פורום פסיכולוגיה קלינית

אני בטיפול 6 חודשים. יום לפני הטיפול (כבר שישה חודשים) אני נורא לחוצה עם שלשולים וכאבי בטן. המתח והפחד מהפגישה וממה שיחשף או יאמר שם זה לא עובר. 1. מה לעשות, האם יש שיטת הרפיה? 2. האם זה נורמלי (אחרי 6 חודשים)? 3. מה זה מסמל? תודה על התייחסותך

היי כרמית, אני כבר שלוש שנים בטיפול ועדיין יש לי את כל מה שאת מתארת... מה שהשתנה זה שהתרגלתי לזה אני חושבת , אני חושבת שגם קיבלתי את זה כחלק מהטיפול. אני מקווה שלא אטעה אם אומר שכנראה שהטיפול משמעותי לך, שאם לא היה קורה דבר כזה, או התרגשות כל שהי, אז הטיפול פחות עובד, אבל יכול להיות שאני טועה, זה סתם מחשבות שלי...יש לי מקרים שאני יוצאת לעשות פיפי באמצע הפגישה , שזה הרבה פחות נעים תאמיני לי, אבל מה אני יכולה לעשות.. ההתרגשות, לי אישית גורמת להיות פחות ממקודת בטיפול, אני מרגישה מ פ ו ז ר ת יותר מבחינת האדם שאני, פחות עונה לעניין, פחות מסוגלת לחשוב בצורה חדה.. ניבה

שלום כרמית, תגובות מתח וחרדה לפני טיפול אינן ייחודיות רק לך, כפי שניתן ללמוד גם מהווידוי הנדיב של ניבה. אנסה לענות ספציפית לשאלותייך - 1. בהחלט ניתן ללמוד שיטות הרפייה שיסייעו לך בהפחתת הלחץ לקראת הפגישה הטיפולית. זה תמיד טוב, וניתן ליישום על מגוון מצבים מעוררי סטרס. 2. אצל אנשים חרדתיים - החרדה מופיעה, מסתבר. זה נורמלי לפחד במצבים מעוררי לחץ, וכמו שאת מדווחת יש בטיפול מידה של איום פוטנציאלי עבורך. 3. הסימפטומים שאת מתארת הם חלק מתגובת חרדה. מעבר לחשש ולדאגה מפני תכנים אפשריים שיעלו בטיפול, יתכן שמדובר כבר בתגובה שהותנתה לסיטואציה הטיפולית. כדי לנסות ולשבור את התגובתיות הזו, אני ממליצה לך להתייעץ גם עם פסיכיאטר, שיוכל לרשום לך תרופה נוגדת חרדה, שתאפשר לך לעבור את תקופת הטיפול במינימום סבל. נמצא ששילוב של טיפול תרופתי + שיחות הוא היעיל ביותר לטיפול בחרדות או בהתמודדות עם טראומות עבר. בהצלחה ליאת

היי ראשית תודה על הפורום! שנית, אכן מצאתי אבל רק מאמרים באנגלית. אני מחפשת בדחיפות שני מאמרים: 1.הגישה הקוגניטיבית עיקריה וכו בעיברית 2.על עיקרי הפסיכותראפיה. ועל שפת הסמלים בפסיכותראפיה בעברית. אודה מאד מאד אם תוכל לשלוח לי 2 מאמרים שכאלה חג שמח!!

שלום a לדעתי, פנייתך אינה מכוונת אלי. לא ברור לי על מה מדובר. אנא בדקי את עצמך או הסבירי במה מדובר. לילה טוב ליאת

לאחרונה התברר לי כי עליי ללמוד קורס לימודי עם מרצה אשר נשפט כמרגל .רגשותיי האישיים נפגעו מאד מהעובדה כי עליי לקחת חלק בשיעור זה לנוכח ההתנגשות עם דעותיי הפוליטיות והשקפותיי המבטאים שיפוט ערכי ומוסרי מסוג אחר לגמרי(אהבת מולדת,אמון ויושר,נאמנות,שמירה על חוקי החיים כמו על חוקי המדינה ועוד). שלום, אני מודע לכך שהקורס אינו מקום בו הדעות הפוליטיות נבחנות כתנאי השתתפות וכי אולי יש לעשות הפרדה בין האדם ובין המורה שבו.כמו כן יש בי היכולת להבין כי אדם זכאי למידת הסלחנות וכי החברה שלנו נמדדת גם על פי יחסה לאסירים משוחררים ומתן הזדמנות שנייה כחלק מההתפתחות שלנו כחברה מודרנית והומנית.עם זאת,למרות ההבנה,נראה כי קשה לי להתמודד עם האיש,כשם שהיה לי קשה להתמודד עם אדם שעבר עבירת פשע חמורה אחרת כגון אונס וכו.יש לומר כי אין אלטרנטיבה אחרת לקורס המדובר,לא מבחינת המרצה ולא מבחינת שינוי הזמנים ביחס למילוי החובות הנילוות אליו. מה דעתכם,מה עליי לעשות תודה מראש

שלום לשואל, אכן שאלה מוסרית קשה, שאיני יכולה להשיב עליה אלא "מהבטן". אישית, נדמה לי שהייתי מגיבה תגובה ראשונית דומה לשלך. במחשבה שניה, יש להניח שמוסד אקדמי במדינת ישראל העריך שלאדם המסוים הזה יש מה לתרום לציבור הסטודנטים, למרות עברו המפוקפק. חשו?ב למשל על מוסד "עבודות השרות", המאפשר לאנשים שחטאו כלפי החברה לשלם את חובם בדרך של תרומה חברתית. אני מתרשמת שאת הטיעונים הפילוסופיים אתה מכיר היטב כאיש חושב ודעתן. הבעיה שלך היא איך להתמודד רגשית עם הרעיון. יש בפסיכולוגיה החברתית תיאוריות שלמות בנושא זה (דיסוננס קוגניטיבי). עפ"י תיאוריות אלה, אדם מתקשה ליישב בדעתו קוגניציות סותרות. כך, למשל, עליך ליישב קוגניציה האומרת "אדם המואשם בריגול הוא עבריין, בוגדני וחדל אישים", עם קוגניציה האומרת "מרצה באוניברסיטה הוא איש עם שיעור קומה, ואני אשמח ללמוד ממנו". הפתרון בדר"כ הוא הוספת קוגניציות חדשות, שיניחו את הדעת וייאפשרו לנו לחיות בשלום עם המצב. כך למשל אפשר להוסיף קוגניציות כגון "אנשים עושים לפעמים צעדים נואשים בגלל מצוקה זמנית, גם אם מעשים אלה פוגעים בזולתם"; או "אפשר ללמוד מכל אדם"; או "לא חייבים לאהוב ולהעריץ מרצים באוניברסיטה. אפשר לסתום את האף, לצלם מחברות ולעבור את הבחינה בזמן". וכו' וכו'. מאחלת לך שתדע להלך בין הטיפות ולשמור על עקרונותיך המוסריים למרות הכל. שנת לימודים פוריה ומהנה ליאת

אני בטיפול כבר שנה עקב התעללות בילדות. את נושא ההתעללות לא חשפתי מיד בפני המטפלת, כי לא היה לי נוח עם זה (אני הדחקתי את זה יותר מ-30 שנה ולא שיתפתי אף אחד -ממש אף אחד-, ומאחר שאני כבר תקועה מבחינת זוגיות וקשרים חברתיים - למרות שאני נראית ומתנהגת בטבעיות עם חברים , אבל לא בני זוג- החלטתי לטפל בעניין). עכשיו, בכל פעם שהיא מנסה להעלות את הנושא ולדבר על זה לעומק אני מתעצבנת, ולא ממשיכה לשתף איתה פעולה. אני מרגישה שהיא התחילה להתעצבן (למרות שהיא לא מראה את זה). כלומר את הנושא המרכזי שבגגלו פניתי לטיפול אני נורא מפחדת לדבר עליו. אני אפילו לפעמים חושבת שזה לא היה הצעד הנכון לעשות. כי ממילא אני אשאר עם הפחד לבנות קשר זוגי אמיתי.

שלום לימור, לפעמים קשה מאד לשקף למטופלים את העובדה שהם פוחדים פחד מוות ממשהו שלמעשה כבר קרה. זה נכון שמבחינות מסוימות, העלאה של החוויה אפילו בזיכרון, מציפה את הרגשות הקשים ואת האימה שנלוו לאירוע המקורי, אולם הניסיון מלמד שהדיבור על הטראומה עשוי לשחרר ולהביא להקלה משמעותית. הפחד לתת אמון במטפלת ברור הרבה יותר נוכח ההיסטוריה של ההתעללות בילדות. ילד שעבר התעללות מצד מבוגר, לומד שהדמויות המבוגרות (הוריות) הן מתעללות (במקרה הרע) או לא מספקות הגנה ושמירה (במקרה הרע קצת פחות). קשה מאד לסמוך אח"כ על דמות טיפולית כלשהי. מבחינות רבות, הנכונות להתגבר על הרתיעה הממושכת (שהפכה טבע שני) היא הסיכוי לריפוי והחלמה, שכן היא מאפשרת למטופל להיווכח שאפשר גם אחרת. אני מעודדת אותך להמשיך ולנסות להתקדם למרות הקושי. בהצלחה ליאת

מה ההבדל בין הפרעה דכאומית מטופלת בתרופות לבין מחלת נפש מטופלת? אבא מטופל בתרופות נוגדות דיכאון ובמערב פסיכיאטר. מה בין dusorder למחלה? תודה.

ערב טוב, מבלי להיכנס להגדרות הפילוסופיות של סטייה מהנורמה, בתחום בריאות הנפש מקובלת ההבחנה בין הנוירוזות, אשר באופן גס נהוג לכנותן disorders, לפסיכוזות, המתאימות יותר להגדרה של מחלת נפש. ההפרעות הנוירוטיות (בהן גם החרדה והדיכאון), הגם שהן גורמות סבל רב לאדם, אינן מוגדרות כמחלה. הפסיכוזות, מייצגות פגיעה עמוקה וקשה בתפקוד, וכרוכות בשיפוט לקוי, תפיסה מעוותת של המציאות, והתנהגות מוזרה, לא צפויה ולא מובנת. הטיפול התרופתי כשלעצמו אינו מעיד על מחלת נפש, שכן כיום השוק מוצף בתרופות אנטי-חרדתיות ואנטי-דכאוניות, הניתנות לפציינטים נוירוטיים שאינם מוגדרים חולי נפש. כדי לקבל תרופה יש צורך בפנייה לפסיכיאטר, שכן רק הוא, כרופא, רשאי לרשום אותן ולעשות את המעקב. לפיכך, בהנחה שאביך סובל מדיכאון, ולא ממצב חריף וקיצוני הכרוך גם באיבוד בוחן המציאות, לא מדובר במחלת נפש. חג שמח והרבה בריאות ליאת

שמי קרין(שם בדוי) בת 18 ואני מתנגדת באופן כללי לטיפולים פסיכולוגיים אני לא רואה בהם טעם בכל מקרה אני רוצה להפסיק טיפול איך אני עושה את זה?

שלום קרין, את מתקשרת לפסיכולוג שלך ואומרת לו בעברית פשוטה שאת מעוניינת בהפסקת הטיפול. בדר"כ נהוג להקדיש פגישה אחת או יותר לתהליך הפרידה. בהצלחה ליאת

הי- חברתי מעונינת להתחיל טיפול ארוך טווח אצל פסיכולוג (עדיפות לפסיכולוגית). מאיפה מתחילים? איך ואיפה מחפשים? ממי מקבלים המלצות? אשמח לעזרה. תודה, רינת

שלום רינת, ראי תשובתו המפורטת של גדעון ממש כאן למטה, מתאריך 7.10.06. אם יהיו שאלות נוספות, אשמח להשיב. בהצלחה ליאת

תודה ליאת על התשובה.. ממי אני יכולה לקבל המלצות על פסיכולוגית טובה מאזור המרכז- שרון + ת"א?

שלום רב, לפני כמה חודשים הייתה תוכנית בערוץ 8 על אנשים שהחושים שלהם מעורבבים. הם רואים אותיות בצבעים ומילים בטעמים שונים. שכחתי ואבקש את עזרתך- איך קוראים לתופעה הזו? שאלתי במקומות אחרים, ואמרו לי שזה סינסטזיה או קינסטזיה (משהו כזה), אבל לא נראה לי מתאים למה שהסבירו שם (בדקתי אחר כך באינטרנט). שם אמרו שהתופעה קיימת אצל כל ילד, שהוא או נולד עם כל החושים מעורבבים או ברחם כך, ואחר כך זה נפרד, ויש כאלה שזה לא נפרד אצלם. אני לא יודעת אם לפנות אליכם או לפורום פסיכיאטריה, אבל אשמח לתשובה בכל מקרה. אני סקרנית! תודה

שלום נועה, המונח סינסטזיה הוא אכן הקרוב ביותר למה שאת מתארת (כאשר גירוי כלשהו מפעיל יותר מאופנות חוש אחת), לפחות ככל שידיעתי מגעת. למרות שהציון שלי בפסיכולוגיה קוגניטיבית היה הגבוה ביותר בתולדותי, אני מבינה קטנה מאד בתחום. נסי לשאול בעוד מקום. בהצלחה ליאת

שלום לך היום אני רוצה לשאול לגבי מה שקרה לי בטיפול עם המטפלת. זה קרה פעמיים. היא ביקשה שאני אדבר על נושא מסוים, איך התרחש , מה קרה, איך הרגשתי..... ופתאום היא מתחילה לבכות (בשני המקרים, זה אותו סיפור), היא ניסתה לשלוט בעצמה אבל ראיתי שהעיניים שלה מלאות דמעות ושהיא מנסה להחביא את זה ממני. לי (והיא יודעת את זה) קשה מאוד לבכות מול אנשים כי אני לא אוהבת שמישהו ירחם עלי. אבל בטח ישנם מקרים שאני לא מצליחה ממש לשלוט בעצמי ואז הכל מתפרץ, בינתיים זה לא קרה אצלה, אני עדיין לא מתייחסת למקום כאילו "המקום הבטוח" שבו אוכל לספר ולהתנהג בנוחיות (למרות שאני שם כבר 7 חודשים) מה זה אומר? (לגבי הבכי שלה, ולגבי התייחסותי למקום)? מה אני אמורה לעשות? והאם זה טבעי? שהמטפל בוכה בפני המטופל?

בוקר טוב. בעיני מעניין לבדוק קודם, איך א?ת? הרגשת מול המטפלת כשזה קרה.מה זה עשה ל?ך. ואם יש צורך, לדבר על זה בפגישה שאחרי. אני יכולה להעיד, שכשאני רואה את המטפל שלי מתרגש ממשהו שאני מביאה לחדר, זה מגביר את האינטימיות בינינו. זה אומר לי שיושב מולי קודם כל בן אדם. עם רגשות, שהדברים שאני מביאה אליו, נוגעים בו. שהוא מכיר אותם, מבין אותם. אדם כזה בטוח ירצה לעזור לי. לאדם כזה אני מוכנה להביא גם את הדמעות שלי. כמובן שכל זה, בהנחה שהמטפל מתרגש, מזיל דמעה. לא הייתי רוצה לראות אותו מתפרץ בבכי ללא מעצורים, וזקוק לעזרה כדי להירגע.... הדר

שלום רב, תשובתה של הדר כיוונה גם למחשבותי ועמדתי, ולפיכך איני מוצאת צורך להוסיף עליה. אני מצרפת לינק לדיון קודם בנושא זה בדיוק. אם יהיו שאלות נוספות את מוזמנת. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-654,xFT-544194,xFP-544194,m-Doctors,a-Forums.html בברכה ליאת

ליאת את יודעת, נראה לי שיום אחד הבדידות הזאת תהרוג אותי....זה יקרה במוקדם או במאוחר סתם מחשבה...לא חייבת להגיב...

שלום אין כינוי, מאחר ומשהו בסוף יהרוג את כולנו, מוטב לא להתמקד בעובדה מצערת זו, ולהתרכז במה שיוכל לאפשר לנו חיים. סתם מחשבה גם אצלי... :-) ליאת

תשני גישה אז לא תהי בודדה.

היי ליאת ערב טוב ואני תוהה לפעמים במה להתרכז שיוכל לאפשר לנו חיים? וזאת, סתם מחשבה נוספת:)

היי היום יצאתי ישבתי בבר מולי ישבה בחורה ממש ממש יפה הבטנו זה בזו וחייכנו המבטים הללו חלפו במשך שעה היה חשמל באוויר....בכל מקרה כנראה נמאס לה היא בקשה סגריה ונתתי לה והלכתי היא אמרה לי שלום שהיא הלכה ונראתה מבואסת מכל העסק....זה פעם 3-4 שבחורה מתחילה איתי מאז המקרה ואני דוחה אותה ובורח בשל הרגשת הגועל שאני חש מעצמי....ובעיקר כעס כי יכולתי למצוא בחורה נורמלית שתמשך אליי ותרצה אותי....ובחרתי במשהו קל כי נמאס לי ליצוק אינטימיות שבדרכ לא מולידה דבר ובעיקר מכאיבה הנה שאלה מקצועית יותר ששאלתי את דר אורנה ראובן מגריל אבל הייתי רוצה התייחסות שלך...? אז הנה השאלה בטיפול אני מאוד מאוד מאוד פתוח ומכניס את המטפלת שלי שהיא בחורה מקסימה לתוך עולמי הפנימי לסודות הכי כמוסים מהילדות למחשבות וחלומות מטורפים ולפנטזיות המיניות שלי...ולחוויות הקשות והטובות שעברתי ....מאוד היה מסקרן אותי לדעת מה היא חושבת עליי בתור בנאדם...אם היא חושבת שאני שטחי ורדוד או אינטלגנט ועמוק האם אני אדם טוב או רע האם אני נורמטיבי כן או לא...וכו וכו האם זה הגיוני לשאול אותה דבר שכזה?האם אפשר להאמין למה שהיא תאמר(כי סהכ היא די אמינה עליי אם אני נפתח ככה) ?האם זה יכול לפגוע בטיפול?כי אני לא רוצה ממנה תשובה שטחית וטפשית יש לי הזדמנות חד פעמית לדעת איך אני נראה באמת בעייני אדם אחר...ואמנם יש לי חברים שיודעים עליי כמעט הכל אבל רק כמעט יש כאלה שאוהבים ויש כאלה שלא...אבל היא יודעת 100 אחוז אמת זה ההזדמנות לדעת מי אני ?אני רוצה תשובה טובה ארוכה ומורכבת (מהמטפלת) ....האם זה הגיוני לשאול?תודה

MR BLUE יקר, לאמונתי, בטיפול כדאי מאד להביא כל נושא ועניין המטרידים אותך, בהם גם השאלה לגבי האופן בו המטפלת רואה אותך. אני מאד מסכימה עם אורנה, שהאירה את המשאלה להיות נאהב בכל מקרה. איני יכולה להתחייב עד כמה מפורטת ארוכה ומורכבת תהיה תשובתה של המטפלת שלך, אך יש להניח שתהיה כנה ואמיתית. אני מזמינה אותך לקרוא שוב את השאלה שלך, ולראות את הפיצול הנחרץ שאתה עושה בין שני הקטבים של טוב ורע. האם אפשר להיות *או* שטחי ורדוד *או* אינטלגנט ועמוק??? האם אפשר להיות רק טוב או רק רע? ומי קבע מהו נורמטיבי? לאן נעלמו כל גווני הביניים? כל המקומות הרכים של "גם וגם"? שוב, לא נותר לי אלא להסכים עם אורנה, ולומר שבהחלט יהיה מעניין לפתוח את הנושא בחדר הטיפול. בהצלחה ליאת

שלום וחג שמח.. אני בת 26+ יש לי ילד מתוק בן חצי שנה הוא הילד הראשון הבכור שלי ומצד שני הנכד הראשון משני הצדדים שלי ושל בעלי..אני מאוד מאושרת בחיי -בזמן האחרון יש לי נטייה לחלומות רעים על הפלות ומחשבות שליליות על חברים של בעלי -אציין שכרגע כל מי שסובב אותי (החברים וכו) בהריון (הילד הראשון)..לא ברור לי אם זה קנאה כי אני מאוד שמחה ש"הם" בהריון אבל התחושה שלי מתחלקת לשניים ונוטה יותר לרעה. קשה לי להתמודד עם עצמי -עם מחשבותיי זה יוצר לי יסורי מצפון וחלומות קשים ..למה זה? האם אני רעה? מה עובר עליי? למה קשה לי לקבל שכל בן אדם זכאי ורשאי להקים משפחה בדיוק כמוני..אנא עיזרו לי להבין או לנסות להוציא ממני את הקושי הנ"ל שלא אופייני לי בכלל. תודה מראש.

שלום מירי, ראשית, אקדים ואומר שהמחשבות והחלומות שלנו הם בני-חורין מטבעם, וכל עוד אין אנו פוגעים ממש בזולתנו, אין בהם כדי להעיד על רוע. החלומות הם משכנם הטבעי של כל אותם תכנים תוקפניים שאינם יכולים לקבל ביטוי בחיי הערות שלנו. זהו מנגנון בריא ונורמלי, המשמש את מרבית בני האדם (לפחות עפ"י פרויד וממשיכי דרכו). כדי להבין מהן המשמעויות הפרטיות שלך, ומה עומד באמת מאחורי אותה קנאה ואותם חלומות מפחידים או מחשבות שליליות, יש להכיר אותך טוב יותר, להכיר את הרקע המשפחתי שלך, ואת הכוחות הפועלים בתוכך. תוכלי לנסות, כתרגיל התחלתי, לבדוק את האפשרות שהחלומות מייצגים רגשות סותרים או אמביוולנציה (שלך!) סביב נושאים של אמהות, קריירה ודימוי עצמי. ליל מנוחה וחלומות נעימים ליאת

מהי הפרוצדורה שעומדת להיכנס בעקבות הרפורמה בבריאות הנפש?

שלום שי, הרפורמה בבריאות הנפש מכוונת להעברת שירותי בריאות הנפש ממשרד הבריאות לקופות החולים. את המשמעויות הממשיות של צעד זה איש עדיין אינו יודע בוודאות. יש מי שמגלים דאגה רבה, ויש מי שרואים בשינוי צעד מבורך. תוכל לקרוא מעט יותר בלינקים המצורפים, ולהתפלל - כמו כולנו - שלא יהיו נזקים מרחיקי לכת. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3308788,00.html http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3306035,00.html http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/763654.html בברכה ליאת

שלום, אני בת 35 נשואה באושר+ 3 ילדים מקסימים. יש לי בעיה, אני כל הזמן בחרדות על עצמי (בעיקר פחד מפני מחלת הסרטן) שמשהו יקרה לי. אני מרגישה שאני כל הזמן במאבק השרדות בחיים. כל בליטה, כל גושיש קטן אני אומרת זהו הנורא מכל קרה. קצת רקע: לפני 14 שנים בתקופת היותי סטודנטית נתקפתי בחרדות קשות, שהצלחתי להתגבר עליהם ללא טיפול תרופתי. לאחר כ- 4 שנים לאחר לידת בתי הבכורה שוב נתקפתי בחרדות וטופלתי במשך כמה חודשים בסרוקסט+ כדור הרגעה של זוכרת את שמו +שיחות עם פסיכולוג. מאז התקופה האיומה של החרדות הוטבה אומנם אני כבר מתפקדת ולא חיה על כדורים אך הפחד מפני... תמיד קיים ופוגע לי באיכות החיים. אני לא מצליחה להנות מכלום. מה לעשות? נמאס לי כבר לחיות כך.

שלום אורית, את מתארת אפיזודות חוזרות של חרדה שחלפו בלי או עם טיפול. כאדם עם נטייה חרדתית, עליך ללמוד להשלים עם העובדה שזהו דפוס התגובה שלך למצבים של משבר ושינוי. ידיעה כזו, הגם שאינה משמחת במיוחד, מאפשרת התארגנות טובה יותר כשהחרדה עוד נשלטת. הפחד מפני מחלות (היפוכונדריה) הוא עקשני למדי, ולכן כדאי לנסות ולגייס סוג של הומור עצמי ורופא סבלני, שיוכלו להרגיע אותך כשהחרדה גואה. אם את מרגישה פגיעה ממשית באיכות החיים, כדאי מאד להגיע שוב להתייעצות פסיכיאטרית, ולחשוב על תרופה (אולי תרופה אחרת ממשפחת ה- SSRI) שתוכלי לקחת למשך מספר חודשים עד להטבה. במקביל, מומלץ לחזור לטיפול שיחתי, ולנסות להגיע למקורות העמוקים של החרדה. בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום רב אני בהריון עכשיו ויש לי ילד בן בן שנה וגם אמא נפטרה מסרטן לפני שנה היא לא הספיקה לראות את הילד ואבא גם ניפטר לפני 8 שנים אין לי פה אף אחד ממשפחה כי אנחנו עם אח הינו מאומצים אז אף אחד ממשפחה של אמא לא עוזרים ולארוצים לדעת עלינו כי אנחנו לא מאמא . וגם יש לי בעל שהו איתי לא טוב הוא הרבה מקלל וגם לפני חודשים הוא נתן סתירה כי הילד בכה הוא לא עוזר לי לטפל בילד אבל הוא עובד ומרווח 3500 ש"ח לחודש וזה ממש לא מספיק לנו . אני חיי איתו כי אני לא עובדת לא היה לי איפה לגור בעוד שנה אנחנו מתגרשים . אתם יכולים לעזור במשהו בהצעות איך לי לחיות כך

שלום טטיאנה, עצוב לי לקרוא את הסיפור שלך. קשה מאד להישאר בגיל צעיר ללא הורים, והקושי מורגש אף יותר כאשר מגיעים הילדים שלא זכו להכירם. כמי שמתמודדת כרגע עם בעל אלים ועצבני, עם מצב כלכלי דוחק, ועם סימני שאלה רציניים ביחס לעתיד, נראה לי שטוב יהיה אם תפני לקבלת עזרה מגורמי הרווחה בעירך, שיוכלו לסייע לכם, כזוג, להתמודד עם הקשיים הנוכחיים והעתידיים. במסגרת הרווחה ניתן לקבל סיוע נפשי, זוגי וכלכלי, וחבל לא לנצל זאת. בשלב ראשון תוכלו לבקש עזרה בהכוונה לסדנה למניעת אלימות במשפחה. אולי עד לידת הילד השני, משהו בסיסי ישתנה בזוגיות שלכם, והגירושין לא יהיו האופציה היחידה. שווה לנסות, לא? בהצלחה ליאת

שלום, הילד שלי בן 6 כמעט, נולד בסוף דצמבר, ולכן פיספס את כיתה א', הילד שלי כבר קרוב ל-5 שנים במסגרות שונות של גן. לפני תקופה הילד שלי התחיל להפריע לגננת בכיתה, וכשהוא נשאל למה הוא עושה את זה הוא טען שמשעמם לו. ישנם הורים שבאותו מצב שלקחו את הילד שלהם לפסיכלוג והוא המליץ להעביר אותו לכיתה א' בכדי שלא ישעמם לא. ובכדי שלא יצטייר בעקבות זאת כילד בעייתי. אנחנו היום לאחר ששמענו את הסיפור הזה מההורים מבולבלים ולא יודעים מה לעשות האם לנסות להעביר אותו עכשיו (חודש לאחר תחילת הלימודים), לא יודעים מה לעשות בכדי שלא נפגע בילד ובאותה מידה לעזור לגננת . אני לא ידוע אם זה הפורום המתאים.. אנא תפנו אותי לפורום המתאים אנא עזרתכם .

שלום חוסאם, בנך יהיה בן 6 רק בדצמבר, ולפיכך הוא שייך לשנתון שלא עלה לכיתה א' השנה. גן הילדים הוא אחד המקומות הפחות משעממים שאני מכירה, ומבחינות רבות הוא מאפשר לילדים מגוון רחב מאד של פעילויות חברתיות, לימודיות ומוטוריות. כאשר ילד אומר שמשעמם לו, אין זה בהכרח מעיד על כך שהפעילויות בגן אינן מספקות אותו. כשילד צעיר אומר שמשעמם לו, חשוב להקשיב היטב ולנסות להבין איפה הקושי. לפעמים שיעמום יכול להיות מילה נרדפת ל"לא טוב לי", ל"אני בודד", ל"קשה לי", ל"כעסו עלי", ל"אני רוצה להישאר בבית". ככלל, ילד בשל ומפותח מוצא לעצמו עניין ואתגר כמעט בכל סביבה, בהנחה שסביבה זו מציבה בפניו גרייה מספקת. איני יודעת מה היו השיקולים שגרמו למשפחה האחרת להקפיץ את הילד שלהם לכיתה א'. אישית, לא הייתי ממליצה לעשות זאת בשלב זה. אם ילדך מפריע לגננת, יש להישאר ענייניים ולבדוק מה קורה. האם היו שינויים בחייו בזמן האחרון? האם רוב חבריו הישנים עלו לכיתה א', והוא מרגיש כאילו נשאר מאחור? האם אתם חשים כך, ומשדרים סוג של אכזבה מהעובדה שנשאר בגן? האם יש בגן הרבה ילדים שאינו מכיר? האם הוא חש עומס וחרדה מן הציפיות המופנות כלפיו מהיותו הילד הבוגר בגן?האם יש בעיית גבולות גם בבית? כל השאלות האלה - ואחרות - צריכות להילקח בחשבון ולהיבדק. במידה ועליתם בכוחות עצמכם על הגורמים לשינוי בהתנהגותו, חשוב לנצל את השנה האחרונה בגן לקידומו ולשיפור המצב, כדי שיוכל לבוא לכיתה א' בשל ומוכן. אחרי הכל, מגיע לו להגיע לבית הספר יחד עם כולם, להנות מטקסי קבלת הפנים והחגיגיות הכרוכה במעבר במועדו, ולא להגיע כמאחר של הרגע האחרון, בתחושת הפסד והחמצה. חג שמח ליאת

למה יש אנשים פרפקיוניסטים? למה קשה להם להיתפשר והם חייבים הכי טוב? ממה זה נובע? על מה זה מעיד? ומה בגדול כיוון הטיפול בתופעה?

ליאור, הרשת מלאה מאמרים בנושא הפרפקציוניזם. חפש וקרא. לדוגמה: מאמרו של ד"ר גידי רובינשטיין, מנהל פורום סמוך: http://www.tevalife.com/article.asp?id=2677 ואפילו ספר שלם המתעסק בבעיה זו: http://www.focus.co.il/Product.asp?Pid=239-326&Cat2Cat1ID=6&Cat2ID=0 קרא, השכל ושתף אותנו. בברכה, גדעון

הנני מחפשת פסיכולוג קליני באופן פרטי, איך ניתן למצוא מישהו טוב ויעיל באזור מגוריי? אני בת 30 מנהלת רומן מחוץ לנישואין רוצה להפסיק איך אינני יכולה, חייבת פסיכולוג דחוף. תודה מראש.

לשואלת שלום, להלן תשובתי הקבועה לשאלה: "איך למצוא פסיכולוג": השאלה "איך לבחור פסיכולוג"? נשאלת בפורום לעיתים קרובות. אמנם זו שאלה שלא שונה מהותית, מכל שאלה העוסקת בבחירת בעל מקצוע טוב אך בכל זאת: כמה המלצות לתהליך בחירת הפסיכולוג: 1. למד על מהות הטיפול פסיכולוגי. ספרים כגון: "טפול נפשי – מדריך למשתמש" מאת דרור גרין. או "Rating your psychotherapist" by Robert Langs או "סערת נפש" מאת ד"ר יורם יובל. מאמרים ברשת אודות טיפול פסיכולוגי ובחירת מטפלים יכולים גם כן לעזור. (חיפוש בגוגל תחת השאלה" איך לבחור פסיכולוג" מעלה כמה מאות אתרים, חלקם בהחלט סבירים). 2. הכר את בעייתך. לכל בעיה אמור להיות הטיפול המומלץ (Treatment of Choice). כך למשל בטיפול בהפרעות חרדה מומלץ טיפול התנהגותי – קוגניטיבי (לעיתים משולב עם טיפול תרופתי). בטיפול בבעיות דימוי עצמי או בעיות בין אישיות מומלץ טיפול דינמי. וכן הלאה. 3. הכר את ההבדל בין פסיכולוג קליני לפסיכותרפיסט. המטפלים השונים שייכים לאסכולות שונות : עוס"ים קלינים, פסיכולוגים שיקומיים, חינוכיים, קליניים. בהעדר חוק פסיכותרפיה כולם רשאים לטפל. לפני ההגעה למטפל: דע לפחות מי למד מה ומה הכשרתו. 4. החלט האם מעוניין בשרות ציבורי או בשרות פרטי. לשרות הציבורי כמה יתרונות – הוא זול יחסית וזמין וישנו פיקוח מסוים על המטפל. חסרונותיו – זמן המתנה ארוך, מטפלים שהינם בתהליך הכשרה, מגבלות על זמן הטיפול. שרות ציבורי יכול להיות מרפאות ציבוריות לבריאות הנפש, פסיכולוגים של קופות החולים, שירותים פסיכולוגיים של אוניברסיטאות. 5. הגעה לפסיכולוג אך ורק לפי המלצה. זו בסופו של דבר ההמלצה המרכזית. פשוט, ישר ולעניין. כל המלצה הינה טובה, אך גם כאן ככל שההיכרות של הממליץ עם המומלץ הינה מעמיקה יותר – כך ייטב. אם אפשר רצוי המלצה של אנשי מקצוע, במידה ולא: חברים, קרובי משפחה, מישהו שמכיר. 6. ניתן לבקש המלצה גם בפורום זה. אך בפורום אנו תמיד נמליץ על השרות הציבורי כדי לא לעשות פרסומת לפסיכולוג זה או אחר. גם כי השרות הציבורי הוא בהחלט מומלץ ומתאים לחלק גדול מהקהל הרחב. מעוניינים בהמלצה אישית, ניתן לכתוב לאי מייל האישי של מנהלי הפורום. במידה ואנו מכירים פסיכולוג רלבנטי באזור הרצוי, נשמח להמליץ. 7. התכוננו לשיחת הטלפון עם הפסיכולוג. מטרתה של שיחת הטלפון הינה לקבוע פגישה, אך ניתן לשאול גם שאלות הבהרה. למשל: האם מטפל בסוג כזה של בעיות? מה עלות הפגישה? 8. שיחות ראשונות הן שיחות היכרות. אם עקבתם אחר השלבים המומלצים, אתם בודאי יודעים כי שיחות ראשונות נועדו להיכרות ולהכרת השפה המיוחדת והשונה של המפגש הטיפולי. התחל לשאול את עצמך: האם אני מרגיש בטוח ובידיים מקצועיות? 9. חשיבות הקשר הטיפולי. הקשר הטיפולי הינו מהות העשייה הטיפולית. לוקח זמן לקשר הזה להירקם ולהיות מה שהוא. חשוב שתרגיש שאתה יכול לסמוך על הפסיכולוג שלך. חשוב שתרגיש שאתה נותן אמון באדם אמין, אחראי ואיש מקצוע מיומן. תן זמן לתהליך הזה. הוא לא קורה במפגש אחד. חשוב שתהיה מסוגל לדבר עם הפסיכולוג שלך על מה קורה לך איתו ומה קורה ביניכם. 10. סמוך על האינטואיציה שלך. התייעצת. הומלצת. הלכת. דיברת. נתת לזה זמן ועדיין אתה בספק. לא כל מה שטוב לאחר, או לממליץ טוב בהכרח גם לך. זה אפשרי שלא תהיה כימיה עם הפסיכולוג. אפשרי גם שקורים דברים לא טובים בקשר הטיפולי. מותר לעזוב טיפול בהסתמך על האינטואיציה שלך. התייעץ עם אחרים אך החלט בהתאם למה שנראה כנכון ומתאים לך. בברכה, גדעון

כמובן שגם תוכלי לברר במועצה אזורית או בקופת חולים

היי, את יכולה לקרוא את הכתבה הזו ואם את מאזור המרכז אז תפני לפסיכולוגית שכתבה אותה היא מעולה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3311215,00.html

שלום רציתי לקבל המלצות על ספרים שמדברים על כישורים חברתיים. בייחוד ספרים פרקטיים. תודה,

Rual שלום, נסה את ספרו של דייל קרנגי: "איך לרכוש חברים והשפעה בחברה". לדעתי הוציאו אותו לאחרונה בהוצאה חדשה, למרות שהספר עצמו הינו משנות ה-70. בברכה, גדעון

תודה, גם במקומות אחרים המליצו לי בין היתר על הספר הזה. כנראה שאין אותו בעברית. מצאתי באתר ספרים מחו"ל באנגלית ונראה לי שאני יודע איזו מהדורה שלו כדאי לבחור. ממבט חטוף על על מה הפרקים בספר מדברים אשר קראתי בויקיפדיה באנגלית ראיתי שאני ממש לא נמשך לרעיונות בספר. תודה בכל זאת

הייתי מעוניינת לדעת מהם הגורמים להתמכרות זו, מה יש מאחוריה ומהי דרך הטיפול

שלום שני, ישנן מגוון הפרעות הקשורות במיניות (הפרעות בתשוקה, בעוררות, באורגזמה וכן הלאה) ולא כאן המקום לפרטן. אם את מעוניינת לדעת יותר על הפרעות בעוררות המינית אצל נשים, חפשי חומר על Female Sexual Arousal Disorder. בכל מקרה, בבעיות של התנהגות מינית אני ממליצה לפנות לסקסולוג ולהתייעץ באופן אישי. בברכה, אורנה

שלום אורנה, האם למטופל (שאכל לוביה בראש השנה...) יש זכות לקחת את תיקו הרפואי בסוף הטיפול? משום מה המטפלת טענה שהיא משאירה אותו אצלה. תודה

שלום מטופלת, באופן כללי, תיק רפואי כולל רישום מאוד מצומצם (תאריך פגישה ומספר מילים על שינויים במצב, אם ישנם). מטופלים זכאים, למיטב ידיעתי, לראות את תיקם הרפואי. עם זאת, הרשימות האישיות של המטפלת אודות התהליך הטיפולי הן רכושה הפרטי, ואינן חלק מהתיק הרפואי. לילה טוב, אורנה

כשרע לי אני נהיית קיפוד עם קוצים דוקרניים. מפוחדת ומתכנסת בתוך עצמי ומקווה שאף אחד לא יתקרב מי שמתקרב- נדקר. כשרע לי אני נהיית בלתי נסבלת ואי אפשר להיות ליידי. עצוב לי ומתכנסת בתוך עצמי מקווה שמישהו יתקרב ומי שמתקרב- נדקר. רשת היא ילדת קיפוד. עוברים עלי ימים קשים ומבלבלים. הפרידות נמצאות בעיצומן. למעשה, את הרוב כבר עזבתי ונשארו חוטים אחרונים שמקשרים. עוד מעט גם אותם אפרום ואמשיך הלאה ליצור לי רשת חדשה. התחלות חדשות. הרבה חוסר ודאות וחששות. פחדים ישנים וחדשים מתהמודדות ומשינוי. הכל מוצף. הנושא שפתחנו לא מזמן עדיין כאן והיא אומרת שנניח לי לבינתיים כי אני צריכה את הכוחות וצריך לחזק את ההגנות בשביל שאגיע ללימודים שלמה. ואני מתלבטת אם להניח ולעזוב את זה עכשיו למרות שזה כאן ושזה צף ועולה לפעמים רק התלחנו לגעת ועכשיו צריך לשמור ולסגור בשביל לא להתפרק.

ילדת קיפוד יקרה, כשקראתי אותך (גם בבלוג), נזכרתי בשיר 'קליפה' של איה כורם. הקטע שהכי נוגע בי שם הוא הפזמון החוזר: "אחרי ששוב נתתי יותר מדי, אני ארגיש את הקליפה הזאת צומחת מעלי ואיך אני אדקור את כל מי שיתקרב הלא כבר נשבר לי פעם הלב." אוהבת את הבלבול המכו?ון בדברים שלך. שאת בעצמך לא בטוחה אם כשרע לך, את מקווה שאף אחד לא יתקרב, או שאת מקווה שדווקא אז יתקרבו אלייך. מה שבטוח - את דוקרת :- ) תני קרדיט למנסים להתקרב אלייך, שהם לא נבהלים מהדקירות שלך. שהם יודעים שהדקירות מגיעות, מחשש, מנסיון רע, מהפחד להשאר לבד. מקווה שהמנסים לקרב אותך אליהם, לא נבהלים, מקוץ שאת משגרת אליהם. שהם רואים אותך מבעד לקוצים, מבעד לקליפה. מהכתיבה שלך כאן, אפשר לראות את רשת הלא קיפודית די בקלות. יעלה

יעלה יקרה, פעם שמעתי את השיר הזה ברדיו והמילים שלו נגעו בי. תודה על שהבאת אותו לכאן ובכלל על המילים שלך אלי שנוגעות קצת מבעד לקליפות ולקוצים. חג שמח, רשת

אני הופכת להיות דורבן

שלום קיפודית, את כותבת על קוצים דוקרניים, והמילים רכות רכות... אני חושבת שכדאי לנסות לזכור את ה'התבלגנות' הזו - שהתוך הרך נוכח גם כשהקוצים מזדקרים, שהתוך לא רק רך, שהקוצים לא רק דוקרים (אוי, זה יצא משפט מוזר). מסכימה עם יעלה, שמכאן אפשר לראות את רשת הלא קיפודית די בקלות (ולפעמים אפשר להרגיש גם קוצים, וגם את הכאב שמסתתר בהם). מחזיקה לך אצבעות לקראת הפרימה של החוטים האחרונים, אורנה

שלום, אני אמא לילד בן ארבע וחצי וילדה בת חצי שנה היחסים שלי עם בעלי הם ממש רעים ברור לי שאנחנו צריכים להתגרש למעשה היינו צריכים מזמן להתגרש אבל כל הזמן חשבתי על הילד שלי ואיך הוא יגיב לכל זה והאם הוא ייפגע והאם יהיה אפשר למזער את הנזק ובכלל איך מודיעים דבר כזה לילד בגיל הזה האם זה צריך להיות מלווה בפסיכולוג??? אשמח לקבל תשובה

שלום אמא מוטרדת, החששות שלך מובנים ומוכרים לכל הורה הנמצא בתהליך גירושים. ובכל זאת, מרבית הילדים מסתגלים היטב לכל מיני מציאויות משפחתיות. יש לי תחושה, שעוד לפני שחושבים מה ואיך לדבר עם הילדים, חשוב "לדבר עם עצמך", ועדיף בליווי של איש מקצוע. אני בעצם אומרת שבתחושה שלי, כרגע יהיה נכון יותר ללוות אותך בתהליך, לבדוק איך את תגיבי, האם את תפגעי ואיך אפשר יהיה למזער את הנזק שלך... כאשר תהיי 'מוחזקת' היטב והדברים יהיו יותר ברורים לך, תוכלי לדבר עם הילדים ולסייע גם להם בתהליך. בהצלחה, אורנה

שלום יש לי שאלה.... בטיפול אני מאוד מאוד מאוד פתוח ומכניס את המטפלת שלי שהיא בחורה מקסימה לתוך עולמי הפנימי לסודות הכי כמוסים מהילדות למחשבות וחלומות מטורפים ולפנטזיות המיניות שלי...ולחוויות הקשות והטובות שעברתי ....מאוד היה מסקרן אותי לדעת מה היא חושבת עליי בתור בנאדם...אם היא חושבת שאני שטחי ורדוד או אינטלגנט ועמוק האם אני אדם טוב או רע האם אני נורמטיבי כן או לא...וכו וכו האם זה הגיוני לשאול אותה דבר שכזה?האם אפשר להאמין למה שהיא תאמר(כי סהכ היא די אמינה עליי אם אני נפתח ככה) ?האם זה יכול לפגוע בטיפול?כי אני לא רוצה ממנה תשובה שטחית וטפשית יש לי הזדמנות חד פעמית לדעת איך אני נראה באמת בעייני אדם אחר...ואמנם יש לי חברים שיודעים עליי כמעט הכל אבל רק כמעט יש כאלה שאוהבים ויש כאלה שלא...אבל היא יודעת 100 אחוז אמת זה ההזדמנות לדעת מי אני ?אני רוצה תשובה טובה ארוכה ומורכבת ....האם זה הגיוני לשאול?תודה

אני רוצה תשובה ארוכה ומורכבת התכוונתי מהמטפלת(: יש פה כפל משמעות מוזר שכזה(:

שלום MR BLUE, גם אני שמתי לב לכפל המשמעויות המעניין... אני לא בטוחה שאוכל לתת לך תשובה טובה ארוכה ומורכבת, משום שבעקרון אני רוצה לעודד אותך לפתוח את הדברים מולה. עלו כאן מספר נושאים מעניינים, שאני מניחה שתדברו עליהם, כמו הרצון שלך שהיא 'תדע' אותך, התשוקה שלך להיאהב ולהתקבל על כל מה שיש בך, ועוד ועוד. בקיצור, יהיה מעניין... אורנה

אני לא יודעת עם אני בפורום המתאים, אך בכל זאת אשאל: יש לי ילדה מקסימה בת 4, ילדה שלישית אחרי עוד שני אחים. והבעיה היא שאת ה"קקי" היא מוכנה לעשות רק בחיתול. היא הולכת לשירותים שיש לה צורך,אך בעיניין הזה היא מתעקשת להיות עם חיתול, ניסיתי שיטות שונות, לא להביא חיתולים הביתה, ועוד פרסים למיניהם אך יצא שהיה לה עצירות במשך ימים רבים, ושכאבה לה הבטן כבר נשברתי וחזרתי לחיתול. היא ילדה נבונה והולכת לגן, מה אני יכולה לעשות בעיניין? האם זה ימשך זמן רב? תודה על התשובה

שלום מיכל, בהחלט כדאי לעזור לבתך לעבור בצורה חלקה יותר את נושא הגמילה. אני מניחה שבגיל 4 היא מודעת לקושי, אולי מתביישת בו ויתכן שהוא מקשה עליה בגן. בשלב הראשון אני מציעה לשוחח עם מומחי הקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב (הטלפון נמצא מספר הודעות למטה). בשלב הבא, יתכן שתרצי להתייעץ פנים אל פנים עם פסיכולוג התפתחותי או פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים. המון הצלחה, אורנה

אני מנהלת רומן עם גבר יותר מבוגר ממני ב 25 שנה, אני נשואה+, לא מעוניינת להרוס את המשפחה שלי. אני רוצה להפסיק את הקשר עם המאהב, אבל נורא קשה לי כי אני מאוהבת בו והוא גם הראשון שלי חוץ מבעלי. המצפון שלי לא נקי, קשה להמשיך בחיי יומיום שלי. בבקשה תעזרו לי.

מתוסבכת יקרה, הלוואי שאפשר היה להתיר את תסבוכות הלב ביתר קלות, אבל אי אפשר... צריך יהיה לחשוב על זה לעומק, להתבונן בזה מכל הצדדים כולם, לבחור, ולהיות אמיצה... אולי יעזור לך לשוחח על הדברים עם פסיכולוג/ית, כך שיהיה לך מקום משלך להתבונן בזה בצורה יותר רגועה? בהצלחה, אורנה

שלום לכולם, עקב בעיה אישית כלשהי, יש סיכוי טוב שאוכל להשיב על שאלותיכם רק מחר. אני מתנצלת, ומקווה שתהיו סבלניים... אורנה

רעיון טוב מאד...

מסכים איתך!!

העזתי והלכתי לפגישה אחת עם תרפיסטית באמנות. רגע אחרי שקבעתי פגישה הייתי בטוחה שהנה אני מבטלת אותה ובסוף העזתי. באתי עם כותרת בלבד "דכאון". בכל זאת ספרתי קצת עלי. היא הציעה שניפגש לעוד שתי פגישות כדי שנוכל לבחון ביחד גם את הצד ה"אמנותי" השבתי שאחשוב על זה. זה בטח מתיש להפגש עם משהי כמוני שבאה כל כך אמביוולנטית או שאולי זה מאתגר? עכשיו אני בבעיה: הפיתוי ללכת לטיפול גדול כי יש בזה מעין תקוה, משהו עשוי להשתנות, אני אולי אמצא סופסוף מישהו שיצליח לגעת, שיעזור לי לגעת. אולי תהיה חויה מתקנת לטיפול הקודם. מצד שני הכל יכול לחזור על עצמו: ההתכנסות. ההסתגרות. השתיקה. אני כמו לוליין על חבל. מנסה למצוא את שיווי המשקל. היא אמרה לי לחשוב על משהו עד הפעם הבאה. איך שהיא סיימה לומר את זה שכחתי מה היה המשהו שעליו היא דיברה. אני מצליחה להתרכז ולהזכר רק ב"סממנים החיצוניים" של השיחה מה שעל פני השטח. זו חויה כל כך מוכרת לי. "שוחחתי" איתך כבר פעם או פעמיים בעבר אני לא יודעת אם את זוכרת. אני לא יודעת אם אני זוכרת. .

שלום ., אני זוכרת נקודה שהפכה ל'אני', שנשארה בביתה בזמן המלחמה... ואני שמחה לשמוע ממך שוב. אני מאוד מתחברת לתחושה שלך שבתחילת טיפול יש הבטחה גדולה שהיא בו זמנית גם סכנה גדולה. הבטחת הנגיעה וסכנת ההינגעות... לפעמים בורחים מזה לקצווי העולם, לפעמים ננגעים נכון, לפעמים לא... יש בי חשק עז לעודד אותך לזכור, ו"להגיד" לך בכל רם שזה נכון שהסיכוי הוא גם סיכון, אבל באותה המידה הסיכון הוא גם סיכוי... אורנה

נחמד שזכרת. אני זוכרת (במעומעם) דברים אחרים שכתבתי. הרגשתי מעין אכזבה שקראתי מה שכתבת. תליתי תקוות גדולות בתשובה. אני יודעת שלא ראליות. ההחלטה הקשה היא שלי כמובן. אני עושה לי כל מיני סימנים כדי להחליט: אם ואילו כך אחליט כך ואם ואילו אחרת אחליט אחרת. בליבי אני יודעת שאני חייבת לעצמי את הנסיון. אני מרגישה כמו ילדה קטנה. מצחיק. מוזר. שבת שלום.

ברצוני לדעת אם בנאדם שלפי ההגדרה הוא חולה נפש אך לא אובחן יכול להיות מודע לכך שהוא כזה או שהעובדה צריכה להיות נעלמת מן עייניו? מקווה שתוכלו לענות לי, תודה.

שלום lvrpl, בחלק מההפרעות הנפשיות יש מרכיב של אובדן תובנה למצבך, או תובנה חלקית למצבך, אך לעומת זאת יש הפרעות נפשיות רבות בהן יש מודעות מלאה (ומכאיבה) למצב. בברכה, אורנה

מה את מציעה לעשות במקרה שמישהו משוכנע שהוא סובל מחלות/הפרעות נפשיות?

מהי תחושת ההצפה הקשורה לטיפול?

שלום הצפה, לא הבהרת בשאלתך האם את מתכוונת לחוויה של התעוררות רגשות עזים בטיפול, או לטכניקה של הצפה בה משתמשים בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. את/ה מוזמנים לפרט, ואז נדון בכך ביתר הרחבה. אורנה

שלום ,אני כבר שנה בטיפול, חלק מהזמן אצל פסיכולוגית אחת ואחר כך החלפתי. האם יכול להיות שיש אנשים שעליהם הטיפול פשוט לא עובד? אני לא מצליחה להבין מה צריך לקרות שם, איך זה אמור לעזור לי.. אני באמת משקיעה המון מאמצים ורוצה להאמין שזה יצליח, אבל איך זה אמור לעזור? אני פשוט לא מבינה וזה נורא מתסכל. בטיפול עלו חוויות בילדות שאולי בגללן אני מרגישה כך, אז קודם כל ידעתי זאת גם לפני הטיפול ודבר שני, אז מה? אז מה עכשיו? איך זה עוזר לי בכלל?

שלום לילי, יש כל מיני דרכים לחשוב על מה שעוזר בטיפול. אני עצמי חושבת שזה שילוב של סוג הקשר - שהוא מאוד אחר מקשרים חבריים שאנחנו מקיימים, ולכן מאפשר עלייה ובדיקה של חומרים נפשיים אחרים, ביחד עם סוג התובנות שעולות כשמתבוננים בתשומת לב במערך החיים והיחסים של המטופל. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לך היא לדבר עם המטפלת שלך בכנות על תחושות אלה. אולי תגלי בהתבוננות המשותפת בכך, שאת מכירה את התחושה שאי אפשר לעזור לך מיחסים אחרים, ואז כבר תהיו במקום אחר... בהצלחה, אורנה

שלום, לפי חודש התחלתי לעבוד במקום עבודה חדש, המרוחק ממקום מגוריי. במקום העבודה הקודם הקרוב לביתי עבדתי כמעט שנתיים. מהמקום החדש אני שבע רצון מאחר והתפקיד יותר בכיר, אם כי מפריע לי שזה רחוק ולכן החלטתי לאמשיך לחפש משרות רק במקומות עבודה טובים הקרובים לאזור מגוריי. השבוע זימנו אותי לראיון עבודה בחברה מאוד טובה באזור מגוריי, שבה אני מאוד רוצה לעבוד הן מבחינת התפקיד שמוצע והן מבחינת התנאים הטובים שניתן להשיג בחברה זו. בקורות החיים כתוב שאני עדיין עובד בחברה הקודמת. העניין שיש לי בעיה כללית בראיונות עבודה ל"מכור" את עצמי בצורה טובה, משכנעת ואמינה. במהלך הראיונות אני מתרגש ומתוח ולכן מדבר לא ברור, הדברים חסרי הגיון, נכנס ל"בלאק אואט" ומשום מה משדר חוסר אמינות או מוזרות. בנוסף לבעיות הנ"ל יש לי בעיה נוספת כעט, כי זה יראה לא טוב אם ידעו שאחרי חודש אני כבר רוצה לעזוב למקום אחר. אודה לעזרתכם

שלום חנן, אני מאמינה שרבים שקראו את הודעתך חשו הזדהות עם הבלבול והמתח שתיארת במהלך ראיונות עבודה. האמת היא שיש הרבה מה לעשות, אך לאו דווקא באמצעות דיון קצרצר באינטרנט. אם אתה רוצה "להיכנס" בעניין ברצינות, אפשר בהחלט לעבוד עם פסיכולוג הן על ההיבטים ההתנהגותיים והן על ההיבטים הרגשיים. בנוגע לעובדה שזה עתה התחלת במקום עבודה אחר, אני חושבת שהאמת היא במקרים רבים הפתרון הטוב ביותר. כשקראתי את ההסבר שלך למצב הוא נראה לי הגיוני ובהיר, והוא כלל לא גרם לי לחשוב שאתה בחור "לא רציני" שקופץ מעבודה לעבודה... אני בטוחה שתוכל להסביר את זה גם שם. המון הצלחה, אורנה

שלום שוב ליאת אני אותה מורן מההודעה למטה. ובכן פניתי לשלושה(!) פסיכולוגים לאף אחד מהם לא הפריע שאני אגיע באופן חד פעמי ובזמן שהפסיכולוגית שלי בחופשה. על אחד מהפסיכולוגים המליצו לי בחום,אמרו לי שהוא פסיכולוג ממש טוב ואני שוקלת ללכת אליו לשיחה חד פעמית. הבנתי שאת לא בעד ללכת למטפל אחר בזמן טיפול. למה לא? זה יכול להזיק? מהשיחה האחרונה עם הפסיכולוגית שלי יצאתי מאוד נסערת ואני לא שקטה כי נאמרו שם דברים קצת קשים על ההורים שלי.... בעיקר על אבא שלי.... ואני אולי קצת כועסת עליה....איך היא העיזה לדבר עליו ככה... היא לא מכירה אותו. למה הפסיכולוגים יש נטייה להאשים את ההורים שלנו? אני הדפוקה! לא נראה לי מוצדק "להאשים" את המשפחה שלי אין לי כוח בכלל לטיפולים פסיכולוגים. לא יודעת למה אני מתעקשת. אולי אני אחליט שאני נשארת רק עם הטיפול התרופתי לבינתיים. נראה לי שאני לא מוכנה נפשית לחיטוט עצמי.... זה עושה לי רע. למה זה כזה קשה לי? מורן

מורן, כל פסיכולוג נוהג לעפ"י האני-מאמין הטיפולי שלו. אני מעדיפה שלא לעשות זאת, מתוך אמונה שהמקום לדון בדברים הוא בטיפול עצמו. מאחר ואת הולכת לפגישת ייעוץ נוספת, אין טעם להכניס "רעש" נוסף עם העצות שלי. אני רק רוצה להזכירך שטיפול נפשי כרוך גם בעיסוק בעברך. תכנים כאלה יכולים להיות קשים וגוזלי אנרגיה. זה לא קורה רק לך. אני רוצה להצביע, לתשומת לבך, על הנטייה שלך לפצל בין טוב ורע (המטפלת המעצבנת לעומת המטפל הטוב, ההורים הטובים לעומת ילדתם הרעה), ולהזכיר לך שבכולנו יש טוב ורע גם יחד. החלקים ה'רעים' אינם מזהמים את הטובים, ואפשר לחיות בשלום עם אלה ואלה. בהצלחה ליאת

שלום רב! הייתי מעוניין לקבל המלצה על פסיכולוגית (בשיטה דינאמית) באזור ת"א והסביבה. צרפתי את כתובת המייל. תודה רבה

תיקון כתובת המייל :[email protected]

שלום , רציתי להתייעץ אתכם בנוגע לנושא מסויים . קצת קשה לי לתאר אך אנסה .. 1.אני בת 22 , ומזה כ4-5 יש לי " הרגל מגונה " של נגיעה בפנים ובעור אשר מוביל ליצירת פצעים .את הפצעים אני מקלפת והם מדממים ובכל מקרה אני לא מסוגלת להימנע מכך . זו מעין התמכרות . אני עושה זאת במיוחד כשאני במצבי לחץ ועצבנות אך גם בלי קשר . 2.אני מרגישה שיש לי נטייה גדולה לעצבנות באופן כללי גם אם לא תמיד יש סיבה מובהקת לכך . הרבה פעמים בוכה בגלל העצבים וזה מרגיע אותי ולפעמים אפילו מרגישה קצת לחץ בחזה אך לעיתים רחוקות . כל המצב הזה של הפנים מוריד מאוד מהביטחון שלי ומוביל אותי לשנאה עצמית שקיימת גם כך מתחת לפני השטח אבל הבעיה הזו פשוט מוציאה את זה החוצה ...וזה מן מעגל כזה שפשוט חוזר על עצמו . אני מודעת לבעיה הזו כשנתיים וניסיתי לפתור אותה לבד וזה פשוט לא מצליח...הבנתי שאני חייבת עזרה מקצועית. אני רק רוצה להתגבר על זה ולהגיע למצב שאני חיה בשלום עם עצמי ולא שונאת את עצמי משום סיבה שהיא . אני פונה אליכם בשאלה לאיזה סוג מטפל עליי לפנות . היה לי בעבר חשש מפני פסיכולוגים ולא ידעתי בכלל למי לפנות במצב כזה . ...חשוב לי לציין כי אני מעוניינת בטיפול שיצעיד אותי למטרה וייתן לי כלים שלא היו לי לבד . אני פחות מעוניינת בכל הניתוח של המצב ושיגידו לי דברים כמו " את עושה את זה כדי להזיק לעצמך מתוך שנאה " וכו' . אני אודה מאוד לתשובה כי אני פשוט סובלת וכ"כ כועסת על עצמי שאני מזיקה לעצמי , והשנים עוברות והמצב נשאר אותו דבר ואף מחמיר . תודה רבה .

שלום ג'קי, אם אין לך כרגע צורך להבין את המניעים העמוקים לתופעות של פגיעה עצמית, פני לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שיכוון לשליטה טובה יותר בדחף. מישהו ביקש כאן היום המלצה על מטפל התנהגותי, נסי לפנות אליו ולשאול אם היו המלצות. בהצלחה ליאת

שלום רב בת 58 נשואה וסבתא לנכדים.סובלת מידי פעם ממשברים נפשיים, ממצבי רוח,חוסר שימחה,לחץ בלב.טיפוס לחוץ ומתוח.קשה לי במיוחד לבטא רגשות כלפי בני משפחתי לנשק לחבק וזה גורם לי להרגיש נורא ואיום ואף למצב נפשי לא טוב למרות שאני רוצה לעשות זאת זה לא יוצא ממני אני חשה שזה יוצר ריחוק ממני.גם כשאני שמיחה מדברים/אירועים שקשורים לקרובי אני חשה כי ההתרגשות לא יוצאת עמוק מליבי למרות שאני כן מסוגלת להפגין הרבה שמחה פירגון וגאוה מהדברים אבל רגש לא.אני לא טיפוס קנאי .אם אני מנסה לנתח אני קושרת זאת בילדות שלי -אמא שמטופלת בתינוקות מעבירה אותי בגיל 4 בערך כבת בכורה, לסבתי שגרה בסמוך לגדל אותי והיא עצמה עסוקה בגידול איחיי ולא לוקחת כל חלק בגידולי שלי ואני לא זוכרת אף פעםחיבוק או נשיקה מאמא(עד היום הזה אפילו).אני גודלת ונמצאת עם סבתי עד ליום מותה ואני אז חיילת צעירה שמלאו לה 18ומיד אחרי הצבא אני נישאת כך שאף פעם לא הרגשתי למעשה אהבת אם. אני מאד רוצה לנסות לצאת כמה שאפשר כי אני סובלת,האם טיפול תרופתי יכול לעזור.אנא התיחסותך,תודה מקרב לב

ערב טוב לך, לפני שרצים לטיפול תרופתי, דווקא במקרה שלך נדמה לי שטיפול שיחתי יכול להועיל מאד. מחקרים מלמדים כי דפוס ההתקשרות הראשוני בין האם לתינוק, מכתיב במידה רבה את דפוס הקשרים הבינאישיים שיהיו לילד בעתיד. אם ההתקשרות (בינך לבין אמא) הייתה לא בטוחה, יש לכך השלכות אפשריות גם על דפוסי ההורות שלך וגם על ההתנהלות הבינאישית שלך בכלל. מי שנפגע מאד בילדותו, נחשף להורות קרירה ולהתקשרות לא בטוחה, נוטה להתכחש לצרכי התלות והקרבה הקיימים בו, ומשטיח רגשות כואבים כדי למזער את השפעתם. כך, למרות שאת מאד אוהבת את ילדייך, את בוחרת להימנע ממגע קרוב וקרבה פיזית, ולו כדי לא להיפגע מההתרחקות הבלתי נמנעת. הלוואי שתוכלי למצוא עבור עצמך טיפול טוב, ולהתנסות - לראשונה ודווקא כאדם בוגר - בקשר קרוב ואינטימי. יש לי הרגשה שאת יכולה להפיק ממנו תועלת רבה מאד. בהצלחה ליאת

שלום, אני אמא לילד בן ארבע וחצי ואני חושבת שהוא קצת יותר מידי פחדן ברמות שאם הוא הולך לשרותים (בשעות היום) הוא כל הזמן מסתכל אחורה ולצדדים והוא ממש ממהר בכדי לא להשאר לבד או בלילה שהולכים לישון הוא מבקש שיחזיקו אותו חזק כי הסימנים שעל הקיר מספרים לו שיש שם יצורים מפחידים אני בטוחה שזו תופעה נורמאלית לפחד ולדמיין אבל האים ברמות כאלה זה נורמאלי או שזה סימן שצריך להדליק נורה אדומה???? אשמח לקבל תשובה. נ.ב. בעבר התייעצתי איתך (ליאת מנדלבאום) והמלצת לי להתקשר לקו להורים הייתי שמחה לקבל את הטלפון שוב מכיוון שהוא הלך לי לאיבוד. תודה רבה ושנה טובה ובריאה

יש פה למעלה פונקציה שנקראת חיפוש בפורום זה. למה לא תגדירי חיפוש עם המילים קו להורה ותמצאי את הטלפון המבוקש?

שלום לאמא המודאגת, הפחדים שאת מתארת (לפחות אלה של הלילה) נשמעים מוכרים ונורמליים. יש המון ספרי ילדים העוסקים בפחדי הלילה ובמפלצות הפוקדות את עולמו של הילד הצעיר. ריבוי הספרים מעיד על הביקוש הרב, ועל כך שאכן מדובר בתופעה רווחת בילדות המוקדמת. דווקא הפחד בהליכה לבד לשירותים נשמע פחות נורמטיבי, וכדאי מאד לפנות לקו להורה ולהתייעץ עמם בנושא. אשמח אם תשתפי אותנו בהמלצת מומחי הקו להורה. ליל מנוחה ליאת

המין הנשי והגברי שונים בתגובות שלהם, אני יודעת. האם זה נורמלי שגבר שאישה כועסת עליו על נושא שחשוב לה או אומרת דבר שקשה לו לשמוע פשוט ייסתגר בעצמו ויישתוק. בעלי (הטרי) פשוט השתתק ממה שאמרתי לו (וכן, אני מודה שאמרתי דבר שלא היה לו קל לשמוע- הזכרתי משהו על להיפרד ממנו בגלל משהו ממש רציני ורע שעשה), וכל הדרך הבייתה (שעה נסיעה..) פשוט שתק. ניסיתי לדבר איתו על דברים אחרים, או סתם להתבדח והוא בשלו -שתק. הדבר היחיד שעשה זה לשים ברדיו את השיר שאני אוהבת. וזהו. זה תגובה סבירה ? כי האמת, אני מתחילה לדאוג... אני לא רוצה שייסתגר בעצמו בכל פעם שנתווכח על משהו. ואני גם לא רוצה שבשעת ויכוח ייצא מהבית מה שהיה אולי קורה אילולא היינו בנסיעה. מבחינת הפסיכולוגיה, תגובה כזאת נחשבת "בריאה"? מה נחשב תגובה בגדר הנורמה?

שלום איילת, אנשים שונים מאד בתגובות הכעס שלהם ובסגנון 'ניהול המשברים' שלהם. לא תמיד זה קשור בהכרח לג'נדר. לפעמים זה עניין של תרבות משפחתית. זוגות המתחילים להתגורר יחד, לפני או אחרי החתונה, יודעים לדווח על תקופת הסתגלות משמעותית, בה כל אחד לומד את סגנון התגובה של האחר. בהדרגה, נוצרת "תרבות חדשה" של תקשורת, הנבנית בהתאם ליחסי הגומלין בין השניים. אם זה לא קורה, וכל אחד דבק בסגנון שהביא מהבית או מן הזוגיות הקודמת, סביר שיהיו יותר קונפליקטים. אין ספק שהמצב המומלץ הוא כזה המאפשר תקשורת פתוחה וכנה בין בני זוג, ופחות שתיקות עונשין. החכמה היא להגיע לזה במינימום אבידות... אם ברצונך לחולל שינוי, נסי להימנע מעמדה מטיפה ומחנכת, וליזום שיחות על כך "בעוד הברזל קר". במקביל, בשעת משבר, נסי להתעקש על דיבור, הימנעי מהאשמות, והדגישי את הקושי *שלך* מול השתיקה שלו. ושמחתם בחגכם... ליאת ליאת

מה זה לרצות להשתנות? האם יש טעם בטיפול אם הוא לא קיים? הזמן בטיפול עובר ומתגלים להם עוד ועוד מנגנונים שנובעים אולי כולם מאחד עמוק ועתיק. ואני תוהה - האם אני בכלל רוצה להשתנות? אני חושבת שאני לא מוכנה לשלם את המחיר עבור השינוי, וגם אם כן, אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה להשתנות.אולי זה מנגנון שכבר לא יעיל (לא בטוח בכלל) ואולי יכולים להיות אחרים במקומו, אבל זה מה שאני מכירה, זה חלק ממני ואני ממש לא רואה את עצמי אחרת. זה גם לא משהו שבגללו באתי לטיפול אבל בזמן האחרון, הכל סובב סביבו ובכל פעם הכאב בלתי נסבל. היום הגעתי לנקודה שבה אני חושבת שאולי זה לא שווה את כל זה, בעיקר לא אם אין בי רצון לעקור מתוכי משהו שהוא חלק ממני. אפילו אין לי שאלה לסיים איתה....

שלום רב, לא תמיד המטרה היא להשתנות. לפעמים מטרה חשובה לא פחות היא לדעת לחיות בשלום עם מה שיש. חשוב להבחין גם בין מצב בו אני חי בשלום עם עצמי ולא סובל, לבין מצב בו אני סובל, אבל חושש משינוי, ובגלל הפחד בונה רציונל שלם רק כדי לא להתמודד. בסופו של דבר אנחנו מדינה חופשית, ובגלל מי שמחליט שטוב לו כפי שהוא- לא מזמינים משטרה. עניין של בחירה. לילה טוב ליאת

היי, לפני שנתיים סיפרתי לאבא שלי על היותי הומו. הוא לקח את זה מאוד קשה; מזה שנתיים הוא הפסיק לעבוד (עצמאי, זאת אומרת שאינו מחפש פרוייקטים), נמצא בבית רוב היום ודואג להכין אוכל לאחותי הקטנה; מנסה ליצור מינימום מגע עם אנשים (מתוך בושה) ומכיוון שאיני גר בבית אלא כמה אלפי ק"מ משם (ללא קשר לבשורה הקשה) - הוא אינו מתמודד עם הבשורה בצורה יומיומית. כמובן שלהכיר בעובדות ולהתעניין בנושא ההומוסקסואליות מעט קשה עם אבי- לאחר נסיונות מרובים (מצדי ומצד אמי) זה נשמע כאילו אבי בדכאון קליני ? מה עושים עם אדם בן 50 בדכאון שלא בהכרח רוצה לצאת מזה ולדבר על זה ? -הסיכוי להצליח ולשכנע אותו לדבר עם משהו מקצועי שואף לאפס.

ערב טוב, לא בטוח שהדיכאון של אביך קשור ישירות לבשורה שלך. בהחלט יתכן שהפוטנציאל הדיכאוני היה שם גם קודם, והבשורה שלך הדליקה את זה, וזימנה הסבר נוח למצב. תהא הסיבה לדיכאון אשר תהיה, רווחתו הנפשית של אביך אינה באחריותך, וכשם שלא בחרת להיוולד עם צבע עיניים זה או אחר, כך גם נטייתך המינית היא עניינך בלבד, ואינה אמורה להשפיע באופן כה עמוק על אורח חייו. הורים רבים מתקשים לקבל את הנטייה ההומוסקסואלית של בנם, ויש להניח להם לעכל זאת בקצב שלהם מבלי לדחוק בהם. בהחלט יתכן שאביך מסרב להיעזר כחלק מניסיון לא מודע להפעיל אותך באמצעות יצירת אשמה. אני מציעה לך להימנע מנטייה להאשמה עצמית, ולזכור שהנסיגה של אבא היא סוג של בחירה שלקח על עצמו. כאדם בוגר הוא רשאי לעשות בחירות לכאן או לכאן, ולא נותר לכם אלא לכבד את החלטותיו כרגע ולקוות לטוב. כל הכבוד על ההחלטה לצאת מן הארון למרות הכל. ליאת

שלום, אני מחפשת מטפל קוגנטיבי התנהגותי מאזור המרכז או אזור מרכז דרום שמתמחה רק בטיפול קוגנטיבי התנהגותי. אם רלוונטי נא ליצור קשר באמייל או לענות להודעה הזו, תודה, הדס

הדס, מקווה שיישלחו לך הודעות למייל האישי. בהצלחה ליאת

עוד שאלה האם כשבוחרים מטפל צריכים לדאוג לגבי מין, גזע..... - כלומר האם מטופלת צריכה לבחור במטפלת - האם זה יקל לה לגבי החשיפה מאשר בפני מטפל גבר? - האם מטופל יהודי צריך ללכת למטפל יהודי או ערבי לערבי -כלומר הבדל התרבות לא מקשה על הבנת וניתוח המקרים? -והאם גיל המטפל סימן למקצועיות שלו? תודה

שוב שלום, בחירת המטפל עפ"י מינו (בגזעים הכי כדאי קוקר ספנייל...) היא סוגיה מעניינת. יש טיעונים מרשימים לכאן או לכאן. יהיו שיטענו - שגבר לעולם לא יוכל להבין אישה. - שהחיבור בין גבר לאישה הוא הכי מוצלח. - שאם יחסייך עם אביך מורכבים, עדיף שתפני לאישה כי הבעייתיות תשתחזר - שאם יחסייך עם אביך מורכבים, עדיף שתהיה לך חוויה מתקנת עם גבר... - שאם יחסייך עם אמך מורכבים, עדיף... וכו' וכו'. נדמה לי שאין כללים, ולכל אחד מתאים משהו אחר. יש להקשיב להמיית הלב. בדומה, יכול להיות ויכוח דומה סביב הדמיון התרבותי/ערכי כן או לא. האם מטפל הקרוב בדעותיו ובתרבותו למטופל יוכל להבינו טוב יותר, או שמא הוא יהיה מעורב-יתר ולא מספיק "בחוץ". אישית, אני נוטה להסכים שמוטב לבחור מטפל המכיר היטב את המנטליות התרבותית של מטופליו. גיל המטפל אינו תמיד מעיד על טיב הטיפול שהוא נותן. אין ספק שניסיון חיים עשיר הנרכש עם הגיל עשוי לתרום לאיכות הטיפול, אך עלול להיות לזה מחיר של מטפל שחוק ועייף. בקיצור - לאף אחת משאלותיך אין תשובה חד משמעית. אין אנו פטורים מלקבל החלטות חשובות עבור עצמנו. בברכה ליאת

שלום עוד פעם, סליחה שאני ממשיכה בשאלות, אבל פשוט יש לי המון מאז שהתחלתי טיפול, ואת עונה על זה בכנות, במקצועיות ובאהבה. אז אני אמשיך להפריע לך עד שאסיים את כל השאלות שלי. -אני מסרבת לקחת תרופות נוגדי דיכאון (למרות שזו הייתה המלצתם של שתי מטפלות). אני לא מרגישה שאני צריכה, לא מרגישה שאני בדיכאון. פשוט קשה לי עם חוויות האובדן שעברתי שהיו קרובות מאוד אחת לשניה, ואני יודעת שיש לי כוחות לעשות את זה אם אני אקבל את התמיכה המתאימה. וחוץ מזה התוכנית של אושרת קוטלר חיזקה את עניין הסירוב אצלי. האם אני טועה? (כי המטפלת ממשיכה ללחוץ בטענה שזה יאיץ את התהליך ואני ממשיכה לסרב). מה דעתך בכנות. תודה (בפעם שעברה הערת לגבי השם הבדוי שבחרתי, זה פשוט רשאי תיבות!!!!)

שלום לך, אני חושבת, מאד בדומה למטפלת שלך, שטיפול תרופתי יוכל להועיל מאד בהתמודדות שלך עם הקושי לתת אמון ולהתמודד עם תכנים קשים. אני שומעת אצלך סתירות לא מעטות, כאשר מצד אחד אינך שבעת רצון מהתקדמות הטיפול, ומצד שני את מוכנה לקחת את הזמן ולהתמודד בכוחות עצמך. תצטרכי לבחור באפשרות אחת ולדבוק בה. בברכה ליאת

הי ליאת, מקווה שההתחלה החדשה שלך טובה וקלה, ושמעניין לך.. גם אני בסימן של התחלות, עבודה חדשה, אבל אני מלאה חרדות, חששות מעצם המפגש עם אנשים אחרים, מעצם הצורך להוכיח את עצמי והחשש מכישלון... אז החרדה שלי מעיבה עלי מקווה שזה יתפוגג בהמשך אבל זה עוטף את חיי כרגע גם בבית.. טוב, רציתי להתייעץ איתך בנושא הבת שלי, ילדה בת 5, מאד חכמה, אופן ההתבטאות שלה מאד נוקב ואמיתי, (מכאיבה לי המון, מה לעשות) הקיצור, יש לי שכנה שביתה ובתי חברות טובות מעצם המגורים בבניין המשותף, אין ביני לבין השכנה קשר מעבר קשר של שכנים. בתה היא היפראקטבית ברמות מאד מאד גבוהות, חסרת גבולות לחלוטין, אינה מקבלת שום מרות או הקשבה. ההורים שלה די מיואשים ממנה אך אני יודעת שהעניין מטופןל, אני אישית לא רואה שינוי. ולנקודה העיקרית, הבת שלה עולה אלינו הביתה המון פעמים ביום, גם ללא ידיעת אמה, מבקשת לשחק עם בתי גם בזמנים לא מקובלים מבחינתי. קשה לי עם זה שהיא עולה כל כך הרבה פעמים והאמא שלה חסרת אונים ולא יודעת לעשות לה גבולות , כך שאני עומדת במצב לא נעים. כמו כן, כשהיא נכנסת אלינו, הבית מתחיל להכנס לאי שקט ולגעוש, היא לא יושבת לצפות או לשחק, כל הזמן בתנועה גסה . היא זרקה לי מהמרפסת אוהל כדורים ועציץ.. ביום הכיפורים ,דבר שממש הכעיס אותי, היא לקחה את ביתי חצי קילומטר רחוק מהבית, ולקח לי המון זמן והמון חרדות לחפש אותן. אני לא יודעת כמה בתי נגררת, או נהנת משבירת הגבולות התמידית של חברה זו ומסתפחת אליה מרצונה. הבעיה שלי כרגע שאמרתי לשתיהן שאני לא מוכנה שישחקו אחת עם השניה עד שנראה מה עושים, אני בגדול הייתי בכלל שמחה אם הן לא היו בקשר בכלל. האם זה נכון להפריד בצורה גסה כל כך? מה קורה אם כשאני מדברת עם ההורים והם חסרי אונים ואומרים שלא יכולים לעשות לה גבולות, אני מתוסכלת ומרגישה שאין לי שיתוף פעולה מהם וכך זה מרחיק את הרצון בכלל לשמר את הקשר בין הבנות. אני מוצאת את עצמי כל הזמן מנסה "לשנות" את הילדה כשהיא עולה אלינו ואומרת לה את הגבולות בבית, אבל היא לא מקשיבה אליהם. וכאילו אין אף אחד שמחנך אותה. זה ממש קשה לי כרגע ואני לא יודעת איך לפעול, איך למתן את הקשר ומעל לכל איך להציג את זה בפני בתי בצורה נכונה, שלא תפגע באמון שלה בחברים או משהו כזה.. אסרתי עליה לרדת לשחק אצלה בבית, כי שם באמת אף אחד לא משגיח והן עושות מה שהן רוצות, שזה בסדר , העניין שהבת של השכנה עושה דברים שבעיני לא נכונים, למשל אני אף פעם לא סומכת עליה שהיא תרד לביתה אלא תמשיך למטה, לחצר ללא רשות. הבת של השכנה מתחצפת ובתי התחילה אף היא להתחצף ואני לא יודעת אם יש השפעה או שזו היא וזה חלק מההתפתחות, כמו כן, היא מדברת מאד לא יפה אל אמה ובתי נהנית מזה ומספרת לי שזה הכללים בבית של השכנה.. בקיצור מה דעתך?

שלום ניבה, אני חושבת שמספיק קשה לנו להיות הורים ומחנכים לילדינו, מכדי שניקח על עצמנו ילדים נוספים לאחריותנו. בבית שלך את זו שקובעת את החוקים והכללים, ולכן אם בת השכנים משתוללת בביתך, תוכלי לומר בחביבות מנומסת שבבית שלכם לא מתנהגים כך, ושאם היא רוצה להישאר היא מוזמנת להתנהג בהתאם. אם היא רוצה לזרוק דברים למטה, או להתנהג בפראות זה כנראה סימן שהיא רוצה לחזור לביתה. אפשר לשלוח ילד הביתה בצורה שאינה פוגעת גם עם אמירות כגון: חמודה, עכשיו אנחנו עסוקים. תוכלי לנסות לבוא שוב בפעם אחרת, אבל כרגע זה לא מתאים. לא הייתי מתרגשת יתר על המידה מהאפשרות שבתך "תתקלקל". יש לי משפט קבוע שאני אומרת לאמהות, משפט שמשקף אמונה עמוקה (פרטית אמנם) לפיה "קשה מאד להרוס ילד שגדל בבית טוב ומקבל חינוך טוב ונכון". אם ילדיך אינם מפונקים ומחוצפים, הם לא יתחילו לעשות זאת בהשפעתה. (לפחות עד גיל ההתבגרות, בו כולם הופכים למפלצות...) חשוב מאד להמשיך ולשמור על הגבולות והחוקים הנהוגים בבית, דווקא אל מול ניסיונות לערער עליהם. מאחלת לך בהזדמנות זו המון הצלחה בעבודה החדשה. אני יודעת היטב על אילו חששות את מדברת. חששות אלה לא פוסחות, כנראה, על איש. בהצלחה לכולנו ליאת

האם דיכאון שמופיע 4 חודשים לאחר לידה הוא "דיכאון אחרי לידה"? והאם תחושת מועקה כבדה שמתעוררים איתה,קשה לצאת מהמיטה,תוך כדי בכי ללא סיבה-זה מעיד על דיכאון? תודה

ערב טוב, דיכאון לאחר לידה יכול להופיע גם מס' חודשים לאחר הלידה. הגם שסיבותיו אינן ידועות במלואן, נוטים לקשור אותו לשינויים הורמונליים (ירידה בהורמוני אסטרוגן ופרוגסטרון, ועלייה בהורמוני פרולקטין וקורטיזול). שינויים כאלה יכולים להתרחש במהלך החודשים שלאחר הלידה, והם יכולים להיות קשורים גם בהפסקת הנקה. לא כל תחושת דכדוך היא בהכרח דיכאון, אך במידה ואכן מדובר בדיכאון, חשוב לטפל בו מהר לפני שיגיע לדרגה חריפה, כדי להבטיח התקשרות נאותה בין האם לתינוק. למעשה, לא תמיד ברור מתי דיכאון שלאחר לידה הופך לדיכאון רגיל, אך הטיפול בשניהם יהיה בדר"כ באמצעות נוגדי-דיכאון בשילוב של פסיכותרפיה. התופעות שאת מתארת יכולות להיות קשורות לדיכאון, אך גם לעייפות מצטברת וחוסר יציבות רגשית על רקע הורמונלי או על רקע השינויים הדרסטיים באורח החיים בבית. אם מצב הרוח האפרורי נמשך גם מעבר לשעות הבוקר וקיימת הפרעה משמעותית בתפקוד השוטף, יש להגיע לאבחון אצל פסיכולוג או פסיכיאטר שיוכלו להעריך את המצב ולהציע טיפול הולם. אני מאחלת לך הרבה ימים של שמחה כאם טרייה והרבה נחת מתינוקך. ליאת

איך היה היום הראשון בכיתה א'? אה, סליחה... בעבודה? :-))

ליאת מקווה שלא טחנו אותך עד עכשיו בעבודה...בכל מקרה שיהיה בשעה טובה לילה טוב

כמו שאתן ודאי מבינות ומרגישות, מסהו במסלול ההתנהלות הרגיל שלי קצת השתבש, ולא הצלחתי להיות כאן בשעות הרגילות. אכן התחלתי אתמול עבודה חדשה, ואני חושבת שזה הולך להיות מעניין ומאתגר. תודה על ההתעניינות. :-) ליאת

יש לי בעיה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן. אני בחורה נאה מאוד, משכילה, בעלת עבודה מסודרת. מחפשת\קשר רציני. הבעיה היא שכאשר אני יוצאת עם מישהו ואני לא מצליחה "להתלהב " אחרי 3 פגישות אני פוסלת. גבר שאני מתלהבת ממנו, אני מממשיכה לצאת איתו, אבל כשהוא גם מעוניין בקשר מאוד, פתאום "יורד לי" ממנו, ככה שאני לא מצליחה לבנות קשר יציב למרות הרצון. אני יודעת שלכולנו יש נטייה לרצות את הבלתי מושג, וברגע שהוא מושג, הוא כבר לט כ"כ רצוי, אבל אצלי נראה שזה קצת קיצוני מדי, ובהחלט מפריע לי לאור גילי המבוגר יחסית, והלחץ החברתי למצוא את החתן המיוחל. שאלתי - איך ניתן להמשיך ולרצות את אותו אדם שכבר מושג למרות שהפרפרים כבר נעלמים?

שלום מישהי, הבעיה אינה "כיצד להמשיך ולרצות בכוח מישהו שכבר לא עושה לך את זה", אלא כיצד משנים את עמדתך ביחס לעצמך. הדפוס שאת מתארת קשור בדר"כ לדימוי עצמי נמוך ושלילי, לפיו 'מי שרוצה אותי חייב להיות לא שווה' או 'לא מגיע לי מישהו שווה'. כמובן שהדברים מורכבים הרבה יותר מן האמירה הפשטנית הזו, אבל באופן כללי כיוון המחשבה הוא כזה. ברגע שתצליחי להחזיר לעצמך תחושת ערך עצמי, יהיה לך קל יותר לפרגן לעצמך קשר שאינו מתעלל. כדי להתמודד עם דימוי עצמי כה שברירי - טיפול דינמי הוא ההמלצה הטבעית. בהצלחה ליאת

שלום ליאת על מה מעיד קשר טוב בטיפול? אני מתכוונת לטיפול של בערך שנה וכמה חודשים (שהתחיל בגלל דיכאון), קשר טוב הכוונה לכימיה טובה, לזה שאני אומרת קצת, ולמרות זאת המטפלת כמעט תמיד מבינה את הכוונה, ומה אני חושבת ואפילו מה אני מרגישה .(לפעמים זה אפילו קצת מפחיד, היא מבינה ויודעת כיצד אני מרגישה לגבי נושאים שאני בכלל לא אמרתי אף מילה עליהם כי לא כל כך נוח לי לדבר ... היא מגיעה לזה איכשהו...). כמו כן, לפעמים האסוציאציות שלנו דומות, אנו נזכרות באותו דבר וכד'. בפגישה היום המטפלת הדגישה את זה (למרות שכבר יצא לשוחח על זה ואנו מכירות את זה כבר, זה לא משהו שקרה לנו היום). אני לא מבינה למה היא הדגישה את זה. זה נשמע לי טוב, ומועיל אבל לא יותר. עברנו לנושא מעיק יותר ולכן דילגתי על זה ,אבל היא יוצאת לחופשה ואני נשארתי סקרנית. אשמח אם תוכלי קצת לפרט מה דעתך בנושא. תודה.

שלום טל, אני חייבת לומר שלא ממש הבנתי מה בדיוק את שואלת. קשר טוב מעיד על כימיה טובה, על יכולת ליצור קרבה ואינטימיות בשעה הטיפולית, ועל יכולת להיות מודע לתהליכים מקבילים שמתרחשים אצל המטפל והמטופל וללמוד מהם. אני חושבת שהמטפלת שלך הדגישה את הקשר המיוחד ביניכן, שכן לעיתים עוצמה כזו מפתיעה ומרגשת גם את הפסיכולוג. נדמה לי שהתברכת במטפלת רגישה ומכווננת אליך, ואין טעם להתעמק בזה מעבר לידיעה שזכית. מועדים לשמחה ליאת

שלום, כל שנה, אך במיוחד השנה עם בוא הסתיו והזזת מחוגי השעון אני נתקפת במעין דיכאון וחוסר מצב רוח. מרגישה שיעמום מוחלט וחוסר חשק לעשייה. כשאני חוזרת מהעבודה נראה לי כבר אמצע הלילה, בעוד בקיץ היום עוד כל כך ארוך.... אניממש מצוברחת מכל המצב הזה.מה ניתן לעשות כדי לשפר את מצב הרוח בחורף ובעיקר בשבועות הראשונים לאחר הזזת השעון לשעון חורף?? תודה על תשומת הלב, ליהי.

ליהי שלום לך עד שיענו לך:אז קבלי כמה עצות שעוזרות לי,ראשית אני מבינה את התחושה המדכאת כשמחשיך מוקדם וסגרירי אבל הימים שלנו גם לא כאלו קרים בכל אופן תלכי אולי למכון כושר או לאיזשהיא סדנא שאת מתעניינת העסיקי את עצמך כלומר את חוזרת הבייתה תדאגי שתהיה לך תעסוקה תשמעי מוסיקה טלביזיה תצאי לבלות למרות שקר ושוך ותהני מהיתרונות של החורף כייף פוך שתייה חמה סרטים זה לא חייב להיות מדכא בקטנה זה עובר מהר מקווה שטיפ טיפה עזרתי:) זה מה שמעודד אותי בכל אופן בהצלחה וחורף מהנה ומענג!!!

ליהי שלום לך עד שיענו לך:אז קבלי כמה עצות שעוזרות לי,ראשית אני מבינה את התחושה המדכאת כשמחשיך מוקדם וסגרירי אבל הימים שלנו גם לא כאלו קרים בכל אופן תלכי אולי למכון כושר או לאיזשהיא סדנא שאת מתעניינת העסיקי את עצמך כלומר את חוזרת הבייתה תדאגי שתהיה לך תעסוקה תשמעי מוסיקה טלביזיה תצאי לבלות למרות שקר ושוך ותהני מהיתרונות של החורף כייף פוך שתייה חמה סרטים זה לא חייב להיות מדכא בקטנה זה עובר מהר מקווה שטיפ טיפה עזרתי:) זה מה שמעודד אותי בכל אופן בהצלחה וחורף מהנה ומענג!!!

שלום ליהי, התופעה שאת מתארת מוכרת בעיקר באזורי אקלים הצפוניים של כדור הארץ (בעיקר במדינות הסקנדינביות), בהן נמצא כי רמת הפעילות נסוגה עם בוא הסתו והחורף, ונמצאת בשיאה בחודשי האביב והקיץ. אנשים הסובלים מדיכאון עונתי מתלוננים בדר"כ על עייפות מופרזת, שינה ממושכת ואפילו חשק בלתי מוסבר לפחמימות. נמצא קשר בין רמת הדיכאון למספר שעות האור ביממה. ככל שעולה מספר שעות האור, כך יורד הדיכאון, ולהפך. הפיתרון, אם כן, יכול להיות בשהות ממושכת ככל האפשר בתנאי תאורה אופטימליים, גם אם מדובר בתאורה מלאכותית. כיום קיימות בעולם שיטות טיפול העושות שימוש בתאורה מיוחדת, אבל בהנחה שלא מדובר בדיכאון קשה במיוחד, תוכלי לתת את הדעת על תנאי התאורה בהם את נמצאת, ולאמץ גם את רעיונותיה הטובים של עדי. בהצלחה, וחורף חמים ונעים ליאת

גם לי זה קורה.. מגיל קטן יש מן דיכאון כזה שעוד מתחיל אצלי מהרגע שאני יודעת ששעון החורף מתקרב.- ממש התנייה. יש לי תחושה מציקה בבטן שלא טוב לי שמשהו מפריע לי.. לא משהו רציני, אבל זה שם. הוא מתגבר ככל שנכנסים יותר ויותר לחורף ושיש חושך ב5:30- אז זה ממש נהיה כבר לא נעים.. אבל בשנים האחרונות אני מנסה , וזה מאוד קשה לי אבל בכל זאת, למצוא כל מיני דברים שיכולים לשמח אותי, או לגרום לי להתעלם מהחושך שבחוץ ומהקור שמגיע. אז קודם כל יש לי מנורת פלורסנט שאני מדליקה בבית- מטבח וסלון- חסכוני וגם גורם להרגיש שיש אור יום. ואני מדליקה טלוויזה/ מוסיקה, מדברת עם אנשים , העיקר להיות עסוקה ולא להרגיש שזהו נגמר היום. בגדול אני מנסה להתעלם מהמצב. אני גם מנסה לחשוב על המעילים הנחמדים שאלבש בחורף ועל הצעיפים.. וכל מיני תחביבים שלא היה לי זמן אליהם בקייץ כי ביליתי יותר בחוץ.. זהו.. בנאלי אבל זה מה שעוזר לי..

שלום לכולם: ההיתי כאן לפני מס חודשים עם בעיה שהעלתי רק לצטרך העיניין אני אזכיר בקצרה:אני בת 23 ובשל סיבה בריאותית עלית במשקל במשך 3 חודשים 10-13 קילו ולפני העלייה ההיתי פשוט כוסית עולם פשוט במילים האלו ההקצנה היא בשביל שתדעו למה אני חותרת בכל אופן אחרי עלייה במשקל שכזאת אני כבר לא הכוסית המטורפת שההיתי אלא בחורה נחמדה עם לב טוב :( או שבעצם:) בכל אופן שנה שהשבתתי את עצמי בבית ולא חייתי ולא יצאתי ולא נפגשתי עם אנשים וגם לא עבדתי בכל אופן המצב לא ממש השתנה אבל יצאתי לבר אחרי עבודה קצת עם עצמי על הדימוי העצמי שלי מה שעזר אבל לא הכי ודי הרגשתי לא ממש שייכת וקצת קינאת בכל הרזות המהממות האלו אני מדברת על האיכותיות הרציניות כמו שההיתי בכל אופן אני עכשיו כבר לא ממש בליגה הזאת ואני מנסה לקבל את עצמי ואת הנשיות שלי מזוית אחרת אבל וואאאוווווווו איזה קשה זה ההיתי חיה על זה על ההופעות והפוזות ביציאות ומלא היו מתחילחם איתי אני פלפלית כזאת וזה מדהים ועצוב יחד איך כל הביטחון שלי ירד לטימאון כאילו אני בנאדם ביישן כאילו אני לא קיימת יותר אני יודעת שהכל היה בגוף שלי שזה לא ממש בריא ותמיד ידעתי את זה לא תיארתי לעצמי שאני אפרד ממנו בכל כך אכזריות כל עולמי חרב כי מאוד טיפחתי ושמרתי על עצמי בעיקר כל מה שקשור לגוף חיצוני ופנימי ופתאום בוקר צעיר וצח כל עולמי חרב עליי ובכן איך ממשיכים הלאה איך ממשיכגים לחזק את הדימוי העצמי איך מרגישים טוב שיוצאים לבר עם כל החברות הכוסיות שלי ולא להרגיש שאני פחות טובה מהן??איך לעזעזל איך ??? ההיתי רגילה להרגשי בראש הצמרת ועכשיו...... אשמח לתגובות מקצועיות וחמות בברכה ותטדה מראש..................שני

שלום שני, לצערי, אין לי תשובה חדשה עבורך. אני מבינה כמה קשה להיפרד מהתואר "כוסית עולם", אבל באופן מפתיע ופרדוכסלי, גוף מושלם הוא לעולם לא לעולם.... כמי ששמה את כל הביצים שלה בסל היחיד של המרא?ה, קשה לך היום להתברך גם בסגולותייך האחרות. לא נותר לנו אלא לקוות שישנם שם, בחוץ, אנשים אחרים שיעזרו לך לראות את זה, ויאהבו אותך בזכות מה שאת. נסי להתנחם בעובדה שיש די הרבה בנות שלא יכולות להגיד אפילו את המשפט "פעם היינו כוסיות עולם". (אגב, זאת מילה נוראית, ואני לא מאמינה שחזרתי עליה פעמיים באותה תגובה). מועדים לשמחה ליאת