע, איך מגלים, מתי, מי צריך להיות נוכח? מה דעתך? יש לך מישהו שיכול לבנות תוכנית כזאת, שאני יכולה להעזר בו? כי הרי אי אפשר לעשות זאת בכמה מפגשים, אחותי תבין מיד.. לא יודעת,,, מבולבלת... מצטערת אם אני מציפה, רק שתביני אלו סודות שנשאים איתי יום יום, ולא רק הסודות הללו, יש עוד הרבה..כמה שקט מדומה, כמה סערה תודה ניבה

שלום לך, בקשר לסודות שדודה שלי כתבה לך, מתאריך 8/8/06 מאת: ניבה כפי שאת יודעת היו מעשי זוועה של אבי עם הדודות שלי.אני מודעת לכול. אני בטוחה שאבי לא עשה לי כלום אבל מאוד עצוב לי לגבי כל הנושא, אני מפחדת איך אימי תגיב(דודות שלי אומרות לי שבתת מודע היא בטח יודעת) אני מרחמת על אבי שרוצים לחשוף אותו, אני נגעלת ממעשיו ולא מאמינה שזה בכלל הוא כי בתור אבא הוא מקסים אלינו וממש אוהב את כולנו ודואג. הכי כואב לי על דודותי שבגלל זה סובלות עד היום.בעיקר הדודה הקטנה מכולן שזה פגע בה הכי הרבה. מה אני צריכה לעשות? פניתי לבקשה לטיפול פסיכולוגי ואתחיל בו בקרוב, אני 3 שבועות לפני חתונה ודודותי המליצו לי ללכת לפסיכולוג לפני שיהיה לי ילדים. אני ממש עצובה מהנושא הזה, ולא היתי רוצה שכל זה יחשף, מה אעשה?

שלום לך, בקשר לסודות שדודה שלי כתבה לך, מתאריך 8/8/06 מאת: ניבה כפי שאת יודעת היו מעשי זוועה של אבי עם הדודות שלי.אני מודעת לכול. אני בטוחה שאבי לא עשה לי כלום אבל מאוד עצוב לי לגבי כל הנושא, אני מפחדת איך אימי תגיב(דודות שלי אומרות לי שבתת מודע היא בטח יודעת) אני מרחמת על אבי שרוצים לחשוף אותו, אני נגעלת ממעשיו ולא מאמינה שזה בכלל הוא כי בתור אבא הוא מקסים אלינו וממש אוהב את כולנו ודואג. הכי כואב לי על דודותי שבגלל זה סובלות עד היום.בעיקר הדודה הקטנה מכולן שזה פגע בה הכי הרבה. מה אני צריכה לעשות? פניתי לבקשה לטיפול פסיכולוגי ואתחיל בו בקרוב, אני 3 שבועות לפני חתונה ודודותי המליצו לי ללכת לפסיכולוג לפני שיהיה לי ילדים. אני ממש עצובה מהנושא הזה, ולא היתי רוצה שכל זה יחשף, מה אעשה?

שלום לך, בקשר לסודות שדודה שלי כתבה לך, מתאריך 8/8/06 מאת: ניבה כפי שאת יודעת היו מעשי זוועה של אבי עם הדודות שלי.אני מודעת לכול. אני בטוחה שאבי לא עשה לי כלום אבל מאוד עצוב לי לגבי כל הנושא, אני מפחדת איך אימי תגיב(דודות שלי אומרות לי שבתת מודע היא בטח יודעת) אני מרחמת על אבי שרוצים לחשוף אותו, אני נגעלת ממעשיו ולא מאמינה שזה בכלל הוא כי בתור אבא הוא מקסים אלינו וממש אוהב את כולנו ודואג. הכי כואב לי על דודותי שבגלל זה סובלות עד היום.בעיקר הדודה הקטנה מכולן שזה פגע בה הכי הרבה. מה אני צריכה לעשות? פניתי לבקשה לטיפול פסיכולוגי ואתחיל בו בקרוב, אני 3 שבועות לפני חתונה ודודותי המליצו לי ללכת לפסיכולוג לפני שיהיה לי ילדים. אני ממש עצובה מהנושא הזה, ולא היתי רוצה שכל זה יחשף, מה אעשה?

לא יודעת אם אפשר להגדיר את זה כבעיה.... נורא מפריע לי בטיפול כאשר המטפלת שלי רושמת את הדברים. אני מעדיפה שהיא תשוחח איתי מבלי לרשום לעצמה... היום ביקשתי ממנה שלא תרשום אחרת אני לא אדבר איתה. היא ניסתה להבין למה בעצם מפריע לי שהיא רושמת וכו'... ובלה בלה בלה... ואיכשהו השיחה התגלגלה והתחלנו לדבר על הקשר ביננו וזה הביך אותי. אני לא יודעת למה כל כך משנה לה מה קורה ביננו. בקיצור אני לא ממש זוכרת באיזה הקשר זה היה אבל אמרתי לה: "טיפול זה לא חתונה קתולית אפשר להפסיק..." ליאת, לא נעים לי ממנה. מה אני עושה?

שלום חן, לא הצלחתי להבין מדוע לא נעים לך: האם בגלל שהערת לה על הכתיבה? האם בגלל האיום בהפסקת הטיפול? כך או כך, אני חושבת שעשית נכון שהעלית את הקושי שלך מולה. אם מפריע לך שהיא כותבת בזמן הפגישה, בהחלט צריך לדבר על זה, כפי שעשיתם. עוד חשוב לומר שבמקרים מסוימים הדיבור על הקשר מטפל-מטופל הוא מהותי וחשוב, גם אם כרוכה בו מבוכה קלה. קשר זה יכול ללמד לא מעט על קשרים אחרים בחייך, כולל הנטייה לאיים בהסתלקות או עזיבה. אל תתייסרי בגלל מה שקרה. פשוט המשיכי להגיע לטיפול ולסמוך על המקצועיות של הפסיכולוגית שלך. מה שלום אחיך החייל? מקווה שכולם בכי טוב ליאת

מחבר: סיגל תאריך: 7.8.2006 שעה: 23:18 ד"ר שלום בת 36 אמא לשלושה ילדים בריאים מצב כלכלי תקין בהחלט .נשואה לבעלי שהוא בעצם החבר הראשון שלי מאז גיל 14 אציין כי אני בת יחידה להורים אשר התגרשו כאשר הייתי בת 6 גדלתי יחד עם אימי כאשר כל שבת היינו הולכות לסבתות שהיו גרות בסמוך אחת לשנייה כך שהייתי מתראה עם אבי אחת לשבוע(בינתיים אבי נפטר ממחלה קשה)אימי לא התחתנה . כיום וגם בעבר הייתי והנני מאוד תלותית בבעלי למותר לציין כי בעלי בעל עמדה בכירה בשוק הפרטי והינו אדם אינטלגנט מעל הממוצע ויחד עם זאת מלא בחרדות על רקע בריאות התחיל לקבל טיפול תרופתי העניין הוא שבעלי מביע אלי את האהבתו בדרכים שאינם נראים לי הוא דואג לילדים עוזר בבית אך כל זמן שהוא עובד קיימת אצלי התחושה למרות המצב העובדתי שהוא אינו יוצר קשר במהלך היום לשאול לשלומי או כל טלפון אחר לפעמים מגיעים הדברים לזמן של 11 שעות אפילו יש לציין נקודה חשובה כי אני לאורך כל חיינו המשותפים הייתי עד לפני כחודש כופה עליו לחזור בשעה מוגדרת של שש וחצי במידה והשעה הייתה חולפת בדקה אפילו יכולותי להרוס ערב שלם "למה איחרת" כיום אני מנסה לצאת מהענין....כמו כן אני בתקופה האחרונה חושדת ללא שום הצדקה עובדתית כי הוא בוגד בי מחטטת לא בשיחות היוצאות כל זאת אני עושה מחוסר תצומת לב ממנו לאני מרגיש רע שלא איכפת לו ממני יש לציין שלאחרים הוא יודע להביא אהבה אך לי כאילו יש לו חסימה אני מרגישה שזה חסר ואני מפספסת את הרכבת ואולי אם מישהו אחר היה לי יותר טוב יש לציין שאני נראת טוב מאוד אך מרגישה זנוחה היום החלטתי לנסות להיפרד לתקופה של שבוע למרות שהיה לי קשה אני מקנא בנשים אחרות שאני רואה את צומת הלב שהם מקבלים מבעליהם מה לעשות נימאס לי לחיות עם בן אדם חסר רגש כלפי יש לציין שעברנו דירה לפני חצי שנה לבקשת בעלי וזה גם קשה האם לחזור לעיר הקודמת למרות שהתחלתי להתרגל לכאן ניסיתי להתרחק בשביל שאולי הוא יתקרב אבל זה לא עוזר גם הכדורים שהוא שותה החריפו את חוסר הרגש הוא מרגיש שהוא מושלם שויצר שהוא לא צריך אותי בכלום עסוק כל שעות היום בצורה מגוחכת מה לעשות אך אלי לנהוג מצטערת על הבלבול ושכחתי שהוא מקללאותי שיקרה לי משהו והוא ישאר לגדל את הילדים לבד כלכלית אני בקושי יסתדר ונפשית אני רגילה לצורת ההתיחסות למרות שזה לא נורמלי תודהמראש

שלום סיגל, אחרי 22 שנים יחד, החיים הזוגיים שלכם - לפחות כפי שעולה מדברייך - מתאפיינים בקרירות וריחוק. בעלך אינו מפגין כלפייך את תשומת הלב לה את זקוקה, ועסוק בענייניו, בחרדותיו, ואפילו מעליב ופוגע בך מילולית באופן בוטה. את, לעומת זאת, רואה את עצמך כתלותית, פסיבית, נזקקת וזנוחה. זה לא סוד, שאדם תלותי ונזקק נוטה להתנהג לעיתים קרובות באופן שדווקא משיג את ההפך מציפיותיו. אדם תלותי נוטה להיצמד אל האחר, למרות (ואולי דווקא) בגלל ההתעלמות והדחייה. זהו דפוס התנהגות עמיד ועקשני, שמקורותיו העמוקים אכן נעוצים ביחסי אובייקט מוקדמים. לכן, נדמה לי שאם את רוצה בשינוי אמיתי אין מנוס מפנייה לטיפול פסיכולוגי. הטוב ביותר יהיה, כמובן, מטפל זוגי. אם בעלך יביע הסתייגות או התנגדות תוכלי להתחיל טיפול בעצמך, ולקוות שהשינוי יביא גם אותו אל התהליך. בהצלחה ליאת

היי היום סוף סוף בכיתי זה היה בזמן הטיפול....אני בוכה הרבה בשקט לפעמים ליד אנשים יוצאות דמעות אבל למזלי אף אחד לא רואה....זה קורה במקומות שדיי מביך לבכות בהם....אפילו לבד לא הצלחתי חשבתי שזהו אני נכה שלעולם לא אצליח לבכות כמו בנאדם שאיבדתי את זה שאין לי יכולת לבכות מבחינה פיסיולוגית סוג של אימפוטנציה(של בכי...השאר בסדר גמור(: ) והיום בכיתי הדמעות זלגו ונתתי להם לפרוץ בלי לחשוש לזרום עם הבכי והעצב שהיו בי בלי מאצואיזם סוג ז רק לבכות זה היה לי כל כך חשוב לראות שאני עוד מסוגל........וזה היה טוב עבר בי רעד בכל הגוף ממש נגעתי בעצמי הרגשתי את עצמי סוג של פורקן.....שרצה לפרוץ כבר כמעט שנה ולא יצא הרגשתי חלש פיסית חזרתי הביתה והרבצתי שינה ........

היי MR BLUE כל כך ריגשת אותי, הדמעות הן הסבון של הנשמה.... הדר

MR BLUE , איזה כייף לשמוע על נחשול הזרימה הזה אחרי המים העומדים, התקועים, העכורים, של השנה האחרונה. ממש מרגש... בכי הוא באמת אמצעי 'ניקוז' טוב, אבל טוב ממנו הוא הבכי למול מגעו העדין של אדם אחר שמנכיח את כאבך ומאפשר לך לגעת בעצמך יותר- יותר בסלחנות, יותר ברוך. כשקראתי את דבריך חשבתי על כך שלכולנו יש איזו "ארץ מולדת" - האזורים הכי עמוקים שלנו שגדלים פרא תחת מעטה התפקוד היומיומי - ושאת מרבית זמננו אנו מבלים באיזושהיא רמה של "גלות" מאותה ארץ. אני שמחה ששבת למולדתך, ולו לרגע קט, ומאחלת לך שהגלויות הבאות יהיו מעט יותר קרובות אליה, כך שהיא תיראה באופק ביתר קלות. נויה

MR BLUE יקר, הדברים שלך גורמים לי התרגשות אמיתית. אני יודעת, ממש כמו הדר ונויה, עד כמה קשתה עליך השנה האחרונה, ועד כמה יקר ההישג שלך היום. נעים לי שבחרת לשתף אותנו, ולסמן לנו (בקטן) שאתה מוחזק, מטופל, זוכה לאותה נגיעה רכה ונוכחת. האמת שאני חושבת עליך מדי פעם, ומקווה שהשתיקה שלך לאחרונה היא שתיקה של אנשים עובדים. ותודה גם להדר ונויה על המילים הטובות, שלא השאירו אותך לבד בכל השעות הארוכות האלה. ליל מנוחה ליאת

אולי השאלה שלי לא ישמע אינטליגנטי במיוחד, אבל אני רווקה בת 35, והקשר הרציני האחרון שלי היה לפני 11 שנה, אני מאד רוצה להכיר מישהו ולהתחתן ולהקים משפחה, יצאתי לאולי 100 דייטים בשנתים האחרונות, ואני לא מצליחה "להחזיק" בקשר מעניין ומאתגר! נראה לי שכל הגברים מחפשים רק מין מזדמן, לעומת זאת אני מכירה הרבה גברים, בעלים של חברות עמיתים לעבודה ונשואים שנראה לי שמחפשים יותר מרק מין מזדמן, איפה הם הגברים האלה שלא מחפשים רק מין מזדמן? מה אפשר לעשות? כלומר כשיוצאים עם מישהו והעיניינים מתחממים, אני גם בן אדם נורמלי עם צרכים אך איך אפשר לזהות את האנשים הלא אמיתים על מנת להמנע מפגיעה??? יש לציין שאני בחורה אינטליגנטית, נראית טוב מעניינת וממש כל הטוב שבעולם... אם יורשה לי לאמר בשבחי... הצילו, אני בסך הכל רוצה את הדברים הכי פשוטים ואלמנטרים, אהבה, זוגיות כבוד משפחה, באשר לכל השאר ממש אין לי תלונות ואני מרוצה מהמקום אליו הגעתי בחיי, קרירה, חברים, בבקשה עזרו לי להבין מה עליי לעשות

שלום ג'ני, החלק העצוב בדברייך, מקופל במשפט "יצאתי לאולי 100 דייטים בשנתים האחרונות, ואני לא מצליחה "להחזיק" בקשר מעניין ומאתגר!". זה באמת עצוב, מייאש ומתסכל. החלק היותר אופטימי, טמון ביכולת שלך להבחין בכך שלא כל הגברים הם כ"כ איומים ונוראים, ושיש גם גברים טובים והגונים, המסוגלים לקיים קשר משמעותי ואינטימי לאורך זמן. אם, למרות מעלותייך הטובות, אינך מצליחה לכונן ולשמר קשר של אהבה מכבדת, יתכן שמשהו עמוק יותר מפריע לך או מעוות את הבחירות שלך. כדי לעמוד על הסיבות העמוקות לכך, אני ממליצה מאד לפנות לטיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינמית, בו תוכלי לנסות להבין את הדינמיקה המפעילה אותך. האם מדובר בדימוי עצמי פגיע? האם בטראומות-עבר שמשתחזרות ביחסים הבינאישיים שלך? אולי משהו ביחסים המוקדמים שלך בילדות? שווה בדיקה. בהצלחה ליאת

בעלי חושב שהוא אלוהים, ולא מתבייש לומר כך, הוא שחצן, ציני, פוגע, מעליב, וטוען שכולם דפוקים, הבוס בעבודה, העובדים, מנהיגי המדינה וכהנה וכהנה, מאוד קשה עם זה, הוא מאד בקורתי, בעלי הוא סבל והיה בדכאון במשך שנה, הפסיד כספים רבים בגלל קשיי התארגנות בעבודה, כיום הוא מעליב את הילדים, מכנה אותם בשמות לא יפים.בעבודה מתנהגים אליו לא יפה ופוגעים בו כל הזמן, האם זה קשור?

שלום אורנית, בעלך נוטה לייחס את כשלונותיו וקשייו לגורמים חיצוניים לו, זאת - כדרך להימנע מלקיחת אחריות ומתחושות של חוסר ערך וגינוי עצמי. ככל הנראה ניתן להבחין בכך ללא מאמץ רב, מה שבוודאי אינו תורם להערכה מצד הסובבים אותו. זהו מעגל קסמים הרסני, המנציח את עצמו. הקושי העיקרי עם אנשים מסוגו, הוא התובנה המוגבלת למצב, והקושי להכיר בכך שיש כאן בעיה. בסופו של דבר, רק אדם שרוצה ומוכן להכיר באחריות למצבו יוכל להפיק תועלת ממשית מעזרה מקצועית. בהיעדר הבנה כזו, הוא ימשיך לשלם מחירים חברתיים ותעסוקתיים כבדים. אני מציעה לך, כא?ם ילדיו, לא לאפשר לו לנצל את חולשתם, ולא לאפשר לו להפוך אותם קרבן לתסכוליו. תוכלי לומר לו שאת מזהה פגיעה בילדים, ושאת רוצה לקבל עזרה מאיש מקצוע. אם הוא יסרב לשתף פעולה, תוכלי להתייעץ בעצמך, וללמוד כיצד למזער את הנזק הפוטנציאלי לבני הבית. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי בעיה שאני סוחבת הרבה זמן והיא בעלת השלכות על מערכות היחסים שלי עם אנשים: אני מביעה כעס בעוצמה שמרתיעה לעיתים את סביבתי. ממש קשה לי לשלוט בזה . אני חייבת לציין שבד"כ אני בחורה נעימה ורגועה , אך יש דברים מסויימים שממש "מקפיצים" אותי ואני כועסת מהר ובהחלט רואים את הזעם . מאד חשוב לי לטפל בזה , ולעדן את התגובות שלי. מה תוכלו להציע לי? תודה

שלום יפית, אם תקלידי בגוגל את מילות החיפוש "סדנה לשליטה בכעסים" תוכלי למצוא לא מעט מכונים המציעים טיפול קבוצתי או פרטני בתופעה. בהצלחה ליאת

שלום רב אני בת 24 היתחתנתי לפני חצי שנה ועכשיו אני יהריוני בחודש 6. יש לי בעיה חמורה עם בעלי בזמן אחרון . אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני במיוחד אני יותר,לפני חצי שנה שההורים ניפגשו לדבר על חתונתינו ואך ומה עושים שני מישפחות לא היסתדרו וניפרדו באי נעימות וריב. לאחר מכן היסתדר אבל גילינו שלבעלי יש בעית פוריות עשה ניתוח ולא עזר וכמות זרעים שלו מאוד נמוחים וגם יש בעית תנועתיות של זרעים,הפעם ההורים שלי וגם אני ניכנסנו לפחד וההורים שלי אמרו עד שהוא לא יעשה טיפולים ולבוא עם בדיקה תקינה אנחנו לא מסכימים,גם אני היתי מאוד חוששת ודואגת מזה למרות שמאוד אהבתי אותו. משפחות ואנחנו ניפרדנו אבל אני והוא לא יכולנו לישלות אל אהבה והימשכנו את הקשר בסתר כשנה. אבל שום דבר לא הישתנה ,והוא גם לא היה מוכן לטפל עד אחרי חתונה.אני ביגללו הפכתי את כל העולם ורבתי עם כולם שאני בכל זאת עם המצב רוצה אותו ו....... עם כל זה אני והוא היחלתנו שננסה שאני יכנס להריון ואז כבר ההורים יהיו מוכנים לחתונה עשינו כך ואחרי 5 חודשים של ניסיון ניתפס וניכנסתי להריון ,אבל בזמן שהבנתי שאני בהריון באותו שבוע גם ראיתי שכמה המישפחות שלנו לא מתאימים והוא עם כל האהבה שלו לא מוכן לעשות הכל למעני כמו שאני כלפיו. אבל היה מאוחר כי ההורים שלי אנשים עם כבוד ולא רציתי שיהיה יותר מסובך ממהשיש. אבל לא ידענו אך לספר לההורים בסוף היחלתנו לא לספר אני לא סיפרתי לההורים שליאבל הוא סיפר לההורים שלו בשביל שיסכימו לנו להיתחתן. ואני שיכנעתי את הוריי עם הרבה דיבורים וריבים אבל בלי להגיד להם.והיתחתנו. עד שאנחנו היתחתנו היו מלא ויקוחים וריבים ודיבורים בין המשפחות עד כדאי כך שדעגנו שבעמצע חתונה הכל יתבטל. אחרי חתונה בגלל שהבית שלנו לא מוכן אז גרים עם ההורים שלו וזה נוצר להמון בעיות. וגם בזמן אחרון בעלי כל הזמן נגדי ,כל מה שאני אומרת או מבקשת הוא לא מוכן ואומר את ההפך,לפני חתונה היה בן אדם הכי רגוע שיכול להיות אבל בזמן אחרון הוא עצבני אי אפשר לדבר איתו כל משאני באה להגיד לא ולדבר איתו ישר הוא מתפרץ וכועם או מרים את הכל זה ניגמר כל פעם בבכי שלי ואחר כך כאבי בטן והוא מבקש סליחה כל פעם אותו דבר. הוא לא מוכן שום קשר בין מישפחתי ומישפחתו אפילו שהם נירגעו וההורים שלי אוהבים אותם ומכבדים אותם ורוצים קשר איתם,אפילו בעלי לא מוכן שנעשה איתם שבת ובזמן אחרון גם אומר לי שניכנס לבית החדש אני לא רוצה שום אורח בבית ולא רוצה שההורים שלך יבואו. לפני יומיים אני הבאתי את אחותי הקטנה עצלנו כי אמא רצתה עזרה ושמרתי עליה אבל קודם אמרתי לו וביקשתי. הוא לא כלכך היתלהב אבל בגלל שלא היה בררה הסכים היא בת 8 . אז אני בגלל שמשעממם לי בבית רציתי לשמור עליה עוד יום והוא פתעום היתפרץ וכעס שאימא שלי אסור לה לבקש ממני עזרה והוא לא מוכן לזה שהם יסתדרו לבד.......... רב איתי כשעה ואמר שההורים שלי רוצים להיות רחוקים ממשפחתך,ואני אמרתי אם הם קיבלו אותי ככלתם צריכים גל לתת כבוד לההורים שלי........ כל הלילה הירגשתי לא טוב וכאבים וגם בסוף החזרתי את אחותי באוטובוס לבד לחדרה ב9 בלילה מסכנה......ההורים שלי גם נורה היתעצבנו............ מה אני אמורה לעשות כבר??????? כמה לבתר ולשתוק ולחכות שיהיה בסדר????????? בבקשה מה אתם ממליצים לי כי אני מישתגעת מהמצב????????? תודה

שלום שרית, הסיפור המשפחתי שלכם אכן מורכב ביותר, ומצבך מדאיג. אין כל הצדקה לכך שלא תוכלי להיפגש עם משפחתך, ובוודאי לא לכך שתהפכי קרבן לאלימות מילולית, רגשית או חלילה פיזית. לכן, אני מבקשת ממך לפנות ללא דיחוי לרשויות הרווחה בעירך, ולבקש סיוע של עובדת סוציאלית. נדמה לי שללא התערבות ממשית של גורם מקצועי, תתקשי לצאת בכוחות עצמך מן הסבך בו את נתונה. בהצלחה, ואשמח לשמוע עדכון על מצבך. ליאת

שלומ לך, עברתי ארוע טראומטי ואני לא מצליחה לדבר עליו עם הפסיכולוגית שלי,אלא רק בדרכים עקיפות וגם איזכור הארוע גורם גורם לי להקאות ורעידות בלתי נשלטות אצלה,ואני יושבת די הרבה ושותקת ,יש איזה שהוא מוצא בלי לגרום לי להרגשת החולשה וחוסר האונים?אני מחכה לתגובתך בציפיה .תודה מראש.

שלום למתמודדת, ראשית, טוב שאת בטיפול ! כאשר הטראומה מעוררת הצפה רגשית כה עוצמתית, יש אמצעים שיכולים לסייע ולהקל. דרך אחת, כמובן, היא הדרך התרופתית. בנוסף, יש כיום טכניקות המשמשות בפסיכותרפיה הקוגניטיביות-התנהגותיות כמו EMDR (תוכלי לקרוא על כך כאן- http://www.psychologia.co.il/emdr.htm), ביו-פידבק, הרפייה, דמיון מודרך, ועוד. אני מציעה לך להתייעץ עם המטפלת שלך בנוגע לשילוב אחת הטכניקות הללו בטיפול שלך. מעבר לכך, חשוב לזכור שטיפול פסיכולוגי, בעיקר זה הכרוך בהתמודדות עם טראומה, עלול לקחת זמן, בהיותו איטי, ומתחשב בקצב הנכון עבור המטופל. מקווה שתמצאי את הכוחות להמשיך ולהילחם על חירותך הנפשית. לילה טוב ליאת

בעלי עומד לטוס מטעם העבודה לחו"ל ותכננו שאצטרף אליו לסופשבוע מיום ה-א’. יש לי שתי בנות : הגדולה בת 6.8 והקטנה בת 2.9 . אין לי התלבטות לגבי הגדולה כי היא בוגרת ומבינה עניין ואף הביעה הסכמה לכך שאטוס . התכנון הוא להשאיר אותן אצל ההורים של בעלי . המקום לא זר הן רגילות להיות שם . יצא פעמיים שהשארנו אותן לישון לילה אך על הבוקר לקחנו אותן. ההתלבטות לגבי הקטנה שמאד קשורה אלי . השבוע הגדולה נשארה לישון שם כמה ימים וחשבתי שהקטנה גם תרצה כי אני לא אוהבת להפריד בינהן , היא פחדה אפילו לשחק שם כי חשבה שאני הולכת וכל הזמן שאלה:"אמא את הולכת" "אמא אל תשאירי אותי" ורק כשראתה שאני מניחה את התיק ויושבת שם הלכה לשחק. אציין שהסבתא טפלה בה עד גיל שנתיים כך שהמקום ממש לא זר לה והיא אוהבת אותם אבל בחודש האחרון מסרבת להישאר שם לבד ( גם אצל ההורים שלי היה קטע שעמדנו ללכת הביתה ופתאום היא שאלה : " אתם לא משאירים אותי?") היא נדבקת אלי וכשהולכים ממש בורחת. אין מצב שהסבתא תבוא לישון אצלנו זה צריך להיות אצלם. אני לא יודעת מאיפה פתאום החרדה הזו מה שמאד מקשה עלי את ההחלטה. אולי היא צעירה מידי ואני לא רוצה לגרום לה לחרדות ולנזק לעתיד . אולי כדאי לחכות עוד שנה שתבין יותר? ומצד שני אני ובעלי לא יצאנו לבד אפילו לא לנופשון מאז שהגדולה נולדה (קרוב ל-7 שנים) ואנחנו זקוקים לזה. אבל שנינו מסכימים לא במחיר של פגיעה. יוצא שהן לא תראנה את האבא שבוע ואז אני גם נעלמת ולידלה קטנה קשה להבין את זה. השאלה האם אני מגזימה ? האם אחרי שאטוס היא תסתדר ואולי לי יותר קשה ואני מנפחת עניין? יש לי גם תחושה שהורים שמשאירים את הילדים ונוסעים באיזו מידה לא חושבים עליהם וזה מטעמים של אגואיזם. אחרי הכל הבאנו ילדים לעולם כדי לטפל בהם ויש לכך מחיר ולכן אולי עדיף לחכות.

שלום לי, במהלך ההתפתחות יש כמה תקופות קריטיות, בהן יש עלייה בחרדות הנטישה אצל ילדים. ככלל, התקופה המועדת לחרדת הנטישה מתחילה בסוף שנת החיים הראשונה, ועד גיל 3. מדברייך ניתן להבין שאינך מרבה להיפרד מהבנות, בעיקר לא מהקטנה, וכדאי לנסות ולבחון אם חרדת הנטישה היא אכן רק שלה :-) ככלל, למרות חרדות הפרידה של ילדים צעירים, הנחשבות נורמטיביות, הורים נוהגים לצאת ולהתאוורר לחופשות קצרות מבלי שהדבר מותיר בילדים נזקים לטווח הארוך. אפשר לשער שאצל ילדה כמו שלך, עלולות להופיע תגובות יותר אינטנסיביות, ולו בשל העובדה שאינה מתורגלת בפרידות. אישית, אני נוטה לסמוך על סבתות, ועל תבונתן וניסיונן כדמויות מרגיעות. קשה לי לומר מכאן האם המקרה שלכן מצריך ויתור על הנסיעה או לא. באופן כללי אני נוטה לסמוך על יכולתם של ילדים להתמודד עם אתגרים ולצאת מהם ללא נזק. אני מאמינה שבמידה רבה ילדים מתנהגים כפי שמצופה מהם, תוך שהם מגיבים למסרים גלויים וסמויים מן ההורים. אם את עצמך חרדה ומלאת אשמה, יש בכך כדי להעלות את הסבירות לתגובה קשה יותר. אם, לעומת זאת, את מרגישה שמגיע לך לנוח ושאת משאירה אותן בידיים טובות, יש בכך כדי לתרום להסתגלות טובה יותר גם אצל הבנות. אם תחליטי לנסוע, תוכלי להשאיר מתנות קטנות (אחת לכל יום), הפתעות או פתקים קטנים שיקלו על הפרידה. את עשויה לגלות שלמרות הקושי, זו יכולה להיות עבור כולכם הזדמנות ללמוד משהו על יכולות ההתמודדות של חברי המשפחה, מקטן ועד גדול. ספרי לנו מה החלטת ליאת

הי ליאת יקירתי, שכחתי לעשות זאת ב"משמרת" שלי, אז אני "נדחפת" לרגע אליך... עקב המצב, ובכלל, חשבתי שטוב שאנשים ידעו שהשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל-אביב פתח לאחרונה את שעריו לקהל הרחב. זה אומר שכעת ניתן לקבל בשירות טיפול דינמי וקוגניטיבי-התנהגותי לכל הגילאים (ילדים, נוער ומבוגרים). במקביל לטיפולים פרטניים, יתקיימו קבוצות דינמיות, קבוצות יחודיות ל- OCD ולחרדה חברתית, וקבוצה לגילאי 60+. בנוסף, ניתן לפנות לצורך אבחון רגשי לילדים, בני-נוער ומבוגרים. מזכירת השירות, לנה, תשמח לתת פרטים נוספים בטלפון 03-6408505. זהו, לילה טוב, אורנה

ליאת, מה שלומך? נו אתם עירניים שם? מסתכלים לשמיים?:) אשמח אם תוכלי להתייחס לדבריי.להלן הLINK: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-640,xFT-585164,xFP-585164,m-Doctors,a-Forums.html ואינני יודעת אם קראת את דבריי בשבוע שעבר: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-639,xFT-585046,xFP-585109,m-Doctors,a-Forums.html מקווה שלא העמסתי אותך בקישורים.לקינוח LINK .כולם מוזמנים: http://tapuz.co.il/North/Game.asp תודה לילה טוב

הפסיכולוגית (לא החלטתי אם לשעבר..) לא מתייחסת לטלפון או שלוקח לה ארבעה ימים, משהו כזה... מעניין אותי, אם את יכולה לומר, במידה וחס וחלילה מטופל שלך היה מותקף בטילים.היית שואלת לשלומו? אגב, שמעו את הדי הפיצוץ בחדרה עד אליך? אין כינוי (מתוך ההריסות)

אין כינוי יקרה, שלחת אותי לסיבוב, אז הסתובבתי קצת לקרוא... אגב, הלינק השני שלך לא הביא אותי למקום הנכון, ואני מניחה בזהירות שהתכוונת לתגובתך אלי בסוף המשמרת שלי בשבוע שעבר. אנסה להגיב לפי הסדר- הלינק הראשון הביא אותי אל הפחד מהאזעקות. גם אני, כמו אורנה, חושבת שהאזעקה מפחידה בהיותה מייצגת את הפוטנציאל להיפגע. עובדה שאזעקת יום השואה או יום הזיכרון אינה כה טראומטית עבור מרביתנו. זה באמת לא דומה ל"בום ללא אזעקה", מאחר וב"בום" אנחנו כבר יודעים שלא נפגענו (טפו טפו טפו, עד היום) בעוד האזעקה כאילו אומרת "זה בדרך אלי, הכל עוד יכול לקרות". אני חושבת שהחרדה מהטילים (ומהאזעקה), לפחות כשמדובר בתושבי הצפון, היא חרדה ממשית, הישרדותית, ומאד מאד תואמת למצב. ולכן, כל מה שיכול לעזור לשיכוך החרדה הוא ראוי ורלוונטי, כולל בריחה זמנית (ממשית או וירטואלית) למקום שקט. לפעמים לפחד שלנו יש מרכיב פרקטי: הוא מאלץ אותנו להתרחק מן הסכנה. לפיכך, גם אם תבחרי להסיח את הדעת באופן כלשהו מגורם הלחץ, עשי זאת תוך שאת ממשיכה לשמור על עצמך מפגיעה. קראתי שוב את דברייך מהשבוע שעבר, וצר לי אם את מפרשת את דברי אליך כלא כנים. אני מוכנה להודות בכנות, שכל מטח טילים על העיר שלך מעורר בי דאגה אמיתית לשלומך, ואין לך מושג כמה פעמים חשבתי עליך השבוע. הפסיכולוגית שלך, בניגוד אלי, נמצאת בעצמה תחת אש בימים אלה. אולי היא אינה מתקשרת - בין השאר - בגלל שפסיכולוגיה מקבלת מקום מעט שולי בימי חירום כאלה. כשאדם מבקש לעצמו מחסה, חומת מגן מפני פצצה הנשלחת להורגו נפש, סביר להניח שאינו פנוי לעבודת נפש. כשאני מנסה לשים עצמי בנעליהם של הפסיכולוגים בצפון, נדמה לי שאני לא מקנאה בהם בכלל. אני משוכנעת שכנוע עמוק שהם חושבים על המטופלים שלהם, דואגים להם, חרדים לשלומם, ומחכים לרגע הנכון לחדש את הקשר. אני רוצה לשלוח לך ולכל קוראינו ה'קרביים' הרבה כוח ואהבה ליאת נ.ב - כן, שמעתי את הבום של חדרה, והיינו בטוחים שזה בום על-קולי. בינתיים אנחנו שלווים כאן.

ליאת אם חושבים על זה, גם את הצפירה ביום הזיכרון או השואה אני לא מחבבת. אולי בכלל יש לי פחדים ממלחמת המפרץ.איך יודעים?למען האמת גם צליל האזעקה במהדורת החדשות לא עושה לי טוב.אני מבטיחה לך שאם היה צליל אחר, אפילו שיר כלשהו במקום האזעקה, לא היו מתים אנשים מהתקף לב והלב שלי לא היה יורד לתחתו... אגב לא מודיעים בתקשורת על כל רקטה ורקטה שנופלת גם אם היא נופלת בשטח מיושב ניסיתי ליצור קשר עם הפסיכולוגית(האיזור שלה,לפי מיטב הבנתי אינו חוטף רקטות) רק על מנת לקבל את עצתה בנוגע לאזעקות המחורבנות.וטרם זכיתי ליחס.צר לי, אבל את ואורנהלא הצלחתן לעזור בעניין האזעקות תודה ליאת. על היחס.מצטערת על ה"טיולים" שנאלצת לעשות תודה שחשבת עלי.הצלחת גם לרגש אותי בתשובתך. איכשהו גרמת לי לבכות.אבל לבכות זה בריא לא? טוב אלך לישון בכדי שאהיה מוכנה לקרב מחר בבוקר(שש שעות זה מטכ"לי. לא?) לילה טוב

הי ליאת, מה שלומך? רציתי לשאול : לפעמים כשאני בפגישה טיפולית והפסיכולוגית מדברת, אני איך שהוא מפסיקה לשמוע אותה, ז"א אני כן שומעת אבל לא קולטת, זה בא יחד עם טשטוש ראיה. אח"כ אני לא זוכרת קטעים שלמים של השיחה ושל מה שהיא אמרה. אני כן חושבת שזה קשור לדברים שקשים לי לשמוע ממנה, או כשהאינטימיות גדולה מדי. האם את יכולה לספר לי על זה? האם זה רווח אצל מטופלים? למה זה קורה? מה הסיבה הבסיסית ? איך זה שזה לא קורה במצבים אחרים ורק מולה? תודה מראש ניבה

ליאת, שאלה נוספת, בשבוע שעבר שאלתי אותך על תרופות ואת אמרת "התרופה לא תפטור אותך מלהמשיך לעבוד על שינוי פנימי בטיפול. היא רק תאפשר לך לעשות זאת מתוך הקהייה זמנית של הכאב והחרדה."- ואני חשבתי שבטיפול צריך להעלות רגשות "רדומים", אז זה לא פרדוקסלי? תודה ניבה

ערב טוב ניבה, אני בסדר. תודה על ההתעניינות. (היום כולם אומרים "בהתחשב בנסיבות"...) שתי השאלות שלך נראות לי - איכשהו - קשורות קצת. לא מזמן כתבתי כאן בפורום בתגובה למישהו אחר, משהו על המנגנונים הבסיסיים של התינוק, המסוגל לווסת את עוצמת הגרייה המופעלת עליו. מסתבר שאפילו תינוקות רכים יכולים להתגונן מול עודף גרייה, למשל באמצעות הסבת המבט ושבירת קשר-עין ממקור הגירוי. זוהי האסוציאציה הראשונה שעלתה בי מול הדברים שאת כותבת. בהחלט יתכן שלנסיגה שלך אל תוך מצב פחות חד יש משמעות מאלחשת, כמו דיסוציאטיבית, המאפשרת הימנעות ממפגש מכאיב מדי עם תכנים קשים. וכן, אנשים חרדתיים מדווחים לעיתים קרובות על ערפול בראייה ובשמיעה בזמן חרדה מציפה. חשוב, אם כן, לנסות ולהקשיב לאותם רגעים, לבחון עם עצמך (מוטב, כמובן, עם המטפלת) מה בדיוק עורר בך את התגובה הזו ומדוע. זה מתקשר גם לשאלתך השניה, בה תהית לגבי סתירה לכאורה בין שתי מגמות בטיפול: העלאת תכנים רגשיים קשים יחד עם טיפול תרופתי. כמו שאת מגלה בעצמך, העלאת תוכן רגיש מעוררת לעיתים חרדה וכאב היכולים להביא להימנעות ובריחה. העבודה הטיפולית מתמקדת ב*תכנים* הקשים ולאו דווקא בסימפטום המתעורר בגינם. התרופות לא יחסכו את העבודה הטיפולית ואת המפגש הבלתי נמנע עם טראומות העבר ועם הרגשות הנלווים לה. הן יאפשרו לעשות זאת בפחות סבל, ועם הפחתה זמנית של הסימפטומים המשניים. נדמה לי שאפשר להשתמש באנלוגיה המעט שחוקה של חדר הלידה: גם לאחר מתן אפידורל היולדת חשה את הצירים ומתבקשת ללחוץ בכל הכוח כדי לחלץ את העובר מתעלת הלידה. היא שותפה מלאה לתהליך, גם אם צירי הלידה נופלים מעוצמתם המקורית. מקווה שהבהרתי קצת, ליאת

למה כשגברים מתחילים איתי ברחוב/חדר כושר/עבודה אני נמצאת בסיטואציה שממש לא נעימה לי , אני מעדיפה לא להיות שם ודואגת לסיים את העיניין ו"לעוף" מהמקום. מצד שני,אני בת 25 ומאוד רוצה אהבה בחיי (מה שלא חוויתי מעולם) מה שלא יקרה בלי אותו אלמנט מוחשי - הגבר!

שלום שני, את מאד רוצה אהבה בחייך, ואני מניחה שבכך את מתכוונת לנוכחותו הקרובה והאינטימית של אדם משמעותי, עמו תוכלי לקיים לאורך זמן קשר הדדי, רך, מתחשב ומספק. יש פער כלשהו בין משאלה זו לבין הגדרת הגבר כ"אלמנט". יתכן שהאופן בו גברים מתחילים איתך ברחוב או בחדר הכושר נחווה אצלך כסוג של פולשנות או כפייה, ותורם בכך לתפיסת הגבר כאלמנט מוחשי (בניגוד למשאלה שלך, שהיא בעלת אופי פחות מוחשי). יתכן שהחוויה הזו קשורה למשהו במזג שלך (ביישנות, סגירות, עכבה חברתית) או למשהו מעברך (התנסויות קודמות עם דמויות מפתח בחייך). כך או כך, תוכלי ללמוד את עצמך טוב יותר במסגרת טיפול פסיכולוגי, ולנסות להגמיש את תפיסותייך כך שיאפשרו לך להיפתח לחיזוריו של גבר עם פחות חשש. בהצלחה ליאת

מנצלת את הדברים שהובאו לכאן באחד השרשורים שיצא לי לקרוא כאן וחייבת לומר משהו. על עצמי. אין דרך לתאר את העוצמות של התיעוב העצמי, החוויה החזקה של לא לשאת את עצמך לידך, הרצון האובססיבי לסילוק והשמדה מתוך עצמי בד בבד עם חוסר הצלחה משווע ומתסכל מנגד. הכאב המפלח. הקריעה. הכעס הנורא הזה. הלבד. כמה הרס. מה שקרה שם בשואה האיומה ההיא ובגדול, קורה בתוך הראש ברמה האישית. ברמות האלה. כך אצלי, אבל, לכל אחד הכאב שלו, בראש שלו. הפנימי שלו. ואין דרך להגיע לאחר. התיעוב הוא עד כדי כך גדול. בנוסף לו, צרות עין חולנית במיוחד, שמופנית כלפי עצמי, כאשר משהו מוסת מן הכיוון השלילי ולו רק מעט. הרצון להעיף לכל הרוחות הוא עד כדי כך ובעוצמות על, * שאיני עושה לעצמי את הטובה הזו ומתאבדת *. רק מכאיבה ומכאיבה והורסת ומפרקת ומתפרעת ונצמדת לזה ולא עוזבת, מתמכרת עד זוועה. מגיע לי שיהיה הכי רע שאפשר ועוד ועוד ועוד, שיא ההתעללות האפשרית. מפילה את העונש הגדול והכואב ביותר על עצמי שהוא - להישאר בחיים. להיות פה במטרה אחת בלבד: להישאר כאן, כדי לסבול מעבר לקצה גבול היכולת. כאן, אבל תמיד על הגבול הדקיק. ריגושים קוראים לזה. וכן... אכן "משחזר מערכות יחסים קדומות עם דמויות דומיננטיות וגו'". המממ... באופן פרדוקסלי זה גם מה שמשאיר אותי פה. אני לא בדיכאון. אני במצב של שיגעון. אילו הייתי יוצאת מהמצב הנוכחי, הו רק אז היה מגיח לו דיכאון עמוק וחבוי. אולי גם הייתי יודעת אבל כבד מהו, אולי אצליח לבכות סוף סוף, ואתאבל על טונות של החמצות, ואולי, אולי אז העוצמות יוקדשו למטרה עצמית של סיום סופי. כמה מסוכן לנסות לרפא. הוספה קשה לסיום - באמת הפנימית שלי, מקנאה בצורה פשוט חולנית במתאבדים (או המנסים, או הצורחים) למנהם שבעצם עושים מעשה אגואיסטי כזה, מעשה בומבסטי כזה עד לשם, ותופסים להם את המקום הזה. כן... ישנאו אותי על האמירה הזו, "מה את יודעת"... אז לא, ואל תגידו שלא מכירה. מכירה ועוד איך את הכאב הזה, העוצמות, ועוד יותר ומעל ומעבר, אבל אני, בשקט האינסופי ובתיעוב שלי שמאלץ אותי להעניש את עצמי, להישאר כאן ורק לדמם כמעט למוות, לא אתפוס מקום לעולם. כמה שלא אתפרע ואהרוס מבפנים. ואולי הפוך הכל. שוברת שתיקה בחרדה איומה. מלחמה.

מתפרעת יקרה, דברייך כה נוגעים בי, החוויות העצומות האלה, שחוויתי אותן בעצמי עד לפני כחודש בסך הכל... הכרתי מקרוב את העוצמות האלה של הכאב, התיעוב העצמי, הרצון העז להזיק ולפגוע בעצמי, להתעלל, להרוס, להשמיד... אצלי גם היה הניסיון להפוך את הכאב הנפשי העצום, הכאב האין סופי הזה, לכאב פיזי, לכאב שאפשר לסבול אותו, שאפשר לחיות איתו... וכשעשיתי את זה חשבתי שאני במצב של שיגעון, לא בדיכאון... חוויתי בעבר דיכאון, וזה לא נראה כך... זוכרת את הכמיהה הזו לדמעות... שיבואו כבר ויקלו על הכאב... אך הן לא באו... הדבר שהכי רציתי לעצמי היה המוות, כל כך רציתי למות ולא יכולתי... לא כי ראיתי בזה מעשה אגואיסטי, זה ממש לא עניין אותי. פחדתי. פחדתי מהמוות. פחדתי שלא אצליח. פחדתי מהמעשה עצמו. סיפרתי על כך למטפלת שלי באותה תקופה. היא לא האמינה שזה מה שאני באמת רוצה, אחרת לא הייתי ממשיכה להגיע אליה. היא גם לא רצתה לשמוע. אז נשארתי עם זה לבד. ולא רציתי שיהיה לי יותר טוב, לא רציתי לחיות בשלום עם עצמי, רציתי להמשיך לסבול, כאילו שזה היעוד שלי. עקב הנסיבות האישיות שלי הייתי חייבת לצאת מהמצב המעיק הזה, נאלצתי להתחיל לקחת כדורים אנטי דיכאוניים, למרות שמאוד התנגדתי להם. רציתי לשמר את המצב שלי, לא רציתי שמשהו יעזור. וכן, הכדורים עזרו... חודש לאחר שהתחלתי את הטיפול השפעתם כבר הייתה ניכרת. כל התחושות שהיו לי קודם עדיין נמצאות שם, אבל בעוצמות הרבה הרבה יותר נמוכות, בעוצמות שניתן לחיות איתן... ואני לא אומרת שאני בעד התרופות האלה, אני מאוד אמביוולנטית לגביהן... אבל הן עזרו לי, עזרו לי לחזור לחיים... אני מקווה שגם את תמצאי את הדרך שלך לחזור לחיים, אם בעזרת תרופות או בדרכים אחרות... מאחלת לך הקלה בקרוב... רעות

איזו חמודה. הגבת לדברים שלי :-) תודה... רק רציתי להבהיר מספר דברים לכל מי שיקרא, והם נראים לי חשובים לצורך העניין. נדמה לי שהתגובות עשויות להיות שונות לנוכח הדברים האלה. אני אישה מבוגרת. נשמע קצת שונה ומרתיע עכשיו? ובכן, לא הגעתי לשום מקום משום בחינה, בכלל זה דברים שיש לאנשים בדרך כלל ברמת המובן מאליו, וזה עוד בקטנה. ההכאבה העצמית והסגפנות היא משהו שנמשך כבר עשרות שנים. זה כולל המון דברים שאני מתביישת לומר. אין משהו שעובר לי תוך חודש או שנה אפילו. פגיעה קטנה ומזערית שאנשים רגילים לא חשים אפילו לא מצליחה לעבור. אין סוף. כך שאין דבר כזה נגמר בעולם שלי. רוצה לציין גם שמאות רבות של פגישות טיפוליות מאחוריי. כמו-כן, נסיונות רבים בכיוונים שונים. ולא כל-כך מצליח איתי. הרבה לאן לחזור אין, ותקווה הוא מושג שעדיין לא מצליחה להכיר. אז יש לי סיבות לכעוס המון. עדיין תוהה אם ימשיכו לאחל לי חיים עם נתונים כאלה... המושג "לחזור" הוא קצת בעייתי, משום שמעולם לא היה. יש מישהו שמסוגל לאכול את מה שכתבתי עכשיו? יותר מידי בשבילי מה שקרה פה.

שלום ל"מתפרעת" (אחלה שם בחרת לך...) ראשית, אני מתנצלת על שתגובתי מגיעה באיחור מה מאז נכתבה פנייתך. תמיד נעים לי להיווכח שיש מי שטורחים להגיב, ודואגים שלא להשאיר הודעות כה כואבות תלויות באוויר ללא התייחסות. הדברים שלך אכן כואבים וקשים, והתכנים חובטים בבטן ומותירים אותי - כמי שמנסה לעזור לאנשים במצוקה - בתחושה עמומה של אי נחת, אוזלת יד ועצב עמוק. כמי שהסתובבה לא מעט בבתי חולים, יצא לי לצערי לראות לא פעם רופאים מעולים בתחומם, יוצאים מחדר הניתוח מיוזעים, ועל פניהם ארשת מעט מתנצלת, כאילו אמרו "עשינו את מה שיכולנו, אבל אנחנו לא אלוהים". כנראה שגם בתחום בריאות הנפש לא תמיד זה מצליח, ויש מי שנותרים בודדים, כאובים, זועמים, מיואשים באין מושיע. אני רוצה להאמין שהבחירה שלך להישאר על פני האדמה אינה רק עונש והתעללות עצמית. יש אנשים מיוסרים המעדיפים לראות בחייהם "שיעור" או "גלגול", מתוך אמונה (או תקווה) שהמלחמה המרה תשא פרי כלשהו בעתיד. גם אם אין בדברי שמץ נחמה, אומר בכל זאת שאני שמחה על ששברת את השתיקה. בחרת לסיים את דברייך במילה מלחמה, ולכן, כמו במלחמה, את אלונקת הכאב אין צורך לשאת לבד. אנחנו כאן גם כדי לעזור ולשאת. שלך ליאת

כל מילה- בסלע! והיותנו גלגולי נשמות אינו אמונה כי אם עובדה שמהווה נחמא פורתא.

האם אדם שמתאבד בהכרח בין היתר לא אוהב את עצמו וסובל מבעייה של דימוי עצמי והערכה עצמית?

נועה שלום, אני מקווה שאת מתעניינת רק באופן תיאורטי ולא מתוך מצוקה אישית. אובדנות הינה תמיד תוצר של מצוקה, יאוש וקושי רב מאוד של האדם עם עצמו. נראה לי שביטויים כמו "לא אוהב את עצמו" או "בעיה בדימוי העצמי", הינם עדינים מידי עבור האדם במצב האובדני. בברכה, גדעון

יש אנשים שהם טיפוסים מיוחדים שאינם מרוצים מעצמם, פרפקציוניסטים או קוטריים כרוניים או שהם אינם אוהבים את עצמם וסובלים באופן כללי מדימוי עצמי נמוך זה נכלל לרוב כהפרעה אישיותית המצריכה טיפול אך לא כבעלת סיכון ופוטנציאל גבוה לביצוע מעשה אובדני ולרוב אף לא תוביל את בעל האישיות הלא תיקנית למחשבות אובדניות טורדניות. בכדי שאדם יחליט ליטול את נפשו בכפו הוא צריך להיות שרוי בדיכאון מז'ורי מתמשך שאין לו ארוכה וביאוש ומצוקה נוראים של בור שחור ופעור שרק מי שהיה שם יכול להשכיל להבין..ולוואי ולא תהיי בעמדה הזו ולא תחושי לעולם את תחושת היאוש האין סופית הזאת. את איבוד הטעם והתכלית לחיים. את חוסר היכולת לתפקד ולחוות. את חוסר המעש הכפוי. ואת המחשבות האובדניות הטורדניות. כמו כן ישנם אף כאלו שהתאבדו בעקבות כישלון סוביקטיבי שחוו ולא יכלו לעמוד בכך מאחר ותלו בהצלחה תקוות גדולות מידי וכאן לא מדובר בדימוי עצמי נמוך כי אם באגו מנופח ביותר וביהירות בתחושה שההצלחה היתה בטוחה ומבטיחה ובהשג ידך ובהעדרה חיך שווים כקליפת השום. ישנם כאלו אף שמתאבדים כתוצאה מחשיפה לאירוע טראומטי וטראגי שלא ניתן לעיכול ועיבוד. לרוב אקט אובדני הוא מעשה של אי שפיות זמנית ואף ריגעית. זכרי כי בכל המקרים: התאבדות הנה פתרון סופי לבעיה זמנית!

שלום רב, אני בת 19 ולא מזמן אובחנתי כ"גבולית".. אני סובלת כבר כמה שנים מדכאון מז'ורי ומהפרעות אכילה ונכנסת ויוצאת מאשפוזים.. המטפלת שלי ספרה לי שיש כמה "סוגים" של גבוליות.. הייתי מעוניינת לדעת יותר אם אפשר (לא מוצאת בשום מקום באינטרנט).. אם תוכלו לעזור לי.. בתודה..

גבולית שלום רב, אינני יודע למה המטפלת שלך התכוונה כשדיברה על כמה סוגים של גבוליות. אולי הכי טוב זה לשאול אותה. ההגדרה "גבולית" הינה מאוד רחבה ולא נותנת תשובה בצורה מספקת לשאלה: "מה יש לי?". נראה לי שאת התשובות מוצאים בסופו של דבר בטיפול הפסיכולוגי עצמו, ושם גם מצוי, בסופו של דבר, הסוג הספיציפי של הגבוליות שלך. בברכה, גדעון

מה יכולה לעשות בחורה שיש לה בעייה לתת? האם זו תכונה שניתנת לשינוי?

בעייתית שלום רב, בעיה בנתינה הינה אמירה כללית. יש צורך לבחון - במה היא מתבטאית וכמה זמן ובאילו סיטואציות יותר ובאילו סיטואציות פחות. יש צורך כמובן להבין יותר לעומק - מה הבעיה ולמה היא? וכשכל זה יהיה מובן וברור, או אז יהיה קל יותר גם לשנות. איך? או בעבודה עצמית - את עם עצמך, או בעזרת טיפול פסיכולוגי. בברכה, גדעון

קשה לי להתחבר לאנשים, אין לי סבלנות להיות בחברתם. אני תמיד מעדיפה להיות לבד עם השקט שלי. בלי להקשיב תמיד. קשה לי לתת חומרית, מתנות, כסף. לאחרונה אני גם לא הולכת לארועים כמו חתונות של אנשים מהעבודה, כי החלטתי שאני הולכת רק למי שאני מרגישה קרוב אליי, ולא מתוך תחושה של "לא נעים" ומה יגידו - מה גם שזו הוצאה כבדה היום. קורה שאני נותנת ולא מקבלת חזרה, וזה גורם לי לא לתת יותר - כן אני עושה חשבונות. בעיקר אני מרגישה בדידות. אחרי שנים שגרתי עם הוריי (אני בשנות השלושים המוקדמות של חיי), אני עכשיו עוברת לדירה שלי לבד, וחוששת מאוד מהבדידות הפתאומית שתנחת עליי - סוג של משבר. אולי זה דווקא הזדמנות לפתח קשרים חדשים - החופש הזה שיהיה לי. בנתיים אני חרדה. מה דעתך?

שלום רב, יתכן מאוד שיש לי רתיעה מדמויות שמגלות סמכותיות באופן כללי. כיצד אפשר להסביר זאת?

גל שלום, אפשר להסביר זאת ע"י קשר לא פתור עם דמויות ההורים. הפתרון הוא ע"י טיפול פסיכולוגי בגישה דינאמית. בברכה, גדעון

שלום רב, אשמח מאוד אם תוכלו ליעץ לי באשר לבעיה שעלתה. חברת ילדות שכיום הקשר איתה הוא מועט מאוד, ביקשה שביתה בשנות העשרים לחייה תגור בחדר בבייתי לתקופה של חצי שנה עד שנה בגלל שביתה נכנסה לחובות כספיים וגם היא עצמה בחובות. אני מאוד רוצה לעזור אבל יש לי ספקות בקשר לכך. ראשית, אני רוצה לעבור דירה בזמן הקרוב וגם לצאת לפנסייה. (כיום ביתי שגם היא בשנות העשרים לחייה גרה איתי). דיברתי עם גרושי והוא עמו מטיל ספק. שנית, מה יהיה אם היא "תשתלט" על הבית? ותביא חברים ויווצר מצב לא נעים... האם עלי לדחות הצעה כזו ואם כן כיצד ניתן לעשות זאת בדרך עדינה ולא פוגעת? או שמה להסכים לתקופה של שבועות מספר, ושוב מה יהיה אם יבקשו עוד שבוע ואין לזה סוף. חייבת תשובה ומענה. בבקשה ותודה על העזרה. ליא.

ליא שלום, אני מייעץ לך לשאול את עצמך: מה המחיר שאת עלולה לשלם על כל אחת מהאופציות והאם את מוכנה למחיר הזה? האם את מוכנה למחיר של אובדן הפרטיות? "השתלטות" על הבית? ואולי המחיר הינו אובדן החברות. נשמע לי שאת שואלת הרבה אנשים ולא רק את הפורום. ובכל זאת , לא מצליחה להגיע להחלטה. מה בעצם ההתלבטות? האם הקושי שלך הוא בלפגוע או בלדחות בקשות שלא נעים לך לסרב? ולמה לא נעים לך לסרב? את מוזמנת לחשוב על שאלות אילו , בתקווה שההתלבטות תובהר. בברכה, גדעון

שלום, קראתי את המאמר בנושא הפרעות קשב ורציתי לדעת אם יש מקור נוסף מומולץ ומפורט קצת יותר בנושא הפרעות קשב אצל מבוגרים. אני לא יודעת אם אני סובלת מכך אבל הרבה פעמים אני לא מצליחה להתרכז בדבר אחד אני קופצת עוד לפני שסיימתי לדבר הבא. מפריע לי מאוד רעש של פיצוחים,הקלדה במקלדת ולעיסת מסטיק. השאלה אם זה נראה כהפרעת קשב או שיכול להיות סתם גורמים שמפריעים לי.

היי אני, הפרעת קשב וריכוז (ADHD) יכולה להיות מאובחנת על ידי נוריולוג או פסיכיאטר. יש פורום בתפוז :http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/anashim.asp?forum=694&pass=1 בפורום הזה תוכלי לקרוא ולהבין יותר. אם יש לך שאלות "ספציפיות" אני אשמח לנסות לעזור מנסיוני האישי ( ורק האישי:)). עננית

אני שלום, הרבה מעבר לתשובתה של עננית אינני יכול להוסיף. יש הרבה מידע על ADHD למבוגרים, כשמחפשים בגוגל, אך יש צורך לברור היטיב על איזה אתר מתבוננים. יש כמה ספרים בנושא ADHD , שלצערי אין לי את הרפרנס המדוייק. אך בכל חנות ספרים רצינית יוכלו להפנות אותך. אין לי כל יכולת ואני גם ממליץ שלא ! לערוך אבחון עצמי דרך האינטרנט. כדאי לגשת למומחה בנושא. כאמור נוירולוג או פסיכיאטר . בהצלחה, גדעון

שלום אני בת 33 רווקה. כמעט ואין לי חברות מלבד ידידה רחוקה. אני רוצה לצאת ולהכיר אנשים חדשים ולכן מחפשת קבוצות כאלה שמתארגנות מידי פעם, כפי שפעם ראיתי במודעה, רק שפספסתי את זה. מישהו יודע על מקומות כאלה? אני גרה באיזור תל אביב.

שלום עמליה, אני לא לגמרי בטוחה שברור לי מה את מחפשת. אם את מחפשת קבוצה חברתית במסגרתה יוצאים לבילויים מאורגנים שונים, נראה לי נכון לבדוק פורומים של פנויים-פנויות (בהם ניתן להכיר הן בני/בנות זוג פוטנציאליים, והן ידידים וידידות...). אם את מחפשת קבוצה שעוסקת ביחסים בין-אישיים (הכוונה לעבודה פסיכותרפויטית בקבוצה), מרבית המכונים הפסיכולוגיים מקיימים קבוצות מעין אלה, והן מהוות אופציה מרתקת להיכרות מעמיקה עם דפוסי הקשר שאנו ואחרים מקיימים. האמת היא, שכך או כך, הייתי מייעצת לך להציץ ב"עכבר העיר" במדור "עניין". אני בטוחה שתגלי עולם ומלואו של אפשרויות מעניינות. בהצלחה, אורנה

יש משהו שהוא מורכב ולא פשוט לשיתוף בחווית המלחמה שלי. זה קשור גם ל"מה יהיה אחרי". כתבתי שאני טומנת את ראשי בחול בעניין החרדות אבל אני מרגישה שיש משהו שמעבר, שכאילו מחפש את הריגוש בכך ש"יקרה משהו". זה מעוות לחלוטין - אני יודעת- אבל אני במובן מסוים מייחלת למשהו שיקרה, במובן של פגיעה מהמלחמה, שישנה את החזרה לשגרה הצפויה אחרי. הרי ההתנהגות שלי במובן מסוים היא מעין רולטה רוסית ולרולטה הזו אני מכניסה גם את ילדי. למרות שזה מורכב הרבה יותר: אני לא חרדה מהבומים כאשר סביבי יש לא מעט שלא יכולים לתפקד בגללם או לחילופין קופצים באופן בלתי נשלט כאשר הוליום של הנפילות עולה. אני מאמינה שזה עוזר לילדים לחוות את המלחמה הזו בשקט. אני לא מסוגלת לשהות, ולו את ה- 20 דקות ההכרחיות, בחדר הבטחון שלא לדבר על מקלט. זה ממש מכניס אותי ללחץ: אני חשה מוגנת פחות במרחב המוגן. האשליה של חיים כרגיל נותנת לי בטחון רב יותר. כתוצאה מכך כולנו מתפקדים בסוג של חופשה משפחתית בבית והילדים לדעתי מרגישים נכון יותר. וחזרה למה שכתבתי למעלה: אני חוששת שיש קשר בין התחושות האלה לחיים בצל מחשבות הדכאון. במובן של חוסר הרצון לחיות שהוא הדבר הקשה ביותר בדכאון. אני נעזרת בכימיקלים ומרגישה פחות או יותר טוב אבל הטרימינולוגיה הדכאונית נמצאת כל הזמן ברקע. וישנה התגברות שלה בשלושת השבועות האחרונים. היום שאחרי יחייב חזרה לשגרה המוכרת אבל זה יהיה לזמן רב ב"צל": בצל הרגשות, בצל הפגיעות, בצל הזכרונות. אני חושבת על הצעיר שיחזור לגן אחרי ה"חופשה" הזו. גן שבו כל הילדים עברו שינוי. תהליך הכניסה לשגרה יהיה קשה לפחות כמו בתחילת שנה ומיד אחר כך יעבור תהליך תחילת שנה אמיתי של שנה"ל הבאה. הבכור מבכה ויבכה את החופש הגדול שנדפק. אנחנו עם מטענים משלנו אבל גם עם משקעים של כעס על תפקוד המערכות בישוב . די לי להיום.

אני (.) יקרה, אני חושבת שאני מבינה. מבינה את הדיאלוג בין המציאות החיצונית הסוערת, לבין המרחב הפנימי בו משהו לפעמים נחווה מת וחסר, ואת ההשתוקקות שמשהו בחוץ כבר יעיר את הפנים... זו ממש לא השוואה אחד לאחד, אבל אני מרגישה את זה לפעמים מאוד חזק עם המטופלים החרדתיים שלי: במאמץ גדול אנחנו מחליפים את המלחמה ההירואית בסכנות בלתי נשלטות, במין התמודדות יומיומית שקטה ומעייפת, ואז,דווקא אז כשהחרדה שוככת, הם מבטאים געגועים עזים לחיי הסערה... מאחלת לך סערות טובות מבפנים ומבחוץ, אורנה

מאתמול אני בדרך לכתוב כאן, אבל לא כל כך מוצאת את המילים. ביום ראשון היא אמרה לי שאני בורחת שכבר כמה שנים אני בורחת מלדבר על זה ומשלמת מחיר יקר. והיא אמרה שדי, שהגיע הזמן לעבוד, בלי תירוצים. ניערה אותי קצת. היא עובדת קשה כדי להוריד לי את ההגנות ובזמן האחרון היא מרסקת אותן קצת. ברגע שחזרתי הביתה כתבתי לה במייל את מה שעד עכשיו לא הצלחתי להגיד. היא הגיבה מקסים ולמרות זאת בהתחלה הרגשתי כל כך דוחה. אולי בגלל שמה שסיפרתי לה מגעיל אותי. אחר כך הרגשתי הקלה. שזה יצא סוף סוף ועכשיו בכל מקרה היא כבר יודעת. צריך להוציא מזה את העוקץ ואנחנו לא מכירות דרך אחרת לעשות את זה. אני מתקדמת בכל דבר אפשרי בחיים שלי במהירות מסחררת, ורק שם אני תקועה. כל כך תקועה. מבחינת זוגיות וקשר ואינטימיות אני נמצאת כל כך רחוק מאחור. בלילה שאחרי כן חלמתי חלום מעניין (אני בדרך כלל לא זוכרת חלומות). חלמתי שאני נמצאת בחדר שלי ועל החלון במרפסת שבחדר יושבת ילדה קטנה רגל אחת שלה במרפסת והרגל השנייה באוויר ואני מדברת איתה. ואז מישהו נבהל וצועק עלי להוריד אותה משם מהר ולא לדבר איתה ככה ואני אומרת שלא נורא שהיא יושבת ככה אם ככה נוח לה לדבר... מבקשת שיסמכו עלי. אני לא לא מורידה אותה ואחרי רגע היא נופלת ואני רואה את הנפילה שלה בהילוך איטי כזה (מקומה שלישית...) ושנייה לפני שהיא מתרסקת על הריצפה התעוררתי עם דפיקות לב והרגשתי כמו רוצחת. החלום הזה העסיק אותי הרבה השבוע... וסיפרתי לה עליו והיא אמרה שהוא מדהים. עבדתי קשה השבוע כמו שהיא רצתה. עכשיו קצת שקט (וגם קצת קשה למצוא מילים בפנים, למרות שכבר כתבתי מגילה...) אורנה, אני מתגעגעת למילים שלך. שמחתי מאוד לקרוא שקיבלת דוקטורט ואני מקווה שהשבוע את כבר מרגישה טוב יותר... סופשבוע שקט וימים טובים רשת (שכמעט חתמה כאן עכשיו בשמה האמיתי. איפה ההגנות. איפה??)

רשת רשת אהובה (זהו "הכינוי" החביב עלי ביותר...), קשה להיות בשלב בטיפול בו ההגנות שלנו נחלשות ומשתנות. את השתמשת במילה "ריסוק", וזה נותן תחושה ממש פיזית, כאילו מדובר באתר בנייה עם כלים כבדים, שצריך להחזיק את האמונה שלא רק מפרקים בו, אלא גם בונים... אין לי ספק שמתרחשים בתוכך תהליכים רבי עוצמה. החלום למשל, שנדמה לי שאת מופיעה בו בתפקיד כל הדמויות: רשת הגדולה שמשתוקקת לסמוך על הדיבור, רשת המודאגת לגבי סכנת המוות שיש בדיבור, ורשת הקטנה - שאולי מייצגת את הסוד שחייב להתגלות, מטלטל לו החוצה כמו הרגל, כמעט כמו איבר זר... ואולי, רק אולי, אפשר יהיה להציל גם אותה? בחיבה רבה, אורנה

רשת יקרה, כל כך ריגשת אותי. זוכרת התכתבויות קודמות פה, בהן כתבתי לך שכיף להיכנס למערות, כי בסופן מגיע האור? כל צעד מעכשיו הוא צעד בדרך אל האור, ואז זה כאילו לידה מחדש "בהתחלה זה כואב אחר כך יוצא החוצה וכולם שמחים איזה יופי, הוא הולך לבד...." רוצה לשלוח לך קטע משיר מקסים של רחל שפירא: "היי שקטה כאילו אין בך דופי כאילו האוויר נותן לה הגנה כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי כאילו מעפר פורחת שושנה. היי שקטה כמה אפשר לשטוח את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח כאילו השלווה היא חוף הבהלה." מאחלת לך להגיע בזמן (לא חייבים למהר) אל חוף השלווה. הדר

הייתי רוצה לדעת האם יש שם לתפועב של תלישת שערות מגב כף היד. אני עושה זאת כבר 10 שנים, עם הציפורניים של היד השניה או עם פינצטה. יש לי כתוצאה מכך כבר פצעים על גב כף היד מכוערים שמשאירים צלקות. האם יש לכך טיפול? על מה מעידה התעסקות אובססיבית זו בתלישה?

שלום קארי, ראשית, חשוב לי לומר שאינני מאבחנת אותך "מבעד" לאינטרנט, אלא נותנת לך אינפורמציה שכדאי להמשיך ולבדוק. תלישת שערות כפייתית היא מצב מוכר הנקרא טריכוטילומניה, והיא מוגדרת כהפרעה בתחום השליטה על הדחף. טריכוטילומניה מאופיינת באובדן שיער בולט, כתוצאה מהכישלון לשלוט בדחף למרוט שערות. לפני מריטת השערות בדרך כלל גובר המתח, ואחרי המריטה באה תחושת הקלה או סיפוק. אם מה שתיארתי נשמע לך מוכר, אני ממליצה להיכנס לאתר מצויין בעברית שעוסק בטריכוטילומניה http://trichotilomania.info/ בו תוכלי לקבל מידע ראשוני נוסף, ובהמשך להתייעץ עם איש מקצוע באופן פרטני. בהצלחה, אורנה

היי, אני פונה בשאלה לגבי הסיבה ואולי מוצא לפתרון מדוע איני מעונינית ובורחת ממחויבות? איני ילדה - נהפוך הוא - בת 30+ ועדיין לא מצליחה להתקרב לרצון להיות אישה,אימא בעלת אחריות,לשלם משכנתא,להיות כמו כולם. תמיד עניין אותי דבר אחד - רווחה כלכלית ומעמד בעבודה שגם לא הושג בשל חוסר החלטיות ובעיה של פחד. אני מרגישה שאני בטוחה יותר וחזקה לבדי ולא אצליח להתמודד עם ישות קטנה וחסרת אונים מכל הבחינות. לא יודעת מה לעשות כי לפני כ-10 שנים שהעליתי זאת הוריי והסביבה אמרו לי חכי תגדלי תתבגרי והכל ישתנה. אבל כלום לא השתנה מאז!!! אני עדיין בשלי - בא לי לצאת לבלות,להנות,לראות עולם ולא לחשוב על רצינות בגרוש. חוץ מענייני כספים בהם אני עומדת על המשמר ולא פזיזה בכלל. הבעיה היא שהחברה סביבי כבר נמצאת מאחורי שלב ההתלבטות (לא היה להם שלב כזה לדעתי) וכולם הורים לילדים ומשותף להם כ"כ הרבה שאינו שייך לי. איני מתחברת למטבח,לבית,לכל הדברים "הנורמליים" ואיני יודעת מה לעשות כי בעלי(התחתנתי רק לפני שנה גם בשל חוסר רצון להתחתן) מתבעס מהמצב וכואב לי עליו כי הוא נשמה טהורה ולא מגיע לו הדיכי הזה והשוני הזה שלי... מה עליי לעשות? האם אדם באמת צריך לעשות דברים כי כך נהוג או לחיות כפי שהוא חש.. האם יכול להיות שהכל מושתת על פחד ובכלל אני מאוד רוצה זאת...?? אני מרגישה שלא זו התשובה כי ביני לבין עצמי באמת קשה לי להגיש שאני רוצה להשתנות החיים פשוט מכתיבים אחרת

שלום חלי, קראתי את הודעתך בתשומת-לב רבה, ועלו שני דברים מרכזיים שברצוני לומר לך: הראשון הוא ש"לא חייבים". לא כולם פועלים בהתאמה מלאה עם הציפיות החברתיות והתרבותיות, וזה בסדר ואפילו מעניין... הדבר השני מתייחס לכך שהעלית לא מעט תהיות הקשורות לפחד ("...ומעמד בעבודה שגם לא הושג בשל חוסר החלטיות ובעיה של פחד", ואפילו: "האם יכול להיות שהכל מושתת על פחד ובכלל אני מאוד רוצה זאת..."), את התחושות האלה אני רוצה להזמין אותך לבדוק לעומקן. שימי לב, למשל, למשפט: "אני מרגישה שאני בטוחה יותר וחזקה לבדי ולא אצליח להתמודד עם ישות קטנה וחסרת אונים מכל הבחינות". כשקראתי אותו חשבתי לעצמי מיהי אותה 'ישות קטנה וחסרת אונים' שאת כה חוששת לפגוש. האמנם היא התינוק שלך, שאכן עתיד להיות תלוי בך מאוד לזמן מה, או שאולי זו דווקא את - שעשוייה לגלות בתוכך חלקים רכים ופגיעים, שאת מעדיפה לא להיות במגע איתם? זו שאלה קשה, שאין צורך להשיב עליה מיד, אבל אני ממליצה לחשוב על כך. אפשר לחשוב בעצמנו או עם אדם קרוב, ואפשר לצרף אל המסע הזה איש מקצוע מתחום הטיפול הנפשי. בהצלחה, אורנה

היי אורנה אולי תוכלי לייעץ לי במשהו: בכל המלחמה הזאת, צליל האזעקה הוא מה שמלחיץ (עוד פחות מהבומים) לא פלא ששני אנשים חטפו התקף לב מהסאונד הזה. בקיצור מה ניתן לעשות על מנת למתן את החרדה? בינתיים יש לי טיפול חינם בטלוויזיה.אני מחכה לעונה השנייה... תודה אין כינוי

הי אין כינוי, צליל האזעקה מפחיד משום שהוא מייצג את מה שמגיע אחריו - הבומים, אי הוודאות, האסון, הזכרונות של אסונות קודמים. לפעמים נדמה שהוא מפחיד יותר מהדבר עצמו, אבל זה תהליך פשוט של התנייה. לכל אחד מאיתנו יש "טריקים" אחרים להתמודדות עם החרדה, ואתם מוזמנים לכתוב על שלכם... לכשעצמי, אני נוטה לגישה שמנסה לקבל את החרדה כתחושה שאפשר לשאת אותה - מבלי להתעלם ממנה, או "לגרש" אותה, או לנסות לשלוט בדברים שאיננו יכולים לשלוט בהם... לילה טוב ושקט, אורנה

אשמח לקבל ממך טיפ אגב, לא מפריע לי לשמוע בומים ללא אזעקה.יש בי משהו דפוק:)?

זה נראה לי לא יגמר לעולם,התחושה הזאת.זה מרגיש כמו גיהנום!סיוט שלא נגמר! ניסיתי 2 סוגים של תרופות אנטי-דכאוניות אבל הן לא עזרו לי.עכשיו אני בתרופה השלישית מקבוצה אחרת אבל אני בינתיים לא מרגישה שום שיפור!זה כל כך נורא אני מרגישה כמו בחלום רע שפעם כשהייתי בריאה נרדמתי ועכשיו כל זה חלום רע שמישהו צריך להעיר אותי ממנו!אני יודעת שזאת המציאות.אני לא מוכנה להשלים עם המחלה הזאת זה הדבר הכי נורא בעולם.אני סך הכל בת 22 ואם אני לא אבריא עד גיל 25 אני לא ארצה להמשיך לחיות כי כל החיים שלי הולכים ונעלמים.התחילו לי מחשבות אובדניות אמיתיות אני פשוט לא יכולה לסבול יותר זה סבל בלתי יתואר!וזה לא כמו שתי הפעמים ששרטתי את היד עם סכין גילוח,אני ממש חושבת על לבלוע כדורים ורק רוצה למות ולא להרגיש את כל הסבל הזה :(( כל כך עצוב לי על המשפחה שלי שהם לא יודעים מה לעשות ומה שאני חושבת זה שהם ירגישו כל כך רע אם אני אמות,אמא שלי לא תחזיק מעמד :(( לא מספיק שאבא שלי נפטר לפני ארבע שנים!עכשיו גם הם יצטרכו להתמודד עם זה?!אני לא יודעת מה לעשות כבר אני כל כך אבודה אני רוב הזמן במיטה לא רוצה כלום וסובלת כל כך!אלוהים למה זה מגיע לי יש לי כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות בחיים האלה ויש לי המון כשרונות ועכשיו כולם נעלמו ורק בא לי למות כבר ולא לסבול!!!! אני כבר לא יודעת מה לעשות :(הצילו זה לא נגמר!!!

ספיר יקרה וכאובה, הכוח שמשך אותך החוצה ממיטתך, והוביל אותך אל הפורום ואל ההודעה שכתבת, הוא אותו כוח שהייתי רוצה שיוביל אותך לטיפול פסיכולוגי. בקרוב, כאשר יימצא הטיפול התרופתי הנכון במינון המתאים, את תתחילי לחוש הקלה, אבל זה לא מבטל את החשיבות של מרחב טיפולי בו תוכלי להתבונן בכאב ובאובדנים שחווית. ספיר, הכשרונות והיכולות והחלומות שלך לא באמת "נעלמו", הם "מסתתרים" עכשיו בגלל הדיכאון. בגלל צורת ההסתכלות הזו שמבטלת כל דבר טוב, שלוקחת את הכוח להינות, שהופכת הכל להד עלוב למשהו שהיה פעם חי. החזיקי מעמד שם בפנים! הדברים הטובים בחיים עוד ישובו. מחזיקה לך אצבעות, אורנה

שלום לך; יש לי מצבים של בדיכאון ואני מטופלת ברסיטל ובטיפול פסיכולוגי;ואני די חוששת שלא אוכל להיפטר מזה.ויש לי ילדה כבת שש ואני לא טיפוס שיודע לקבל ולכן אני מתלבטת אם למרות השתוקקותי לעוד ילד כדאי להיכנס לזה או .

שלום רב אני בת 26,בחורה מלאת שמחת חיים,אוהבת לצחוק ולהיות סובבת בחברים,אך לעיתים אני נתקפת דיכאון,רוצה להיות לבד,מרגישה שכולם דורשים ממני,בעוד אני מחפשת שקט ורוצה להיות לבד. עברתי גירושים לפני שנתיים,תחילה הייתי מאושרת מזה,אבל נראה לי שהיום אני מבטאת את רגשות הזעם וההרס שהיו אמורים לצאת לי אז... אני חושבת שאפילו יש לי חרדות מנישואין שניים,יש לי חבר כבר שנה,אנחנו מאוהבים בטירוף ובאמת שהייתי רוצה לבלות את חיי איתו, אבל החרדות האלו לא פוסקות,אני מרגישה שאיני יכולה לוותר על החופש שניתן לי בחזרה לפני שנתיים. האם זה טבעי? ואם אני רוצה אכן להתייעץ עם פסיכולוג על מנת לקבל איזון, האם זה נרשם באיזשהוא "תיק" שיכול לבוא נגדי מאוחר יותר בחיים?...כי הרי זו לא בושה ללכת לפסיכולוג נכון?

אלין יקרה, לא, זו לא בושה להתייעץ ולהיתמך ולשאול שאלות על עצמנו ועל דרכנו בחיים. הרגשות שתיארת בהחלט מובנים לי - למן "העיכוב" בתחושות הזעם וההרס, ועד החשש להיכנס שוב למקום שעלול ליצור עוצמות כאב כה עזות. אני מקווה בשבילך ש"תפרגני" לעצמך מקום להתבונן בו בכל זה.... בהצלחה, אורנה

אני בת 25,יש לי חבר שנה,הפעם האחרונה שאני זוכרת את עצמי מקנאה למישהו זה בגיל 16 עם החבר הראשון שלי....עם החבר הנוכחי אני ממש מקנאה,וזה בטוח בגלל הידיעה שאני הראשונה שלו בכל,בנשיקות באהבה,בסקס...פשוט הכל. יש לי חרדות שהוא יעזוב אותי כי אולי הוא יתעניין באחרות. אני יודעת שהוא מת עליי,אבל בכל זאת,אני חייבת לצאת מהחרדות האלו, זה ממש מפריע לנו שאני ככה קנאית...ממש קנאית...אני עושה דברים כמו לחטט לו בדברים, זה דברים שלא עשיתי בחיים. בבקשה עזרו לי למצוא דרך להפסיק את החרדות האלו. הרי גם הוא קנאי-אומר לי מה ללבוש וכו'...אבל הבעיה שלי היא נראית לי קצת נפשית...מה לעשות????

שלום ניני, אין לי תרופות פלא לתחושת הקנאה, אבל אני חושבת שיהיה נכון להמשיך ולברר את הנושא לעצמך. נסי לחשוב מה מעורר עכשיו את אי הביטחון העמוק שאת חשה (במונחים פנימיים שלך, לא רק בגלל נסיבות חיצוניות), כיצד התגברת בעבר על תחושות קנאה ואי בטחון (אני בטוחה שמשהו מזה כבר הרגשת בעבר, אולי בקשר עם הורייך, אחייך, חברותייך?), מה בן-זוגך יכול לומר או לעשות כדי להרגיע אותך (האם יש דבר כזה?) וכן הלאה. אל תהססי להיעזר לצורך החשיבה בחברה קרובה, אימא, או איש/ת מקצוע מתחום הטיפול הנפשי. ומילת הרגעה קטנה לסיום - אם את "הראשונה שלו בכל", האם יתכן שהוא פשוט מעריץ את האדמה שאת דורכת עליה? יום אחד הוא מן הסתם יגלה שאת "אנושית", אבל עד אז, למה לא ליהנות מכך?... בברכה, אורנה

הייתי אצל פסיכולוג טיפול אחד והוא איבחן שיש לי בעיה כללית של פחד,לחץ וחרדה וכו, לטענתו אני זקוקה לטיפול ארוך -במשך שנתיים בערך,כאשר הפגישות הם אחת לשבוע. ניגשתי אליו דרך "מושלם" אבל עם הנחה מסויימת שמוגבלת גם למס" טיפולים. א י ן לי כסף לממן את הטיפולים ומצד שני אני מרגישה שאני מתפוצצת וזקוקה דחוף לעזרה. האם יש איזה שהוא גוף שאליו אוכל לגשת לטיפול בחינם(או שממומן ע"י קופת חולים כללית). ???

שלום תותי, ישנן מרפאות קהילתיות לבריאות הנפש, בהן ניתן לקבל טיפול ללא תשלום. תוכלי לברר פרטים נוספים באמצעות הקישור הבא: http://www.traumaweb.org/mirpaot.doc בעת הפנייה למרפאה, הדגישי בכל דרך אפשרית את הדחיפות, כדי שתוזמני לראיון קבלה בהקדם. בינתיים, כדאי לשקול עם הפסיכולוג שפגשת שתשתמשי בפגישות המסובסדות שניתנו לך ע"י קופת החולים. אני מאחלת לך הקלה קרובה, אורנה

שלום לדר' ולבאי הפורום ! לשם שינוי אני באה הפעם ממקום של שיתוף והוכרת תודה מה שלא קורה כאן הרבה בפורום ואני חושבת שגם קצת פירגון מגיע פה אנחנו חיים בתקופה ובמקום ש"אוהבים" להתלונן כל הזמן ולמצוא את הרע והתהום האין סופי. גם אני הייתי שם עד לא מזמן וכיכבתי פה לא מעט בכל הפורומים של הפסיכו' למיניהם אני בשנות ה- 30 רווקה גם לי היו אי אלו מחשבות טורדניות ושהחיים בזבל ומצבי רוח משתנים שרובם שליליים כל דבר שהייתי אמורה לעשות היה כרוך במאמצים רבים למרות שכלפי חוץ הכל נראה תקין. לא רציתי לשמוע או להאמין בטיפול תרופתי הדחקתי את הכל פנימה ניסיתי שיחות ולא עזר התייאשתי מכל דבר הכל היה אנטי עד שאזרתי אומץ והחלטתי ללכת לטיפול תרופתי גם זה לאחר מאמצים והתלבטויות רבות מהסיבה שלא חשבתי שזה יעזור - עד כדי כך הייתי שלילית באינטואיציה שלי בחרתי מטפל אקראי דרך קופ"ח בה אני חברה מבלי לחשוש שזה דרך הקופה ושזה ירשם לי איפשהו למה הרגתי מישהו ? שכואב הראש לוקחים אקמול אז למה שכואבת הנפש חושבים שאתה דפוק ? הדיעות הקדומות האלו שצריך להפריך ומיד בסביבה שלנו שהדינמיות שלה משתנה כ"כ ורק מתקדמת לרוב וכל אדם שלישי היום מסתבר --- מטופל במקום זה או אחר לאחר אבחון רשם לי סרוקסט - אמנם היו תופעות לוואי קטנות בהתחלה אבל לאט לאט אני רוצה לומר התחלתי לשים לב לשינויים קלים שהלכו וגדלו ולא האמנתי ומה גם שהתיאבון שלי פחת וירדתי קצת במשקל (גם יתרון לא ?) העצבים והחוסר שקט פחתו התחלתי לעשות דברים שלפני כן הייתי צריכה לחשוב לא פעם ולא פעמיים אלא עשרות פעמים אם לעשות או לא באים הפעם בקלות מפתיעה ובספונטניות שלא הכרתי לסיום - לי לקח שנים להבין שאני צריכה עזרה ועוד כמה שנים אומץ לגשת ולקבל טיפול מי יודע איפה הייתי היום אם הייתי עושה צעדים אלו לפני 10 שנים אבל - ITS NEVER TO LATE אומרים.......... אז אנשים ........ קבלו עידוד כיום, כמעט חצי שנה עברה מאז התחלת הטיפול אני מרגישה שקיבלתי גלגל הצלה ועליתי למעלה מהתהום שהרגשתי שהייתי בו ואני עוד אעלה וחושבת אופטימי מה שלא קרה לי בכלל בעשר שנים האחרונות לפחות. חרדות נעלמו כלא היו אני משווה סיטואציות של לפני ואחרי ודברים שהיו לי קשים לעשייה נראים לי בנאלים היום תודה עיקרית לרופאים היקרים שמקדישים מזמנם על ההקשבה ומתן עזרה בפתרונות זה מגיע לכם דרורי

שלום דרורי, שמחתי לקרוא על השינוי המעמיק והמיטיב שאת חשה. אני שותפה למחשבה שטיפול תרופתי נוגד דיכאון וחרדה יכול לשנות חיים. המון הצלחה בהמשך הדרך, אורנה

ליאת מה שלומך? מה חדש? התגעגעת? או לחכות למטח רקטות? לילה טוב

אין כינוי יקרה, בטח התגעגעתי. איזו שאלה!? אני ממש בסדר. עוקבת בדאגה אחרי מה שקורה אצלכם בצפון, מתפללת לשלום כל החיילים שבחזית, בהם גם חיילים מעט יותר פרטיים, ומרגישה בתחושות הבטן שלי שזה מתקרב לסיום. מה את מספרת? ליאת

מה אני מספרת? מקווה שאת עדיין כאן...בכל מקרה יש המון "חוויות" מהמלחמה...בין היתר שלא ניתן אפילו להיפגש עם הפסיכולוגית.כל אחת במרחב המוגן שלה:) אז קצת קשה להיפגש... מחכה שהכל כבר יגמר ושכל החיילים יחזרו הביתה בשלום (גם המעט יותר פרטיים...) וכמובן שלא ישכחו לחסל את נסראללה וחבריו והמשגרים וכו' קיבלת כבר סטיקרים שונים(וגם מצחיקים) הקשורים למלחמה?

אני תושבת הצפון - חיפה אמא ל-2 בנות בנות 14 ו-12 .רציתי לברר לגבי התנהגותם הן מעדיפות להשאר בבית ולא לנסוע. מתנהגות די רגיל אך מטריד אותי המחשבה מה יהיה אחרי . מה שחשוב לציין שהן מרגיעות אותי כל הזמן ולא נראות מוטרדות האם זה נורמלי ואיך עלי לנהוג. אודה לך על תשובתך הדחופה בנושא בברכה קורל

שלום קורל, מה שמאד חסר לי בתיאור שלך, הוא מה קורה לך עצמך בימים אלה? מדוע הן אלה שמרגיעות אותך? אם את רגועה והן רגועות, איני רואה כל סיבה לדאגה. למרות מצב החירום - לפחות סטטיסטית - מספר הנפגעים קטן יחסית, ואפשר בהחלט להתקיים, למרות החרדה, באופן שלא ישאיר צלקות בעתיד. ילדים מטבעם מלאים בסקרנות, שמחת חיים ואמון במבוגרים. אם המבוגרים שבסביבתן מצליחים לנסוך בהן שקט ואמון ולשדר מסרים מרגיעים ("יש חדר ביטחון או מקלט", "אמא שומרת עליכם", "הצבא שומר עלינו", "המשטרה כל הזמן בשטח"), אפשר להניח שהן יהיו בסדר גם אחרי המלחמה. לעומת זאת, אם המבוגרים בסביבתן מבוהלים יתר על המידה, היסטריים, מתקשים לנהל שגרה סבירה - יכול להיות שהילדות יימנעו מגילויי פחד ודאגה, ולו כדי לא למוטט את הוריהן. במצב כזה, יתכן שביטויי החרדה יצופו בשלבים מאוחרים יותר. אם את מרגישה שקשה לך להיות הורה מרגיע בסיטואציה המתוחה בחיפה, אל תתני לבנות לקבוע את מדיניות ההתגוננות של המשפחה, והרחיקי את כולכן לסביבה בה תוכלי להחזיר לעצמך את הביטחון והסמכות ההורית המגוננת. למרות הכל, מידה סבירה של דאגה וחשש מלווה את כולנו בימים אלה. אלה אינם ימים רגילים, ויש להניח שתגובות כאלה ואחרות יוכלו להופיע לאחר הרגיעה. במקרים כאלה, כאשר ההורים יהיו בעצמם רגועים יותר, הם יוכלו להתגייס למען השבת הביטחון לילדים, עם או בלי עזרה מקצועית. בואו נקווה כולנו לטוב. החזיקו מעמד! ליאת

כתבתי לך לא מזמן למייל, בנושא של חרדות, רגשות אשמה והאכלה בבקבוק נוסף על הנקה...בנוגע לתינוקת החדשה שלי (חודשיים)..אני כותבת שוב כי אני מרגישה שאני מתרוקנת. מצד אחד אני מתאהבת בה יותר ויותר, אני מוקסמת ממנה ורוצה שהיא תדע שאני כל כך אוהבת אותה (איך הם יודעים התינוקות?) אני גם דואגת לה ופוחדת שיאונה לה רע או שהיא תהיה עצובה. ומצד שני אני מרגישה שאני נחלשת, קשה לי להתנתק ממנה אבל גם קשה לי מאוד להיות כל הזמן בשבילה. אני רוצה זמן לעצמי,בלי רגשות אשמה ודאגה.והיא פתאום לא לוקחת בקבוק.עד עכשיו לקחה..יש ימים שממש קשה לי "להעסיק" אותה, כי אין לי כח פשוט..אבל אני מרגישה רע אם אני נותנת לה לבדר את עצמה יותר מדי..זה ממש גורם לי צער,בכי..ובכלל אותם דברים שממלאים אותי כמו חיוך שלה, הקולות המתוקים ותנועות הגפיים הנרגשות שלה, גורמים לי בו בעת גם לעצב כבד שאני לא מבינה.אני לא מבינה את כל זה,וכבר לא יכולה להכיל.הפסיכולוגית שלי לא בארץ בחודש הקרוב...אני אבודה.

מזל טוב,את אמא נורמלית ומרגישה בדיוק את מה שרוב האמהות מרגישות.באמת מאוד קשה עם תינוק שלא לוקח בקבוק בחודשים הראשונים כי כדי להמשיך להרגיש בן אדם,להרגע,לנוח ופחות להתעצבן כשהיא צורכת וכו' את חייבת לצאת מין הבית!ותזכירי לעצמך שהיא צורחת לא כי את אמא לא טובה אלא כי כואבת לה הבטן(אם היא אכלה והוחלפה)ואין מה לעשות עם זה.פשןט ככה,צריך לעבור את החודשים האלה כשאת ממוטטת והעיצור הזה צורח ולא נותן לך לעצום עיניים לא ביום ולא בלילה.אני פשוט מכינה לעצמי במצבים האלה כוס קפה,שמה את העיצורים האלה על הבטן בתוך העגלה ויוצאת החוצה לקשקש עם שכנות בגינה הציבורית.בכי של תינוק את רוב האמהות מוציא מדעתם!בגיל הזה אנחנו עומדות מתושכלות וחסרות אונים מול הבכי שלהם.זה קורה לכולם,בקיצור,תעשי לך אמבטיה עם כוס קפה ותגידי לעצמך שאת אמה מקסימה. :-))חכי ,תצאי בין ההנקות,עוד חודש,חודש וחצי תתחילי גרברים,תהיה דבוקה אליה פחות.לא תכירי את הילדה שלך:היא תרגע ותשחק עם חיוך להנהתך.עוד משהו,תזכרי שאת חייבת לישון כשהיא ישנה גם אם בית על גלגלים.עייפות עושה אותנו חסרות סבלנות.לכולם יש אותם רגשות אמביוולנטיות כמו שלך.זהו...

ערב טוב לאמא המודאגת, אני זוכרת היטב את פנייתך הראשונה אלי. מעבר לדברים הנכונים מאד שכתבה לך חני, אני רוצה להוסיף עניין חשוב נוסף. אמהות צעירות, במיוחד אמהות לילד ראשון, רוצות בכל מאודן להיות אמהות מושלמות. כחלק ממשאלה לא ריאלית זו, הן משוכנעות שעליהן להיות זמינות עבור התינוק בכל רגע נתון, וכי עליהן מוטל לשעשע ולבדר את התינוק בכל שעות העירות שלו. אמהות אכן אחראיות במידה רבה לסיפוק צרכיו היסודיים של התינוק. עליהן לדאוג למזונו, לניקיונו, לבריאותו, ולרווחתו הנפשית. תינוק באמת אינו יכול לקפוץ למקרר ולקחת לעצמו אוכל. הוא גם אינו יכול להתרחץ בעצמו, לכבס את בגדיו ולהכניס קלטת לוידאו. א-ב-ל !!! תינוק, גם בגיל חודשיים, מצוייד בכמה יכולות מפתיעות, בהן גם היכולת להרגעה עצמית. מערכות גופו משתכללות בהדרגה, והוא יכול להפעילן (ידיים, רגליים, עיניים, אזניים, פה) ולחקור באמצעותן את עולמו. אמהות המשתלטות על כל מרחב הקיום של התינוק, ומספקות גירוי רב כל הזמן, מונעות ממנו במידה רבה את היכולת לווסת את הגרייה החושית באופן יעיל, וללמוד להרגיע את עצמו, להעסיק את עצמו, ולחקור את סביבתו בקצב הנכון לו. תינוק הנמצא תחת גריית-יתר עלול להיות לא רגוע, נרגז ובכיין. המגע והקשר בין האם לתינוק חשובים מאין כמותם, אך יש לעשות זאת מתוך איזון והרמוניה, מתוך כבוד גם לאיתותים של שובע מצד התינוק. אמא טובה לא חייבת להיות "קצין בידור והפעלה". אדרבא, עליה להתכוונן באופן מדויק אל התינוק, לחוש מתי הוא זקוק לה ומתי הוא נהנה ממשחק עצמי, להיות שם עבורו באופן הנכון והרגיש, מתוך הקשבה אמיתית. כשאני מדברת על הקשבה אמיתית, אני מציעה לך להקשיב גם לגופך שלך, ולראות מתי הוא מאותת לך שהגזמת. כדי להיות אם טובה, את חייבת לשמור על כוחותייך הפיזיים והנפשיים. מסיבה זו, טבע וויניקוט, הפסיכואנליטיקאי הידוע, את המונח "א?ם טובה דיה". הוא התכוון לכך שאין במציאות אמא מושלמת, והניסיונות להגיע למצב זה עלולים להתיש את האם עד כדי פגיעה ממשית בתפקודה. מוטב, לכן, להיות אמא טובה מספיק, לוותר על משאלת השלמות, ולהנות מיחסי גומלין מהנים עם התינוק מבלי להפוך לקרבן. ועכשיו תקראי שוב את העצות של חני, ותראי כמה חכמה יש בהן... חיבוק ליאת

היי , אני מקווה שאני כותב את זה במקום הנכון.. בכל אופן , הבנתי שזה פורום יעוץ פסיכולוגי , אבל אני לא בטוח האם מה שאני מרגיש זה פסיכולוגי או יותר פסיכיאטרי. בכל אופן , כילד הייתי ממש לא רגוע , היה קשה לי להתרכז , ובגלל זה קצת נדפקו לי הלימודים , ראיתי את כל העניין של לשבת ולכתוב שעורי בית או לקחת את העניין של לחרוש כ"כ הרבה , ממש לא ברצינות. כמובן שבהמשך עשיתי את הבגרות , בקשיים , לא בגלל החומר , אלא בגלל מה שהייתי צריך לתת מעצמי בכדי לשבת וללמוד כ"כ הרבה זמן. אני ממש לא טיפש וקולט מהר יחסית , אבל לשבת ולהתרכז כ"כ הרבה זמן על חומר אדיוטי בהיסטוריה ממש לא היה נראה לי מועיל. בהמשך נרשמתי לאוניברסיטה , אבל עזבתי באמצע , כשהסיוט של הלימודים בבית הספר עלה בי שוב... בכל אופן , עכשיו אני בעל עסק, ומרוויח בסדר , אני קובע את סדר היום שלי ( אין מצב לקום מוקדם בבוקר ) , ועושה כמעט לבד את הכל (צוות של איש אחד) , העבודה שלי היא בתחום יצירתי , מדיה סרטים וכו'. עד כאן זה נשמע אולי קצת סבבה , אבל מכאן זה מתחיל להסתבך. יש לי מחשבות רבות שרצות לי בלי הרף במוח , קטעי שירים שמסרבים לצאת (לופים מעצבנים) , המוח שלי מתיש את עצמו כמעט בלי צורך , אני מתעייף מהר מכל דבר , דואג יותר מידי , חושב יותר מידיי , פרפקציוניסט יותר מידי , עובד יותר מידיי. לפעמים אני מוצא את עצמי ממלמל שטויות , (חברה שלי מתחרפנת מזה ) , חוזר על משפטים שרק אני מבין את המשמעות שלהם , מחכה כל מיני צלילים , ויש לי זימזום מגיל 0 באוזניים. אני לא יכול להירדם בלי "רעש לבן" , מאוורר או משהוא שעושה סאונד מונוטני שאוכל להתרכז בו בלי לשמוע את הזימזום. אני מתעצבן מהר , אפילו שמבחוץ אני נחשב לאדם מאוד נוח ושקט. לפעמים העומס של המחשבות גורם לי לקרוס , ואני נהפך לרגיש למגע , פסימי מאוד , עייף ומותש. בעבודה שלי אני אוהב להיות פרפקציוניסט אפילו שלא לצורך. ויש עוד כל מיני תסמינים קטנים שאני מתחיל להבין שהם תסמינים ולא חלק ממה שאמור להיות. האם יש איזה כיוון לעניין שלי ? אשמח מאוד מאוד לתשובה.... רובין. :-(

רציתי להוסיף תוך כדי קריאה בפורום , שאני לא מתרחץ כל הזמן או מנקה ,אני לא חושש מחיידקים יותר מידיי , אבל אני חושש מ"מה יהיה" כל הזמן . אני לא חוזר לבדוק "אם שחכתי דלת או גז דלוק". אני מוודא את זה לפניי שאני יוצא. מממ... תודה על הזמן והקריאה והסבלנות... רובין.

רובין יקר, לצערי, לא אוכל לתת לך "אבחנה" אינטרנטית, שכן לעשות זאת על סמך תיאור חלקי מאד יהיה לא אחראי ואפילו מטופש מצידי. אפשר לחשוב על כיוונים אפשריים (כמו הפרעת קשב וריכוז, חרדה, קווים אובססיביים) אך כאמור יש צורך בראיון מקיף, שייתן תמונה רחבה על העבר וההווה שלך. ניתן להניח שטיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי יוכל לעזור לך באופן משמעותי, ואני ממליצה בחום להגיע להתייעצות. בגלל שאתה סוחב את הקשיים כבר מילדותך, הם הפכו בני לוויה קבועים שלך, ובמידה רבה למדת לחיות איתם ולמרות נוכחותם המעיקה. אבל אין כל סיבה לסבול כל כך הרבה שנים, כאשר יש כיום דרכי טיפול כה יעילות. פנה לקבל עזרה! בהצלחה ליאת

לאחר שנה של טפול פסיכולוגי(בלבד, ללא תרופות!), הצלחתי לחזור לתפקוד בסיסי, אחרי דיכאון קשה. נכון שכבר אין לי רצון להגשים חלומות, לשנות, לשפר, אין לי עניין ומשמעות בחיים ואני לא מעוניינת, אין בי שמחת חיים, אין לי חשק לעבוד (אבל אני הולכת), אין לי מושג למה כולם מנסים לשפר את איכות החיים (יש כזה דבר בכלל?) ואני לא חושבת שאצלי באופן אישי ובאופן משפחתי המצב יהיה טוב יותר. וכנראה שבגלל זה הפסקתי את הטיפול הפסיכולוגי. ונכון שהדיכאון הזה השאיר בי איזה פצע שלא יגליד לעולם. אבל - אני מתפקדת, צוחקת, מדברת, מתקשרת. ואני טוענת, שאם טפול פסיכולוגי עזר לי לחזור לתפקד, עזר לי לצאת ממצב מאוד קשה, מצב שהרצון לפגוע בעצמי, הרצון להפסיק לחיות ולהיות בעולם הזה היה במחשבותי כמעט ללא הפסקה. א ז אולי בעצם כל התיאוריה הביולוגית על חוסר בסרוטונין היא סתם תיאוריה, סתם ניסיון להסביר ? אולי בעצם דיכאון נובע מסיבות פסיכולוגיות בלבד? נכון שחלפו רק כמה חודשים מאז שאני מרגישה טוב, נכון שתיתכן אפיזודה נוספת ואין לי שום ביטחון שזה עבר לגמרי (ואם זה ישוב אולי זה יבטל את דעתי). כשהייתי אצל הפסיכיאטר בקופ"ח הוא רשם כדורים (ואפילו התקשר לאחר שבוע לבדוק אם רכשתי ... , וטען שלפי מה שהתרשם המצב לא טוב ומחייב טיפול.) רופאת המשפחה אמרה שטפול פסיכולוגי זה טוב כדי לשפוך את הלב, אבל המצב מחייב כדורים. ואני תוהה, האומנם ??????????????? אז מדוע הכדורים לא עוזרים לחלק מהאנשים? ומדוע יש אפיזודות נוספות? תשובה חד משמעית, כנראה שאף פעם לא תהיה. לאף שאלה.

ערב טוב, תיאוריות מסבירות אינן קמות ואינן נופלות על בסיס מקרה בודד, ולכן, למרות השמחה על שהצלחת לצאת מן הדיכאון ללא תרופות, אין בכך כדי לשמוט את התשתית התיאורטית הביולוגית של הדיכאון. לדיכאון, כמו להרבה הפרעות אחרות, יש מגוון רחב למדי של גישות תיאורטיות מסבירות, מהן נגזרים גם אופני טיפול שונים. הניסיון מראה שבמקרים רבים שילוב של פסיכותראפיה עם תרופות יעיל יותר מכל אחד מהם לבדו. הבה נקווה שתצליחי לשמור על ההישג הנוכחי שלך, ושהדיכאון לא ישוב. לילה טוב ליאת

אני נשואה די הרבה שנים. לאחרונה יש משהו שמאד מפריע לי. כשאני רוצה לשתף את בעלי על מישהו או מישהי הוא לא מעוניין שאומר על אף אחד מילה רעה. הרי זה לא עובד ככה בחיים. לעיתים יש משהו שפוגע בי או מישהו או מישהי שלומר משהו לא טוב עליה/עליו, לפני מי אני אשפוך מהלב אם לא לפני הבעל?, הוא מסנגר על כולם ואני נשארת ונחנקת. ואין לי את מי לשתף. הוא לא מסוגל לשפוע אם אומר לו אותו משפט שלילי על מישהו מספר פעמים, פעם אחת הוא מסוגל לשמוע. אם הוא ישמע מספר פעמים, הוא התפרץ עלי ויאמר: "כמה פעמים אני צריך לשמוע, כבר אמרת לי את זה". אדם שחוזר על דבריו זה מוכיח שכואב לו. הוא בכלל לא אוהב שאני חוזרת על משפט, כל משפט בעצם פעמיים. אחרת הוא יעיר לי: "כבר אמרת לי"?. האם יש לו הפרעה באישיות? אני מרגישה שאין לי חבר בנישואים שלי. אין לי לפני מי לשפוך מהלב. הוא פתיל קצר, מעשן כבד, תמיד פניו זועפים. לוא הייתי יכולה לכלכל את עצמי לבד-הייתי עוזבת אותו, כי מגיע לי להיות מאושרת. איך אפשר להגדיר בעל כזה? מדוע אסור לומר בחיים לשון הרע? הוא לא צדיק גמור!!!!!, מה אני עושה ואיך מתמודדים איתו?.

שלום שרית, לא הייתי מציעה להיכנס להגדרות מרחיקות לכת ואבחנות פסיכיאטריות אלה ואחרות. מדברייך עולה רושם שקיימת ביניכם מידה של עוינות ומרירות עליה אינכם מצליחים להתגבר כרגע. מבחינתו - את נוקטת לשון הרע ומטרידה אותו בטרוניות חוזרות, ומבחינתך - הוא אדם מופרע, זעוף, המונע ממך להיות מאושרת, ושאלמלא פרנס אותך כבר היית עוזבת אותו. כנראה שאיש מכם אינו "צדיק גמור", ומה שנחוץ זה שיפור מהיר בסגנון התקשורת ביניכם. תוכלי להחליט, למשל, שקיטורים על אנשים אחרים לא יהיו באזניו, בעיקר אם את מבינה שיש לזה מחיר. תוכלי למצוא חברה או שכנה למטרה זו, ולנסות לחסוך מעצמכם את הכעסים המתעוררים סביב סוגיה זו. להרגשתי, מדובר בכעסים נוספים אחרים, לא מדוברים, המתנקזים לאותו ערוץ זעפני המתקיים ביניכם. האם חשבת על אפשרות של מס' פגישות ייעוץ עם מטפל זוגי? גם אם בעלך יסרב, תוכלי ללכת בעצמך, ולקוות שהוא יצטרף אליך. מאחלת לך הצלחה, שקט ושלווה ליאת

הי ליאת, מה שלומך? בהמשך למה שכתבתי לך לגבי החופשה שהפסיכולוגית שלי לוקחת, ולגבי זה שהיא הודיעה לי על כך חודשיים מראש.. זה העלה בי הרבה הרבה כאב, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ופשוט התקשרתי אליה באחד מהלילות ממש מאוחר, מאד כעסתי על עצמי אבל הייתי במצב של אין ברירה.. ודרך הטלפון הצלחתי להגיד לה הרבה דברים שאני לא מסוגלת להגיד לה פנים מול פנים: על התלות, ועל הבושה (שתודות לך אני מבינה עכשיו את מניעה, אבל בכ"ז קשה לי איתה), סיפרתי לה שאני נאלמת על ידה ורק לראות אותה זה מרגיעה אותי ודי "מפצה" אותי על כל הדברים שאני לא מסוגלת להגיד.. אחרי השיחה די התביישתי בעצמי וכעסתי שאני מפריעה לה באמצע החיים, בזמן לא מתוזמן בינינו.. ומרוב בושה לא רציתי להגיע לפגישה, הגעתי מבויישת וכמובן שכבר היה משהוא אחר מבחינתי. .. היא הייתה מקסימה והסבירה את התהליך שבעצם בלי תלות לא יתכן טפול, ואני כל כך נפגעתי מהמילים, מהמקום שאני נמצאת בו שהוא כל כך קשה לי, שאני לא יודעת מה לעשות איתו, היא אכן אמרה שזה מקום חדש ומפחיד בשבילי כי אף פעם לא היה לי אותו.. הפגישה היתה קשה וטובה, הצלחתי להגיד עוד הרבה דברים שישבו לי על הלב לגבי הפנטזיות שלי לגביה, ובכלל לגבי הרגשות שלי כלפיה.. ועכשיו אני חושבת לחתוך, לגמור הכל, אני ממש אבודה, היא הסבירה ובכל זאת אני נורא נורא עצובה, בדכאון, היום הייתי עצבנית כל היום ולא ידעתי מנוחה. התחלתי לחשוב שאולי אני צריכה תרופות, (שאלתי אותה בעבר על זה, היא לא היתה מוכנה לתת אז את דעתה, אבל אחר כך אמרה כן , אני לא יודעת.. אנשים ששותים תרופות זה לא סטיגמטי? אני לא יודעת אם אני סובלת מספיק בכדי שאשתה תרופות? איך יודעים מהו הגבול לסבל כאשר כל החיים מרגישים סובלים? הרי מתרגלים לא??? ואם רק עכשיו נקשרתי אליה, מה היה עד עכשיו " בזבוז זמן"- מה עשיתי אצלה קרוב לשלוש שנים? אשמח על תגובתך ניבה

התלבטתי האם תכעסי עלי אם אגיב.סליחה מראש.מה אם תבקשי ממנה משהו (תמונה,חפץ,מכתב...)כדי לעבור את התקופה הזות יותר בקלות.

ניבה יקרה, מתוך הכאב והבלבול, דווקא אחרי שכתבת את הדברים באופן כה בהיר, השאלות שלך נורו בזו אחר זו, ונדמה שלכל אחת מהן יש להקדיש מחשבה בנפרד. את מזכירה את ה"תלות במטפל", את הרצון לברוח, את הצורך (כן או לא) בתרופות, ואת "בזבוז הזמן". בואי נתחיל מהסוף: את לא מבזבזת זמן! ההתקשרות למטפלת שלך לא התחילה עכשיו. זהו תהליך ארוך וממושך, שהגיע השבוע לפאזה חדשה, שאפשרה לך לפתוח משהו חדש מולה, משהו שמותיר אותך מאד חשופה ופגיעה. זהו רגע מבחן, שכדאי להתבונן בו וללמוד ממנו משהו חשוב על עצמך. על הדחף להימלט - מובן ככל שיהיה - כדאי להתגבר הפעם, ולו כדי להיווכח שאפשר לתת אמון, להיות חלשה ונזקקת, ולהתנחם בממשותו של אדם קרוב, בשר ודם. על הטיפול התרופתי דיברנו כאן המון, ואני לא חושבת שיש איזה קו אדום ממנו ואילך "צריכים" תרופה. מתי מחליטים אם צריך? כשמספיק כואב וכשרוצים לסבול קצת פחות. הסטיגמה אינה רלוונטית לכאן, כי אין זה עניינו של איש מה מונח לך במגירה שעל יד המיטה, יהיו אלה נוגדי-דיכאון או משחה נגד טחורים (רק לתפארת המליצה...:-)). זהו שיקול ענייני, שכדאי לדון בו יחד עם המטפלת שלך. נסי להניח לעצמך הפעם הזאת, להיות מעט יותר סלחנית וסבלנית. לילה טוב בינתיים ליאת

הי ליאת, תודה רבה על תגובתך אני לא אעזוב את הטיפול , כרגע אני לא מסוגלת לעשות את זה (עד כמה כואב שזה נשמע). אני לא יודעת מה ישתנה מעכשיו, לעומת קודם. אני מתכוונת: אם אני מגיעה למקום שאף פעם לא הייתי בו, איך אדע איך להתנהג? איך אתנהג אחרת/ אגיב אחרת כאשר זה לא נמצא ברפרטואר שלי? ממי אלמד משהו שאין לי? זה כמו שיש לך סט של התנהגויות, והתנהגות זו אינה חלק, איך אלמד את ההתנהגות החדשה וממי? הסטיגמה של התרופות, מעל הכל היא לגבי עצמי!!! אני שכל חיי די הסתדרתי והמסר שהסביבה קולטת ממני הוא שהכל אחלה אצלי (מן צביעות כזאת שאני חיה בתוכה). כך שהכישלון הוא בעצם בעיני עצמי, כלפי עצמי. את מבינה, כשהייתי קטנה הסכלתי רחוק אל העתיד, ידעתי שמהמקום שאני חיה בו גם בבית, גם בחיים, אגיע למקום הרבה יותר גבוה, ואכן אני שם מבחינת ההישגים שלי: בעל מקסים, ילדות מקסימה לילדים שלי, נתינה אין סופית להם , את המקום שלהם. אז לא ידעתי שיש צלקות, שלוקחים הרבה מהבית, חוויות שמשאירות סימנים בנשמה (שלצערי יוצאים היום בעיקר מול הילדים ונדמה לי גם מול הבעל). כך שבעצם זה סוג של כישלון בעיני עצמי מעל לכל... ניבה

ליאת שלום, בת דודתי סובלת מזה מספר שנים מכאבים שונים חוזרים ונישנים (מיגרנות, כאבי ברכיים, כאבי בטן וכו...). לאחר בדיקות מרובות ומעמיקות לא נמצא לאף אחד מהם בסיס פיזיולוגי. לכעיתים קרובות הכאבים גורמים לה קושי בתפקוד היומיומי. בשנים האחרוות, סבלה בת דודתי מחרדה ודיכאון שנשקשרו לתחום התעסוקתי והבין-אישי. אינני מכירה היטב את תחום בריאות הנפש, אך ממה שאני מכירה ומחומר שקראתי בנושא אני חוששת שהיא סובלת מהפרעת סומטיזציה או משהו דומה, גם לאור הרווח המישני הרבה שהיא מפיקה ממצבה. מזה זמן רב אני מועדדת את בת דודתי ללכת לקבל סיוע נפשי ואף ניסיתי לבדוק עמה בזהירות את נושא הכאבים, אך היא טענה שזה "שטויות" ושברור לה כי הכאבים הנם אמיתיים (דבר שאין לי וויכוח עמו, רק עם מקורות הכאב). חיפשתי באופן נרחב ברשת אחר מאמר או כתבה בעברית שיהיו כתובים בצורה ברורה ויספרו על הפרעה זו. אני מאמינה שקריאת מאמר כזה תוכל לעזור לה, אולי, להבין כי על מנת שמצבה ישתפר עליה לפנטות לטיפול במקום להמשיך לרוץ בין רופאים. האם תוכלו לעזור לי למצוא חומר על הנושא? הרבה תודה מראש, שני

שלום שני, ככלל, יש מספר אבחנות שונות בהן הסימפטומים יבואו לידי ביטוי דרך הערוץ הגופני, וכדי לדעת באיזו מהן מדובר יש צורך באבחון מסודר ע"י איש מקצוע. אני רוצה להזכיר לך שללא מטיבציה אמיתית לטיפול, יהיה קשה מאד להביא אדם בוגר לפסיכולוג, ולא בטוח שמאמר כמו שאת מחפשת יהיה מה שיביא לשינוי. תוכלי לעיין בספריה של ג'ויס מקדוגל "תיאטרוני הגוף" ו"תיאטרוני הנפש" שתורגמו לעברית ועוסקים באופן נרחב בסוגייה הפסיכוסומטית. בברכה ליאת

שלום לכל המתעניין/ת, אני גבר בשנות ה-20 לחיי, רצוץ ושבור אחרי מלחמות אינסופיות (יותר נכון נשיאה בעול של-, מלחמה זה בכלל לא מדויק לאמר) בשדים ובגיהנום הבלתי-יאמן שבתוכי ... כבר כמה שנים ..... כשמתוכם החצי שנה האחרונה היא סיוט שלא יכולתי לשער בכלל שקיים ..... ואחרי נסיון-חיים שאפשר לכנות אותו רק בלתי-אפשרי עם אינסוף בני-משפחה שאכזבו... (מסתבר שגם הייתי צריך להענש על זה שרע לי --- ולכל ה"נשמות הטובות" שפרצופם מתעקם בנקודה הזו כשנדלקת בראשם הנורה של "רחמים עצמיים",,, אז תחסכו את זה מעצמכם ואל תמשיכו לקרא ... גם ככה לא אליכם אני פונה ---- ויותר חשוב... תחסכו את זה ממני ובבקשה אל תגיבו להודעה ! ....) אני מטבעי בחור אינטליגנטי מאוד ושייך בבירור לאלה ש"לא חסר להם כלום" כשאני במיטבי אני סטודנט מצטיין ועובד חרוץ ועוד כמה דברים.... העיניין הוא שאני רוב הזמן לא במיטבי ...... די רחוק מזה..... כבר מעל לחצי שנה (כמו שאמרתי למעלה).... ועכשיו לתכל'ס.... ניסיתי תרופות פסיכיאטריות (כלום !) פסיכיאטרים ופסיכולוגים (כלום !) בקשר לפסיכיאטרים ופסיכולוגים -- אני אדבר בכנות ואומר שמספר הביקורים היה קטן וזה פשוט בגלל שהתשלום שהם גובים לא ממש הולך בקנה אחד עם המציאות... לגבי התרופות - ניסיתי יותר מסוג אחד ולתקופה של מספר חודשים אני לא אגיד שאין השפעה בכלל.... ברור שהרגשתי השפעה (וגם תופעות לואי כמו העייפות של הרסיטל וכו' .... אצלי תופעות הלואי היו קלות מאוד וסבילות בהחלט לכן יכולתי להמשיך הרבה עם התרופות....) אבל העיניין הוא שאנשים שיש להם חסך-באהבה שמלווה אותם כל חייהם לא יכולים למלא אותו על ידי כימיקלים.... ראיתי את זה על עצמי אינסוף פעמים -- מה שמגע פשוט ו/או הבנה יכולים לעשות ... והצורה שבא אני נפתח לזה ומתעורר מחדש היא זהה בין אם אני לוקח תרופות או לא... ואותו דבר להיפך -- חוסר של חום ואהבה יכווץ אותי תמיד כל-פעם בכל תנאי.... בגלל זה חיי מעורערים מאוד, בגלל התלות הזאת... תלות שאין לה מענה.... ומולה - בדידות עצומה. למעשה אין לי כמעט אנשים הקרובים אליי באמת... והכאב של החוסר-זמינות שלהם ברגעים מסוימים עולה לי לפעמים בימים שלמים של סבל שמילים פשוט מאוד חסרות-אונים מולו ובאמת ובתמים לא ניתן לתיאור.... זו גזרת-גורל שלי עצמי אין שום דרך להתמודד איתה לבד... מאז שאני זוכר את עצמי הייתי עצמאי, מסתדר לבד, נושא בעול מבלי לשתף בעל כוחות פנימיים בלתי-נדלים.... אותה תכונה עצמה מנעה ומונעת אותי מלשים קץ לחיי.... מכריחה אותי לסבול.... המצב הנפשי שלי תלוי לחלוטין בכל אחד אחר שהוא לא אני ! והייסורים שנלווים לכך בלתי-נתפסים !!! (צרה נוספת שאין לזלזל בה היא שאףאחד לא מבין את זה..... חוסר הבנה שהוא טבעי בסך-הכול בעקבות ה"מוזרות" של התופעה - אבל עדיין חוסר-ההבנה מקשה מאוד למצוא פתרון מעשי כי הוא משמש כחומה בינך ובין השאר.....) הצורך שלי הוא באדם קרוב מאוד שיוכל להפיג את הכאב הזה (אני מתכוון לאישה, מן הסתם, למרות שאני בכלל לא מדבר פה על סקס ! באופן אבסורדי, מין זמין בחברה שלנו הרבה יותר מאהבה.... רק אדם כמוני יכול להעיד עד כמה זה נכון..... אין שום בעיה עבורי "להשיג זיון" וכ"כ עצוב - וגם דוחה - עד כמה שזה קל לעומת תשומת-לב... תוכלו לשאול ובצדק "למה הוא לא מוצא לעצמו חברה ?" והתשובה על זה היא שזה פשוט מאוד קשה למישהו במצבי לא רק לתפקד בקשר נורמאלי אלא גם להפיק ממנו סיפוק.... הקשר הטיפוסי שבחור בגילי יוצר על-פי-רוב עם בת-זוג הוא לא-מתאים מבחינתי זה קשר שלא יתרום לי מספיק ויותר מזה, ישאיר אותי תשוש ומרוקן אנשים "רגילים" לא לוקחים בחשבון שלמי שבמצבי הרבה דברים עולים במאמצים נפשיים גדולים מאוד, דברים שלהם באים יחסית בקלות... וזאת מבלי להזכיר את הקושי הגדול עוד יותר של לעטות מסכה כדי להסוות את מצבך האמיתי מאחר ואיזו בחורה שפויה תיקח לעצמה שבר-כלי בתור בן-זוג.... אז לבסוף... אני קורא כאן למי שקראה את המכתב הזה, שעברה אכזבות וקשיים דומים לשלי ומסוגלת להזדהות עם מה שתיארתי כאן... מי שכמוני מחפשת קצת להתנחם על-ידי נפש שמבינה ושמסוגלת לתת מעצמה... לנוח קצת מהחיים הקשים האלה...... מספר ה-ICQ שלי..... 226875552

מבינה ללבך. איני יודעת מה עברת בחיים, אבל אני מבינה אותך. אני מאמינה שיש עוד אנשים שמבינים אותך. אני פשוט לא בגילך. שיהיה לך טוב. א' מהצפון

כל הכבוד לך שאת מבינה לליבי הלואי שזה היה עוזר לי במשהו בינתיים זה שהגבת יכול למנוע מאחרים להגיב אז סתם חבל... אז אני פונה בבקשה למנהל הפורום : אם אפשר להסיר את התגובה ו"להקפיץ" את שלי למעלה .... חבל לי שלא יקראו אותה אחרי שישבתי וכתבתי אותה...

שלום, אני בת 34 נשואה, עובדת, לומדת, מנסה להיכנס להריון, יש לי הרבה אהבה מאנשים שאני אוהבת, ובאופן כללי אני מרוצה מחיי. אך כל הזמן יש לי איזשהי הרגשה שהייתי רוצה להיות שונה ממה שאני, להיות יותר אסרטיבית, יותר "וואו", יותר נערצת. הרבה פעמים יש לי הרגשה שלא מספיק מעריצים אותי, אם זה לדוגמא, סתם בשיחות יום-יום בעבודה או בפורומים אחרים, אני פחות מרוכזת בתוכן השיחה ויותר באיך אני נראית ואיך אני נשמעת, והאם שומרים איתי על קשר עין, ואיזה רושם אני עושה על סובבים. זה מפריע לי להיות חופשית וטבעית בשיחה. ואם אני מרגישה שאני לא מספיק אסרטיבית ולא מעוררת מספיק עניין אצל הסובבים, זה מאוד מבאס אותי ואז אני כל הזמן חושבת איך אני אשנה את עצמי כדי שאנשים ייתרשמו ממני ויתעניינו בי יותר. זה מצב שנמשך כבר המון שנים וזה הדבר היחיד שמפריע לי להיות מאושרת מכל הבחינות. רציתי לשמוע את דעתכם, האם זה בסדר שאני מרגישה כך? האם אוכל בכוחות עצמי להפוך לבחורה אסרטיבית יותר? או שעלי לפנות לטיפול? תודה רבה.

סיגל יקרה, אני מניחה שיהיו לא מעט אנשים שיקראו את המשפט הראשון בפנייה שלך ויגידו את ה"וואו", רק שאת בטח לא תצליחי לשמוע. ה"וואו" שאת מדברת עליו, שחסר שם, הוא באמת - לפחות על פניו - רק הדובדבן לקישוט. לכאורה, אם הכל טוב, אז אי אפשר להסתפק בזה? אני משערת שבתוכך, קיים חלק מאד שברירי, פגיע, לא בטוח, משתוקק לאהבה. נראה כי את חוששת שאלמלא כל אותה תפאורה נוצצת איש לא יתעניין בך באמת. זוהי אמונה מתעתעת, שהרי ככל שאת מתרכזת ב"תפאורה החיצונית" , או לדברייך "פחות מרוכזת בתוכן השיחה ויותר באיך אני נראית ואיך אני נשמעת", הסיכוי שיתעניינו בך *באמת* דווקא פוחת. זאת ועוד, למרות שאת מוקפת בהרבה אנשים, את לא מצליחה להנות באמת בחברתם, לא מצליחה לקבל את היחס לו את כה משתוקקת, מה שמותיר אותך יותר בודדה ויותר נזקקת. אז כן. נדמה לי שטיפול יוכל לעזור לך לזהות ביתר דיוק מה קורה לך שם, ללמוד לקבל ולאהוב את עצמך גם בלי "וואו", ולנסות לשנות משהו באינטראקציות החברתיות והבינאישיות שלך. בברכה ליאת

ליאת בוקר טוב, התשובה שלך גרמה לי להתרגשות רבה. כל כך הצלחת לגעת בנפש שלי בעדינות ובמדוייק. המון המון תודה!!!

אני בת 28 נשואה,ועובדת עם בעלי בעסקיו.הבעיה היא,שאני מרגישה שמשהו חסר לי.סיימתי לפני שנה תואר ראשון,וחיפשתי את המשך דרכי,אין לי אפשרות להתקדם לתואר שני בפסיכולוגיה כי התנאי קבלה בארץ הם בלתי אפשריים.לעשות שוב תואר ראשון במשהו אחר לא בא בחשבון מבחינת ההשקעה.חשבתי ללכת ללמוד סיעוד כי זה משהו שתמיד עניין אותי,ואני רוצה עבודה בתחום הטיפולי.אבל....זה לוקח שנתיים וחצי,ורחוק מהבית שלי,אני גרה בירושלים ומדובר על קפלן ברחובות,זה מצריך מאיתנו לעבוד דירה וזה בלתי אפשרי.המצב מבחינתי ממש תקוע,לא לכאן ולא לכאן.מה עושים?בנוסף לכל זה אני צריכה לשלב כניסה להריון ראשון,אני לא מוצאת שום עבודה עם סיפוק וזה מתסכל אותי מאד.

שלום יעל, יש לא מעט מקצועות טיפוליים שאינם פסיכולוגיה, ואשר תואר ראשון בפסיכולוגיה מהווה עבורם תשתית רחבה וטובה. חשוב להביא בחשבון שלימודים ברמה גבוהה מצריכים לפעמים השקעה של זמן ונסיעות (נדמה לי ששנים של עבודה לא יחזירו לי את הוצאות הדלק של השנים האחרונות בחיי). לא תמיד חייבים לעבור דירה כדי ללמוד, ולפעמים נסיעה באוטובוס או ברכבת היא הזמן היחיד המוקדש לקריאת מאמרים :-))) נשים צעירות תמיד לוקחות בחשבון את האפשרות של הריון ולידה שיקטעו במידה מסוימת את רצף החיים המקצועיים שלהן. יש נשים שלא נותנות לזה לעצור אותן, ויש מי שמעדיפות לנצל "שנים מתות" (כמו שאת חווה עכשיו) להרחבת המשפחה, תוך שהן דוחות את המשך הקריירה לאח"כ. הכל פתוח והרשות נתונה. נדמה לי שזה זמן טוב לשיחה רצינית עם בעלך, עם חברה טובה, ואולי גם עם איש מקצוע. זכרי שמצבים של תקיעות יכולים להוליד תפניות מרגשות ו'סיבובים חדים', ואף פעם לא מאוחר. בהצלחה ליאת

גם ללמוד סיעוד זאת השקעה (ואגב ניתן בהחלט ללמוד בירושלים - בהדסה). האם לא כדאי לך להשקיע עוד 3-4 שנים ולהגשים את חלומך לעסוק במקצוע טיפולי (אולי עבודה סוציאלית...) ? אם תרצי בכך מספיק בוודאי תוכלי למצוא פתרונות מעשיים. האמנם הדברים באמת כל כך בלתי אפשריים ? אולי יש משהו אחר שעוצר אותך מלהגשים את עצמך ? מאחלת לך בהצלחה בכל שתבחרי (:

איך יודעים שהמטפל לא מתאים לנו? המטפל שלי מאוד סימפטי ואנחנו מתקשרים יפה מאוד ויש כימיה אבל לא מורגש כל כך שינוי למרות הטיפול הממושך של מספר שנים הייתי מעוננינת לשמוע חוות דעת לגביי הנושא אולי כדאי להחליף את המטםפל או בעצם האים השינויים צריכים להיות מאוד דרסטיים באישיות במהלך טיפול ארוך טווח

שלום רוית, את שואלת שאלה קשה, שכן ההגדרה של "הצלחת טיפול" היא חמקמקה ועמומה לפעמים. היא תלויה במידה רבה באבחנה הראשונית שלך, בציפיות המוקדמות שלך, באוריינטציה הטיפולית של הפסיכולוג שלך (יש טיפולים קצרים וממוקדים ויש טיפולי עומק של שנים), וכמובן בגורמים רבים נוספים. אני רוצה להזכיר שטיפול אינו מיועד ליצירת שינוי אישיותי. האישיות שלנו מתגבשת עד הגיענו לבגרות, ואז הסיכוי לשנותה מינימלי, אם בכלל. הטיפול יתמקד בדר"כ בסימפטומים הנוירוטיים עצמם, בקונפליקטים העמוקים שעוררו אותם, בתפיסותיו של האדם את עצמו, את הזולת ואת דפוסי האינטראקציה ביניהם, וכן בדפוסי התנהגות חוזרים ולא מסתגלים. הקשר עם המטפל חשוב וקריטי מאין כמותו, ולכן לא הייתי מציעה לבטל עובדה חשובה זו בשיקולים שלך. לא אוכל לומר יותר בהיעדר מידע נוסף עליך ועל הטיפול. בברכה ליאת

ליאת שלום, אני בחורה בת 30 ויש לי חבר כשנה בערך ואנחנו גרים ביחד. בחודשיים האחרונים יש לנו המון מריבות ואני מרגישה שהוא לא נותן לי את כל תשומת הלב כמו פעם...... הבעיה היא שאני מרגישה לא מסופקת בגלל שעדיין לא מצאתי את עצמי אני לא אוהבת את העבודה שלי וזה ממש משפיע עליי נפשית אני מרגישה רגישה וחלשה מתמיד.. ואני מרגישה שחבר שלי שופט אותי בגלל העניין אם אני מבריזה מהעבודה אז הוא לוקח את זה בקטע שאני בחורה לא רצינית הוא גם אמר לי שהוא חשב פעם שאני יודעת מה אני רוצה ויותר חזקה .. אני לא יודעת מה לעשות אותו זה מטריד שאני כל הזמן שואלת אותו מה קרה הוא ברגע שאני מתחילה עם השאלות שלי כמו: אתה לא אוהב אותי יותר, אתה רוצה שנפרד וכו'.... אז הוא נכנס מיידית לכוננות ספיגה.. אני יודעת שהוא אוהב אותי אבל הוא אמר לי שכל השאלות האלו שלי מתישות אותו.. איך עליי להתנהג במערכת יחסים זוגית הזו כשאני יודעת שכל עוד שאני לא ימצא את עמצי מבחינה תעסוקתית אני יהיה חלשה אין לי חשק לקום בבוקר וללכת לעבודה שאני לא אוהבת,אני מרגישה שרע לי וני ממש לא מאושרת...... אני מרגישה שאני ממש בדיכאון ואובדת עצות, ואני גם לא יודעת מה לעשות עם חבר שלי? עם זה שאנחנו כבר לא מתקשרים ושאני שואלת אותו מה קורה אז הוא לא רוצה לדבר על זה וכאילו הוא מבקר אותי כל הזמן אשמח לתשובה ועזרה לגבי הזוגיות והקריירה? תודה

שלום לירון, נדמה לי שעל אף הכותרת שבחרת "זוגיות וקריירה", מה שעומד במוקד הוא א?ת עצמך, הדימוי העצמי שלך, ותחושת השבריריות וה"חולשה" כפי שקראת לזה. ההערכה העצמית והדימוי העצמי 'צובעים' גם את עולמנו הבינאישי וגם את התפקוד התעסוקתי שלנו. את מספרת שאת לא אוהבת את העבודה שלך, אבל בוחרת להתמודד עם זה בדרך של הברזה. את חשה חוסר ביטחון בקשר הזוגי שלך, ובוחרת להציף את בן הזוג שלך בשאלות שמאתגרות את הסבלנות שלו ומסכנות את הקשר. לכן, נדמה לי שהתמודדות אמיצה מחייבת ברור יסודי של מה את רוצה באמת מעצמך, ועד כמה את מוכנה לפעול ולחולל שינוי. שינוי יוכל לבוא כאשר תסכימי לקחת אחריות ולפעול. למשל - לחפש באופן אקטיבי עבודה אחרת. למשל - לעבור אבחון תעסוקתי הכוונתי. למשל - לבחון מה את עושה למען הזוגיות שלכם ולמען החבר שלך. למשל - להשלים עם מציאות לא מושלמת ולמצוא מקורות נוספים לסיפוק ואתגר. למשל - ללכת לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לברר ביסודיות מה את רוצה ואיך משיגים זאת. יש - כמובן - עוד המון אפשרויות, עליהן תצטרכי לחשוב בכוחות עצמך. מאחלת לך המון הצלחה, ואשמח אם תחזרי לעדכן מה שלומכם ליאת

הי ליאת, תודה על התגובה המהירה, אני מסכימה עם כל מה שאמרת ואת ממש צודקת ביררתי לגבי הכוון תעסוקתי אבל זה עולה כסף, טיפול פסיכולוגי עולה כסף ולהרשות לעצמי את זה כלכלית מאד קשה לי...... אני לא יודעת למה אני כבר 3 שנים מנסה לחולל שינוי ולא מצליחה אני באמת רוצה אבל משום מה נורא קשה לי להתחיל ולעשות את הצעד כאילו יש בתוכי המון פחדים שעוצרים מבעדי, כגון פחד מכשלון... איך מתגברים על הפחדים שבתוכנו ומבצעים את השינוי? אני לא רוצה להרוס את הזוגיות שלי..... בגלל מצבי הנוכחי.. אני רוצה להרגיש שאני עושה משהו עם עצמי תודה

יש הסבר להרגשה שכל סיום פגישה אני מרגישה "כאילו היא בועטת אותי החוצה".? אני יודעת מה הזמן המוקצב, אני יודעת מתי הפגישה הולכת להסתיים ובכל זאת - כל סיום פגישה אני מרגישה שאני כועסת מאוד עליה שהפגישה הסתיימה. אחרי כמה דקות/שעות אני מבינה שאני מצפה ממנה לדברים שהיא לא יכולה לתת לי. היא לא יכולה להשאר איתי עד אין סוף בגלל שהצלחתי במשהו שקשה לי איתו ואנחנו בדיוק "באמצע". ועדיין כל פגישה אותה הרגשה לא נעימה. תודה עננית

עננית יקרה, ה"נבעטות" הזו החוצה, שאת מרגישה בסוף כל פגישה, היא חלק מאותו שחזור מפורסם, שאנחנו מעבירים מעולם החוויה שבחוץ אל תוך חדר הטיפול. בשעה הטיפולית - בעיקר כשהיא טובה - מתאפשרת אותה נסיגה ילדית, אותה משאלה ראשונית להחזקה, להכלה, להאכלה, להתמזגות אין סופית, שתשאיר אותנו מעורסלים עד אין קץ בזרועות אוהבות וחומלות. הידיעה וההבנה, המגיעות לאחר זמן, לא תמיד עושות את זה קל יותר. אבל אלה הכללים, וטוב שכך. אורנה ניסחה זאת נפלא רק לפני יומיים- http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-638,xFT-584432,xFP-584466,m-Doctors,a-Forums.html אל תוותרי. ליאת (שאיכשהו גם קצת מתרגשת ממה שאת מספרת...)

אני כ"כ מבינה את מה שאת כותבת ואני כל כך מנסה להלחם בזה. מנסה להלחם בילדה שבי. מנסה להעלים אותה. מנסה לא להצטרך, מנסה לא לרצות אבל היא לפעמים יותר חזקה ממני.. (וזה מטריף אותי:)). דרך אגב הקישור מביא אותי כנראה למקום לא נכון.... תודה לך עננית

שלום,רציתי לשאול אם יש איזשהו מקום שבו ניתן לקבל המלצות על מטפלים,או מקום (רשימת המלצות , אתר אינטרנט או משהו אחר)שבו יש סיווג מטפלים לפי תחום (מטפל המתמחה בדיכאון , הפרעות אכילה וכדומה). חוץ מרישת הפסיכולוגים הרשומים בפנקס הפביכולוגים של משרד הבריאות לא מצאתי שום מקום שיכול להפנות אותי למטפלים בכלל או למטפל הנכון בפרט . בתודה מראש. אורה

שלום אורה, נסי כאן, ואם זה לא יספק תוכלי לפרט מעט יותר על צרכייך ואנסה לעזור. http://www.sahar.org.il/helporgs.asp בהצלחה ליאת

שלום, ראשית, תודה על המענה המהיר .לגבי השאלה שלי, אני מעוניינת, לאור כמה דברים המתרחשים בחיי, לפנות לטיפול אבל אין לי שום מושג איך מתחילים לחפש מטפל.אני לא מכירה אף אחד שיכול להמליץ לי על מטפל. אולי יש לך עצות. תודה

סליחה על הבלבול שכל

איך אני יכולה להיגמל מהכדורי הרגעה. אם אני אזרוק את כולם לפח אז אפסיק לקחת אותם. האם אני צריכה לזרוק אותם בשביל שלא אשתמש בהם שלא במודע? מה אני צריכה לעשות בשביל להפסיק שהרי אז אוכל להתחיל לחיות נכון? אני ממש מדוכאת מהמצב וכבר אין לי כל כך חשק לקום בבוקר, כי למה יש לקום לעוד יום שבו אשב כמו זומביט על הספה ואתקשר ל"ידידים" המתעללים בי הלוך ושוב? אני כבר דיי מתה ריגשית ואין לי כוח כבר לחיות ולסבול, אז מה אתה מציע לי לעשות? אולי אתאבד וכך אחסוך ממני סבל רב ומצוקה המלווים אותי כל יום?

שלום ציפי, קראתי את התכתובת שלך עם גדעון, ומאחר והוא ישוב לענות רק ביום שישי, אנסה להשיב בינתיים. כשמדובר בשינוי יזום של טיפול תרופתי (גם כדורי הרגעה הם טיפול תרופתי) כדאי מאד להתייעץ עם רופא, המכיר את ההיסטוריה הרפואית שלך ואת התמונה הנוכחית. עברת בשנים האחרונות מצבים קשים ביותר, היכולים לערער גם אדם חזק. הפתרון האובדני הוא, כמובן, אינו פתרון כלל, אלא סוג של פנטזיה לא מציאותית, מעין משאלה לשקט ושלווה. אני רוצה להזכיר לך שהמתים לא מרגישים כלום, גם לא שלווה והקלה. הם פשוט אינם. דווקא את - כמי שעברה סבל גדול במלחמה על החיים - יודעת עד כמה אינם מובנים מאליהם. את צודקת: גם ישיבה אפאתית על הספה לא ממש מעוררת שמחת חיים. אבל... אם את כבר יושבת על ספה, האם יש אפשרות שזו תהיה ספה של פסיכולוג? הפסקה של תרופות (אם בכלל) תהיה אחראית ונכונה יותר אם תיעשה כחלק מתהליך הדרגתי ומסודר עם מעקב פסיכולוגי ופסיכיאטרי. מאחלת לך הקלה מהירה והרבה בריאות ליאת

תודה על תשובתך. ורציתי לשאול עוד משהו..הכדורים האלה (כדורי ההרגעה) שאני לוקחת הם לא כדורים שרופא רשם לי אותם אלא כדורים שאני על דעת עצמי החלטתי לקחת אותם לפני שנים, כפי שאת מבינה התמכרתי לכדורי הרגעה ומאחר ואני מבינה שאני צריכה להפסיק אותם בשביל להתחיל לתפקד בצורה נורמלית פחות או יותר ולחיות אז רציתי לדעת האם יש דרך שאני בעצמי הפסיק אותם ? ניראה לי שיש בי משהו שרוצה ולא רוצה לקחת אותם ואני לא יודעת איך להתגבר על זה. בתודה מראש ציפי

היי אני בת 21 והמצב הוא כזה... אני לא יוצאת עם הרבה בנים...ואף פעם לא היה לי קשר רציני... ואני מובכת מכל הקטע הגופני...והפיזי....(אם מדברים איתי מה היה לי ואם היה לי,או אם אני נמצאת עם מישהו והוא מנסה להתקרב אליי אני מתרחקת...),פשוט אף פעם לא היה לי כלום עם אף אחד... ואני גם כאילו מתנגת לזה..אולי זה בגלל שאף פעם לא הייתי שלמה עם עצמי...או..אוף אני לא יודעת מה הבעיה עם עצמי...זה שלא היה לי אף פעם קשר רציני אני יכולה קצת להבין את זה...בגלל כל הדיכאונות שלי...למרות שלא תמיד משדרים את זה(ולפעמים בכלל לא),יש מן מסיכה כזאת....אבל...אוף יש לי בעיות...ואין לי כוח אליהן...איך אני פותרת את זה...אני יותר נבוכה נראה לי כי כלום לא קרה עם אף אחד...:( ומה שמוזר או אפילו עצוב בזה שלא חסר לי,ולא מפריע לי אם לא יהיה לי חבר...לא יודעת להסביר את זה...אבל נראה לי שהרבה דברים דפוקים אצלי...אני כבר לא יודעת מה בסדר אצלי ומה לא,ואם יש דבר כזה בסדר אצלי :( מה אני עושה עם זה??תייעצו לי בבקשה

ולציין שהביטחון העצמי שלי בקאנטים...אבל ממש...הוא ממש נמוך

שלום לך, מהדברים שלך קשה לי (ואולי גם לך) להבין האם הקושי עם קרבה בינאישית ואינטימיות הוא הסיבה לדיכאון או תוצאה שלו. המבוכה שלך, המתעוררת מול אפשרות של מגע פיזי, היא טבעית, וסביר שתתפוגג במידה משמעותית כאשר קרבה כזו תגיע כחלק ממערכת יחסים חמה וידידותית שתתפתח - כשתרצי - בקצב הנכון לך. כדי להתבונן יותר מקרוב בקשיים שלך, ללמוד לכבד אותם ולהתמודד עמם באופן יעיל, מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי. מסתבר שטיפול הוא לא משהו שנועד ל"אנשים דפוקים", אלא למי שחושב או יודע שקשה לו, ונחוש בהחלטתו לא להיכנע לקושי. אגב, אם תדפדפי (או תעשי חיפוש קצר) בפורום שלנו, תראי שיש לא מעט בנות (ובנים!) בגילך, ואפילו בגיל בוגר יותר, שעדין לא הצליחו למצוא זוגיות ולממש את מיניותם כחלק ממערכת יחסים יציבה. אין בכך כדי להעיד בהכרח על בעיה רצינית מדאיגה. יש פרחים המאחרים לפרוח, מה שמשאיר את עולמנו צבעוני ועשיר תמיד. בהצלחה ליאת

תקשיבי,אולי אני מידי "דוסית" כדי להבין את המצוקה שלך ממש.אבל מי יודע אולי עוד דעה לא תפריעה לך.את רק בת 21?לא היתי מסקימה עם ליאת על פרחים שמאחרים לפרוח.אבל 100%שפרח הזה נפתך עם הזמן בתוך מערכת יחסים חמה ובטוחה.או שאת באמת מאמינה לסיפורים של נערות בנות 16 איך הן מתו מתשוקה?עוד משהו שמעתי כמה וכמה סיפורים מבחורות שהיו להן N*10 חברים אבל רק עם הבעל נהיה להן איחפת מזה אחרי זמן מה.בקיצור נראה לי שאת מודדת את עצמך לפי איזה םרגל דמיוני.

יש בדיחה שאולי מתאימה לכאן,אולי תוהבי אותה:בא מישהו בן 70 לרופא מספר שמשהו קרה לו שהוא לא יכול יותר עם נשים וממש סובל מזה ומתוסכל.אז דוקטור התחיל להסביר לו שבגילו זה נורמלי וטבעי."אבל,אומר האדם,מה אני אגיד,איך אני אסתקל בעיניים של החברים בני גילי שכל בוקר מספרים על הלילות שלהם בגאווה...""מה הבעיה,אדוני,תספר להם גם!.."(-: אני מאחלת לך הרבה הרבה אהבה אמתית בחיים.