פורום פסיכולוגיה קלינית

כבר די הרבה זמן לא כתבתי כאן... מנבירה בפורום מצאתי את הודעתי האחרונה:http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-630,xFT-579255,xFP-579284,m-Doctors,a-Forums.html ובכן, כרגע אני לא בטיפול, מאד מבולבלת, שוכחת הרבה דברים, בנוסף עברתי דירה והשותפה שלי בקושי נמצאת-וכשהיא כבר נמצאת- אנחנו בקושי מדברות, אין לי "חיבור" איתה... בכל אופן, אני מרגישה כ"כ לבד. יש לי מין כשרון להתחבר תמיד לאנשים הלא נכונים, אבל אני לא מנתקת קשר כי עדיף את זה מלהיות לבד...

שלום **, קראתי גם את מה שכתבת בעבר, ואיכשהו נשארתי עם התחושה שהיום עצוב יותר, לבד יותר. חשבתי על כך שאולי נעת לכיוון הכואב (כתבת שאת תמיד נעה בין הקצוות). אני רוצה לחזק אותך ולהזכיר שזה אף-פעם לא מאוחר לחזור לטיפול, או להתנסות בקשר טיפולי אחר. בעיניי, זה אחד הדברים החשובים ביותר שתוכלי לתת לעצמך. שיהיה פחות לבד, אורנה

תודה על התגובה... אני אכן חושבת לחזור לטיפול, אך מרגישה שאני צריכה קצת זמן "להתאפס", וכמו כן אני יודעת שהמשך של טיפול ידרוש ממני עוד יותר כוחות ממה שנדרש ממני עד עתה -זה גרם לי לא להשקיע בלימודים, כי הייתי צריכה זמן להכיל/לעכל את הדברים- לא יודעת איך לקרוא לזה בדיוק, וגם היו הרבה תקופות שכל מפגש גרר כמובן מחשבות, שפשוט סחטו אותי גם נפשית אך גם פיזית כך שזה היה די בלתי אפשרי לעסוק בדברים אחרים מרוב תשישות.זכור לי במיוחד שבוע בו לא הצלחתי להפסיק לבכות, גם מול מרצים בכיתה... מה שקורה לי עכשיו זה דבר דומה, אך מהכיוון ההפוך- כמעט כל דבר שאני עושה גורם לי לעייפות ותשישות פיזית ממשית (מבחינה רפואית כמובן הכל בסדר, כלומר- אלו אספקטים נפשיים שגורמים לסימפטומים רגשיים), שוכחת לאכול לפעמים ועוד. אני חושבת שתוספת של טיפול כרגע פשוט תמוטט אותי מכל הבחינות- גם פיזית וגם נפשית, ואין לי כ"כ זמן להכיל או להרגיש ולעשות כ"כ הרבה דברים בו זמנית... ככה שאני חושבת לסיים את השנה הזו (מבחינת הלימודים), ואולי בקיץ (אז אני אקח קורס יחיד, ונראה לי שאחפש עבודה קלילה) אתחיל שוב בטיפול ואמשיך אותו לתוך הסמסטר האחרון ללימודים (הסמסטר שאחרי הקיץ הבא- בלתי יאומן שהתואר כבר מסתיים, ואני מרגישה שלא עשיתי את המקסימום-ואפילו לא חצי מהמקסימום, לכן אני מעדיפה עכשיו לנסות להתרכז בלימודים...).

שלום ליאת מסקרן אותי לדעת איך את, כפסיכולוגית (שוודאי מבינה את ההשלכות),היית מגיבה ומתמודדת עם מצב שבו מישהו קרוב (משפחה למשל) היה מתנהג לילדו בצורה שפוגעת בו מבחינה נפשית. אני מתכוונת להתנהגות של הורים כמו - צעקות,עצבנות עד כדי שבירת חפצים/חפץ של הילד, משחקי כוח עם הילד, חוסר קשב לצרכיו הבסיסיים וכד' האם היית מסתפקת בלהסביר, להפנות למאמרים, להציע ייעוץ חיצוני ? האם יש אפשרות אחרת ? מתסכל אותי ומטריד אותי מאוד לדעת שילד (במיוחד כשהוא אחייני) גדל באוירה גרועה שמשפיעה על אישיותו והתנהגויותיו ויכולה לגרום לבעיות קשות וסבל רב, ואני מצידי מנסה להעניק אך לא מסוגלת להחליף את הוריו ולהשפיע בצורה משמעותית. יוצא,שנותר לי רק להשאר מוטרדת ולראות שהילד לפעמים סובל וקשה לו מבלי שאוכל לעזור בצורה משמעותית. מדובר בילד בן שלוש כך שהאפשרות לשוחח איתו ולהסביר מוגבלת..... מכעיס אותי מאוד שהורים מביאים לעולם ילדים, כשאין להם מסוגלות לספק את צרכיהם הבסיסיים, וגרוע מזה, הם לא מוכנים ללמוד ולבדוק היכן הם טועים ולתקן את עצמם. הלוואי והיה חוק שהיה מעביר הורים מבחן שרק אם הם היו עוברים אותו, הם היו יכולים להביא ילדים לעולם ולגדל אותם כהורים "טובים דיים".

ליאורה יקרה, לצערי, באמת עוד לא חוקקו את החוק המחייב הורים להוציא "רשיון הורות", וכולנו נתקלים לפעמים בהורים אשר לטעמנו גורמים עוול. גם כאשר מדובר בקרובי משפחה, אין לנו מנדט להתערב באורחות הבית והמשפחה, אלא במקרים של התעללות מפורשת בחסר ישע, בהם כולנו חייבים בדיווח עפ"י חוק. אם יש ערוץ תקשורת טוב עם ההורים, תוכלי אכן להסביר ולהפנות למאמרים ואולי גם לייעוץ, אבל החכמה היא לדעת איך ומתי לעשות זאת. בעידנא דריתחא, לא יהיו לך קליינטים. תמיד מוטב להמתין להזדמנות טובה, בה אחד ההורים משתף אותך בתחושות של צער, מבוכה או ייאוש מול המצב בבית. גם במצבים אלה, כדאי להביע הבנה ואמפתיה לקושי של ההורה (הורה עצבני ו'מתפוצץ' אינו בהכרח אדם רע, וסביר שהוא חש אשמה וייאוש לאחר כל התפרצות כזו). רק מעמדה מקבלת ואמפתית נוכל לסייע להורים. אם תטיחי ביקורת ותוכחות, סביר שתיתקלי בהתנגדות וסגירות. זכרי, שעם כל הכבוד לרצונך הטוב, יכולתך להתערב מוגבלת. לעומת זאת כדודה, תוכלי להעניק רגעי חסד רבים לאחיין שלך, ולרכוש מעמד מיוחד של דמות מייטיבה ומשמעותית עבורו. בעיני זה הרבה! בהצלחה ליאת

ליאת נדמה לי שהפסיכולוגית כבר לא מחבבת אותי...כפי שהבנת השבוע לא נפגשנו. לעולם היא(וכל מטפל אחר) לא תאמר לא לבוא יותר. נכון? השארתי לה הודעה במשיבון היא כלל לא התייחסה. לא יודעת אם יש בכלל טעם להמשיך להגיע לפגישות (תשובת הפסיכולוגית מאחת הפגישות :זו החלטה שלי...) מה שכן, חבל לי על הפגישות שהיו.. אם לא הייתי צריכה לממן את הבריכה שלה, כבר מזמן הייתי מתפטרת מהעבודה הארורה הזאת ליאת, החיים שלי לא מתקדמים לשום מקום גם בעזרת הטיפול!! (שאמור לחולל ניסים ונפלאות לא?) לא אוהבת להיות על סף דמעות טוב, אני מניחה שבטח תאמרי לי לדבר איתה תודה

שלום ME, אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי בקומה אחת מתחתייך. היא תואמת באורח פלא לשתי הפניות ממש. ועוד, אם את מרגישה יחס פוגעני או מעליב מצד המטפלת שלך, אין סיבה להישאר. השאלה אם התנהגותה אכן הולמת הגדרות אלה. וגם, שימי לב לאופן בו את "מסנדלת" את עצמך ומונעת מעצמך תזוזה: אין טעם להישאר כי חייך לא מתקדמים גם בעזרת הטיפול, ואי אפשר לעזוב, כי חבל על הפגישות שהיו. אופן הצגה כזה מסנדל גם אותי, ולא משאיר כל סיכוי לרצותך. כדי לזוז מהעמדה הזו, חייבים לאמץ גישה יותר רכה ומאפשרת, כמו - אולי - "ההתקדמות בטיפול מאד איטית. הייתי רוצה להתקדם יותר, אבל זה, כנראה, מה שאני יכולה כרגע." או - "אולי בפעם הבאה, כשמשהו יתאפשר, זה יוכל להיות מוצלח יותר." שולחת לך כוח להחליט. ליאת (אגב, איני מכירה הרבה פסיכולוגים עם בריכות שחייה בחצר. רובם עובדים קשה מאד לפרנסתם. נדמה לי שהגיע הזמן להשתחרר מהגישה הזו.).

ליאת, אני לא טובה בהחלטות... אני מניחה שאני זו שגורמת לה למאוס בי לאט לאט קראתי את תשובתך למטה (עוד לפני שהזמנת אותי..) והרגשתי שזה מדבר גם אלי תביני, אני מוכנה לשלם ולהשקיע את מיטב כספי וכוחותי אם אני אכן מקבלת תמורה אוי ליאת ליאת, לגבי הבריכה מקווה שלא נפגעת, לא התכוונתי...פשוט עלות הפגישות יקרות עבורי

ליאת, אתמול כשהלכתי לישון חשבתי על מספר דברים(הייתי כבר בפוך:) יכול להיות שהיא רוצה שאעזוב ולא אומרת לי במפורש? היתכן שהיחס שלה מכוון ומחושב? או שאני הוזה... אני דווקא מחבבת אותה (בניגוד לקודמת..) וחשבתי גם על האנרגיות הרבות שלך בכדי שאנשים לא יעזבו את הטיפול טוב, לא יודעת אם תוכלי להגיב ואם לא זה בסדר. נשתמע

ערב טוב ליאת אינני יודעת מדוע את מאפשרת פגיעה באחרים כנראה ששוב הבחירות שלי לא היו נכונות... את יודעת, יש לי מספר דברים לומר לך. אני מניחה שלא תאהבי לקבל מייל אישי, ואדרבא אם הדברים יאמרו כאן. אם יש לך רעיון כלשהו אשמח לשמוע. ביום שאת כאן. אם את בכלל מעוניינת... פניתי כאן מאחור. בכדי לא ליצור סערות מיותרות...ואם ההודעה הספציפית הזו לא לטעמך את רשאית להסירה.

היי ליאת... מה שלומך? עוד פעם אני עם שאלותי והתלבטותיי הבלתי נגמרים.. אני לא מצליחה להחליט אם המטפלת מספיק טובה בשבילי או שאינה מתאימה... אני לא רוצה שתדברי על כימיה בין מטפלת-למטופלת כי זה תלוי במצב הרוח, בדברים שנאמרים בפגישה...אין...כאילו כל פעם זה משהו אחר, לפעמים אני נורא שמחה שהלכתי ולפעמים אני לא מבינה בכלל מה אני עושה שם, ואם איכפת לה או שאני עוד שעת עבודה, בדיוק כמו מלצר, או פקיד או כל אחד שעובד בשביל להעביר שעה ועוד שעה ועוד שעה... אני לא מתקדמת, אולי ביחס איתה אני פחות בישנית...אבל שום דבר לא זז בכל הבעיות שהצגתי בפגישה הראשונה. היא מצפה שאני אתחיל בשינוים, אבל אני לא מרגישה שום שינוי פנימי, נכון שדיברנו על הדברים שמציקים לי למשל בנושא מסוים אבל שום דבר לא השתנה בהתייחסותי לגבי אותו נושא... אז מה אני עושה, האם להמשיך (כי אם אני אצא משם, לא נראה לי שאעבור את חווית הטיפול הזאת עוד פעם, כי ממילא היה לי נורא קשה להתחבר למשיהי מאוד זרה ולדבר איתה על דברים אינטימיים)? או לפי מה שתיארתי היא באמת אינה מתאימה לי? אני לא מצליחה להחליט אחרי כמעט שנה של טיפול? (יש לציין שזו הפעם הראשונה שאני פונה לטיפול אחרי שנים של התלבטות) תודה שיהיה לך אחלה ערב

ערב טוב, כמו שאת ודאי מנחשת, לא אוכל לענות על שאלותייך במקומך. אני מזמינה אותך, עם זאת, להתבונן בסוג ייחודי של ניסוח, שיכול ללמד - אולי - משהו על עמדתך ביחס לעצמך ובכלל. את אומרת- אני לא רוצה שתדברי על... שום דבר לא זז... אני לא מרגישה שום שינוי פנימי... שום דבר לא השתנה בהתייחסותי לגבי אותו נושא... אם אני אצא משם, לא נראה לי ש... ממילא היה לי נורא קשה... יש כאן המון קביעות נחרצות, שגם אם אינו כתוב שם, שומעים סימן קריאה בצידן. טיפול אינו עניין נחרץ. בטיפול אנחנו נכנסים לאזור חדש, של סימני שאלה, של ניואנסים, של צעדים קטנים ועדינים. עולה לי פתאום אסוציאציה קצת קשה ומורבידית, של אנשי יחידות ההצלה הצהליות, המנסים לחפש ניצולים מתחת להריסות. אף אחד לא עובד שם עם בולדוזרים. זוהי עבודה איטית וזהירה, תוך הקשבה דרוכה לכל אות חיים שאולי יישמע תחת ההריסות. כשאת פונה ללכת הביתה "כי אין כאן כלום, אין אות חיים, כלום לא זז וממילא נורא קשה לי", את עלולה להחמיץ אותות חיים שמשוועים לעזרה מתחת לאותן שכבות אכזריות וקשות. אני לא יודעת מה תחליטי לעשות, אבל הייתי שמחה לו היית מעט יותר רכה אל עצמך ואל ההישגים הקטנים שהצלחת בכל זאת. שלך ליאת

אני בכלא של עצמי.אף אחד לא מבין על מה אני מדברת.נמאס.אני לא יכולה לסבול את ה"רעש" הזה.

אוי ויק ויק, עדיין קשה לך נורא. לפעמים, גם כשאנשים רוצים נורא לעזור, הם לא יודעים איך. הם לא מבינים. לפעמים אנחנו באמת כלואים בין חומות של כאב, מרגישים שרק נס יוכל להצניח אלינו ישועה. מה דעתך לגייס עוד מאמץ קטן, ולשלוח רמזים קטנים למי שרוצה לעזור, איך בכל זאת אפשר? מאחלת לך שיגיעו מהר ימים של שקט. ליאת

האמיני לי הרמזים רבים ועבים.אם אצטרך לרמוז עוד...זה יהיה חבל.אולי לא תמיד יש מוצא. אגב,למרות הפורום המכיל.. "אוי ויק ויק..".. זה נשמע לא נעים,אפילו מעליב.כמו "את עדיין פה"...בערך.אתם מפלט נגיש ושמיש,לעתים מציל חיים בעיניי, ולא איזה מקום להעביר בו רגעי פנאי...

היי ליאת, אני מרגישה יותר טוב. היום יותר טוב מאתמול. אבל עדיין לא רגועה. כל השבוע הזה אני מנהלת עם עצמי דיון אם להתקשר לפסיכולוגית שלי או לאו. (בהתחלה כתבתי נאבקת, אבל זה לא מדויק...). אני בודקת מתי התקשרתי אליה בפעם האחרונה, מחשבת כמה זמן עבר. (חודש זה טוב...?). ואז אני שואלת את עצמי אם "מותר" לי להתקשר אליה שוב...? ככה אני כבר כמה ימים. והעניין הוא שאפילו אין לי מה להגיד. כל עניין ה-'להתקשר או לא להתקשר' מקבל אצלי מימדי ענק, אני חושבת שאני אטריד אותה/אציק לה. היא מאפשרת לי להתקשר אליה בין הפגישות. ואני יודעת שאם אני אתקשר היא תיתן לי מענה מאוד הולם (בדר"כ...), בגבולותיה שלה. אז מה את אומרת? איך אתם/המטפלים רואים את עניין הטלפונים? ואני יודעת שאת יכולה לדבר רק בשם עצמך. ובכל זאת... נראה לי שאני לא אתקשר... נורית

נורית יקרה, טלפונים (ממש כמו גם מיילים וSMSים) בין הפגישות הם באמת עניין מאד אישי. מאד תלוי בגישתו של המטפל, ולפעמים תלוי גם באופיו של המטופל. מניסיוני, גם כאשר מאפשרים סוג כזה של תקשורת בין הפגישות, מרבית המטופלים אינם מנצלים זאת, ומכבדים את הגבולות. מאד חשוב, כמו שאת מרגישה לבד, להבין מה בעצם המטרה האמיתית של שיחת הטלפון. בדרך הקשה שלי למדתי שתקשורת אינטנסיבית בין הפגישות שוחקת משהו ביכולת שלי להיות "שם" כמו שצריך בפגישה עצמה. משהו מעוצמתה וחיותה של השעה הטיפולית מחוויר, ועלול לסכן את הטיפול כולו. אבל, כאמור, ככה זה אצלי, ולא בטוח שזה טוב ויפה לכולם. אם את מרגישה שאין לך בעצם מה להגיד, הייתי ממליצה לך להימנע, ולהביא את תחושותייך בצורה המלאה והאותנטית אל החדר ביום המפגש. מה את אומרת? ליאת

אם יורשה לי לשאול - האם את רושמת מעמדת מטופלת?

דברי נכתבו מעמדת המטפלת.

היי ליאת, מה שלומך? סופשבוע ארוך לקחת על עצמך, אה? כל הכבוד!!! חשבתי על כמה דברים בעקבות תגובתך. וזה מה שאני אומרת... (שאלת מה אני אומרת... (-: ). אז ככה... המטרה האמיתית של שיחת הטלפון היא, שהיא תרגיעה אותי. היא היחידה שמצליחה לעשות זאת (נויה יכולה להעיד...). היא עושה לי סדר בדברים. ומזכירה לי על מה אנחנו נלחמות בכל הכוח. פעם הייתי פונה ישירות לכדורי הרגעה. היום כבר לא. אני מסכימה איתך שתקשורת אינטנסיבית בין הפגישות בהחלט יכולה לפגוע בטיפול. ואפילו תקשורת שאינה אינטסיבית יכולה לעיתים לפגוע בפגישה הבאה. כי אחרי שאני נעזרת בה בין הפגישות אני מרגישה חובה מצידי להתייחס לכך בפגישה עצמה. גם כשהיא אומרת שאין צורך. פעם אמרתי לה שרציתי להתקשר, אבל לא היה לי מה להגיד. היא אמרה לי להתקשר ולהגיד שאין לי מה להגיד והיא כבר תדע מה לעשות. ידי אינה קלה על ה - send כלל וכלל. אני חושבת מיליון פעם אם אכן להתקשר או לאו. ולפעמים בא לי לא לחשוב ופשוט (וזה ממש לא פשוט) להתקשר. בפגישות עצמן אני בדר"כ מדווחת לה איך היא הלכה איתי במהלך השבוע. מתי נצמדתי אליה, מתי נתתי לה להתרחק, מתי דיברתי איתה ועל מה וכו'. היא קול שעובד שעות נוספות אצלי. וחשבתי על עוד משהו, בפגישה של שבוע שעבר היא שכחה משהו מהותי שעבר עלי שבוע קודם. ואולי בכלל רציתי להתקשר אליה כדי להזכיר לה שאני קיימת. גם אפשרות... חייבת להודות שהמילה "מנצלים" קצת צרמה לי. מיותר לציין שבסוף לא התקשרתי. המשך שבת שלווה. נורית

שלום אני לא בטוחה שזה המקום לשאול אבל... הייתי רוצה ללמד את הילד שלי (עוד מעט בן ארבע) אותיות על ידי שימוש באותיות מגנטיות על המקרר. אני חושבת שאם זה יהיה לו מול העיניים ותוך כדי משחק הוא ילמד אותן בקלות. האם כדאי לשים את כולן יחד על המקרר או אולי בהדרגה? אנא עזרו לי - הייתי רוצה לעשות זאת בצורה הכי טובה שאפשר

1. שימי את האותיות בהדרגה. 2. ותרי על הציפיה לעשות זאת בצורה הכי טובה שאפשר (נכון גם בדברים אחרים). בהצלחה. לנה.

שלום אירית, אם ברצונך ללמד את בנך לזהות את האותיות בגיל כה צעיר (למה, בעצם? בשביל מה זה טוב?), מוטב לעשות זאת בהדרגה, ולא בבת אחת. אם ברצונך ליצור אצל בנך סקרנות טבעית, עולם פנימי עשיר, אהבת קריאה ויכולות קוגניטיביות מפותחות, יש דברים מועילים בהרבה שתוכלי לעשות כדי לקדמו. תוכלי לקרוא באזניו סיפורים ושירים, להשמיע לו מוסיקה מגוונת, לשחק איתו במשחקי זיכרון, לטייל איתו בחיק הטבע, ללמד אותו שמות של פרחים, ציפורים, עצים ופרפרים, לקחת אותו למוזיאונים, לסיפריות, למוסך, לנגריה, למאפייה, לחוף הים. כאשר אנו דואגים להעשיר את חייו של הילד, להרחיב את עולם המושגים שלו, להפגיש אותו עם חוויות מגוונות ככל האפשר, יש סיכוי טוב שיגדל להיות אדם מתבונן, עשיר, סקרן, אוהב אדם ועולם. עבור ילד בן שלוש-ארבע אין שום משמעות מיוחדת לאותיות על מקרר. למידת האותיות הופכת רלוונטית כאשר מתקרבים לשנות ביה"ס, ועולה הצורך ברכישת הקריאה. ילד מפותח ונבון ירכוש את הקריאה ללא כל מאמץ בגיל המתאים, ואין צורך לעשות זאת קודם. הניסיון מראה שהפער בין הקוראים המוקדמים לבין מי שרכשו את הקריאה במועדה נעלם תוך חודשים ספורים, ואין לו כל משמעות לגבי המשך התפקוד בביה"ס. בכל מקרה, בהצלחה ליאת

הרצון ללמד אותו אותיות הוא לא בשביל שיידע לקרוא הכי מהר בכיתה אלא להעשרה. הבן שלי יודע את כל הצבעים גם את המורכבים כגון כתום, סגול, תורכיז ואפור כשרוב חבריו בגן יודעים צבעים בסיסיים בלבד. הוא אוהב ספרים יותר מצעצועים...אני קונה לו כל הזמן ספרים חדשים כי הוא ממש דורש. הוא יודע אותם בע"פ אחרי זמן קצר וזוכר הכל. היתה פעם שהפסקתי אחרי עמוד אחד לספר וכשחזרתי "סיכמתי" מה שכבר עברנו. הוא הזכיר לי פרטים ספציפיים מאותו עמוד ששכחתי לציין בסיכום (וזה היה ספר שקניתי לו באותו יום ורק התחלתי לספר לו) העברית שלו גבוהה מכפי גילו, למשל הוא אומר לי בארוחת הערב: אמא, סיימתי את הכריך. או הוא אמר לאחותי כשהזמינה אותו אליה בטלפון "נתארגן ונבוא אליכם בעוד כשעה". גם הגננת אומרת שהוא היחיד שזוכר כל פרט ופרט ממה שהיא מספרת בגן ויודע לחזור על סיפורי החגים בדיוק רב. האם העברית שלו מושפעת מספרים או טלוויזיה? האם בגלל שהוא זוכר הכל הוא משתמש בזה? מה שאני רוצה להשיג בזה הוא לא שיהיה ראשון בקריאה אלא שיכיר את האותיות ויידע לזהות אותן. להעשיר אותו לא בדרך של ישיבה ליד השולחן ולימוד אלא לראות אותיות צבעוניות על המקרר ולדעת שזו "א" וזו "ב" וכו'. ראיתי את האותיות בחנות צעצועים וחשבתי שיכול להיות טוב בשבילו להכיר אותן.

לא בדיוק יודעת.זה עצוב שיש אנשים שכבר מבקשים את העזרה ומקבלים אותה ועדיין עוברות להן המחשבות האלה בראש.אפילו אם הם לא ממש רוצים..הם בעצם מחכים שמישהו יציל אותם,מהכאב, וכשהם מגלים שלמרות כל העזרה והנכונות אף אחד לא יכול באמת להציל אותם מהכאב שהם מרגישים,ושהם כלואים בעצמם, הם חושבים על דרך שבה אנשים כן יוכלו להציל אותם. אז בעצם, למה לא להציל אותם לפני שהם מספקים את ההזדמנות? למה לא להציל אותם מהכאב, כשהם אומרים שהוא שם, ומבקשים את העזרה בדרך נורמלית, בריאה ומקובלת,מבלי שהם יצטרכו "להראות" את עוצמתו? הטיפול הפסיכולוגי יכול לתת לזה מענה? או שיש נקודות שגם בחלקת האלהים הזו של מטפל מטופל-הכלים לא עומדים בנטל הכאב?

שוב שלום, קשה מאד לנבא מראש מי מועד לפגוע בעצמו, ומהם התנאים הספציפיים המטרימים אירוע קשה כניסיון התאבדות. טיפול פסיכולוגי יכול לתת מענה שטיפול פסיכולוגי יכול לתת. דהיינו, מפגש ביום ושעה קבועים, מסגרת מיטיבה ומכילה, הקשבה רגישה לכאבו של המטופל, ונשיאה משותפת של משא המצוקה. באופן דומה, גם אשפוז אינו יכול לתת הגנה מושלמת מפני מעשה נמהר של אדם מדוכא. לצערי, גם בתוך מחלקות סגורות ייתכנו מעשים קיצוניים שלא תמיד אפשר למנוע, למרות מאמצים כבירים לעשות זאת. איני יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "למה לא להציל אותם מהכאב, כשהם אומרים שהוא שם, ומבקשים את העזרה בדרך נורמלית, בריאה ומקובלת, מבלי שהם יצטרכו "להראות" את עוצמתו?". כנגד מי בדיוק את קובלת? מי צריך לעזור ולא עוזר? הורים? מורים? פסיכולוגים? האם את סבורה שמי שפוגע בעצמו לא זכה להתייחסות ולכן הקצין את התנהגותו? ליאת

אני מדברת על זה שלפעמים הסביבה,לצורך העניין,פסיכולוג בטיפול-מפספס את גודל הכאב והמצוקה,וזה יכול להביא את מי שיושב מולו לעשות משהו רק כדי שמצוקתו תובן במלוא עוצמתה-תקשורת.כדי לקבל עזרה...להינצל.

אני נמצא בטיפול כשנה וחצי במטרה להעצים את עצמי, ואני מאוד נהנה בה, אך נאצלתי להפסיק בשל קשיי תקציב. ואני מקווה להמשיך ברגע הראשון שיתאפשר. בשיחה סיכום עם המטפל הוא הציע לי לקיים תקשורת טלפונית, ע''מ לא לאבד את הקשר, מה דעתכם? ועוד... האם הפסקה כעת תגרום בעתיד להארכת משך זמן הטיפול?

ערב טוב ניר, איני מבינה מהו סוג התקשורת הטלפונית אותה הציע המטפל שלך. האם הכוונה לשיחות לפי הצורך? האם השיחות יהיו על בסיס קבוע? במועד קבוע? בתשלום? למשך זמן קבוע מראש? לכל הדברים האלה יכולה להיות משמעות על המשך הקשר הטיפולי. בניגוד למסע אלונקות, בטיפול לא בהכרח עובד הכלל של "נתחיל מוקדם - נגמור מוקדם". לא תמיד אפשר לדעת מראש מה יקרה לאחר ההפסקה. יכול להיות שייקח זמן להשיג שוב את אותה אינטימיות שהופרעה, אך יכול להיות שבזמן ההפסקה תושג איזו בשלות חדשה, הבנות חדשות, כל מיני דברים שקורים לפעמים לאנשים במהלך חייהם. וכמה זמן, בכלל, תארך ההפסקה? בקיצור, קשה מאד להשיב על שאלותיך, ואין לנו אלא לקוות שתתעשר במהירות האפשרית ותוכל להמשיך בתהליך שהיה טוב עבורך עד עכשיו. לילה טוב ליאת

תודה רבה על האיחולים ליאת, בשאלות שלך החכמת אותי מאוד.

מה עושים כשנמצאים בדיכאון וכל היום בוכים ויש פגישה חשובה שאי אפשר לבטל ויודעים שנבכה בפגישה הזאת וזה לא נעים, אבל אי אפשר לעצור את הדמעות. פגישה עסקית ללא כל תכנים אישיים- איש שלא מכיר אותי. זה כבר קרה לי שירדו דמעות בפגישה עסקית, אמרתי שאני מצוננת.... לבטל יהיה יותר לא נעים. אני לא יכולה להפסיק את הדמעות

שלום גניאל, כשאת נמצאת כרגע כאן, ליד המחשב, בבית, את "יודעת" שתבכי גם שם. לא בטוח שזה אכן מה שיקרה. יש טכניקות לא רעות של הרפייה, דמיון מודרך והסחות דעת, היכולות לשמש גם במצבים רגשיים חריפים. לצערי, קשה ללמד אותן על רגל אחת. בדיכאון צריך לטפל, ללא קשר לפגישה זו או אחרת. נסי "לבכות את הכל" עכשיו, כך שבפגישה תהיי פחות מוצפת. נשמח לשמוע איך היה. בהצלחה ליאת

שלום לאחרונה קיבלתי מספר חידודים מציאותיים למצב שאותו כבר היכרתי.בני בכיתה ח,מתקשה מאד בלימודיו.הוא אינו מסוגל לשבת וללמוד למבחנים.אינו לומד כלל ולמעשה אינו מקיים את חלקו כתלמיד.אני מצידי כמובן משתדל להיות תומך ומבין,מנסה לגייס את המשאבים העומדים לרשותי כדי לעזור לו להתמודד עם מצב הרגשי שנוגע לדימוי עצמי וביטחוןצ עצמי,לענין ציפיות ההורה מהילד וההפך,מנסה לברר מצב חברתי בכיתה והאם ישנם מכישולים קוגניטיביים.ובכן..כל אלו נעשו.אין בעיה רפואית מנטאלית.מצבו החברתי טוב ואני מניח שהנקודה היא שפשוט אינו רואה בלימודים ,באופן טבעי מקור גירוי מספק בכדי שישקיע.ניסיתי לברר מהו התמריץ שיכול להניע את העגלה התקועה.יש לציין שהוא חלש במקצועות רבים ולעומתם ישנם מקצועות שהוא בסדר בהם.ניסיתי להיאחב בהם כטובע.ציינתי את היכולת באופן כללי להצליח,ניסיתי לברר כיצד מרגיש לאור הכישלון,מה לדעתו יש לעשות כדי לשפר המצב,ניסיתי לדבר אל ליבו כדי לשמוע ממנו כיצד מרגיש.בנוסף היה לי חשוב שיידע שהאהבה מאיתנו והציפיות אינן כאלו שאמורות לסרס את רצונו,אין בביתנו מערך ציפיות פרפקציוניסטי אלא להפך.למרות שאנו יודעים כי יכולותיו האישיים גבוהים בהרבה מהישגיו אנו מצביים רף נמוך,כזה שמבטא התקדמות של עקב בצד אגודל.. ובכל זאת,לארח כל אלו,קשה מאד להתחיל מבלי לקבל תכנית מעשית. אני מבקש לדעת: האם קבלת ייעוץ מיועצת ביהס יכול להיות יעיל?(ישנו את חיסרון הסטריאוטיפ שהילד יסחוב אולם הבעיה קיימת ולא נראה לי שניתן להתעלם ומצד שני היא יכולה להוות מקור השגחה,תמיכה עזרה ,מן זרוע ארוכה של ההורים.יש לציין שביחסים האישיים מאד קשה לי כאב לשבת איתו וללמד כיוון שאז מתחילות מתיחויות ובעצם המטרה אינה מושגת.נעזרתי גם במורים פרטיים וזהו פיתרון שאני מתכוון לנסות שוב עם מורה אחר שנראה מתאים יותר ,בחירה משותפת עם בני. האם ישנה תכנית מעשית,רעיון שאוכל לקבל בכדי שיבצע שינוי? אורח החיים היומי כולל הגעה הביתה בארבע לערך,מנוחה ובזה זה מסתכם פחות או יותר.למידה למבחנים מצידו נעשית בצורה מאד מינורית וגם כשאני יושב איתו נראה שין זה מספק. אשמח מאד לעצות מעשיות.

שלום להורה המודאג, בחטיבת הביניים ובתיכון קיימת - כמעט כעניין שבשגרה - מעין התרופפות בנושא הלימודים, מאחר ועניינים נוספים מקבלים חשיבות חדשה (חברים, חברות, מיניות, התעניינות בהתרחשויות בעולם, התעניינות בגוף ובמראה החיצוני, ועוד). למרות שאתה מציין שאתם מנהלים בית סובלני, אוהב ותומך, ואין לי ספק שכך הדבר, מדבריך ניכרת התעסקות-יתר בנושא הלימודים, השקעה רבה מצידך, וציפייה שהשקעה זו תישא פרי. אני יכולה להבטיחך נאמנה, ובאמצעותך לכל ההורים כולם, שאנשים הרוצים באמת ללמוד, ואשר כישוריהם הקוגניטיביים מאפשרים זאת, יוכלו לעשות זאת - לא בלי מאמץ - בכל שלב בחייהם, ללא קשר לביצועיהם בכיתה ח' ט' או י"ב. כרגע, לפחות כמו שאני מבינה מדבריך, מתקיים בינך לבין בנך מאבק בנושא. כל גורם טיפולי שיתערב כ"זרוע ארוכה שלך" לא יוכל (להערכתי!) להצליח במשימה. אם, לעומת זאת, תסכים לסגת מעמדה של שליטה, ולאפשר לבנך טיפול מגורם שאינו שלוחה שלך, יש סיכוי טוב יותר לתזוזה - לפחות במצבו הרגשי. בברכה ליאת

תודה על תגובתך. איני מבין.באמת שאיני מצליח להבין. ברור,לא בכוח.ברור,לא בהתנגחויות ובהענשה. ברור שיצליח להשלים.אבל מה ניתן לעשות כדי לאפשר לו להתמודד עם לימודיו גם היום מבלי לוותר על החלקים האחרים באישיותו.אני מודע לגיל ההתבגרות,להורמונים,לנושאי העינין המיוחדים,לבניית העצמאות ,לנפרדות,להתנגשויות השאלה היא: האם יש משהו שעליי לשים עליו דגש ,חיזוקים מיוחדים(תמריצים חומריים למשל כהתחלה..לא כשיטה להשקעה נוספת) נכון,הרוב עושים השלמות אחרי צבא וכו.אבל זה לא אומר שצריך לוותר על פתרונות יצירתיים טיפולים שיגרמו לו לבחון האם יוכל לעשות יותר בשבילו.איני הורה שזקוק למצטיין כדי להרגיש שבסדר ואיני מרגיש אשם.אין המדובר בצרכים שלי אל ברצון לראות מה עושים עכשיו. האם יש גישות פרקטיות שניתן לנקוט בהן? מה לגבי אותם חיזוקים חומריים שיבנו תמריציםפ פנימים בעתיד? אשמח לדעה שלך שוב. תודה רבה

האם אדם שניסה להתאבד ולא הצליח, אוטומאטית מאושפז?

אם הכוונה לאשפוז פסיכיאטרי אז נראה לי שהתשובה שלילית. לא בכל מקרה מאשפזים אבל אם יגיע למיון בבית חולים כללי יתכן וישוחח איתו פסיכיאר כדי להבין מצבו הנפשי ובמידת הצורך לשקול אשפוז פסיכיאטרי.

בוקר טוב, כאשר אדם עושה ניסיון אובדני ואינו מצליח בכך, מישהו - מן הסתם - מוצא אותו. אם המוצא הישר הוא אדם אחראי, הוא יעשה כל מאמץ להביאו לגורם מתחום בריאות הנפש, שיוכל להעריך את מידת המסוכנות שלו. כך קורה גם כאשר הוא מובא לבי"ח או לגורם רפואי מוסמך. במקרים בהם קיימת הערכה של מסוכנות גבוהה, וכאשר האדם אינו מוכן לשתף פעולה ולהבטיח שיגיע לטיפול, יש עילה גם לאשפוז כפוי. במקרים מסוימים, כאשר קיים גורם שמוכן לקחת אחריות (הורה, בן-זוג, חבר קרוב) אפשר לוותר על האשפוז. למה את שואלת? ליאת

אצלנו בשכבה בנות חגגו על ניסיונות התאבדות ולא אשפזו אף אחת מהן... אחת אפילו היתה בערך ארבעה פעמים בשטיפת קיבה, ולא אשפזו אותה... ההורים שלה אמרו שהם ישגיחו עליה...

ליאת, אם מותר לשאול, איך מרגישים המטופלים שלך עם תשומת הלב והחום שאת מעניקה כאן בפורום? אני שואלת דווקא משום שקראת כאן היום למשתתפים הותיקים. איך מטופלים מתמודדים עם הקשרים הוירטואליים שמנהלת המטפלת שלהם? איך את ממליצה להתמודד עם הקושי הזה? מה את מציעה להם כשהם מעלים את זה? המטפלת שלי היא גם מטפלת וירטואלית כמוך, אני מכנה את אותם אנשים שכותבים לה "המטופלים האחרים" ולפעמים קשה לי איתם. הנושא הזה מדובר הרבה בפגישות, מדובר יותר מידיי. אבל עדיין קשה. תודה, נעמה

נעמה יקרה, כל משתתפי הפורום יקרים ללבי, ללא קשר לוותק שלהם כאן. המטופלים שלי לא הביעו עניין מיוחד בעובדה שאני מנהלת פורום, לפחות לא באופן שאת מתארת. חלקם כלל לא יודעים עובדה זו, ומי שכן יודע, נהנה מהעובדה שהוא מכיר ויודע פרטים ש"מאחורי הקלעים". יש מי שהביעו סוג של שקט וביטחון מעצם נוכחותי כאן בין הפגישות (גם אם אינם כותבים לי), ויש מי ששולחים דרישות שלום נחמדות דרך הפורום בנגיעות קלות ונדירות. איני רואה במשתתפי הפורום "מטופלים" שלי, אלא "צרכנים" של איכות אחרת ש*אינה טיפול*. נדמה לי שאיכשהו זה עובר למטופלים. ההתמודדות עם שאלת קיומים של מטופלים אחרים נותרת בעינה, עם ובלי קשר לפורום האינטרנטי. בברכה ליאת

ליאת, אני מבינה שאת אינך רואה במשתתפי הפורום "מטופלים" שלך, וגם המטפלת שלי חוזרת על אותם דברים שוב ושוב, אבל *אני* כן רואה אותם כך. אני מסכימה שזה נשמע טיפשי וילדותי, אבל כך אני מרגישה. ובעניין קיומם של מטופלים אחרים, אין לי כל כוונה להטריד את עצמי בכך. את חלקם ראיתי,וזה לא עורר בי כלום. מאחר ואני כן רואה במשתתפי הפורום המדובר "מטופלים", אני מתקשה לראות את היחס אליהם. מסיבה זו אני דווקא מעדיפה את המשתתפים "החולפים", איתם קל לי להתמודד. זה שאני רואה אותה שם בין הפגישות לא גורם לי לשקט ולביטחון, אלא דווקא להרבה רעש. מעניין אותי אם את יכולה להבין את זה... אני מאוד נמשכת לאינטרנט ולפורומים, גם לפורום שלכם כאן וגם לזה שהיא מנהלת... הייתי רוצה פשוט להפסיק להיכנס לשם, אבל לא מצליחה. שוב תודה, נעמה

זה נושא שמעניין גם אותי, וגם אני מדברת עליו בפגישות. אם כי אחרת, כמובן. אולי אולי אולי משהו מדבריי יצליח לדבר אליך איכשהו. קחי בחשבון שהדברים שאומר הם תוצאה של טיפול ארוך מאד. אולי אני עומדת במקום קצת אחר... אמנם מי שעובד איתי על עמקי הנפש אינו איש אינטרנט בכלל, וגם לא איש טלפונים, אבל הייתה תקופה, שבה, באה לידי ביטוי חיצוני חזק קנאה חולנית ממש (שהובעה רק בטיפול, כמובן). קנאה אדירה בתשומת הלב, החיבה, אולי גם החמלה שאנשים קיבלו בפורומים כדוגמת זה, ועוד ללא איזו השקעה מג'ורית מצד הפונים. אני מניחה שהקנאה בעוצמות האלה עודנה קיימת בפנים, רק שעכשיו אין לה ביטוי חיצוני חזק כזה. או שמא זה מסמן שינוי, אפילו רגעי? (איזה פחד...). אני זוכרת ויודעת, שמה שקורה בפורומים הוא לחלוטין לא טיפול או תחליף. זה משהו שהיום (אחרי פגישות טיפוליות רבות מאד) אני באמת רואה לעמקו. השקעת המנהלים היא גדולה וראויה להערכה גדולה גדולה, ובכל זאת, מדובר במשהו שונה, ובחכמה רבה גם דואגים לכך שהוא יהיה שונה. רוצה להוסיף, מבלי שהקשר לדברים ברור לי עדיין, שלדעתי, חלק בלתי נפרד מטיפול חייבת להיות השקעה של המטופל. כואבת ככל שתהיה. אחרת זה לא טיפול ממש. (מה שבעיניי, לפחות נחשב טיפול). ועוד אציין כי, אהבה, חיבה, תשומת לב - כל הדברים הנהדרים האלה - יכולים להשלים את העבודה הטיפולית, אך אינם מספיקים בפני עצמם למטרה המסוימת הזו. אהבת המטופל הכרחית לדעתי, לא נראה לי שניתן להתקדם באופן חיובי אחרת, אך בתהליכים טיפוליים מתקדמים היא כשלעצמה לא עושה את העבודה. צריך משהו נוסף. כאן נכנס הקטע ה"מקצועי". כך נראה לי. למרבית הצער, אני לא מצליחה להרגיש ממש, שאני מקבלת משהו מכל אלה בטיפול שלי :-(. בכל מקרה, מסתבר, שחלק גדול מדברים שאני כמהה להם צריך למצוא בחוץ. מחוץ לחדר הטיפולי, ובעולם האמיתי, לא הוירטואלי. כל כך ברור. כל-כך נחוץ. בלתי אפשרי עדיין :-( אם כן, הייתי אכולת קנאה בעיקר משום שאני לא מסוגלת לבקש. ולמעלה מזה, לקבל - זה מבחינתי בלתי נישא. עד כמה שזה ישמע מוזר - לקבל זה בעצם לתת ממני יותר מידי. "איך אפשר לסבול את זה שאי אפשר לבד וצריך את הזולת". כל אדם לא סובל את זה, מן סוג של "איבוד שליטה" הייתי אומרת, אבל עיננו הרואות שאנשים נורמליים, רוב האנשים, מצליחים בהחלט לחיות עם זה. מצליחים לבקש. מצליחים לקבל. אבל מבחינתי זה לא אפשרי. ובכן, קנאתי ביכולת לקבל, ומאד מאד ביכולת לתפוס מקום ונפח. באופן לא מפתיע זה מייצג את החסר העצום למה שלא קיבלתי פעם פעם (ולא אקבל לעולם), ואת הקנאה העצומה שהייתה פעם לדמות עבר הורית אחרת במעט הדברים שהיו לי :-( אני רוצה להוסיף ולציין שבאיזה מקום אני גם מקנאה, משום שכאן מטופלים יכולים להיחשף קצת לעולם של המטפלים שלהם (מנהלי הפורום), מה שנעדר מעולמי. אם כי, לא ברור אם דבר כדוגמת זה, עשוי להועיל או להזיק לטיפול שלי. במחשבותיי (כלומר, במודע), אם אני זוכרת נכון, בחרתי להתעסק יותר במשתתפי הפורומים (אלה שרואים כמה הם מקבלים, ובכלל לא היו קשורים אליי בשום אופן) מאשר במטופלים אמיתיים או באנשים אחרים שהם חלק מחייו האמיתיים של המטפל, אלה שמקבלים את "הדבר האמיתי". וכאן, כאילו, מה שלא יודעים לא כואב... המטופלים האמיתיים והקשרים, לכאורה נמחקו מהתודעה, כאילו, אין למי שמשוחח איתי חיים אחרים וקשרים אחרים ואנשים אחרים שמקבלים תשומת לב הרבה יותר גדולה ממה שאני מקבלת, כדוגמת האנשים הכי יקרים לו. כאילו, אסור לדעת שיש אחרים שמקבלים ושמשקיעים בהם. טוב, הביטוי הזה "מה-שלא-יודעים-לא-כואב" לא בדיוק נכון, כי כואב בעצם, רק שלא יודעים למה... או שפוחדים לגעת ולדעת למה... ואז כואב יותר ויותר. בקיצור, מחשבות ותהיות מעין אלו מייצגות דברים עמוקים הרבה יותר. כמו שבדרך כלל קורה.... אז בטיפול כמו בטיפול, צריך לשאול ולבחון את עצמנו למה אנחנו דווקא מתעסקים בשאלות ונושאים מסויימים. פה איני מחדשת. (ואני מנחשת שזה לפעמים מעצבן לאללה). אני יודעת, וקשה לי לדעת, שבטיפול שלי, לכל שאלה שלי ניתנת תשומת לב עמוקה ביותר. הכי עמוקה שיש. על-כן, למרבית הכאב, לפעמים, תשובות ניתנות רק לאחר מחשבה ממושכת שלוקחת בחשבון את המכלול השלם שמתרחב ומתרחב ככל שממשיך הטיפול. ברוב המקרים, "האסימון נופל" רק אחרי מספר פגישות. לפעמים מספר רב של פגישות. אין משהו מיידי. כנראה, שגם לא יכול להיות. המיידי עשוי לפעמים להיות מסוכן או "מלכודת". צריך להיזהר מאד ממתן סיפוק מיידי, במיוחד כשמדובר במשהו שיציף ויוציא מאיזון, גם אם, לכאורה, הוא נראה הכי נפלא בעולם באותו רגע מסויים. התשובות גם הרבה יותר "נכונות" לי, גם אם הן הכי מכאיבות בעולם. מסקנתי העיקרית - אני מניחה שאם ארגיש "מלאה" או "עשירה" מבחינה רגשית, או כאשר יתמלא קצת איזה חור עצום, אוכל גם לשאת (או כמו שאומרים בעולם הפסיכולוגיה - להכיל) את הקנאה הזו שבתוכי וגם "להיות חברה" של אנשים אחרים שיש להם כל-כך הרבה יותר ממה שיש לי. וכמעט לכולם (גם למשתתפי הפורומים למינהם, שמרגישים חסרים מאד), יש הרבה הרבה יותר. אבל, תראו, הנה, יש לי, בינתיים מישהו אחד שמקשיב. זה המון. אז יש לי המון (לכן, גם עכשיו במיוחד פוחדת לאבד... יש מה להפסיד). רק צריך לתפוס את זה, ורק צריך שאני לא אקנא מידי בעצמי ואהרוס. זה קורה הרבה מאד, כחלק ממעגל ההרס העצמי שהזכרתי בהודעה אחרת. לעזזאל, אני מקבלת המון, ועדיין נשארת עם הקנאה ועם החור הזה, ואפילו עדיין לא מרגישה אפילו אסירת תודה כמו שצריך. איזה פחד שפתאום רשמתי כל-כך הרבה. נראה לי שבהודעותיי פה, אני ככה משוויצה בטיפול שלי ובמה שהוא נתן לי (אופס, אז לקחתי משהו?)... לא יודעת אם זה טוב לי. כבר מתחילה לרעוד עם בחילות. מטופלת ותיקה

מטופלת ותיקה יקרה מאוד, קראתי את דברייך עם דמעות... הכל שם היה כל כך נכון לגביי שזה עצוב. מקווה להצליח להתבגר ולגדול בטיפול הזה, ממש כמוך. קראתי גם מה שכתבת למטה על ההרס העצמי, גם שם מצאתי דברים לקחת איתי. היה נעים להרגיש שמישהו מבין... אז תודה. נעמה

מטופלת ותיקה ויקרה כל כך, אמנם דברייך כוונו לנעמה, אבל יש לי הרגשה שלא רק אליה. אשמח אם תוכלי לשלוח לי משהו קטן למייל האישי, כדי שאוכל להחזיר לך - דרכו - מייל עם בקשה קטנה משלי. אם לא, זה גם בסדר. עוד נדבר ליאת

יישר כח. אעדכנך אם תהיה התפתחות בענייני.....(הנושא היה סיוע עקב ניתוח כושל). שיהיה לך תמיד טוב. שתמיד תהי בריאה ומאושרת. בברכה ו...פרח

ליאת שלום, התלבטתי רבות אם לכתוב. אם להגיב. החלטתי שכ??ן. האמת היא, שאני קצת מבולבלת. מצד אחד את מזמינה אותי, ואת שאר המשתתפים השקטים "לכתוב אם נעלמנו, לאן נעלמנו, ואיך היינו רוצים להמשיך מכאן". מן הצד השני, בכל פעם שאני או חברותי לפורום נכנסות לפה, מגיעות תגובות של משתתפים, שמבקרים את הכתיבה, את הנושאים, את הנימה, את ה"עצים". התחושה היא, שישנם כמה משתתפים, שכאילו אורבים. מחכים שאני, ו"משתתפים יש?נים" נוספים "נזקוף ראש", רק כדי שקבל בחזרה נ?ב?ו?ט, ונחזור למקום רבצנו. הרבה חברויות נוצרו כאן. חלקן וירטואליות, חלקן מוחשיות. לעולם אהיה אסירת תודה לבית הזה, שבזכותו יצרתי את אחד הקשרים הכי משמעותיים שהיו לי בחיי.זהו קשר אמיתי, חם ואוהב (אותו, אגב, אני מנהלת מחוץ לכתליו). אני לא מרגישה צורך להצטדק על קשרים שיצרתי כאן, אבל לא רוצ?ה להיות מואשמת ב"התאגדות חברית", שמשאירה אנשים לבד, או בגזילת "מעט הנחמה שיש לפורום להציע". זה לא נעים לי. צעדים רבים ומשמעותיים עשיתי בטיפול. בין השאר למדתי לא להיעלב, להסתכל על דברים בצורה בוגרת, להבין מאיפה הם באים. ובכל זאת, כמשתתפת בפורום, לא תמיד מתאים לי להבין ולקבל, שההאשמות מגיעות מתחושת בדידות בסיסית כזו או אחרת של משתתף, מקנאה, או משינוים ותמורות שעובר הפורום. גם אני רוצה שהפורום הזה "יהיה שווה לכולם". אבל מבקשת שזה יעבוד בכל הכיוונים. הייתי רוצה, שנלמד להיות סבלניים וסובלניים לכל המשתתפים ולכל הנושאים המועלים כאן. זהו פורום אינטרנטי. ומי שבוחר להשתתף בו, רשאי ויכול לדלג על הודעות שלא מעניינות אותו. התנאי שכן הייתי מציבה הוא, שלא תהיה פגיעה בכבודו של מישהו מהמשתתפים או מהמנהלים של הפורום. אני מנצלת את ההזדמנות, ושולחת לך ולכולם, בלי התנצלות, חיבוווווווווווק גדול עם אחד עשר הו?ו?ים של חנניה רייכמן. הדר הדר

הדר יקרה, את וחברותייך, ממש כמו כל משתתף אחר, מוזמנות תמיד לכתוב כאן, ביחד או לחוד, להפגין את אותה חברות נפלאה ותחושת היחד, שכן מעולם לא היו בה - ולו כזית - כוונות לפגוע באחרים. הנחמה שהפורום שלנו יכול ורוצה להציע רחבה דיה כדי להיענות לצרכיו של כל דכפין. אני זוכרת את הקצף שיצא אז, ונדמה לי שהוא כיוון (אז! אז!) לאווירה כללית של מקום מפגש חברתי שהתרחק ממה שנתפס כקשור ליעדיו של "פורום פסיכולוגיה קלינית". נדמה לי שכולנו התבגרנו מאז, והפקנו לקחים. בואו לא נשפוך את התינוק עם המים. אני מאמינה שאם נצליח לשמור על תרבות דיון ועל אווירה סובלנית (גם כלפי טרוניות על בדידות ומורת רוח), נוכל לדור בכפיפה אחת לרווחת כולנו. אני שמחה בבואך היום, כמו בכל הפעמים שהיית כאן בעבר. ערב נעים ליאת

איך זה מסתדר עם "אוירה סובלנית"?

שלום רב, יש לי שאלה חשובה לגבי תרופת הלפונקס. אני מכיר מישהי שנוטלת תרופה זו כבר שנים רבות. היא אינה רוצה לקבל את התרופה וכל הזמן מפסיקה ליטול אותה. כאשר היא מפסיקה היא נכנסת לדכאונות ואם אף אחד לא מכריח אותה היא לא תיקח בעצמה. שאלתי היא , מה ניתן לעשות? האם יש זריקה תקופתית שניתן לעשות וזה יהיה תקף לפרק זמן מסויים? האם יש פתרון אחר (לא דרך קבוצות תמיכה כי היא לא תלך) ?

שלום דודי, לעיתים קרובות, אחת הסיבות להישנותה של ההתדרדרות במצב הנפשי, היא היענות נמוכה לטיפול תרופתי, דווקא אצל מי שזקוקים להן באופן כרוני. כדי להימנע ממצבים אלה חשוב להשקיע מאמץ רב בהסברה שתבסס אצל המטופל תובנה טובה יותר למצבו. יש תרופות נוירולפטיות הניתנות גם בזריקה 'תקופתית', אך על כך תצטרך לדון עם רופא פסיכיאטר. בברכה ליאת

יש לי שאלה שמטרידה אותי כבר המון זמן אשמח אם מישהו יענה לי עליה.. למה שמים את טבעת הנישואים דווקא על הקמיצה?

מירי יקרה, זאת יכולה להישאר שאלה פתוחה, שתגרה את קוראינו היצירתיים לחשוב על רעיונות משלהם. את הסיבה האמיתית תוכלי, מן הסתם, לחפש בגוגל במקורות העוסקים במנהגי החתונה היהודית. לי עצמי אין מושג קלוש בנושא, וגם לא טבעת נישואים. בשמחות ליאת

לא הבנתי איך זה קשור לפורום ולמרות זאת אענה. בקמיצה ישנו וריד שממשיך ישירות ללב, סמל לקשר בין המחויבות לאהבה

אני חייבת אבל חייבת! טיפול... הקטע הוא שממש קשה לי... אני לא מסוגלת לדבר במיוחד עם מישהו שפעם ראשונה שאני רואה אותו בכלל, ולמה שבכלל יהיה אכפת לו? אני מרגישה זה זה רק הכסף... זה פשוט מעצבן... אז אם שואלים אותי למה פנית לטיפול? אני לא יודעת מה לענות... שותקת... מצחקקת במבוכה... ומגמגמת כמה מילים... אז יוצא שאני לא מספרת כמעט כלום, במיוחד לא את הדברים הכי קשים ושהכי מפריעים לי, אז אי אפשר לטפל בצורה כזאת, ואין לאף אחד כמעט סבלנות לאנשים כאלה, ואין להם מושג איך ומה לעשות איתי... אז זאת ממש בעיה... וזה ממש כואב לי... אני נכנסת לטיפול אני מרגישה שהמטפלת ממש סובלת ממני... ושהיא מתה להפטר ממני.... ושאני משעמעמת אותה ומבזבזת את זמנה... ואני כואבת נורא מכל הניסיונות האלה... אני יוצאת עם הרגשה כל כך רעה... נכה... מוגבלת... זה נראה לי כל כך לא הוגן וכל כך מופרז שאני כל כך רוצה לדבר ויש לי כל כך הרבה דברים שמפריעים לי והמצב שלי חרא... אבל איך להסביר שאני פשוט לא מצליחה לדבר? ואני רוצה, אני רוצה, אני לא רואה ברירה אחרת, אבל זה פשוט ממוטט אותי... אני מרגישה גמורה... חסרת תקווה... כל כל שונאת את עצמי... זה פשוט אכזרי... זה לא פייר... אוף!!!!!!!!! מה אני אמרה לעשות? איך יבינו את המצב שלי כמו שהוא? נגיד עכשיו אני חושבת לפנות לטיפול דרך מרפאה של בריאות הנפש, אבל אני חוששת כי אמא שלי אמרה לי שהם בהתחלה עושים פגישה כזאת של אבחון או משהו כזה, כדי להבין עד כמה המצב חמור ולפי זה הם נותנים את אורך תקופת ההמתנה, אבל מה אני אגיד להם על הפעם הראשונה? מה הם יבינו? אם הם יחשבו שהמצב שלי לא כזה נורא אני אתחרפן ולא אעיז לבוא אליהם, ואני ארגיש ממש רע! וכזאת סתומה!! כי המצב שלי נוראי!! ואם הם יחשבו שאני סביר אז אני אתבאס וממש ארגיש שאף אחד לא מבין ת'מצב שלי בגלל שאני כזאת אילמת, נכה, מוגבלת... סתומה... אוף!! אני לא יודעת מה לעשות... למה? למה זה לא הולך לי!! ואיך ככה רוצים שתהיה לי תקווה? שאני אראה סיכוי? שאני ארצה לחיות? איך? איך? לללללאאאאאאאא רוווווווווצצצצצצצצצההה!!

ערב טוב, לא לגמרי הבנתי אם כבר התנסית בפועל בטיפול, או שאת רק משתעשעת במחשבות על "איך זה יהיה". מכל מקום, הקושי להיפתח בפני אדם זר מובן לגמרי. כאשר אני פוגשת מטופל בפעם הראשונה, אני מדגישה בפניו עד כמה זה הגיוני שאינו נותן בי אמון עדיין. כדי שייווצר אמון, קודם עלי להרוויח אותו בכבוד. ה"ניבויים" שלך, לפיהם את יודעת מראש מה יגידו לך ומה תשיבי, מה יחשבו עליך וכיצד ינהגו בך, משקפים את החרדה הטבעית לפני הפנייה לטיפול. ככל הנראה תמשיכי לגלגל במחשבותייך את אותם תסריטים (למה, באמת, כולם שליליים? נסי לגלגל גם כמה הצלחות, לפחות למען ההגינות!) עד אשר תגיעי לשם. לפסיכולוג אכן משלמים כסף, לפעמים אפילו כסף רב. משלמים לו, בין השאר, על כך שכבר ראה בעברו הרבה מקרים כמוך והצליח לעזור להם. אז למה שדווקא איתך זה לא יילך? אני מאחלת לך שיימצאו בך הכוחות ללכת עם ההחלטה שלך עד הסוף, ובהצלחה ליאת

שלום, רציתי לדעת, מתי מומלץ לקחת את הכדור בבוקר או בערב ? תודה מראש, אור

שלום אור, שאלות הנוגעות לתרופות והשפעותיהן יש להפנות לפסיכיאטר, שכן זהו תחום מומחיותו. ככלל, לכל התרופות ממשפחת הSSRI (וסרוקסט בכלל זה) עלולות להיות תופעות לוואי חולפות, בהן גם עייפות, קשיי הירדמות או עצבנות מוגברת. לפיכך, כדאי ללמוד את ההשפעות הספציפיות עליך, ובהתאם לתכנן את זמן נטילת הכדור. לבריאות ליאת

ליאת, את חושבת שאפשר לעצור את מעגל ההרס העצמי? למה יש אנשים שכשנפגעים פוגעים בעצמם בכוונה? ואיך טיפול יכול לעזור כאשר הפגיעה העצמית היא צורך בלתי נשלט? מזוכיסטית אחת.

אמנם ההודעה מופנית לליאת, בכל זאת רציתי להשיאר פה משהו משל עצמי. מחשבות מחשבות. מאד לא מאורגנות. זורקת. הרס זו אני: להרוס ולהרוס ולהרוס ולהרוס כי "אולי משהו פנימי מזדהה מאד עם הדמות הפוגעת הזמנית הזו. עכשיו זו דמות אחרת, אבל פנימה זה מתלכד עם מה שקרה פעם (גם אם מימדי הפגיעה והקשר עם הדמות שונים בתכלית). ולא, לא צריך כבר את פוגעי העבר, אני עושה את זה טוב יותר, פוגעת בעצמי בצורה מושלמת. לוקחת את הפגיעה של האחר, מלבישה אותה ככפיל לדמות עבר, ומשם הכל כבר ממשיך להפוך למימדים מפלצתיים בפנים. ואם לפגוע אז עד הסוף. כן, שניים בפנים: המכה והמוכה, המתעלל והקורבן, דמויות שיש בינהן מערכת יחסים סוטה, שיש בה משהו שכביכול מענג את הצד המכאיב, והקורבן, רק כך הוא מרגיש שיש לו איזה קשר, רק ככה מגיע לו... וכן, וכולם שם בפנים" ונוסף - "אולי אם אפגע בעצמי עד עפר מישהו ישים לב ויראה כמה פגעו בי באמת ויבוא להציל, או שזה יבהיל עד כדי כך ויפסיקו, לא סתם יפסיקו, אלא מישהו פה ירגיש אשם ופיצוי יבוא..." אבל... זה, כמובן, לא קורה: מי שצריך היה לראות בזמנו, לעצור, לקחת אחריות - היה עיוור, או גרוע מכך - חולה מאד, ואנשים אחרים - אנשים אחרים רק מתרחקים יותר, יש בזה משהו מרתיע ודוחה מאד. עם זאת, לחלופין, התנהגות כזאת מושכת דמויות נצלניות למינהן. אפשרות אחרת היא שהפגיעה נעשית באופן חשאי או מוסווה ואין מציל, ואז... אז מתעצמת הפגיעה העצמית עד לבלי גבול. ואפשר לומר גם "אף אחד לא הכיל את הכעס שלי כשהיה צריך, אז במקום לכעוס על אחרים, (כי "אם נעשה את זה מכבש עליי, ניקח את הראש שלך ונשקיע אותו במעמקי הביוב"), אז נעשה כבר את העבודה לבד. נהרוג את עצמי, כאן זה כביכול בשליטתי. נהרוג את הצד הפנימי הזה שבי שאיני יכולה לחיות עם קיומו. התוקפנות ה"אסורה" הזו שבפנים", ועצוב, עצוב, קורה מאד ש ברגע של תקווה, עוד לפני שהיא בכלל צוברת איזה גודל, רגש שבכלל לא מצליח להגיע למעלה ולצוף, יש כוח עצום מיידי שמגמד את הכל לאפס: "את לא תעזי לגדול. את, נשארת כזאת קטנה ומעוכה עד הסוף. את חייבת להישאר קטנה ותלויה ורק ככה תקבלי איזה מינימום של יחס. תנאי!" כשרגעי הפגיעה העצמית מגיעים לשיא ועוברים את קו האל-חזור, ברגעים הקיצוניים ביותר, אין הרבה מה לעשות איתם. אין עם מי לדבר (זה ממש כמו לדבר אל חוטף ובן הערובה שלו בשיא הטירוף), אבל, הכי שאפשר (מבחינה טיפולית) הוא להיות שם ולא ללכת. פשוט להיות. לשרוד את זה ביחד. בכל מקרה, אני מטופלת שנים ועדיין לא נהרס מעגל ההרס העצמי (וכפי שניתן להבין מדובר במשהו גדול מימדים ועצום), המנגנונים האוטומטים עובדים וזוכרים את עצמם, אבל לפחות אפשר להתחיל להבין איך זה עובד, ומתוך כך מושגת איזו מידה של בקרה: "ההרס לא ישיג את מטרותיו הלא מודעות. זה לא קורה ככה בעולם". עכשיו רק צריך להבין עד הסוף ומה בכלל כן עובד... כל-כך חזק, בעוצמות כאלה ועל פני כל-כך הרבה שנים, קשה מאד. אפשרי או לא ואיך זה עובד. ימים יגידו. או שלא :-( כתבתי מאד לא מאורגן והאמת היא שאני לא בדיוק מבינה. ובכל זאת, כמה מילים ערבבתי פה. מטופלת ותיקה

בעיני כתבת מאוד מאורגן, והבנתי הכל. לא רק שהבנתי אלה גם הצלחת להעביר לי כמה תובנות בקשר לפגיעה העצמית. את יודעת ומבינה הרבה יותר ממה שאת נותנת לעצמך לדעת או מעיזה לחשוב. אני חיה עם הפגיעה העצמית כבר שנים רבות ורק לאחרונה הצלחתי לתמלל את זה. עדיין לא בדיבור אלה רק בכתיבה. הדברים שכתבת דיברו מאוד אל ליבי.

ערב טוב, דבריה של מטופלת וותיקה הצליחו לרגש גם אותי. האם הצלחת למצוא בדבריה משהו שמדבר אליך? אני מאמינה שבעבודה טיפולית מרוכזת ועיקשת אפשר להפסיק מנגנונים של פגיעה עצמית. הסיבות העמוקות למעשה כה תוקפני כלפי העצמי, נעוצות הרחק בעברנו, בחוויות מוקדמות של חוסר אונים וחוסר הבנה. לעיתים, כאשר נעשות עוולות קשות כלפי הילד הקטן, דווקא מצד אלה האמורים לשמור עליו, הוא יעדיף לראות את עצמו כראוי לאותן עוולות, ובלבד שהדמויות המטפלות יישארו טובות ומגינות. עפ"י דפוס חשיבה ילדי כזה, אם מי שאמור לשמור עלי, להיות טוב אלי, פוגע בי באופן כה חמור, אני כנראה ילד רע, הראוי לגינוי ולעונש. באמצעות תפיסה כזו משאיר הילד לעצמו את האובייקט הטוב במחיר העיוות בתפיסת העצמי. משהו מהתפיסה העצמית הזו ממשיך ומלווה את הילד/ה גם הלאה, עד בגרותו, ומביא אותו לפעמים לנקיטת פעולות ממשיות של פגיעה עצמית. זהו, כמובן, הסבר פשטני וכוללני, שאין בו כדי להקיף את כל המקרים כולם. באופן גס אפשר לומר כי בטיפול נעשה מאמץ מתמשך להבין את המניעים להתנהגות הפוגענית, ולשיקום תפיסות ישנות ביחס לעצמי וביחס לזולת. בברכה ליאת

ליאת יקרה, פורום יקר, אני מציפה היום. הגעתי הביתה לפני זמן קצר ושמעתי מפי אמי שחווה - הקוסמטיקאית שלי מזה שנים - נפטרה. נשמע לכם הזוי לבכות על קוסמטיקאית? אני מכירה אותה עוד מהשעווה הראשונה: אשה גדולה, גבוהה, עם תווי פנים גדולים במיוחד, כפות ידיים גדולות, מחוות גדולות, גסות ומלבבות. היא נהגה לצחוק ולדחוף אותי קלות אגב צחוק; לפעמים כאב לי - אבל כמה הנאה היתה כרוכה בזה, וכמה אהבתי אותה... אהבתי את הפשטות החמימה שלה, את הרגש שמובע לא במילים, אלא דרך הידיים, ודרך עצמת הקול וההתנגנות שלו. אהבתי את הסיפורים הקטנים שלה על אנשים; היתה בהם ביקורת מהולה בהומור; תמיד היה נדמה לי שזו ביקורת מלטפת. ואני זוכרת אותה בכל מיני מצבים - תמונות קצרות שמתרוצצות בראשי (סליחה שאני מלאה אתכם): חווה קוראת עיתון עם ספל קפה ביד, מלקקת אצבע גדולה לפני שהיא מעבירה דף; חווה עושה פאוזה קטנה כשקצת כואב לי מהשעווה - עוצרת בשבילי את הזמן ואת הכאב; חווה מספרת באהבה על אמא שלה, על הילדות, על ריחות של עצי פרי שהיו בגינת הבית, על חצאיות המיני שנהגה ללבוש גם כשהיתה שמנה מאד, על המשלשלים הרבים שלקחה כל חייה כדי להיות רזה, על המפקד האהוב בצבא; חווה מאושרת ופורחת אחרי שסוף סוף היה לה מישהו; ואחר כך לא היה...; חווה רכונה על הכיור בקיטון הקטן שלה וגבה נרעד - בוכה (זה היה באפיזודה השניה של הסרטן), הודפת אותי כשאני מבקשת לגעת; חווה משרכת רגליה במדרגות הצרות המובילות לחדרה, מתקשה כל כך לשאת את עצמה אחרי מספר שבועות בבית חולים ובבית, ואני עולה אחריה - משתנקת מהחולשה הניכרת ומהבגידה של גוף שנראה לכאורה כל כך מבוסס; חווה שהופכת בהדרגה למרירה יותר ויותר - מכאיבה לי בתנועותיה, מתנקמת בי על עולם מר, לא צוחקת עוד... ואחר כך היתה הטבה. היא היתה בסדר. חזרה לעצמה. כמעט שנה להערכתי. ובשבוע האחרון - כך סיפרו (לא ידעתי, לא ראיתי אותה הרבה זמן) - בום. בית חולים. נפטרה. איך אפשר לעכל כזה דבר? יש עוד הרבה לכתוב אבל ניצלתי עד תום את הכותל הזה. למי שהקשיב- תודה. זה עזר. נויה

נויה יקרה, התיאור שלך מקסים...גם חווה נשמעת מקסימה...המקרה הקטן הזה שלך (כמובן שהוא לא קטן אלא רק באופן יחסי) רק מוכיח כמה אנו מצווים,כן מצווים!,לנצל כל רגע בחיים עד תום,להנות מיקירינו ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו. יהי זכרה ברוך.

נויה, לא הזוי בכלל לבכות על קוסמטיקאית. בתיאור הכל-כך מוחשי וציורי שלך, הצלחת להעביר מצוין מי זאת חווה ומה ו*כמה*, היא היתה בשבילך. גם אני נעצבתי. ואני בכלל לא הכרתי אותה. לא הזוי בכלל. יעלה

נויה יקרה, חנה סנש כתבה באחד משיריה - "יש כוכבים שאורם מגיע ארצה, רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם". צר לי על חווה שלך, שהסתלקה מן העולם בכאב, ונעים לי לדעת שזכתה - שלא בטובתה - במוניטין שכזה, כאן אצלנו. בכל פעם מחדש, מרגש לגלות, עד כמה סמוכים מעגלי חיינו לאלה של האחרים. איכשהו, חווה - דווקא בלכתה - מזכירה לי את אסירות התודה על הזכות לגעת, לפעמים גם לרגע קט, בנפשו של אדם אחר. יהי זכרה ברוך.

ביתי בת השנה וחצי ביחד עים תינוק בן גילה ותינוקת בת שנה התינוק הוא תינוק בעייתי מרביץ נושך נוגע במכשירי החשמל ומגיע לכל הדברים האסורים בביתה של המטפלת הוא גם לא ישן הרבה הוא קם ב 5 וחצי בבקר יושן צהרים חצי שעה ואחכ רק ב8 בערב וקם 3 פעמים לפחות בלילה עים בכי וצעקות שנת הצהרים הופכת למטרד עבור השניים האחרים מפני שהוא צורך בצעקות לא מכי של ממש כאילו בכוונה ולהפגנת כח המטפלת מנסה בכל מיני שיטות בטוב בחיבה ואף ענישה כמו לשים אותו כמה דקות במיטה עד שירגע אך הוא לא מתיאש עושה שוב דווקא ומפגין כח ושליטה כמו להמשיך להרביץ לשני הבנות שאיתו או לנשוך לגעת בכפתורי החשמל למרות שאומרים לו אסור בטון כועס מה אפשר לעשות כדי לחנך את התינוק הזה שיהיה חביב לא ינשך לא יכה ישן כמו כולם בתודה ההורים והמטפלת

שלום עינת, תינוקות צעירים - ממש כמו ילדים גדולים יותר - שונים מאד אלה מאלה במאפיינים בסיסיים של מזג. תינוק בעל טמפרמנט סוער יכול לאתגר גם את המבוגרים הסבלניים ביותר. כדי "לחנך את התינוק הזה שיהיה חביב, לא ינשך, לא יכה, וישן כמו כולם" יש צורך להבין תחילה מה מקור ההתנהגות החריגה. האם מדובר בבעייה התפתחותית או בבעיה רגשית. מאחר ואין אנו עוסקים ב"אילוף", מן הסתם המטרה אינה להפוך את הילד למשהו אחר, אלא לסייע לו להתפתח כשורה, ולרכוש את אבני הדרך ההתפתחותיות שלו במועדן (גם אלה החברתיות). לטעמי, שלושה תינוקות כל כך צעירים יכולים להוות מעמסה אדירה על מטפלת אחת, שכן בגיל כזה קשה מאד לסגל תינוקות לסדר יום קשיח שיתאים לכולם. לכל תינוק כזה יש עדיין מעגלי שינה וערות אישיים מאד, מחזורי אכילה-יציאה אישיים מאד, ואפילו צרכים חברתיים שונים. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת למטפלת שלכם, זה לקחת עזרה, או לוותר על ילד/ילדה אחת ולהתמסר לכל ילד עפ"י צרכיו האישיים. אם אתם, כהורים, מרגישים שהתנאים בהם נמצאת הילדה שלכם אינם מאפשרים לה סביבה רגועה ומכילה, יש לשקול העברתה למסגרת אחרת, מתאימה יותר. בברכה ליאת

שלום . אנחנו נשואים כ- 8 שנים ובזמן האחרון אנחנו במשבר במערכת היחסים הזוגיים . משבר שגרם לי לחוסר אימון באשתי . אשתי לאחר שהבינה כי בכוונתי לסיים את מערכת הנשואים ביקשה לפתוח דף חדש ולשפר את הזוגיות המינית בינינו. אני מצידי לא מוכן לפתוח דף חדש מאחר ואני רוצה להבין איך הגענו למשבר ומה הן הסיבות למשבר זה על מנת לשפר ולטפל באותן נקודות שהביאו למשבר זה . אשתי מסרבת לבחוש בעבר ורוצה לפתוח דף חדש מבלי להתעסק בעבר . האם לדעתך טענתי מוצדקת וזו הדרך הנכונה לצאת מהמשבר ויש לשוחח ולהבין את הגורמים למשבר ולא לרוץ ולפתוח דף חדש ? תודה

ירון יקר, אני מניחה שהספקת לקרוא את תגובתי לאורית, ולפיכך לא אחזור על דברי. אני מניחה שהבעיות המיניות משקפות משהו מהותי יותר בתקשורת שלכם, ובקושי ההדדי להיענות לצרכים השונים של כל אחד מכם. גם בטיפול פרטני, אפשר 'לתקוף' את הבעיות בדרך של ניתוח עומק ממושך המביא לתובנות חדשות ושינוי דפוסים ישנים, או בדרך של למידת התנהגויות חדשות, הבאות תוך תרגול מכוון בעזרת מטפל אקטיבי ודיירקטיבי. שתי הגישות טובות, לגיטימיות ויעילות, בהנחה שהן מונחות ע"י איש מקצוע מיומן ומנוסה. בבחירת דרך הטיפול ה'נכונה' יש להביא בחשבון את - אישיותו של המטופל, הכוחות שלו ומערכות התמיכה שלו. - הכשרתו של המטפל - משאבי זמן וכסף (גישת העומק ממושכת ויקרה יותר). כאשר המטופל הוא זוג, יש אפשרות - כמו שאתם לומדים על בשרכם - שלא תהיה תמימות דעים אשר לאופי הטיפול המועדף. הדיון הנוכחי מדגים, כך נדמה, את הקושי להקשיב האחד לצרכיו של האחר, עוד הרבה לפני שנכנסים למיטה הזוגית. אני מעודדת אתכם לא לוותר לעצמכם, ולהגיע - למרות חילוקי הדעות - לפגישות הייעוץ. משהו בלהט שלכם דווקא נוסח בי תקווה :-)) בהצלחה ולילה טוב ליאת

הי ליאת, אני לא יודעת. משהו כאן מרגיש כאילו הפורום יצא מכלל איזון בעקבות עזיבתו של גדעון ובעקבות חלוקת הזמנים הלא מוסדרת עדין בינך לבין אורנה (וגרורותיה). כאילו צריך להתכייל מחדש, לחפש 'אפס' אחר בסקאלה. זה יקרה - אני יודעת. וכשזה יקרה זה מן הסתם יכניס בפורום ניחוחות רעננים. ובינתיים אני עצובה משהו בהיכנסי לכאן. לא ברור למה. אולי סוג של פרידה מדגם ישן?! בודלר אמר ש "לעזוב/להפרד זה כמו למות קצת". האם זו רק אני ומה שמתרחש בעולמי הפנימי? מצחיק - אפילו נדמה לי שהמשתתפות הישנות זקפו ראש לנוכח תחושה דומה. כתבתי סתם. היה לי צורך לכתוב. נויה

נויה יקרה, אני מסכימה איתך. משהו אכן קרה. גדעון עזב אותנו, ועד שיבוא לו מחליף (לא תחליף!) אורנה ואני נתחלק בינינו בימים שבת וראשון. העצב על עזיבתו בהחלט מורגש ונוכח. הפורום אכן עובר שינויים, לא רק בהרכב המנהלים. האם יש כאן משהו נוסף? מקווה שלא תכעסי אם אנצל את האכסניה הקטנה שלך, כדי להזמין את האחרים, וותיקים וחדשים, לכתוב מה הם מרגישים. לאן ולמה נעלמו (אם נעלמו), ואיך היו רוצים להמשיך מכאן. תודה לך, נויה ליאת

אני נכנסת לכאן באופן די קבוע כדי להרגיע את שדי הטיפול שלי. כדי להרגיש לא לבד. אני ממעטת לכתוב ואני בדרך כלל לא מזוהה. עצים כמו זה שמתחת, עצים חבריים ומסתחבקים, עצים ששייכים לקבוצה כאילו מגובשת, גורמים לי להרגיש לבד גם בפורום, את מעט הנחמה שיש לפורום להציע אני מאבדת מול העצים הללו. הייתי רוצה שהפורום יהיה שווה לכולם. אני חושבת שהמקום של גדעון צריך להמשיך ולהיות של קול גברי.

היי ליאת, מה שלומך? מקווה שהכל תקין וש"המעמסה" הנוכחית, עד לסידור החדש, לא מעמיסה עלייך יותר מדי... חשבתי על הקולות שעלו בי כשגדעון הודיע שהוא עזב, אז כן , משהו בפורום כרגע נתפס כשני שליש, מבחינתי, ושליש חסר... אבל חשבתי באותה שניה גם על כך שמזל שזו לא את שעוזבת.. אני חושבת שנקשרתי אליך מאד, גם דרך האינטרנט.. במוחי את אדם שעוזר לי ומקום להכנס אליו כשאני צריכה תמיכה, ואת כמעט תמיד זמינה.. תמיד מצליחה "להרים " אותי כשאני חוששת או בנפילה... חשבתי על הקשר הזה בעולם הוירטואלי ועל הכאב של אנשים שחווים את הפרידה מגדעון כמו שאני אחווה ממך מתי שתפסיקי להיות בפורום... לא פשוט העניין, כמה צריכים להשמר ולשמור על הנפש, כל כך קל לתת למטפלים להכנס לתוכה, כי הרי סומכים עליהם..הם מבינים ובעלי סמכות ומילה בנושאים נפשיים...אבל, לא מה שאני מנסה להגיד שאת היום מאד משמעותית בשבילי , גם אם אין לך צורה שאני מכירה, את נמצאת בתוכי..זה מסוכן מאד הקשר הזה באינטרנט, אולי היה מקום לכך שגדעון יודיע כמה שבועות מראש... אבל אני מניחה שהוא יותר מבין ממני ואם זה היה פתאומי אז אין מה לעשות, מכל סיבה שלא תיהיה..אבל כן, זה גרם לי לעשות בדק בית, לחשוב על הפורום ועליך ועל הקשר הזה ואולי גם על הכאב שיגיע ואולי מחשבה של "לא להתמסר" , להשמר...לפעמים נכנסים לקשר , במיוחד במצוקה ,בלי לחשוב הרבה, וזה מה שקרה לי אני חושבת..שמרוב שהייתי צריכה את העידוד שלך , את "ההרמה" שלך , נכנסתי לזה ולא חשבתי הלאה.. אני חייבת להגיד לך שהיום אני חושבת הרבה על הקשר הזה, בייחוד שהוא יותר שלי, כי אני נעזרת בך ואני לא יודעת עלייך כלום.. ההפסד מניתוק הקשר הזה יהיה יותר שלי.. כן ,זה גרם לי לחשוב, אולי לקחת צעד אחורה אפילו לכאוב את הכאב עוד לפני ... סתם השתפכתי, אבל תאמיני לי לא הייתי מחזירה את הגלגל לאחור, למרות הכל.. ודרך אגב, אני עוברת ת ה פ ו כ ו ת..אני נמצאת בסוג של "קודש הקודשים" עם הנפש שלי ובטיפול אבל לא מפסיקה לבוא לבקר , עכשיו אני יותר קוראת פסיבית אבל רואה אותך.. שלא תעלמי לי עכשיו ניבה

ליאת, שמעתי עכשיו, את הפינה 'באופן מילולי', של אבשלום קור, שהוקדשה הפעם לחנניה רייכמן, ונזכרתי בך. הדר, מקדישה *לך*, לקראת מחר, את החידוד הבא של רייכמן: "ו?ו ו?ו?ו ו?ו?ו ו?ו?ו, כמה ווים יהיו יחדיו?" :- ) שלכן, יעלה

יעלונת, זה קשה לי. אין חידה יותר קלה? הדר, איפה את? בואי לעזור!

יעלה, תודה חיבוווווווווווווווק הדר

הדר, חיבוווווווווווק בחזרה. נוריתה, הנה, הדר פתרה. קבלי חיבוווווווווווק גם את. יעלה

חנניה רייכמן, נוסף על כל כשרונותיו, הצליח - בלי להתכוון - להחזיר אתכן אל הפורום,לכמה רגעי נחת. אגמול לכן בשניים קצרצרים בנושא מוכר- מהי פסיכואנליזה? המדע המחוכם, השולח יד הכיסה דרך נפש האדם. * למה פסיכואנליזה לב כל פתי העליזה? היא גילתה לו פלא רב: שגם הוא יצור מורכב! מקווה שכולכן בסדר, ויופי שבאתן ליאת

ליאת יקרה, יופי של חרוזים שלחת. בעיקר הראשון. הצחיק אותי. למרות שאני שמחה על ההזדמנות לקצת קלילות, חשוב לי להבהיר (נדמה לי שלא רק בשמי), שאין צורך להחזיר אותנו. אנחנו כאן כל הזמן. כך, או אחרת. כיף שאת כאן, יעלה

רע לי.כואב לי הראש... הצלחתי לריב גם עם הפסיכולוגית

ליאת את יכולה להוריד את זה...תודה לילה טוב

U יקרה, יש ימים נוראיים כאלה, בהם כלום לא הולך. כשחולים, בכלל הכל נראה שחור ואין סופי. אני מזכירה לך שלפעמים מה שאת ממשיגה כריב או כיחס שלילי כלפייך, לא בהכרח תואם את המציאות (או את האופן בו רואה זאת הצד האחר). מקווה שתרגישי טוב מהר ותחזרי לכוחות שלך. לילה חמים ונעים ליאת

ליאת תודה. הבעיה היא שלאחרונה יש הרבה ימים כאלה. מרגישה שאוזלים לי הכוחות... והטיפול, אינני יודעת כמה הוא תורם. התייאשתי ממנו. אני יכולה לשבת שם שנים ודבר לא יזוז (אגב, רשמתי לך על כך למטה) לילה טוב אפרופו למטה, מסרי לחבר'ה שם למטה שמזל שאני כאן אחרת לא היה להם נושא לדיון...

היי ליאת, מה שלומך? אני ככה ככה. עבר עלי שבוע מתיש במיוחד. אני מנסה להתאושש. עייפה נורא. וכשאני עייפה, אני עצבנית וחסרת סבלנות באופן בלתי נסבל. בא לי להתקשר לפסיכולוגית שלי. ואני יודעת שזה בסדר, שמותר לי. אבל אין לי מה להגיד... את יכולה לשלוח לי כוחות? זה תמיד עוזר... התגעגעתי. נורית

נורית יקרה, יוצא לי לחשוב עליך לפעמים, תוך שאני מנסה לנחש מה קורה אצלכם בענייני הבריאות. האם האדם היקר לך עבר בשלום את הניתוח, ואיך הדברים עוברים/עברו עליך. החלטתי לא להידחף, ולחכות בסבלנות. אבל המילים שלך כאן, הפעם, הזכירו לי שאולי הדברים עוד על הפרק. יהיו הסיבות לתשישות אשר יהיו, אני שולחת לך חיבוק גדול, ומזכירה לך שאנחנו כאן - לפעמים גם בשעות מוזרות - כדי לשלוח כוחות ועידוד, ולפעמים גם כדי למלא את החורים שבין הפגישות עם הפסיכולוגית. החזיקי מעמד שלך ליאת

ליאת שלי, (כתבת שאת שלי... איזה כיף לי... (-: ) אני מרגישה יותר טוב. הצלחתי לישון קצת. לפי מה שהבנתי האדם היקר לי עתיד לעבור את הניתוח בפברואר. (בינינו... אני לא מתעניינת מפאת חוסר כוחות זמינים). ואני והבריאות שלי בסדר. טפו טפו טפו. הרופא אמר לי לא להיות בלחץ נפשי... מעניין איך עושים את זה...? בין הפגישות אני מדברת עם הפסיכולוגית שלי כל הזמן, בפנים. זה בדרך כלל עובד, מרגיע אותי. תודה על החיבוק הגדול. יש לך כשרון כזה... רגישות נדירה... מעניין במה עסקת לפני שהיית פסיכולוגית... איזה מזל שתפסת את עצמך בזמן... :-))) אני אכן מעודדת יותר. לא תספרי מה שלומך? נורית

נוריתי, אמנם התכתבות פרטית בינך לבין ליאת, אבל אני (גם אני) שולחת לך חיוך, עידוד וכח - הפעם בכתב.. נויה

יקירתי, ראיתי את שמך וחייכתי. ואז זה הכה בי... שאני לא אומרת לך כמה את חשובה לי. אז ברשותכם אני אנצל את הבמה... נויהלה, תודה לך שאת תמיד סובלת את הקיטורים שלי. כמו אתמול... למשל... תודה לך על ההקשבה, התמיכה, העידוד והזמינות. את יודעת מה אני חושבת... הייתי ממשיכה... אבל אני מפחדת שתהרגי אותי... אני אוהבת אותך. מאוד. מאוד. נורית

שלום אני זקוקה לעזרתכם. ביני ובין בעלי קיים משבר אמון שלא על רקע בגידה, אלא עקב בעיות על רקע מיני. התחלנו ללכת לטיפול אצל סקסולוג/יעוץ זוגי. המטפל טען שאם רוצים להצליח בטיפול צריך להניח בשלב זה את הרקע למה הגענו למצב שבו אנו נמצאים ולנסות ללכת מכאן וקדימה. גם אני חושבת כך, אך לצערי בעלי חושב אחרת. הוא טוען שעד שלא ננקה את כל המשקעים מהעבר וננבור בו הוא לא יוכל להמשיך. מצד שני כשהעבר עולה על כל מה שאני אומרת הוא טוען שהכל רק תירוצים, וכל הסבר שלי הוא תירוץ שלא מקובל עליו. וכך כל משפט שלי בנסיון להסביר את עצמי של תואם את מה שהוא חושב, פותח ויכוח חדש. כאשר כל הזמן יש ויכוחים על רקע העבר, אין לדעתי סיכוי שניתן להתפנות נפשית לטיפול כלשהו. איך יוצאים מהפלונטר? מה נכון? להמשיך ולנבור או לנסות להתקדם ולבנות מחדש את מה שנהרס? תודה

אורית יקרה, מבלי להיכנס לשאלות של "מה נכון" או "מי צודק", חשוב מאד שתצליחו לראות עד כמה אתם מאוחדים (את ובעלך) בניסיון להנציח את המצב הקיים. הוא מתחפר בעבר, ואומר שאין סיכוי שהטיפול יצליח אחרת, ואת מתעקשת לדלג על העבר, ואומרת שאין סיכוי שהטיפול יצליח אחרת. זהו דפוס מוכר, בו שני בני הזוג משתפים פעולה באופן מושלם, מול עתיד מעורפל ומאיים. שינוי הוא דבר מפחיד, בעיקר כאשר לא ברור לנו מה יהיו השפעותיו הישירות והעקיפות על חיינו. גם בטיפול פרטני, נאלץ המטופל לוותר על תפיסות ואמונות קודמות, להניח לתהליך לקרות, להתמסר לאי הידיעה. בטיפול זוגי, מן הסתם, התהליך מסובך עוד יותר, שכן מדובר בחרדות, אמונות ותפיסות של שניים, ובמסת התנגדות גדולה יותר. לפעמים, כשמבינים מניין באה התקיעות, קל יותר לשחרר אותה. כרגע, למרות משבר האמון, כל אחד מכם סומך על השני שיטרפד את התנועה קדימה. מאחר ואת זו שפנית לכאן, אוכל להמליץ לך לנסות לסגת מעמדה מתבצרת, לסמוך על המטפל שלכם, ולא לפחד. המשפט "אל תהיה צודק - היה חכם" עובד יופי גם כאן. בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך. ציינתי כי המטפל סבור כי בשלב זה אין לחפור בעבר אלא לנסות לפרוץ קדימה. (כמו שאני חושבת) אך בעלי הוא זה שמתבצר, ולא מוכן להרפות מהעבר למרות מה שהמטפל אמר. הוא גם אמר שהוא לא מוצא כל טעם להמשיך בטיפול.

התוכן נמחק

הפורום לא מיועד לפירסום של בלוגים אישיים שמכילים בתוכם תכנים פורנוגרפיים.

שירז יקרה, במשך מספר שבועות את חוזרת ומפרסמת כאן את הבלוג שלך. עם כל הכבוד לחופש הביטוי, גם אני מוצאת טעם לפגם בפרסום העצמי שאת עושה לעצמך ולתמונותייך באמצעות הפורום שלנו. מי שמאד ירצה, ידפדף לאחור ויוכל למצוא אותך. אנא, חפשי במה אחרת לפרסום. בברכה ליאת

אוף... כמה דברים אני לא מבינה במה שקורה איתי... !!! אז הנה עוד משהו שאני מנסה לברר כי הוא מטריד אותי... אני אתחיל בזה שאני במצב נפשי קשה, דווקא השנה ושנה שעברה אני עושה עם עצמי משהו - שירות לאומי (אני דתיה) למרות שמאוד קשה לי... אבל המצב הנפשי שלי על הפנים וכרגע אני לא בטיפול... (דבר שבשירות לא יודעים...אבל אני דווקא מתפקדת בשירות אז עדיף גם שהם לא ידעו... אי אפשר לדעת מה תהיה התגובה שלהם על זה שאני לוקחת כדורים כבר שנתיים ושהייתי אצל פסיכיאטרית וזה...) היו לי פעם הרבה קטעים של ניתוקים... זה היה ממש מפחיד... עכשיו זה כבר לא כל כך קורה, אבל נראה לי שאני עדיין חיה קצת בחוסר וודאות... כאילו קורה לי הרבה פעמים שאני לא בטוחה אם דברים היו באמת או לא, וכששואלים אותי למשל איפה תלמידה מסויימת, אני מפחדת להגיד שהיא נפצעה ושלקחתי אותה למד"א יום לפני אז יכול להיות שהיא לא תגיע, כי אני חוששת שאולי סתם דמיינתי את זה, ואז היא תלך לברר ולשאול על שלומה, ולא יבינו מאיפה זה בא לי וישאלו אותי מה פתאום ומה אני ממציאה כאלה דברים... הקיצור בושות, ויפקפקו בי, ומי יודע מה יהיה... אני אח"כ רוצה לברר אם זה היה באמת כי אני בלחץ, אבל איך אני אברר? אלך ואשאל "תגידו לקחתי באמת אתמול את _____ למד"א כי היא נפצעה?" אוי... זה נשמע גרוע... מספיק שהמנהלת שאלה אותי בראיון איך קראו לבי"ס שעשיתי בו שירות בשנה שעברה וזה פשוט ברח לי מהראש! זה היה כל כך מביך... בטח היא לא הבינה מה נסגר... כל כך מסטולה... אני מנסה לחשוב על שאלות עקיפות או לדבר על זה, כדי להרגע אבל אני סתם מרגישה מטומטמת... ככה זה... אין לי כרגע עוד דוגמאות אבל זה קורה הרבה וזה ממש מציק! ולא נעים! מה זה ומה אני אמורה לעשות עם זה??! תודה מראש...

ערב טוב, לנתקים שאת מתארת יכולים להיות כמה הסברים, וכדי לדעת לאשורו במה מדובר מומלץ מאד לחזור אל הפסיכיאטרית שרשמה לך את הטיפול התרופתי, ולהתייעץ איתה. נראה שחלק גדול מהבלבול והנתק נגרם בעטיה של החרדה עצמה. זאת כבר סיבה טובה לחזור להערכה, ולהירגע. אני רוצה להזכיר לכולנו, שטיפול תרופתי אמנם מקל מאד, אך אין בו די, וחשוב ללוותו גם בטיפול שיחתי תומך, בעיקר כשמדובר בהחרפה במצב הנפשי. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום, רציתי לשאול לגבי מהות הקשר מטופלת-מטפלת. אני בטיפול כבר שנה, אני עדיין לא השגתי הרבה התקדמות בגלל הפחד שלי להתקרב, לתת אמון, ולהתמסר. טוב לי עם המטפלת, ונורא רוצה שהיא תעזור לי, אבל אני תמיד דוחפת אותה. למשל, אני מאוד מחכה לפגישה, אבל כשמדברים על הטיפול, אני אומרת לה שאני שונאת את יום הטיפול ואת המקום. אני מאוד רוצה לפעמים שהיא תתמוך בי, כלומר חיבוק, החזקת יד אבל ברגע שהיא מתקרבת אני מתרחקת. לא מרשה לעצמי לבכות בפניה, ואם היא לוחצת נורא אני מבקשת הפסקה חמש דקות ויוצאת לחדר ההמתנה עד שאני נרגעת. למה אני לא מצליחה להיות אני בפניה?

שלום שרון, בשבוע-שבועיים האחרונים דובר כאן רבות על הקושי להתמסר לתהליך הטיפולי. נסי לדפדף מעט לאחור ולקרוא את מה שכבר נכתב בנושא. ככל הנראה, לאור ההיסטוריה הפרטית שלך, מצבים של קרבה ואינטימיות נתפסים כמאד מאיימים, ודרוש לך יותר זמן כדי לאפשר את ההתקרבות הזו מבלי להדוף. תני לעצמך את הזמן. בברכה ליאת

כמה זמן לתת לעצמי. אני שם כבר שנה. האם אפשר להשיג התקדמות אחרי שנה, או שצריך לעזוב אולי לנסות משהו אחר.!! החיים רצים, ואנשים רצים קדימה ורק אני יושבת לי במקומי, עושה הכל ב-EASY. מה את אומרת? כמה זמן לחכות שמשהו ישתנה בחדר הטיפול?

היי ליאת. יש לי 2 שאלה 1.מאז היותנו ילדים, הקטע של גוף, מין, אוננות, הנאה, יחסים עם בן זוג....וכו' נחשב למשהו אינטימי, ואנחנו לומדים לא לשתף אחרים בו. ופתאום בטיפול ובשיחות עם המטפלת צריך לחשוף את הכל, להיות "ערומים". איך אפשר לעבור את המחסום הזה....אני ממש לא מצליחה, וכל פעם שהיא מנסה אני אומרת שאני לא יכולה יותר, והיא נורא "כועסת" עלי, כאילו למה אני לא סומכת עליה.. איזו מין סתירה זו, כאילו להתחנך על משהו (שגם כאן אתם בכל השאלות לגבי אוננות בגיל צעיר, עונים שצריך להגיד לילד שזה משהו אינטימי ואפשר לעשותו רק בחדר הפרטי). 2. האם ההרגשה של בושה וגועל קשורה לחינוך שקיבלנו בנושא או שזה קשור לאירועים טראומתים בחיים.? תודה ושיהיה לך אחלה יום

ערב טוב, 1. יש הבדל גדול בין עירום ממשי, אוננות ויחסי מין, לבין סוג החשיפה הנהוג בטיפול. אמנם בטיפול אנחנו מדברים "על הכל", ועדיין מותר שיהיו לאדם כיסים של אינטימיות אותם הוא משאיר לעצמו. נדמה לי שהאנלוגיה שבחרת מחטיאה את רעיון הטיפול. כאשר אנחנו מ-ד-ב-ר-י-ם על יחסי מין, אוננות, או כל דבר אחר, זה עדיין שונה מאד מלבצע את הפעולה עצמה לעיני האחרים, אינך חושבת? 2. הרגשה של בושה וגועל מנושאים הקשורים במיניות יכולה להיות תוצאה של גורמים תרבותיים, משפחתיים, אישיותיים, וכמובן גם של אירועי חיים שונים. בברכה ליאת

ליאת, מרגישה כל כך פתטית להמשיך ולרשום לך. מה יהיה הסוף בינינו? אולי את יודעת כי אני לא... נדמה לי שעברת ליום א' (שביזות יום א') אולי אני טועה...בכל מקרה ההודעה עבורך. שבוע טוב

שלום לך U, איני יודעת מדוע את מרגישה פתטית לכתוב כאן. הרי בדיוק בשביל זה נועד הפורום. עם שאלות כמו "מה יהיה הסוף?" קצת יותר קשה לי, שכן לא ניתנה לי הנבואה. ולמה בכלל צריך לדעת את הסוף מראש? בעניין ימי התורנות, בימים הקרובים אורנה ואני נגבש החלטות לגבי חלוקת הימים, והודעה על כך תבוא בהקדם. ערב נעים ליאת

ליאת, יש לי מספר הבהרות: -להמשיך ולרשום לך... כל ההודעות שלי האלה...תודי שזה פתטי -מה יהיה הסוף בינינו ובעניין המשמרות אל תקחי את יום א'- שביזות יום א' :)לא? אני בבית חולה...יש לי אופציה להציק לך גם בבקרים:)

שלום אורנה... רציתי לדעת..את מקבלת אותי בחזרה כמו שאני ומי שאני..או שאת עדיין כועסת עליי, ותתעלמי ממני עוד פעם!!!! (הנה נשארתי עם אותו שם בשבילך, ובכדי לא ליצור בלבול נוסף בפורום).

שלום מיכל, אמנם היום אורנה לא תהיה כאן, אבל אין לי ספק שהיא מעולם לא הפסיקה לקבל אותך כמו שאת. אם תרצי את תגובתה האישית של אורנה, אנא עקבי אחר ההודעות בפורום. בימים הקרובים ייערכו שינויים בימי התורנות, והודעות על כך יבואו בהמשך. את ממשיכה להיות אורחת קרואה בפורום שלנו/שלך. בברכה ליאת

שלום מיכל, אני לא כועסת, ואין בי כל רצון להתעלם ממך. אני חושבת שעוררת דיון חשוב, וחילוקי דעות הם בדרך כלל חלק מדיון חשוב... אני מזמינה אותך לחזור ולכתוב אלינו (מבחינתי - עדיף בתור מיכל...). אורנה

באופן מוזר, דוקא קיבלתי השבוע תזכורות לכח שלי,לחיות שבי...וזה כאילו נשמט ממני באחת..מבלי שתהיה לכך סיבה.ואני שואלת את עצמי כמה (ולמה) בן אדם יכול להיאבק בעצמו.מצד אחד, אני מרגישה שאני עושה הכל,כל מאמץ,כדי לחיות ולהיות כפי שהייתי רוצה.ומצד שני כנראה יש משהו שאני עושה לא טוב.שגורם לי לשמוט הכל ולדרדר את עצמי בביטחה לתהום.כשיש לי את כל הסיבות והתנאים לא להגיע אליה..אז למה? יש לך הסבר לזה? את יכולה לחשוב אתי כאן?...אני מנג'סת לך? (חשבתי שכאן זה פחות מטריד כאילו..)

אני פוחדת שהפעם אפסיד את הכל....

שלום ויק, אני יודעת שאת פונה לאורנה, אבל קצת התבלבלו לנו הימים מאז שגדעון עזב אותנו. בקרוב שוב נתייצב על ימים קבועים. בינתיים, אוכל לבקש ממך לנסות ולשמור על הכוח והחיות גם נוכח נסיגות זמניות אל עברי פי פחת. את שואלת כמה זמן אדם יכול וצריך להיאבק בעצמו כדי לשרוד, ואני חושבת שכל עוד הוא חי. פשוט כי אין לנו ברירה. אישית - כמו שכבר אמרתי כאן - אני מאמינה שבסופו של דבר מגיע הרגע האחד בו אנו מבינים שהיה כדאי למרות הכל. נסי להחזיק מעמד ולהתחבר מחדש אל הכוח. ליאת

הי ויק, אני כאן. קראתי, אבל ליאת החרוצה הקדימה אותי... אני מאוד מתחברת לתחושה שתיארת, כאילו התנועה קדימה רצופה גם בדילוגים מכאיבים לאחור, בנסיגות שנחוות לפעמים עזות ועמוקות יותר מהתנועה קדימה. אני מצטרפת למילים החמות של ליאת, בדבר שמירה על הכוחות והנאה ממה שיש. שלך, אורנה

שלום דוקטור אני בת 25. יש לי בעיות מוזרות של התפרצויות וכעסים רבים לסובבים אותי. אם משהו לא הולך כמו שאני רוצה אני מתעצבנת, אני מקנאה לחבר שלי מאוד...מה שמוזר כי זה לא קרה לי עם אחרים, אני מחייכת רגע אחד...ואז יכולה להתעצבן בקלות ברגע השני. אבל אני נרגעת מהר ומצטערת על התנהגותי. יש לי מחשבות רעות על המוות...פתאום אני לא יכולה לחשוב שיום אחד אני אמות או משהו כזה...וזה מלחיץ אותי.....מה לעזעזאל יש לי?.....האם זו בעיה פסיכולוגית או פסיכית? אני ממש מוטרדת מההתנהגות הזו שאופפת אותי בשנה האחרונה. אני רוצה לטפל בזה...אבל לא יודעת מאיפה להתחיל וממה זה נובע [

שלום איילין, את מתארת התפרצויות כעס, שינויים תכופים במצב הרוח, מחשבות מטרידות על מוות - זה לא נשמע מוזר, אבל בהחלט נשמע מכאיב ודורש טיפול. אני מציעה בחום לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת לשיחת התייעצות ראשונית, שאחריה ניתן יהיה להחליט איזה טיפול נכון עבורך ומתאים למצבך. אל תהססי, זו יכולה להיות חוויה תומכת ומגדלת מאוד. בהצלחה, אורנה

לו רק ידעת כמה טוב לראות את שמך בפורום...אני מקוה שתהיי כאן שוב היום.אני כל כך עייפה, שאני באופן פתטי למדי מחפשת מנוחה בכל מקום אפשרי.חוסה בכל צל,תחת כל כנף אפשרית...אם רק הייתה בנמצא.גם השם שלך שמופיע בסגול בפורום הזה,הוא כנף...בשבילי.כמה עלוב מצידי. אני בטח עוד אכתוב כאן היום.לשרוד.

ויק יקרה, לא עלוב בעיני. לא עלוב כלל וכלל לחפש תמיכה ועזרה. אני כאן, והכנף הווירטואלית שלי כאן... החזיקי מעמד, אורנה

לפני כחודש עברתי אירוע קשה (לא אפרט מה האירוע). מאז במהלך היום אני מתפקדת באופן תקין, אם כי מרגישה די חסרת מוטיבציה ו"סוחבת את המחוייבויות הקודמות". אבל בלילות אני סובלת מסיוטים. סיוטים ברמה שהתחלתי לפחד מללכת לישון. בערבים, אני מנסה לעבוד, לשבת באינטרנט, לנקות את הבית - כלומר, לעשות הכל רק לא לישון. בסוף אני כמובן, ישנה, סובלת ומרגישה עייפה במהלך כל היום למחרת, וכך הלאה. בנוסף לסיוטים התחלתי להשתכר כלוט כדי לשכוח מהמציאות. לא בבית ולא בעבודה חס וחלילה, אבל באירועים חברתיים. הבעיה שאני חוששת שבעקבות התנהגות כזאת אני אשאר לבד, כי מי ירצה להמשיך להתידד עם מישהי שהשתכרה באירוע שהוא או היא אירגן כמעט עד אובדן הכרה? אני בטיפול פסיכולוגי, אבל אני מתלבטת אם לפנות לפסיכיאטר ולבקש טיפול תרופתי. אף פעם בעבר לא לקחתי תרופות נגד דיכאון. אז ההתלבטות היא כזאת א. האומנם טיפול אנטידפרסנטי יעיל בכלל במקרה של accute stress disorder? ב. נניח שאני אתמודד עכשיו עם הבעיה בעזרת טיפול תרופתי, אבל מה יקרה עם הסמפטומים אחרי שאני אפסיק לקבל את התרופות? ג. אני חוששת מתופעות לוואי של טיפול תרופתי. למשל, אני לא ממש רוצה להשמין. ד. אולי כדאי פשוט לחקות והכל יעבור עם הזמן? להתראות,

שלום abrushka, את מתארת מאמץ להימנע מחוויה רגשית מכאיבה, הן באמצעות ניסיון להימנע מסיוטי הלילה, והן באמצעות בריחה לאלכוהול. אני חושבת שבהחלט כדאי לבדוק לעומק את נושא הטיפול התרופתי. עם זאת, נראה לי לא נכון לעשות זאת בפורום פסיכולוגיה קלינית, אלא בשני מקומות אחרים: הראשון הוא הטיפול שלך, והשני הוא שיחת התייעצות עם פסיכיאטר. אני בהחלט מאמינה שיש לפסיכיאטריה מה להציע לך, וראיתי פעמים רבות כיצד הטיפול התרופתי תומך בטיפול הפסיכולוגי (ולהפך). מעבר לכך,אינני רוצה לחוות את דעתי על טיפול תרופתי ספציפי, מאחר וזהו אינו תחום המומחיות שלי. בתקווה להקלה קרובה, אורנה

.

גדעון שבת שלום מה ההבדל בין טיפול קוגניטיבי לאימון אישי? מה אתה חושב על אימון אישי? לדעתך לאדם הסובל מדיכאון וניסה תרופות וטיפול פסיכולוגי כמה שנים יעזור ללכת לאימון אישי? תודה מראש

שלום נתנאל, אני מניחה שהחמצת את הודעת הפרידה של גדעון מהפורום... לפני כשבועיים כתבתי תשובה לשאלה מאוד דומה, על ההבדל בין טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ואימון אישי. אני מציעה שתערוך חיפוש קצר בפורום, ותמצא אותה. דעתי האישית בנושא היא שאימון מתאים בעיקר לאנשים בעלי כוחות, שמעוניינים במעין "תזכורת" לגבי מטרותיהם האישיות והאופן בו ניתן להתקדם לקראתן. אני חוששת שהמיומנויות המקצועיות של מאמנים אישיים אינן הולמות טיפול במצבים רגשיים קשים (דוגמת דיכאון), ונראה לי נכון יותר לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת שמשלבים בעבודתם אימון אישי (ויש רבים כאלה). בברכה, אורנה

אורנה יקרה, אם הייתה לך מטופלת שהייתה מספרת לך שהיא התקשרה המון המון פעמים וניתקה, רק בשביל לשמוע את קולך כשקשה או רק מתוך פחד שקרה לך משהו, איך היית מגיבה? היית כועסת? מפסיקה את הטיפול? יכול להיות שהיית מקבלת דבר כזה בהבנה? ודה מראש ושבת שלום

פרח יקרה, אם מטופלת הייתה מספרת לי מה שתיארת, הייתי מדברת איתה על הכמיהה שלה שיהיה לה יותר ממני, ועל הדאגה שלה שאעלם מחייה. כל אלה הם סימנים להעמקת הקשר, לחששות שעולים כאשר הטיפול נוגע בתכנים יותר ויותר משמעותיים, לפחד לאבד את מי שאנו מרגישים כלפיו אהבה ותלות. האם את עצמך חשת כך כלפי המטפלת שלך? האם מה שאני כותבת מרגיע אותך? בברכה, אורנה

היי פרח.. את בדיוק תיארת מה שאני בדיוק עושה למטפלת שלי. אבל אורנה, סליחה, אי אפשר להגיד למטפלת דבר כזה. קודם כל, כי היא תגיד שהיא תרצה שאני אדבר ואגיד לה מה הרגשתי באותו רגע. למה לי להסביר לה את הצורך שלי בה, כי אני ממילא עוד אחת אצלה, עוד מטופלת, ועוד שיחה, ועוד שעה, ועוד XXX ש"ח..... אי אפשר אבל מבחינתי, היא התמיכה והעזרה.... ושמיעת קולה עושה לי רק טוב. והרגשת הבטחון, שהיא עדיין שם. אשמח אם תתיחסי במיוחד להרגשה שבתור מטפלת את מרגישה כלפי המטופלים עוד אחת, ועוד מטופלת להיפך מהמטופלים שמתייחסים למטפלת כאחת והיחידה. זה הרגשה ממש לא נעימה.

אורנה יקרה, כן, הרגיע מאוד. תודה. אני יכולה להזדהות אם מה שכתבת לי, הנושא של חרדת נטישה, תלות ודאגנות יתר מדוברים רבות בטיפול. תודה ושבוע טוב

הייתי רוצה לדעת מה ההבדל בין פסיגולוג קליני לפסיכוטרפיסט מבחינת ההכשרה הפורמלית ומבחינת שיטות הטיפול. תודה!

שלום R, זו הבחנה מעט מסובכת, משום שכל פסיכולוג קליני הוא פסיכותרפיסט (במובן שהשתלם בפסיכותרפיה במהלך לימודיו), אך לא כל פסיכותרפיסט הוא פסיכולוג קליני. מבחינת ההכשרה המקצועית, פסיכולוג קליני לומד תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, עובר 4 שנות התמחות (לפחות אחת מהן אישפוזית), ונבחן בבחינת מומחיות. פסיכותרפיסט הוא במרבית המקרים בעל מקצוע טיפולי (דוגמת טיפול באומנות) שהשתלם בפסיכותרפיה במהלך לימודיו, ו/או למד בנוסף בבית-ספר לפסיכותרפיה. כל זה לא אומר דבר על טכניקות הטיפול בהן משתמש הפסיכולוג הקליני או הפסיכותרפיסט. לכן, במפגש הראשון עם מטפל מומלץ לברר איזו הכשרה קיבל, ולאיזו אסכולה טיפולית משתייך. בברכה, אורנה

יש לי ילד בן 3 וחודש לפני כשמונה חודשים נולד לו אח (יש לו גם אח גדול בן 8) כשהתינוק היה בן חודש עברנו איתו ניתוח בראש ואחרי שלושה חודשים עוד ניתוח בראש ועוד שני אישפוזים ממושכים לאחר מכן בשל סיבוכים, אני ובעלי נעדרנו הרבה מהבית והילדים היו עם אחיות שלי וההורים שלי. אופיר בן השלוש שהה במעון וי"צו והתנהג בצורה נוראית הרבה כעס ,אלימות פיזית ומילולית. אני חייבת לציין שהוא נראה הרבה יותר גדול ומפותח שיכלית וויזואלית מגילו. הוא הובחן בשירות הפסיכולוגי של העריה בעיר מגורינו והוחלט להעביר אותו לגן עיריה באמצע השנה, אני חשבתי שהקבוצת הגיל לא מתאימה לו ושמשעמם לו אבל נראה שזה מעבר לזה כי הוא ממשיך להתנהג באותה צורה .חשוב לציין שבבית קצת קשה איתו כשאומרים לו לא הוא צורח , זורק את עצמו על הריצפה ומשתולל אבל די מהר הוא נרגע כי הוא מבין שאנחנו לא מתרגשים ואני אומרת לו שזה בסדר לבכות אבל בגן זה יותר חמור ממה שהגננת מדווחת. מה עושים למי לפנות, בשל גילו הצעיר הבנתי שלא מאבחנים בגיל הזה.אשמח לקבל תשובה בהקדם תודה רבה רויטל

מקווה שאת עדיין לא מעוכה משבוע שעבר... את חסרה כאן!!

לא מעוכה כלל וכלל, חן חן...

אני מבקש לדעת את ההגדרה הרפואית של שקרן פתולוגי תודה .

שלום יוסי, עיון מהיר ב- ICD-10 (הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי לפי ארגון הבריאות העולמי), מעלה שאין אבחנה ספציפית כזו. האבחנות הקרובות ביותר עוסקות בהפרעות של הרגלים ושל דחפים, דוגמת גניבה פתולוגית. אתה מוזמן לעשות חיפוש מקביל ב- DSM (שיטת הסיווג האמריקאית), שניתן לאתר אותה באינטרנט. בברכה, אורנה

אין לי כח

ויק יקרה, ה'די' האינטנסיבי שלך מעביר הכל... שולחת לך כוח לעוד קצת מאמץ, עד ההקלה, אורנה

מפרסמים תמונה כמו בפורום ליד?

כדי שנוכל לדמיין אותם איך שמתחשק לנו :-)

גרמת לי לצחוק אל מול מסך המחשב

אורנה שחורת שיער. שיער באורך בינוני חלק. פנים שחומות, נמרצת, מבנה גוף רזה. מקפידה על לבושה. ליאת שער גלי חום (אולי צבוע) שמנמנה, גובה ממוצע, לא ממש מתייחסת ללבוש. גדעון שיער קצר מאפיר תסרוקת שמרנית קצרה. גובה ממוצע לבוש בחולצות מכופתרות לא ממש נועזות.

זה באמת מעצבן העץ הזה.... אין לו טעם....אין לו משמעות..מממש דבילי... וכשאני הצגתי נושא מאוד חשוב (הוידוי), אז כולם התנפלו עליי... לפחות היה שם על מה להתווכח....

מיכל יקרה, הבה לא נהיה כל כך רציניים. אני אפילו הייתי פותחת בהימורים. הקרוב ביותר יזכה בקופה. לצערי אורנה לא נתנה לנו אפילו קצה חוט לדעת האם היינו קרובים.

מצחיקונים! אם זו דרככם לאתגר אותנו לפרסם כאן את תמונותינו, אז זה ממש לא מצליח לכם... האמת היא שפסיכולוגים קליניים הם אנשים די פרטיים, שמבלים את מיטב שעותיהם ביצירת קשרים רגשיים אינטימיים, ופרסום התמונות שלנו באינטרנט נראה לא כל-כך מתאים. חוץ מזה - תמר צודקת, למה "לבזבז" טווח כל-כך עשיר, מרגש ומסעיר של השלכות... תמר כמובן צודקת בעוד משהו, אני באמת הכי יפה... ס-ת-ם... ס-ת-ם, לחלוטין סתם... אורנה

איך את יכולה להגיד שאת הכי יפה, עם שני הפסים האדומים האלה בשיער!???! אני הכי יפה! השמנמנה הקופצנית...

המון זמן אני כאן בפורום. מעולם לא עניין אותי איך נראים המנהלים.... גם עכשיו, כשהתעורר הדיון, הוא משעשע אותי, אבל אני לא מצליחה "לתפוס צד" אמא'לה. מה זה אומר עלי? הדר

אומנם הבטחתי לעצמי ולמשתתפי הפורום שלא אשאל שאלות או אתייעץ,כדי לא 'להתמכר שוב' לפורום,אך כעת יש נושא שמטריד אותי מאוד,והוא קשור לאחי הגדול; מצד-אחד מפריע לי ה'ירידות' הבלתי-פוסקות שלו עליי,ואני בד"כ מתעצבנת ועונה לו,ואז פורץ ריב בינינו (שלפעמים מעורבים בו גם ההורים),אך לפעמים גם אני מתחילה את הריב - בצדק - בכך שאני גם 'יורדת' עליו על דברים מעצבנים שעשה וכו'. כמו-כן מרגיז אותי גם שאחי לוקח כל הזמן את המכונית המשפחתית והוריי לא מתנגדים לכך(כיוון שכרגע שניהם לא נוהגים,אך אבי יכול לנהוג אם צריך),ואם אני צריכה את המכונית אני צריכה לבקש מספר ימים מראש,וגם זה לא מבטיח שאקבל אותה,ואחי בלי לשאול ו/או לבקש לוקח אותה לימים שלמים ואפילו למספר ימים בלי לשאול אם מישהו אחר צריך אותה,והם לא מתנגדים לכך.אומנם אני 'טיפוס ביתי' ואיני יוצאת כל הזמן,אך יש פעמים שאני חייבת את המכונית לסידורים שונים ואפילו לביקור אצל חברה שגרה רחוק וכו',ולא תמיד נוח להודיע מספר ימים מראש אם צריכים משהו,וחוץ מזה כשהוא לוקח לעיתים את המכונית ליומיים שלושה יש לנו רק את מס' הפלפון שלו כדי להשיג אותו,ואם הוא סוגר אותו אז בכלל איננו יכולים להשיגו (כי הוא תמיד 'שומר בקנאות' על פרטיותו ואיננו יודעים על חייו כמעט שום דבר). הבעיה היא שכל פעם שאני מנסה להסביר לו ולהגיד לו שגם אני צריכה את המכונית, ושהמצב לא יכול להימשך כך,כי זו מכונית של כל המשפחה ולא פרטית שלו,הוא מיד 'מתנפל עליי' בצעקות,וקורא לי כינויי גנאי כמו:'טיפשה' וכו' ומנסה ע"י כך לסתום לי את הפה; והבעיה העיקרית היא שהוריי משום מה,מאפשרים לו להמשיך במצב זה ולא דורשים שיסע באוטובוסים או שיקנה לעצמו מכונית-אם הוא חייב,ורוב הזמן הם לוקחים את הצד שלו,והוא יוצא מרוצה מהמצב,ואותי זה מתסכל נורא,כי אף-אחד לא מבין אותי,אחי לא צריך להתאמץ למצוא עבודה ולרכוש בכוחות עצמו מכונית-שישלם עליה ביטוח וכו',ובכל-זאת יש לו מכונית פרטית משלו,ואני לעומת זאת מרגישה מוגבלת-לא ניידת בלי המכונית,ואם אני צריכה להגיע למקום רחוק(שחייבים מכונית) אני צריכה בד"כ לדחות זאת ואפילו לא לחשוב על כך,כנ"ל לגבי מציאת מקום עבודה רחוק. וזה בלי לחשוב על גורם נוסף שמפריע לי מאוד,והוא שהוא לכלכן ואצלו המכונית הקודמת שהיתה לו בעבר נראתה כמו 'מיזבלה',ולצערי הוא הפך גם את מכוניתנו לכזאת וגם ל'מחסן' של דברים שאינו יודע אם לזרוק או לשמור,וגם זה ממש נמאס עליי. מה עושים במצב מתסכל כזה?כי פשוט נמאס לי!!!!!! מכל העיניין הזה. בתודה מראש, משתנה

משתנה יקרה, למרות שקראת להודעתך 'לא מבינים אותי', כשקוראים אותה אפשר לחוש הזדהות רבה עם התסכול שאת חשה. הבית אמור להיות "המקום הבטוח" שלנו, ומערכת היחסים הנוכחית עם אחיך אינה מאפשרת זאת. אני מרגישה שכדאי לעזור לך להתמקד בדברים שקשורים אלייך, ולא לאחיך. אני כותבת זאת משום שמאוד קשה לשנות אנשים אחרים (ולעיתים קרובות אנחנו משיגים בכך את ההיפך), אך לעומת זאת אנחנו יכולים להחליט לשנות דברים מסוימים בהתנהגות שלנו. אחת המחשבות שהייתה לי, היא שבמקום לעסוק בכך שהוא לא עוזב את הבית ונהנה מהמכונית המשפחתית על חשבונך, תוכלי לצעוד צעדים משמעותיים לקראת עזיבת הבית בעצמך. הלא אם תגורי בדירה משלך, ותנהגי במכונית משלך, לא יהיה כל-כך אכפת לך שהוא ממשיך ליהנות על חשבון ההורים... אני יודעת שמה שאני כותבת הוא בבחינת 'קל להגיד וקשה לעשות', אבל אני מציעה להתחיל לחשוב על הדברים מנקודת מבט של אחריות אישית על הנפרדות שלך. אני מאחלת לך הצלחה רבה, ותמיד שמחה לראותך כאן, אורנה

תודה, פחדתי שמה שכתבתי 'ישמע טיפשי' ו'ילדותי' ושיהפוך אותי עוד יותר ללא מובנת,ואני שמחה שבתשובתך הבהרת לי שזה לא כך. כזכור לך יש לי בעיה של O.C.D -שאיני מתרצת דברים בעזרתה,אך-מגבילה אותי מאוד מלמצוא עבודה,להתפתח,להיות עצמאית,ועד שלא אפתור אותה,לא נראה לי שאוכל להיות עצמאית-לפחות לא כמו שאני רוצה-לא לחיות עם ההורים,לקנות רכב וכו' והכי חשוב למצוא עבודה,ואני מקווה שכשאטפל בבעיה זו(בעתיד הקרוב)תחומים שונים בחיי ישתנו לטובה,האם את חושבת שזה אפשרי-שאפתור את בעית הO.C.D וש'אשקם' את חיי? או שאני סתם מפתחת ציפיות? בתודה מראש על תשובתך, משתנה

שלום אני בת 15 וחצי ויש לי לחץ וחרדה שקשה לי להתמודד איתם ביום יום. אני מטופלת על ידי פסיכולוגית וגם לוקחת פרחי באך ,רפלקוסלוגיה יש לי חרדת בחינות כרגע אני בתיכון כיתה י' וזה מאוד משפיע עלי לרעה אני ניגשת לבחינה ורועדת נהיית אדומה בפנים באזור החזה והצוואר (זה הכי מפריע לי ) כי זה גורם חיצוני שרואים , התכווצות בבטן כאבי ראש, דפיקות לב חזקות וכ'ו יש לי מחשבות מטרידות על ההסמקה וקשה לי עם זה ניסיתי כבר הכל.. אני מיואשת מהלימודים לא יודעת מה לעשות אני רוצה להצליח. גם אם אני מנסה לחשוב חיובי וללכת לעשות מבחן ולהרגיש יותר רגועה אני מקבלת ציונים שלילים.. אני מרגישה כישלון :( וחשוב לציין ששנה שעברה היו לי ציונים טובים מה עלי לעשות?! תודה .

אני יקרה, מאוד הערכתי את האופן הבוגר בו ניסחת את בעייתך. נשמע לי שאת מטפלת בבעיות לא רע בכלל - את נעזרת בטיפול פסיכולוגי ובטיפול אלטרנטיבי להפחתת המתח. אני רוצה לחדד משהו בנוגע לטיפול, ואולי כדאי שתשאלי את הורייך ואת הפסיכולוגית שלך בנוגע לכך. יש סוג מסוים של טיפול פסיכולוגי שמאוד עוזר במצבים של חרדה. הוא נקרא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, והוא מתמקד במחשבות ובהתנהגויות שלנו לפני ובזמן האירוע המפחיד (למשל, בחינה). אפשר לשלב אלמנטים ממנו גם בטיפול פסיכולוגי דינמי (שהוא הטיפול הרגשי המקובל), ואני מאוד ממליצה על כך. בנוסף, כדאי שתדעי שבשרות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל-אביב (ואולי גם באוניברסיטאות אחרות), ניתן טיפול קצר-מועד ממוקד בחרדת בחינות, וגם תלמידי תיכון יכולים להיעזר בכך. הטלפון שם הוא 03-6408505. את מוזמנת לחזור ולהתייעץ איתנו כאן, אורנה

מאיזה גיל אמורים לזכור את חווית הילדות הראשונה ? אני מניחה שאין לזה כללים אבל בכל זאת...

שלום שוב ME אכן, אין כללים. אני נוהגת לבקש ממטופלים בפגישות הראשונות להיזכר בזיכרונות הכי מוקדמים שלהם. יש מי שמצליחים להגיע עד גיל 2-3 (ומסייגים זאת: "לא בטוח אם זה זיכרון אותנטי או שסיפרו לי את זה"), ויש מי שמרחיקים עד גיל הגן או שנות ביה"ס הראשונות. חשוב לציין, שלעיתים נכנס לנושא ההיזכרות (והשכחה) גם הגורם המוטיבציוני. כלומר, יש חשיבות למידה בה אנו רוצים לזכור או לשכוח. ליל מנוחה ליאת

כלומר מנגנוני ההדחקה אצלי עובדים שעות נוספות?

שלום רב , אשמח לעצתכם - אני בת 30 . רווקה . מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי בעיה של השפלת עיניים , התחמקות , התנהגות "אחרת" ולא חופשיה בפני מנהלים שלי או אנשים אחרים בעלי השפעה בעבודה. זה מאוד מציק לי - דווקא לפני מנהלים אני לא חופשיה . בעבודה שלי אני מאוד חופשייה עם אנשים אחרים איתם יש לי אינטראקציה , ואפילו הם יאמרו שאני אסרטיבית, ממוקדת , חופשיה ומאוד לא ביישנית ... אני חושבת שלולא הבעיה הזו כבר מזמן היו מקדמים אותי ... (אני מאוד טובה בעבודה שלי. טפו .. טפו .. טפו ..) בנוסף לצרה הזו - יש לי צרה "חברה" - אני כבר עובדת מספר שנים בחברה בה אני נמצאת ומאז שהגעתי מאוהבת במנהל שלי - מבוגר ממני ובעל משפחה. אני באמת אוהבת את האיש הזה בגלל קיסמו וטוב ליבו אבל ברור שלא רוצה לעשות עם זה כלום. ושוב יש לי קטע מוזר - אני תמיד מתחמקת ממנו . אם אני רואה אותו - אברח לקצה אחר של המסדרון . אם יעבור לידי - אשפיל עיניים . אם ישוחח איתי - אתבלבל ואגיד שטויות. אם יחייך אלי - אבהל ואשפיל מבט. בכל מיני ארועים - אני בלחץ - איך להתנהג לידו. איך לשלוט בעצמי. כן. טוב . זה נשמע ממש פסיכי ... אבל זה עצוב לי וכואב לי - דווקא לבן אדם שאני אוהבת ומעריכה - אני לא יכולה להתקרב. (ואין לי שום כוונה להתקרב באופן רומנטי) ודווקא בקרב מנהלים - אני מתנהגת כל כך מוזר. איך יוצאים מזה ? למה זה קורה ? כל החיים שלי אני ככה ואני כל כך מנסה לצאת מזה. מה עושים ? אודה לכם מאוד על תשובתכם. אני. :-)

ערב טוב, הקושי בהתנהלות טבעית מול דמויות סמכות יכול להיות קשור לחוויות מוקדמות יותר עם דמויות סמכות בעברך (עפ"י רוב דמויות ההורים, אך לא רק). כדי להבין לעומק מדוע זה קורה, ומה בנוכחותן של דמויות אלה מצליח לשתק אותך, תוכלי להתבונן בהיסטוריה הרחוקה והקרובה שלך, ולחקור אותה במסגרת טיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינמית. אפשרות אחרת, שעשויה להביא לשינוי מהיר יותר, היא לפנות למטפל קוגניטיבי-התנהגותי או לסדנה לטיפול בחרדה חברתית, שם תוכלי לתרגל בצורה יותר מעשית התנהגויות חדשות במצבים מעוררי חרדה. בהצלחה ליאת

הי ליאת , תודה על תשובתך . :-) היכן מתקיימות סדנאות כאלה ? (לטיפול בחרדה חברתית...) אני.