פורום פסיכולוגיה קלינית

ידעתי שאסיים את היום הזה כאן שוב נפילה שוב היה רע כל היום הארור הזה התחיל ברע הבוקר הזכירו לי שמחר אזכרה של סבתא ועצוב לי ולמרות שעברו די הרבה שנים אני כל כך מתגעגעת אליה... נורא חסרה לי עצוב לי סתם חיים חרא.

שלום חן, אזכרה לסבתא אהובה לא חייבת להיות טראומטית. זו יכולה להיות הזדמנות למפגש משפחתי נעים, להתרפקות נעימה על זכרונות משותפים, ולדבקות בחיים שהעניקה לך - בדרך כלשהי - אותה דמות אהובה. מקווה שהיום את מרגישה טוב יותר. שבת שלום ליאת

בטח ימאס לך 'לשמוע'ממני,כי בזמן האחרון אני מרבה 'לבקר' כאן ולהשתתף,אך יש לי בעיה שאיני יודעת אם תוכלי לעזור לי בה,אך לפעמים עידוד קל יכול לעזור,בעייתי היא: שמצב-רוחי רוב הזמן מדוכדך ומתסכל ואפילו מייאש אותי,וכמובן שכלפי חוץ אני מסתירה זאת בצורה נהדרת ושאולי אף-אחד לא שם-לב לכך(בעיקר לא משפחתי הקרובה-שאותם איני רוצה לשתף בכך,כי נראה לי שהם ממילא כבר התייאשו ממני-אך איני מאשימה אותם בכך,ידוע לי שאני 'מקרה מייאש'),אך בפנים מתחוללת אצלי/רוב הזמן/ מעיין 'מלחמת התשה' שאני מפסידה בה בגדול,ואיני יודעת עוד כמה כוחות ישארו לי כדי להמשיך ככה,ולכן יוצא מצב מגוחך שכשאני עם אנשים אני 'מציגה' יפה,וברגע שאני שניה לבד אני מיד יכולה להתחיל לבכות או לפחות להעלות דמעות בעיניים,ולהסתיר זאת,ע"י כך שאני שמה את השיער שיכסה קצת את העיניים-ואני בד"כ מצליחה לשמור שלא ישימו -לב לכך,כי כל אחד מרוכז בעצמו (שזה טבעי),וכמעט ולא יוצא לדבר ממש אחד עם השני עם מבט לתוך העיניים(כוונתי במשפחה הקרובה,בעיקר)-אז לא רואים זאת,כי בעיניי בכי זה סימן לחולשה,ואסור לי בשום אופן להראות חלשה,כי תמיד כשאתה חלש 'דורכים עלייך'(וזה תקף לכל מקום ומצב). בטח תחשבתי כעת שאני 'מתפלספת' ושאם איני 'נשברת לגמרי' אז מצבי הפנימי (הנפשי)אולי אינו גרוע כפי שאני מציגה אותו,אך חצערי הרב,מצבי אף הרבה יותר גרוע ממה שאני מתארת,ורק המחוייבויות המיידיות שיש לי- מחזיקות אותי. אני יודעת שבחיים לא אזיק לעצמי גופנית- כי איני מסוגלת לכך וגם אולי כי יש לי תמיד תקווה כלשהיא(אפילו בתוך הייאוש העצום),אך מפחיד אותי שנפשית מצבי לא ישתפר ואכנס לדיכאון עמוק ולא אוכל לממש שום תחום בחיי ולהשיג אף מטרה(מהמטרות שהצבתי לעצמי,אך לא יישמתי) בחיים. מצטערת על ה'השתפכות' שהיתה לי כעת ,אך תחושות אילו (ועוד רבות כאילו) מעיקות עליי מאוד,ולא נותנות לי מנוחה,ומצד-אחד לשתף זה עוזר לי(כשאני מדוכדכת-בעיקר), ומצד-שני אולי תוכלי קצת לעודד אותי או אפיו לחשוב על פתרונות אפשריים שאני לא חשבתי עליהם(חוץ מטיפול פסיכותרפי-שכבר הצעת,שעליו כבר חשבתי,ובקרוב מאוד אולי איישם זאת-איני רוצה לפרט כאן-מסיבות ברורות). בתודה מראש, משתנה

משתנה יקרה, את מתארת לולאה הרסנית של דיכאון ובדידות, כאשר מחד, את עושה מאמצים להסתירה ממקורות תמיכה אפשריים, ומאידך, נעצבת על כך שאת נשארת כל כך לבד. ההסתרה מכבידה פעמיים: גם כגוזלת אנרגיה שממילא אינה בשפע, וגם מרחיקה ממך סיוע אמפתי אפשרי. התחושה כאילו אסור לך להיות חלשה ונזקקת (כי אז ידרכו עליך) מתרחבת כנראה גם אל מחוץ לגבולות המשפחה, וכדאי מאד לפתור אותה במסגרת טיפול פרטני מעמיק. אני מזמינה אותך לקרוא את פנייתך שוב, ולנסות לזהות אמירות נחרצות-גלובליות-שליליות ביחס לעצמך וביחס לעתידך. ("מצב-רוחי רוב הזמן מדוכדך"; "הם ממילא כבר התייאשו ממני"; "תמיד כשאתה חלש 'דורכים עלייך'"; "לא אוכל לממש שום תחום בחיי ולהשיג אף מטרה בחיים"). אלה אמירות הרסניות שצריך וניתן לשנות. הן מכתיבות התנהלות תבוסתנית ומייאשות. נסי, לפחות בתור התחלה, לסלק את סימני הקריאה בסופן של אותן אמירות, ולהחליפן בסימני שאלה, שיעודדו אותך לבחון את תוקפן לאור המציאות. בהצלחה ושבת שלום ליאת

ליאת את כמו 'קרש ההצלה' שלי, קראתי את תשובתך מספר פעמים ואת כ"כ צודקת במה שכתבת,באמת כבר נאמר לי היום שאם אחשוב חיובי אז יקרו לי דברים חיוביים וההיפך,אך יחד עם זאת ליישם זאת זה כבר עיניין אחר,ואני באמת מרגישה כמו שאת תארת,בתוך 'לולאה הרסנית...',ויותר נכון בתוך מערבולת בים סוער(שכפי שכבר הזכרתי בפורום זה- טביעה וכניסה בתוך מערבולות זה דבר אמיתי שקרה לי בעבר,ואני יודעת בדיוק איך מרגישים בתוך מערבולת-חוסר אונים,פחד וכו'). והדבר הכי נוראי זה שמרוב שאיני רוצה לקלוט שזה באמת קורה לי,אני מסתכלת על מה שאני כתבתי ועל מה שאת ענית ואומרת לעצמי שזו לא אני מי שכתבה אלא בחורה אחרת,שאותה איני מכירה,ואני מנסה 'לאטום' את עצמי מרגשות,ולפעמים זה קצת עוזר,אך לרוב לא. תודה, ושבת-שלום, משתנה

האם הזיכרון גם 'נפגע' כשנמצאים במצב-רוח מדוכדך או מהOCD ? האם יכול להיות שלא אזכור מתי והיכן בדיוק איבדתי חפץ(תכשיט) מסויים?וכשאני מנסה בכוח להיזכר, איני מצליחה בשום-אופן? והאם יש קשר בין מצב נפשי לגופני?(זה ישמע בטח 'דבילי' אך דווקא עכשיו(אחרי הרבה מאוד זמן שלא הפריעו לי החניכיים,פתאום הם החלו לדמם ולכאוב לי מאוד, האם יכול להיות לזה קשר למצבי הנפשי הירוד ולחפץ שאיבדתי? בתודה מראש, משתנה

לילה טוב ליאת, לא יודעת אם יש לי ממש שאלה או סתם צורך לשתף ולשמוע קצת ממך ומהמשתתפים. אני בטיפול שנתיים וחצי ועם המטפלת הנוכחית קצת יותר משנה. ההתקדמות שלי איתה הייתה מאוד מאוד גדולה ומהירה כשה"שיא" היה לפני חודשיים שאז ראו בי שינויים מהותיים וגדולים. כמובן ששתינו היינו מאוד מרוצות לנוכח השינוי אבל אז ובבת אחת (ממש בלי הכנה מוקדמת) משהו השתנה והמפגשים הפכו לכבדים וכמעט מכל מפגש יצאתי מתוסכלת ממנה והיא יצאה מתוסכלת ממני (זאת לא ראייה שלי בלבד אלא משהו שדברנו עליו). היא מצידה מנסה להבין מתי קרתה ה"נפילה" ולמה והדיון על כך גרם לי להבין שמה שהיא רואה כנסיגה, הוא בעצם התקדמות. פתאום הבנתי שסוף סוף הצלחתי להביא לפניה צדדים מאוד "כבדים" שלי ושלהביא אותם זה בהחלט השיג מצידי. הבעיה היא שהיא עדיין חווה את זה כנסיגה ובגלל זה שתינו מתוסכלות. חשוב לציין כשאני אומרת להביא אני מתכוונת לא למילים אלא להתנהגות. דברתי איתה על זה במפגש האחרון ולמרות שהפעם היא נסתה להיות איתי שם ולא רק לחקור את זה, עדיין יצאתי מתוסכלת ובתחושות ששתינו מדברות על שני דברים שונים. מצד אחד אני מבינה אותה כי השינוי ממש פתאומי ו"כבד" ומצד שני היא לא רואה את מה שאני רואה וזה שמצאתי מקום בטוח להיות בו פשוט אני... עם כל הכובד שבי...

הי דנה, קראתי את הודעתך אתמול ואיכשהו נשארת איתי לאורך כל היום... קצת היה לי קשה להבין מתוך דברייך את משמעות המילה "כבדים"- מדוכדכים? מיואשים? עקשניים? (אני בכיוון או בכלל לא?) למרות שכתבת על תסכול או בלבול שלך ושל המטפלת, הרושם שנותר בי בעקבות קריאת מכתבך הוא דווקא של ערפל המוסר מראש ההר, המאפשר לראות נכון ומפוכח יותר. אני איכשהו מרגישה שמחה בשבילך על המקום שמצאת בטיפול, על היכולת לעקוף את ידה הרודנית של הצנזורה הפנימית. על היכולת להתנהג בלי מילים. גם לי זו מרגישה התקדמות מיוחלת, גם אם אינני יודעת למה מובילה ההתנהגות החדשה. אולי שווה להיות בה מספיק זמן כדי לגלות, בלי לחוש תסכול, אלא פשוט לקבל את הדברים כמו שהם באים. קל להגיד, אני יודעת... אני באמת לא מתיימרת להבין או לדעת, לא בנושאי טיפול (שם אני ממש בחיתוליי) וגם לא בשום דבר אחר אם להיות כנה. אז קחי אותי בערבון מוגבל.. אני לא מכירה מספיק לא את הסיטואציה הספציפית ביניכן וגם לא אותך, לכן אני אומרת בזהירות- אולי זה כבר בתחום אחריותה של המטפלת. אולי אלה לא דברים שאת צריכה להיות מוטרדת מ"איך לסדר את הדברים שוב כדי שתרגיש טוב". אולי כאן זה הזמן לעבודה שלה עם עצמה לנטרל את הבלבול הזה שהיא חשה ולחשוב איך לקדם את הדברים. בין השורות היא נשמעת לי מטפלת מאוד רגישה והיא מצליחה ליצור איתך כנראה את המרחב לו את זקוקה.. אני מציעה שתקחי את הסטייט-אוף-מיינד החדש כהזדמנות להתנסות במשהו אחר ולבדוק מה קורה. באוירת שעות הערביים של אתמול בערב אומר רק ש..גשם ושמש הם מתכון כמעט בטוח לקשת.. אולי שווה להשאיר את החלון פתוח... שיהיה בהצלחה וסופ"ש נעים, ל.

דנה ול' יקרות, הדברים של דנה איכשהו מהדהדים לי גם את "הרצון לעוצמה" של ל'. איכשהו, בשני המקרים משהו ביכולת ההקשבה האמפתית נסדק, לכאורה, דווקא במקום של ההישג, של הטוב, של ה'בסדר'. קשה לי להעיד על מטפלים אחרים, אבל נדמה לי מניסיוני שלי, שקל יותר ופשוט יותר להכיל כאב וקושי, מצוקה ובלבול. כאשר טוב למטופל, טוב אמיתי וגדול, מתעוררת (בטעות! בטעות!) תחושת מיותרות ועודפות. כאילו הסתיים תפקידו של הטיפול עד לקושי הבא. במצבים כאלה עלולים להתרחש כשלים אמפתיים, אבל גם נסיגות. הנסיגות יכולות להגיע מתוך בהלה שמא הושגו יעדי הטיפול, והפרידה היא בלתי נמנעת. האם משהו בתחושת ה'כבדות' שאת מתארת, דנה, יכול להיות קשור לחרדה שמעוררת האפשרות של סיום ופרידה? האסוציאציות שעלו אצלי בהקשר של כובד, היו של עוגן, סלע כבד שקשה להרימו, משהו שלא נותן לברוח. נדמה לי ששווה לדון בכך בחדר הטיפול. מה את אומרת? שבת שלום ליאת

תודה על ההתייחסויות- נדמה לי שגם לי וגם למטפלת שלי היה ברור עוד אז בשיא שאנחנו רחוקות מפרידה. כן היו שינויים גדולים ומהותיים (עד כדי כך שהסביבה התקשתה להכיר אותי לא אישיותית ואפילו לא פיזית) ובכל זאת הדרך לטוב האמיתי והגדול הייתה ונשארה ארוכה (כבר עברנו את חצי הדרך ובכל זאת..). לפני המפגש האחרון חשבתי על הנסיגה כנפילה מהבועה שההייתי בה כשעברתי את השינויים והמכה שקיבלתי מהנפילה כאבה. כן השתנתי אבל עדיין אני לא שם. עכשיו כפי שכבר כתבתי אני רואה את המצב לא כנסיגה אלא כהתקדמות. משהו מהשינוי הוביל ליכולת שלי להוריד מסכות (גם בטיפול) ולבוא בשיא ה"כבדות" שלי לטיפולים. מה זה הכבדות שאלת ל'? באחד המפגשים המטפלת שלי הציעה לי "להשתמש" בה לא רק לצורך פתרון בעיות אלא גם כמעקה ואני אמרתי לה שאני מאוד כבדה, היא ענתה לי שאני לא מפחידה אותה.. כבר במפגש אחרי הרגשתי שהיא קרסה תחת העומס. העלתי את זה בפניה והיו דברים שהיא אמרה שהרגשתי אותם נכון. הכבדות הזאת שלי מאופיינת בהמון השלכות, התנגדויות ומה לא.. ברגע שאני נכנסת לחדר היא מרגישה בדיוק את מה שאני מרגישה וככה מתנהלת לה הפגישה בכבדות. (לפני המילה כבדות השתשמשנו הרבה במילה רייקנות). הכבדות והרייקנות היו תמיד חלק ממני (הרוב המכריע) הפעם הם גם חלק מהטיפול. תודה רבה ל' על תגובה החמה העלית חיוך על פני ,וכן, אני לא רק מחכה לקשת אני גם עושה משהו על מנת שהיא תגיע את החלון שלי כבר פתחתי :) חוץ מזה בתור חובבת חורף מושבעת נראה לי שמחכה לי סופ"ש מעולה שתהיה לכולנו שבת שלום

שלום ליאת, היום הייתה לי פגישה נורא קשה עם המטפלת. היום הסכמתי לדבר על נושא מאוד כאוב וישן לעומק, עם פרטים.....דבר שאני כבר דוחה הרבה זמן, והמטפלת הסכימה שנדבר עליו רק כשאני אהיה מוכנה. אבל היום באמצע הפגישה, וכשהייתי מאוד נרגשת, לא יכולתי לסבול יותר, קמתי ויצאתי מהחדר ואמרתי לה בדרכי החוצה שאני לא חוזרת יותר. עכשיו היא כבר התקשרה פעמים, והשאירה הודעה שהיא רוצה דבר איתי. אבל אין לי כוח לדבר.... ואני לא יודעת באמת אם אני יכולה לחזור. מה לעשות?? לקחת חופש קצת מהטיפול? לחזור ולהתמודד?? עזרי לי.

ערב טוב, היום עשית עוד צעד קדימה, ודיברת על נושא כאוב לראשונה. נסי לחשוב באומץ מהו הדבר שגרם לך לקום ולברוח. ל?מ?ה אין לך כוח? ל?מ?ה את חושבת שאינך יכולה לחזור? מה יקרה אם תצאי לחופש? האם הדברים ייעלמו להם חזרה לבטן? האם הם יפסיקו להתקיים בתודעה המשותפת שלכן? ומה קורה לך כאשר הדברים עברו מחזקתך אל התודעה המשותפת? אשמח אם תוכלי להשיב לפחות על חלק מן השאלות ולשתף אותנו. ליאת

בוקר טוב נכון שעשיתי צעד אחד קדימה, אבל זה צעד נורא קשה וצריך הרבה אומץ וכנראה שאין לי עדיין את האומץ לחזור לאירע ההוא. קמתי כי הרגשתי שעוד מישהו (המטפלת) שולט בי, היא לוקחת אותי למקומות שאיני רוצה לחזור אליהם בתת מודע. ואם אני אצא לחופש אז אני ארגע קצת, ואוכל לשלוט בעצמי, בעצבנות שלי ובמה שאני אומרת (חושפת) או לא חושפת. וכן הדברים יחזרו לבטן אפילו אם הם עברו "לתודעה המשותפת שלנו", כי בבטן הוא מקומם הטבעי. כלומר, אלו דברים שעברתי, חוויתי, ושום דבר ואף אחד לא יוכל לשנות דבר ממה שקרה. התאמצתי שנים רבות בלהחביא אותם, והם ישבו להם שם בשקט, אז מה תהיה ההתוצאה אם אני אשתף אחרים?

אמא שלי יצאה לפני כחצי שנה לפנסיה לאחר כ-20 שנה כמורה. מאז היא יושבת בבית ולא עושה הרבה, מה שהביא כנראה לדיכאון עמוק אצלה. היא טוענת שהיא מרגישה ריקנות וחוסר רצון לעשות כלום. כמו כן היא נהייתה רגישה לכל דבר קטן החל מרעש הכי קטן ועד דברים הכי טיפשיים שיש מעצבנים אותה. היא שלילית ופסימית לגבי כל דבר שמציעים לה כדי לצאת מהדיכאון. היא ניסתה ללכת לפסיכולוגית ,אבל לא הצליחה להיפתח ולכן היא שוקלת להפסיק -היא מרגישה זה לא עוזר לה בכלל. מה צריך לעשות? אנחנו (משפחתה) אובדים עצות... האם נכון ללחוץ עליה יותר חזק שתעשה משהו: כגון פעילויות שיצויאו אותה אולי מהמצב (היא רוב הזמן מסרבת לכל הצעה מאיתנו-בטענות טיפשיות ותינוקיות. אשמח מאוד לעצה! תודה מראש

שי יקר, דאגתך לאמא נוגעת ללב. יציאה לגמלאות היא אבן דרך בלתי נמנעת, שמחכה לכולנו בסיבוב. הפרישה ממקום העבודה מאותתת לנו שהסתיים עידן חשוב ומרכזי בחיינו, בו היינו יצרניים, מועילים, תורמים לחברה ולתקציב הבנק שלנו, פעילים, נחוצים, עסוקים. כיום, עם העלייה באיכות החיים ובתוחלת החיים, יותר ויותר אנשים צעירים בנפשם, נפלטים אל מה שנראה - לפחות ברגע הפרישה - כמרחבי אין סוף של שיממון וחוסר מעש. ברי המזל והבריאים מתעשתים במהירות, מבינים שנפתחה בפניהם הזדמנות לפרק חדש ומהנה בחייהם, בו הם יכולים להתפנות לתחביבים, לימודים, טיולים, וכד'. אנשים אחרים יכולים להיתפס לדכדוך, נסיגה וקושי להתמודד עם מרחבי הזמן שנפתחו בפניהם, וככאלה - הם הופכים פגיעים לחרדה ודיכאון. לבד מטיפול פסיכולוגי שיכול לסייע במצב כזה, יש חשיבות עצומה למערכות התמיכה הטבעיות, דהיינו, משפחה קרובה, משפחה מורחבת וחברים טובים. אם המשפחה והחברים ממשיכים להביע רצון וצורך *אמיתי* להיעזר בשירותיה כאישה כשירה ומתפקדת, יש סיכוי טוב שהיא תענה לאתגר. אין הכוונה ל'עבודות יזומות' או חוגים של קשישים (שכבודם במקומם מונח), אלא לציפייה אמיתית להיעזר בה ככוח חיוני שאין לו תחליף (עזרה עם הנכדים, עזרה בהסעות, בישול, עבודת ניירת משרדית, שליחויות וטיפול בעניינים מול הרשויות, ארגון פעילויות/פרוייקטים משפחתיים, וכיוב'. תוכלו, כמובן, להתייעץ עם הפסיכולוגית שלה, ולהעריך בעזרתה את מערך הכוחות והמשאבים הזמינים לה כרגע, ולהתארגן בהתאם. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

רציתי לשאול אותך מה תעשי אם המטפלת שלך באה אליך יום אחד בלי תור, סוגרת את החשבון שלה ומודיעה לך שהיא עוזבת, ושהיא לא חוזרת יותר. זה בעצם מה שבא לי לעשות, כי נורא קשה לי עם כל מה שעולה שם, ואני יודעת שהיא לא תסכים. היא לא תכריח אותי, אבל בקסם שלה היא תחזיר אותי. אני באמת רוצה לברוח אבל לא יכולה? אשמח לקבל את תגובתך בענין!!

נעמה יקרה, מאחר ואיני מאמינה בטיפול בכפייה, סביר להניח שבסיטואציה שאת מתארת לא הייתי עושה דבר, ומניחה למטופלת לנהוג כרצונה. נא ראי תשובתי לנ' (על שאלתה "למה אני ממשיכה ללכת?"). בברכה ליאת

היי נעמה, אני הייתי שואלת אותה מה היא מנסה להגיד. אני לא מכירה אותך, אבל הרבה פעמים פרידות דרמטיות כאלה הן ניסיון לבדוק עד כמה אכפת למטפלת מאיתנו. האם היא תוותר עלינו? תוותר לנו? לפעמים אנחנו עושים מבחנים כדי לדעת שהמטפל נמצא שם ולא נבהל מאיתנו. אם בכל זאת היא היתה רוצה לסיים- הייתי ניפרדת לשלום ומזמינה אותה לשוב אם וכאשר תרצה. לכל דבר יש את הזמן שלו.

נכנסתי לעדכן אותך שנפגשתי עם הפסיכולוגית.היא בסדר, אני דפוקה:) היה חשוב לי לשמוע שאיכפת ךה ממני ולו במעט.. לא ארשום הרבה משום שאני רושמת לך מהפוך.אני חולה עםחום, כל הגוף כואב...(אולי נדבקתי אמש מאורנה?) אמנם את לא רופאה אבל איך את מסבירה שאני חולה בתדירות גבוהה הידעת שישת וכניות בוקר רבות העוסקות בפסיכולוגיה? שווה להישאר בבית כל יום אולי בהמשך יהיה פרפר נחמד אם לא ארשום שוב תסיקי שיש לי את החיידק הטורף:) סופ"ש נעים שיהיה לך ומקווה שלא התעצבנת שבוע שעבר

מה שהיה בפורום שבוע שעבר הוא מביך ומביש בעיקר בשביל אורנה שנגררה מבלי יכולת לשים לך גבולות. שאלת למה בכל פעם זה קורה לך מחדש. זה קורה כי את לא מבינה מתי להפסיק

לא מביך ולא מביש! הפורום ממלא פונקציות וצרכים שונים לאנשים שונים וזה בסדר ולגיטימי. אם קשה לך, משתתפת, לקרוא חלק מההודעות את מוזמנת לא לקרוא אותן. זה גם בסדר. אין צורך לגרום לme להרגיש לא בנוח להביא לכאן את הקשיים שלה ליאת לא נגררת לשום דבר שהיא לא רוצה "להיגרר" אליו היא ילדה גדולה ופסיכולוגית מוצלחת ואם זה לא היה מתאים לה היא לא הייתה משיבה. אל דאגה. זו דעתי. שיהיה לנו סופ"ש נעים (אולי אם אקדים לאחל הוא ימהר להגיע..) ל.

קראת עד אחרון הענפים בעץ ואת מתלוננת? נו באמת... אגב לא ציפיתי שאת תשיבי על שאלתי...בשביל זה אני בטיפול-לא?:-)

ME יקרה, את באמת חולה הרבה לאחרונה, וזה עצוב. לפחות את מרחיבה את הידע הכללי שלך בענייני פסיכולוגיה :-) מאחר והאבחנות הפסיכולוגיות שלך לא תמיד 'מי יודע מה', הייתי ממליצה לך לעבור לערוץ הבריאות, ולהתחיל ללמוד על תזונה בריאה ועל המערכת החיסונית שלנו. במקומך הייתי עוברת לתפריט עתיר ויטמין C, דבש, בצל ושום. (במילא אין הרבה סיכוי שתתנשקי השבוע בגלל המחלה...) שמחתי לקרוא שהגעת לפגישה נוספת עם המטפלת שלך. אני מזכירה לך שאין כאן בהכרח מודל הידראולי, ואם היא נחמדה זה לא אומר שאת דפוקה. אני מאחלת לך רפואה שלמה, ושתחסלי את החולי אחת ולתמיד. סוף שבוע נעים ליאת

ליאת בוקר טוב(רק חולים ערים כל כך מוקדם בשבת אה?) ראשית בקשר לדפיקות..זה היה בצחוק. אני לא דפוקה. נו אז הטיפול עזר? ליאת איזה נשיקה ואיזה טלויזיה בקושי הצלחתי לדבר וגם לא להגיע ללפטופ.מסתבר שרשמתי פה עם ניצני המחלה..יש לי שפעת .הרופאה דווקא המליצה על אקמול סירופ לשיעול ומנוחה.ממקווה שלא חטפתי הרעלת אקמול.האמת לא יודעת איזה כאב יותר נסבל פיזי או נפשי מעניין אם ראית השבוע את התוכנית עשרת הדיברות זהו.אני חוזרת לנוח

שלום רב! כיצד מומלץ להכין את הילד (בן 4.5 ) בדרך הנכונה ביותר, לקראת לידת אחיו? תודה רבה

רביב יקר, אני שולחת שני קישורים למאמרים טובים בנושא. אם יהיו שאלות ספציפיות - אשמח לעזור. http://www.ha-lool.co.il/magazine/Article.asp?id=439 http://www.hebpsy.net/community.asp?id=27&article=340 שיהיה במזל טוב ליאת

שלום יקרים, השפעת הכריעה אותי, עם חום גבוה, צמרמורות וכל השאר... אני אנסה להשיב כמיטב יכולתי, וליאת הבטיחה להתייחס בהקדם לשאלות שישארו ללא התייחסות. לילה טוב, אורנה

אורנה יקרה, הרגישי טוב ונוחי קצת. חסרת ... ליל מנוחה ורפואה לילך

ומאחלת לך שתרגישי טוב. משתנה

אורנה יקרה, מקווה שתרגישי הרבה יותר בקרוב. דרישת שלום חמה ממני רשת

אחרי כמה זמן מטפל אמור לשקול שליחת מטופל שלו למטפל אחר מתוקף דשדוש ארוך מדי ואולי אפילו הרסני(חיים שלמים שנעצרים יותר מדי שנים לטובת המתנה לתוצאות חיוביות מהטיפול) למטופל בטיפול הנוכחי? אפשר לצפות להגינות כזאת ממטפל?

בוקר טוב 1. נראה לי שזה נורא תלוי, אין זמן אובייקטיבי, זה יכול להיות אחרי שנה או אחרי 5 שנים - אין לכל חוקים קבועים. כל טיפול שונה ממשנהו ולכן אין לזה מתכון. בטוח שתשובה של שנה ויום לא תרגיע אותך, כי מה שאתה שואל זה לא כמה זמן אלא האם הוא יעשה את זה או לא. 2. מנסיוני בטיפול, גם במצבך, יש פשוט להעלות את הנושא לשיחה. פשוט להגיד למטפל שנראה לך שהזמן עובר וכלום לא קורה או שאתה מרגיש שאתם סתם דשים וכו'. בהצלחה.. מו

שלום לאבוד, השאלה שלך משקפת חוסר הבנה בסיסי מאד בנוגע לטיפול, וציפייה לא ריאלית בנוגע לתוצאותיו. אדם הפונה לטיפול אינו מפסיק, ולו לרגע, את מהלך חייו, ואינו אמור לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לתוצאות הטיפול. האחריות על חיינו הייתה ונשארה שלנו, כולל האחריות לשיפור ושינוי. כשאדם פונה לטיפול פסיכולוגי, הוא בוחר לצרף אליו, למקטע מסויים ברצף חייו, אדם נוסף להתבוננות משותפת וחילופי דברים, מהם ילמד משהו על עצמו ועל הדרך בה הוא הולך. כאשר אנו מפקידים את חיינו ואת האחריות להם בידי אדם אחר, אנו הופכים אותו לשובה או סוהר בעל כורחו. קשה לשמר אהדה ואמון כלפי מי שמחזיק בנו כאדון, יהא הגון ככל שיהיה. בברכה ליאת

זה לא מתאפשר אחרת כבר המון זמן והלחץ שלי רק גובר

שלום, כמאמר הכותרת - איפה אני יכול למצוא מטפל קוגניטיבי, רצוי טוב? היכן בודקים?

http://www.itacbt.co.il/

שלום יעקב, האתר שעופר שלח הוא הכתובת המתאימה. בהצלחה ותודה לעופר ליאת

למה אני ממשיכה ללכת לפגישות למרות שהן כואבות? למה אני ממשיכה ללכת לפגישות, למרות שאין שום התקדמות? למה יש את הצורך ללכת למרות שאני יודעת שבסוף השעה אני אחזור להיות בודדה? למה אני מחכה ליום הזה בשבוע, למרות שאני יודעת שיהיה היום הכי קשה בשבוע? מאיפה בא הרצון הזה לחטט בעצמך, למרות שאת לא אוהבת את מה שאת שומעת? יש לי רצון להפסיק את הטיפול אבל אני לא מצליחה להגיד לה את זה, וכל פעם אומרת לעצמי "זהו, שבוע הבא"!!!

בוקר טוב.. לא בטוח שרק רע הפגישות עושות. סביר להניח ששכרן בצידן אחרת באמת לא היית הולכת. גם אם מה שהן היו עושות זה רק להפיג את הבדידות, גם אז סביר להניח שהיית מוצאת סיבה ללכת. טיפול זה כמו הילינד - לא ממש מרגישים במקום שדברים משתנים, זה לא כמו מסאג' ששריר תפוס השתחרר ועכשיו הוא בסדר. זה תהליך ארוך אך שמסתכלים אחורה פתאום רואים שמשהו השתנה, שהרבה דברים כן קרו אחרת. אני בעד לדבר על הכל בטיפול, משנות של טיפול זו העצה הכי טובה שאני יכולה לתת. לדבר על הרגשות כלפי הטיפול, על הקושי, הבדידות - הכל! לשאול יחד איתו/ה - למה אני ממשיכה ללכת לטיפול? זה מרענן ומשדרג את הטיפול - אני מבטיחה. מו

נ' יקרה, לא נותר לי אלא להסכים עם מו, ולנחש שמשהו טוב בכל זאת קורה לך שם, למרות הכל. יכול להיות שאת נמצאת בנקודת ה'אל-חזור', בה עוד לא מרגישים את הטוב, אבל גם לא יכולים לחזור אל נקודת הפתיחה, כי נגמרה התמימות. כי כבר לא תוכלי לסמא את עצמך בהכחשות ולומר: הכל אצלי בסדר. נסי 'לזרום' (מילה קצת מעצבנת שעברה זילות, אבל לפעמים, מה לעשות, היא הולמת את הנסיבות) בלי לחפש היגיון. אי אפשר שלא להביא לכאן את המשפט האלמותי "חכם השביל מן ההולך בו". אזרי כוח ליאת

אורנה יקרה, מה שלומך? מתגעגעים אלייך כאן... ישנוני - דרדס חובב שינה במיוחד. מסוגל לישון בכל מקום ובכל מצב. אז אולי בגלל זה ישנוני הבריז לפסיכולוגית שלו הבוקר? :-) :-(

אורנה יקרה מאוד, כמה אנשים מונה קבוצה טיפולית בד"כ? יכול להיות שיהיו רק 4 אנשים בקבוצה? (שמעתי על זה משהו היום) תודה, ישנוני

ישנוני יקר, כפי שבוודאי ראית, אורנה קצת חולה לנו, וכמו שהיא נשמעה לי היום בטלפון, עדיף שתישאר מתחת לשמיכה ותאגור כוח. קבוצה טיפולית בת 4 אנשים בהחלט נחשבת 'קבוצה', ויכולה לעשות עבודה נהדרת. סוף שבוע נעים ליאת

מישהי שאני מכיר, אח שלה התאבד לפני כמה שבועות. קשה לה עם זה מאוד ובשיחה אישית ב 4 עיניים הבנתי שהיא מעוניינת בעזרה מקצועית. האם היא יכולה לקבל עזרה מקופ"ח שלה? מה היתרון/חסרון בכך? הבנתי שזה לוקח זמן עד שהתור מגיע במקרה הזה. האם יש פסיכולוגים שמתעסקים במקרים מעין אלו ? או שכל פסיכולוג יהיה מספק לכך? {השאלה מבחינת התמחויות}. מה ער"ן מציעים? טלפונים של פסיכולוגים פרטיים ? או שיחה טלפונית שתעזור ? אשמח לקבל כל תגובה בנושא. חשוב לי לעזור לה לחזור לעצמה. גם המלצות על פסיכולוגים {במחיר סביר - למרות שאין לי מושג בתעריפים, ברור לי כי העסק יקר בפני עצמו} יתקבלו בברכה. תודה מראש.

בוקר טוב, יש כמה דרכים: א. דרך קופת החולים, המספקת בערך 10 טיפולחים בשנה שזה לא הרבה, ובהחלט לא מספיק במקרה אותו אתה מתאר. לאחר הסבסוד צריך לשלם מחיר מלא. תור יכול לקחת זמן - ואני לא הייתי מחכה. ב. שירותי הייעוץ של האוניברסיטאות - פתוח לקהל הרחב במחיר של בערך 200 ש"ח לפגישה, גם זה יכול לקחת זמן. ג. פסיכולוג פרטי. זה יכול לנוע מ 250ש"ח (אני יכולה להמליץ לך על כמה) עד 450 - זה הממוצע. במקרה שלכם יש פשוט לפנות ישר למטפל פרטי בכדי להתחיל טיפול מייד, אם היא מרגישה צורך בכך. התמחות - כל פסיכולוג קליני יתאים. אם תרצה המלצות, השאר מייל ואשלח אליך. מו

אלמוני יקר, כל הכבוד על הדאגה, הרגישות והנכונות להתגייס לעזרה. אובדן של אדם קרוב הוא אחת החבטות המכאיבות ביותר שהחיים יכולים לזמן לנו, בוודאי כאשר הוא מתרחש בנסיבות כאלה. לפעמים, מתוך רצון לסייע ולהקל, הסביבה מציעה לאדם האבל להגיע לפסיכולוג בהקדם, כדי 'להתמודד' עם האובדן. אני רוצה להזכיר לכולנו, שתגובות אבל הן דבר צפוי והגיוני במצבים כאלה, ואינן מעידות בהכרח על 'אי-ספיקה' או היעדר כוחות. מרבית האנשים מצליחים להתמודד עם אובדנים ולחזור בהדרגה לתפקד כרגיל. אתה מדבר כרגע על אבל טרי מאד, בן שבועות ספורים, ולכן יש להניח שאנחנו עדיין בשלב של פצע פתוח. כמובן שליווי של איש מקצוע יכול לסייע, והיא תוכל לקבל אותו דרך קופ"ח במחיר מסובסד. למיטב ידיעתי בקופות החולים לא חייב להיות תור ממושך כמו במרפאות בריאות הנפש. שווה לנסות. ער"ן מציעים בדר"כ מענה טלפוני חד-פעמי ואנונימי, שאינו יכול להבטיח (ככל שידיעתי מגעת) רציפות והמשכיות, לפחות לא עם אותה דמות טיפולית. פסיכולוגים פרטיים בהחלט יכולים לבוא בחשבון, ואם תשאיר כתובת מייל שלך ותציין באיזה אזור היא מתגוררת, נוכל אולי לסייע בהמלצות. אין צורך בהתמחות מיוחדת, וכל פסיכולוג קליני יוכל לתת מענה במקרה זה. בברכה ליאת

האם ישנה רשימה למוסמכים לטיפול בשיטה? או איך אפשר לבדוק לגבי מטפל מסוים? אודה לך אם תכווני אותי.

http://www.emdr.org.il/

תודה לעופר על המלצתו. זוהי אכן הכתובת. סופ"ש נעים ליאת

רציתי לדעת בבקשה. למה צריך בטיפול של התעללות או אונס להזכיר את פרטי הפרטים של האירוע? מה זה עוזר? למטפל ולמטופל עצמו? ומה יקרה אם אני זוכרת אבל לא מסכימה לשתף בפרטי הפרטים, האם זה יפגע בטיפול? לילה חם ונעים

פסיכולוג זה כמו רופא של הנפש. זה כמו שהולכים לגניקולוג והוא רוצה לדעת פרטים אינטימיים בכדי שהוא יוכל לעזור לך. הרי לא יעלה בדעתך להסתיר מרופא משפחה סימפטומים פיזיים והיסטוריה רפואית - הרי זה לא יועיל לכמה שהוא יכול לעזור לך. את יכולה לשאול בטיפול למה צריך את זה, תשאלי את המטפל, תגידי שזה קשה ותשאלי למה - ואני בטוחה שתקבלי תשובה מקצועית. מו

דינה יקרה, יש כמה גישות לטיפול בנפגעי טראומה, וגם אם יש להן דגשים שונים, מרביתן מכוונות לרמה זו או אחרת של עיבוד החוויה הטראומטית(בעיקר מהבחינה הרגשית). מאחר וכאן, בפורום, קצרה היריעה מכדי לפרט את כל הרציונל הטיפולי, אני מזמינה אותך להיכנס לאתר זה (השתדלתי להביא אותך לעמוד הנכון בתוך האתר, אבל מומלץ שיטוט יסודי יותר) ולקרוא עוד על הטיפול בטראומה, ועל החשיבות שבשחזור. http://www.macom.org.il/Topic_therapy.asp ברצוני להזכיר לך שהיכולת לבטוח באדם אחר, להתמסר לטיפולו ולהסכים להיחשף בפניו קשה מאד לכל המטופלים, וקשה שבעתיים למי שגופם ונשמתם נחבלו באכזריות. יש להצטייד בהרבה אורך רוח, ולא לדחוק בתהליך. בהצלחה ליאת

יש לי הרגשה שנמאס למטפלת ממני. הרגשה זו נורא קשה ואני לא יודעת מה לעשות איתה. למה אני מרגישה כך? -כי הטיפול אינו מתקדם. -כי אני לא מדברת הרבה. -כי יש הרבה שתיקות בפגישה. -כי שום דבר ממה שאנחנו מדברים עליו אני עושה אח"כ. -כי ברגע שיש לי אפשרות לבטל או לצאת מהפגישה מוקדם אני מיד עושה את זה. -כי אני שונאת את הכסא ההוא והחדר ההוא (ואת זה כבר אמרתי לה ואמרה שאין לה אפשרות לשנות את החדר אלא רק את מיקום הישיבה שלנו). -כי היא כל הזמן מסתכלת על השעון. אשמח לשמוע את תגובתך בעניין!!!

בוקר טוב, יכול להיות שלך נמאס מהמטפלת? לפעמים אנחנו מעבירים את האחריות, אבל אולי לך לא בא להיות שם? אולי גם את מסתכלת על השעון, שונאת את השתיקות שלה, היא לא מדברת הרבה וכו'. הדבר היחיד שאפשר לעשות במקרה כזה, למענך ולמען הטיפול - זה להעלות את הנושא לסדר היום בטיפול. להגיד שיש לך משהו חשוב להגיד ואת לא רוצה להעליב או לפגוע אך את מרגישה ש.. - וכו'. יכול להיות שתופתעי לשמוע מה היא תאמר, אולי פתאום תראי שזה קורה לך בעוד מקומות וזה משהו שהוא בתוכך ולא מחובר למציאות, מי יודע? אין טעם להישאר עם זה לבד, כי בשביל זה יש טיפול. בהצלחה.. מו

מיה ערב טוב, גם אני מצטרפת למו, וסבורה שצריך להעלות את הדברים בטיפול. הנקודות שמנית, אין בהן בדר"כ כדי לגרום למטפלת מנוסה לכעוס, להתעייף או למאוס במטופל שלה. מטפלים מכירים היטב את התהליך הטיפולי, מודעים לקשיים ולאבני הנגף המאיטים אותו, ולהתנגדויות על צורותיהן השונות. גם אני חושדת שאת משליכה עליה דברים ממקומות אחרים בחייך, בהם הרגשת שאת חייבת 'לספק את הסחורה' כדי שירצו בך או יאהבו אותך. אני מניחה שאת נמצאת מספיק זמן בטיפול כדי לדעת שההצצה בשעון אינה מעידה על שיעמום או מיאוס, אלא על ההכרח לשמור על גבולות המפגש. בברכה ליאת

אני יודעת שכבר אולי זה מציק ההודעות האלה..אבללל אני פשוט חייבת..כי זה המקום היחיד והתקווה היחידה שלי למצוא פיתרון ולנצח את העצב הזה ואת הכאב שיש בלב..אני לא יכולה להפסיק לבכותתתת )): בגלל זה עכשיו אני כותבת..כיייי אני מרגישה חנוקה כבר.. יש כל כך הרבה דברים שגורמים לי להרגיש רעעע..ומיום ליום אני מרגישה שאני פשוט נעלמת..כי מאוד מאוד קשה לי ככה..לא מספיק שאני סובלתת מבפנים ושרע לי ועצוב לי אני צריכההה להרות כלפי חוץ שהכל בסדר איתי ושאני הכי "מאושרת" בעולם..ואני לא יכולה כבר.. לא בא לי לאכול כבר ..ואין לי כח ללמוד..ולא בא לי לצאת..ולא בא לי לעשות כלום..וגם לא בא לי לבכות..אבל זה חזקקק ממני וזה הדבר היחיד שנשאר לעשות...למה הכל קורה דווקא לי? למה אני לא יכולההה פשוטטט להעילם וזהו..דייייי זה כבר מצב שאני לא יכולה לסבוללללל....והכיייי עצוב זה שאני לגמריי לבד לבד לבד...ואין לי עם מי לדבר..אפילו לא לספרררר כל מה שעובר עליי..אין לי את המישהו הזה אפילו שאני יגיד שעצוב לי וישאלו למה..פשוט ל-ב-ד.. אולי רק אנשיםםם שגם להם לא הכי טוב אולי הם יכולים להבין אותי.. אני כל היום רק חושבת וחושבת מה יהיה? איזה פיתרון יש? חושבת חושבת והכל סתם כי אני לא מגיעהההה לשום פיתרון.. אפילו שיש לי גם דברים טובים..עדיין רע לי..בגללל דברים אחרים כי אני רמגישה שהכאב שיש בלב לא יעלם לעולם וזה הכי מפחיד אותי שאני ישאר ככה כל הזמן בוכה.. )): מה יהיה? לא מסוגלת כבר... אין עם מי לדבררררר...אין עם מי להעביר את הזמןןן...אין סיבות לחיים אין כלום..אני פשוט חיה סתם..אני חיה כי אני מאמינה שאולי יהיה טוב בעתיד..אבל איךךךךךך כל החיים לא היה טוב איך פתאום יהיה.. )): מה נשאר ממני כבר..אני כבר לא צוחקת ואני כבר לא כלום...הכל מזוייף..

ילדה עצובה, קשה להיות לבד עם תחושות כאלה. (מניסיון אישי) האם אין לך אף חברה שאת יכולה קצת לדבר איתה? משפחה? למה את צריכה להראות לכולם שאת מאושרת? מותר לך גם להיות עצובה. לפעמים אנחנו חושבים שאף אחד לא יהיה מסוגל להבין את מה שעובר עלינו, אבל במציאות, כולנו חווים רגעים קשים, ויש אנשים שמסוגלים להבין שעצוב ורע וקשה, וכואב. אני לא יודעת בת כמה את, אבל נסי לחשוב על פנייה ליועצת בית הספר, אולי לרופא המשפחה. אפילו לפנות ל"ערן" (עזרה רפואית נפשית). בינתיים, אני יכולה להגיד לך שלפעמים לכתוב את מה שעובר עלייך יכול קצת להקל, לשחרר את מה שרובץ על הלב.... אם תספרי קצת יותר מה גורם לך להרגיש כך, וקצת יותר על עצמך, אולי אפשר יהיה לעזור יותר. מקווה שתמצאי את הדרך להקל על עצמך, לפעמים מספיק משהו קטן, כמו שיחת טלפון או פנייה לרופא/יועצת, כדי להתחיל בתהליך שיעזור לך להתגבר. אבל חייבים לעשות משהו, המחשבות ,מניסיוני, רק מקשות ומעייפות יותר. בהצלחה.

היי ילדה, קראתי אותך. אני שומעת שכואב לך.אי אפשר שלא לשמוע את מתארת תחושות מאוד קשות. בתור אחת שיודעת ומכירה היטב את התחושות האלה, ואף שרויה בהן בעצמי, חשוב לי לומר לך שפנייה לטיפול תרופתי+ שיחתי יכולה להפחית באופן משמעותי את הכאב שלך,אם כי יהיו נפילות גם במהלך התהליך הטיפולי,לא אגיד לך שלא... יש לי הרושם שאת זקוקה מאוד למישהו שילווה אותך בתקופה הלא קלה שאת נמצאת בה ואני מבינה שלא קל לך לשתף חברים/חברות , ואת מרגישה מאוד לבד, ונורא קשה בלבד . הייתי מציעה לך כן לנסות לשתף לפחות חברה אחת קרובה ואם לא חברה לפחות אדם קרוב שאת סומכת עליו אפילו מישהו במשפחה שלך אח/אחות/דודה . וכאמור ממליצה לך בחום לפנות לטיפול, מקווה שכך תעשי זה יכול לעזור לך. הלוואי שיוקל לך בקרוב. חן

אני לא יכולה ללכת לטיפול..כי יש כל כך הרבה סיבות למה לא..ו"ילדה גדולה" אני תמיד צריכה להיראות מאושרת כי אם אני יהיה עצובה אף אחד לא יביןןן יגידו לי שאני סתם מגזימה..ואיןןןן לי עם מי לדבר..לגמריי אין..היום למשל "חברה" שלי ראתה אותי וממש לא היה לי מצב רוח..אז היא אומרת לי "דיייי אני שונאת לראות אנשים ככה" ואז היא הלכה.. מבינים??? בגלל זה אני מחפשת דווקא במקום כזה כמו פורום או אתרים כאלה לדבר עם מישהו..כי פה יכולים אולייי להבין אותי.. )): אבללל אפילו פה אני לא מוצאת עם מי לדבר..משאירים לי תגובות וזהו..זה עדיין אל עוזר לי! אוףף..מה נסגר איתי):

שלום אורנה, היום הייתה פגישה קצת משונה עם הפסיכולוגית שלי. היה לי שבוע עתיר התרחשויות.. סחבתי רשמים קשים קצת לעיכול מהפגישה שעברה, בנוסף חברתי הטובה ביותר טסה לתקופה ארוכה מאוד לחו"ל והייתי שרויה בסוג של אבל, ובמקביל, היום הציעו לי הצעה נהדרת בעבודה שקשה לסרב לה, שמיד לאחריה נפגשנו, אני והפסיכולוגית. למרות שתכננתי להתלבט איתה על ההצעה המרגשת, איכשהו יצא שסיפרתי לה מה עוררה בי הפגישה הקודמת. היה לי נורא מוזר כי הרגשתי מלאת אדרנלין ומשוחררת אך סיפרתי על תחושות של נמיכות קומה וקושי להתקרב. משהו בפער הזה היה לי משונה מאוד. העלתי בפעם הראשונה את תחושותיי ביחס להיותי "מטופלת" ועל הקושי להישען ולהיזדקק, אך בלב הרגשתי מין קלילות כזו, כאילו אלה רק מילים. הרגשתי סוג של "עליונות", וככל שהיא ביקשה ממני יותר להסביר את הקושי להישען ולהיעזר כך ה"מאצ'ו" שבי התחזק. שיתפתי אותה בפגישה הזו בהמון דברים שבדרך כלל היו גורמים לי להתכווץ. הייתי גלוית לב לחלוטין לגבי כל מה ששאלה וגם לגבי מה שלא. אבל איכשהו יצאתי ממנה במין תחושת "גדלות" משונה. הרגשתי חזקה. כמעט כאילו "ניצחתי" אותה. הרגשתי שהיא פחות טובה ממני(אבל טובה במה?..) (אני מחייכת לעצמי, אני מגוחכת..) הפער הזה נורא מבלבל... הייתה בי תחושת עוצמה שדומה לכעס בכוח שיש בה, אבל בלי ממש לכעוס. הרגשתי שלא אכפת לי ממנה. שהצורך שלה לתמוך מצחיק אותי. הנסיונות שלה להבין לא נוגעים לי, והמאבק שלה במילים כדי לחלץ ניסוחים מדויקים מעייף אותי. כאילו אני צריכה להיות סבלנית כלפי המניירות הטיפוליות שלה. איך לפרש את כל "בעיטות הרוח" האלה שאני זורקת לאויר? אני בן אדם נעים ופייסני בדרך כלל, וגם בפגישה הייתי נעימה. מזמן כבר לא חוויתי אותי בצורה כזאת (ואיכשהו היכולת לחתוך ככה טיפה משמחת אותי. יש בה עוצמה והיא מביאה להתנהלות הבטוחה שכל כך הייתי רוצה בה). לא מצליחה להבין מה קרה היום... קצת זרקתי פה מילים על המסך.. סוג של פריקת רשמים (אין לי חברים שאוכל לשתפם).

הי ניטשה :-), מקווה שזה בסדר ששוב כתבתי לך :-] כמו שאומרים פה המון, וגם מנסיוני כמטופלת וגם את כבר בטח יודעת ש - מה שרשמת למעלה הוא נושא מצוין מצוין וחשוב להעלות בפגישה הבאה שלך. להחזיר את הרגשות והמחשבות הללו לשם, לחדר ההוא, עם כל הקושי, או הפחד או הבושה או מה-שלא-יהיה - הכי אפקטיבי שבעולם. אם רק תוכלי - הביאי אותו. בעצם, כמו שנהגת בפגישה האחרונה. תתני לעצמך לחזור על זה? ובכל זאת, תוספת קטנה משלי - כולנו בבסיסנו הקדום לא סובלים להיעזר בזולת (כי אז דברים יוצאים משליטתנו), כולנו כועסים כשמפרקים מאיתנו הגנות, כולנו לא אוהבים להרגיש נדחקים, הרי זה מאיים, ובשעת דחק מתנהגים כמו בשעת דחק... לב העניין הוא, שבמיוחד ברגעים שכאלה חשוב לבחון מה קורה (בטיפול), כי אז אפשר להביט לאמת ה"מפחידה" בעיניים. אלה אנחנו ש"מייצרים" מצבים רגשיים כאלה בטיפול ומתוכו, ומתוך ניתוח תגובותינו, עפי"ר גם בהקשר לעבר שלנו, ניתן להתקדם. האמת שמתגלה היא רק חלק מאיתנו, לא כל כולנו. חלק לא נוח שצריך להכיר. קודם כל להכיר. לא נוח עם דברים רבים ובוודאי, שגם כולנו לא אוהבים לגלות שיש בתוכנו תכונות ורגשות "לא חיוביים" ועוד דורסניים ובעוצמות כאלה שצצים כאילו "כך פתאום". ככל שלימדני הטיפול הטוב, בסופו של דבר דברים לא מבהילים כל-כך: מצד אחד - באמת בכל אחד מאתנו, כל אחד ואחד, יש בפנים, בעמקי העמקים, רגשות שנתפסים כ"שליליים", כביכול. לכל הרגשות הללו יש פוטנציאל להגיע למימדים עצומים מפלצתיים ממש: יהירות לבלי גבול, תוקפנות לבלי גבול, נקמנות לבלי גבול, כעס וקנאה וצורך לשלוט לבלי גבול ועוד ועוד. אני מניחה שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה להאמין שהם קיימים שם בעומק בצורה כזו. ומה לעשות, ככה הם קיימים... בכו-לם. לגלות אותם זה מפחיד מאד. לא כל אחד מוכן להיישיר מבט ולומר שיש בו מכל אלה. צריך הרבה אומץ ולא פחות חשוב, צריך להיות מוכן נפשית לקבל את קיומם שם כפי שהם ולא לדחות ולמחוק (כהגנה לא מודעת). מצד שני - השאלה החשובה היא מה מכל אלה ניכר בחוץ ביומיום הרגיל, כיצד צמחנו בבגרותנו, איך הוא האיזון, וכיצד הוא משפיע עלינו ועל היחסים עם הסביבה. ברגע שאנחנו נותנים להם את המקום שלהם ולא פוחדים כל-כך מנוכחותם ומקבלים אותם, נבהלים פחות, וניתן אף להשתמש בכל אלה למטרות הכי חיוביות. שיוקל ולא ילחץ, ונראה לי שאת בהחלט בדרך הטובה, וכמו תמיד - לאט אבל בטוח ;-) אשת האדמה

את גדולה!! איך עלית עליי שוב?! :-) ממש נעים שאת פה כאילו מחכה לי, ואפילו מזהה בלי שאזדהה זה הופך את הפורום ליותר מסתם פורום, לקהילה של ממש. תודה לך. היה לי מענין לקרוא את מה שכתבת. הייתי רוצה להאמין שדברים שקורים במהלך הטיפול לא בהכרח מעידים גם על דפוסי התמודדות מחוץ לחדר הטיפול. הייתי רוצה להאמין שהדברים שעולים בי במהלך ובעקבות הטיפול הם ספציפיים לאינטראקציה המסוימת הזו, לאדם המסוים שיושב מולי, לתנאי הקשר המיוחדים שנקבעו. אבל האמת היא ש"אני תמיד נשאר אני.."- ל. ניטשה, ברנר, same shit :) זה סוג של דילמה- אני יודעת שכדי שהיא תוכל להיות משמעותית לי וכדי שאוכל ללמוד ממה שיש לה להגיד אני חייבת להעריך אותה. היא חייבת לעשות לי משהו ברמה האישית. מצד שני, באופן אקראי נקבע שהיא המטפלת שלי. ואני לא בטוחה שזה תלוי בה אם ארגיש כלפיה משהו (אמון? חום? קירבה?)- זה סוג של קליק. משהו בשילוב של בחירת המילים, המבט, סגנון ההתנהלות.. אינני יודעת. אולי אני סתם קשה. ואולי זו לא באמת דילמה כי זה לא משהו שאפשר באמת להחליט לגביו לכאן או לכאן, אלא רק להמשיך ולשתף (גם בכוח) ולראות מה יקרה. איכשהו אני לא מרגישה כלום כרגע, ולא מרגישה רע ביחס לאמירות הכוחניות שלי מהמכתב הראשון. אלה לא "רגשות רעים" בעיני.הם ממלאים אותי כוח ותחושת יכולת. בכלל, לתחושתי גם "רגשות רעים" יכולים להיות אדפטיביים לסיטואציות מסויימות (לא בטוחה שבהכרח לסיטואציות של טיפול, אבל ניחא..). בפגישה הזו הרגשתי משוחררת לגמרי אבל במקביל הייתי מנותקת ממנה, ואולי גם ממני. זו לא הייתה סערת רגשות, אלא אדישות קרה. הרגשתי כלפיה מה שאני מרגישה לפעמים כלפי אנשים שהם לא לגמרי הסגנון שלי ולא כל כך "מדברים אליי". חוסר עניין. קור. קצרות רוח לפעמים. לא יודעת, אני מניחה שאפשר לייחס את כל מה שאני אומרת לעובדה שזו רק ההתחלה. מעניין אם גם לה השיחה הזו הייתה משונה כמו שהיא הייתה לי.. (יש רק דרך אחת לגלות..אשאל אותה!) גם לה אמרתי "לאט-לאט" בסיום הפגישה, שלא תדאג חלילה.. :-) ). אשת אדמה יקרה, תודה שאת כאן ומאפשרת לי לפרוק ולהתחבט (ואפילו מגיבה) חברתך הוירטואלית למכתבים הארוכים- ל.

וכאילו לא אמרתי מספיק... צצה עוד שאלה.. איך היית ממליצה לשלב את השיחות שלי פה בפורום במסגרת הטיפול? העלתי את נושא הפורום בפגישה שהייתה.. עכשיו כשאני חושבת על זה אולי הייתי צריכה לא לזרוק את זה לחלל ככה, אלא קצת לרכך אותה ואולי לשאול אם זה בסדר מבחינתה, ואם היא "מרשה"... רק לתחושה הטובה.. (היא המטפלת, אני יודעת.. אבל בכל זאת..). ניחא. אולי חלק מתחושת השעמום הייתה שהרגשתי שאני צריכה לעדכן אותה, והקישורים שעשתה בין הדברים שאמרתי בסיום הפגישה היו דברים שליאת כבר כתבה לי, אז לא ממש נפלתי מהכסא. לא שאני מצפה ליפול מהכסא כל פגישה :-) ... פשוט בעקבות הפריקה השבועית כאן אני מרגישה שהדברים שאני מעלה בטיפול הם פחות אותנטיים אולי.או פשוט יותר מעובדים אצלי מאצלה. אני לא אוהבת לספר את אותו סיפור פעמיים. ועוד פחות לשמוע אמירות שבעיניה מהוות איזו התקדמות או תובנה חדשה ובשבילי זה כבר שחוק. שוב אני קשה.. אבל איך "נכון" לשלב את הפורום והפגישות האמיתיות? ובכלל לא שאלתי לשלומך, אשת אדמה יקרה. מקווה שאת מחייכת, ל.

שלום ניטשה, ושלום גם לאשת האדמה, אפילו מבעד לחום ולשיעול, הדיאלוג שלכן רב-משמעות, רב-רבדים ומרענן... אני רוצה להוסיף (מאוד בקצרה הפעם - ראו חום ושיעול), שתחושת העוצמה שהתעוררה בפגישה ההיא (כשהניסיון שלה להבין נחווה פתטי), ותחושת העוצמה המתעוררת בעקבות השימוש בפורום (כמתחרה לה, כפרשן חד-עין המקדים אותה) אחת הן. ואני רוצה להחזיר אותך לשם, אל הקשר על כל גווניו, כולל גווני התוקפנות והעליונות והתחרות שאת מרגישה, והכמיהה שלך שהיא תשרוד גם את זה... אוסיף בסוגריים, שעמיתיי מנהלי הפורום ואני, יודעים היטב ש'לעשות פסיכולוגיה' בפורום זה דבר אחר לגמרי מלשבת מול מטופל ולהבין/לא להבין אותו שם, פנים אל פנים, בזמן אמיתי. אפשר לנסח תובנות מבריקות בפורום, ולפעמים זה מצליח גם בחדר הטיפול, אבל איכשהו זה רק חלק מהעניין... שלכן, אורנה

היי כתבתי פה בעבר על רצוני למצוא את אבא שלי אחרי 25 שנה, (אותו לא ראיתי מאז שהייתי ילדה בת 9). ציינתי שאני זוכרת שלאבא היו בעיות נפשיות ושהוא לא יכל להילחם על לראות אותי אחרי הגירושים, ואני מצטערת שפגעתי בו בהתנהגות שלי כי זה לא הגיע לו. אני רוצה למצוא אותו כי אני אוהבת אותו ורוצה להרגיש מה זה אבא שאף פעם לא היה לי. זה עוזר לביטחון. אז ככה, פגשתי אותו היום. חיכיתי לו ליד הבית שלו וראיתי אותו. הוא שאל מי אני אבל אני פחדתי שהוא יתעצבן, אם אני אגיד לו מי אני,ושאני אעלב, אז אמרתי לו השארתי לך מכתב ליד הדלת. (ובאמת השארתי לו ובו פירטתי עליי). בעבר שלחתי לו כבר מכתב, וייתכן שהוא קרא אותו והוא הבין על מה מדובר. אז הוא אמר "לא, לא, לא רוצה שום מכתב". אחרי שנעמדתי עוד כמה רגעים ואמרתי לו אם אפשר לקחת את המכתב בחזרה, אז הוא אמר: "את רוצה שאני אקרא למשטרה?" אז אמרתי "לא, לא, אני הולכת". והלכתי. אני מתארת לעצמי שהוא היה בהלם. אני מתכננת ללכת אליו שוב פעם אחרי תקופה מסוימת, והפעם ליזום יותר אומץ ולהגיד לו בפנים "אני הבת שלך, ואני זוכרת אותך, ואני אהבתי אותך וגם עכשיו אני אוהבת". וגם להביא לו תמונות שלי ושלו ביחד מהתקופה שהייתי קטנה. אני לא יודעת אם זה יעזור בכלל מפני שאני זוכרת את אבא שלי כאדם עקשן, ומאוד בודד וקצת מופרע ובגירושים הוא אמר שהוא לא רוצה לראות אותי. אבל אני רוצה לנסות עוד פעם, אולי יצליח לי. קשה קשה, אבל אני אנסה. אני מבקשת מאוד המלצות לפגישה הזו, איך לנסות לרכך אדם מבוגר אחרי כל כך הרבה שנים, איזה דברים להגיד, האם לספר על המשפחה, אולי מתנות להביא, ועוד המלצות. ולהכין אותי לקשת של אפשרויות. תודה.

אני מניח שאת מחכה לפגישה הזו של פנים מול פנים הרבה זמן....אולי את דווקא צריכה לעשות את זה בטלפון בהצלחה

שלום גלית, אני חושבת שזה קצת מסובך מדי בשביל האינטרנט... כל-כך הרבה כמיהה וכאב ותקווה ואכזבה הבעת בשורות שכתבת. אני ממליצה לך לקבוע מספר פגישות התייעצות עם פסיכולוג קליני. אפשר בהחלט לייחד את הפגישות לנושא הנוכחי. אני חושבת שאופציה כזו יכולה להכין אותך בצורה טובה לקשת האפשרויות. בהצלחה, אורנה

שלום לך אורנה. אני מטופלת כמעט שנה, אבל עדיין קשה לי להיחשף בפני המטפלת ואני אפילו לפעמים משקרת, או מחביאה פרטים קטנים. אני עדיין לא מוכנה להתמסרות הזו, להיות לגמרי חשופה ובידיים של מישהו אחר, למרות שאני יודעת שזה יעזור להתקדמות בטיפול. אבל ישנו צורך פנימי שאני חייבת להשאיר את דברי האינטימיים רק בשבילי ולא לשתף אחרים. וזה נראה לי לא עובד בטיפול פסיכולוגי. את הנושא הזה לא חשפתי אף פעם בטיפול, ואני לא יודעת אם אני אוכל בכלל. המטפלת מאוד נחמדה וסבלנית למרות ההתנגדות העזה שלי לטיפול. מה לעשות?

ומה את עושה כפסיכולוגית מול מטופלת שאומרת לך שהיא מחביאה ממך פרטים או משנה עובדות בכדי לא להיחשף? (נורא חשובה לי התשובה כאן) ולמה אני עושה את זה אם אני פניתי לטיפול בכוחות עצמי??

מלי יקרה, קשר טיפולי מפגיש אותנו בצורה מאוד חזקה עם קונפליקטים ישנים וחדשים סביב חשיפה, אינטימיות והאפשרות להינטש, ולפעמים באמת עושים 'שמיניות באוויר' כדי לא לגעת... במובן הזה השאלה שלך מאוד נוגעת ללב, משום שהיא משקפת את הקונפליקט בין חלקים שלך הרוצים ליצור עם המטפלת מגע אותנטי,לבין חלקים שלך שנזהרים ונשמרים לנפשם... זה בוודאי לא יפתיע אותך לקרוא שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא לנסות (באומץ ובנחישות), לפתוח את הדברים איתה. לגבי עצמי, כמו מרבית המטפלים, אני מנסה להקשיב לכל החלקים, ולעזור להם לגדול... לילה טוב, אורנה

שלום האם אפשר בבקשה לקבל הסבר פשוט על הקשר שבין גירויים חיצונים (כמו..חיבוק) לבין שינוי בהפרשת ההורמונים? (זאת אומרת, מהו בעצם התהליך הכימי המתרחש במערכת העצבים שלנו לאחר גירוי חיצוני) תודה

שלום גץ, מאחר ופעילות הורמונלית אינה בתחום התמחותי (ולמעשה היא קשורה קשר הדוק יותר לרפואה), אני מצרפת קישור מעניין שיכול להועיל. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3135477,00.html בברכה, אורנה

אשתי חווה התקפי פאניקה עזים לאחרונה בתדירות של כמה פעמים ביום. התופעה ידועה לנו מבעבר והיא החלה שוב (לפני שבועיים) טיפול תרופתי שאמור להשפיע החל מתוך שלושה שבועות. בינתיים לקחה שבוע חופש והשבוע חזרה לעבודה. עיקר הקושי בהליכה מהרכב לעבודה אחר כך קצת יותר טוב ובערב יותר טוב. כל בוקר היא רוצה מחדש להשאר בבית, אני לוחץ עליה ללכת לעבודה, ומשכנע אותה שהנה הצליחה גם יום קודם. האם אני עושה נכון? האם לא עדיף להתאמץ ולהלחם בהתקפים או שמא עדיף להאריך את החופשה עד שהתרופות ישפיעו?

שלום דוד, מאחר ואינני יכולה להכריע בשאלה הספציפית ששאלת מבלי להכירכם, אענה לך תשובה כללית בנוגע לחרדה: אחת הבעיות המרכזיות במצבי חרדה היא ההימנעות מהגורם מעורר החרדה, אשר יוצרת מעגלים הולכים ומתרחבים של הימנעויות. לכן, כדאי לעודד את אשתך להמשיך לתפקד עם ולצד החרדה. עם זאת, אין לשכוח שהיא אדם בוגר ואוטונומי, והיא זו שתחליט... בהצלחה, אורנה

היי! בעלי חולה במחלה שנקראת או סי די, (OCD) כשאני מסתכלת במחקרים בנושא אני כל הזמן נפגשת עם המושגים - "נרונים" ו "סרטונין". מה זה אומר? איך אני יכולה לעזור לו לקבל את החומרים האלו ללא תרופות? האם יש מזון מסויים שהוא טוב לכך במיוחד או ויטמינים מסויימים? אנחנו אנשים שלא נוטלים תרופות... אני מודה לכם מאד על העזרה... מולי

שלום מולי, נוירונים הם תאי עצב, וסרוטונין הוא סוג מסוים של מוליך עצבי המועבר בין הנוירונים. הסיבה שקראת עליהם במאמרים העוסקים ב- OCD, היא שהמוליך העצבי סרוטונין נמצא קשור לדיכאון וחרדה, והטיפול התרופתי במצבים נפשיים אלה משנה את משק הסרוטונין במוח. אני ממליצה לבעלך לפנות לטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי, או קוגניטיבי-התנהגותי, על-מנת להתמודד עם קשייו. זוהי דרך יעילה לאין ערוך מניסיון להשפיע על רמות הסרוטונין במוח באמצעות תזונה. בברכה, אורנה

שלום, אני מתחילה להתעניין בקשר לטיפול, אני סטודנטית ושמעתי על הטיפול המוזל באוניברסיטה בה אני לומדת. מהשאלה של ל. עולה כי הטיפול הוא לזמן מוגבל. איך זה הולך? הטיפולים במסגרת האוניברסיטאות תמיד מוגבלים לפרק זמן מסויים? איך נקבע משך זמן הטיפול? תודה, גילת

שלום גילת, בעיקרון כדאי לברר באוניברסיטה הנוגעת בדבר, משום שהכללים משתנים משירות פסיכולוגי אחד למישנהו. באוניברסיטת תל-אביב למשל, משך הטיפול אינו מוגבל בזמן. בהצלחה, וברוכה הבאה לשורותינו... אורנה

שלום, הטיפול שלי מוגבל לשנה אחת בלבד (בגלל מגבלות המוסד האקדמי בו אני לומדת). לפני שהתחלתי היה נראה לי שזה המון המון זמן כרגע אני כבר לא בטוחה. זה גורם לי לדחוף את עצמי קדימה מהר וחזק מדיי, מחשש ש"לא נספיק". אני מוותרת על "משחקים" של כעס, אגו, "בדיקת גבולות" וכל מיני דברים קטנים שעולים בי בבית אבל לא בטיפול. (המילה משחקים לא מתאימה כל כך.. אלה רגשות והתחבטויות קטנות שהייתי מרשה לעצמי לבטא אילו היה לנו זמן לזה). בטיפול אני ניגשת ישר לעניין- ישר למילים- ישר לניתוח מסודר של הדברים. מעבדת בבית את הדברים ומביאה ניתוח מסודר של הדברים. כאילו מנסה לעשות שיעורי בית ולהביא את עצמי כמה שיותר בצורה מסודרת למטפלת. ואולי זה רק תירוץ שלי.. ניסיון לא להביא את עצמי ולהיכנע בפני הגברת שלי. אינני יודעת... יחסי משיכה-דחייה ל"כניעה" מהסוג הזה. האם היא הכרחית בתהליך הטיפולי? האם עליי להתפרק מנשקי ולקרוס? זה דורש ממני קצת להתיילד.. האם ההתיילדות זו תחושה מוכרת? למה היא מתרחשת ומדוע היא חשובה (האם הכרחית?)? איך הייתם מציעים שאתייחס לטיפול שזמנו מוגבל? (לפעמים אני כבר עסוקה בראש בלהיפרד ממנה, לפני שהתחלנו באמת להכיר..) לילה טוב..(וסליחה על מפולת השאלות, לא הצלחתי להתאפק)

ל. שלום, ההתלבטויות והשאלות שאת מעלה נוגעות בנקודות חשובות מאוד בכל טיפול ובעיקר בטיפול מוגבל בזמן. דבר ראשון ברצוני לומר שהמעבר שעשית מלחשוב שזה הרבה זמן להרגשה שאין זמן מעיד שנכנסת לטיפול והשלת חלק מההגנות שלך. יש הרואים בטיפול של שנה כטיפול ארוך יחסית ולא חושבים על הסוף, העובדה שאת עסוקה בזה מעידה שזהו נושא משמעותי בשבילך ואולי משום כך קשה לך עם המשיכה שלך "להיכנע" ו"להתיילד". דברים אלו אינם חשובים כשלעצמם (אם כי יהיו כאלו שיטענו שכן), אבל הם חשובים כתמות וקונפליקטים מרכזיים אותם יש לעבד. הניסיון לבוא מוכנה מהבית נשמע כניסיון לא לאבד שליטה, אני מאמין שעם התפתחות הטיפול ועם פתיחת הנושא בטיפול תחושי פחות ופחות צורך בכך. שיהיה לך בהצלחה, ושוב נשמע לי שאת בטיפול שעובד, דרור

הצלחת קצת לעודד :) תודה! ולילה טוב..

שלום לכם, כיום אני עובד במשרה חלקית. קיבלתי הצעת עבודה טובה יותר במשרה מלאה במקום אחר. א. בימים אלה, אני בתקופה לא טובה בחיי מבחינה נפשית. אני לא יודע אם אני מסוגל לעבוד משרה מלאה, מבחינת משאבי נפש. א. אני לא רוצה להפסיד את שתי המשרות. האם תוכלו לכוון אותי? ב. אם אחליט בסופו של דבר לעזוב, כיצד כדאי לבשר למקום העבודה שאני מעוניין לעזוב? הם מעניקים יחס הוגן וטוב. רב תודות רוני

רוני שלום, קשה מאוד לייעץ במקרה כזה. מצד אחד נשמע לי מדבריך שמשהו בך אומר לך שלא תוכל לעמוד, מבחינה נפשית בעבודה החדשה ועדיף לך להישאר. מנגד אתה מדבר על כיצד לומר להם שאתה עוזב כאילו יש בך חלק שכבר השלים עם העזיבה. עצתי לך, נסה לברר עם עצמך מאיזה מקום אתה ניגש לכל אחד מהחלקים הללו. האם אתה רוצה להישאר כי אתה מפחד מהשינוי ונאחז במצב הנפשי. האם אתה רוצה לעבור כי אתה מפחד שזה רק תירוץ ולא היית רוצה לפספס הזדמנות שנראית לך חד פעמית? לאחר שתבדוק עם עצמך נראה לי שתוכל לגשת להחלטה חשובה זו בצורה רגועה יותר. לגבי כיצד לבשר להם במידה ותעזוב, אני ממליץ לעשות זאת בצורה כנה המדגישה את היחס הנדיב שלהם אך שמסבירה גם את הסיבות האמיתיות שבגללם החלטת לעזוב. מקווה שעזרתי, דרור

שלום, אני מטופלת אצל פסיכולוגית ודיאטנית בשל הפרעות אכילה. יש לציין שאני כבר בת 25, לא קטינה. לאחר שהגעתי למשקל היעד, חלה ירידה במצב, וכרגע אני 4 קילו מתחת ליעד. אני מספרת את זה כדי להדגיש שאני לא בסכנה רפואית. ועם זאת, הפסיכולוגית שלי התקשרה היום לאמא שלי ובקשה ממנה לוודא שאני אוכל ארוחת ערב. ולשאלתי- האם מותר לה לעשות זאת? מעבר לעובדה שזה פוגע באמון בנינו, וגורם לי לחשוב פעמיים לפני שאשתף אותה במצבי בעתיד, האם היא הפרה סודיות רפואית וקוד אתי? האם מותר לי לדרוש ממנה לשתוק? תודה רבה ושנה אזרחית טובה

אוסמופוליטן שלום, הנושא של מתי לפנות לבני משפחה ולגייס אותם הוא נושא חשוב ומרכזי. לרוב נהוג בחוזה הטיפולי להבהיר נושא זה ולהסביר באילו נסיבות ניתן לפנות למשפחה או לחברים קרובים. לרוב הפנייה נעשית כאשר יש מחשבה שישנה סכנה לאדם או לאחרים. ממה שאת מספרת עולה השאלה האם סוכם משהו כזה, האם הייתה פנייה בעבר האם אמא הייתה מעורבת בטיפול בדרך כלשהי והאם היא הודיעה לך שהיא עומדת לדבר עם אמא. כמו כן את אומרת שאת לא בסכנה כי את רק 4 קילו מתחת ליעד אבל את גם אומרת שיש הידרדרות, לעיתים התערבות במהלך ההידרדרות, ורצוי בתחילתה היא קריטית כדי לא להגיע למצב בו האפקטיביות של ההתערבויות נמוכה. אני מציע שתפתחי את הנושא עם המטפלת שלך ושתדברו על זה, זה חשוב. שיהיה לך בהצלחה, דרור

יש לנו חבר שלפני חודש איבד את אישתו באופן פתאומי, ממש נפטרה מול עיניו כשרק שעות ספורות לפני כן היתה בריאה לגמרי. הוא נותר לבש עם שני ילדים קטנים. כמובן שעוברת עליו תקופה נוראית והוא ניסה טיפול פסיכולוגי אך לדעתי לא היתה לו סבלנות לזה, הוא מנסה להאחז במשהו, יש לו את כל הסימפטומים של אבל, לא מתעניין בכלום, מרגיש שאין טעם לחיים יותר. הוא מנסה (וזה גם מה שהוא אמר לפסיכולוגית) לקבל תוכנית פעולה - מעין אסטרטגיה מה לעשות עכשיו (לא ברמה הפונקציונלית) כדי להחלים מהאבל. בכל מקרה עכשיו הוא מעונין לקרא ספרות על הנושא וחשבתי לשאול אם יש לכם עיצות לגבי ספרים על התמודדות עם השכול - רצוי שיהיו בשפה האנגלית. תודה לכל מי שיכול להמליץ.

מאת אליזבת קובלר רוס. ניתן להשיג את הספר בשפה האנגלית וכן בתרגום לעברית.

יש לה הרבה ספרים, לא מצאתי תרגום מדויק, האם זה במקרה on death AND dying או שמא life after death?

שלום לך ברצוני לברר האם יש גבול לכעס "נורמלי" כלומר מה המדד לכעס לגיטימי ומתי הוא הופך לפתולוגי. האם זה סובייקטיבי או אוניברסלי. במידה וקיים כעס פתולוגי, מה דרכי ההתמודדות והפתרונות למצב זה. חשובה לי תשובתך. תודה

שירי שלום, ב -DSM 4 , ספר המקטלג את הפתולוגיות הנפשיות למיניהן לא שמור מקום לכעס פתולוגי. עם זאת ניתן למצוא אותו בחלק מההפרעות כקושי לשלוט ולווסת את הרגש. כלומר כאשר אדם מתקשה לווסת את הרגש, מגיב באופן לא פרופורציונלי ומתפרץ והדבר מפריע או לו או לסביבתו אזי יש כאן חלק מהפרעה. לגבי שיטות טיפול ישנן כמה שיטות: השיטה הקלאסית, הדינמית תעסוק בניסיון להבין את מקור הכעס, מה גורם לאדם לכעוס. שיטה התנהגותית יכולה לעזור לשנות את התנהגות האדם על ידי למידת דרכים חדשות להתנהגות מול אירועים מכעיסים. השיטה הקוגנטיבית תעזור לאדם להבין ולחשוב אחרת על האירועים המכעיסים כך שיוכל להתמודד איתם. מקווה שעזרתי, דרור

האם זה שאיני ממש חוגגת בסילבסטר(בתור בחורה שיחסית,צעירה),למרות שרוב האנשים חוגגים,מעיד עליי שאני בחורה בודדה ומסכנה,שלא יודעת להנות מהחיים? זו בטח תשמע שאלה טיפשית - אך האם כל אדם מאושר יחגוג בסילבסטר? אני שואלת כי אני בזמן האחרון כמעט ובכלל לא חוגגת,אך מענייו אותי אם אנשים שכן טוב להם יצאו לחגוג בעיקר בסילבסטר. תודה ובברכת שנה אזרחית חדשה טובה, משתנה

משתנה שלום, אני חושב שלא כל האנשים שיוצאים שמחים, והיציאה שלהם לא מעידה על שמחה, לעיתים ההיפך. מנגד לא כל אלו שאינם חוגגים לא מאושרים. השמחה והאושר באים מבפנים ולא קשורים להתנהגות דווקא. אבל את שואלת בעצם מה קורה איתך. למה את לא מאושרת ולא בא לך לחגוג, ואירועים כמו הסילבסטר גורמים לך לחוש שכולם מאורשרים וכולם חוגגים חוץ ממך. וזה כמו שאמרתי לא נכון. שנה אזרחית טובה ומאושרת, דרור

שלום, לי ולרעייתי 2 ילדות (הגדולה בת 4.5). היום כאשר נכנסתי לחדר השינה שלנו בצהריים, ראיתי את ביתי הגדולה יושבת מול המחשב ומולה על המסך סצינת "אהבים" כחולה (נאלץ לפרט, סליחה: אישה שואבת בפיה זרע מפי הטבעת של אישה נוספת), רצתי אחוז אימה למחשב וסגרתי את הסרט מיידית, לקולות מחאת ביתי ("למה סגרת ?! אבא זה כל כך מצחיק, הייתה כאן אישה ששתתה מיץ מטוסיק של אישה אחרת, אני רוצה לראות עוד הפעם, זה היה ממש מצחיק" )זה נשמע מצחיק אבל אני ורעייתי בפאניקה טוטאלית שמא נגרם נזק כלשהו לילדה. בסה"כ, זאת הסצינה היחידה שהילדה ראתה. אייברים נוספים לרבות של גברים לא ראתה. האם אפשר להיות רגועים?? שוב, סליחה על השאלה.

מודאג שלום, ראשית, אני חושב שנהגת באופן טבעי למדי בסיטואציה הזו. אבל ברצוני להרגיע אותך ולומר שלדעתי לא נגרם כל נזק לילדה, ואת זה אפשר להבין כבר מהתגובה שלה ומההבנה שלה את האירוע. עם זאת ההמלצה שלי, בזמן הקרוב, כל עוד היא קטנה נסו להיזהר בחומרים אליהם היא נחשפת. כאשר תגדל, והיום קשה מאוד לשלוט לגמרי במה שהילדים רואים, נסו לדבר איתה, להסביר לה מה אלו סרטי פורנו ועל התמונה המעוותת שהם מציגים. כך גם אם תיחשף בהמשך חייה לסרטים כאלו תפישת עולמה את המיניות והאינטימיות לא תיפגע. מקווה שתמשיכו להינות ממנה, דרור

שלום דרור, האם לדעתך ניתן להיפטר לגמרי מקווים מסוימים של ההפרעה הגבולית? האם גם בעזרת טיפול טוב הם ישארו לעד? תודה

שלום לך, ההפרעה הגבולית היא הפרעת אישיות גבולית, וכאן גם הקושי היא נמצאת באישיות. עם זאת יש לזכור שלא צריך לשנות את האישיות כולה, רק את החלקים שמפריעים לאדם. ואם לא לשנות לפחות למתן אותם. טיפול טוב יכול להשיג משימה זו על ידי התמקדות באספקטים מסויימים למשל למידה כיצד לווסת את הרגש. באחד השרשורים מלפני שבועיים התייחסתי לנושא הטיפול המועדף בהפרעה זו וניתן לחזור לשם ולעיין. מקווה שעניתי על השאלה, דרור

הנה ההפנייה של דרור להודעה קודמת: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-670,xFT-606776,xFP-606843,m-Doctors,a-Forums.html קישור מתוך אתר "בנפשנו": http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/bpd-narrow.html ולהלן, ציטוט של פסקה מתוכו שנראית לי רלוונטית לשאלה: "בעזרת טיפול מתאים, איכות חייו של הסובל מההפרעה יכולה להשתפר לאין ערוך. הוא יכול לחיות חיים טובים בהחלט. הטיפול לא "יעלים" את תכונות האופי הבסיסיות של המטופל, וגם אין בכך צורך: המטרה היא ללמד אותו דרכי התמודדות בריאות יותר, שלא היו נגישות לו קודם לכן. זהו תהליך ארוך ולא קל, משום שעצם הידיעה שיש דרך אחרת לא פותר את הבעיה. אבל עם הזמן, ועם "אימון", ניתן להחליף מנגנוני התמודדות פגומים בכאלה שיהיו יעילים יותר, ולא יוסיפו נזק." מקווה שיהיו לעזר

אני לא יודעת מה לעשות כבררר... אני מרגישה רע רע רעעע כל כך עצוב לי..אין לי אפחד..אני מרגישה שאני לבד בעולם..מעולםם לא היה טוב לי..כל הזמן קורים דבריםםם שמשפיעים עליי מאוד..אבל בחודשים האחרונים זה כבר עבר כל גבולל אני מוצאת את עצמי לא מפסיקה לבכותתתת...אין לי עם מי לדבר...אין לי למי לשפוך את הלב..בגלל זה נכנסתי לפה כי אני כבררר לא יכולההה..עכשיו למשל זה כבר 3 שעות רצוף שאני בוכה..ואני לא יכולה להפסיק אפילו..הכאב שיש לי בלב הוא הכאב הכי גדול בעולםם.. ): נראה לי שאני בחיים לא יהיה מאושרת...ושאני לא ימצא בחיים מישהו שיאהב אותייי...אני פשוט לא יכולה כבר..אני לא יודעת מה לעשות אני מתחרפנת ככה..לבכות לבכותתת וכלום לא יוצא מזה הכל נשאר אותו דבר ואני אפילו לא יכולה לעשות כלוםםם בשביל לסלק ממני תעצב הזה..אני פשוט מוקפת בדפוקים..אתמולל אמרתי למישו שאני מריגשה רע ועצוב לי..מה הוא אמר לי? לכי תתאבדי! אני לא יעשה את זה!!!!!! כי אני לא רוצה לעשות את זה ואין לי תאומץ ולא נראה לי שאחרי זה יהיה יותר טוב.אני רוצה לחיות אבל לא ככה כי במצבי אני חיה בשביל כלום..אין לי סיבות כבר לחיים...אבל אני ממשיכה לחיות כי אולי בתוך תוכי אני מאמינה שיהיה טוב מתישהו..אבל מתי??????כמה אפשר לסבול ככה? אני לא יכולה לשבת עם אנשים כי ישר בא לי לבכותת זה יותר חזק ממני.. אני רוצה שיהיה לי טבו אני רוצה להיות מאושרת...אבללל כל החיים שלי דיכאון אחד גדול..וזה לא משהו שאני רוצה וזה לא אני בוחרת! זה פשוט ככה..מה אני יעשה?? איך אני ימשיך ככה? כי ככה אני לא יכולה כבר להמשיך.. מה אני יעשה עם עצמי? כלום לא גורם לי להרגיש טוב..אמרו לי לעשות דברים שאני אוהבת..אני לא אוהבת כלום כי כלום לא עושה לי טובבב.. ): רק בנאדם אחדד שאני אוהבת..יכול לעשות לי טוב..אבללל זה הכי בעייתי בעולם..כי אני מכירה אותו ויודעת הכל עליו..והוא לא מכיר אותי בכלל הוא לא יודע מי אני... זה סיפור ארוך איך מי ומה..איך אני ישיג אותו? )): כל מה שאני רוצה בחיים אי אפשר..הכל קשה ומסובך... אפחד לא מבין אותי...ועכשיווווו שאני ככה...לא יכולה להפסיק לבכות..ושאני כותבת את זה אני חנוקה מבכי אני פשוטטט אבודה לגמריי...כי קשה לי..אני רוצה לחיותת אבל אני כבר לא יודעת איך..אין לי כלום פשוט כלום! היחיד שאני יכולה לדבר איתו..זה הקירר )): אני הכי לבד בעולם...ואני הכי עצובה בעולם.. כל הדברים החומריים לא יעשו לי טובבבב..נפש זה דבר שצריך ל"האכיל" ככה קראתי באיזה מקום..אבל איךךך.. לא יכולה כבר ככה...

לילדה הכי עצובה שלום, את מתארת בצורה מאוד מרגשת את הכאב שלך. כאב שנשמע כבא ממקום עמוק, ואינו קשור רק לאירועים חיצוניים. אני שמעתי את הכאב שלך קשור בעיקר לתחושה שאף אחד לא אוהב אותך ויותר מכך שלאף אחד לא אכפת ממך. אני חושב שתמיכה באינטרנט יכולה לעזור במעט אבל נשמע לי שנכון יהיה עבורך לפנות לעזרה מקצועית ובעיקר לשיחות (פסיכותרפיה). ובכל זאת נקודה למחשבה, האם יכול להיות שקשה לך לצאת מהמקום הכל כך מוכר לך, הגם אם מכאיב לך, שבו את חשה שאף אחד לא אוהב אותך. ומשום כך מתקשה לנסות ולשנות את זה? חשוב לדעתי שתתיחסי לשאלה זו לא כאל האשמה, אלא כבדיקה עצמית של כוחות הקיימים בך והיכולים להביא לשינוי. מקווה שתוכלי להיעזר ולהביא את עצמך להיות שמחה יותר, דרור

שלום לך ילדה עצובה, אני לא יודעת בת כמה את, זה לא משנה, רק רציתי לומר שההודעה שלך נגעה בי, גם אני מכירה את תחושת הדיכאון הממושך ויודעת להגיד לך מניסיון שגם אנשים מאד קרובים לא יכולים תמיד להבין מה את עוברת עד שהם יחוו את זה בעצמם. יש תקופות בחיים שאין לנו מספיק שליטה על הסביבה שלנו. למשל, היכן אנחנו לומדים, עם איזה אנשים אנחנו נמצאים במגע וכו'. אני יכולה לומר מניסיון אישי שיש סיכוי טוב מאד שבהמשך דברים ישתפרו. זה כמובן חייב לבוא רק מרצון אמיתי שלך לעשות משהו עם המצב, כי אני מסכימה עם דרור שלפעמים אתה מרגיש הכי בטוח במצב המוכר לך, ובמקרה הזה זה עמוק בתוך הדיכאון. כל העולם אז לובש גוונים של שחור לבן. כל דבר קטן מפיל אותך. אני ממש ממש ממש ממליצה בחום לגשת לטיפול- שם מותר לך לשפוך את הכל, אל מול אדם קשוב אמפתי שנמצא רק שם בשבילך, ומקצועי, שיכול לעזור לך לראות מאיפה מגיעות כל התחושות הרעות האלה וככה לאט לאט להעיז ולחפש טיפה של אושר. מאחלת שלאט לאט תמצאי את עצמך יוצאת מהבור השחור. ותתעלמי מכל מי שאומר לך- "נו, מה הבעיה, צאי מזה כבר". זה לא עובד ככה לצערנו... בהצלחה!!!

אני לא יכולה ללכת לטיפול...ואני גם לא יודעת אם זה הכי יעזור..כי פשוט חסרים לי הרבה דברים והכיייי קשה לי זה שאין לי עם מי לדבר...אז אני יודעת שבטיפול אני יוכל לדבר ולשפוך הכל...אבללל זה לא נראה לי יעזור לי!! כי כשעצוב לי ואני בוכה אני רוצה שיהיה איתי מישהו באותו רגע.. ואני הכי סגורה בעולם..אני לא יודעתתת אם אני בכלל יוכל לדבר..כל החיים שלי שמרתי הכל בבטן וספגתי הכל..קשה לי לדבר ולהוציא הכל...כי אני כבר לא סומכת על אף אחד.. וגם אני כל הזמן בוכה בסתר ואני עצובהה מבפנים..ז"א למשל עכשיו להורים שלי אין מושג כל מה שעובר עליי...מבחוץ אני מציגה את עצמי בתור אחת שטוב לה...שמחה..ואני צוחקת והכל..אני לא מראה את זה שרע לי ועצוב לי..בנוכחות אנשים אני מאוד מאוד מתאפקת עם זה..ככה שלאף אחד אין מושג מה עובר עליי..ותאמת שזה גם לא מעניין אף אחד..אז ככה שגם אם הייתי רוצה טיפול ההורים שלי היו אומרים שהתחלקתי על השכל...אני לא באה ממקום כזה שמבינים אותי..אצלנו תמיד הכל צריך להיות מושלם.. ובגדול אני כבר מיואשת לגמריי...כי רע לי הכי בעולם..ואני לא יודעת מה לעשות עם זה..אני פשוט מוצאת את עצמי כל היום בוכה ומתחבאת שאף אחד לא יראה אותי בוכה.. אני לא מסוגלת ככה יותר..וחברים והכל..החברים שיש ליייי זה לא נקרא חברים! כולם צבועים אחד אחד...כולם מזוייפים...אין לי מישהו אחד אפילו שאני יסמוך עליו ושעצוב לי אני יוכל לדבר איתו.. והרעיון היחיד שעלה לי זה להשאיר פה הודעה..אני לא יודעת למה..אני לא מצפה שפתאום יהיה לי טוב בגלל שאני כותבת פה..וזה ממש לא מוריד לי מהלב כי עדיין הכל נמצא בפנים.. אבל אולי לפחות אני ידע מה לעשות עם עצמי?? כי אני כל היום עסוקה בכמה רע וכמה לא טוב ואני מנסה באמת שאני מנסה למצוא דברים טובים..ואולי אני גם מוצאת..אבל זה לא גורם לי להרגיש יותר טוב..כיייי הדמעות והכל מתפרץ החוצה.. שנכסתי לפה אמרתי פה יש גם אנשים שלא הכי טוב להם אז אולי אני יוכל לדבר עם כמה כי אולי הם יבנינו אותי..כי באנשים שאני מוקפת הם בחיים לא יבינו את זה..יגידו לי מה רע לך מה חסר לך יש לך הכל..אז אפילו זאת שהשאירה הודעה"ילדה עצובה אחרת" אם תראי את זה..אני ישמח להמשיך לדבר איתך.. אני לא יודעת מה לעשותתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת למה אף אחד לא מבין שאני במצב על הפנים..כי אני רוצה לחיותתת ואני חיה..אבל סתםםםםםם... )): מה אני יעשה?איך אני ימשיך ככה? אי אפשר ככה יותר..וזה לא סתם עוד תקופה..זה פשוטט כבר מלא זמן.. ואני חייבת לצאת מזה...אני מרגישה אבודהההה לגמריי...

הילדה הכי עצובה בעולם, אני שומע ומבין את הכאב שלך ואני מקווה שתוכלי להיעזר בפורום, לשמוע ולקבל תמיכה מחברי הפורום. את מתארת את חייך ככאלו שאין בהם שום דבר ושאת צריכה להעמיד פנים כלפי חוץ. הפער הזה נשמע כמכאיב מאוד ותורם לתחושת הבדידות. למרות זאת ואולי בגלל זה, את מתקשה לנקוט פעולות לצמצום הפער הזה ושיפור המצב שלך. אני חייב לומר לך שזה מובן לגמרי, זה לא פשוט לנסות להתמודד עם משהו כל כך יסודי. אבל עדיין אני מאמין שאת יכולה לעשות תהליך שיוביל אותך לחוש מסוגלת לבקש עזרה. ממש כפי שעשית בפורום. צעד שכזה יהיה משמעותי עבורך והוא כשלעצמו יוכל להוביל לשיפור וצמצום תחושת הבדידות. ערב טוב, דרור

דרור שלום, אתמול בבוקר פגשתי מישהו נחמד והחלפנו מספרי טלפון, בערב דיברנו כשלוש שעות והשיחה ממש זרמה וקבענו שניפגש. הבעיה שאני כבר מרגישה את התלות הזאת שלי בכל הגוף והנשמה. כבר מרגישה שאין קיום בלעדיו. שעכשיו תורו להציל אותי ממה שאני. אני מפחדת... אין לי כוח לתלות הזאת הכאב האין סופי הזה. אובדן העצמי. הפחד שזה ייגמר. החרדות ההיסטריות סביב בן אדם אחד ויחיד. זה כבר כואב לי וזה עוד לא התחיל. סיפרתי לו הכל - הכל עליי, בתקווה שיברח, שיגיד שזה יותר מידי בשבילו. שאני בדיכאון כבר חמש שנים, גרה עם ההורים, לא עושה כלום כבר שנים. ולא מתכוונת לצאת מהמצב הזה בקרוב. סיפרתי על המכות בילדות על ההתעללות הנפשית ועל אונס שעברתי. גם אמרתי לו שיש לי מחשבות אובדניות וכלום לא הרתיע אותו. הוא אמר שהוא מוכן שאני אסתכל עליו כמושיע, שהוא מרגיש שזה מה שאני צריכה והוא רוצה להיות זה שיוציא אותי מהמצב הזה. שאחר כך אני אלמד, אולי, לאהוב אותו בתור בן אדם, ברגע שאני אצא מהמצב ואתחזק ואלמד שרק אני יכולה להציל את עצמי ולא אף אחד אחר. הזהרתי אותו שאני נורא תלותית והוא יכול לסבול מקשר איתי. שאני יכולה להיות בלתי נסבלת. ... שבוע שעבר כתבתי לאורנה (איפה את ): ,שאני מחכה שיבוא כבר האחד שיציל אותי והנה הוא הגיע וזה מפחיד מידי. זה קשר שהולך להיות כל כך חולני וכואב. אני מרגישה את זה. אולי עדיף להימנע מהקשר הזה? הריי ברור שהוא לא יוציא אותי מהמצב למרות הציפייה ופנטזיית ההצלה. פרח

פרח שלום, מדברייך נשמע שהכרת מישהו שמצא חן בעינייך אתמול. אבל במקום להינות מזה את עסוקה במה יכול להתקלקל, בלאבד את העצמי שלך. אני לא חושב שהעניין המרכזי הוא הבחור שפגשת אתמול, את יכולה להמשיך ולצאת איתו ולהינות, או לא. הדבר המרכזי הוא אותה נקודה ששמת עליה את האצבע - הדימוי העצמי שלך, התחושה שאין לך ערך בפני עצמך ושאת לא יכולה להתקיים בקשר ולחוש נפרדת מהאחר. זו הנקודה עליה את צריכה להתמקד. ברור לי שבתוך קשר זה יותר מכאיב, יותר מפחיד. אבל את בעצמך אומרת שכבר כמה שנים המצב כזה. אני ממליץ לך לנסות ולברר נקודה זו בין אם בעצמך או עם עזרה מקצועית. מקווה שעזרתי, דרור

דרור, תודה על התגובה. אני מרגישה שנשארתי מעט חסרה... אתה צודק דרור העניין הוא לא הבחור, אלא הצורך להינצל ע"י מישהו אחר. בכלל לא חשבתי על להינות איתו, אפילו לא על זוגיות,אלא רק על הצורך הגדול להיאחז בו חזק כעוגן ההצלה שלי. מושיע שלי. השאלה (אם הייתה כזאת- אני חושבת שרציתי בעיקר לשתף..), נגעה פחות לעניין הבחור ויותר לפחד מהכאב, מהתלות האין סופית הזאת.(הפרעת אישיות תלותית). מהפחד שוב להיות במקום הזה ובמחשבה האם לתת לו להיות אויר לנשימה בשבילי, לחיות בשבילי ולהוביל. (וזאת לא מטאפורה). אני כבר מתחילה להרגיש שהוא הסיכוי היחידי שלי לצאת מהמצב הזה. בתוך קשר – אני מאושרת פורחת, מסוגלת לפעול, לתפקד- רק מתוך תלותיות וחוסר נפרדות.. רק אז יש לי קיום. לכן מצד אחד אני מתרגשת ממש, שמחה, מאושרת, מצד שני יודעת שאני נעלמת בתוך חיות של מישהו אחר. (חודש הבא ייפסק הטיפול הפסיכולוגי אחריי יותר משנתיים מאחר ולא הניב תוצאות (לא החלטה שלי... ).). שנה טובה..

הי פ קראתי גם את דברייך בשבוע שעבר לאורנה על הפנטזיה וההחמצה. (אני מקווה שאת אותה פ). רשמתי אז תגובה אך לא שלחתי, נראה לי יותר מידי... עכשיו קראתי אותך שוב ושמתי לב למשהו שממש צעק לי. דווקא להערה הקטנה ההיא בסוגריים שבסוף. תראי את העיתוי: הסיום של הקשר הטיפולי. רגע קריטי בו מחליפים קשר בקשר. אני מנחשת, (ההרגשה שלי חזקה מאד כאן בגלל חרדות אישיות אני מניחה) שהפתח הזה לקשר חדש ומציל והאופן החזק בו הפנטזיה צפה התרחש בגלל פרידה אחרת. נראה לי שהחרדות והמשאלות ברמה הזו כבר התחילו להיבנות עוד לפני שפגשת את הבחור בכלל. הן, כנראה, התחילו עם הידיעה שהטיפול נפסק. לכן, גם באופן לא מפתיע יצרת את הקשר החדש. זה באמת מצב שבו הסכנה צועקת לעברנו, משום שפחד מוות לשחזר קשר מכאיב כמו פעם, כששום מערכת הגיונית כבר לא מסוגלת לעבוד. בכל זאת אפשר להירגע. למזלך, כבר עבר זמן של טיפול ואת מכירה את הדברים וזה לא לגמרי "על עיוור". ישנה איזו שליטה בעניינים. עם זאת, נראה לי שחייבים לנצל את הנקודה הזו (של הפתח הענק שנפתח ליצירת קשר חדש עם תום קשר ישן) בטיפול שלך שעדיין לא תם, ואולי אפילו לחזור ולהמשיך אותו. פשוט נראית לי נקודת מפתח. הכי חשוב בעיניי לא להישאר לבד עכשיו עם עצמך. להמשיך איזה טיפול, אפילו את הקיים והמוכר, גם אם קבעתם שייפסק - עדיין לא מאוחר. לדעתי בנקודות האלה הכי חשוב שישמרו עלינו. אולי זאת יכולה להיות הנקודה שבה אותו טיפול שכשל יתחיל לפרוח. לא יודעת אם זה נכון. זו דעתי והרגשתי. רשמתי לך את הדברים מתוך פחד גדול שלי. בעבר הייתי גם אני בטיפול שלא רק שלא הצליח, אלא אפילו לא נתן לי כלים להבין לאילו מערכות יחסים אני נשאבת. הוא הופסק פשוט כך בתואנה משונה, אפילו לא הייתה עבודה על פרידה. נזרקתי החוצה מבלי לדאוג להמשכים ונותרתי תלושה. בנקודה הזו, כמובן, (היום אני יודעת שזה היה כל-כך צפוי... ) נפתח המקום ל"מימוש" הפנטזיה המפחידה הזו (ולא ידעתי אז שזה ככה) וכך שאבתי ונשאבתי לקשר נוראי שלא ידעתי להשתחרר ממנו שנים רבות. זמן ארוך אחר-כך רק חזרתי לטיפול הטוב של היום. היום אגב, נעצר העניין הזה. סביר להניח שפחות אשאב לאותן בחירות ואם כן, אדע להיחלץ ופחות להרגיש אשמה. וגם להצליח להתאושש. מקווה מאד. את כבר עברת תקופה של טיפול שכן נתן לך כלים, ויכול להיות שכבר חל בך שינוי, כלל לא כשלת, להיפך, בחרת בחירה נכונה, ובעצם הבחירה הזו באמת הצלת את עצמך. עדיין זה הכי מפחיד בעולם. נסי לא להישאר איתה לבד. להישאר איתה ועם טיפול ביחד. שני הקשרים גם יחד. אולי מכאן הפתח לחיים טובים שלך. הלוואי. החרדות שלי נשמעות מוגזמות, מקווה שלא הפחדתי מידי. אבל מתוכי ממש הייתי מבקשת שברגעים כאלה לא ישאירו אותנו לבד. נסי להמשיך באיזה טיפול במקביל. שמרי על עצמך אשת האדמה

הייתי רוצה לדעת מהם מאפייני ההפרעה כיוון שאני חושדת שאני סובלת ממנה. תודה,רוני.

רוני שלום, הפרעת אישיות נמנעת מתאפיינת במספר דברים ובמספר תנאים. אולם המאפיין הבולט ביותר שלה הוא שלמול רצון עז ביצירת קשר בינאישי ישנה נטייה להימנעות ממגע כלשהו עם אחרים. ההימנעות באה בשל חשש מדחייה, וקשורה לדימוי עצמי נמוך. הרצון העז בקשר וההימנעות מנגד המובילה לתחושת בדידות מובילות לתחושת סבל לא פשוטה. מקווה שעזרתי, דרור

חבר שלי סיפר שהוא מאובחן כסכזו- אפקטיב מה זה אומר?

לילה טוב תוכלי לקרוא על ההפרעה כאן http://www.infomed.co.il/questions/q_031705_2.htm וכמובן במקומות נוספים אותם תוכלי למצוא בכל מנוע חיפוש. שבוע טוב ליאת

ליאת, לא ברור לי הם תמיד נעים ממצב למצב? זו מניה דיפרסיה בשם אחר? חבר שלי נורמאלי לחלוטין ואם לא היה מספר לי בחיים לא הייתי יודעת.

ליאת, מה שלומך? תודה על תגובתך החמה משבוע שעבר! סתם בא לי לכתוב... וחוץ מזה שאם הרגלתי אותך להפרד מהמשמרת בחברתי, אני צריכה לקיים... :-) תודה גם על דברייך למטה! אני באמת לא מאמינה ששרדתי את זה בטיפול. אבל היה שווה (me, את שומעת?). השבוע הייתה לי פגישה ממש נחמדה. ואת יודעת מה? היא אמרה שני דברים שאת דיברת עליהם שבוע שעבר. אני מתחילה לחשוד... :-) היום אני יותר תלויה בה ממקום אוהב ופחות ממקום נזקק. זה כיף! תגידי, גם לנו מותר לקרוא לך ליאתי או רק לאורנה? :-)) שיהיה שבוע טוב! נורית

היי..עליתי עלייך-את פינוקיו...נכון? :-)

ילדה אבודה יקרה, נורית היא לא פינוקיו, צר לי לאכזב אותך :-) עשיתי קצת בלגן בשבוע שעבר, וכבר לא היה נעים לי לגלות... ובכל זאת אני מרגישה קצת חייבת לספר לך, אז אם את נורא רוצה לדעת, תשאירי פה מייל ואכתוב לך... שבוע נעים לכולם, פינוקיו

נורית יקרה תודה שאת זוכרת אותי בתום המשמרת, ותודה על דברייך החמים. כייף לקרוא על פגישות טיפול נחמדות. זה מזכיר לכולנו שטיפול הוא לא רק דמעות, שתיקות ועבודה קשה. יש רגעי נחת גם על ספת הפסיכולוג. מצטרפת למשאלה ש-me שומעת את זה... זהו, בעצם. מסתיים לו עוד סוף שבוע נעים בחברתכם. מחכה לכולנו שבוע עבודה עמוס. נקווה שיירדו גשמי ברכה, שהכינרת תתמלא, שהשלג ייערם על החרמון, וששנת 2007 המתחילה השבוע תהיה שקטה וטובה מקודמתה. לילה טוב ושבוע קל לכולנו ליאת

me שומעת... אולי הפגישות הנחמדות יהיו אצלי בגיל שמונים אם וכאשר יפתרו כל הבעיות, עכבות, מחסומים וכיוב'

היי ליאת, קראתי עכשיו קצת בפורום. ואני רוצה להגיד לך שאין לך מושג כמה אני מעריכה אותך. מאיפה את מגייסת את כל הסבלנות הזאת? איך את עושה את זה? אני בכוונה כותבת את זה על עץ ישן... מקווה שזה בסדר... אני יודעת שזה מגיע אליך למייל... עכשיו קצת הסתבכתי... כי זה בדיוק כמו לכתוב לך למייל... מקווה שלא פלשתי לך... מספיק פלשתי לפסיכולוגית שלי... שיהיה לך שבוע מצוין. מכל הלב. באמת. נורית

ליאת אני רואה שאת כאן...שוב שתינו בפורום, הפעם במוצ"ש:-) תגידי, אם רושמים תגובה שיוצאת מתוך עץ שהגבת בעבר, אך לא ישירות מן התגובה שלך. האם תקבלי את התגובה למייל? (הסברתי ברור?) מקווה שיש לך עוד כוחות רשמתי עוד משהו.תודה

התשובה היא כן. הכל מגיע למייל האישי (כמובן רק אם השתתפתי בעץ אי פעם).

היי רציתי לדבר על דבר שקרה לי בעבר. לפני 25 שנים כשהייתי בת 9 פגעתי באבא שלי, אמרתי לו שאני לא רוצה לראות אותו יותר והוא נעלב נורא. לא התכוונתי בכלל. הוא אדם חלש, מאוד בודד וקצת מופרע ולא יכול להילחם. אחר כך ההורים התגרשו. בנתיים במשך השנים, שמעתי שהוא נפצע במלחמה ב-82' ונשאר נכה. אני חושבת שזה קרה לו בגלל המצב הנפשי הקשה שהוא היה נתון בו ומי כמוני מכירה אותו. אחרי שעזבנו אותו לא נותר לו אף אחד בעולם והוא נשאר בין ארבע קירות. שמעתי גם עוד דברים, שיש עליו עיקולים כבדים ושהוא כולו בחובות. אני רוצה לפגוש אותו מאוד כי זה יעזור לביטחון שלי ואני לא יודעת איך לפצות אותו על עוגמת הנפש הזאת שעשיתי לו. אני חושבת שאם אני אבוא אליו הוא מאוד יכעס כי הוא מאוד נעלב אז. אני יודעת שהוא צודק, כי אז, לפני שנים, הוא ניסה ככל יכולתו להיות אבא טוב. וזה לא הגיע לו. מה עושים במקרה הזה של אי צדק? ואני חושבת שאני אלך לחפשו בקרוב.

גלית יקרה, שנים רבות של פרידה יכולות לחולל שינויים גדולים אצל אנשים. נפרדת מאבא כשהיית ילדה קטנה והיום, כאישה בוגרת, את רואה את הדברים אחרת, באור סלחני ורך יותר. במידה ותחליטי להוציא אל הפועל את החלטתך ולחדש את הקשר, עליך לזכור שעבור אדם מבוגר ופגיע, המפגש יכול להיות מטלטל מאד, ויש לעשותו - לכן - בזהירות, מתוך מוכנות לקשת רחבה מאד של תגובות אפשריות. לא ברור לי לגמרי מהי המוטיבציה שלך למפגש המתוכנן (דיברת על רצון לשקם את הביטחון העצמי שלך, אך גם על רצון לפצות את אבא). שתי המשאלות הללו נראות לי מעט 'גדולות' על המפגש הזה, ולטעמי יש מקום להתייעץ לפני כן עם איש מקצוע (פסיכולוג או עובדת סוציאלית) שיוכלו להכין את שניכם טוב יותר לקראת האיחוד. בהצלחה ליאת

היי ליאת אני לא מאמין שעשיתי כזו שטות הייתה לי רק בת זוג אחת כמה שנים והיו לה כל מיני בעיות שגרמו לה לחוסר יכולת לקיים יחסי מין לפעמים חשבתי שהבעייה היא בי וזה תסכל אותי מאוד עודדתי אותה ועזרתי לה באיזשהו אופן נראה לי שאפילו רציתי להכין אותה לקשר אחר שהוא לא איתי....אחרי הפרידה מאוד פחדתי בשל חוסר הניסיון המיני שלי במיוחד אחרי שהייתה לי חברה מספר שנים ולא נהנו מחדירה וזה הכאיב לי מאוד ...היו מספר בנות שרצו אותי אבל התחמקתי מזה בטוענות מטופשות....ואלו שממש רציתי לא רצו אותי הייתי לבד לגמרי שנה + ללא חברים ללא כלום רק לחצים ודכאון ובסוף מצאתי את עצמי עם זונת רחוב הפכתי מאדם נקי פיסית לאדם שמסוכן לבוא עמו במגע מיני ....אני יודע שיש ים אנשים שהולכים לנערות ליווי ואחכ שוכבים עם החברות והנשים שלהם רק שלי לא נראה שאני יכול לעשות את זה...לא נראה לי שאני יכול להיות עם בחורה שאני אוהב להסתכל לה בפנים ולדעת שאני יכול להזיק לה......אני יודע שגם נשים עושות שטויות אבל הייתי אדם תמים ואיבדתי את זה וזה ממש כואב זה לא מרפה גם כשאני לא חושב על זה ההאווירה שיש לי בנשמה ובלב מקשה עליי אני מצטער שפגעתי באישה ובאדם אחר

MR BLUE היקר, הסיפור העצוב שלך מלווה אותנו, ואנחנו אותו, כבר זמן רב. אפשר, כמו שאתה יודע, 'לתקוף' אותו ברמת המציאות, כמו - לפנות לרופא המתמחה במחלות מדבקות, כדי לדעת אחת ולתמיד מה מידת המסוכנות שלך. - לעשות חשבון פשוט ולהבין שאם כל מי שביקר אצל זונה היה מפיץ מחלות מסוכנות אזי האנושות כבר הייתה נכחדת מן העולם. - למצוא בחורה שכבר 'נגועה' בזיהום כלשהו, ואין לה מה להפסיד מן הקשר איתך. ועוד כהנה וכהנה... נדמה לי שגם אתה מבין שדאגותיך חורגות מתחום המציאות, ומשקפות מציאות פנימית בה אתה נושא עמך כוח הרס רב עוצמה, המסוכן לך ולסביבתך. אני יודעת שאתה בטיפול טוב, ולכן מרשה לעצמי - לפחות כאן בפורום - להתענג על חברתך, להציע לך אוזן, ולשמוח בכל פעם שאתה מביא אלינו מעט סיפורים מן החוץ או מסייע לאחרים במילה טובה, ולהציע לך מעט נחמה כשקשה. הלוואי שיהיה לך שבוע קל יותר וחמים יותר מזה שחלף. ליאת

הי ליאת יקרה, לפני ששלחתי את הודעתי למיסטר בלו עוד הספקתי לצאת לסיבוב, להתקלח, וכהנה וכהנה. כל כך התמהמהתי בשליחת ההודעה, עד שלא ראיתי שכבר ענית. אילו הייתי רואה זאת מבעוד מועד, יש לשער שלא הייתי שולחת... עכשיו עולה בי חרטה. להתראות וסוף משמרת נעימה, נויה

אוי, מיסטר בלו, אני קוראת את הודעותיך מזה זמן רב ונדמה לי שהיום הצלחת לגעת בי יותר מאי פעם. [אולי פשוט מפני שהיום אני יכולה 'להתרווח' על הפורום ולקרוא בו (ובך) מתוך שקט פנימי]. ללא קשר אלי, נדמה לי שאפשר לזהות בהודעה של היום גוון מעט שונה: זו כבר לא רק החצייה של החיים ללפני ואחרי (אם כי אתה פותח ב"אני לא מאמין שעשיתי כזו שטות"), אלא אתה מאפשר לנו להציץ בקו מעט יותר המשכי בחייך שמרשה ליצור שלשלת סיבתית מ-ע-ט יותר מקיפה ולא להטיל את מלוא הכובד על 'מקרה הזונה'. אני חושבת שלא בכדי התחלת את התיאור בחברתך לשעבר אשר לא הצליחה לקיים אתך יחסי מין: אמנם *היא* לא הצליחה, אבל מרחב היחסים והמין היה משותף לשניכם. אני מנסה לדמיין כמה מתסכל ומסרס יכול להיות מצב מעין זה עבורך, כמה הוא יכול ליצור בלבול באשר למעמדך ולבטחונך המיני, כמה עלבון, תחושת חוסר יכולת ואין אונים הוא יכול להצמיח, וכמה טבעי בעצם 'לרוץ' אחר כך לזונה בשעת חולשה - דווקא לזונה - אולי כדי לוודא ש"הבעיה לא בי" מול גורם 'נייטרלי' שאינו מערב רגש, ואולי אולי כדי לשנוא את עצמי דרכה על כך שלא הצלחתי במקום שבו היתה נכונות, עדנה ואהבה (ועל עוד כמה דברים, יש להניח). אתה אומר שאחרי שנפרדת מחברתך דחית בנות שרצו אותך והיו לך זמינות. למה בעצם? - זה נראה כאילו שנקטת מהלך המנעותי עוד ל-פ-נ-י שהיתה בידך התואנה של הסוויץ' שהתחולל בך בעקבות הביקור אצל הזונה. למה אתה מחזיק כל כך בחזקה בסיפור הזה? למה אתה לא מאפשר לעצמך להשתחרר מהנטל הזה שלאורו אתה קורא את כל מהלך חייך? קשה לראות כיצד אתה ממשיך לכאוב שוב ושוב את הפצע הלא נכון... (ואני כמובן לא יודעת מהם הפצעים ה'נכונים'). סליחה סליחה סליחה אם טעיתי וסטיתי בהבנתי; סליחה אם חטאתי לאמת שלך. במבט לאחור ההודעה הזו נשמעת לי יומרנית ולא קשובה. אני מרגישה בכל זאת צורך לשלוח אותה - אולי מפני שאתה, בהודעתך, הצלחת לעורר בי התבוננות על הנטיות ההמנעותיות שלי עצמי. אני מקווה שזה בסדר, נויה

היי נויה הודעתך מבינה ונכונה....דחיתי נשים זה נכון אבל לא באלו שחשקה נפשי ברור שחוסר היכולת של האקסית והיחס שלה כלפיי אחרי הפרידה וחוסר היכולת למצוא קשר משמעותי גרמו לי לחשוב שאני לא ראוי לאהבה....כמו גם הרצון להיות כמו אותם האנשים שעושים דברים במחשכים ומפסיקים לערער בהם ולבדוק האם אני מסוגל להיות כזה.....לאחר הפרידה התחלתי לצאת למקומות המטורפים של תל אביב שם גילית עד כמה העולם מלא במין חופשי שבגלל עכבות ופחדים לא חוויתי וכל פעם שהייתי קרוב לחוויה מינית שכזו זה נמנע ממני בצורה מטופשת כלשהי בגללי או בשל נסיבות אחרות...זמן רב ניקר במוחי הרעיון של לתת לעצמי גזר דין מוות וגם להגיע למצב שהמין הוא שם נגיש זמין במרחק של X שקל....הפגיעה באישה הזו כאדם וכאישה מכאיבה לי מאוד והפגיעה בי בסיפור חיי ובאופיי התמים הנאיבי הילדותי משהו וטוב הלב נפגעו גם כן......תמיד הייתי טוב לב כלפי אחרים באותה תקופה חשבתי שתום הלב והתמימות זה משהו שפוגע בי אולי משום שלאורך החיים נשים שאהבתי התעללו בי והעדיפו כל מיני מנייאקים של היו משתינים עליהן גם אם הן היו עולות באש חשבתי על כל הדברים הרעים שחוויתי בתור ילד את יחס הנשים אליי חשבתי איך כל אותם פוליטיקאים רוצחים אנסים שודדים יכולים לעשות משהו רע ולהמשיך ליות עם זה במידה שהם לא נתפסים...וכנראה שאני לא קורצתי מהחומר הזה ובאמת גזרתי על עצמי גזר דין מוות בקשר לחברה ההיא הייתי מאוד תומך תמיד אמרתי לה שהבעייה היא אצלנו ושהיא נפלאה ויהיה בסדר המין איתה היה גרוע ותמיד קיננה בי המחשבה והתחושה שהיא לא נמשכה אליי ושזה מה שהפריע גם עם הזונה אגב המין לא היה משהו......והתחלתי לחשוב למה להיות צבוע הרי נולדתי מחורבן הרי מי שברא אותי לא נתן לי כלום ...אני מרגיש שמכרתי את עצמי בזול בנזיד עדשים וזה מה שכואב באמת אני חש שהיה לי המון אמנם קבלתי יחס מחורבן אבל אם הייתי ממתין קצת....אנשים אובים אותי אבל הם לא לוקחים אותי ברצינות אני אדם מאוד בודד שסם החיים שלו זה אהבתם של הזולת......נויה כלל לא נפגעתי ממכתבך אלא להפך הוא שידר המון חום שיהיה לך שבוע נפלא בחיבה אין קץ MR BLUE

בכל פעם שאני מגלה פרט ביוגרפי על הפסיכולודית שלי דרך אנשים אחרים זה מערער אותי. זו עיר קטנה יחסית ואי אפשר שלא להתקל באנשים שמכירים אנשים שמכירים...אותנו. כבר יצא לי לגלות ככה כמה דברים מאד לא משמעותיים ובכל זאת הם גורמים לי להרגיש בסחרור. למה זה ככה?

כי במקום לראות דמות ניטרלית שיכולה להכיל אותך ומי שהינך, את/ה רואה דמות שהיא אולי אם לילדים, דמות שאולי טיפלה במקורביך, בעלת דעות פומביות כאלה ואחרות, ופרטים ביוגרפים. זה מסחרר וזה פוגע בטיפול. חלק מהסחרור את/ה יכול/ה למנוע כי גם בעיר קטנה אם לא מיחצנים את ההליכה לפסיכולוג מסוים, אין סיבה שאחרים ידעו/יגיבו. הסקרנות - שהרגה את החתול - יכולה להרוג (או להרוס) את הטיפול.

ערב טוב, אני מצטרפת ל'מכשפה', וחושבת כמוה, שידיעת הפרטים הביוגרפיים על המטפלת שלך מפריעה לך לראות אותה באופן הנכון לך. אני מודה לך על פנייתך, שכן אנשים רבים פונים אלינו, שוב ושוב, ומתלוננים על נטייתם של פסיכולוגים שלא לנדב על עצמם פרטים רבים מדי. התחושות שאת מעלה מדגימות היטב את השפעתו המפריעה של מידע מיותר זה. תודה ושבוע טוב ליאת

ומה לגבי פסיכולוגים שכן נוטים לנדב מידע, ולפעמים המון מידע? לדעתם זה כנראה לא פוגע בטיפול. מה את חושבת לגבי זה? אולי יש מטופלים שזה מתאים להם ולא יפגום בטיפול, ויש מטופלים שחשיפת פרטים ביוגרפיים אינו טוב להם?

שלום אני בת 44 וחברי בן 46. שנינו גרושים. בעבר לבן זוגי לא היה צורך כמעט במין. אחת לחצי שנה בערך. חברי הנוכחי - מצבו אף היה גרוע יותר. נכון להיום הוא כל הזמן רוצה לעשות סקס עד שזה מתיש ממש. אינני מבינה איך גבר שלא קיים יחסים של שנים בעבר מגיע לתאבון מיני כזה. בנוסף דבר שלא הייתי רגילה אליו. הפין שלו קצר יחסית וצר בהיקפו. אינני מצליחה להנות מחדירה כלל כי אינני חשה כלום וזה נורא מתסכל. הוא בוחר רוב הזמן לענג אותי בדרכים אחרות ולא בחדירה וזה נותן תחושה כאילו אני שוכבת עם אשה ולא גבר למרות שיש לו זיקפה רוב הזמן. האם זה בגלל ההתנהגות המינית שלו בעבר שכללה בעיקר אוננות? האם יש עוד נשים שמתוסכלות מגודל איבר המין של בן הזוג עד כדי רצון לפרידה? מודה שזה מאוד מתסכל אין מה לעשות. אשמח לכל תשובה. גם ממשתתפי הפורום בברכה, מורן

מורן יקרה, אני שמחה לשמוע שאחרי הרבה שנות בצורת, יש לך עכשיו בן זוג שעושה לך שמח עד התשה. מה שקצת מקלקל את השמחה הם הממדים הפיזיים (לא, גודל איבר המין אינו מושפע מתדירות יחסי המין בעבר), שגורמים לך תסכול ואכזבה. כמו כל מיני פשרות שאנחנו נאלצים לעשות בחיינו, גם זו פשרה שתצטרכי לחשוב אם את מוכנה לעשות. ברצוני להזכיר לך, לפני שאת מקבלת החלטות (לכל כיוון) שביקור אצל סקסולוג יכול לתת כיוונים פורצי דרך. מאחלת לך חורף חם ליאת

היי ליאת , אני בחורה בת 30 ויש לי חבר בן 32 כבר קרוב לשנתיים ואנחנו חיים ביחד. לאחרונה אני מרגישה ממש חוסר בטחון לגבי היחס של חבר שלי כלפי. כשהתחלנו לצאת הבנדאם היה ממש מטורף עליי ואני לא ממש רציתי אותו וכעת אני מרגישה כאילו הגלגל התהפך ואני ממש לא יודעת איך להתמודד עם העניין זה מתבטא בכך: שלפעמים אני מרגישה שהוא מרוחק ממני, כבר בקושי אומר לי שהוא אוהב אותי אלה אם אני אומרת לו ואז הוא אומר שגם הוא. פחות מחזר אחריי פחות מלטף פחות מחבק. דיברתי איתו איןספור פעמים לגבי העניין והוא אומר שמבחינתו הוא לא מרגיש שום הבדל לעומת מה שהיה בהתחלה ושהוא אוהב אותי. הוא אומר לי שככה הוא. וכשהעלתי את נושא החתונה הוא אמר לי שהוא לא מרגיש כל צורך להתחתן ושטוב לא ככה, כי הוא רואה את מוסד הנישואים בצורה מאד שלילית הוא אומר שזה שגרתי ומשעמם ושכל הזוגות שהוא מכיר בכלל לא אוהבים אחד את השני. אני ממש בחוסר בטחון אני כל הזמן שואלת אותו אם הוא אוהב אותי ואם הוא נמשך אליי ומבקשת ממנו להגיד לי את זה וההתנהגות שלי ממש מתסכלת אותי.. לאחרונה חשבתי המון על לקום וללכת וזה ממש מפחיד אותי אני לא רוצה לעשות דברים סתם ואם להתחרט יש לי כמה שאלות: 1) איך אני מטפלת בעניין החוסר בטחון בעצמי וביחסים עם הבן זוג? ב) האם בגלל כל הקטע של זה שהוא לא מרגיש צורך להתחתן, זו עילה מספיק טובה לפרדה? ג) איך יודעים האם הוא אכן הבנדאם בשבילי תודה מהמיואשת

נטלי יקרה, בסוף דברייך את שואלת שלוש שאלות הרות גורל, שקשה מאד להשיב עליהן בכמה מילים דרך האינטרנט. אנסה לצמצם בכל זאת- בחוסר ביטחון עצמי וחוסר ביטחון ביחסים הזוגיים נהוג לטפל בטיפול דינמי ממושך, המביא בחשבון יחסים מוקדמים, תפיסות ביחס לעצמי וביחס לדמויות משמעותיות בחייך, אובדנים משמעותיים, טראומות, וכיוב'. להיפרד מחבר רק כי אינו רוצה להתחתן זאת שאלה מאד טריקית. כמי שחיה לצידו שנתיים, את ודאי יודעת אם מדובר באדם בעל עקרונות מוצקים (יש אנשים שמתנגדים עקרונית לנישואין דתיים אך מוכנים לכל מיני סידורים מחייבים אחרים), או למישהו שמתחמק ממחוייבות. עילה לפרידה היא עניין מאד אישי. רק את תוכלי לדעת מהי עילה מספקת להפסקת הקשר שלכם. כדי לדעת מיהו האדם הנכון לך, תצטרכי לחיות איתו קודם 25 שנה :-)). בדר"כ זהו זמן סביר כדי לגבש החלטה. נטלי, אחרי שנתיים, אנשים כבר לא אומרים כל הזמן לבן הזוג שלהם כמה הם מטורפים עליו, ועלינו ללמוד לחיות עם עובדה זו. אני מבינה שיש לך ספקות בקשר (וכנראה שגם לו). במצב כזה יש לתת עוד זמן לבדיקה הדדית, ולא לקבל החלטות נחפזות. בהצלחה ליאת

הלוואי וידעתי מה היה באמת עוזר.הרצון שלי הוא שמישהו "גדול" יהיה איתי,יחזיק אותי. חיבוק של אימהות...ולגבי השאר,כח ההרס..אני במאבק נגדו,והכח שכנגד נחלש כי אני עייפה,וכי הרצון להילחם הולך ופוחת.לא ברורה לי המטרה של הלחימה הזו.בשביל מה. איך אני מרגישה היום? אני לא יודעת.ריק כזה,שממה מעיקה.אבל יותר טוב מה"רעש" של אתמול.הרעש הפנימי הבלתי נסבל.שאי אפשר מולו.

שוב שלום, שמחתי לקרוא שאת 'יותר טובה' היום. המשאלה למישהו גדול שיבוא ויחזיק כל כך מובנת, כל כך מוכרת. לפעמים, כאשר אני מעבירה הדרכות הורים, אני מתאמצת במיוחד סביב העניין הזה של העצמה. הרבה הורים סבורים בטעות שתפקידם לעשות דברים במקום ילדיהם, רק כי הם (ההורים) גדולים וחזקים. הורות טובה ומעצימה, היא זו המתרגלת את הילד להאמין בכוחותיו שלו, ולפעול בעולם מתוך תחושת כשירות וביטחון. ילד ש'עושים בשבילו' יכול לגדול מתוך תחושה תמידית של ציפייה לאותו מישהו גדול שיבוא ויחזיק, יבוא ויציל. גם טיפול טוב יכול לספק חוויה מעצימה, בהיותו מכוון לאותן יכולות התמודדות הקיימות (גם אם נרדמו קצת) בכולנו. מאחלת לך למצוא את הכוח הגדול שבך, הכי מהר שאפשר. חיבוק ליאת

ראשית, תודה רבה!! מכיוון שלמדתי מעט פסיכולוגיה ההסבר הקצר שלך על ליקוי בהיפרדות וכו' נותן לי כבר קצה חוט. תודה. קצת קשה לי להבין מדוע את כותבת- "נוצר דימוי גוף מעוות ואיתו גם זהות עצמית ומינית מעורערת וחלשה". עד כמה שאני יודעת, לאנשים שבחיים המיניים שלהם יש יחסי סאדו-מאזו על בסיס קבוע יש זהות מינית מגובשת ואף חזקה. אבל, קטונתי.... סופש נעים

לעכברונת, בספרים שלי מדובר על זהות חלשה...:-) ואיכשהו, גם ההיגיון אומר זאת. דפוס נוקשה אינו מעיד על זהות מגובשת, לא להתבלבל. אם תיתקלי בחומר מעניין את מוזמנת לשתף. שיהיה שבוע נחמד ליאת

מוזר לי ואני לא מרגישה שייכות רוצה לתת ביטוי לכאב שבלב ולא מוצאת את המילים המתאימות. טפטף הגשם בחוזקה הרוח באזניי שרקה אם קר בחוץ זה לא נורא אם קר בלב זוהי צרה ה' שבשמיים אין מה להגיד מן האושר אל העצב חבל דק מפריד סתם יושבת וכואבת אין על מה לחיות והגשם מטפטף ושוטף עוד יום חלפו ימים קשים כ"כ כמו סיוט בלתי נשכח במקום לצחוק אני בוכה ואין בי רגע מנוחה. :-((( חן

שבוע הבא המטפלת שלי חוזרת מחופש המחלה שלה , יש לי חשש ששוב אסגר בבועה שלי ושוב אשתוק במהלך הפגישה או גרוע מזה שלא אצליח להגיע, בפגישה האחרונה פתחנו נושא שמכאיב לי לדבר עליו ,ואני יודעת שהיא תזכור על מה דיברנו(היא תמיד זוכרת) וזה יכאב לי מידי ..... סיפרתי לחבר שלי שאני מטופלת ,ואני מצטערת עכשיו שסיפרתי אתמול הוא ראה אותי במצב לא הכי טוב, והוא ישב מולי ובכה היו לו דמעות בעיניים. אבל עכשיו שהוא יודע קשה לי עם זה

חבר שלי ביקש את המס' טלפון של המטפלת שלי סתם "שיהיה לו" ... לא מרגיש לי נכון לתת לו אבל מה דעתך? אני צריכה לשאול את המטפלת לפני כן? תודה.

ליאת שלום שוב,רציתי לרשום בכותרת גם את מה שבאמת מציק לי,אך פחדתי שהיא תמשוך תשומת-לב בלתי-רצויה,ואיני מעוניינת כרגע בכך. הכותרת שרציתי לרשום היא: האם אני רעה?ו/או למה איני מסוגלת להיות מאושרת? היום היה עבור משפחתי יום מאושר ועשינו 'חגיגונת' קטנה עם המשפחה הקרובה מאוד, שכוללת את אחייניותיי-שאותן אני מאוד אוהבת,אך לצערי מאז שהחל הOCD התחלתי ללשנוא אירוחים בבית,ואפילו שחגגנו אירוע משמח מצב-רוחי לא היה כ"כ טוב,וקצת מדוכדך(אך השתדלתי לא להראות זאת).הדיכדוך הופיע כבר מספר שעות קודם-בלי קשר לנושא האירוח.ועצם העובדה שאפילו ביום שמח(איני מעוניינת לפרט יותר מזה) למשפחתי,איני מסוגלת באמת להיות מאושרת,זה חורה לי וגורם לי להרגיש רע עוד יותר, כי יש לי את כל 'המרכיבים' להרגיש מאושרת,ובכל-זאת איני מרגישה כך. ובאותו עיניין ובהמשך אליו גם שאלתי את עצמי - האם אני רעה? כיוון שלמרות שאני אוהבת מאוד את אחייניותיי,ומתגעגעת כשאיני רואה אותן מספר ימים,בזמן שהן איתי כל מה שמדאיג אותי זה שלא ילכלכו לי את חדרי-את מיטתי וכו' ואיני מסוגלת להנות מהן- מהשהות איתן באמת,והרי זה היה תמיד החלום שלי. איני יודעת אם תוכלי ממש לענות לי על שאלות אילו,הייתי שמיחה לשתף אותך יותר,כי יש הרבה יותר בעיניין זה,אך אני מפחדת שיזהו אותי,לכן אסתפק בזאת. שבת-שלום, משתנה

שבת שלום משתנה, עדיין אנחנו ממשיכות להסתובב סביב השאלה "עד כמה מותר לי להיות רעה". לאחרונה אינך אומרת דבר על הטיפול שלך (או שאמרת ופספסתי). אני זוכרת שהיית בטיפול התנהגותי בגלל הOCD. בכל מקרה, מעבר לטיפול בסימפטומים הכפייתיים-אובססיביים (מטרידים ככל שיהיו) נדמה לי שהגיע הזמן לפזול גם לכיוונים דינמיים, שזמינו אותך להתבוננויות עומק סביב עניינים של שליטה, תוקפנות וערך עצמי. בברכה ליאת

ליאת שבת-שלום ותודה על תשובתך, את הטיפול ההוא שציינת הפסקתי כבר לפני מספר חודשים,אך כעת התחלתי טיפול חדש(באותה שיטה)שעליו איני רוצה להרחיב כעת. לא כ"כ הבנתי למה התכוונת ב"לפזול גם לכיוונים דינמיים...",האם התכוונת לטיפול פסיכודינאמי שדרכו אגיע לכך,או למשהו אחר? אשמח לדעת זו,אני מכבדת מאוד את דעתך. משתנה

שלום ליאת כיצד משפיעים אירועים שקרו לפני גיל שלוש על ההתפתחות הנפשית? פעוט שחווה הזנחה או התעללות, כדוגמת ההתעללות הנוראית בתאומים (התינוקות) ע"י המטפלת שלהם או מקרים קלים יותר, כיצד יושפעו מכך חייהם הבוגרים? הרי אנו זוכרים מגיל 3, אם כך מה קורה עם דברים שהתרחשו לפני? תודה, לארי

http://www.nany.co.il/articles.asp

שלום לארי, כיום - הודות למחקרים וספרות ענפה בתחום - אנו מכירים בחשיבותן המכרעת של השנים המוקדמות והשפעותיהן על התפתחותו הפסיכולוגית של התינוק והילד. כאשר אני, כפסיכולוגית, מראיינת מטופל חדש, כמעט תמיד אשאל אותו גם על נסיבות לידתו, על טיב ההזנה שקיבל (האם ינק וכמה זמן), מתי הלך לגן לראשונה, וכיוב'). אישיותנו הבוגרת נבנית בתהליך מתמשך, שראשיתו ברגע הלידה (המהדרין יחשיבו גם את סביבת הרחם, ואפילו את המידה בה ההריון היה רצוי או לא), והמשכו בקשר עם הדמות המטפלת בנו, עם הדמויות שחינכו אותנו, עם הדמויות שגדלו לצידנו, ועם יתר אירועי חיינו. ילדים שנחשפו בראשית חייהם להתעללות ו/או הזנחה מתמשכת, מהווים קבוצת סיכון לפתולוגיות נפשיות שונות, והשאלה אם יתפתחו בעיות או לא תלויה, בין השאר, באופי הפגיעה, במשך הזמן שלה, בטיב הטיפול שקדם לפגיעה או בזה שבא לאחריה, בחוויות המיטיבות שהיו או לא היו במהלך שנות ההתפתחות, במזג הבסיסי של ילד והוריו, בגורמים פסיכו-סוציאליים, במערכות התמיכה של המשפחה, וכמובן ביחסי הגומלין בין כל אלה. כפי שניתן להבין, קשה מאד לנבא מי יפתח קשיים בהמשך ומי לא, אולם אפשר לשער שככל שיש יותר גורמים חיוביים בחייו של הילד, כך תהא השפעתה המזיקה של הטראומה קטנה וזמנית יותר. אם יהיו שאלות נוספות, אשמח להשיב. לילה טוב ליאת

באה משום מקום מבלי להבין. אספתי בדרך חולות בשיער וקמטים. הרוח היה חזק לפני השקיעה הגעתי לשום מקום, לשום מטרה. חיה בתור קופסא פעם היה לנו בית שחור כמו פחם הלחם תמיד נשרף ואבא זעם. חיה בתוך קופסא חיה בתוך קופסא להתקדם וללכת הלאה לא משנה איזה כיוון תפסת. יש ימים ששמיים סוגרים עננים יש ימים שנשרים מעלי מהלכים. חיה בתוך קופסא חברה שהיתה לי השתגעה וקפצה מהצוק תינוק שהבאתי הביתה מישכנתי בשוק. חיה בתוך קופסא חיה בתוך קופסא להתקדם וללכת הלאה לא משנה איזה כיוון תפסת. יום ולילה לא נותנים להירגע ולנוח בצל לא נותנים את הלחם שלי לגדל. חיה בתוך קופסא חיה בתוך קופסא להתקדם וללכת הלאה לא משנה איזה כיוון תפסת. יום ולילה

למכשפה האם תרצי לשתף בנסיבות שהביאו אותך אל השיר המעניין הזה? ליאת

מילים, לחן: קורין אלאל שירה: המכשפות קורין אלאל מתקשה מאוד לפרוץ מהקופסא. הקודרות מאוד מתאימה לי. מענין מה יש לך לומר על השיר. ללכת הלאה זה סוג של אופטימיות,לא?