פורום פסיכולוגיה קלינית

כאשר אני מפסיק טיפול אצל פסיכולוג האם התיק שלי נשאר אצל הפסיכולוג או שניתן לבטל אותו? יש לציין שהייתי אצל פסיכולוג דרך קופת החולים שלי. האם אדם שיש לו סמכות עליי יכול לדרשו שאמשיך טיפול אצל הפסיכולוג כתנאי להמשך ההעסקה שלי??

שלום רב, ככל הידוע לי (הגם שאיני מומחית גדולה בנושא), מרפאות ציבוריות מחוייבות לרישום ומעקב, ולפיכך בתום הטיפול התיק אינו מושמד אלא עובר לארכיון. איני יודעת מהו מקום עבודתך, ועד כמה בריאותך הנפשית קריטית למילוי משימותיך. ככלל, טיפול אצל פסיכולוג הוא עניין אישי מאד, ואיש אינו יכול לחייב אותך לכך (למעט אולי מקומות עבודה ספציפיים בשירותי הביטחון). לגבי זכויותיו של מעסיק בכל הנוגע להמשך העסקה/פיטורין - טוב יותר להתייעץ עם מישהו שבקי בדיני עבודה (עו"ד, הסתדרות, וכיוב'). בברכה ליאת

אני בת 27 ועברתי לא מעט דברים קשים בחיים [ הזנחה ,אלימות , הטרדה מינית וכו'... ] שבסופו של דבר גרמו לי לתחושות חרדה , בדידות , חוסר ביטחון , חוסר שייכות , דימוי עצמי נמוך , מחשבות אובדניות , שנאה עצמית ועוד ועוד ... בשלוש שנים האחרונות אני מטפלת בעצמי בצורה מאוד אינטנסיבית [ טיפולים פסיכולוגיים , טיפולים רוחניים , ספרים , שיחות ועוד... ] ובהחלט מצבי השתפר ואני מרגישה הרבה יותר טוב . לאחר שנים של קשרים זוגיים לא בריאים ואז תקופת התנזרות שבה החלטתי כי אני לא נכנסת לקשר זוגי עד שאני לא פותרת עם עצמי כמה דברים חשובים הרגשתי מוכנה להיכנס לקשר . ובאמת , הכרתי בחור סבלני ומקסים ויש לי עדיין לא מעט קשיים בקשר אבל משהו שמאוד מפריע לי בכלל ואיתו בפרט זה שאני מבחינה שהוא מסתכל עליי מהצד , או שאנו יושבים במסעדה אחד מול השני ומדברים , אני ממש נכנסת לחרדה [ במיוחד אם זה באור יום] , אני מסמיקה ונסגרת . אני מנסה להבין מה עובר עליי ברגעים האלו ומדוע משתלטת עליי תחושת לחץ ואני חשה כי ברגעים אלו מבקרים ושופטים אותי וכמובן מנקודת מבט שלילית [ אמא שלי היתה תמיד בוחנת אותי מהצד בעיניים שליליות כאלה ... ] . אני מודעת לכך כי זה לא כך אך זה משתלט עליי כל פעם ומאוד מפריע לי . טיפול פסיכולוגי הפסקתי , אין לי אגורה מיותרת בשביל כך .. יש טיפ שאתה יכולה לתת לי , אולי משהו להגיד לעצמי ברגעים קשים אלו ? בתודה רבה מראש

שלום סיגל, ההיסטוריה שאת מתארת יכולה להציב בפני כל אדם אתגרי התמודדות לא פשוטים. את אומרת שטיפלת בעצמך בצורה אינטנסיבית, ואיכשהו, נשארתי בתחושה ש"תפסת מרובה - לא תפסת". לפחות כשמדובר בטיפול פסיכולוגי, האינטנסיביות אינה קשורה דווקא למס' הטיפולים או המטפלים שהחלפת, אלא להפך. טיפול טוב ויעיל הוא בדר"כ טיפול ארוך ומעמיק, המאפשר תובנות חשובות בנוגע להשפעות הגומלין בין אירועי חייך בעבר ובהווה. תיאור הדייט שלך יכול להצביע על קיומם (עדיין!) של קשיים בדימוי העצמי, ביכולת לאפשר קרבה ואינטימיות, וכמובן ביכולת להתמודד בזמן אמת עם סימפטומים חרדתיים. לכן, הטיפ הכי חשוב שאני יכולה לתת לך כרגע הוא להתעקש על טיפול פסיכולוגי (יש מרפאות חינמיות או מוזלות), כי יש לך הרבה מה להרוויח ממנו. טיפים מעשיים על ההתנהלות בזמן הדייט יוכלו ודאי לתת לך משתתפי הפורום הנדיבים. בהצלחה ליאת

ברצוני לדעת פרטים על תסמונתטורט מתי משתמשים בכדורים והאם התסמונת חולפת בגיל ההתבגרות בתודה

שלום שושנה, תסמונת טורט מתאפיינת בטיקים מטוריים וקוליים, היכולים להופיע בדרגות חומרה שונות, והמלווים בדר"כ גם בקשת מגוונת למדי של בעיות רגשיות והתנהגותיות. חלק נכבד מן הסובלים מטורט סובלים במקביל גם מקשיים בקשב ווריכוז וממחשבות או דחפים בעלי אופי חודרני וחזרתי. ככל הידוע לי, בניגוד לטיקים המופיעים אצל ילדים במצבי לחץ, טורט היא הפרעה כרונית. היא אינה חולפת בגיל ההתבגרות, ועשוייה אף להתגבר בחלק מהמקרים בשנים רגישות אלה. התייצבות מסויימת עשוייה להופיע מאוחר יותר בשנות הבגרות המוקדמות (שנות העשרים של החיים). הטיפול התרופתי מסייע בהפחתת העוצמה והתדירות של הטיקים, ומוטב להתייעץ על כך עם הרופא המטפל (נוירולוג או פסיכיאטר). בברכה ליאת

יש לי ילד בן שמונה וחצי. אני אם חד הורית. עד כה אנו ישנים יחד כבר שמונה וחצי שנים מהיום שבו נולד. אינני מסוגלת להיפרד מהילד כי הוא בלילה סובל מדימומים מהאף. הוא ילד שאין לו קשר טוב עם האב ואני גם מנסה לחפות על החסר הזה שיש לו. בשבועיים האחרונים אני מנסה ממש חזק לנתק את הקשר למען בריאותו הנפשית וזה לא עולה לי כל כך יפה מאחר וההרגל קיים בשנינו. הוא לא מהווה לי תחליף לבן זוג מבחינת השהייה שלו בחדר שלי אך הדאגה אליו בהיותו ישן לבד בלילה מדירה שינה מעיניי. הוא קשור אלי מאוד ובלילות מתעורר לוודא שאני לידו. אשמח מאוד אם תייעצו לי איך להתנהג איתו במעבר הקשה הזה לשנינו. יש לציין שאין לי קשר עם גבר מאז גירושיי לפני שבע שנים ולכן הילד אינו חווה בבית דמות גברית או אבהית כלשהי. תודה מירי.

שלום מירי, קיבלת החלטה נבונה לפני שבועיים, ובאמת, למען בריאותו הנפשית של בנך נכון יותר לישון בנפרד. מאחר שאתם ישנים יחד מיום שנולד, ובגלל שהפרידה מעוררת בך חרדה כה עזה, אפשר להניח בזהירות שהתהליך יהיה קשה מאד עבור שניכם, ולכן מומלץ מאד ללוות אותו בייעוץ פסיכולוגי (לא בגלל שיש כאן בהכרח פתולוגיה קשה, אלא כדי להבטיח שהתהליך אכן יקרה). בהצלחה ליאת

לעיתים נדמה לי שהטיפול עצמו גורם לי לדכדוך ואולי בהמשך לדיכאון (וזה לא התנגדות...טוב אוליי קצת...) להסתובב עם מועקה כתוצאה משיחה בת 50 דק' שאלה לי, אם מטופל שלך (או של פסיכולוג אחר) היה שואל אם את רוצה שהוא ימשיך להגיע לפגישות. אפשר לדעת מה היית משיבה ? ליאת את יודעת ראיתי את האמהות שרושמות כאן, אולי אזמין את אמא שלי לרשום כאן ותטיפי לה קצת:-) אם כי נראה לי שמאוחר מדיי.... להתראות בשמחות או יותר נכון בדכאונות

שלום לך (מה יהיה עם השמות האלה שלך), אם מטפל שלי היה שואל אותי אם אני רוצה שהוא ימשיך להגיע לטיפולים, אני מניחה שהייתי מצביעה על הצורך שלו להיות אהוב ומחוזר, ושואלת מדוע הוא עסוק ברצונות שלי במקום ברצונות ובצרכים שלו (שהרי לשמם התכנסנו מלכתחילה). אמא שלך בהחלט מוזמנת לפורום. עצוב לי שאני נתפסת בעינייך כמטיפה. כנראה שאני צריכה לבדוק את עצמי. לילה טוב ליאת

אני משתדלת לא להיות עסוקה בצרכים שלה פשוט היא אמרה שלא קל לה לעמוד מולי והיא מתעייפת לעיתים, לכן שאלתי אותה.חשבתי במקום להעיק עליה, לאפשר לה מרחב....הרי היא לא תאמר לי לא לבוא יותר.נכון? והמועקה שהתישבה לי בבטן לא מרפה מקווה שזה לא תסמין של דיכאון סתם בא לי לדבר אולי זה יפיג את המועקה ועוד משהו לא התכוונתי לבקר אותך או משהו כזה, פשוט היו פה מקרים של אנשים שהכל עומד למול עיניהם והם לא תמיד רואים זאת ואני דווקא אוהבת את הצורה שאת משיבה להם. ולא אזמין את אמא שלי לכאן, היא חושבת שאני בפורום של "לייצנות"... ושוב אני רוצה לומר שרשמתי לך רק בכינוי הזה(מאחר ויש דומים לי) הוא אכן קצת דפוק וכמובן שאם יש לך הצעה לכינוי אחר את מוזמנת

שלום ליאת, האם אכן בטיפול פסיכולוגי עלי להעלות את כל שעובר ב'זרם התודעה' - לדבר באורח ספונטני מבלי לסנן את התכנים ומבלי לסגל את דברי למגבלות הטיפול ולמגבלות של קשר ספציפי בין שני אנשים שתחום ע"י כללים מסויימים? אני חשה שהחוזה הזה, או מוטב - התביעה הזו - יש בה תרמית קלה. יתכן שאצל אנשים אחרים צריך לשקוד על גבולות הביטוי או על ריסון של אורח הביטוי, אבל אצלי אחת הסוגיות המרכזיות בטיפול (הארוך כבר) נוגעת בהתרה של השליטה על מוצא פי, בזרימה חפשית יותר מן התודעה אל הביטוי. התרמית שדיברתי עליה הינה אותו אזור אפור שבו גם אני צד פעיל שצופה בתגובות המטפלת שלי. ולעיתים (מה לעשות??) 'מתפלק' לה רמז מעולמותיה הפנימיים, הרגשיים. אין כוונתי לאיזשהוא פרט עובדתי אודותיה או לרגש הנוגע אלי/אלינו, אלא לרמיזה - במבט, בהיסוס, בטון הקול - שעשויה להסגיר משהו משלה. את התחום ה'אסור' הזה אני מכירה מאז ומעולם: "תעצמי עיניים" (כך אמרו לי תמיד), "תפסיקי לראות", "תתעלמי", או במילים אחרות - "לשם אסור לחדור, כי אנו עצמינו (ההורים ושות') אוטמים בפנינו את הפתח לשם"... על זה (!) אפשר לדבר בטיפול. את זה אי אפשר לשחזר בטיפול (כי ה'שלה' הוא שלה – אני לא אמורה לראות אותו, כל שכן להתבונן בו).. בפגישתנו האחרונה, לאחר שמחציתה בוזבזה על חנטרושי שכל בשביל למסך את הרושם שהשאירה בי תגובה מסויימת שלה מתחילת הפגישה (אני זו שניסתה למסך) שאלתי אותה בכל זאת על אותה תגובה. העזתי... ושאלתי - בלי כוונה או עם כוונה - באופן הנוקב ביותר, בניסוח שלא מאפשר לעקוף אותו ולהחזיר אותו אלי. אני מרגישה שעשיתי זאת ברגל גסה, שערערתי אותה לזמן מה. שלקח לה זמן להתעשת; אני מרגישה אשמה נוראית, עצב כבד; כואב לי שקשה לה, אם קשה לה (כי כמובן שהכל כאן מורכב מהנחות שלי). אני מרגישה שהכנסתי אותנו למבוי סתום, למקום ששתינו נעות בו באי נוחות בולטת, ואף על פי שבזמנו היא שרדה היטב את מתקפות הכעס/מרמור שלי, אינני יודעת אם היא תוכל לעבור בשלום מגמה מעין זו שהבאתי בפעם שעברה. האינסטינקט שלי הוא לסגת, להתנצל, ולבקש *סליחה* בתחינה כמעט - סליחה ענקית. ברור – אנחנו צריכות עוד לדבר על זה. אבל עד איפה לדבר על זה? שוב, כתמיד, עד אלי: מה זה מעורר *בי*? אילו סוגיות זה מעלה *אצלי*? ומה איתה?? תמיד ישאר אותו מרווח שבו אני אצטרך לסתום את הפה. [תאמיני לי שבחיים עצמם אני לא כזאת פולשנית וכזאת מבקשת להתערבב – אני יודעת גבול, ולא מדובר פה בסקרנות גרידא, אלא במין תחושה עמומה ותקועה]. טוב, אני כן (!) שולחת לך את זה. למרות שזה ארוך ומייגע ומעיק, למרות שאני כבדה, למרות שאני מנפחת עניין פעוט לכאורה. תודה ליאת, נויה

נויה יקרה, סוגיה מעניינת הבאת לנו, לשעות הקטנות של אשמורת תיכונה. אני שמחה ששלחת את הדברים, והם אינם כבדים או מעיקים (העפעפיים שלי דווקא כן :-)). ההזמנה לשבת (או לשכב), ולהזרים ללא צנזורה תכנים ספונטניים "מן התודעה אל הביטוי", שואבת את כוחה ותכליתה מן הפסיכואנליזה הקלאסית. כדי להתגבר על אותה תרמית קלה, המתעלמת מן ההיבטים הדו-סטריים של התקשורת המילולית והלא-מילולית, גזרו הפסיכואנליטיקאים המסורתיים פרוצדורה טיפולית נוקשה, המכתיבה אפילו את סדרי הישיבה. (מטופל שוכב על ספה, ואנליטיקאי- שותק רוב הזמן - המונח בכסאו מאחורי ראשו של המטופל ומחוץ לטווח ראייתו). אלא שאותו אזור אפור ומחוצף, לא הצליח להסתלק מן החדר, ונוכחותו המתריסה אילצה את המטפלים לחשוב עליו עוד, ולהעניק לו מעמד חדש. כך נולדו למעשה מסורות טיפול חדשות, המביאות בחשבון את הצד הפעיל והמתבונן של המטופל, הפוגש מולו אדם מגיב, שאינו מצליח, גם אם יתאמץ בכל כוחו, להחניק תכנים מעולמו התוך נפשי. אם נחזור לרגע אליך ואל המטפלת שלך, המידה בה תוכלו לדון באותה תקרית תלויה, ככל הנראה, באסכולה ממנה היא שואבת את האני מאמין הטיפולי שלה. המבוי הסתום ההוא, בו התפתלתן שתיכן, ההתמזגות שבין ה"שלי" ל"שלה" או ההתנגשות המכאיבה ביניהם יכולה - אולי - להצמיח הבנה חדשה, הד לאותן חוויות רחוקות מן העבר. ואולי גם לא. כל כך הרבה יכול לקרות ולא לקרות. אני נזכרת פתאום בשתי שורות קטנות של אלתרמן "גם למראה נושן יש רגע של הולדת". לא יודעת. צריך לחכות ולראות. הדברים שלך גרמו לי לחשוב הרבה מעבר למה שקיבל כאן ביטוי. אני מקווה שהשעה המאוחרת לא הופכת את הדברים להזויים מדי. נראה בבוקר. תודה ליאת

הי ליאת, אני קוראת את דברייך בבוקר (טוב, כבר לא ממש בוקר). התחושה הכבדה שאתה התעוררתי מעט התפוגגה לנוכח תשובתך (לא הזויה בכלל...). תודה ר-ב-ה שאת זמינה לנו (ולי) כאן גם במרווחים המעיקים לפעמים שבין טיפול לטיפול. צריך לחכות - את צודקת. אבל בינתיים היית אתי בזמן שחיכיתי ואפשרת לגוש התקוע בתוכי לזוז. עכשיו אפשר לנשום. יום נפלא, נויה

שלום רב, לבתי בת ה-8 יוצאים פצעונים קטנים במיוחד במצח, הבעיה שהיא מגרדת אותם ונוצר מצב שתמיד יש לה פצעים במצח , היא לא נותנת להם אפשרות להתרפא, גם אם יש ניצוץ שפתאום הכול עבר למחרת היום היא שוב מגרדת עד דם , אני מפחדת שישארו לה צלקות, לקחתי אותה לרופאה, היא אמרה שיכול להיות שאלה ניצנים של בגרות ונתנה לנו משחה, רופאה אחרת אמרה שהפצעים הם תוצאה מהצטברות של לכלוך וצריך לשטוף את הפנים עם סבון פנים, ניסיתי את שני הדברים הללו , הבעיה היא לא התרופה לכך - סבון או משחה מכיוון ששניהם עוזרים לפצעים להתרפא , הבעיה היא שבתי טוענת שזה מגרד לה ואין לה שליטה על זה, כבר חשבתי לקחת אותה לפסיכולוג, אולי בטיפול ובשיחות היא תקבל מוטובציה ותנסה לשלוט על הדחף, חשוב לציין שגם אני וגם אביה דיברנו אל ליבה וכלום לא עזר, מה אפשר לעשות ? אשמח לקבל את הצעתכם.

שלום מירב, לפני שמחליטים על כיוון פסיכולוגי, יש למצות עד תום את הפתרונות הפיזיולוגיים, ולוודא שלא מדובר בתופעה מגרדת שאפשר לפתור תרופתית. אם, למרות הכל, אתם משוכנעים שמדובר בדחף שאינו בר-כיבוש (בדומה לכסיסת ציפורניים או תלישת שיער), הפיתרון הוא מניעת תגובה באמצעות תרגול ומערך חיזוקים, שיכול להיעשות בבית עם קצת יצירתיות ויוזמה או בעזרת מטפל קוגניטיבי-התנהגותי. עד אז, מומלץ להמשיך ולהקפיד על היגיינה של עור הפנים וציפורניים גזורות. בהצלחה ליאת

המצב הנפשי שלי ממש לא טוב... אבל אני מתפקדת דווקא (לפחות בשנה האחרונה), אני לוקחת ציפרלקס חצי שנה ולפני זה לקחתי שנה וחצי פבוקסיל. עכשיו אני בת 19, כשהייתי בת 14 בערך הייתי במצוקה נפשית ממש חמורה, כאילו גם לפני זה המצב הנפשי שלי לא היה מזהיר אבל אז החלטתי שנמאס לי... כי הרגשתי חוסר שליטה מטורפת... ופשוט הכל התפוצץ... היה לי פשוט נורא והתחילו לקפוץ עלי כל מיני דברים... דיכאון... OCD שהיה בערך שנתיים ועבר למזלי... ועוד משו' ממש מוזר ומלחיץ! ת'אמת שאני ממש מתפדחת אפילו בזהות בדויה לכתוב על העניין... אבל אני חייבת כי אני ממש מוטרדת מהעניין... גם ככה אני מרגישה פסיכית לגמרי... ואני רוצה שתקראו ותנסו להסביר לי מה התופעה הזאת היתה אמורה להיות!! מחלת נפש ממש?? (אאאאאממממממממאאאאאאאא) בעיקרון יש לי בעיות של חרדה ודיכאון כרגע... אבל אני מרגישה ממש פסיכית ושונה... הייתי כל כך במתח ולחץ שהייתי ממש מנותקת (היו לי גם בעיות של ניתוקים, נראה לי שהיום כבר לא, לפחות לא הרבה ולא ברמה רצינית מידי...) הקיצור מתישהו החלטתי שחתולים ג'ינג'ים עוקבים אחרי... הייתי ממש משוכנעת בעניין (אני חייבת לציין שהחתולים האלה היו קיימים באמת ולא דימינתי אותם רק את השאר, אנשים אחרים גם ראו אותם) אני בעיקרון דתיה... אז הייתי באובססיה דתית בגלל המצב שלי... (וגם יש בקבלה עניין עם חתולות אומרים שיש בהם גילגולים...) אז חשבתי שהם באו לפקח עלי ועל מה שאני עושה... כל מקום שהלכתי איכשהו נתקלתי באחת... והיא הלכה אחרי, וכשברחתי מלא פעמים התחול רץ אחרי וכולי הייתי בהיסטריה... ברחתי למקום אחד, אז היא הופיעה לי פתאום בצד השני משומקום... (מה שהאמנתי זה שהם יכולות להעלם ממקום אחד ובאותו רגע להגיע למקום אחר שהן רוצות...) הייתי פשוט בהיסטריה פחדתי לצאת מהבית, בחושך בכלל לא העזתי, רק עם ליווי... היה נראה לי שהם מסתכלים עלי במבט מוכיח... במיוחד כשהרגשתי שעשיתי משהו רע... הייתי בטוחה שהם יודעות כל מה שהולך לי בראש וכשחשבתי משהו רע או שהיה נראה לי לא בסדר ישר נתקלתי באחת... שהסתכלה עלי במבטים מלחיצים ומוכיחים, חשבתי שה' שלח אותם לפקח עלי משומה... ושהם מעבירים דברים עלי אחד לשני... מה אני עשיתי, וללכת אחרי, להפחיד אותי, להתריע בי... ת'אמת שכולם ידעו על זה (רק על זה שאני חושבת שהחתולים עוקבים אחרי... לא על כל השאר, עד כאן...!!), כי הייתי בטוחה שזה נכון, אז סיפרתי... וכל הזמן הייתי בהיסטריות... וקצת עשו מזה צחוק... ההורים שלי אמרו שזה מוזר, אמא שלי אמרה לי "השתגעת לגמרי" "את לא בסדר?" וכל מיני דברים כאלה... והם אמרו לי שהם לא יסכימו לי לקרוא הארי פוטר יותר, כי זה בטוח בהשפעתו, כי זה פשוט לא הגיוני... (באותה תקופה הייתי ממש מכורה לסדרה...) הייתי ממש פרנואדית... מכל רחש קפצתי והסתובבתי במהירות... לא היתה לא מנוחה... וזה היה ממש מלחיץ... אני זוכרת שפעם אחת חזרתי מחברה וירדתי באיזשהי ירידה וראיתי לאורך הירידה חתולים במרווחים שונים... הלכתי בחשש, וכשעברתי ליד אחד הוא הלך לשני והשני הלך לשלישי וכו' ואז האחרון קם והלך לאיפשהו וחזר עם החתול שממנו פחדתי, שיש התחיל לרוץ אחרי... היו אומרים לי מה את פוחדת זה בסה"כ חתול, מה הוא כבר יכול לעשות לך? אז מה אם הוא הולך אחריך ורודף אחרייך... לפעמים גם הייתי רואה חתול אחר מסתכל עלי בפנים חשדניות ומלחיצות, ואז הוא היה הולך וחוזר עם החתול המפחיד שהיה תוקע בי מבטים מאשימים, ומלא פעמים רודף אחרי במהירות, ואני הייתי רצה בהיסטריה... ד"א - היתה לי עוד חברה שקרה לה אותו דבר רק פחות בהיסטריה.... ובאותה תקופה גם אני וגם היא שמענו על עוד מקרים כאלו, ודווקא עם חתול ג'ינג'י... (אבל אצלם היה רק את הקטע שהם אמרו שהחתולים הולכים אחריהם, עוקבים אחריהם אבל בלי המחשבות "הנחמדות" המטורפות והמשונות הנלוות...) אז תמיד היינו לפעמים משוות ומספרות מקרים שקרו לנו ולאחרים, אז בגלל שהיו עוד אנשים כאלה לא חשבתי שזה חריג... חשבתי שאם עוד אנשים אומרים שגם להם זה קורה, כנראה שזה לא כזה נורא ומשונה... _________________________________________________ ומה עכשיו? זה כבר עבר ממזמן... לא זוכרת בדיוק כמה זמן אבל זה נמשך בערך חצי שנה או שנה... ואין שום זכר... ועכשיו אני חושבת על זה וכל כך נלחצת... ולא מבינה מה נסגר איתי... ומה השתבש... איזה רעיונות!! מה נדפק!?!? מפחיד אותי כי כבר אין לי כאלה דברים, ואני ממש מרגישה סתומה שהיה לי את זה... זה מעיד על מחלת נפש חמורה? (למרות שאני תמיד טוענת שאני שיא הפסיכית, לא ממש שמים לב לזה... כי אני לא סיפרתי על כל הדברים האלה לפסיכולוגים שהייתי אצלם ולפסיכיאטרית שלי... אני בקושי מדברת... כך שמה שהם יודעים זה רק מה שהם רואים מהסתכלות בערך... שזה כלום... אנשים שלא הכי מכירים אותי חושבים שאני פשוט מאוד מופנמת ולפעמים קצת מוזרה... (פעם זה לא היה קצת)) ממש חשוב לי לדעת מה זה היה, והאם אני ממש חולת נפש? זה שזה עבר זה משנה? או שכזה דבר לא יכול לעבור לגמרי וזה עדיין מצביע על משהו? תודה מראש...

למה הופיעו קווים מתחת לחלק מהמשפטים??! אל תתייחסו אליהם, זה לא בכוונה כך שזה לא הדגשה או משו' כזה...

ערב טוב, למעשה את מתארת סוג של מחשבת שווא, דמיונית, בעלת אופי רודפני. סוג כזה של מחשבות יכול להופיע במגוון מצבים נפשיים, ואין די בתיאור שלך כדי לבסס אבחנה ברת תוקף. זה יכול להיות קשור ל- OCD, ויכול להיות גם משהו אחר. מאחר ואת מטופלת הן פסיכולוגית והן פסיכיאטרית, מן הראוי להביא את התופעה לידיעתם, כדי שיוכלו - על סמך הרקע הרחב שברשותם - להתאים את הטיפול התרופתי בהתאם לצורך. בהצלחה וליל מנוחה ליאת

עם הפסיכולוגית גמרתי כבר לפני שנתיים (הייתי אצלה בערך עשרה חודשים) ועם הפסיכיאטרית גם גמרתי... גם כי לא היה מי שישלם יותר וגם בגלל שהיה לי מאוד קשה להשיג אותה, פעם במשך חצי שנה ניסיתי להשיג אותה... בסוף ממש התעצבנתי ושלחתי לה פקס שבו כתבתי לה מה אני מרגישה על כל העניין הזה שהיא לא טורחת ליידע אותי כשהיא מחליפה פלאפון... לא מתקשרת אף פעם גם לאחר חצי שנה... הקיצור לא נראה לי שהיא לקחה את העניין ברצינות... (הייתי אצלה במשך שנתיים, כשבמשך השנתיים האלה היו תקופות שלא באתי כי היא לא ענתה... וגם בגלל שזה יקר...) ובכלל אני בקושי דיברתי כי קשה לי לדבר... אז היא דיברה בערך כל הפגישות ואין לה מושג בגרוש על המצב שלי... כל מה שהיא יודעת זה שהייתי בדיכאון עמוק (לא בטוח שהיא יודעת שהוא היה עמוק...) ושעכשיו אני מדוכאת קצת, היא גם שמה לב שיש לה קצת חרדות חברתיות ועוד קצת... ועל ה OCD היא ידעה... וזהו... היא לא יודעת מה הרגשתי... מה עבר עלי... איזה עוד בעיות יש לי, כלום!! עכשיו יש לי הפתעה בשבילכם אני עושה שירות לאומי בבי"ס של בי"ח פסיכיאטרי... אין להם מושג על הקטע הנפשי שלי ועל זה שאני לוקחת כדורים פסיכיאטרים... בחורה עם הפרעות הולכת לעזור לילדים עם הפרעות... נחמד, לא? (אני דתיה אז בגלל זה קבלתי פטור מהצבא בכלל לא התייצבתי בלשכת הגיוס, אם הייתי עושה את זה הייתי מקבלת ישר פרופיל נפשי...) בכל מקרה הדבר הזה שהיה לי לפני 5 שנים מטריד אותי... ואתם עכשיו הדאגתם אותי ממש... קראתי ת'תגובות שלכם היום בעבודה בבי"ח וחטפתי מזה מצב רוח... הייתי ממש מוטרדת ולא היה לי חשק לעבוד... מזל שהיו היום הרבה ישיבות והפסקות... אוף... אני ממש מוטרדת עכשיו... איך אני חושפת את כל הבעיות שלי? אני לא מסוגלת לדבר ולספר מה קורה איתי אז לא יודעים... אז חושבים שאני במצב סביר... אני ממש צריכה טיפול, אבל בטיפולים אני סתם מבזבזת ת'זמן כי אני חסומה עם מליוני מנגנוני הגנה כך שאף אחד לא עולה על חומרת המצב שלי... לא יודעת מה לעשות...

חווית סוג של התקף פסיכוטי פראנואידי....שמתחבר גם לבעית OCD! כדאי לך מאד מאד לשתף את הפסיכיאטרת במה שסיפרת לנו כדי שהיא תאבחן את הבעיה לעומק ובמדויק ותוכל לתת לך מענה הולם וטיפול מונע להתקפים חוזרים ונשנים בעתיד! בהצלחה רבה.

על סמך מה את אומרת את הדברים האלה? למדת את זה? את עובדת במקצוע? או שזה סתם מידע שצברת? מה ההגדרה של התקף פסיכוטי? כל העניין הזה כולל ה OCD עברו לי, זה יכול פשוט לעבור ודי? מה הקשר ל - OCD? כמו שכתבתי גמרתי עם הפסיכיאטרית שלי... וגם אם לא הייתי גומרת לא הייתי מספרת לה... אני לא מאלה שמספרים... אני לא מסוגלת... זה יכול לחזור ולקחת שוב?!? |רועד מפחד| מה שמלחיץ אותי זה שה - OCD יחזור לי... אבל על זה לא חשבתי בתור דבר שעלול לחזור... התפכחתי מאז... הייתי שרוייה במצוקה מטורפת...

שוב שלום, לא ברור לי מה כל כך הבהיל אותך בתגובתי, שהרי את יודעת היטב (גם מעבודתך הנוכחית) שפסיכולוגים ופסיכיאטרים אינם כה מבהילים, והם אפילו יכולים לעזור. אני מתרשמת שהטיפול התרופתי עובד, והמחשבות שכה הבהילו אותך לא חזרו כבר חמש שנים. חרדה ודיכאון אינם מחלת נפש, וגם מחשבות טורדניות אינן מעידות בהכרח על מחלה. אני מציעה לך מאד להתייחס בזהירות לאבחנות הניתנות כלאחר יד באינטרנט (תודה למבינת-עניין, אבל כדי לאבחן פסיכוזה נדרשים לא מעט ידע מקצועי וניסיון, עם כל הכבוד). כדי להירגע סופית, כדאי מאד להגיע לשיחה עם הפסיכיאטרית שרשמה לך את התרופות, לתאר את מצבך העכשווי, ולשאול את כל השאלות שיעזרו לך להירגע. בברכה ליאת

הרגעת אותי קצת... יש לי עוד כמה שאלות, העניין הזה פשוט מאוד מטריד אותי... אני לא חושבת שפסיכולוגים ופסיכיאטרים מבהילים בכל לא... וזה עוד לפני שהתחלתי ת'שירות בבי"ח... הם אולי יכולים לעזור אבל לא לי כי יש לי בעיות רגשיות קשות מידי... אני לא מסוגלת לדבר אז אי אפשר לטפל בי... התחלתי בטיפול תרופתי לפני שנתיים, בערך שנתיים אחרי שכל זה עבר... באותה התקופה שעליה דיברתי בכלל לא הייתי בשום טיפול... הפסיכיאטרית שמעה שהיה לי OCD אז היא החליטה לתת לי "פבוקסיל" למרות שזה כבר עבר (אולי היא חשבה שאני לא אומרת את האמת כשאני אומרת שזה עבר כי אני מתפדחת בזה... או שאולי כדי למנוע חזרה, לא יודעת...) אז אי אפשר לומר שטיפול מסויים עזר להעביר את זה, זה פשוט עבר כמו שזה בא, מעצמו... אני מסתכלת בזהירות על אבחנות שניתנות לי באינטרנט... אבל אני נורא מוטרדת מהעניין וממש רוצה להבין מה התופעה הזאת היתה בדיוק... קשה לי עם חוסר הוודאות הזאת... ופשוט אין לי מישהו לא וירטואלי לשאול... אני לא הולכת לפסיכיאטרית שלי יותר... לא רוצה לבוא אליה יותר... וגם אין מי שישלם... יש לי בהחלט הפרעות נפשיות... על זה בכלל אין מה להתווכח... ): אז את אומרת שיכול להיות שזה לא מעיד על משהו כזה רציני ונוראי? אם כן זה באמת, או שאת סתם אומרת את זה כדי לנסות להרגיע אותי ולמנוע פגיעה ממידע שמגיע אלי בדרך ובצורה לא כדאית? תודה מראש, וערב טוב...

שלום רב, אני בן 27 סובל ממחשבות טורדניות וחרדות עצומות כבר 4 שנים (מטפל בפבוקסיל), לפני כמה חודשים לאחר חיפוש ארוך ומסויט מצאתי עבודה בתחום שלי (מפעל תעשייתי) לכאורה אמור שיפור כלשהוא, אך עכשיו אני שם לב לבעיות בתחום התקשורת הבינאישית, עמידה על שלי, בקשות בנושאים שונים וכדומה. בשבוע הזה מצב מסוים גרם לי לחרדות כל כך קשות שהרגשתי שאני עומד להתעלף: ביני ובין בחור אחר בצוות קיים סבב של שבוע שבוע בדבר תהליך מסוים שנמשך לאורך כל השבוע כשעתיים כל יום. שבוע שעבר זה היה תורו, אך בשל בעיה טכנית הוא נאלץ לעשות את זה רק במשך יום אחד!!! בתחילת שבוע זה, הוא הסיק בטבעיות שזה תורי, ציינתי בפניו ששבוע שעבר הוא עשה רק פעם אחת, אך הוא לא קבלת זאת. יש לציין שבכל פעם שהבעתי בפניו בקשה דומה הוא התחמק ונאלצתי לסגת. במשך כל הםעמיים שעשיתי את התהליך (המקצועי) למרות שהרגשתי שאני לא אמור לעשותו הוכיתי בחרדות עזות ביותר. מה עושים במקרה כזה שאני לא מצליח לבטא את עמדותי, לעמוד על שלי ולא לצאת פראייר???????????? גמור ונואש ביותר!!!!!!!!!!!! בתודה מראש, רני.

שלום רני, הסיפור שלך מדגים היטב את מגבלותיו של הטיפול התרופתי ואת נחיצותו של טיפול פסיכולוגי במקביל. הגם שהתרופה יכולה למתן את עוצמת הסימפטומים ואת תדירות הופעתם, היא אינה מטפלת במקורות התוך-נפשיים העמוקים הנחים תחתיהם. כך, למשל, התרופה אינה מטפלת בצורך שלך לרצות ולהסיג את רצונותיך מפני אלה של האחרים. באופן פשטני (מאד!) החרדה שלך יכולה לייצג את קולו של רני האמיתי שמתמלא זעם ותוקפנות מול ניסיונות ניצול ושתלטנות חודרנית, אך גם חרדה שמא תוקפנות זו תהיה הרסנית ותביא לאובדן האובייקט. כמו שקורה אצלנו לעיתים קרובות למדי, ההמלצה הטבעית היא טיפול פסיכולוגי, בו תוכל להרחיב את ההתבוננות שלך אל תוך עצמך, וללמוד דפוסי תגובה חדשים, שמחירם הנפשי זול בהרבה. כמובן שעומדת בפניך גם האפשרות לפנות לטיפול קוגניטיבי התנהגותי, שיכוון להתמודדות יעילה יותר עם הסימפטומים החרדתיים עצמם. בהצלחה ליאת

שלום, אני בת 27, מתחתנת בקרוב (ב"ה) ויש לי בעיה: אני מאד חסרת בטחון ודיי חוששת מהקטע של הריקודים היות ואני רגילה תמיד להימנע ולשבת בצד- מה אני עושה במצב כזה- יש עוד אנשים עם בעיה כמו שלי? מה הכי מומלץ לעשות כדי למתן את החרדה שלי מבחינה מעשית? האם יש טיפול ספציפי לעניין זה? אודה מאד לעצתך

שלום לבנת, שיהיה בבשעה טובה!!! חתונה היא אירוע חשוב ומשמעותי, בו שני בני הזוג זוכים - לערב אחד יחיד ומיוחד - להיות במוקד תשומת הלב של עשרות, אם לא מאות, אנשים. עבור אנשים לא מעטים ערב כזה מהווה מקור לחץ. לא כולם מרגישים נוח מול מאות זוגות עיניים סקרניות. מבחינה זו את בהחלט לא לבד. לא אמרת כמה זמן נותר עד לאירוע, וזה מידע חשוב. אם מדובר במספר חודשים, תוכלי לפנות לסדנת התמודדות עם חרדה חברתית, שכן מדובר בטיפול התנהגותי קצר יחסית עם תוצאות טובות בדר"כ. אם החתונה קרובה, תוכלי להחליט "לזרום" בהתאם ליכולותייך. השמחה יכולה להיות רבה מאד גם אם כל האחרים רוקדים סביבך או לכבודך. אני מניחה שאם יירד ממך הלחץ של ה"חובה לרקוד", ותרגישי רשאית לפעול בהתאם להרגשתך, יש סיכוי טוב שמחסומי הבושה ייתפוגגו במהלך הערב עצמו, כטוב לבך ביין.... אני מאחלת לך שתהיי כלה לתפארת בחתונה נהדרת מזל טוב ליאת

תודה רבה על הברכות. החתונה ב"ה עוד כ3 חודשים. מה שחשוב לי לדעת זה אם ידוע לך אם יש משהו בצורה של סדנת תנועה או משהו כזה... אני בטוה שיש עוד אנשים כמוני.. אין מסגרת יותר ספציפית או טיפול ממוקד יותר לבעיה זו?

היתה לי אותה בעיה לפני החתונה . לא ידעתי איך רוקדים בגלל שהרבה שנים לא רקדתי בגלל החוסר בטחון ,. פשוט הייתי מדליקה מוזיקה בבית ורוקדת ( הכי טבעי) ומדמיינת שאני בחתונה ,לפעמים אחותי היתה מצטרפת אלי ונותנת לי חיזוקים. עוד אפשרות היא לקחת כדור להרגיע את החרדה ,אבל להקפיד לבדוק את ההשפעה שלו עליך כמה ימים לפני החתונה. מאז שהתחתנתי (שבע שנים) אני ממש אוהבת לרקוד באירועים ,לפעמים אני נעזרת במעט אלכוהול בשביל להרגיש יותר משוחררת. אז שיהיה לך מזל טוב.

גם לי היתה חרדה והמנעות מלפזז ולכרכר על הרחבה, כדורי רסיטל(לחרדה ודכאון)מאוד עזרו לי להשתחרר בכלל....ונורא לאהוב לרקוד....

בני בן הארבע, אוהב רק לשחק בבובות של האחיות שלו. הוא מאוהב בברבי, הנסיכות, בראץ, וכו'. שום דבר אחר לא מעניין אותו. אבל הוא מתנהג כמו בת, הוא לובש שמלות (אבל אני לא מרשה לו מחוץ לבית), נעליים עם עקבות, מבקש להאריך את שיערו. הוא ביקש מאת האמהות בגן השבוע שתקח אותו אצלה כי" יש לה שיער ארוך, והוא אוהב שיער ארוך" ולאמא שלו יש שיער קצר". וכששואלים אותו מה תהיה כשתהיה גדול הוא אומר, נסיכה או שיהיה לו שמלות... מה לעשות, האם להתייחס לדברים עכשיו או שזה עדיין אינו הגיל? אני לא יודעת איך להתנהג איתו?

ערב טוב, אני מפנה אותך לתשובה ישנה שלי לשאלה דומה. אם יהיו שאלות נוספות אשמח להשיב. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-517206,xFP-517266,m-Doctors,a-Forums.html בהצלחה ליאת

ביתי בת כמעט שלוש. ילדה שמחה בדרך כלל, יש לה אח תינוק בן חצי שנה. אחרי הלידה היתה תקופת הסתגלות לא קלה של מצב רוח רע, בכי משטויות וכעס על כל מה שאני עושה. עברנו את המשבר, הספקנו להיגמל מחיתולים והתחלנו גן חדש, שוב משבר. בינתיים הסתגלה כבר לגן החדש ומאד מרוצה בו (הגננת מדווחת שהילדה פורחת שם) אני רק עכשיו חזרתי לעבודה ובאה מטפלת לתינוק ושוב הגדולה במשבר. בכי ויללנות בלתי פוסקים. סרבנות לכל בקשה (למשל לוקח המון זמן עד שהיא באה להתלבש/הולכת לשרותים/יוצאת מהבית וכן הלאה) למרות שבעצם שגרת היום שלה כלל לא השתנתה מאז המטפלת (למרבה המזל התינוק הסתגל בקלי קלות). אני בכל אופן חושבת שזה קשור בגלל ששיא היללנות הוא בחזרה מהגן אחרי שאני לוקחת את התינוק אלי ומנסה להחליף שתי מילים עם המטפלת לגבי איך היה היום שלו. המטפלת מתיחסת מאד יפה גם לביתי הגדולה ואני מנסה במכוון גם לקרב ביניהן. זה הרקע, עכשיו פשוט משגעת אותי היללנות והסרבנות. אני לא יודעת איך להתמודד. ניסיתי התעלמות - מחריף את הבעיה (הרי המטרה היא להשיג את תשומת הלב שלי) ניסיתי הסחות דעת (להציע לשחק לתת תשומת לב,אפילו סתם להרגע מול הטלויזיה) זה לא עוזר וכשאני מתיחסת אליה היא בדיוק כועסת ואף בועטת בי שאתרחק. ניסיתי לכעוס עליה וזה עוזר רגע כאשר אני כבר ממש כועסת ושתי דקות אחר כך מתחיל שוב. ניסיתי פרסים (קטנים) על התנהגות טובה ולא רק שלא התנהגה יפה אלא שאחר כך שנאמר לה שחבל, ושלא תקבל את הפרס היה עוד התקף זעם. אני פשוט מיואשת. החשש שלי הוא שהילדה תהפוך להיות נורא מפונקת ושאני לא משתלטת על זה אבל יד יותר קשה לא מניבה תוצאות. ברור לי שהכי טוב אם יכולתי לבלות יותר זמן רק איתה אבל זה לא מתאפשר כי אני עם שני הילדים לבד והתינוק צריך תשומת לב. ועכשיו כשאני עובדת אני מתגעגעת גם אליו. כשהוא מעסיק את עצמו ואני מתפנה אליה אז היא כבר באמצע סצינת זעם. פעמים בשבוע אני הולכת רק איתה לחוג ועוד פעם שהיא נפגשת עם חברות. שאר הזמן צריך להסתדר יחד. אשמח לכל עיצה על התמודדות עם היללנות הבלתי פוסקת..

ניצן יקרה, בתך הקטנטנה עברה בחצי השנה האחרונה מהפכים עצומים. הילדה השמחה בדרך כלל, נדרשה בזמן קצר מאד להסתגל ללידת אח, להיגמל מחיתולים, להתחיל גן חדש, ועכשיו להסתגל גם למטפלת חדשה. אני מביאה בחשבון שינויים נוספים כגון מעבר למיטה של גדולים או גמילה מבקבוק. כל אחד מן השינויים הללו מהווה כשלעצמו משבר התפתחותי, וכולם ביחד יוצרים מצב תובעני מאד עבור ילדה כה צעירה. כשאת משתמשת במונחים "יללנות" או "סרבנות", עולה מהם ניחוח של כעס, אכזבה, ואפילו ייחוס של זדון מצידה. בתך, גם אם היא הבכורה, עדיין אינה בת שלוש! פעוטות בגיל זה מתקשים מאד לווסת ביטויים רגשיים עזים, והבכי (או התקף הזעם) הם כמעט הדרך היחידה העומדת לרשותה כדי לומר: " קשה לי. עצוב לי. אני רוצה את אמא כמו פעם. אני לא רוצה בכלל להיות גדולה. אף אחד כבר לא מתפעל ממני. כולם פתאום עסוקים בתינוק הלא נחמד הזה. אני רוצה את מיטת הלול הישנה שלי. אני רוצה שגם לי יחליפו חיתול". לכן, במקום לחשוב על פתרונות איך להפסיק את היללנות המנדנדת הזאת, מוטב לנסות ולהקשיב לה. ממש כמו שהיינו רוצים שיקשיבו לנו כשקשה לנו. אני יודעת שבמסגרת סדר יום עמוס כמו שלך, קשה לשאת טרדות ורעשים מיותרים. אבל אם תזכירי לעצמך שמקור ה"רעש" אינו אלא ילדתך הקטנה, שהייתה עד לא מזמן מקור האושר הגדול בחייך, ושהיא נורא נורא זקוקה לך, נדמה לי שיהיה לך קל יותר לשאת זאת ולהתייחס לכך בסבלנות וסלחנות. תוכלי להגיב לכך באמירה כמו: "אני רואה כמה קשה לך. גם אני מתגעגעת אליך נורא, אפילו עכשיו, כשאני מחתלת את התינוק. כשתגמרי לבכות בואי אלי לחיבוק חזק חזק". כך את מעבירה מסר מכיל ומקבל, שאינו מתכחש לקושי שלה, ומציעה את עצמך, כמה שאת יכולה במגבלות היומיום שלך. אם תרגישי שהמצב מחריף, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולקבל הדרכת הורים קצרה, שתסייע לך קונקרטית בהתמודדות הממשית. בהצלחה ליאת

יש לי שני נושאים, אז אשמח אם תוכלי לענות על שניהם. 1. בטיפול שאני עוברת מזה 8 חודשים, אני עסוקה יותר מדי (ביני לבין עצמי) בקשר שלי עם המטפלת מאשר עם שאר הנושאים שכואבים לי. למשל, אם ארצה לבטל. מה היא תגיד, מה היא חושבת עלי, למה שאתן לה להיות האדם הכי קרוב אלי, האם היא עוזרת לי, מבינה אותי, האם אני עוברת את הגבולות אם אני מתקשרת, סובלת אותי, לא סובלת, מתרגשת, לקחת הפסקה, להמשיך....וכל מיני דברים . 2. אם ישנו אירוע שאני הדחקתי אותו יותר מ-20 שנה ולא שיתפתי אף אחד, למה שאני אשתף אותה, ולהחזיר את כל הזכרונות הכואבים. נכון שהאירוע מנע ממני הרבה דברים בחיים, אבל אני הסתדרתי או השלמתי עם התוצאות פחות או יותר. היא דוחפת ולוחצת יותר מדי ורוצה שאני אדבר על הנושא, היא מנסה בכל הדרכים ואני מצליחה להתחמק מהנושא בכל השיטות..!!!!! אשמח לקבל את התייחסותך לשני הנושאים. תודה רבה על סבלנותך וזמנך.

שלום ציפי, עיסוק-יתר בסוגיית היחסים ביניכן יכול לשקף התעסקות דומה גם מחוץ לחדר הטיפול בסוגיות של יחסים, קרבה וריחוק, מתן אמון, הצורך להיות אהובה, הפחד לאכזב, הפחד להינטש, וכו'. אלה סוגיות נכבדות ביותר, היכולות - כמו כלום - לדחוק הצידה עניינים אחרים. עיסוק יתר בסוגיית היחסים יכול, עם זאת, לשקף גם ניסיון לא מודע (או מודע בחלקו) להימנע מלעסוק בעניינים אחרים, מכאיבים, מאיימים, או טעונים מאד. נדמה לי שהחלק השני של פנייתך מרמז על אפשרות כזו. כדאי לדעת שחומרים מודחקים המאלצים אותנו "לדגור" עליהם בכל הכוח ולשמור שלא ידלפו החוצה, לבד מן העובדה שהם ממשיכים להחמיץ ולתסוס בתוכנו, גם גוזלים משאבים נפשיים רבים שהיו יכולים להיות מופנים לאתגרי חיים אקטואליים יותר. למה שתספרי זאת דווקא לה? אולי כי היא אדם נייטרלי, שלא יתמוטט ולא יישבר מהתכנים הללו, לא יספר אותם לאיש, ולא יעזוב/יאשים/יכעס עליך בגללם. בעיני אלה סיבות לא רעות בכלל. מה את אומרת? ליאת

בוקר טוב לך. פעם ראשונה שאני בפורום וראיתי שהיה לך לילה ארוך כאן!!! אני מודה לך על התשובה. רציתי רק להגיב לסוגיה השניה. נכון שאני הדחקתי את האירוע המכאיב אבל הוא כבר לא תוסס שם, הוא יושב לו בשקט ונחת, אבל כפי שאמרתי הוא לא מנע ממני כמה חוויות בחיים (שאני כן הייתי רוצה אותם), אבל אני כבר שלמה עם זה וממשיכה את החיים עם ידיעה שאני אמשיך בלעדיהם. עכשיו בקשר לזה שהיא אדם ניטרלי, שלא יישבר או ...מהתכנים...נכון, אבל עדיין מה היא תעשה עם זה תגיד לי שזה לא היה אשמתך, שאת צריכה להמשיך עם החיים,....וכו'. ואז מה בסוף אני רק אחשוף דבר מגעיל ביותר למישהי שאני לא מכירה, שאני באיזשהוא שלב מחיי אפסיק לראות אותה. ואותם מחשבות ימשיכו ללות אותי אבל הפעם כשהם יותר תוססים, ויותר כואבים, ויותר מרעישים (כמו שהם עכשיו, מרגע שהיא העלתה את המחשבה שאנחנו נדבר על העניין, אני לא מצליחה לשבת בשקט, אז איך יהיה כשאני אדבר על פרטי פרטים). אז למה לי?

אחותי בת 11 ועברה את כל מלחמת לבנון בממ"ד. לאחרונה היא מסרבת ללכת לבי"ס, כל רעם/רעש קטן מקפיץ אותה, והיא נוטה למצבי רוח/אכילה משתנים. לאחר הפנייה לפסיכולוגית (לא מומחית לילדים) היא אישרה שהילדה בריאה-שמחה וכו אך כדאי שגם פסיכיאטר יראה אותה-שאלתי האם ישנה סיבה להפנייה לפסיכאטר למרות שהכל תקין? מה ההבדל המהותי בינהם? והאם כדאי לקחת אותה לפסיכולוג שמומחה לילדים?? תודה מראש !!

שלום מירב, אתחיל מהסוף: התשובה היא - כן! כדאי להגיע לפסיכולוג המתמחה בילדים. הפרעות רבות מקבלות אצל ילדים ביטוי שונה מאד מזה של המבוגרים, וחשוב מאד לא לפספס אבחנה. יתכן שההפנייה לפסיכיאטר עלתה מתוך הצורך שעוד עין תראה אותה (גישה אחראית!), או כדי לבדוק אפשרות לטיפול תרופתי הרגעתי. אני מסכימה שהמצב שאת מתארת ראוי להערכה נוספת. אשמח לשמוע כיצד הוחלט לעזור לה. בהצלחה, וחורף חם ונעים שם, בצפון. ליאת

הבטחתי דיווח על איך הייתי גיבורה ו"בהיתי להתקף חרדה בלבן של העיניים", רק שלשמחתי הוא דילג עלי הפעם ופשוט לא בא (היה נחמד אם זה היה בזכות משהו שאני עשיתי, אבל סתם נוטרלו הגורמים שכ"כ הבהילו אותי לפני האירוע. עד העונג הבא). אבל יש לי שאלה אחרת. ה ex-מטפלת שלי הציעה לי לקרוא מאמר/ים של ויניקוט, שעוסקים באני האחר/מזוייף לעומת האני האמיתי (אם השם זכור לי נכון). אני מתארת לעצמי שהיא ניסתה לתת לי 'הזדמנות' נוספת להבין מה קורה איתי, על אף שהפסקתי את הטיפול באמצע. הבעיה היא, שקראתי מה שמצאתי ברשת בנושא (לא מצאתי ספרים או משהו. יש בעברית?), ונראה לי שלא ממש הבנתי. יש מצב אולי להסביר את הנושא להדיוטות? או אם מישהו אולי מכיר קישורים (לאו דווקא באינטרנט) לנושא, שכתובים בשפה לא מקצועית.. תודה מראש

שלום שייקי, תודה על הדיווח ששימח אותי למרות שאינך מייחסת את ההצלחה לעצמך. כשיגיע "העונג הבא" תוכלי להכניע אותו אם תסכימי פשוט להיות שם, במחיצתו, מבלי לשנות בגללו דבר משגרת חייך. באשר לרעיונותיו של וויניקוט, לא הצלחתי להבין אם את מבקשת הפנייה לחומר מקצועי או פופולרי. חיפוש קצר בגוגל ("וויניקוט+עצמי מזויף") העלה אזכורים רבים הכתובים בלשון ברורה ביותר. אם תרצי בכל זאת לקרוא את וויניקוט עצמו, תגלי שספרים רבים שלו כבר מתורגמים לעברית והם קריאים מאד וידידותיים גם לקורא ההדיוט. קריאה נעימה ליאת

שלום לכולם, אני בת 28 ויש לי אח בן 15 וחצי שכבר שנה ויותר כל הזמן מאיים שהוא הולך להתאבד, הוא לא הולך לבית ספר כבר שנתיים, יש לו הפרעות קשב וריכוז דבר שפגע בערך העצמי שלו , אין לו חברים בכלל והוא משתמש בכל תירוץ אפשרי כדי להשאר בבית ולא לצאת ולראות אנשים.. ניסינו במשפחה לתאם לו פגישה עם פסיכיאטר, הוא לא היה מוכן ללכת,, ניסינו לעודד בכל דרך אפשרית, ניסינו תרופות טבעיות כמו פרחי באך אבל הוא לא מוכן לכלום, הוא רק רוצה להשאר בחדר שלו כל היום..מה לעשות? אנחנו אובדי עצות..אנחנו משפחה תומכת חשוב להדגיש אך הוא לא רוצה שום עזרה ..האם אפשר להביא פסיכולוג הביתה? כי הוא פשוט לא מוכן לצאת מהבית ..ואני חושבת שאין ברירה והוא צריך לקחת כדורים אנטי דכאוניים, האם יש פסיכיאטרים שמגיעים לבתים של אנשים ? תוכלו להמליץ לי איך להגיע אליהם ? .. אודה לכם מאוד אם תוכלו לעזור לנו..

שלום הדס, המצב שאת מתארת נשמע בהחלט לא טוב, וכדאי מאד לפעול ללא דיחוי כדי לעזור. אם אחיך היה סובל, חלילה, מבעיה גופנית המחייבת בדיקת רופא, יש להניח שלא הייתם מוותרים לו ומביאים אותו - גם נגד רצונו - למרפאה או לבית החולים. אני חושבת שיש לעשות כל מאמץ להביאו לשיחה עם פסיכיאטר, ולהבטיח לו שלא ייעשו שום פעולות של כפייה. תוכלי להדפיס עבורו את תגובתי זו. ביקור אצל פסיכולוג או פסיכיאטר הוא לא יותר מאשר שיחה פנים אל פנים בה מתאר הפונה את תחושותיו, את קשייו ואת הפער בין מצבו הנוכחי לאופן בו היה רוצה לראות את עצמו. הפסיכולוג או הפסיכיאטר יקשיבו, ינסו לתת אבחנה על סמך התיאור הזה, ולהציע טיפול מתאים. הפסיכיאטר הוא מי שמורשה לרשום טיפול תרופתי, והפציינט רשאי לסרב לטיפול אם לא ישתכנע בנחיצותו. לרוע המזל, פסיכיאטרים ופסיכולוגים אינם נוהגים בדר"כ להגיע לבית הלקוח, אם כי אני עצמי נתקלתי הן בפסיכולוגית והן בפסיכיאטר שעשו באופן חד פעמי ביקור בית. אז התשובה היא כנראה כן! יש פסיכולוגים ופסיכיאטרים שעושים זאת לפעמים, אבל תאלצו לחפש אותם בכוחות עצמכם. פשוט להרים טלפון ולשאול. אשמח אם תעדכני אותנו בהמשך בהצלחה ליאת

אני בת 32, יש לי חבר מקסים בן גילי ואנחנו מאוד מאוהבים ואף חושבים לקחת צעד קדימה במערכת היחסים שלנו. הבעיה היא שהוא חולה במאניה דיפרסיה ואני חוששת לגבי העתיד. אני פוחדת שהמחלה תעבור לילדים (במידה ונתחתן), שהוא לא יתפקד בתקופות מסויימות ואצטרך בעתיד לקחת את כל עול הבית והמשפחה על כתפיי הצרות. הוא היה מאושפז בעבר אבל כיוון שהיינו חוזרים ונפרדים בלי סוף (כבר 3 שנים), אף פעם לא "זכיתי" לראות אותו ממש בהתקפה, תמיד ראיתי אותו רק אחרי האשפוז . כרגע, ההשלכות של המחלה הן שהוא לא עובד, או לפחות לא יציב בעבודה מסודרת, תמיד מתפזר עם עצמו לכל מיני כיוונים שמתכנן לעשות אבל אף פעם זה לא יוצא לפועל, ישן המון בגלל הכדורים וכו'. כשהוא עירני או שפוי הוא הכי מקסים ומדהים בעולם אבל הפחדים שלי לא נותנים לי מנוח ואני מאוד מתלבטת. מה עושים?

שלום גלית, נדמה לי שכמעט בכל הדתות והתרבויות, נשבעים בני הזוג ביום חתונתם לאהוב, לנחם, לכבד ולשמור זה על זו בחולי ובבריאות, עד שהמוות יפריד ביניהם. במעמד החגיגי הזה, מרבית הזוגות אינם נותנים את הדעת על האפשרות שצרה אמיתית עלולה לנחות עליהם ולהעמיד במבחן את שבועתם זה לזו. במקרה שלך, קיימת ידיעה מראש, לפחות לגבי עניין אחד. מאניה דיפרסיה היא מחלה כרונית, שיש ללמוד לחיות איתה, ולהביא בחשבון את כל השלכותיה, כולל אלה הגנטיות. אני מניחה שאיש לא יוכל להחליט בשבילך, האם לקשור את גורלך עם האיש שלדברייך כה מקסים ומדהים. כדי שתוכלי להחליט בצורה מושכלת ונבונה, הייתי מציעה לך לנסות שלא להתעלם מאף היבט של המחלה, ללמוד עליה ככל יכולתך, ואף לשוחח עם הרופאים המטפלים בו. אני מאחלת לך שתדעי לקבל באומץ את ההחלטה הנכונה לך, וללכת עמה בלב שלם. בברכה ליאת

שלום ליאת, מעדכנת לגביי מצבי ....אני מרגישה הרבה יותר טוב מבחינה נפשית ,השבוע האחרון היה ממש קשה בשבילי נלחצתי והרגשתי מאוד מאוד לבד ,אתמול הייתי בטיפול ושיתפתי סוף כל סוף את המטפלת שלי בהתפתחיות האחרונות הדחקתי במשך 3 שבועות בעיה רפואית קטנה (אצטרך לעבור כנראה צינתור קטן),לא רציתי לשתף הפעם מכיון שכל השנה האחרונה התמודדתי עם בעיה גדולה שהייתה חלק מרכזי בטיפול .....גם הוריי לא ידעו הפעם על בעיה החדשה (לא רציתי להכאיב ),התכתבתי איתך הרבה בשבוע האחרון וגם פה למען האמת לא ממש שיתפתי ...אולם כעת אחרי התייעצות עם קרדיולוג ושיתוף הוריי בעניין אני הרבה יותר רגועה ....והכי חשוב לי שהרווחתי בחזרה את המטפלת שלי שכל כך הרגשתי שהיא הלכה לי לאיבוד בדרך ...בלי קשר לקטע הבריאותי ,השבועות האחרונים היו לא קלים בטיפול (כעסתי עליה ולכן כנראה לא יכולתי למרות הצורך לשתף אותה )כעת חזרתי בהמלצת הפסכיאטרית לקחת חצי כדור לוסטרל ...היא המליצה לי אחרי 5 ימים לעבור לכדור שלם לא בטוח שאני יעשה זאת, אני נפגשת איתה ביום א ונראה מה היא תאמר לי..אני לא ממש אוהבת לקחת את הכדור ,אני מרגישה קצת בדיכאון אחרי כל המסע הבריאותי ונפשי אני רוצה כל כך להרים את הראש וכל פעם יש משהו שמעכב אני מרגישה קצת יותר חזקה שאני יודעת שהמטפלת איתי ...(זה ממש חדד לי את התחושה כמה היא משמועותית בחיי ) אני יודעת שאני חייבת לעבוד על עניין הקרוב ריחוק הזה ....עכשיו אני מסתכלת קדימה ויש לי תחושה שאני בדרך הנכונה ....מודה לך מאוד על התכתביוית האחרונות זה עזר לי ....אני.

'אני' יקרה, אין לך רגע דל, הא? מה פתאום צנתור עכשיו?! :-)) אני שמחה לשמוע שחזרת לשתף את המטפלת שלך במה שעובר עליך. גם הלוסטרל עשוי להיות ידיד טוב בימים אלה. אני יודעת שאנחנו, כאן בפורום, אפילו לא מתקרבים להיות "טיפול", ובכל זאת, אל תלכי גם לנו לאיבוד, וספרי לנו מה שלומך. כמי ששייכת לאחת המשפחות הכי מצונתרות בארץ, אני יכולה להבטיחך שזה תהליך פשוט למדי ולא נורא כמו שזה נשמע. יותר מהכל שמחתי בכותרת שבחרת לפנייתך. שמרי על קשר, וחיבוק חזק ליאת

כבר שנה שאני נמצאת בטיפול. אני מטופלת במרפאה איזורית לבריאות הנפש באיזור מגוריי. לאחרונה התעוררו כל מיני בעיות עם המטפלת, שמן הסתם אולי זה הכל בי והכל הבעיות בי ולא בה... זה הקטע .... שאני לא יודעת... מה שאני כן יודעת שיש לי בעיה עם לסמוך על אנשים. קושי לתת אמון וקושי להיפתח למטפלת וזה לא מתוך אי רצון אלא באמת מקושי לבטא את התחושות והרגשות הקשים. (רוצה להסביר למטפלת את הכאב שלי, ומה מפריע לי והיא רוצה לעזור... אבל קשה לי להסביר, אוף) הבעיה העיקרית שיש לי כרגע,שמעצבנת אותי ומפריעה לי היא שהמטפלת פשוט חסרת אחריות ,ומרוב החוסר אחריות היא לא זוכרת איפה התיק האישי שלי. אז... איך אני יכולה לסמוך עליה? לפני כחודש וחצי הייתי בשיחה אצל הפסיכיאטר והיא העבירה את התיק שלי אליו, שזה סבבה, מקובל עליי. אבל מאז נעלמו עקבותיו של התיק. ואני כועסת כל כך על המטפלת,שקשה לי כבר להגיע לפגישות . אף הודעתי לה שיש לה שבוע למצוא אותו ואם לא אני אדאג למצוא אותו גם אם אני אצטרך להפוך את כל הקליניקות שם. וזה לא נאמר מרוע פשוט מפריע לי שכל החיים שלי כתובים כביכול בתיק הזה, וחומר אישי שאני הבאתי לה כדי לקרוא בין הפגישות. עוד בעיה נוספת המטפלת בתחילת הטיפול נתנה לי מס' טלפון אישי שלה ,כי היא הרגישה צורך לתת כדי שאני אוכל להיעזר בה מעבר לפגישות במידת הצורך. היתי מתקשרת אליה אך ורק כדי לתאם פגישות כל יום חמישי, כי רק ביום חמישי אני יודעת את שעות העבודה שלי לשבוע הבא. והסידור הזה היה מקובל על שתינו שאני כל חמישי מתקשרת ואנחנו קובעות לשבוע הבא. השבוע לא יצא לי להתקשר ביום חמישי אז התקשרתי ביום שישי בצהרים. היא אמרה לי ששישי בצהרים לא מתקשרים כי אנשים נחים בשעות האלו. אמרתי שאני מבינה והיא צודקת וזה לא יקרה שנית, אבל בשיחה הזו נכנסנו לעימות ובפגישה שאחרי אותה שיחה לא היה לי קל... אני ממש רבתי איתה... הייתי עצבנית ....דיברתי אליה ממש לא יפה. את האמת בתוכי רק אני יודעת. לא עשיתי את זה מרוע... אני עצבנית וישר זרקתי מילים בלי לחשוב לפני כן ,לא התכוונתי לפגוע בה(יש לי חשש שפגעתי בה), אבל אני הרגשתי פגועה ממנה, אז פגעתי . לא בכוונה. ועכשיו אני שונאת את עצמי. ועדיין יש בי כעס עליה,לא מוסבר. לא יודעת.... לא מבינה את עצמי. רק יודעת שאני ממש סובלת כבר ונמאס לי. מרגישה חרא מבפנים אבל לכאורה מבחוץ הכל בסדר, אבל בפנים מתמוטטת. לא יכולה פשוט לא.

שלום לך, גם כעס מוצדק, ראוי שיבוא לידי ביטוי הולם. התירוץ "הייתי עצבנית" אינו יכול להצדיק כל סוג של תגובה. כך, תיק שהלך לאיבוד אינו סיבה להפוך את כל הקליניקות במרפאה, והערה שמסמנת גבול אינה סיבה לקיתונות של עלבונות. איפה בדיוק הבעיה, בטיפול או בך, זאת שאלה שמוטב לברר עם המטפלת. בברכה ליאת

הבנתי לפחות מהדברים שלך שהבעיה היא בי. בטוח שהבעיה בי.עכשיו אני יודעת. איך את היית מרגישה אם תיק *שלך* היה הולך לאיבוד,ואת יודעת שכתובים בו דברים מאוד אישיים? אני תוהה לעצמי, את לא חייבת להשיב. אני יכולה להגיד לך לפחות שאני מרגישה עם זה קשה. קשה לי עם זה. ומבינה אותה היא בת אדם סך הכל כמו כולנו וזה יכול לקרות.

לא אמרת(חוץ מלהאשים אותי בדרך שבה הגבתי...) בעצם כלום, לא ממש השבת לי, איך איך ממשיכים בטיפול עכשיו? אני כבר לא יודעת אם אני יכולה ,לא אכפת לה ממני כלל, היא איתי כי זו העבודה שלה, ככה שהיא שונאת אותי, כי אני בחורה דפוקה ומטומטמת בהרבה מובנים ומגיע לי, ואני לא יודעת לבטא את עצמי ולא מסוגלת להסביר את עצמי. אני חסרת תקנה.סתומה.מפגרת. אבל אני גם מאוד סובלת , מרגישה שכל הדלתות שלה נסגרו בפניי מה שמשאיר אותי עוד יותר בתחושה קשה. אני לא מתאימה לעולם הזה אני רק מפריעה כאן לכולם. אני באמת משוגעת? אני באמת דפוקה? אני חולת נפש? שונאים אותי? כבר כמה ימים אני הולכת עם הרגשה שאיש לא צריך ורוצה בקיומי. שאני לא מעניינת אנשים. שאין לי מקום בעולם החרא הזה. מתפללת שכבר יגמר הסיוט הזה... גם אם זה יצטרך להיגמר במוות, למי אכפת? העיקר שיגמר כבר.

לא יצא לי לפגוש עוד מישהו/י כמוני שכל כך קשה לו/ה לדבר ולהסביר את הכאב והמצוקה שלו/ה... וזה הדבר שהכי משגע אותי... זה פשוט לא נורמלי... אני מרגישה כל כך נכה בגלל זה... אני שונאת את עצמי כל כך בגלל זה... מרגישה כל כך חסרת אונים, וחסרת שליטה... יש לך אייסיקיו או מסנג'ר? אני אשמח לדבר איתך, מקווה שגם את... זה יכול ממש לעזור לי, ונראה לי שגם לך...

שירה יקרה, לא נראה לי שיעזור..... שולחת לך כוחות מכאן אני

שלום לך ליאת, קודם כל אני רוצה להודות לכם על פורום יעיל זה...ממש תודה יש לי שאלה... אני בטיפול כבר שנה בגלל כמה נושאים שרציתי לטפל בהם, כלומר אני פניתי בעצמי לטיפול בלי שום דחיפה מאף אחד. הבעיה היא שברגע שהמטפלת מבטלת את הפגישה בגלל סיבה מסוימת אני שמחה, ומרגישה יותר נינוחה באותו שבוע. טוב לי עם המטפלת, למרות שהיא אומרת שאני מתנגדת נורא לטיפול (והוכחה לזה שאין הרבה התקדמות בנושאים החשובים, אלא רק ביחס שלי אליה- כי גם זה בהתחלה היה קשה). אני מחכה לפגישה אבל ברגע שאני שם, אני רק מתפללת שזה יגמר כבר, ואני אפילו לפעמים חוזרת הביתה מיד ומנסה לכתוב/לשחזר מה היה שם ולא מצליחה, אני פשוט מדחיקה הכל או לא מקשיבה. אני בקיצור כנראה שונאת את החיטוט העצמי הזה....אז האם כדאי להמשיך בטיפול ולהמשיך לסבול, או פשוט לעזוב ולתת לחיים להוביל אותי!!!!!

שלום נועה, את שואלת "האם כדאי להמשיך בטיפול ולהמשיך לסבול, או פשוט לעזוב ולתת לחיים להוביל אותי?", ולי יש הרגשה שהחיים הובילו אותך לטיפול, לא בלי סיבה. אם את מחכה לפגישות ומרגישה שהצלחת ליצור קשר קרוב ובטוח עם המטפלת שלך, קשר שהושג במאמץ ואינו מובן מאליו, יש יסוד להניח שמתרחש תהליך ביניכן. טיפול פסיכולוגי - בניגוד לשיח חברי - אינו אמור להיות משעשע, נינוח או נעים בהכרח. אדרבא, הוא כרוך בהתבוננות נוקבת אל תוך עצמנו, בהתערטלות נפשית, בחיטוט בלתי פוסק בפצעים ישנים או טריים שחרצו בנו החיים, בעבודה קשה. כשטיפול מתבטל באורח בלתי צפוי, אין זה מן הנמנע שתורגש מידה של הקלה מקומית (אל תגלי לאף אחד, אבל גם מטפלים לפעמים שמחים כשזה קורה). עדיין אין בזה כדי לשמוט את חיוניותו של הטיפול או את תכלית קיומו. מקווה שתחליטי טוב ליאת

תודה על התשובה. אבל אחד המשפטים משך את תשומת לבי יותר מאחרים "(אל תגלי לאף אחד, אבל גם מטפלים לפעמים שמחים כשזה קורה-פגישה טיפולית מתבטלת)", אז התיאוריה שלי נכונה והיא שלפעמים המטפל אין לו כוח למטופל והוא ממשיך כי זו העבודה שלו והוא צריך להתקיים. כלומר יכול להיות שהמטפל מתקשר למטופלים מסוימים יותר מאחרים אבל הוא ממשיך בלפגוש את "האחרים" כי הוא חייב, אבל בעצם הוא עושה להם נזק בלי שירגיש את זה...ואל תגידי לי שחובתו של מטפל להפסיק את הפגישות אם הוא מרגיש שמשהו לא נכון קורה שם, כי גם בפסיכולוגיה, וכמו בכל המקצועות האחרים, לא כולם "מלאכים".

הדברים הרגילים ממשיכים לכאוב(: אני עייף זה קשה להמשיך..........ולא יודע למה זה טוב.....

MR BLUE היקר, כל פעם מחדש אני נשבעת לא להתחיל עם זה, אבל קשה לי להתאפק. שולחת לך שני בתים בלתי נשכחים משירי סוף הדרך של לאה גולדברג- "הדרך יפה עד מאוד - אמר הנער הדרך קשה עד מאוד - אמר העלם הדרך ארכה עד מאוד - אמר הגבר ישב הזקן לנוח בצד הדרך צובעה השקיעה שיבתו בפז ואודם הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך" עוד לא הגעת לזמן שאפשר לנוח. שולחת לך עידוד וכוח להמשיך ליאת

שלום בתי בת 18 וקשה לה למצוא חברה 1- היא ביישנית 2- היא לא יודעת איך לשמור על הקשר תמיד תמיד התחילה לייצר קשר עם בנות מהכיתה ואחרי חודשיים הן הספיקו להיות חברה שלה ,היא בהתחלה מאוד עוזרת להן ועושה הכול בשביל לשמור עליהן והן בסוף נוטשות אותה וזה גורם לי בכל השנים הללו לצער רב .וכל השנים הללו אנחנו המשפחה היינו חברים שלה ועודדנו אותה ,בגיל 13 שלחנו אותה להרבה פגשות עם פיסיכולוגית וזה לא עזר לה .רציתי לדעת אם יש במרכז קובוצות ששם לומדים איך לירכוש חברים .רציתי להוסוף שהיא ילדה שמציינת בלימודים.וזה שאין חברות מאוד מאוד מעציב אותה , וכל מה שאני אומרת שצריך לעשות כך וכך היא לא מצליחה ליישם .ותודה לתשובה מראש

שלום דיינה, את מתארת קושי מתמשך ועקבי ביוזמה ושימור של מערכות יחסים אצל בתך. את מציינת שבתך ביישנית, והרבה שנים הסתפקה בכם, המשפחה, לסיפוק צרכיה החברתיים. לא ברור האם הטיפול הפסיכולוגי בגיל 13 כיוון לבעיות החברתיות שלה, או שמא היו סיבות אחרות. כך או כך, אין זה מן הנמנע לפנות ולהיעזר שוב, דווקא לקראת גיוסה לצבא (או שירות לאומי, או לימודים גבוהים), המהווה הזדמנות פז להרחיב מעגלים חברתיים ולפרוץ את חומת הבדידות. יש מכונים פרטיים המציעים קבוצות טיפוליות המכוונות למיומנויות חברתיות פגועות או לסוגיות של חרדה חברתית. תוכלי להגיע אליהם דרך מנוע החיפוש גוגל, שם תוכלי להקליד "חרדה חברתית" ולראות מה תקבלי. בהצלחה ליאת

שלום! ביתי בת 10 בכיתה ד' . עד כיתה ב' היא היתה ילדה מקובלת וחברותית, בכיתה ג' הצטפה ילדה חדשה ומאז הכיתה נהפכה לחבורות,חבורות, יש את המקובלות ויש את הלא מקובלות , כאשר ביתי בחבורה של לא מקובלות , דיברתי עם המורה והיא לא תורמת לעניין, ולדעתי גם ההורים שותפים לחוסר גיבוש מכוון שהם חוגגים לילדיהם ימי הולדת הם עושים זאת בנפרד רק לחבורה עצמה , ביתי מרגישה זאת ומאד לא טוב לה יחד עם זאת הביטחון שלה התערער והיא כל הזמן טוענת שהיא לא מבינה מה קורה, איך בגן ובכיתות הנמוכות היא היתה מקובלת וכעת לא, אני מנסה ליטוע בה חיזוקים שמי שלא רוצה בחברתה ההפסד הוא שלו , וכנראה שהוא גם לא שווה אותה , ומצד שני אני מנסה לקרב אותה לחבורה השניה אך שם היא מרגישה דחויה, אני מרגישה חסרת אונים ולא יודעת כיצד לעזור לה,הכנסתי אותה לחוגים כדי שתהיה עסוקה בדברים חיוביים כאשר היא פנויה היא מדברת באיי סי קיו עם כולם גם עם חבורת המקובלות כך שאני בעצמי מבולבלת אך לרוב , בפועל היא משחקת או מוזמנת לחבורת הלא מקובלות . שאלתי היא כיצד אוכל לעזור לה? כי כשאני מאיצה בה להצטרף לחבורת המקובלות אני מרגישה שזה מלחיץ אותה, האם להניח לה שתהא עם מי שנוח לה, לחגוג לה גם יום הולדת רק לחבורה שלהם?

שלום יערה, ילד דחוי או מבודד הוא אחד הדברים היותר עצובים בעולמנו, המעורר בנו, כהורים, רגשות של חוסר אונים ותסכול. כולנו היינו רוצים שהילד שלנו יהיה מקובל ואהוד, מנהיג חברתי, מאושר ומסופק חברתית. כאשר אני קוראת את דברייך, איני מתרשמת שמדובר בילדה בודדה. את מתארת כיתה המפולגת ל"קליקות" חברתיות, בהן כאלה הנחשבות ליותר וכאלה הנחשבות פחות. לדברייך, בתך היא חלק מחבורת בנות, ואיני מבינה מדוע להתעקש לצרפה לחבורה של בנות שבאופן טבעי אינן רוצות בחברתה. מוטב להאיץ בה לפתח ולהעמיק את קשריה עם חבורת הבנות שסביבה, מבלי ליפול להגדרות של "מקובלות" או "לא מקובלות" (מקובלות על מי?). אני מזמינה אותך לבדוק עם עצמך (באומץ!), האם אין כאן מעורבות יתר שלך, ועלבון שלך (יותר מאשר שלה) מול מה שמתפרש על ידך כדחייה ע"י ילדים והורים מסוימים. המשיכי לעודד את בתך לשחק, להזמין ולהגיע אל הבנות הנחמדות שכן שמחות בנוכחותה, לשדר לה עד כמה היא שווה ואהובה בבית, ולהניח לה לפלס בכוחות עצמה את דרכה אל הסביבה החברתית הטבעית שלה. ילד שאמא מתעסקת יתר על המידה בענייניו החברתיים עלול לפתח תחושה בסיסית של אי-כשירות וחוסר ביטחון. לעומת זאת מסר של "אני סומך עליך" הוא מסר מחזק הרבה יותר. בהצלחה ליאת

שלום רב! קיום מפגשים פעמיים בשבוע בא לידי ביטוי כבקשת המטופל או המטפל ? תודה מיקה.

מיקה שלום, ישנם מטפלים שמאמינים שטיפול של פעמיים בשבוע יותר אפקטיבי ומעמיק מאשר פעם בשבוע. ישנם מטופלים שמרגישים ששיחה של פעם בשבוע הינה דלילה מידי ולא מספקת. ישנם מצבים רגשיים הדורשים התערבות אינטנסיבית יותר של הפסיכולוג. לכן: זה יכול לבוא גם כבקשה של המטופל, גם של המטפל וגם לעיתים כ"הכתבה" של הסיטואציה הספיציפית. בברכה, גדעון

שלום רב היתה לי מורה מדהימה למת"מ,היה לי איתה קשר טובה וההבנה מרובה. הרגשתי שהיא באה ללמד ועושה זאת עם כל הנשמה,הרגשתי שהיא מלמדת בשביל שנינו נצליח ביחד במטרה. אחרי 5 שנים של לימוד משותף (היא המורה שלי מהחטיבה). החליפו לי מורה, החליפו לפני שנה וחצי,עד עכשיו לא התרגלתי והשלמתי עם המצב. והמורה החדשה היא טיפוס מבוגר יותר,היא קרה,פחות פתוחה ולא מבינה אותי כלל. היא גם צועקת ואף משפילה ברמה נמוכה-אך עבורה זוהי פגיעה ממך עמוקה. אני טיפוס שאוהב חום ואהבה-כמו כולם, לא?! כמן כן זה מוריד לי את רמת הבטחון העצמי ובחומר והמוטיבציה. הבעיה ממש החמירה,כאשר היתה הבגרות בקיץ ונכשלתי!!! קיבלתי 49,תמיד כל הציונים שלי היו בסדר. אנילא טיפוס שלא שמקיע,אני תלמידה מצייטנת והשיעורי בית שלי היו תמיד בסדר. כעת אני אמורה לעשות בגרות חורף ולא הולך לי בתרגול-זה ממש מבאס אותי. אני כבר בקושי מאמינה שבכלל אוכל להצליח. מאד חסר לי יחס מהמורה החדשה,יחס של אחדות שאני לא לבד במערכה. כעת אני טובעת לבדי. אני מבקשת ממך בבקשה תעזרי לי.... אני יודעת שזה אולי נשמע תינוקי,אך נותרתי ללא ברירה. ניסיתי לשכנע את עצמי,שאין מה לעשות וזה המצב,וצריך להתמודד ולא לבכות-אבל זה משפיע על הצלחה של במקצוע. נ.ב אני טיפוס שמסתדר עם אנשים,ואין לי כל בעיה עם שאר המורות. מחכה לתשובתך בקוצר רוח... תודה רבה !!!

שלום לך, העצה הפרקטית ביותר שאני יכול לחשוב עליה היא לקחת מורה פרטי למקצוע הספיציפי הזה. בברכה, גדעון

אתה חושב שאין פה בעיה נפשית,משהו פנימי?

בזמן האחרון אני רואה תמונות שמופיעות לי מול העיניים בעיקר מופיעות תוך כדי חלום. כמו פלשבקים של דברים שמגעילים אותי. התמונות מאוד מוארות והזויות הם לא חוזרות הרבה במשך היום רק כשאני לחוצה ועצבנית יש לי הזיות של ריח שבאות ביחד. זה הזיות או תוצאה של חרדה?

שלום לך, את מתארת תמונה לא ברורה דיה. פלשבקים יכולים להיות תוצאה של ארוע טראומתי או של מצב פוסט טראומתי. יכול להיות גם תוצר של הפרעה חרדתית . "הזיות ריח" - לא מובן לי המינוח הזה. צריך לדעת עוד הרבה נתונים כדי להעריך על מה מדובר: האם את תחת טיפול תרופתי? האם עברת ארוע טראומתי? כמה זמן התופעות הללו? אם התופעות ימשיכו הייתי ממליץ להתייעץ עם איש מקצוע כדי להגיע קודם כל לאבחנה נכונה ולאחר מכן לטיפול מומלץ. בברכה, גדעון

גדעון, עברתי אירוע טראומתי מאז יש הזיות של ריח שהיה בזמן האירוע וגם ריחות אחרים שעולים בלי קשר. הזיות ריח בשנה האחרונה באות לתקופות של מספר ימים ונעלמות טיפול תרופתי לקחתי בגלל דיכאון בעבר והפסקתי הן בדרך כלל באות ונעלמות ואין לי רצון לחזור לפסיכאטר

שלום אני אמא לילד בן ארבע וחצי והילד פחדן ברמות מפחידות גם ביום וגם בלילה מה לעשות???? הוא מפחד לאכול ארוחת ערב בפינת האוכל כי בחדר ממול יש חושך ממש מתוסבך ומפחיד אותי אני לא יודעת איך לנהוג בהתחלה הייתי מסבירנ לו שזה בסדר לפחד מהחושך אבל אני מרגישה שכל יום זה נעשה יותר גרוע איך מתמודדים ואם ללכת לטיפול אז צריך לקחת את הילד? האם טיפול אצל פסיכולוגית של טיפת חלב יזיק לילד בעתיד? אנא עיזרו לי תודה

שירה שלום, זה גיל הפחדים. יש לכך כל מיני תיאוריות והסברים, אבל הפחדים בגיל הזה מוכרים ונורמטיביים. בסבלנות - צריך להרגיע ולהסביר וזה לא נמשך כך לעד. לא בהכרח צריך טיפול אבל ניתן בהחלט להתייעץ. פסיכולוגית בטיפת חלב בהחלט יכולה לסייע. וכרגיל: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. ישנם ספרים רבים והם גם מתחדשים מידי פעם. ספרים כגון: "שנות הצמיחה" בהוצאת הדר, או "השנים המופלאות" מאת סלמה פרייברג. (אך בהחלט כדאי לגשת למדפים המתאימים בחנויות הספרים ולבחור מבין ההיצע הרב שישנו). כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888.

שלום רב. בסלון ביתנו ישנו מזנון פתוח (לא ויטרינה או ארון סגור) ובו מונחים בקבוקים עם סוגים שונים של אלכוהול (ויסקי, וודקה, טקילות וכו). אנחנו לא שותים אלכוהול אלא באירועים מיוחדים ובכל מקרה לא ליד ילדינו (בן 10.5 ובת שנתיים). חמותי מוטרדת וחוששת מהשפעת העניין על הבן שלנו, וטוענת שזה שהוא רואה את המשקאות החריפים יכול לעורר אצלו התיחסות לאלכוהול כאל משהו רגיל שלא צריכה להיות רתיעה ממנו, "כי הוא ראה את זה בבית". כאמור איננו נוהגים לשתות ליד הילדים, אך האם לדעתך עצם "המחזה" של תצוגת המשקאות בבית יכול לגרור אמפטיה לאלכוהול אצל הילד?

רינת שלום, מצא חן בעיני הביטוי של "אמפטיה לאלכוהול". בסופו של דבר ילדים סופגים מההורים את הערכים וההתנהגויות לפי התנהגותם של ההורים, שלא לדבר על כך שחלק מההערכים וההתנהגויות הם לומדים גם במקומות אחרים: ביה"ס, חברים... אין לי תשובה חד משמעית: עצם קיומם של המשקאות החריפים במקום פתוח ולא כסגורים מאחורי סורג ובריח, לא בהכרח יקרב את הילד לאלכוהול ומה שיותר חשוב כאן הם הרגלי השתיה אותם רואה בבית. מאידך, זה יותר זמין ולכן יכול יותר לעורר סקרנות ורצון להתנסות. אני תוהה לגבי המסר שעובר מכך שבסלון הבית מוצגים בקבוקי אלכוהול והאם אתם מעוניינים שזה אכן יהיה המסר? בברכה, גדעון

שלום ותודה על תשובתך. לדעתי האישית , נכון להיום לפחות, הילד לא יודע על קיומם של הבקבוקים המונחים מתחת לאפו וזה לא מעניין אותו כהוא-זה. כמו כן לעניות דעתי מה שסגור מאחורי סורג ובריח יכול לפעמים לעורר יותר סקרנות ורצון להתנסות, ממה שלא.. אך מה שרציתי לשאול זה מהו בדיוק אותו המסר שעובר כאן לדעתך ("אני תוהה לגבי המסר שעובר מכך שבסלון הבית מוצגים בקבוקי אלכוהול והאם אתם מעוניינים שזה אכן יהיה המסר?") ?

ליאת שלום עברו חודשים ועולם וכמנהגו נוהג . הבת נמצאת בבית יוצאת כמה פעמים בשבוע אל האיש.מנהלת איתו חיי מין סוערים מאוד. (לפי סימני המציצה על צווארה וגופה) . היא מקבלת ממנו את הרכב שהוא מקבל מהעבודה צמוד אליה, נוסעת בו לכל מקום ומקום, ובערבים היא משמלת "מס שווי רכב צמוד" אליו. הרגליה אלו מכעיסים אותנו. אנחנו לא מכירים את ביתינו , רמת מוסר ומצפון ירודה. אנחנו מרגישים שהיא מוכרת את גופה בתמורה לרכב צמוד. אנחנו הצענו לה לקנות לה רכב שישרת אותה. לא הסכימה . יש לציין שהיא התחילה ללמוד במכללה תואר ראשון. אנחנו מרגישים שהיא נעשית נצלנית בצורה מכוערת. היא שכחה את ההרס שהיתה שותפה בגרימתו.לא איכפת לה מאף אחד ומכלום. לא נקיה בסביבתה וניראת לי כמעופפת מפוצלת. אנחנו יום יום אובדי עיצות וכואבים. האם טעינו שלא נקטנו איתה בצעדים קשים וקיצונים עם כל הכאב בזה. לא יודעים מה לעשות ואיך להמשיך. קשה מאוד לנו. אנא עצתך. אמא

אמא שלום, אני מבין שזו תכתובת מתמשכת בינך לבין ליאת, שתשוב ותענה כאן מחר. בברכה, גדעון

הפניה אתמול נעשתה בהמשך להתכתבותינו בקשר לביתי בת 18 שמנהלת קשר עם גבר בן 48 . בדף 643 מופיעה כל ההתכתבות. תודה אמא

ערב טוב, "מס שווי רכב צמוד" זאת דרך אחת להסתכל על מערכת היחסים שבין בתך הצעירה לבן-זוגה המבוגר ממנה. אתם מרגישים שהיא מוכרת את גופה תמורת רכב צמוד, בעוד אפשר לראות זאת (אפילו ללא מאמץ מיוחד) כמערכת זוגית של אהבה, נתינה ושיתוף. הביקורת שלכם על רמת המוסר הירודה שלה מתייחסת - אם זכרוני אינו מטעה אותי - לעובדה שהבחור פרק את משפחתו למענה. יש לזכור שההחלטה אם להתגרש או לא הייתה שלו, והאחריות לכך אינה שלה. יש לזכור שגם אם בתך מאד צעירה, היא כבר אינה קטינה, והיא רשאית לנהל את חיי האהבה שלה כרצונה. אני זוכרת את ההתנגדות הרבה שמערכת היחסים הזו עוררה בקרב בהשפחה כולה, ונדמה לי שיותר משזה מעיד על מעשיה של הבת, זה מעיד משהו על הדינמיקה המשפחתית שלכם ועל יכולתו של הפרט במשפחה לקבל החלטות משל עצמו ולחיות לאורן. איני חושבת שניתן, באמצעות צעדים קשים וקיצוניים, לכבות את אש האהבה (ראי סיפורם של רומיאו ויוליה). כל שנותר לכם לעשות הוא לטפל בעצמכם, ללמוד לאפשר לכל ילד את המרחב שלו, ולטפח את הזוגיות הבשלה שלכם ללא קשר לזו של בתכם. בהצלחה ליאת

ליאת שלום בתשובה לתשובתך ברצוני לציין כי במשפחתי כל ילדי קיבלו את החלטותיהם בעצמם ועל אחריותם, הבית אצלינו פתוח ומדברים ומתייעצים על הכל. אנחנו איתם והם איתנו. וכמו שציינתי את ההחלטות הם קיבלו בעצמם. המקרה של ביתי הצעירה הוא חריג בחומרתו ובהשלכותיו. זה מקרה עצוב וכואב לכל המשפחות. הרבה אנשים נפגעו וכאבו בגללו. לפי דבריך אני מבינה שהטיפול הפסיכולוגי שהיא מקבלת מרצונה ומהבנתה החופשית הוא מיותר. "חבל על הכסף הרב" . אין פה בעיה , אין מה לכוון או לייעץ, מערכת היחסים שהיא מנהלת על בסיס של ניצול השפלה של "בן זוגה" תקינה. הרגל נהפך לטבע . אנחנו צריכים לראות את הכל ולקבל ולשתוק. מה דעתך על זה שהיא אמרה לי "כשאתפקח אני מאוד אכעס עליכם על שלא שברתם את רגלי וידי וקשרתם אותי בבית ולא עצרתם בעדי לעשות מעשה כזה" תןדה על תשובתך. אמא

בשיטת התראפיה באומנות. כמו כן אני סובלת מדכאונות תכופים והפרעה פוסט-טראומטית קשה בשנתיים האחרונות כתוצאה מפגיעות מיניות מתמשכות ומאובדנים טראגים של קרובי משפחה. איזו שיטה יעילה ובדוקה ביותר לטיפול בהפרעת אישיות גבולית והפרעה פוסט-טראומטית חמורה מעבר לטיפול התרופתי שהוא סימפטומטי בלבד? ניסיתי שיטות טיפול שונות ובאף אחד מהם לא החזקתי מעמד מעבר למספר פגישות והשיא היה טיפול פסיכולוגי פסיכודינאמי במשך חצי שנה. כל עצה והכוונה מקצועית תתקבל בברכה.

אומרים שזה הטיפול האולטימטיבי... http://www.borderlinepersonalitytoday.com/main/mcl.htm

תוכלי בבקשה לתרגם לי את הטקסט שצירפת?

שלום לך, טיפול בהפרעת אישיות גבולית ובהפרעה פוסט טראומתי הינו ארוך ודורש התמדה ומוטיבציה מצד המטופל. לאחרונה אכן "עלתה לגדולה" שיטת ה -DBT , לפיה המטופל נעזר ע"י צוות שלם, המלמד אותו גם מיומנויות שונות כגון מיומנויות ביןאישיות, נהול כעסים. זאת בנוסף לטיפול הרגשי . אינני יודע איפה בארץ מטפלים בשיטה הזו, אך כפי שניתן להתרשם זו שיטה יקרה מאוד מבחינת משאבי הטיפול שבה. בכל מקרה ובכל שיטה שלא תטופלי את צריכה להתמיד בטיפול לאורך זמן. בהצלחה, גדעון

מוכנה לטיפול ארוך ורציני ואני חדורת מוטיבציה לצאת מההפרעה הארורה הזאת!!! שילמתי הון תועפות לסוגי טיפולים שונים ומוכנה לשלם משאבים יקרים אף לטיפול פרטי בשיטה הזאת! ובלבד שהשיטה תביא לי מזור בסופו של דבר! האם אתה יכול להפנות אותי בבקשה למטפלים ספציפיים בשיטה הזאת? או למרכז כלשהיא המטפל בשיטה הזאת ואשר יפנה ויכוון אותי למטפלים בשיטה ה-DBT?האם במרכזים ציבוריים שמעו על השיטה ואימצו אותה ברבות השנים? הגיעו מים עד נפש!!!!!!!!!!!

אני אמא לילד בן 6 שנצא זה שנה שנייה בגן משולב , גן חובה , , אני מודאגת מכיון שבשנה הבאה הוא אמור לעלות לכיתה א ובשיחה שהייתה לי עם הגננות בגן הן רואות ריגרסיה בהתנהגותו , חוסר התענינות בנעשה בגן , כל הזמן אומר שהוא שונא , כל דבר את כולם ואת הגן (גם בבית הוא משתמש הרבה בשונא) לא משתתף בפעילויות בגן ובוחר להתבודד , בבית אני גם שמה לב שכל מה שהוא רוצה לעשות זה לשחק בבובות שלו (כל הדמויות מהטלויזיה למינהם ) ולצפות בטלויזיה , הוא לא מוכן שאזמין לו אף חבר מהגן והוא מוצא עינין רק עם ילדים קטנים ממנו ,בני 4 , אני רואה אצלו גם חוסר ביטחון ורצון לרצות כל הזמן בעיקר את אחיו בן ה 8 שדי מהווה עליו איום לצערי ,עוד אציין שהילד מטופל במכון להתפתחות הילד אצל מרפא בעיסוק וקלינאי תקשורת ,בשנה שעברה ראינו שיפור והשנה באמת ישנה ירידה משמעותית בהכל ועוד דבר ששכחתי לציי ן ש הוא גם מרטיב בלילה כמעט באופן קבוע , היתה תקופה שהפסיק ושוב חזר . ידוע לי שהבעיה שלו היא ריגשית השאלה שלי היא מה עושים ? איך אפשר לעזור לו ? הוא עולה לכיתה א בשנה הבאה ואני נורא חוששת מה יהיה . אשמח לקבל את עזרתכם . תודה

גלית שלום, את מתארת שילוב של קשיים התפתחותיים וקשיים רגשיים נלווים. יתכן שהשנאה לגן מבטאית את מודעותו של בנך לקשיים אלו. היות ובנך מטופל במסגרת המכון להתפתחות הילד המלצתי היא להתייעץ עם הפסיכולוגית של המכון לגבי הקשיים הרגשיים הנוכחיים והמלצותיה לגבי ההמשך. במקביל להתייעץ עם הפסיכולוגית של הגן המשולב לגבי כיתה א. יתכן שיש צורך לשקול כיתה א' במסגרת עם מעט ילדים, אך זה בכפוף להמלצות הצוות החינוכי בגן המשולב. לפיכך: אל תישארי עם דאגותייך לעצמך. התייעצי עם אנשי המקצוע המכירים את בנך ואת קשייו. בהצלחה, גדעון

תאמת אני לא ממש בטוחה איך להתחיל אולי זה יצא לי קצת מבולבל אבל אני אנסה. יש לי פיצול כזאת שאני לא מביעה כלפי חוץ את מה שבאמת הולך לי מבפנים, חוץ מזה גם קשה לי להביע רגשות במילים כי אני בעצמי לא סגורה על עצמי מה אני מרגישה באמת. רוב היום אני מרגישה ריקנות ואמללות, רע לי - אחת הסיבות לזה (ככה נראה לי) זה שאני בנאדם בודד ועצוב (כמובן שאני לא מראה את זה כלפי חוץ) אף פעם לא היו לי באמת חברים אמיתיים ואני אוטוטו בת 21! שלא לדבר על בן זוג... מה גם שאני ביישנית ונטולת ביטחון עצמי. מיותר לציין שכתוצאה מזה אני בנאדם נטול כישורים חברתיים, אין לי את האומץ לבוא לבנאדם ולתחיל בשיחה ואם כבר יוצא אז אני מרגישה לא בנוח איתו, קצת מוזר, זה בא לי לא בטבעי. כשאני נמצאת בקבוצת אנשים, אני חשה לא בנוח לשוחח בקבוצה של אנשים ולהביע את דעותיי ברבים, וחשה חרדה רבה. לפעמים נראה לי שאני חיי באיזו אשליה כשאני לא מוצאת שפה משותפת עם אנשים, לא מרגישה ביטון ושאני שווה בכלל משהו, תמיד יש לי חרדות וחששות, אני שרויה בפחדים לא מוסברים. לפעמים אני בוכה בעצמי לא יודעת ממה.. כבר כל כך התעייפתי מהחיים, אני רוצה להיות שאפתנית, להתפתח, להתקדם, לפרוץ הלאה . אני מנסה לעודד את עצמי שזה יעבור, שאני צעירה מידי מכדי להכנס כבר עכשיו לדיפרסיות, אבל זה פשוט לא זה. הגלגל חוזר על עצמו.. ... והכי גרוע, אני מודעת לעצמי אבל אין לי עם מי לדבר. זה פחות או יותר המצב שלי על קצה מזלג. אני כבר בקושי רואה אור בקצה המנהרה.... מה עושים במצב כזה? מהו המפלט?

קלרה שלום, את בת 21 וניתן להסתכל על זה גם כך, שהכל עוד לפנייך, שמגיע לך להגשים חלומות ושאיפות ולהתפתח ולהתקדם ולפרוץ הלאה. לשם כך את צריכה להכיר את עצמך ורגשותייך ומהיכן את באה. אז יהיה קל יותר ללכת לאן שאת רוצה ללכת. כתבת ש - "גם קשה לי להביע רגשות במילים כי אני בעצמי לא סגורה על עצמי מה אני מרגישה באמת." וזו תובנה מרשימה. כשאנו לא יודעים מה קורה בתוכינו, קשה להביע את זה כלפי חוץ. לכן הסגירות והפחדים והקושי לבטא את עצמך. אני מעודד אותך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי. אני מאמין שזה יכול לעזור לך להתגבר על סגירותך, להבין את עצמך ולפרוץ קדימה. בהצלחה רבה, גדעון

אני נשואה. יחסית צעירה. כשאנו מוזמנים לארועים חברתיים ישנו גבר מסויים כבן 50 ליד כל האנשים המסובים בשולחן וליד בעלי שהוא ידידו מחבק אותי מהצד ומכריז לאנשים: זאת אישה מיוחדת", וזה לא פעם ראשונה שהוא מחבק אותי ליד כל מיני ארועים ומכריז לאדם שמומולו שאני אישה מיוחדת. מה זה אומר ? מה אמור להביע????, מצד אחד זה אולי אמור לעשות לי טוב כי אני לא מבינה את הפירוש המילולי ומצד שני זה קצת מביך. חשוב לי דעתך. תודה רבה - גלית.

גלית שלום, ניתן לחשוב על כל מיני הסברים: אולי הוא באמת מתפעל ממך וזו דרכו להביע את זה, או מנסה להחמיא לך או להתחבב עלייך או..להתחיל איתך . אני תוהה: האם לא ברור לו די הצורך שזה מביך אותך ?. אני סבור שזה יכול להיות מאוד מטריד ולא נוח להיות במצב הזה , שאת אחוזה בחיבוק ידידותי לכאורע ומהווה מוקד לתשומת לב, שאולי גם היא לא נוחה לך. אני לא יודע מה טיב היחסים ביניכם, אך האם ניתן לשוחח איתו ולהבין ממנו למה הוא מתכוון? נסי לברר עם עצמך ממה את מובכת? מהחיבוק? מהפניית תשומת הלב אלייך? ולבסוף את בהחלט יכולה להגיד לו , שזה לא נעים לך שהוא מחבק אותך ואומר לכולם שאת אישה מיוחדת ואת מבקשת שיפסיק. העמדה במקום וגבולות בקשרים עדיין לא הזיקו לאיש וכאן זה נשמע לי די נחוץ. בהצלחה, גדעון

שלום רב. כי אני מאד אלרגית לאנשים "שחקנים", ואני לא בטוחה שמה שהוא חושב בפנים זה גם משקפת את התנהגותו בחוץ. נכון יש לי יתרונות הרבה וגם קצת חסרונות כמו לכל אדם. מההיבט שלו, אני לא בטוחה מדוע הוא עשה זאת כבר כמה פעמים ליד אנשים שונים, מחבק, ומכריז עלי שאני אישה מיוחדת. מצד אחד, אמור להחמיא, מצד אחד מה יוצא לו מיזה???????? -זה הנקודה. הרי אני אישה נשואה.האם המילה "מיוחד" משתמשים בה רק לגבי מראה חיצוני יפה??? . שיתפתי את חברת הנפש שלי שהיא מכירה אותו יותר טוב ממני, משום מה, היא הזהירה אותי מפניו ואמרה שהוא מנסה ללכוד כל אישה צעירה ויפה, ושכדאי לי להיזהר ממנו. יצאתי מבולבלת, אני לא יודעת למי להאמין, האם לה, האם הוא מחבב אותי גם מבפנים, האם הוא שחקן, והאם באמת חברתי צודקת? מה עושים, אני לא יודעת איך להרגיש/להגיב בסיטואציה כזאת. מההיבט הגברי , מה יש לך לומר לי שגבר מחבק אישה ומכריז לאחרים שהאישה מיוחדת, מדוע? מה יוצא לו מיזה? תודה רבה ומצטערת על האריכות.

אני חייל לקראת שחרור בן 21 ומאוד מאוד רגיש. רגישות היתר מפריעה לי מאוד עד כדי כך שאני מרגיש צורך לבכות אם אני שומע מנגינה מרגשת או רואה סצינה מרגשת/עצובה בסרט. אני מטופל אצל פסיכולוגית שאיבחנה אותי בצורה מוזרה כבעל משיכה לכאב ריגשי???. מהי האבחנה הזו? הלכתי גם לפסיכיאטרית והסברתי על מצבי וזו רשמה לי סרוקסט ואמרה שזה מאוד יעזור להפחית את הרגשנות שקשורה גם בחרדה.האם כדור מתאים למצבי?

אלירן שלום, סביר שהפסיכולוגית שלך לא התכוונה לאבחנה במובן הפסיכיאטרי של המילה. בכל אופן אבחנה כזו לא קיימת בספרי האבחון הפסיכיאטרים, למיטב ידיעתי. אלא, כפי הנראה התכוונה לומר פשוטו כמשמעו , שאתה נמשך לאיזורים שבהם מתעורר אצלך כאב רגשי. אך במקום שאני אפרשן את הפסיכולוגית שלך, למה שלא תשאל אותה בעצמך - למה הכוונה? ולגבי הסרוקסט - היית אצל רופאה פסיכיאטרית . היא מורשית לתת טיפול תרופתי. בודאי שאלה אותך שאלה אחת או שתיים . אז סביר שהיא נתנה לך את הטיפול הנכון למצבך. בכל מקרה אני לא מומחה בטיפול תרופתי וגם לא חושב שזה נכון להתייעץ לגבי טיפול תרופתי באינטרנט אלא עם רופא פסיכיאטר כמו שכבר עשית. בברכה, גדעון

בני בן ה- 7 ילד שמח ונמרץ. הילד מתעורר כמעט בכל לילה מסיוטים. בכל ערב אנחנו צריכים להכריח אותו ללכת לישון, ובד"כ מוותרים לו שישאר ער עד מאוחר. גם כשהוא מאוד מאוד עייף קשה לשכנע אותו ללכת לישון. האם נכון יהיה להסכים שיישן בחדרו עם אחיו (בן ה- 10)? אני מפחדת ליצור אצלו איזושהי תלות, אבל מצד שני, הילד מפחד ללכת לישון. יש הצעה אחרת? תודה רבה, רונית

רונית שלום, אני לא רואה בעיה עם זה שהילד ישן עם אחיו הגדול - זה ירגיע אותו ויהיה נחמד ולא יצור תלות, שהרי מתי שהוא הם גם יתחילו לריב... השאלה היא : מדוע הילד סובל מסיוטים? בד"כ סיוטים בגילאים צעירים יותר הינם נורמטיביים ולא מצביעים על בעיה כלשהיא. אולם , בגיל 7, לרוב הדבר עשוי להצביע על מוטרדות מנושא מסויים. נסו לחשוב מתי החלו הסיוטים ולברר עם בנכם - מה מטריד אותו ולדבר איתו על זה. עיזרו לו להשיג שליטה כאשר מתעורר מהסיוט. זוכרים את "איתמר צייד החלומות"?, שם בסיפור עוזרים לאיתמר להתמודד עם חלומותיו המפחידים. לעיתים דברים קטנים יכולים לעזור - פנס ליד המיטה, מנורת לילה וכמובן גם האפשרות שאחיו הגדול יגן עליו בנוכחותו. בהצלחה, גדעון

גדעון יקר, האם לדעתך כתיבת מיילים למטפל בין הפגישות מעוררת בעיה של גבולות? שיהיה שבוע נפלא, תמר

תמר שלום, תלוי כמובן בהמון דברים: מי המטפל, מה גישתו הטיפולית, מה החוזה הטיפולי... אבל באופן כללי כתיבת מיילים בין פגישות באופן תדיר מעורר שאלות לגבי: מה הצרכים של המטופל, שלא מקבלים מענה בטיפול? מה "מדובר" בטיפול ומה לא מדובר בטיפול, אלא במייל? עד כמה שעה טיפולית אחת בשבוע הינה הטיפול המומלץ או שמא יש מקום לחשוב על העלאת התדירות? ובעיקר: מה המשמעות של המיילים הללו בטיפול הספיציפי הזה? נושא הגבולות, הוא בהחלט עוד נושא שמתקיים כאן, אך לא היחיד. שבוע נפלא גם לך, גדעון

אורנה יקרה שלום האם ניתן לפנות אלייך למייל לשאלה אישית וחד פעמית שאין באפשרותי לשאול בפורום? אני לא משתתפת קבועה בפורום ושאלתי אישית וקיים חשש שמא ידעו מי אני

שאלה קצת כללית, תסלחי לי... מה יכול להרגיש אדם אשר יתקל באיום בהתאבדות אם ינתק את הקשר?

שלום נטע, תשובה קצת כללית, תסלחי לי... אני מניחה שאדם שרצונו לסיים קשר כלשהו (אגב, זה מאוד משנה אם מדובר בקשר רומנטי, ידידותי, קשר משפחתי וכד') נתקל באיום שהצד השני יתאבד, יכול לחוש קשת רחבה מאוד של תחושות: דאגה עמוקה, יאוש ותחושה שאין אפשרות ממשית לצאת מהקשר, כעס, אשמה, בטחון בכך שהקשר מזיק ויש הכרח למצוא את הדרך לסיימו, וכן הלאה. מקווה שהכל בסדר, אורנה

ערב טוב רציתי לדעת האם מישהו מכיר פורום הדרכה מקצועי למטפלים ברשת לשאלות בענייני אתיקה גבולות וחוזה טיפולי. אשמח לקבל קישור רלוונטי ופרוצדורות הרשמה.

שלום, באתר "פסיכולוגיה עברית" יש פורומים סגורים למטפלים מורשים, בהם ניתן להתייעץ. יש פורום דיון בסוגיות טיפול ופורום בענייני אתיקה. נוהל ההרשמה לפורומים מפורט באתר. בהצלחה

שלום א, שילה צודקת. מצורף הקישור הרלוונטי: http://www.hebpsy.net/forumsList.asp בהצלחה, אורנה

תודה רבה

צריכה המלצה על פסיכולוג ממכבי מאיזור המרכז לבחורה בת 26. תודה אימייל [email protected]

למה אני לא מסוגלת לאהוב? זו השאלה שהסתובבתי איתה השבוע. אף פעם לא התאהבתי. אולי כילדה קצת כן, אבל כמתבגרת- לא וכבוגרת- גם לא. אני לא רוצה לחיות לבד, אני רוצה משפחה, אבל לא יודעת איך. אני כל כך לא מינית. לא משדרת מיניות לא נמשכת לאף אחד... איך עושים את זה? איך מתחילים? איך מתגברים על המכשול? ולמה? למה לעזאזל זה ככה? בלימודים טוב לי, מאוד אפילו, אבל כולם מסביבי כל כך אוהבים ומאוהבים מדברים על הזוגיות ועל העתיד המשותף ביחד... ורק אני לא יודעת בכלל מה זה. עד עכשיו הסתובבתי בסביבה של מבוגרים ותמיד אמרתי לעצמי שלא נורא, אני הקטנה ולכן מילא... (תוקעת את הראש בחול, לא רואה ולא שומעת) אבל פתאום כולם בני גילי וזה מקור להשוואה. ראי חד שניצב לי מול הפרצוף. בהרבה מובנים אני נמצאת בכמה שלבים קדימה מאנשים בגיל שלי אבל במובן הזה אני תקועה כל כך כל כך מאחור...

כנראה שאם יש לך את הרצון למצוא אהבה ולממש אותה את לא כל כך מאחור רק ללמוד מה לעשות עם הרצון הזה וכנראה שיש לך גם דחף מיני כי את גם זקוקה לזה.......אז תתחילי לפעול קרי לצאת להתלבש טוב להראות טוב ואז תרגישי טוב....תרגישי מינית וסקסית אחכ יתחילו לבוא גברים לנסות לפתות אז תהני מאוד ויהיה לך ביטחון ושתמצאי משהו שמתאים לך.....אז תהיי על גג העולם......תחווי שמחה ואושר וכאב של פרידות כמו כל החברים שלך כי את נורמלית.......להתראות.......ובהצלחה

אוי. זה לא עובד ככה :-( אפילו ההודעה שלך עשתה לי רע נורא (לא בגללך, בגללי...). סקס, דחף מיני, מינית, לפתות... בעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע

רשת , לא יודעת.... גרמת לי לבכות ... קצת הזכרת לי עצמי כשהייתי תמימה וחסרת ניסיון. ורציתי לחוות התאהבות, זה סקרן אותי. וגם אני ראיתי את כולם מסביבי מאוהבים ואוהבים כאילו אין מחר. הייתי בדיוק במקום שאת נמצאת בו. והיו לי את המחסומים שיש לך. לא יכולתי לתת לגבר להתקרב אליי שלא נדבר על מגע מיני ( מיי גוד... ) גם אותי זה הפחיד פעם. אני מבינה מאיזה מקום את מדברת. ולכן, הדמעות לא מפסיקות לרדת וחונקות לי את הנשמה ולא מותירות בי אויר ונשימה. אני מרגישה צורך לחבק אותך. להגן עלייך, שלא תפגעי כמו שאני נפגעתי. כי הפגיעה הזו מותירה כתמים בתוך הלב. שקשה אחר כך לחיות איתם. מגיע לך זוגיות טובה. תזכרי זאת. ולאט לאט אני בטוחה שאת תצליח להתגבר על המחסומים ולמצוא זוגיות טובה וראויה בהצלחה מכל נשמתי וליבי. שלך, אני

היי את, מצטערת שגרמתי לך לבכות... שולחת לך שק עם הרבה כוחות רשת

שלום רשת, בוקר טוב, קצת כמו הכותבת שהשיבה לך אתמול בלילה, גם אני מצאתי את עצמי מהרהרת על גילאים צעירים יותר, ככה סביב תחילת התואר הראשון באוניברסיטה. גם אני הרגשתי אז שהאנשים סביבי בטוחים בעצמם מבחינת יצירת קשרים זוגיים באורח שאני לא מצליחה להיות. אחר-כך גיליתי שלפעמים הם רק נראו כאלה... אני חושבת שיש משהו מטעה בביטחון שמשדרים החברים החדשים שלך באוניברסיטה, שמדברים באורח נלהב על זוגיות ועל עתיד משותף. אני חושבת שלאמיתו של דבר הכל כל-כך תחילי וראשוני, וקשה להתקרב ומפחיד, וכל-כך משתוקקים למשהו, ואפילו לא יודעים למה בדיוק... במבט לאחור, אני חושבת שהיה טוב אם הייתי מרשה לעצמי אז להכיר בחורים בני גילי באותו אופן בו הרשתי לעצמי להכיר בחורות בנות גילי: לדבר, ללמוד ביחד, להחליף חיוך בספריה או בקפיטריה, לא לצפות מעצמי לשום דבר פרט להתקרבות הדרגתית. ולפעמים, מתוך הידידות המתפתחת, מגלים שמישהו יותר מיוחד בשבילך, מעורר תחושות קצת אחרות, והכל כבר קצת יותר פשוט, כי הוא לא אדם לגמרי זר ומוזר... מה דעתך? אורנה

היי אורנה, יכול להיות שאת צודקת... אני מרגישה כל כך רע היום. רבתי עם אחותי ועם ההורים שלי והגרון שלי חנוק מדמעות. הגוף שלי לא יכול להכיל את הכאב שבפנים. ידעתי שזה יגיע ושהכל יתפרק לי. בא לי לעשות דברים רעים, אבל אני מתאפקת. מנסה כל כך לא לעשות שטויות מיותרות. רשת

לי ולבעלי יש שני ילדים אחד בן 16 והשני בן 9.5 בתקופה האחרונה מזה כמה חודשים אני שמה לב שהבן שלי הקטן יותר יותר מדי כרוך סביב אביו (לא שזה דבר רע), זה היה תמיד ככה אבל במינונים סבירים, בזמן האחרון זה כבר גובל באובסיביות ממש. מרגע שהוא חוזר מבית הספר הוא מתקשר לאביו לעבודה מיליון פעם כדי לברר מה נשמע. אם הוא מתעקב בעבודה אז הוא כמעט על סף בכי ורוצה שאבא כבר יחזור ומבקש לפתוח את התריס כדי לראות אם האוטו של אבא הגיע. אם ביום שישי אבא לא מחכה לו אחרי בית הספר אלא אני אז הוא מצוברח קצת ומקטר. אם אביו לא מרגיש טוב אז הוא מודאג קשות שמא יקרה לו משהו. אם אביו לוקח את הבן הגדול לחוג או לחבר ולא לוקח אותו הוא ממש בוכה כי הוא גם רוצה להצטרף ולהיות עם אבא. זה נראה לי תמוה כי הוא רואה כל יום את אבא שלו. לא קורה שאנו מבטיחים דברים ולא מקיימים. לחופשות אנחנו תמיד יוצאים יחד עם הילדים אפילו לחו"ל. אני עקרת בית ואין מצב שאין מי שידאג לו או שהוא לבד בבית. ככה שאני לא מבינה למה זה קורה. חשבתי שעם הגיל מתבגרים ומפתחים פחות תלות בהורים. המון תודה אורית

שלום אורית, נכון שככל שמתבגרים מפתחים פחות תלות בהורים, אבל יש כל מיני תקופות... נדמה לי שבתקופה האחרונה אבא הפך לדמות מאוד חשובה בחייו של הבן הצעיר. הוא מזדהה עם אביו, רוצה להידמות לו, שואף לבלות איתו כל רגע פנוי. באיזשהו מובן הילד צודק: הוא נמצא כעת בפתחו של תהליך התבגרות במהלכו ילמד כיצד להיות גבר, ומי יכול ללמדו טוב יותר מאבא? לצד זאת, כדאי לשים לב לנקודות בהן בנכם מביע מתח ודאגה. כתבת שאם אביו מתעכב בעבודה הילד על סף בכי, ושאם אביו לא מרגיש טוב הוא מודאג קשות שמא יקרה לו משהו. אלה הן נקודות שכדאי להתייחס אליהן באופן ספציפי, ואני מתכוונת לכך שכדאי לשוחח אתו ולנסות להבין מדוע רמת החרדה עלתה והאם הוא מנסה "לשמור" על אבא. ועוד מילה בשבילך - לפעמים לא קל לנו לחוות התרחקות של ילד מאיתנו (אני מניחה שהוא ה"בייבי" שלך...), ובוודאי לא קל לחוות העדפה של ההורה השני על פנינו. אם את מרגישה כך, אני ממליצה להפנות את תשומת לבו של אבא גם לנושא זה... בהצלחה בכל, אורנה

גם אני בתור ילד אהבתי את אבא יותר......(: אבא זה איש של כדורגל וסרטי אקשן...אמא לא....(: ביי

ליאת את לא חוזרת אלי , למה?

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-662,xFT-600438,xFP-600536,m-Doctors,a-Forums.html

כנראה שיש לנו יורש, ואנחנו יכולים לצאת לפנסיה בלב שקט... אנחנו לא היינו *טובים* היום.

יש לי עוד שאלה, אני בטיפול כבר שנה, שבו קשה לי נורא לבטא את עצמי. אני חסומה לגמרי, אפילו לא מרשה לעצמי לבכות שם...ואם זה קורה (פעם אחת קרה) קמתי והלכתי. חוץ מזה, שזה הבעיה שרציתי שתתייחסי אליה, בכל פעם שאני מדברת על הנושא הכואב מבחינתי, המטפלת בוכה, היא מנסה להחביא את הדמעות, אבל לפעמים לא מצליחה לשלוט בעצמה. הדבר נורא מביך אותי או מציק, היא פשוט בוכה במקומי....ואני לא יודעת מה לעשות. נורא קשה לי עם הבכי שלה, למרות שהיא מנסה להחביאו??!!! או שאני מתעלמת ממנו וממשיכה בפגישה!!

לילך, אספר לך מניסיוני... אף פעם לא הרשיתי לעצמי לבכות, אף אחד אף פעם לא ראה אותי בוכה או מזילה דמעה! נכנסתי לתקופה מאוד רעה. והגעתי לטיפול פסיכולוגי, ומהר מאוד בכיתי שם בלי יכולת לשלוט בזה.(ולא רק בטיפול, הייתי בוכה באוטובוס,בבית,אצל רופאת המשפחה, לא יכלתי לדבר בלי לבכות,זה בא ביחד) לא יכולתי לעצור את הבכי. הייתי המומה מעצמי, איך אני בוכה ליד מישהי שאני בקושי מכירה? מצד אחד מאוד כעסתי על עצמי על חוסר היכולת לעצור את הבכי. אבל מצד שני, גיליתי במשך הזמן שזה לא נורא,שלא קרה כלום, שהיא היתה כל כך בסדר ו"איפשרה" לי לבכות. אני מציעה לך להרשות לעצמך קצת לבכות שם אפילו רק להזיל דמעה (בהנחה שיש לך איתה כימיה והקשר טוב) אל תלכי, ומפעם לפעם זה ישתחרר, וישחרר איתו עוד דברים. (וכמובן,שכדאי לדבר איתה על נושא הבכי....) גם המטפלת שלי כבר הזילה דמעות כמה פעמים. קשה לראות אותן בוכות (בעוד שאנחנו כל כך משתדלות לא לבכות),בהתחלה חשבתי שהיא כל כך רגישה וחלשה שהיא מרשה לעצמה לבכות, אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שגם להן מותר להתרגש. ואם הן בוכות אז אולי בעקיפין זה מעביר מסר, שלבכות זה בסדר ???? אני חושבת שהבכי שלהן,מעיד שהן מזדהות עם הכאב, מבינות אותו, שאיכפת להן מהמטופלת שיושבת ממול. יש לזה גם זויות מאוד חיוביות בקשר הטיפולי. הקושי שלנו לראות אותן בוכות נובע מהתפיסות שלנו על בכי. תחשבי על זה... בהצלחה.

שוב שלום, זה עתה סיימתי לכתוב לך שאין הכרח לחוות אירועי חיים קשים על מנת ללכת לטיפול, והנה אני מבינה שכן חווית אירוע כואב, והוא מוביל את המטפלת שלך עד לדמעות... הדעות חלוקות בנוגע להבעה הרגשית האותנטית של המטפל. כבר מקריאת השאלה שכתבת והתגובה שכתבה 'מטופלת' אפשר לראות שעבור מטופלים מסויימים הבעה רגשית עזה מצד המטפל נחווית כהבעת אינטימיות, ואילו אצל אחרים היא נחווית כחשיפה מעיקה. כמו בתשובות רבות אחרות שאני כותבת בפורום, אני חושבת שהאלמנט החשוב הוא לדבר על הדברים עם המטפלת עצמה. חשוב שתאמרי לה שתגובתה מביכה אותך, שאת מרגישה שהיא בוכה במקומך (זה נראה לי חשוב במיוחד), שאת נעה בין רצון לברוח לבין מאמץ להתעלם. כל אלה הם נושאים משמעותיים לעבודה הטיפולית. אני מקווה שמשתתפי הפורום ימשיכו להגיב בנושא מעניין זה, אורנה

תודה רבה על שתי התשובות שלך... דבר אחד לא הבנתי ממה שכתבת: "את נעה בין רצון לברוח לבין מאמץ להתעלם"..אודה לך את תפרטי יותר... שנית: אני כבר רמזתי לה....והיא אמרה שהיא יכולה לשלוט בעצמה אם היא רוצה ( לא נראה לי) אבל ממש איכפת לה ממני, ומה שאני אומרת (אם אני מדברת בכלל) מרגש אותה נורא, ושהיא מאוד רוצה לעזור לי עם כל הקושי שלי בטיפול.... אני יותר מתעצבנת על עצמי שאני לא מצליחה להתרגש, למרות שאני מרשה לעצמי לבכות לבד, קשה לי נורא להגיד קשה לי וקשה לי נורא לשתף אחרים ברגשות שלי....וזה נראה לי תוקע את התקדמות הטיפול... אז מה את חושבת אורנה??!!!! ומה את חושבת על מטפלים שבוכים או שמנסים להתקרב למטופלים שלהם (רגשית) אבל תמיד נתקלים בסירוב שלו, למרות שטוב לי איתה ואני מחכה לפגישות!!!! תודה רבה עוד פעם וסוף שבוע נעים.

שלום, רציתי לשאול אותך דבר שמעניין אותי מאוד. האם זה נכון שכל אדם שיגיע למרפאה אצלכם יהיה מה לדבר איתו, כלומר כוונתי שכל אחד יש לו את המטענים הרגשיים שהוא סוחב שנים ואין אדם בלי בעיות, אז בעצם כל האנשים צריכים טיפול פסיכולוגי אפילו אם הם לא עוברים משבר של ממש. האם זה נכון? האם זה הגיוני? כי בעצם הנפש היא לא כמו הגוף, כלומר בגוף בריא אם תחפש ותעשה בדיקות לאא תמצא כלום, בעוד בנפש, תמיד יש שם משהו? אז בעצם האם כולם צריכים טיפול? ומה יקרה אם סוחבים את זה שנים בלי לדעת אפילו שישנה בעיה?

שלום לילך, אני לא בטוחה שכולם "צריכים" טיפול, אבל אני מסכימה שכל אחד יכול להפיק מכך משהו עבור עצמו. באמת לא צריך לסבול מאוד או לעבור אירועי חיים קשים כדי לגשת לטיפול. הרבה מאוד פעמים מתנהל בטיפול איזשהו חיפוש אחר האושר הפנימי הפרטי, מסע אחורה בזכרונות אל קשרים בהם חווינו אינטימיות, תנועה קדימה אל עבר התקוות... כל אדם שרוצה להתבונן בתוך עצמו יכול ליהנות מכך... אבל אין צורך לדאוג אם לא מרגישים דחף ללכת לטיפול. גם לנפש, כמו לגוף, יש מנגנונים משלה לסמן ולאותת שכדאי לטפל בדברים (זכרונות שעולים ומציקים, מחשבות שמטרידות, רצונות שדורשים בדיקה יותר מעמיקה, אי נחת ואי שביעות רצון מעצמנו ומהקשרים שאנחנו מקיימים ועוד ועוד). בדרך כלל, כשחשים בסימנים כאלה ואחרים לאורך זמן, מחפשים מלווה מתאים/ה ויוצאים למסע... בהצלחה בכל, אורנה

אורנה האם את יכולה להתייחס לעץ הזה? http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-661,xFT-600403,xFP-600395,m-Doctors,a-Forums.html

שלום לבעלת "סימן ההיכר" היחודי, מקובל או לא, הנה אני מתייחסת: אני חושבת שלו היית מתעקשת על הטיפול ההוא, הייתה לכן הרבה עבודה (מעניינת) לעשות סביב הדימוי המופנם (שיש בתוכך) בנוגע ליחסים עם דמות משמעותית. נדמה לי שאת מספרת לנו משהו מורכב על יחסי דחייה ומשיכה כלפי דמות משמעותית, התקרבות עזה ונטישה עזה לא פחות, געגועים למי שפגע שאיתו/ה אפשר להרגיש חי, ועוד הרבה סיפורים... מאחר ואינך רוצה לחזור לטיפול, גם לא לפגישת פרידה, אני מציעה לדבר על כך בטיפול הטרי החדש. נסי להתבונן באופן בו שם נוצר (או לא) משהו מהדרמה הזו. בהצלחה, אורנה

מתחברת למה שכתבת. תודה. יש באמת ענין עם דמויות משמעותיות. אני מנסה עכשיו לבנות את הקשר והטיפול אחרת. זה גם סוג טיפול שונה (אמנות). אולי אצליח להביא את הנושא לטיפול. נראה.. זה לא פשוט.

מדוע יש ילדים שזקוקים כל כך לתשומת לב , כמו להקצין כאב מסויים שהם חשים או להגזים בו. כל הרגשה לא טובה אפילו קטנה, כמו צינון או התקררות הופכת לדרמה גדולה. האם זה מצביע על אופי מסויים, של "בכיין" האם זה עובר בשלב מסויים? הילד בן 11

שלום נועה, מבלי להכיר את בן ה-11 שעליו אנחנו כותבות, קצת קשה לקבוע ממה נובעת ההקצנה הרגשית שתיארת. יתכן שהתנהגותו תואמת במדוייק את חווייתו הפנימית, כלומר מבחינתו הוא אינו מגזים כלל וכלל... יתכן שחשוב לו להדגיש את הכאב, והוא מקצין אותו על-מנת לקבל מסביבתו "רווחים משניים", וכמובן שתתכנה אפשרויות נוספות. אני מציעה לדבר איתו על כך, קצת כמו ש"גדולים" מדברים... אני מתכוונת לאחר-צהריים נחמד רק איתו, בישיבה נינוחה בבית-קפה, לתאר את התרשמותך ולשאול מה דעתו בנושא. לפעמים מגלים דברים מפתיעים... בברכה, אורנה

מה עושה מי שיש לו קלסטרופוביה (מקומות סגורים וקטנים), כמו מעלית או מטוס? איך אפשר ל"גמור" עם הפחד מטיסה?

שלום מאיה, השיטה היעילה ביותר לטיפול בבעיות מסוג זה נקראת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). מדובר בטיפול קצר וממוקד, הכולל "שיעורי בית" ומטלות שונות לתרגול. מומלץ לחפש פסיכולוג/ית קליני/ית המתמחה בטיפול בהפרעות חרדה. בהצלחה, וטיסה נעימה... אורנה

אורנה יקרה, מה שלומך?? הפעם בקשר לאמא שלי... היא מדאיגה אותי (כמובן, לא מהיום): הפגיעות שלה הולכת ומחריפה ואין לה אמצעים (פנימיים) להתמודד אתה. דומה שכל התמודדות, ולו הקלה ביותר, נחווית אצלה כ'סוף העולם' ומייצרת מפולת טוטאלית בכל המערכים. המתח- ואחריו התשישות - ניכרים באופן ההתבוננות שלה שמשתנה מן הקצה אל הקצה, ביציבה המתקשחת של גופה ובקולה (זה הגיוני? - דרך הטלפון שומעים את רמת המתח/רפיון בשרירי הלסת). [ יש לי במרפסת עציץ שאני מאד אוהבת- בוגונוויליה ננסית (לא הרגילה): יש לו פרחים (בעונה) עדינים עדינים - משיים כאלה- וענפים שחוזקם הרב טמון בגמישותם; הם שורדים היטב גם ברוחות הסוערות ביותר של החורף - לא נשברים! אז יש שילוב כזה- פגיע-עדין-רגיש-חזק? ] אמא שלי חלשה... נשברת, נופלת, ומשתקמת לאט. למעשה, כולה שברים וחבלות שיושבים על אותו פצע שמעולם לא נתנה לו שהות וחופש להגליד. בין חבלה לחבלה היא מגייסת את השכחה כדי להמשיך לחיות, אבל זו שכחה מזוייפת כי ברגע שהיא מקבלת עוד מכה כל התכנים הנשכחים (כביכול) קמים מרבצם ומשחירים את עולמה. דיבורים של שנים על טיפול אינם עולים יפה: היא מביעה רצון לכך בשעת משבר ומבטלת אותו כלאחר יד כשהכאב שוכך, וחוזר חלילה. הייתי רוצה כל כך שהיא תוכל לתת לעצמה ל-ש-ק-ו-ע בספה רכה של איזה מטפל ולהפיק מכך הקלה (ושינוי והתגמשות וכו'). גם בטיפולים שנושאים גוון יותר פיזי היא אינה מתמידה. אני לא יודעת מה לעשות (מלבד 'לדבר על זה'). הטרנד הזה של סערה-שט-סערה-שקט הופך להיות יותר ויותר תזזיתי. לא יודעת מה אני שואלת... תודה כתמיד, ורד [שיעדה הושג בשעה טובה]

כל אמא היתה רוצה בת כמוך. זו כבר נקודת חוזק לאמך. את כותבת נפלא. לבוגנוויליה - לא זו הננסית, שאיני מכירה - יש קוצים חדים ורעים שגורמים לגננים לשנוא אותה.

תודה לך, ????? הננסית שלי מלאה קוצים, אבל קהים למדי. אומרים שכשמבשלים באהבה אפשר לשאת את הסיר בידיים חשופות גם כשהוא לוהט... (ההקשר מובן?).

ורד אהובה, נעצבתי לקרוא, ופתאום כשהגעתי לסוף שמחתי כל-כך: "ורד שיעדה הושג בשעה טובה". מתחשק לי לכתוב לך: ידעתי שעוד ניפגש בכנסים... וכן - אני יודעת שעוד הדרך ארוכה ומתפתלת, ובכל זאת... חשבתי על אמא שלך, שאת מרגישה ש"יעדה טרם הושג בהצלחה". זה באמת לא עניין של גיל או של זמן, אלא של התכוונות. מאיר שלו כתב באחד הספרים שלו: "הזמן עושה את שלו, אבל הוא לא עושה את שלנו", וזה מאוד נכון בעיני. קשה לראות את ההורים שלנו חלשים, לחוות את עצמנו "גדולים" מהם - מוכנים להיעזר, מוכנים להשתנות. מתחשק לי לכתוב לך: אבל עדיין לך מותר, להיות נפרדת, להיות צומחת. ובמעבר חד לרמה הפרקטית, יש לי פתאום מחשבה: בשירות הפסיכולוגי של ת"א אנחנו פותחים עכשיו קבוצה לדיבור על עניינים של אמצע החיים (והיום - איזה כיף, "אמצע החיים" זה גיל 50-60). המנחות יהיו פסיכולוגית נפלאה בשם מירה, ואני. אולי אמא שלך תסכים לבוא לשיחה קצרה וכלל לא מחייבת - רק כדי לשמוע יותר? שלך, אורנה

אורנה יקרה, התמיכה שלך בדרכי, האמונה שלך, מחזקים אותי כל כך (מה גם שהם מוגשים עם קורטוב של הומור לריכוך). ובה בעת כל מנגנוני האזעקה שלי מתגייסים ומהדהדים בתוכי - "זהירות, זהירות" - כמו בשיר של אביתר בנאי. פאתטי להזהר ככה! [על כך, אולי בפרק הבא]. חיכיתי בתשובתי עד שאראה את אמי. דיברתי אתה - לאט לאט, מעט מעט. היא חייכה בשקט והקשיבה; אמרה כמה דברים; לא הביעה התנגדות לרעיון שהעלית, משמע - לשיחה הקצרה והלא מחייבת; בעיקר לא ל"לא מחייבת". נראה... בא לי להוסיף כאן המון שאלות והמון דברים עליה ועלינו ועל איך שאיתה צריך בעדינות ובפשטות ולא מאיים, אבל מכאן ואילך אני אמלא פי מים - אולי היא תעשה את שלה... (מאד אהבתי את מאיר שלו מפיך). לילה טוב, ורד

שלום רב! אני בשנות העשרים לחיי. יש לי בעיה שאני לא יודעת איך להגדיר אותה או איך לטפל בה. אני מוגדרת כבחורה יפה לפי כל אמות מידה ובכל זאת תמיד מוצאת בעצמי פגמים,כאילו מחפשת בכוח. המראה החיצוני מעסיק אותי המון וזה מתבטא במחשבות רבות על מה לא בסדר אצלי,וגם מה שבסדר אני לא רואה אותו בעיניים שלי כבסדר. החשש לעלות במשקל נורא מעסיק אותי אם כי אני מסוג האנשים שאוכלים המון ולא משמינים(טפו טפו טפו) . אני מעשנת המון כתוצאה מלחצים הפוקדים אותי בעקבות ההתעסקות במראה, ואז חוששת מנזקי העישון כמו :קמטים,קמטוטים... לא ממש אכפת לי מה העישון עושה לבריאות אלא מה הוא יעשה ליופי. ולא יכולה להפסיק לעשן אני מכורה. אל תפני אותי לטיפול כי אני מטופלת,אך לא ניכרות תוצאות בעבודה הטיפולית שאני עושה. ההתעסקות במראה החיצוני נורא מפריעה לי וגורמת לי להתקפי דיכאון קשים, התפרצויות זעם וחיי הפכו לגיהנום,ממש. אני מאוד סובלת ולא יודעת לאן לפנות. כל עזרה תתקבל בברכה.

שלום סיוון, את פונה לפורום פסיכולוגי, ומבקשת לא לשלוח אותך לטיפול. ההפרעה שאת מתארת מתאפיינת במחשבות שווא (דלוזיות) סביב מראה הגוף, מחשבות אובססיביות ומטרידות הגורמות לך סבל רב. הטיפול המומלץ, לפחות בפורום המנוהל ע"י פסיכולוגים, הוא שילוב של טיפול תרופתי (מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין) עם פסיכותרפיה המשלבת גם מרכיבים קוגניטיביים-התנהגותיים. טיפול ללא תרופות אכן יעיל פחות מכזה הנעזר בהן. בהצלחה ליאת

לא ייתכן שאשה פשוט שונאת את המראה שלה כי היא לא נראת טוב? אני למשל בת 37 הפנים שלי נאות ומוצאות חן בעיני, אבל הגוף.... אחרי לידות, וצלוליטיס ועור בעייתי ביותר, אז מה אני אמורה להסתכל במראה ולהגיד אני מקסימה ומהממת? מתי יש "הצדקה" ומתי זו הפרעה דיסמורפית?

שלום יעל, אם תשובי ותעייני בפנייתה של סיוון, תוכלי להבין שלא מדובר באותה אי-נחת שיש לכולנו סביב חלקים פחות מוצלחים שלנו, אלא באמונה הגובלת במחשבות שווא, שמא קיים עיוות או ליקוי ממשי במראה הגוף. מחשבות אלה הופכות להיות טורדניות וחודרניות, והן גורמות סבל ממשי, חרדה ודכדוך, עד לרמת דיכאון. אחת האינדיקציות לקיומה של הפרעה כזו היא חוסר ההלימה הבולט בין תחושותיו הסובייקטיביות של החולה ביחס לגופו ולמראהו לבין הקושי של האחרים להבחין באותם פגמים לכאורה. אז, כמו בהרבה מקרים אחרים, המינון והעוצמה הם מה שעושים את ההבדל. בברכה ליאת