פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי משיכה לשכב עם חתיכות אבל אני לא אוהב לדבר איתן אלא מעוניין בסקס בלבד וע"פ רוב סקס חד פעמי והן רואות בי אוייב שרוצה לשכב איתן או גבר ביישן וכידוע בנות שוכבות איתך רק אם אתה מפתה אותן חזק בדיבורים וכיוון שהחתיכות לא שוכבות איתי אני שונא אותן עוד יותר ובכלל שונא להיות בעולם ללא שיהיו במיטתי חתיכות מדי פעם לא רוצה זונות ולא סרוגייט אני חושב להתאבד בעתיד א"כ מה פה לא נורמלי האם יש משהו שאני לא רואה? האם זה נורמלי לרצות להתאבד בגלל חוסר בפנטזיה והאם ידוע על זה בספרי הפסיכולוגיה/ בתורת פרויד האם יש טיפול לזה במסגרת הקופח

היי לי הייתה חברה שמאוד אהבתי ונפגעתי וגם מנשים אחרות אני סהכ אוהב נשים....יום אחד החלטתי להכאיב לעצמי נשמע מוזר אבל זה מה שהיה ושכבתי עם זונה תאמין לי הרעתי את מצבי הנפשי שגם כך היה רעוע מאז אני בדכאון קליני עמוק.....ובעיקר רוצה למות וכמה שיותר מהר יותר טוב

שלום מוישה, אתה שואל אם זה נורמלי לרצות להתאבד נוכח חוסר בפנטזיה, ואיכשהו, אני מקבלת את הרושם שהכאב האמיתי מונח במקומות אחרים. במקומות של בדידות, חוסר ערך, וקושי לקיים קשר אינטימי קרוב. אולי מה שאינך רואה זה את הדיכאון והחרדה, אשר בהחלט יכולים להיות מטופלים במסגרת טיפול פסיכולוגי, הן במסגרת קופת החולים והן במסגרת פרטית. מקווה שתבחר לפעול לשינוי בהצלחה ליאת

הי ליאת, הנה שוב הגיע יום חמישי, וציפור לילה אחת מעבירה את השרביט לשנייה (ביום שבת תוכלי להעביר את השרביט ל'ציפור דרור'...). שימי לב לשאלה של ל', אני לא עונה עכשיו כי עיניי כבר עצומות... שיהיה סוף שבוע טוב, אורנה

בחרתי בשרשור כללי, סתם כדי להשאיר משהו קטן משלי....... - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - יש לי שכנה מסובבת אבל שקטה כזו נורא שכנה שמתנוססת עליה הכתובת "אל תיגע בי - שששורף" כזאת שכנה אנחנו גרים בשכונה אחת מן שכונה אין מי שמתחזק אין משתף פעולה ופושעת היא ההזנחה וחיים פה אנשים ובינהם יש לי שכנה לא'דעת מה אבל היא שכנה שכנה, שכמעט מידי שבוע ביום מסויים קמה מוקדם מוקדם גוררת את עצמה בשקט חרישי מטפחת את הסביבה שבחוץ, ואת המעבר שומרת על האור וחוזרת והכל כאילו מובן מאליו נדמה שנשאר יציב מעצמו באין יודע סוד לא לפעמים יש מי שצועק עליה שזה לא חוקי לטפח הזמן כבר שחק לכי מפה איך השתלטת והשכנה חוזרת פנימה והכל רקוב אצלה הכל מפורק מי יודע ואין לה מאום מלבד מחשב אחד ושולחן אחד בשביל המחשב בשביל לכתוב ולשלוח אסור השכנה ישבה שלשום בלילה כתבה מכתב של פרידה וזעם שלחה אותו לעצמה "על מי זה יעשה רושם" ושתקה כן, היא אשמה שכך היא הפכה עצמה ללכלוכית מתנשאת אז יש לי שכנה שכנה שחיה לה בתוך רחם מורעל שכנה שכל כך הייתה רוצה להיוולד דרך תעלה נקייה לעולם שלא כולו ריכוז של טינופת וזוהמה אנא, היו ממודרים והשנים המאומצות מראות אותותיהן וההזדמנות האחרונה אבדה ובכל זאת מנסה ומתמידה השכנה הזו היא אני ומה שיש עכשיו זה הרבה יותר מקודם הלוואי והיה איזה שכן אחר שהיה יודע ואבוי אבוי אילו ידע ש יש שכנה אחת כזאת שכנה ... רק מי שמכיר אותי יכול להבין באמת מה רשמתי כאן למעלה. בינתיים יש רק איש אחד ו... גם אנכי אולי? בעצם, עמיתים שלו - גם הם שותפים. והקודים שמורים לנו... הוי, אבד לי המפתח.... שבת, אשת האדמה (ציפור בוקר דווקא)

רשמתי ומחקתי ושוב רשמתי שוב מחקתי... המילים שלי בוגדות בי לא מצליחה להביע את מה שהרגשתי כשקראתי.. עצב שמתפשט ושואב את האויר מהריאות אנחנו לא מכירות, אבל אני אוהבת אותך. כן, אוהבת. מה יש? ולא בקלות אני אוהבת אבל אלייך אני שולחת את החיבוק הכי גדול ואמיץ שאני יכולה לגייס. פתאום חזרה לי תמונה מהסרט (השחוק) "הסיפור שאינו נגמר" (זוכרת?). ה"לא-כלום" משתלט על פנטזיה ונוגס בה. הכל מתחיל להיעלם. "לא מרגישים כלום, אמר יצור עם חור בחזה, פשוט חסר לך משהו. ומרגע שזה דבק בך, זה נמשך, וכל יום חסר לך קצת יותר". יש שם קטע שבו אטריו, הילד האמיץ, מנסה לעבור עם ארטקס, הסוס שלו, את ביצות היאוש. היאוש והעצב משתלטים על הסוס, שלא מצליח לדמיין מעבר לביצה. "אני חושב שאנו צריכים לחזור", אומר הסוס. "אין טעם במה שאנחנו עושים. אנו רודפים אחרי משהו שרק חלמת עליו. לא נמצא דבר ואולי איחרנו את המועד בלאו-הכי. עם כל צעד שאנו מתקדמים, גדל העצב בלבבי. אבדה תקוותי, אדון. ואני מרגיש כובד כזה באבריי, כולי כבד כל כך, אני חושב שלא אוכל להמשיך". הסוס מפסיק להילחם בביצה ושוקע לאט לאט עד שנעלם בה. אשת האדמה...אני שולחת דברי עידוד ותמיכה לשכנה שבך, שממשיכה עוד לטפח ולשמור ומאפשרת למעט אור להגיח גם במחוזותייך. ומחבקת את זו הזועמת על חוסר הטעם שבעניין. "לאט-לאט"... זוכרת? ... שולחת לך זר פרחים מלא-חיים ותקווה להציב אותו בפינה הקטנה והנקייה שפינית ואומץ להמשיך. את יקרה לי באמת, לא סתם אני אומרת (באמת). שמרי על עצמך! ותודה שאפשרת לעצמך קצת לשתף ולפרוק.. חברתך הוירטואלית, ל.

לאשת האדמה, ציפור בוקר דווקא, כמעט כמעט פספסתי אותך, ואלמלא עוף השמיים שהוליך את הקול (תודה, נשמה) הייתי מחמיצה את דברייך, ולא יודעת משהו חשוב כל כך, שרצית שנדע. כמה מעט אנחנו יודעים על מי שחיים בתוכנו, על מי שמדי יום מבטנו פוגש במבטם, המאיר אלינו, מטפח בנו אשלייה אכזרית של מוכרות. של ידיעה. הדברים שלך מאד "עושים עלינו רושם", גם אם הם סתומים במידה רבה, מקרבים ומרחיקים, טורדים מנוחה ומרגיעים. אם תרצי שאבין יותר, אסכים להיות השכן שיודע. שלך ליאת

קצת לשחרר מחוויות הטיפול, ברשותכם.... לפעמים אני מאוד רוצה לספר למטפלת שלי על דברים שקרו במהלך השבוע, ואפילו מתכננת מה לומר בערך. אבל אז כשאני שם בחדר יוצא לי איכשהו לשוב לאותם נושאי שיחה שפתחנו בשבוע שעבר. נוצרים לאט לאט פערים גדולים מאוד בין מה שקורה משני עברי הדלת... יש המון דברים שהיא לא יודעת על חיי, באשמתי. כיוון שאני מרגישה שהגענו לנושא חשוב, "תמה" אמיתית בהתנהלות שלי, אני מרגישה מחויבת כלפי הנושא. כמעט מוחקת את עצמי לכבודו.. מחויבת להמשיך להעמיק בו, גם אם לא בא לי וגם אם זה קשה וגם אם יש עוד דברים שבא לי לספר. זה ממש כורח בשבילי.. כאילו ככה הדברים צריכים להתנהל ואי אפשר אחרת. כעסים ותסכולים שמצטברים בי בעקבות הפגישה מתפוגגים בבוקר היום הקבוע שלנו.. גם כעסים מרגישים לי לפעמים סוג של סטייה מהעיקר. אני מתביישת להביא אותם לפגישה שלנו. לפעמים נדמה לי שחשוב לי מהר לפזר כמה שיותר רמזים, לתת לה אותי הכי מסודר שאפשר כדי שתצליח להבין ולהכיר אותי מהר. לפני שארפה ואתפרק..לפני שכבר לא תהיה לי דרך להיות מובנת. כדי שתדע מה לעשות איתי כשזה יקרה. כדי שתזכור איך הייתי לפני הבלאגן ותדע להחזיר אותי לשם. מרגישה מין בהילות לפעמים..להספיק.. אני כאילו מכשירה אותה לטפל בי..(זה מוזר?) אני רחוקה מקריסה, אבל מאוד רוצה לקרוס, או להרפות, לתת לעצמי להיות נישאת על גל חדש..לחוות אותי פחות בשליטה. להשתוקק...כמו שליאת אומרת.. קצת כמו ילד בגן שבכוונה ובחיוך ביישני משאיר את השרוכים כמעט פרומים, בתקווה שכשיפרמו הגננת תתקרב אליו ותיגע בו בבלי דעת.. תשרוך אותם מחדש בשבילו.. רק קצת מדאיג שהרצון הקטן הזה שמתגנב לאט, להרפות, תלוש ולא קשור לרמת ההיכרות שלי עם הגננת, או לרמת הקירבה (העלתי את המטפלת לרמת גננת, סוג של קידום.. :). אני מרגישה מחויבת גם בלי היכרות ואמון, זה קשה... שוב כתבתי מגילה, סליחה... (זו הזדמנות טובה לשאול- האם הפורום מאפשר גם פריקת רשמים כזו, או שעדיף שאגביל עצמי לשאלות קונקרטיות?)

ל. יקרה, מה שהבאת הנה היום (אתמול, למען הדיוק) אינו פריקת רשמים גרידא. יש כאן התהוות של הבנה, באשר לאופן בו את יכולה או לא יכולה להיות. מה שאת מתארת היא מחוייבות לכאורה, לאיזשהו עיקר, הנדחף ומסלק אותך ואת משאלותייך אל סוף התור. נדמה לי שכדאי לשים לב לזה. פסקה אחת בדברייך משכה את תשומת לבי במיוחד- "לפעמים נדמה לי שחשוב לי מהר לפזר כמה שיותר רמזים, לתת לה אותי הכי מסודר שאפשר כדי שתצליח להבין ולהכיר אותי מהר. לפני שארפה ואתפרק..לפני שכבר לא תהיה לי דרך להיות מובנת. כדי שתדע מה לעשות איתי כשזה יקרה. כדי שתזכור איך הייתי לפני הבלאגן ותדע להחזיר אותי לשם". בעיני, מה שהתפרק וקרס ממילא לא נבנה על בסיס איתן. זה פל-קל. למה את רוצה שיחזירו אותך לשם אחרי שזה יתפרק? אפשר לחוש בדואליות הזו, ברצון להישמר ולהתפרק בו בזמן. המחוייבות לעיקר עובדת, אולי, בשירות המשאלה להישמר, ללכת על קרקע מוצקה. השרוכים הפרומים יכולים לייצג את המשאלה להתפשט ולהסיר מעליך מוסרות של עיקר מדומה. לא נותר לי אלא לברך אותך על ההבנות, ולעודד אותך להמשיך. שלך ליאת

כהרגלך, נתת לי על מה לחשוב... תודה מעומק הלב, ולילה טוב (לפחות לגביי...) ל.

אתמול לא כל כך שיתפתי אותך בכל הפרטים.סליחה שהטעתי אותך. הרופא שסיפרתי עליו הוא הפסיכיאטור והפסיכוטרפיסט שלי.אני כבר כמה שנים סובלת ממצבי רוח משתנים (שכחתי איך מכנים את זה) ומקבלת טיפול תרופתי וגם טיפול בשיחות.הגירושין כנראה היו הטריגר להתפרצות של מאניה דפרסיה.בעזרת הרופא והתרופות הצלחתי לעבור עד עכשיו את ההתקפים בלי צורך באישפוז ובלי שגרמתי נזק רב מידי.אני בכוונה לא העליתי את העובדה הזאת בגלל שברגע שאני מזכירה את המחלה אנשים נבהלים.(זה קרה לי באחד הפורומים "המקצועים" כביכול וקיבלתי את זה מאוד קשה.)זמן מה בדקתי פורומים אחרים (בלי להשתתף) ובסוף רק בפורום פסיכיאטריה פה באתר הזה קיבלתי יחס נורמלי ויפה.רק שבפורום ההוא מתעסקים כמעט אך ורק עם תרופות ואני מסרבת להאמין שהפיתרון נמצא רק בתרופות. כל זה רק הקדמה :) המלצת לי לשתף משפחה קרובה או חברים ואחת הבעיות המרכזיות שלי היא שאין לי כאלה.האיש הקרוב אלי ביותר הוא המטפל שלי.פטתי,אני יודעת.אני עליתי מחו"ל לאחר שהכרתי את בעלי באחד הביקורים שלי פה.אמא שלי בינתיים נפתרה והבעל והבן הפכו לי לכל חיי.הייתי כל כך שקועה בהם שבמהלך ה17 שנה שאני פה לא קשרתי חבריות של ממש.כיום,לאחר הגירושין,אני מוצאת את עצמי בודדה ברמות שלא ניתן לתאר.החיים שלי מתחלקים בין בית-עבודה-בית וזה שואב ממני את הכוחות הגם ככה מוגבלים שלי.גם לגדל ילד בגיל ההתבגרות שגם הוא נפגע מהגירושין זה לא קל לכל הדעות. את האמת אין לי מושג למה כתבתי לך פה את כל זה.... אי אפשר לעזור לי כי אין לי כוחות לעזור לעצמי.תודה שקראת עד פה ונתת לי במה להוציא קצת. אור (שנמצאת עמוק במקום חשוך)

שלום אור, אכן קשה... כדאי לשקול לצרף לטיפול הפרטני איזשהו סוג של עבודה טיפולית קבוצתית. יש לי תחושה שקבוצה טיפולית תהווה זירה טובה לפתוח דברים שמעסיקים אותך כבר זמן רב. בתקווה להקלה, אורנה

שלום רב, היה לי שנה וחצי ונפרדנו, בגלל בעיות משפחתיות (אי אפשר היה לגשר על הפערים, משפחתו התנגדה באופן חריף לקשר בגלל שאני לא מהעדה שלהם, ממש "חתונה מאוחרת.." ). עכשיו אני מרגישה שאני לא רוצה לחזור אליו כי הבנתי שאם היינו מתחתנים הייתי סובלת כל חיי מאמו וממשפחתו. אך עדיין יש לי רצון להיפגש איתו לפעמים, אני מרגישה שזה "מתדלק" אותי ועוזר לי לא להרגיש לבד ואפילו יעזור לצאת עם אחרים לא עם תחושה שאני רעבה לחום ונואשת. האם אני משלה את עצמי וזה מפריע לי להמשיך הלאה? האם אפשר באמת להיות ידידים? תודה רבה

שלום ליטל, לתחושתי, המפגשים שאת מדמיינת אינם באמת מחווה של ידידות, ואולי ידידות היא ציפייה מוגזמת משני אנשים שאהבו זה את זו ונפרדו בנסיבות כה מצערות... אבל, זוהי רק תחושתי, וחשוב מכך מהי תחושתך והאם את מוכנה להתבונן ברגשותייך באורח מעמיק (לפעמים כדאי לעשות זאת בליווי של איש מקצוע - זה בהחלט יכול לעזור לך לחוש בהירות סביב הנושא). חזקי ואמצי, אורנה

אני מחפשת באופן דחוף פסיכולוגית מאיזור נתניה לא חשוב המחיר!!

שלום עדי, אני מקווה שפנייתך תיענה במהירות. בהצלחה, אורנה

היי, אם תשימי לב אחת ממנהלות הפורום (ליאת), היא פסיכולוגית שגרה בנתניה. נסי לפנות אליה בהצלחה

אורנה שלום קטע שקראתי : מאפייני הפרעת אישיות תלותית: קושי בתפקוד ללא עזרה, תמיכה ויעוץ; צורך בלהיות "מנוהל", חובה להיות קשור למישהו; אי יכולת להתמודד עם אחרים; אי יכולת ליצור עצמאית; חשש מוגזם מעצמאות כפויה. לא מובן לי למה מתכוונים ב"חשש מוגזם מעצמאות כפויה? תודה

שלום טובה, אני מסכימה שהניסוח מעט משונה. אני מניחה שהכוונה לכך שאם לוחצים על אדם תלותי להתנהג באופן שונה מאוד מנטייתו, הוא יגיב ברתיעה עזה. בברכה, אורנה

הלוואי ושאני ימות כבר אינני יכול עוד..............................................די!!

MR BLUE היקר, אני מבינה אותך,ויודעת עד כמה החיים מייאשים ומתסכלים,אך בחור מוכשר כמוך - שהציע לי עיצות ו'נקודות-מבט' שונות וחיוביות על לבטים שהיו לי(כך זה זכור לי,אך איני זוכרת בדיוק על מה זה היה),לא צריך לוותר בשום אופן - כי תמיד יש לך תיקווה לצאת ממצבך זה ולשנות לטובה את חייך. מצטערת שאיני מרחיבה ותומכת יותר,פשוט כרגע איני מסוגלת.

הכל אבוד רק המוות ישחרר אותי ...זה חייב להגמר....כמה שיותר מהר

MR BLUE יקר, בבקשה צור קשר עם המטפלת שלך. נשמע לי שאתה זקוק עכשיו לקשר אנושי ממשי, לא ווירטואלי. שמור על עצמך בכל הכוחות, אורנה

כפייתיות hallo i would like to ask for a very urgent help i suffer from a very severe odc please if there can be public - low payment - help for me please urgent m

שלום מיכל, מאחר וכתבת באנגלית, אינני יודעת האם מדובר בעזרה בגבולות ארצנו, ובאיזה איזור. בעיקרון, טיפול ב- OCD אפשר לקבל בכל מסגרת המציעה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ועל-מנת לקבל טיפול מוזל כדאי לפנות לקופות החולים ולמרפאות הממשלתיות. בשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל-אביב נפתחת בימים אלה יחידת CBT, וכדאי להתקשר גם אליהם. ההודעה שלך עוררה בי תחושה שאת מאוד נואשת, ולכן אני חורגת ממנהגי ומזמינה אותך לפנות אלי גם במייל האישי, על-מנת שאוכל לכוון אותך ביעילות רבה יותר. לילה טוב, אורנה

יש לי ילד מקסים בן 11,הילד הצעיר במשפחה בת ארבעה ילדים,ילד מחונן,מקובל מאד בחברה,שמח וטוב לו.אבל! לפעמים יש לו תגובות מוגזמות מתוך איזה לחץ שהוא מלחיץ את עצמו.הוא מאד פרפקציוניסט והוא לא יכול לסבול מצב שבו הוא לא מצליח לפעמים לענות על משהו בשיעורי בית,מה שדי נדיר כי הוא תלמיד מצוין.כשזה קורה לו הוא שואל אותי אבל הוא כבר לא מסוגל להקשיב ולהבין כי הוא מאד עצבני על הסיטואציה הזאת,הוא לא מוכן לקבל את העצה שלי לעזוב את זה,כי זו רק שאלה אחת שלא נורא אם לא עונים עליה וכו' הוא מלחיץ את עצמו עד כדי מירור בבכי מתוך תסכול כשהוא מלא טענות כמו:למה נותנים שאלה שמנוסחת ככה וכו'.רוב הזמן זה לא קורה לו,אבל כשזה קורה זה נראה לי מוגזם מכל הבחינות ואני לא יודעת איך להרגיע אותו ומה הכיוון שכדאי לקחת בשיחה איתו כדי שזה לא יחזור על עצמו.

שלום תמר, נראה לי נכון לעזור לבנך הצעיר לפתח גישה נינוחה יותר כלפי החלקים הבלתי מושלמים שלו ושל סביבתו. בעיתות רגיעה, כדאי לשוחח איתו על המתח שהוא חווה: מה לדעתו (או בדימיונו) יקרה אם לא יענה על אחת השאלות? מה מרגיז/מפחיד/מכאיב בסיטואציה בה הדברים אינם לגמרי בשליטתו? וכן הלאה. לאחר שתביני כיצד הוא ממשיג לעצמו את הדברים, כדאי לספר לו על מצבים שונים מחייך ומנסיונך, בהם דברים היו לא-מושלמים ולא בשליטתך. שתפי אותו בתחושות שעולות בך במצבים כאלה ובדרכים שלך להתמודד. מעבר לכך, אני בטוחה שניתן לסייע לו במספר פגישות טיפוליות אצל פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים, או אצל פסיכולוג חינוכי. כדאי לשקול את האופציה הזו, משום שלפעמים לילדים קל יותר לשוחח בפתיחות עם מבוגר אחר (שאינו הורה שלהם...). המון הצלחה, אורנה

שלום לך אורנה ! מה דעתך על התאהבות במטפל? ולא פחות ולא יותר עוד פסיכיאטר. היה בעבר משיכה גם מיצידו אך אני נירתעתי ושום דבר לא מומש.אני ניפגשת איתו פעם בחצי שנה או שנה בערך כי אין צורך בטיפול תרופתי קבוע כאשר אני ניפגשת איתו אני חשה מבולבלת וחסומה. והמילים לא יוצאות. והוא גם לא מעוניין לקבל ממני כסף עבור הביקור. בקיצור מצד אחד צריכה עזרה ומצד שני נימשכת אליו המצב הזה מאוד מבלבל אותי ומונע ממני לפנות אליו שוב. יחד עם זאת הוא רופא טוב והטיפול שלו עזר בזמנים קשים. אני שואלת את עצמי, אולי אני עושה איזה שהוא העברה כלפיו? והתשובה היא לא. בכל זאת התאהבתי בגבר שבו ולא בפסיכיאטר שבו. השאלה היא האם זה בסדר או לא בסדר? ואיך את רואה את זה? תודה מראש אורלי מה דעתך בנושא ומה עושים במקרה כזה ?

שלום אורלי, אני חושבת שמה שקורה בינכם הוא רחוק מאוד מקשר טיפולי - המטפל הביע בעבר את משיכתו כלפי המטופלת (כיצד בדיוק התרחש דבר כזה?), ואינו מקבל כסף תמורת הטיפול... זה נשמע לי מאוד מבלבל! מאחר וממילא מדובר בקשר רופף ולא סדיר, נראה לי נכון להפריד בין הצרכים השונים: לצרכים הרפואיים כדאי לפנות לפסיכיאטר/ית אחרים, ולצרכים הרגשיים... אני לא יודעת, אולי תרצי להיכנס לתהליך של בירור ובדיקה מעמיקים מולו האם הדבר אפשרי, מתאים, רצוי וכד'. שמרי על עצמך, אורנה

אימי כבת 45 מתנהגת בצורה אימופלסבית,מבישה,פגיעה בסובבים אותה מלווה בקללות נוראיות,חשדנות,דעה שלילית על כל אדם,צעקות,איומים,שינוי מצבי רוח קיצוניים, ולסיכום חיים בלתי נסבלים בסביבתה למרות שבוודאות אינה עושה זאת מרוע לב. האם זה קשור לאישיותה או הפרעה נפשית הדורשת טיפול מקצועי. תודה.

שלום רועי, אינני יודעת האם אמך התנהגה כך 'מאז ומעולם' (מה שמגביר את הסבירות למבנה אישיותי), או שחלו שינויים בהתנהגותה בעת האחרונה (מה שעלול להצביע על התרחשות מחלה). כך או כך, בהחלט כדאי להתייעץ ולקבל סיוע. פנה באופן אישי לפסיכולוג/ית קליני/ת או לפסיכיאטר/ית, והם יכוונו אותך כיצד להמשיך משם. בתקווה להקלה, אורנה

שלום, אני בתחילת תפקידי הטיפולי והתחלתי לעבוד במקום עם נוער בטיפול פרטני וקבוצתי ואינני מקבלת הדרכה. האם אתה מכיר פסיכולוג/ עו"ס קליני, מדריך טיפולי בנושא נוער באיזור המרכז??? יכול להיות שאני שואלת במקום הלא נכון. אם כך הדבר- אשמח אם תפנה אותי למקום הרלוונטי. תודה, עינת

צרי קשר במייל, לקבלת הדרכה עבור טיפול פרטני בנוער

שלום עינת, תודה למדריך הזריז, ובכל זאת - אני רוצה להחזיר אותך אל מקום העבודה שמצפה ממך לעבוד עבודה טיפולית אך אינו מספק הדרכה. אני מציעה לחזור לשם ולברר עם אנשי המקצוע כיצד הם מתכוונים להיערך לנושא. זאת משום שלא נראה לי סביר שבשלב המקצועי בו את נמצאת תצטרכי לממן הדרכה בעצמך. בהצלחה, אורנה

אני בחור רציני מחפש עבודה בכל תחומי הטיפולי הנפשי ...אשמח על יצירת קשר 0528239693

אורנה מקסימה, רציתי לכתוב לך כל כך הרבה ולא יוצא כלום. הכל כל כך הפוך וכל כך רע... רק בא לי לכתוב לך שאני מתגעגעת, אבל זה מוזר- לא? להתגעגע למישהו שהוא וירטואלי וחוץ מזה - את כאן... טיפשי ... מקווה שאת בריאה לילה טוב פ

זה כנראה לא כל-כך טפשי אם זה נוגע... הנפש שלנו הלא מתקשרת ומתגעגעת לכל מיני דברים לא לגמרי הגיוניים, דברים שמזכירים... זה לגמרי בסדר, אני מבינה ושמחה לחזור להיות כאן.

תודה אורנה שמחה שאת כאן... באמת פ

כיוון שכשהחלטתי 'להיגמל' מהפורומים מחקתי את כל הקישורים לפורומים,ומחקתי גם את הקישור לפורום החדש-ישן שהקמתן ('רשת' הקימה) לפני כחצי שנה ב'תפוז',וכעת אני רוצה לחזור -חלקית- לפורום,ויעזור לי מאוד אם תרשמו לי את הקישור לכך. תודה, משתנה

זו קומונה מס' 19606. הקומונה לא פעילה כבר כמה חודשים.

תודה וחבל שהיא הפסיקה לפעול,אני מקווה שלא הייתי אחד מהגורמים לכך,למרות שלא נראה לי. אך סתם לשם סקרנות,איך לפי המספר שרשמת לי של הקומונה,אני יכולה למצוא אותה,איפה רושמים זאת?(מצטערת על ה'בורות' בנושא). תודה, משתנה

הלוואי שכל ה'ותיקות' היו חוזרות והכל היה קל יותר כמו פעם,סתם 'משאלת-לב'..., כי אז אפילו כשהייתי בשיא הדכדוך שיתפתי אתכן בכך ותמכתם בי ועזרתם לי לצאת ממנו, חבל שזמנים לא יכולים לחזור אחורה,הכל היה יכול להיות קל יותר,ואולי היתי עושה דברים אחרת ומראש 'מסדרת' את חיי אחרת.

כמה כייף שכולכן חזרתן,אפילו אם זה לזמן קצר בלבד...,רוממתם את רוחי קצת מהעולם האכזר וחסר-הרחמים שקיים בחוץ(שבכל הזדמנות שרק קצת מפנים את הגו למישהו, מיד הוא'תוקע בו סכין עמוק'),ושבכל פעם שקצת מראים חולשה,בד"כ מנצלים זאת לרעתיינו. מצטערת על הנימה הפסימית שלי,פשוט זה מה ש'המציאות הוכיחה לי' בשנים האחרונות ובזמן האחרון בעיקר. אורנה,תודה שאיפשרת לנו לספר מה שלומינו,אפילו אם הוא לא בהכרח טוב. תודה לכולכן, משתנה

יקרות, נדמה לי שאין לכן מושג עד כמה אתן משמעותיות ונוכחות כאן, גם בשתיקתכן... יש לי תחושה שמה שקרה אי שם בעבר של הפורום, נשמר אצל כולנו במעין 'קפסולה' סגורה. לפעמים זה נראה חשוב, לפעמים זה נדמה לא כל-כך חשוב, ובכל זאת - זה נשאר איתנו... בהצלחה לכולכן (ומותר בכל זאת לומר שאני כאן, אם תרצו?) לילה טוב, אורנה

משתנה יקרה, מצטרפת לדבריהן של יעלה ורעות, אשמח להיות פה בשבילך כאשר תצטרכי, אם כי אני מבחירה שלי לא אשתף כאן לגבי עצמי... מסיבות אישיות שלי לא מתאים לי כרגע... בשבילך אני כאן תמיד ,מבטיחה לעזור במה שאוכל חן

גם כאן... שלומי... בעייתי בימים אלו... יהיה בסדר...

שלום אורנה, לפני הרבה זמן, 5 שנים בערך, הייתי שרויה בדכאון רציני. לא פניתי לעזרה ולא דיברתי עם אף אחד כי הייתי חזקה מדיי לטובתי שלי... רציתי להרפות ממני וכך עשיתי וצללתי לתהום שלי. אינני יודעת אם היו מאבחנים אצלי דכאון קליני לכל דבר, אך זו הייתה התחושה- הרגשתי צל-אדם, או אפילו סתם צל, לא בהכרח שלי. במשך שנה שלמה הייתי לפותה בעצב כבד ומכביד, מין ריקנות אדירה שבתוכה צפתי אני. המשכתי לתפקד עד כמה שיכולתי אבל מיעטתי מאוד לדבר וכמובן לחייך. רוב הזמן הרגשתי חיצונית לעצמי, זרה לעצמי ולתפאורה המשונה שזזה מהר מדיי סביבי. אפילו תחושת הגוף הייתה שונה .. קשה להסביר... לא כל כך תכננתי לספר כאן את תחושות הדכאון, זה איכשהו יצא..רציתי לשאול משהו אחר. רציתי לשאול אם את חושבת שזה הגיוני לרצות לעבד את הדברים 5 שנים אחרי... עברתי המון מאז, מצבי היום קרוב מאוד למצויין! (באמת). אבל איכשהו אני לפעמים מרגישה שהדברים התאחו אבל לא עד הסוף... אני המשודרגת עוד חושבת לפעמים במונחים הישנים. מצד שני- 5 שנים זה מלא זמן! מרגיש לי מגוחך לרצות לבדוק מה קרה לי אז..זה באמת לא קריטי והיה מזמן ומאז דברים השתנו.. סתם, זו לא שאלה קריטית סתם תהיתי אם זה נשמע טפשי לילה טוב ותודה (ומקווה שאת מרגישה טוב יותר)

לאן יקרה, שום דבר במה שכתבת לא נשמע לי טפשי, או 'מאוחר מדי' לעיבוד ולהתבוננות. אין חוקי התיישנות בטיפול (איזה מזל, מה היינו עושים עם כאבי ושמחות הילדות שלנו?), ובהחלט כדאי להקשיב להרגשה שמשהו שם מבקש איחוי... "לא כל כך תכננתי לספר כאן את תחושות הדכאון, זה איכשהו יצא...", כתבת קודם, אז תני לזה לצאת... לילה טוב, וכל הכבוד על השינויים מרחיקי הלכת שעברת - אני בטוחה שזה עשה טוב למשתתפים אחרים לקרוא גם על האופציה הזו... אורנה

שלום ד"ר אורנה. ...הותרת סימני שאלה, לאחר שהודעת, שהינך חולה. אז א)מה שלומך? שיתפת את הגולשים, במידע, שהשפעת הכריעה אותך. השפעת לא תכריע אותך. את אמנם חשה רע, חום, חולשה, עייפות אך חלילה לך להיגרר לאמירה שכזו... (אלא אם כן ניחת בחוש הומור, שאינני מזהה, כי אינני מכירה אותך). אז ברכתי לך: רפואה שלמה. את בסדר? ב) חברייך כאן לפורום, עושים מלאכה טובה, בתשובות בהיעדרך. ובכל זאת, את נחוצה. ג) מדוע דרוש "כתנאי" דואר אלקטרוני? בעבר, נאלצתי להחליפו, בשל הצפה של פרסומות, לאחר שנרשמתי בצורה הזו לאתר כלשהו. ד) כתובת המייל הנ"ל, אינו פעיל, וכתבתי אותו, כי בלעדיו, לא ניתן לשלוח הודעה כאן. אבקש את סליחתם. ה) תודה לכולכם על הנכונות לענות לנו. (אני חדשה כאן וטרם שלחתי שאלה) האם זה בהתנדבות? לילה טוב.

לא חייבים לציין כתובת מייל. אפשר להוריד את סימני ה - V בריבועים שמתחת להודעה. זה אמור לעבוד

אין שום צורך ולא תנאי לצרף כתובת מייל להודעה. זו ברירת מחדל שאת יכולה לבטל ע"י הקשה על סימן ה - V בשלושת החלוניות שמתחת לחלון בו את מקישה את הודעתך.

שלום סיגל, תודה על ההתעניינות. אני ממש בסדר, ומשתמשת בהזדמנות שנתת לי להודות שוב לליאת על עזרתה, ולמשתתפים על התייחסותם החמימה. את צודקת, השפעת אינה מכריעה אותנו, וזה נותן פרספקטיבה מסוימת על החיים ועל התמודדות עם כאב וקושי. כמה קל יותר להתמודד כשהקושי מוגבל בזמן... כמה כוחות דרושים על-מנת להתמודד עם צרות גדולות יותר... לגבי צירוף הדואר האלקטרוני, אני מאמינה שקבלת תשובות מוסמכות הרבה יותר ממה שאני יכולתי לתת... לגבי הנכונות לעזור, הפעילות בפורום נעשית בהתנדבות. לילה טוב, אורנה

שלום, הייתי בטיפול פעם ראשונה במשך שלוש שנים שהופסק בצורה פוגעת וקשה ביותר לפני כמה שבועות מכל מני סיבות .(לא נוצר סיום ותהליך פרידה) רציתי לשאול ספציפית בנוגע לדיכאון שאני חווה שהתחיל לפני כמה חודשים והתגבר והתעצם עם סיום הטיפול - האם יעזור לי לקחת כדור פסיכיאטרי נגד דיכאון בלי שאתחיל במקביל בטיפול חדש ? ז"א האם כדורים פסיכיאטרים יכולים לעזור למטופל בלי טיפול פסיכותרפי? (אציין שהמטפל שלי המליץ לי בזמנו לפנות לרופא לקבלת כדור נגד דיכאון וסרבתי ) אני לא מרגישה שאני יכולה כבר לעבור למטפל חדש ולא ממש רוצה להיכנס שוב לטיפול. הבעיה היא שאני לא מרגישה נפשית כל כך טוב, לא ממש הצלחתי להתגבר על הטיפול שהיה ואני לא יודעת ממש איך לעזור לעצמי. תודה מראש על התגובה ועל המקום שיצרתם בשביל כל אדם ואדם באתר שלכם. הדס.

שלום הדס, צר לי לשמוע על האופן המכאיב בו הסתיים הטיפול שלך. זו באמת לא הדרך הטובה והנכונה להיפרד. טיפול פסיכיאטרי נוגד דיכאון משפיע את השפעתו גם ללא טיפול פסיכולוגי, ובהחלט כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר באופן אישי. עם הזמן, אני מקווה שתרגישי רצון להתנסות בטיפול פסיכולוגי נוסף, שיוכל לעזור לך לעבד נושאים שונים לעומקם (את זה, לצערנו, תרופות פסיכיאטריות עדיין לא עושות...). אני באמת מקווה שתתני לעצמך הזדמנות לחוות תיקון בטיפול... בהצלחה, אורנה

בסביבת מרכז והשרון. (ובשביל אחד אנושי באמת, אסכים גם להרחיק :)) יש חיה כזו? אם לא תרצו לפרט כאן... בבקשה רק השאירו הודעה עם כתובת דוא"ל ונעשה זאת מאחורי-הקלעים. תודה מראש, תהיו בריאים זה הכי חשוב.

אולי כדאי שאת תשאירי כתובת דוא"ל... לא נותנים כאן המלצות ע"ג הפורום. רק בריאות.

אכן, הדרך בה אנו נוהגים לטפל בנושא ההמלצות בפורום, כוללת צירוף כתובת דואל פעילה, אליה משתתפים אחרים יכולים לחזור עם המלצותיהם. בהצלחה, אורנה

שלום, 1. מה ההבדלים בין המונחים (1) אישיות גבולית, (2) אדם בעל קווי אישיות גבוליים, (3) הפרעת אישיות גבולית., ומי מהם מתאר מצב "נורמאלי" ומי פתולוגי? 2. האם ניתן לאבחן אדם כבעל הפרעת אישיות גם אם הוא איננו אימפולסיבי ואינו נוטה להתפרצויות כעס (אלא בעל שליטה עצמית גבוהה מאוד, שקול ומחושב, קר רוח, ונטול ספונטניות) ? 3. האם השילוב של קויים/הפרעה גבולית עם קווים/ הפרעה כפייתית-טורדנית היא שילוב ידוע ונפוץ? והאם ייתכן כי אדם בעל מאפיינים כפייתיים בולטים (פרפקציוניזם, "מכור לעבודה", מקפיד על סדר וניקיון, חסכן, נעדר ספונטניות ויכולת ליהנות) יאובחן כגבולי? 4. האם אדם יכול להיות מוגדר כבעל הפרעת אישיות גבולית רק בתקופה מסוימת בחייו, כשלפניה ואחריה הוא "נורמאלי" או שמדובר ב"נישואים קתוליים", ומהרגע שאובחנת ככזה - תישאר כזה ? תודה רבה :)

שלום יולי, 1. המונח 'אישיות גבולית' הוא קיצור של המונח המלא 'הפרעת אישיות גבולית'. 'קווים' הנו מושג פסיכולוגי עמום, שנועד לבטא את התחושה שיש שם "משהו", אבל הוא אינו בהכרח תואם באופן מלא את ההפרעה. לאור זאת, אפשר להניח ש'קווים' מרמזים על מצב פחות פתולוגי. 2. אבחנה פסיכיאטרית מתבססת על נוכחותם של מספר סימפטומים מינימלי כלשהו, מתוך מגוון אפשרי רחב יותר (המתואר בפירוט בספרי אבחנות שונים). למשל, במקרה של הפרעת אישיות גבולית יש צורך לזהות לפחות חמישה מאפיינים מתוך שמונה אפשריים. לכן, תיאורטית, אפשר לאבחן את ההפרעה גם ללא המאפיינים שציינת. 3. האבחנות ששאלת לגביהן שייכות לשני צירים אבחנתיים שונים, ובהחלט אפשר לקבל אבחנות בשני הצירים (דוגמת OCD בציר הראשון, והפרעת אישיות כלשהי בציר השני). 4. הפרעות אישיות נוצרות כאשר קווי אישיות מסויימים מתפתחים בצורה מוגזמת ונוקשה, והם מובילים לדפוסי תגובה והתנהגות לא אדפטיביים שהם מושרשים עמוק וממושכים. לכן, זוהי במידת מה 'חתונה קתולית', אך הפרוגנוזה לשיפור תמיד קיימת. 5. לא שאלת זאת בבירור, אך אני מבינה בין השורות שהתעוררה אצלך התהייה האם אפשר להיות קר רוח ופרפקציוניסט, ובו בזמן לקבל אבחנה הנתפסת כסוערת וזועמת... ובכן, סביר ואפשרי שהתמונה הנפשית תהיה מורכבת ורבת גוונים, וזו בדיוק הסיבה לכך שאנשים (גם אנשי מקצוע!) לא מאבחנים את עצמם... אני מאחלת לך אושר רב, אורנה

היי אורנה, מקווה שאת מרגישה יותר טוב והחום ירד... אני לא כ"כ יודעת למה אני כותבת את זה פה ואני לא יודעת אם את זוכרת אותי אבל מרגישה צורך בכל זאת. כמה חיפשתי מנתח להסרה. מאז שהתחלתי את הטיפול רציתי את הניתוח הזה. רציתי להפסיק להרגיש. היא אמרה לי שאין ניתוח כזה. שעדיין לא המציאו. ואני המשכתי לחפש. בהתחלת הדרך שלנו הייתה עלייה -הטיפול הוגדר כהצלחה, אחרי תקופה כל מה שעיניין אותי בטיפול היה הקשר ביני לבינה. כמה היא אוהבת אותי? כמה אני חשובה לה? כמה אני מיוחדת בעיניה? הפסקתי לטפל בעצמי ובאתי אליה למטרה אחת- לבדוק כמה אני שווה בשבילה. וזה כאב. ובכל התקופה הזו המשכתי לחפש מנתח. ולא מצאתי. רציתי לעזוב אותה ולא הצלחתי. לא הצלחתי לדמיין את עצמי בלעדיה. הקשר ביננו היה חזק והדדי. הרגשתי שאני מחוברת אליה בכל רמח אבריי. וזה כאב. ואני התחלתי לדעוך. לדעוך מבפנים. והדיכאון התפרץ לו בלי בושה והיכה בי ובה. אחרי שכנועים רבים הגעתי לפסכיאטר. קיבלתי כדורים, וכשהכדורים החלו להשפיע התחלתי להרגיש שאני פחות מרגישה. דברים ואנשים שעיצבנו אותי כבר פחות מעצבנים. העוצמות של הכאב ירדו פלאים. אני מרגישה כאילו שמו לי מיסוך על הלב. קשה להסביר. ואז קיבלתי את הכח לבוא ולהגיד לה שאני רוצה פסק זמן. שאני צריכה הפסקה. אחרי שלוש שנים הייתה לי היכולת. היא לא התנגדה, אמרה שהיא מכבדת את ההחלטה שלי. ואני שלמה עם ההחלטה. עדיין אוהבת אותה מאוד אבל מסוגלת להבין שהיא ל-א יכולה לתת לי את מה שאני צריכה. אז מצאתי לעצמי את המנתח שלי - אפילו בלי הרדמה וכאבים:). קוראים לו רסיטל. בהתחלה כ"כ פחדתי ממנו ועכשיו אני חושבת לעצמי שאם הייתי יודעת שזה מה שיעזור לי להגמל ממנה הייתי עושה את זה מזמן...

לעננית שלום! מזדהה איתך עד כאב. כאחת שאין לה כלל קיום ללא הפסיכולוגית, רציתי לשאול לגבי התרופה, כיצד היא עוזרת לך? האם היא פשוט מקהה את הרגשות? האם את מצליחה למצוא טעם לחיים ללא התלות בפסיכולוגית? בשכל ובהגיון אני גם מבינה הכול, אבל ברגש ובהתנהגות זה כבר סיפור אחר לגמרי.

שלום עננית, בהחלט זוכרת, ולעיתים תהיתי האם רוחות החורף הרחיקו אותך מאיתנו, או שביקרת בפורום בכינויים פחות מעוננים... אני יכולה להבין את תחושת ההקלה שתיארת ברגישות ובחוכמה. מדי יום אני רואה בקליניקה אנשים שמשהו בכאב שלהם ובאופן שבו הם נושאים אותו משתנה בעקבות טיפול תרופתי נוגד דיכאון וחרדה. אני חושבת שפעם אפילו הזכרתי כאן מילים של מטופלת שלי, שתיארה את השפעת התרופה כמו מסג' בשמנים אתריים באיזור הכאב... היא הדגישה שהכאב עודו נמצא, אבל משהו שם התרכך... כפסיכולוגית, אני לעיתים קרובות חווה את הטיפול התרופתי כבן-בריתי לעבודה. כשמשהו באיזור הכאב מתרכך, אפשר לגעת שם ביתר נחישות ועוצמה, אפשר לקדם שינויים מעמיקים. לכן, במידה מסויימת חבל לי שלא איפשרת לעצמך לחוות את עצמך לאורך זמן עם התרופה ועם הקשר הטיפולי. אני מבינה שזה היה הדבר הנכון עבורך, ומאמינה שבמידה ותחושי שינויים פנימיים בנושא תרשי לעצמך להתבונן בכך שוב. תודה ששיתפת, ולילה טוב, אורנה

שלום שני, לא צירפת לשאלתך כל רקע, ולכן אני מניחה באופן 'עצמאי' שאת מתכוונת לתחושת האפטיה האופיינית למצבים רגשיים בטווח הדכאוני. אדם הסובל מדיכאון חש עצבות ויאוש, איבוד עניין ואפטיה כלפי מגוון תחומים בחייו. בברכה, אורנה

אורנה, תודה על התגובה אני מתכוונת אצל אנשים חולי סכיזופרניה. לילה טוב ותרגישי טוב

אני כשנה אחרי גירושין,אמא לילד בגיל ההתבגרות ועובדת בעסק קטן משלי. עד עכשיו הייתי עסוקה בלשרוד................. די להפתעתי הצלחתי להחזיק מעמד,לתפקד גם כאם וגם בעבודה. אני עוד מלפני בטיפול אצל רופא טוב ואנושי והוא היה לי לעזר היחיד כי אין לי עוד משפחה או חברים.אבל התעייפתי מהמלחמה היום יומית.הרופא אמר שמדובר בדיכאון פסיכולוגי בו אני חייבת להלחם ביותר מברק כמה כדורים.הוא אמר שרק אני יכולה למצוא לעצמי את הסיבה שבגללה כדאי לי לחיות.הוא הציע לי כמה כיוונים אבל שום דבר כבר לא מדבר אלי או מושך אותי. כרגע כל מה שמחזיק אותי בחיים זאת האחריות שאני מרגישה על הבן. קשה לי כל כך ואני לא מוצאת תשובה. איך ניתן למצוא משמעות לחיים?

אור יקרה, המאפיין העיקרי של דיכאון הוא ירידה ניכרת במצב-הרוח, בפעילות, בהתעניינות, בהנאה ובאנרגיה. התחושה שאינך מוצאת עוד משמעות בדברים שפעם עוררו בך עניין והנאה היא לחלוטין חלק מהדיכאון, והיא עתידה להשתנות כאשר הדיכאון ירפה ממך מעט... כיצד ניתן לעזור לו להרפות ממך? כדאי לפעול בכמה כיוונים במקביל: כיוון אחד כולל פגישה עם פסיכיאטר, והתייעצות בנוגע לטיפול תרופתי נוגד דיכאון. כיוון שני כולל פנייה לטיפול פסיכולוגי. כתבת שעד עכשיו היית עסוקה בלשרוד, ושעשית עבודה לא רעה בכלל. אולי עכשיו הגיע זמנך לחוות ולעבד תחושות שלא יכולת להרשות לעצמך לחוות קודם לכן, כשהמטרה הייתה לשרוד. יתכן שעכשיו אפשר יהיה להתאבל על מה שאבד, לחוות רגשות שונים לעומקם ובמלואם, וגם לצמוח ולהתקדם הלאה... דרך מעין זו קשה מאוד לעשות לבד, וכדאי לצרף אל המסע את ההתבוננות והליווי של מטפל מקצועי. כיוון שלישי הוא לבנות לעצמך מסגרת תמיכה משמעותית. עם כל הקושי הכרוך בכך, זה בדיוק הזמן לפנות לחברים ובני-משפחה נבחרים, לספר בכנות מה עובר עלייך ולהביע צורך בנוכחותם ובתמיכתם. מידת התמיכה הסביבתית לה זוכים מטופלים היא פקטור מכריע באיכות ההתמודדות עם דיכאון, ובהחלט כדאי לפעול בנושא. אני מקווה שהצעתי כיווני התמודדות ראשוניים המדברים אל ליבך, ומזמינה אותך לחזור ולהשתמש גם בנו כמקור תמיכה סביבתי. בהצלחה, אורנה

שלום, מדוע מטופלים מנסים להפר לעיתים את גבולות הטיפול? על מה זה למעשה מעיד? האם זה דומה להתנהגות הילדים המנסים לבדוק את הוריהם? תודה רחל

רחל שלום, מטופלים אינם תמיד מודעים לניסיונות הללו שלהם. אכן ישנו דמיון להתנהגותם של ילדים, המנסים להבין מהם תחומי מגרש המשחקים שכן רק אז יוכלו להרגיש בטוחים. קיימות סיבות רבות לבדיקת גבולות, חיפוש אחר אהבה, רצון לחזור למקום ראשוני בו אין גבולות ועוד. חשוב לדעת רצונות אלו לגיטימיים בהחלט אך טיפול שלא ישמור על גבולות ייתקל במוקדם או במאוחר בקשיים שלא יאפשרו את קיומו. דרור

שלום, לאחרונה הסתבר לי ע"י מכתבים מגורמים כמו בנקים וביטוח שבעלי עשה הלוואות לא על סמך ביטחונות ולא על סמך ערבים על סמך מעמדו וגם ביטוח החיים שלו. וכל הכסף הזה היה להימורים: טוטו, לוטו, מניות מעו"ף (אופציות) , מדובר בסכומים גבוהים של מאות אלפים בסה"כ. ידעתי בעבר, שהוא מהמר בסכומים של כמה אלפי שקלים בחודש לא ייחסתי לזה חשיבות אבל עכשיו אני מבינה שהוא מהמר בסכומים של 10000 שקל ומעלה בחודש. ולאחרונה לאחר שראיתי מכתבים הבנתי שמשהו לא בסדר ושאלתי אותו הוא לא טען תחילה את כל האמת עד שאני הוצאתי ממנו את "כל האמת" באמצעות המכתבים. אך אינני בטוחה שזה הכל. מאותו זמן אני מתעלמת ממנו. מנסה כמה שפחות לדבר עימו ותגובתו הייתה דומה. לפי טענותיו, רק בזכות הבורסה (אופציות) יצליח לעשות כסף ולסלק את חובותיו. אינו מעוניין להפסיק את ההימורים וזה החלטתו. למרות שהוא מפסיד! באופן קבוע! אני מפחדת שכל זה יתפרש בסוף למצב שנצטרך למכור את הבית. או שיקח שעבוד על הבית (על חלקו שלו). איך עליי לנהוג עימו ? האם להתנהג אליו בחמימות? או לעשות ברוגז שבנתיים לא מוביל לכלום? האם לפתוח איתו את הנושא בשנית...? אני פניתי לאחיו ובן דודו שידברו איתו, אלו פנו אליו והוא אמר להם שאינו זקוק לעזרה ושינה להם נושא. האם יש דרך להוציא ממנו את כל האמת? האם לעשות צעד חריג איתו כמו: איום גירושין או עזיבת הבית? הוא בדר"כ אדם סגור ואינו רוצה לערב גורמים חיצוניים בחייו ואינו מעוניין אף פעם לחשוף מחייו, איך אני יכולה להוביל לכך שילך לטיפול / גמילה / ייעוץ? האם אני יכולה ללכת לייעוץ לפסיכולוג בלעדיו ולהתייעץ איתו עליו... איך לנהוג וכו'. האם יש פסיכולוג מומלץ? פרטים נוספים עליו: יש לנו 2 ילדים בגילאי העשרה. הוא מוטרד בצורה חריפה מהימורים, קם בלילה מסתכל במחשב בבורסה, בתוצאות טוטו וכו' חלה לאחרונה בסכרת, לא מעוניין לטפל בה. אינו מתייחס לבני הבית ולא מעוניין לשמוע מחיי היום יום בבית. תודה מראש

ליאת שלום, המצב שאת מתארת נשמ כמצב מורכב. הימורים בסדר גודל זה הם בעלי איכות ממכרת מבחינה פסיכולוגית וזוהי הפרעה הדורשת טיפול. את אומרת שהוא אינו מעוניין בטיפול אך את יכולה לעשות מספר דברים, כך למשל את יכולה לפנות לטיפול לא רק כדי לברר מה לעשות איתו אלא גם בכדי להתמודד עם המצוקה שאת נמצאת בה עקב כך. לשם כך אין צורך בפסיכולוג מיוחד ואם המייל שלך עדכני חברי הפורום מוזמנים להמליץ. בנוסף את יכולה ללחוץ ללכת לטיפול זוגי. לפני שתאיימי בגירושין חשוב שתבררי עם עצמך מה את רוצה, איך היית רוצה שזה ייראה. אני מסכים ששתיקה לא תעזור כאן. אבל נראה לי שישנם עוד גורמי לחץ שאת יכולה להפעיל מלבד גירושין, ולשמור זאת למוצא אחרון. לסיכום, חשוב שתהיי מעורבת, אבל שתרגישי שזו גם בעיה שלך, שאתם ביחד בזה. אולי אז הוא פחות יחשוש ללכת לטיפול לא ירגיש כנאשם. לילה טוב, דרור

עד לא מזמן הייתי בטיפול של שנתיים בערך. בחודשים האחרונים עברה עלי תקופה מאוד קשה של ערעור פנימי, שכלל הרגשה של עיוות (פנימי) אובססיות של הסתכלות במראה, לחתוך את עצמי, דיכאון וכו. המטפל היה הדבר האחרון בערך שהחזיק את האני המתפורר שלי. הוא ידע כמה אני חרדה מכך שימחקו אותי בצורה טוטאלית, לאור עברי והנטייה של אנשים כמו אבי למשל פשוט למחוק אותי מחייהם יום בהיר אחד. אני מודע שהייתי לא קלה, ואפילו בלתי אפשרית. הייתי נכנסת למצבים בטיפול של שיתוק מוחלט, לא יכולתי לדבר או לזוז, הייתי קופאת. בנוסף במצבים קשים רציתי ממנו חיבוק, זו גם הייתה סוג של אובססיה, שדחקתי אותה למימוש. אני לא יודעת מה מהדברים האלה שבר אותו, אבל הוא סיים את הטיפול..בצורה די משפילה. בהתחלה הוא ניסה לגרום לי להאמין שאני זו שסיימה את הטיפול. אבל הייתה בינינו תחלופה של מספר מיילים ובסופו של דבר כשכל שנותר לו הוא להגיד לי לחזור לטיפול (בעקבות מייל שבו הבעתי רצון כזה ) הוא פשוט הפסיק לענות. מחק אותי לחלוטין וגם כשכתבתי לו מאז הוא מתעלם ממני. אני די שבורה. ולא מאמינה שכל כך סמכתי עליו ואהבתי אותו והוא פשוט רמס אותי והוא לא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד, ואני נשארת עם הכאב הבלתי נסבל הזה של הידיעה ששוב מחקו אותי, שאי אפשר לסמוך על אף אחד, או שאני בלתי נסבלת שאפילו בן אדם שאני משלמת לו לא מסוגל לסבול אותי. הוא עבר לצד שני כל שהו, שפסיכולוג לא אמור לעבור אליו. עכשיו אני לא מסוגלת ללכת יותר לטיפול, כי אני כל הזמן מפחדת שאני אעשה או אומר את הדבר הלא נכון, למרות שזה כל העניין, אתה אמור להרגיש חופשי לומר הכל מתוך ידיעה שהמטפל ידע שהוא לא בצד שני כל שהו אלא בצד שלך, שהוא לא אמור להירתע ממך כשקשה לך או כשאתה מביע רצון אלא להיות שם בצורה שהוא יכול..אבל להיות. אני צריכה דעה אובייקטיבית..זה נורמאלי לסיים טיפול בטלפון, בלי אפילו להיפגש עם המטופל, או להעביר אותו למישהו אחר כשהוא במצב נואש? להשאיר אותו לבד עם התהום שהוא עזר לי להגיע אליה, כי כיוונו לשם! הוא הביא אותי עד למקום השחור שלי והשאיר אותי שם. ויש בי כל כך הרבה כעס שאני לא יודעת מה לעשות וכרגיל אני רוצה להפנות את זה כלפי עצמי...האם הייתה דרך יותר בוגרת לסיים את זה, או שזה נכון פשוט לחתוך את כל הכבלים ולהתעלם ממני? אני עצובה וכואבת אבל אשמח לתשובה כנה.תודה.

אופיר שלום לך, אני שומע את הכאב הרב שבדברייך עקב התקופה הקשה שעברת והסיום של הטיפול שאת חווה אותו כנטישה חד צדדית על ידי אדם שסמכת עליו. למרות זאת אני חושב שחלק מהמסקנות שאת מגיעה אליהם מקשות עלייך עוד יותר. כך למשל את מסיקה שאת אדם בלתי נסבל, או לחלופין שאי אפשר לסמוך על אף אחד. בכך את מתעלמת משנתיים של טיפול שנשמע שהיו בהם גם חלקים טובים, גם חלקים בהם הרגשת קרובה אליו ושאת מסוגלת סמוך עליו. אני לא יודע מה הסיבות שלו להפסקת הטיפול בטלפון, בעקבות מה בא הדבר והאם לא דובר ביניכם קודם לכן בצורה זו או אחרת. אני רק יכול לשער על בסיס מה שאת מספרת שהגבולות, שלעיתים נחווים כנוקשים ומקשים, לא נשמרו החל משלב מסויים והדבר פגע ביכולת המשותפת שלכם להכיל את העוצמות הרגשיות שהתעוררו בחדר ואולי הן אלו שהובילו לצורך שלו בסיום. ברור שאין זה סיום טוב, ואני מניח שגם הוא חש כך. עצתי לך היא לא להתייאש, להסתכל גם על החלקים האחרים שהיו בטיפול לקחת אותם לטיפול הבא ולקוות ששם הגבולות יישמרו וגם אם לא ניתן יהיה לדבר על כך. לילה טוב, דרור

אני בת 24 בעלי בן 35 נשואה 3 חודשים התחתנתי בתולה הבעיה היא שבעלי עדין מדי בסקס חיבוקים עדינים נשיקות עדינות לדעתו מין פראי זה חדירות מהירות וחזקות. אני אוהבת קצת סדו מזו עם אזיקים ונשיכות די חזקות וזה לא משהו שאני מוכנה לוותר עליו אני אוהבת שיש תשוקה ולהט ביחסי מין אני אוהבת שהגבר שולט בי בסקס. (אמרתי לו שהוא עדין מדי והוא לא אמר כלום) מה פתרון? מה עושים? יש לציין שהוא עדין גם בשאר תחומי חיים אז לא נראה לי שזה משהו שאפשר לשנות.

דנית שלום, מדברייך עולה שאת לא מרוצה מיחסי המין שלך עם בעלך הטרי. השאלה היא האם שיתפת אותו בתחושותייך, ברצונותייך ובמשאלותייך. בנוסף את אומרת שלא תהיי מוכנה לוותר על הסדו מזו, עצתי לך היא להמשיך ולהתנסות גם ביחסי המין המלאים, לנסות ולהכיר תחום זה שאת אומרת שחדש לך, ולחפש היכן ואיך את יכולה ללמוד להינות ממנו. בקיצור, תני לזה זמן. אני מקווה שעזרתי, דרור

שלום רב, מאז היה בני בן כשנה הבחנו אצלו בפחד מרעשים חזקים כגון: שואב אבק, מיקסר, מקדחות וכו'. לאחרונה ראינו כי ברגע שהוא רק נחשף לאובייקט (ללא הרעש) הוא מגיב בבכי היסטרי ומחפש את קרבתנו (אבא ו/או אמא). ניסיתי לחבקו ולהראות לו שאין לו ממה לחשוש ואף בעלי הפעיל את המכשיר לידו והראה לו שאין לו ממה לפחד, אך זה לא עזר. מדובר בילד שמקבל המון חום ותשומת לב. התייעצתי עם הגננת שלו והיא טוענת לאותן התגובות כשהיא למשל מפעילה את מסחטת המיץ. ארצה לציין שרעשים "רקע" אחרים כגון: נביחות כלב, מטוס, צפירות רכב אינם גורמים לו לפחד. אודה לתגובתך.

מיה שלום, התופעות שאת מתארת הן תופעות נורמליות בהחלט לגיל בו הילד נמצא. זה הגיל בו ילדים מפתחים פחדים שונים ומחפשים את קרבת האנשים המשרים עליהם ביטחון, כלומר את ובעלך. גם אם נראה לכם שהוא מפחד יותר מילדים אחרים זה רק מעיד שהוא רגיש יותר לרעש מהם. אין המדובר בהפרעה שתפריע לו בחייו. חשוב בשלב זה שאתם לא תילחצו, הוא יראה אתכם רגועים ועם הזמן יירגע בעצמו. אם התופעה לא תחלוף כעבור חצי שנה שנה מעכשיו תבדקו שוב עם גורמים חינוכיים ומקצועיים. בינתיים הסירו דאגה מליבכם ותיהנו מגידולו, דרור

שלום ליאת וכל שאר המשתתפים והיועצים המכובדים, אני מתנצל מראש על אורך המכתב אולם סברתי כי הדרך הטובה ביותר לקבל דעה שתעזור לי לראות את התמונה בצורה מתאימה ,תהיה לפרוש את הפסיפס הנוגע לתיאור המקרה בדרך זו. אני וחברתי בתחילתו של העשור השלישי לחיינו ומזה כשנה אנו מצויים בקשר זוגי מספק וממלא.התקשורת ביננו טובה מאד ופתוחה ומשמשת בסיס ליצירת מערכת יחסים שנבנתה שלב אחר שלב תוך בחינת ההתאמות המשמעותיות ,שמאפשרות לשנינו ליצור מארג נעים וממצה של פשרות והסכמות.אנו אוהבים מאד ומרגישים שיש בכוחנו לסלול את הדרך הבטוחה למיסוד היחסים.הסביבה המקיפה אותנו, באזור מגורינו כוללת בעיקר את בני משפחתה של חברתי,אימא,אחים ואחיות.שאלות הנוגעות להפרדה ,עצמאות וגדרות חיוביים בין הקשר הזוגי ובין הקשר המשפחתי עלו כבר מתחילת הקשר,לאור ההבנה כי המגורים העתידיים צפויים להתקיים בתוך הטבעת המשפחתית. בד בבד נעשו התאמות אשר יצרו איזון ראוי שאפשר את החיים במשותף,בצורה טובה ומהנה,בדרך שמאפשרת שלווה ועזרה הדדית וקיום הקשר הזוגי בצורה נפרדת וללא התערבות מיותרת.ביתנו נמצא בנפרד ומלמטה מתגוררת האם.האחים והאחיות מתגוררים בבתים סמוכים. נקודת החיכוך שמקשה עליי את ההתמודדות ,בתקופה האחרונה, התעוררה כאשר התברר שהאח הגדול(מבין שלושה) רווק המתקרב לעשור הרביעי לחייו,הביע התנגדות לקיום הקשר בצורה פאסיבית.הדבר התאפיין מהתעלמות מופגנת ממני.ניסיתי להתעלם מהמצב ולקיים איתו שיח ואולם תשובותיו הלקוניות הביעו בצורה בולטת את אי רצונו בקשר כלשהוא.יש לציין שבחור זה מגיע רק לעיתים לביקורים.בשיחה עם חברתי על המצב הבעתי את הרגשות הנלווים מצידי לסיטואציה הזו.בין היתר ציינתי שההסכמה להתאחד עם משפחה,עסקת חבילה עם התאחדותנו,הייתה מקובלת עליי אולם מאחר והתעורר מצב של " אויב מבית",אני מתקשה לראות איך אני מצליח לקיים קשר בסביבה המדוברת.העליתי את רגשותיי שנפגעו,הן בשל העובדה שמעולם לא נתקלתי ביחס מסוג זה,אלא להפך,והן בשל העובדה שאני מרגיש לאור המצב שיצר תחושה של מגרש חוץ,תחושה שהשתנתה משום שלפני כן תחושתי הייתה שהגעתי "הביתה". מכל מקום,יש לציין בנקודה זו כי השערותיי בנוגע להתנהגותו מתייחסות לכמה מישורים: האחד,במישור המתייחס ליחסי האח עם אחותו.הקושי של האח הגדול להתמודד עם המשבצת של בן זוגה.גם בקשרים קודמים נהג האח להתנהג בצורה דומה תוך שהוא מפעיל לחצים פאסיביים שהביאו לחבלה של ממש בקשר הזוגי בעבר..רוצה לומר,כי זו דרכו להשפיע על בחירותיה ולנתבן ברגל גסה מתוך תחושת בעלות,רצון לגונן(האב נפטר,אולי רואה עצמו תחליף אב). היחסים שבין האח לאחותו,חברתי,היו קרובים ועדיין כאלו.אולם משנכנסתי לחייה,הצטמצם הקשר הן בזמן המעשי המשותף והן ביחס למשענת שמצאה בי,מה שגרם לו להרגיש כי מקומו נתפס,יצר איום והביא לתפיסה כי הקשר צריך להסתיים. המישור השני מתייחס למצבו האישי.חייו מהולים בתסכול ועצב,נפרד לא מזמן מבן זוגו לחיים לאחר שנים של קשר זוגי והוא שופך יהבו על הקשר הזוגי של אחותו(איתה יש לו קשר מיוחד) המישור השלישי כמובן,מתייחס ליחסים. המישור השלישי מתייחס לבעיה אישית,שאינה ידועה לי,שמוצא האח בי ,באופן אישי. בחשיבה המעשית,כשאני בוחן את דרך הפעולה האפשרית ברור לי כי ישנם שני מעגלים:האחד,הקשר של האח עם אחותו והכוח שמקבל ממנה בעיקר משום שבחרה להתעלם מהתנהגותו.היא מציעה להתעלם מתוך התחושה כי זה יעבור לו.הצעה כוללת להתנהל כרגיל בעיקר מתוך הכוונה להראות לו שאינו "קובע לה".אולם ניסיון העבר מראה כי מילים חורצות דין בצד אחד ומאידך מערכת לחצים שיטתית שמחלחלת ומשפיעה לאורך זמן.פה כמובן המקום לומר כי אני מזהה את הנקודה הזו שנוגעת לקשר ביננו ועל סימפטומים שהיא מעלה הקשורים לאמון ביציבותה של המערכת.המעגל השני נוגע לקשר שביני ובין חברתי.במצבים מהסוג הזה,בו ישנו חיכוך בין בן הזוג לחבר במשפחת הצד השני אני סבור כי תפקידו של בן הזוג להיות צינור הגישור.הקשר שלי הוא איתה ולכן עליה לבחון כיצד היא מאפשרת קיום קשר במעגל המשפחתי.זו הגישה מתאימה ביותר והראויה.ניסיתי לומר לה,מדוע זה חשוב, לא לאפשר לו לקבל את הכוח ולהכתיב את בחירותיה בחשאי ומצד שני פניתי אליה בבקשה כי תשוחח עימו ותנסה להבין מה מקור הבעיה.אולי שיחה אישית תעמעם את האיום ותסלקו כאשר יבין כי יש מקום בחייה גם לקשר עימו וכמובן לקשר עימי.השוויתי זאת למצב בו נכנס אח חדש למשפחה וכל תופעות הלוואי שמתרחשות אצל המלך שנאלץ לוותר על כיסאו.לכל אורכו של הקשר טיפחתי והצבעתי על החשיבות של שמירת הקשרים המשפחתיים של חברתי מתוך הבנה לגבי חשיבותם .מעולם לא ניסיתי לתפוס מקום של אחר ואיני רואה בי כאחראי למצב ולבעיה שנוצרה.עם זאת,כמו בכל מצב אחר בחיי,אני צועד קדימה במטרה למצוא את הפיתרונות שיאפשרו קיום חיים במשותף ללא המתח והלחץ שנלווים למצב המדובר. האפשרות האחרת היא קיום שיחה עם האח.בזמן זה אני מסתייג מצעד זה משום שאיני סומך על תגובותיו שעלולות להיות תוקפניות ולהחריף את המצב ובעיקר משום שאני סבור כי השיחה צריכה להתקיים בין חברתי,אחותו,ובינו. בשלב זה,חברתי לא מוצאת לנכון לעשות זאת.היא מרגישה שאין זה ממקומה לדבר איתו.היא מכירה באחריות שלו למצב זה וטוענת כי "זו הבעיה שלו".הבהרתי לה כי איני סבור שהמצב הקיים יאפשר חיים שקיטים,הן בשל ההשפעה שלו עליי(מה שמעלה את השאלה,האם היא אמורה לשוחח עימו ולו בשל סיבה זו שבוודאי תשפיע גם על הקשר ביננו) והן משום שעליה לנתק את ההתקפה הפאסיבית הקבועה שמפעיל עליה האח.יש לציין שעם שאר בני המשפחה המורחבת היחסים מאד טובים והאווירה מקיימת חיי שלווה ועזה הדדית. תודה על הסבלנות,

למחפש פתרון שלום, נשמע שאתה מקדיש המון זמן ומחשבה ליחסיך עם חברתך ולמיסוד הקשר ביניכם. אתה מתאר מציאות מעט מורכבת, אם כי לא נדירה של הצטרפות לא רק לחברתך אלא גם למשפחתה והקושי להתמודד עם כך. מדבריך עולה שכל המשפחה, למעט האח, מקבלים אותך יפה מאוד. אבל נראה שבמקום להינות מזה אתה עסוק באחד והיחיד שלהרגשתך לא מקבל אותך במשפחה, הגם שהוא לא גר בבית ובא לבקר רק לעיתים. נסה לבחון עם עצמך מדוע זה, למה אתה לא יכול להתעלם מזה? האם זה קשור לפחד שהוא יפריד ביניכם על סמך ניסיון העבר? אבל אז לא דובר, למיטב הבנתי, על מיסוד קשר. ולסיום מילה אישית, אתה עומד להיכנס למערכת זוגית ומשפחתית, צפוי, אם כי לא הכרחי שבמהלך החיים המשותפים יהיו עוד חיכוחים משפחתיים, אי אפשר להימנע מלהתמודד איתם. אבל חשוב לפתח תחושת ביטחון שאין הם מערערים את הקשר האישי שלכם. שיהיה בהצלחה, דרור

דרור שלום ותודה על תגובתך. כפי שעלה גם במכתבי אני בהחלט חושש שמא התערבותו תפגע במערכת היחסים ביננו. זה אמנם נכון שמערכות קודמות לא הבשילו להשלמה רגשית מצידה אולם כוחה של הטיפה(משקלו לאור אהבתנו) אינו בעוצמתה כי אם במחישות ובהתמדה שלה. מאד לא נעים להגיע לבית בו האח זורע את רעלו. מה לדעתך עליי לעשות כדי להתמודד עם תחשות הביטחון שנפגעה ? האם עליי לשוחח עימו?האם עליי לבקש מחברתי לשוחח עימו?(זכותך להביע דעתך,אנטגוניסטית ככל שתהיה אולם לא זכותך להעלות זאת שוב או בכללל למול רצוני וזכותי לבחור בבן זוגי) אין המדודבר לעדתי במצב בו יש לך תעשה חלקים מעשרה ואת בוחר להתמקד בחלק היחיד שסרח.תפוח רקוב בחבית יכול להוביל לריקבון מתפשט ומימלא האווירה והריח המבאישים יוצרים תחושה מאד לא נעימה. קשה להתעלם מהמצב הזה שכן האח פונה לאחרים בניסונות לזהם את האוויר. עד עכשיו פנה אליה באומרו,זוהי בחירתך,העיקר הוא אושרך. לאחרונה קרה משהו אחר.הוא פנה אליה בבקשה "סיימי את הקשר"... מבחינתי זו עליית מדרגה.היא אמנם השיבה כי אין זה מעינינו והביעה את מידת הרצינות שלה לגבי הקשר אולם לא עשתה די כדי להבהיר לו שאמירות מהסוג הזה אינן מקובלות עליה. אני חושב שמעשה צריך להעשות. מה דעתך?

דרור שלום ותודה על תגובתך. כפי שעלה גם במכתבי אני בהחלט חושש שמא התערבותו תפגע במערכת היחסים ביננו. זה אמנם נכון שמערכות קודמות לא הבשילו להשלמה רגשית מצידה אולם כוחה של הטיפה(משקלו לאור אהבתנו) אינו בעוצמתה כי אם במחישות ובהתמדה שלה. מאד לא נעים להגיע לבית בו האח זורע את רעלו. מה לדעתך עליי לעשות כדי להתמודד עם תחשות הביטחון שנפגעה ? האם עליי לשוחח עימו?האם עליי לבקש מחברתי לשוחח עימו?(זכותך להביע דעתך,אנטגוניסטית ככל שתהיה אולם לא זכותך להעלות זאת שוב או בכללל למול רצוני וזכותי לבחור בבן זוגי) אין המדודבר לעדתי במצב בו יש לך תעשה חלקים מעשרה ואת בוחר להתמקד בחלק היחיד שסרח.תפוח רקוב בחבית יכול להוביל לריקבון מתפשט ומימלא האווירה והריח המבאישים יוצרים תחושה מאד לא נעימה. קשה להתעלם מהמצב הזה שכן האח פונה לאחרים בניסונות לזהם את האוויר. עד עכשיו פנה אליה באומרו,זוהי בחירתך,העיקר הוא אושרך. לאחרונה קרה משהו אחר.הוא פנה אליה בבקשה "סיימי את הקשר"... מבחינתי זו עליית מדרגה.היא אמנם השיבה כי אין זה מעינינו והביעה את מידת הרצינות שלה לגבי הקשר אולם לא עשתה די כדי להבהיר לו שאמירות מהסוג הזה אינן מקובלות עליה. אני חושב שמעשה צריך להעשות. מה דעתך?

היי התחתנתי לפני 3 חודשים אני סטודנטית לתואר ראשון שנה שנייה גרים בכפר של בעלי ביחידה נפרדת מהוריו פלוס מטבח משותף. הבעיה שמאז שהתחתנו בעלי לא עובד הוא מת לעבוד שללו לו את הרישיון בזמן המלחמת לבנון אנחנו גרים בכפר קטן שאין כ"כ אפשרות לעבוד בתוך הכפר הוא מעוניין לפתוח עסק עם חברו הטוב אך סיפר לי שיש בעיה כי חשבונו מעוקל. מה עושים ?.? שנינו מדוכאים לחוצים ועצובים..

אפרת שלום, אני בהחלט יכול להבין את התסכול והלחץ של זוג שזה עתה נישא שבמקום להינות מתקופה זו עסוק בבעיות פרנסה ועבודה. מבחינה מעשית על אף המצב הקשה שלכם, ולמרות שלא לגמרי הבנתי מה קרה לבעלך עם עבודתו הקודמת, הרי שינן מספר דרכים להתמודד עם המצב. הוא יכול למצוא עבודה זמנית שאינה מחייבת רשיון או פתיחת עסק. ובלית ברירה, הגם שזה לא נעים את יכולה להפסיק את הלימודים לשנה ולעבוד בינתיים. השאלה אם זה הכרחי ואין הלחץ. האם באמת ממקום כלכלי של הישרדות, או שמא ממקומות אחרים של דימוי עצמי או לחץ סביבתי. אם הראשון נכון אזי מדובר בהישרדות וכל הפתרונות טובים במקרה כזה. אם השני נכון, חשוב להבין את זה ולא לקפוץ להחלטות מהירות שבטווח הקצר אולי יביאו הקלה אך בטווח הארוך ייחוו כטעות. מקווה שעזרתי, דרור

היי אחיו של בעלי בן 47 עבר לפני כ3 שנים תאונת דרכים עד אז הוא עבד בעבודות פיזיות (היו סוללים דרכים נראה לי) ועכשיו הצלעות שלו ברגל אחד התרסקו ושמו לו ברזל ברגל כרגע לא יכול לנהוג באוטו גם לא אוטומטי אך אומרים שבעוד כמה חודשים בעקבות הטיפולים יוכל. אני מאוד מרחמת עליו כי נמאס לו כבר לשבת בבית ולא לעבוד יש לו 3 ילדים ואישתו גננת. מה האפשרויות במצבו? האם יש אפשרות שיעבוד במשהו כי אין לו הכשרה מקצועית ולא למד באוניברסיטה. הייתי מתה לעזור.

קטיה שלום, אף כי אין זה תחום ההתמחות שלי נראה לי שאחיו של בעלך יכול למצוא עבודה גם במצבו הנוכחי. למעשה כל עבודה שלא מערבת נהיגה, השכלה אקדמית או הכשרה כלשהי יכולה להיות אפשרית. הקושי הוא איך מוצאים עבודה בגילו ובמצבו. כאן ניתן להיעזר במספר גורמים. ראשית ניתן לברר בביטוח לאומי, במידה והוכרז כבעל נכות כלשהי. כמו כן ניתן להיעזר בשירותי רווחה שונים כגון אלו של העירייה. מעבר לכל אלו ניתן לחשוב על עבודה בה הוא מוכן לעבוד ואפשרית מבחינתו ולפנות ישירות למעסיקים בתחומים אלו. בכל מקרה נראה לי שתמיכה משפחתית כגון זו שאת מספרת, רק משפרת את המצב ואת סיכוייו, דרור

לכבוד מנהלי הפורום א. ג. נ., שלום רב, הנדון: טיפול בריטלין/אמפטמינים לליקויים קשביים בחולי סכיזופרניה. טרם אפתח בשאלתי ברצוני להציג את עצמי. שמי נועם ס. עובד סוציאלי, עובד בעמותת "אנוש", ומספק שירותיי הדרכה ושיקום עם נכי הנפש בקהילה לפיתוח ושיפור מיומנויות יסוד- בהיבט החברתי, תעסוקתי, משפחתי, בינאישי וכו', במסגרת סל שיקום. נעים מאוד... ולעניינינו... ישנם לא מעט חולי סכיזופרניה שמקבלים טיפול תרופתי אולם לדאבוננו ישנם גם אלו שהסיכויים להשתקם מאוד נמוכים והפרוגנוזה שלהם גרועה. אני כעת עובד עם אדם במצב המתואר לעיל. מדובר באדם מבוגר שלצערי לא זכה לטיפול נאות "ונפל בין הכיסאות" מסיבות רבות, ובעיקר מסיבות משפחתיות ומערכתיות. רמת תפקודו הכללית מאוד נמוכה, כולל ארגון קוגניטיבי-ריגשי-אישיותי. נראה שהסיבות להנמכה בתפקוד הינם בתסמיני הקשב והמוטיבציה, ייתכן שהדבר התבטא מאז פרוץ המחלה וייתכן שהטיפול התרופתי תורם לדבר (ADD LIKE). קראתי לא מעט מחקרים שמדברים על שילוב תרופתי עם ריטלין כ"תוסף תזונה", לתרופות האנטי פסיכוטיות, לשיפור תסמיני הקשב בחולים אלו והתוצאות מדברות על הצלחה ושיפור של כ- 40% לכל הפחות בתפקוד הכללי לאור שיפור בליקויים הקשביים וללא התפרקויות פסיכוטיות ! בנוסף למתואר לעיל, בנינו.... אני תוהה האם אבחנתו נכונה. אין עדות בסיכומים הרפואיים לסימנים חיוביים כלל והתנהגותו תואמת להפרעת האישיות הגבולית מאשר לפתולוגיה אחרת. אשמח לחוות דעתך בנדון, במידה ואינך מכיר בדבר (ומתברר שישנם אנשי מקצוע רבים בארץ שלא מכירים בכך. הדבר מקובל בארה"ב אך לא פה.) אשמח אם תעיין במחקרים טרם שתשיב לפנייתי. אנו מנהלים דיון בנושא ואודה לדעתך המקצועית בנדון. אנו תוהים וחושבים להתחיל טיפול מסוג זה כמוצא אחרון... להבהרה: אין אנו מספקים את הטיפול ! אנו משמשים מעין "מתווכים" עם גורמים רבים ומוציאים לפועל את ההליכים השיקומיים מול סל השיקום. ממתין לתשובתך, בכבוד רב, נועם ס.

נועם שלום, ראשית ברצוני לומר שנשמע מדבריך שאתה מאוד מחוייב למטופל ומנסה למצוא זוויות התבוננות וטיפול חדשות שיעזרו לו יותר משיטות שכבר נוסו. אתה אומר שהוא מפגין התנהגות של הפרעת אישיות גבולית ובה בעת מדבר על תסמינים שליליים של סכיזופרניה ולא ברור לי כיצד השניים עולים בקנה אחד. ייתכן ולא הבנתי נכון ואשמח אם תבהיר לי את כוונתך. באשר לשאלתך על שילוב ריטלין במקרים מסויימים, הרי שאני לא מכיר את המחקרים עליהם אתה מדבר. אני אשמח אם תפנה אותי אליהם, אך אני לא מתחייב, מסיבות מובנות, שאוכל להתפנות אליהם ולהתייחס על בסיסם לשאלתך. חשוב לטעמי לשתף בדיון אנשי מקצוע שטיפול תרופתי זהו תחום פעילותם המרכזי כלומר פסיכיאטרים. תודה לך על הסבת תשומת הלב לנושא זה, דרור

נתקלתי מספר פעמים בפורום בביטוי "ברית טיפולית". מה זה בדיוק?

יואב שלום, על מנת שטיפול יהיה בעל סיכוי להצלחה יש צורך שייווצר מצב בו גם המטפל וגם המטופל עובדים ביחד להשגת מטרה משותפת (מטרה היכולה להיות גם הבנה יותר טובה של המטופל). לשם כך יש צורך גם באמון בסיסי במטפל. לעבודה המשותפת הזו והאמון הבסיסי שקיים קוראים ברית טיפולית. מושג המשקף בתוכו את ההסכם הלא כתוב בין שניהם לפיו שניהם מחוייבים. זוהי שאלה חשובה ואני מקווה שהבהרתי במעט, דרור

אני לא בטוח שהבנתי עד הסוף.. כתבת "אמון בסיסי במטפל"- למה התכוונת? האם התכוונת לאמון ברצון שלו לעזור? אמון בכוונות שלו שהן טובות? אמון ביכולת שלו לעזור? אמונה שהוא מוכשר ומקצועי? אני מניח שתשיב all of the above...אבל רציתי להבהיר לעצמי. וגם כתבת "שניהם מחויבים"- התכוונת מחויבים לאמון והמשך עבודה? האם יש "כללים" במסגרת הברית הזו, החוזה הלא כתוב? באילו מצבים מופרת ברית טיפולית? האם יש גבולות ליכולת ההכלה של המטפל? או גבולות להתנהגות מקובלת של המטופל? (הרי הבעה של חוסר אמון מצידו עדיין לא מבטלת את הברית הזו, נכון?) אני יודע שאלה שאלות קצת תאורטיות אבל בכל זאת מעניינות אותי. ברית/חוזה זה בדרך כלל משהו שקובעים לפני שמתחילים לעבוד יחד, אך במקרה הזה זה נשמע כמו משהו שנבנה תוך כדי.. קצת קשה להכניס לחוזה סעיף של אמון א-פריורי, לא? האם חלק מהחוזה קשור בויתור של המטופל על "זכותו להגן על עצמו" כשהוא עם המטפל למשל?... או מחויבות לשיתוף בכל?.. יש כללים לא כתובים ביחס לברית הזו? מה אתה חושב? תודה לך על תשובתך, יואב.

האם מחשבות אובדניות,ללא כוונת מימוש,אבל מאד מפורטות,כולל דרך,תכנון הפרידה ומחשבה על האחרים שיוותרו,יכולות להידרדר ללא שליטה לכדי מימוש?

לכאב שלום, מחשבות אובדניות מעידות על כאב בחיים ומשאלה שהמוות יסייע או יסיים כאב זה. לפעמים מתלוות למחשבות על המוות גם מחשבות איך יגיבו הסובבים, עם עצב, אולי סוף סוף יבינו את הכאב ועוד. ישנן מחשבות אובדניות בהם האדם מייחל למוות ועסוק בו אך אינו מתכנן קונקרטית כיצד לעשות זאת. ישנן מחשבות כיצד לעשות זאת ולעיתים באופן מאוד מפורט אך ללא כוונה עכשווית לממש אותן. וקיימות מחשבות קונקרטיות מפורטות עם רצון עז לממשן. ההבדל בין שני הסוגים האחרונים אינו ברור ואדם המתכנן התאבדות באופן קונקרטי עלול בשל משבר רגעי לממש את התוכנית שלו. משום כך, מומלץ, במקרים של תוכניות קונקרטיות מפורטות לביצוע מעשה אובדני, לפנות לטיפול כדי להתמודד עם הכאב שמאחורי מחשבות אלו ולנסות למצוא פתרון אחר עבורו. אני מקווה שהכאב ימצא מקום גם ללא ניסיון לפגוע בעצמך. דרור

שלום, אני מקווה שתוכלו לענות לשאלתי. כיצד אפשר להסביר חרדה ממעליות? עפ"י איזה מודל של לחץ? אינרקציה\גירויים\תגובה?<

שלום לך, חרדה ממעליות יכולה לנבוע ממספר גורמים רב וניתן להסביר את התופעה ממספר כיוונים ותיאוריות. אחד ההסברים הבולטים הוא ההסבר הקוגנטיבי התנהגותי המשער התניה של פחד למעלית או למקום דומה (חדר סגור). פחד זה הוכלל ובשל החשש לנסות להתמודד שוב עם המקום הזה הפחד נשאר. מקווה שעזרתי, דרור

תודה על התשובה המהירה. האם עליי להסיק מכך שמודל התגובה <פיזולוגי, התנהגותי, רגשי,קוגניטיבי> יכול להסביר חרדה ממעליות?

שמתי לב לתופעה מוזרה ומעניינת אצל אנשים שונים ומעניין אותי להבין מאין זה נובע: יש אנשים שנוטים לדבר על נושא אחד מסויים שכל ראיית העולם שלהם כנראה נובעת ממנו. הנושא מעסיק אותם כמעט באופן אובססיבי ובשיחה איתם , ללא קשר לנושא השיחה , הם תמיד יגיעו לנושא שעליו הם מדברים תמיד. לדוגמא עבד איתי אדם שאוהב תמיד להדגיש כמה האחרים טיפשים, אין להם מושג מה הם עושים, לא מבינים שום דבר ואם הוא היה במקומם היה בוודאי מצליח יותר. צורת הדיבור הזו מאוד אפיינית לו וחוזרת על עצמה בואריאציות שונות. דוגמא נוספת היא על אדם שאוהב לספר כמה הוא מבוקש וידוע בתחום עיסוקו ויש לו ביקוש. מתקשרים אליו הרבה ורוצים לדעת את חוות דעתו . גם אם הדברים נכונים, עצם העובדה שהוא מדבר על כך כל כך הרבה מעוררת תחושה של בעיה. עוד דוגמא היא על אדם שהוא חכם שכל פעם שמגיע למסקנה כתוצאה מחשיבה עמוקה על משהו אומר" זה בגלל שאני חכם" או " כמה שאני חכם" העניין הוא שהאדם באמת חכם, אבל לחזור על זה כל כך הרבה פעמים? יש כאן בעיה.... כבר הגעתי למצב שנמאס לי לשמוע את זה ואמרתי לו " אם אתה באמת חכם אז אנשים מבינים את זה לבד ולא צריך להגיד את זה בקול רם כל הזמן" וגם" יהללך זר ולא פיך" כמאמר חז"ל. אודה לך על קבלת הסבר על התופעות האלה.

אנשים אשר מעתיקים פניות מהפורום הסמוך. וניתן לדעת בוודאות שזה לא אותו פונה, משום שפונה זה קיבל מענה בבוקר, והודעה זו נכתבה לאחר מכן. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-402,xPG-213,xFT-131518,xFP-131567,m-Doctors,a-Forums.html

דני דין- חכם אתה לא ואולי הפונה רוצה דעה נוספת? חשבת על זה...? אולי התשובה לא סיפקה אותו והוא מעוניין בתגובה שונה? איזה נודניקים טוב לדעת שזה חטא...

אורן שלום, אכן נרקסיזם זה שם מתמצת וקולע לתופעה. ההבנה של התופעה נעוצה בניסיון להציג כלפי חוץ תמונה של עליונות על אחרים ואהבה עצמית. אתה שואל למה, אם הוא באמת חכם, הוא אומר את זה על עצמו שוב ושוב, והתשובה נעוצה בשאלה שלך. הוא לא באמת מאמין שרואים עליו שהוא מוצלח, שרואים אותו ומכאן המאמצים הבלתי פוסקים לסחוט מחמאות או להחמיא לעצמו. בעצם יש כאן פגיעה בדימוי העצמי. ולמרות שזה מרגיז, ואולי קל יותר לומר מלעשות חשוב לנסות לראות את זה. זה הרבה פחות מרגיז ככה. מקווה שהסברתי, דרור

אי אפשר לשבור את החוקים והגבולות לפעמים, למשל אם דנים בנושא מאוד כואב לקראת הסוף. כלומר, מה תעשי אם הזמן נגמר והמטופל שלך יוצא בוכה ונרגש? (ממש נרגש ששבר לך כד למשל) תתני לו ללכת, או שתמשיכי איתו, כשאת יודעת שהוא לא היה מוכן לדבר על זה לפני, ופתאם הנושא צץ!!

שלום שרון, פריצת הגבולות, למרבה הפרדוכס, היא זו שמזכירה לנו את קיומם. כמעט בכל טיפול יהיו ניסיונות לפרוץ את ה-setting, לפעמים במודע ולפעמים שלא במודע. כאשר מטופל מעלה נושא חדש ורגיש דווקא בדקות האחרונות של השעה הטיפולית, אנו נוטים לראות בכך בדיקה של הגבולות או ניסיון לא מודע לערער אותם. מטפלים מנוסים יודעים להתמודד עם ניסיונות אלו. כמובן שכולנו בני אדם, ויהיו מצבים בהם - עפ"י שיקול דעתו של המטפל - יינתנו למטופל עוד מספר דקות להתארגנות. לילה טוב ושבוע נעים ליאת

מה מניע אותו לבדוק את הגבולות או לערער אותם? תודה מראש

התעלקתי יותר מידי בסופ"ש ,מצטערת. את לא מבינה מה הולך בחוץ גשום וסוער וקררררר מה שמאלץ אותי להסתגר בביתי ולהסתגר בביתי=דיכאונות . ודכאונות = רצון לחתוך(אבל התאפקתי ,לא חתכתי) תגידי, אם אחתוך לא עמוק יעבור לי עד הקיץ? אוף. אודה לך אם לא תשכחי לענות בעץ למטה זה חשוב לי. תודה ושבוע טוב חן

אה,ענית... תודה לך. ברור שאשאר.

חן, מקווה שיהיה שבוע קל יותר, גם בטיפול וגם בכלל. לילה טוב ליאת

בני מתקשה בהיתאגנות. לדוגמא בהכנת המערכת הוא מתחיל להכין מערכת ליום המחר ובאמצא הוא מוסט לכל מיני דברים אחרים. משחקים טלויזיה שדלוקה וכדומה. איך אני יכולה ללמד אותו להיתארגן, הציעי לי דרכים ללמדו להיתארגן. תודה ושבת שלום

נועה יקרה, לא ציינת בן כמה בנך, ולכן אשיב לך באופן כללי. קשיי התארגנות יכולים להיות חלק ממגוון תופעות, בהן נורמטיביות או קלות אך גם במפושטות ורציניות יותר. היכולת להתארגן ביעילות היא יכולת נלמדת, ולהורים יש תפקיד חשוב בהקנייתה ובשכלולה. כדי שילד יוכל לסדר את הילקוט למחר, עליו לדעת הרבה קודם לאסוף את צעצועיו בחדר, להחזירם למקומם הנכון, להתלבש ולהתפשט לבד, לאכול בעצמו, וכד'. אם הורים לוקחים על עצמם לפעול ולסדר במקום הילד, הוא פשוט לא ילמד מיומנויות אלה. לכן, כדאי מאד להימנע מלעשות סדר במקומו, ובמקום זאת, להיות על ידו כשהוא מסדר (את החדר, הילקוט או הבגדים המפוזרים), ולהנחות אותו בענייניות וללא כעס איך עושים זאת נכון. ילדים צעירים אכן מוסחים בקלות, ויש לסייע להם ביצירת סביבה תואמת. לפני שמסדרים ילקוט יש לאסוף צעצועים מהשטיח, לכבות טלוויזיה ולסגור את המחשב. אפשר לעשות זאת כטקס סיום היום לפני המקלחת וארוחת הערב. כך מסלקים גירויים מסיחים ויוצרים מודל פעולה מנחה. אף פעם לא מזיק לשבח ילד שהצליח לעשות את הדברים כמו שצריך. זה בכלל לא פשוט לסדר ילקוט לפי מערכת שעות. הערה חשובה: ילדים עם הפרעת קשב וריכוז עלולים להתקשות יותר מילד רגיל, וכך גם ילדים עם לקויות למידה שונות. במקרה כזה, מוטב לסייע בעזרים ממשיים כמו עטיפות צבעוניות וקבועות למקצועות מסוימים, קלסרים מרוכזים וכד'. מרפאות בעיסוק יודעות לתת עצות מועילות מאד בנושא זה, וכדאי מאד להתייעץ איתן במקרים אלה. בהצלחה ליאת

שלום....אני מעשן סמים וסיגריות באופן כפייתי מגיל 17 (היום בן 25) מאז ומתמיד היתה לי דעה שלילית על הסמים (מריחואנה לסוגיה) אבל ההתמכרות וה"רווח" הטיפולי שבעישון הסמים מחזיקים אותי במקום. לאורך השנים הייתי בטיפול פסיכולוגי (מתוך הרגשת מצוקה כללית וקושי בהתמודדות) 4 שנים. (יש לציין שלא אלך לטיפול בזמן הקרוב כי ממש מאסתי בזה). ומתוכם הפסקתי לעשן סמים שנה. בין לבין היו עוד תקופות ספורות של חודשים ספורים בהם הפסקתי עם הסמים. בספט' הזה החלטתי לתקוף את הבעיה הכפולה בשלבים גסים, והפסקתי לעשן טבק בסיגריות, ואיחדתי את ההתמכרות לעישון גוינט'ים ספורים למשך היום (לא העלתי את כמות הסמים). עכשיו החלטתי לעבור לשלב הבא ולהפסיק עם הסמים טוטאלית .....ועברתי לטבק לגלגול בכדי שישאר לי משהו מהטקס של ההכנה- הגלגול, שבעיני הוא מהותי. אני כבר שבוע במתכונת הזו ....ולא סובל מידי ....אבל נמצא במצב כבוי מעט ....ודכאון קל. מה שכן, המציאות ללא הסמים קשה לי, וכל הסביבה שלי מוזרה לי ואני מרגיש מאחור ....כאילו הייתי בתרדמת והכחשה. חוץ מההרגשה הקשה הזו שמלווה אותי, אני גם מאוד עצבני, ולפעמים מתעצבן בלי שליטה, מה שגורם נזק במערכות יחסים עם הסביבה ומוסיף לתחושת החרדה הכללית. אני מנסה לקבל היזון חוזר מכל כיוון אפשרי , אשמח לשמוע דעה מקצועית בכל כיוון רלוונטי תודה מראש

אלון יקר, איני מבינה גדולה בתהליכי גמילה מסמים, הגם שאני נתקלת מדי יום בעבודתי (בית חולים, מחלקה סגורה) בנזקים נפשיים כבדים כתוצאה מסמים (גם קלים!). כל הכבוד על ההחלטה להפסיק עם זה, אך נדמה לי שכל עוד קיימים מרכיבים הקשורים בשימוש בסם (כמו טקס הגלגול, למשל) הם יכולים לעורר שוב את הדחף לעשן את הסם. קיימים כיום גופים המתמחים בתהליכי גמילה, היכולים לסייע בשלבים השבריריים של התהליך. אם פנייה כזאת מרתיעה אותך (אני יודעת שמעשני הג'וינטים נרתעים, שלא בצדק, מלכנות את עצמם צרכני סמים), ואתה גם סטודנט, נסה לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטת ת"א, בטלפון 03-6408505 ושאל על טיפולי הגמילה הניתנים באמצעותם (אצל יואב). מניסיוני הדל מאד בנושא, אני יודעת שגמילה עצמאית קשה בהרבה מגמילה עם עזרה, אך לא בלתי אפשרית. אשמח לשמוע מה בחרת לעשות, ואיך הולך. בהצלחה רבה ליאת

רציתי ליידע אותך שהיום- במבט לאחור, קלטתי שצדקת בכך שכתבת שהבילבול והשיכחה אצלי אתמול בערב,נראו לך שהם מהOCD ולאוו דווקא מהדכדוך; כי רק לאחר מס' שעות קלטתי שהייתי בחרדה נוראית אתמול - כשקלטתי שגם בנושא שמירה על דברים איני מושלמת,ושאפילו אני יכולה לאבד דברים ולא לשים-לב לכך,ושזה בסדר ושאיני צריכה 'להעניש את עצמי' על כך,כי זו תופעה אנושית טבעית ביותר,כי את מודעת לכך שהרצון לשךלמות גובר אצלי על הכל,אך בטח לאחרים זה יראה מוזר,ולכן חשוב לי להסביר שהשאיפה לשלמות במקרה של שמירה על דברים מתבטאת אצלי בבדיקות חוזרות וכמעט בלתי-פוסקות של הדברים שהם קיימים ושהם בסדר ושלא נאבדו וכו',ולכן זה היה קשה מאוד עבורי לקלוט שאפילו אני (עם ולמרות כל הבדיקות)בכל-זאת איבדתי דבר יקר ערך(סנטימנטלית וכספית),כי שכחתי(מרוב בלבול) לבדוק-כפי שאני תמיד עושה; הרי אני תמיד 'מרצה' לכולם כמה שבדיקות חשבות ועוזרות,והעובדה שלי זה קרה היתה קשה מאוד עבורי,אך היום(כפי שכתבתי למעלה) אני רואה שזו היתה רק חרדה שגרמה להכל ואח"כ היא נרגעה ועברה. שבת-שלום, משתנה

משתנה יקרה, טוב יהיה אם תצליחי להזכיר לעצמך את התובנות הללו בפעם הבאה שמשהו יילך, חלילה, לאיבוד. :-)) שבוע נעים ליאת

אני שמחה שבכל-זאת ראית וקראת את מה שכתבתי,למרות ש'משמרתך' הסתיימה, אשתדל לעשות זאת(להזכיר לעצמי את התובנות..),למרות - שהיום לא מצאתי את השלט הרחוק של המכונית,ונכנסתי לחרדה(שאולי הוא נפל לי במקום שהייתי בו),אך הרגעתי את עצמי מהר וחשבתי איפה יכולתי להניח אותו ותוך זמן קצר נזכרתי ונרגעתי רק כשבדקתי ומצאתי אותו,אך הפעם לא 'קטלתי' את עצמי כמו ביום שישי והצלחתי להתרכז יותר בקלות-בניגוד ליום שישי,ולכן גם חשבתי יותר בהגיון; אך דבר אחד חשוב לי לציין - למרות שאולי זה 'יפגע בהשגיי' ושאולי 'אראה רע' עקב כך בעיניי כולם,והוא: שכתוצאה מאיבוד אותו תכשיט כעת אני בודקת הרבה יותר פעמים ביום שהתכשיטים נמצאים עליי(הגברתי את מס' הבדיקות),וידוע לי שזו 'תוצאה ישירה' של מה שקרה. מקווה שלמרות ש'סיימת את משמרתך' בכל-זאת תראי את תגובתי, שבוע נעים גם לך, משתנה

האם יש זכות למטפל לתת מידע כלשהוא אפילו קטן ביותר למישהו מהמשפחה של המטופל שלו בלי הסכמתו? -אם מישהו מהמשפחה פונה לפסיכולוג בכדי לקבל מידע, האם חובת הפסיכולוג להודיע למטופל שלו על פנייה זו ? -אם כן מותר לפסיכולוג לתת פרטים, אז באיזה מקרה?

בהנחה שהמטופל אינו קטין: 1. המטופל עצמו מוותר על הסודיות הרפואית. 2. המטופל מסכן את עצמו או אחרים. 3. צו של בית משפט.

שלום דינה, התשובות שנתן לך 'ביל קרטר' לקוניות אך נכונות. למטפל אסור להעביר מידע כלשהו עליך לכל גורם שהוא, אלא אם נתת לכך אישור, אלא אם נשקפת סכנה לחייך, ואם הוא מחוייב לכך מתוקף צו בית משפט. אם מישהו מבני המשפחה פנה אל הפסיכולוג שלא בידיעת המטופל, על המטפל לדחותו ולהסביר שאינו יכול לתת כל מידע על הטיפול או על המטופל. ככל הידוע לי אינו חייב לדווח על כך למטופל, וזה נתון לשיקול דעתו. כל האמור לעיל מתייחס למצבים בהם המטופל אינו קטין ואינו חסר שיפוט. בברכה ליאת

האם כל המטפלים מבקשים לדעת את פרטי הפרטים של כל אירוע בחיינו, אושזה רק המטפלת שלי. אני תמיד מסרבת להשיב על שאלותיה לגבי פרטי פרטים (הקשר שלי עם החבר, ההתעללות שעברתי....וכו) למה היא צריכה את הפירוט הזה? זה נורא קשה, מביש, מעיק, כואב......

הי נועה, מאוד התחברתי למה שכתבת.. גם אני מוצאת שדווקא על הפרטים הקטנים, אלה שבדר"כ לא עולים בשיחות עם אנשים אחרים, הכי קשה לדבר. יותר קל להעלות את הנושאים הכואבים במילים כלליות או מעורפלות, או להיצמד לאיזה סדר כרונולוגי של אירועים, בתקווה שגם יעשה סדר בתחושות. אני נוטה לשדר מבטי-רנטגן לברכיים/נעליים/חולצה שלי כשזה קורה בטיפול.. מרגיש חודרני מדיי וקשה... מניסיון לא בחדר הטיפול, אלוהים (וגם השטן) נמצאים בפרטים הקטנים... הפרטים הקטנים הם אלה שמסתובבים לנו/לי בראש כשדים ותמונות שקשה לנטרל. ומנסיוני, כשלא "מאווררים" קצת את הדברים יש להם נטייה לגדול, להכביד במידה לא פרופורציונלית, לשתק ולהעציב. בגדול, יש לזה נטייה להשאיר אותנו לבד. בפעם הראשונה שפותחים משהו כואב יוצאים קצת הלומים.. מאבדים שיווי משקל והפחד מסחרר. נראה לי שלאט לאט ועם הרבה תמיכה זה מביא לסוג של הקלה ויכולת לחיות עם הדברים בלי שיאיימו ויפחידו כל כך. אני חושבת שחלק מהמשמעות של טיפול זה קצת לצאת משיווי משקל שלא נוח לנו איתו כדי לחזור לשיווי משקל שמאפשר לנו יותר. אז לאט-לאט... נראה לי שהמגמה לשתף בדברים הקטנים היא בסופו של דבר טובה, אבל חשוב שתעשי דברים בקצב שלך וכשאת מרגישה בטוחה. לא צריך לזרז דברים.. שיהיה בהצלחה (you AND me both) ל.

נועה ול' יקרות, פרטי הפרטים שמטפלים מבקשים אינם דומים לפרטים שמבקש, למשל, החוקר המשטרתי. אם אותו מעניין כל פרט שיכול לשפוך אור על השתלשלות העניינים או להוות עדות מרשיעה, את הפסיכולוגים מעניינים הפרטים הבונים את החוויה שלנו. כמו שאת עצמך אומרת, נועה, הפרטים הם אלה המעוררים בך את אותן תחושות של בושה, מועקה וכאב. וזה מה שבאמת מעניין את מי שאמור לטפל בנפש ובמכאוביה. כיסים של סוד והשתקה גוזלים מרחב רב בעולם התוך-נפשי שלנו, שיכול להיות מופנה להתפתחות וצמיחה. הדברים שלך, ל', נוגעים ומרגשים, מעידים עד כמה התהליך מר ומכאיב ובלתי נמנע כאחד. שולחת לשתיכן הרבה כוחות ועידוד להמשיך. שבוע טוב ליאת

שלום לכם אנשים עוברת עליי התקופה הקשה ביותר בחיי ... היתה לי בת זוג של יותר מ4 שנים והיא חתכה אותי אחרי שאני עשיתי לה כל כך הרבה רע היא פתאום החליטה לקום וללכת ממני ... ובסוף גיליתי גם שהיא התנשקה עם מישהו אחרייי... כל כך כואב לי אני כל כך פצוע ... המצב עם המשפחה שלי לא כל כך תורם הם לא רוצים לעזור לי בכלום לא רוצים לקנות לי רכב שאני רוצה ... אני מרגיש שאני שוקע בדכאון ממושך כבר המון זמן .... תודה אם תעזרו לי .

הראל שלום, אומנם איני אשת מקצוע אך אתן לך מספר עיצות ומקווה שיעזרו לך להגיע לפתרון; לדעתי קשה לענות על כך(למרות שבטוח שהקושי הוא רק שלי ושלליאת יהיה קל לענות על כך),כי אם אתה מעוניין בבירור(עמוק)של הסיבות למצבך('לחקור' את הסיבות שהביאו אותך לדיכאון),אז תיגש לטיפול פסיכודינאמי(שיחות בלבד),ואם אתה מעוניין לצאת מהדיכאון (כלומר: לעסוק בפעילויות ובשינוי מחשבות - שיגרמו לך לצאת מהדיכאון),אז תפנה לטיפול התנהגותי-קוגנטיבי, שהוא גם הרבה יותר ממוקד לפתרון בעיות ספציפיות,בד"כ תוך זמן קצר-יחסית- מהטיפול הפסיכודינאמי. מקווה שעזרתי, משתנה

הראל יקר, החיים הם בית ספר לא רע בכלל. אי אפשר לצפות שמישהו יישאר איתנו ויהיה נאמן לנו כאשר אנחנו פוגעים בו לאורך זמן. זה פשוט לא עובד. כנראה שגם הוריך מסרבים לשתף פעולה עם מה שנתפס בעיניהם כתובענות. מדוע, לדעתך, עליהם לקנות לך רכב? איני יודעת בן כמה אתה, אבל אם אתה מסוגל לנהוג, אתה ודאי מסוגל לעבוד ולהרוויח כסף כדי לקנות לעצמך מכונית. אישית, נדמה לי שהטיפול שיעזור לך הוא תקופה משמעותית של התנדבות למען אחרים, בה תוכל ללמוד על שמחת הנתינה לזולת. וברצינות, כדי להבין מדוע קשה לך לוותר על צרכיך המיידיים ומה קורה לך באינטראקציות חברתיות ובינאישיות, הכיוון הוא טיפול פרטני דינמי. בהצלחה ליאת

אממ ... באיזה מקום הרבה אמרו לי להתנדב לתת קצת טוב מעצמי כי זה דבר שכל כך הרבה זמן לא עשיתי אבל בייחוד החיים קשים לי עכשיו מאוד מאוד חשבתי אפילו על להתאבד אני מרגיש כאילו והייתי על פסגת העולם על האולימפוס ממש היתה לי את הילדה הכי מושלמת והרסתי אותה כואב לי לראות שהיא השתנתה שהיא נהייתה אפילו יותר רעה ממה שאני הייתי אליה זה הורס אותי שהיא אפילו לא רוצה לדבר איתי אפילו שעברו שלושה חודשים מהפעם האחרונה שדיברנו ונכון אני אולי מזל דגים טיפוסי שרגיל רק לקבל אבל הכי כואב לי שבסוף ניסיתי לתקן ולתת מעצמי היא כבר אמרה שזה מאוחר מדיי ? אני מרגיש שאפילו הנצח לא ירפא את כאביי כי עם הזמן רק הולך וכואב לי יותר הקטע הוא שהשקט הנפשי שלי יצא ממני אני לא יכול להתרכז יותר בכלום לא בלימודים לא לשבת בפוקוס אני כל הזמן אחוז תזזית ודאגה וקשה לי להשלים עם זה שהילדה שגדלנו יחדיו שמגיל 18 הייתי איתה וכיום אני עוד מעט בן 23 היא לא איתי אני מרגיש שאני ממש מתמוטט...

ליאת שלום, טיפלתי המון שנים באמא שלי שהיתה, וויתרתי על המון דברים שחשובים לי בחיים, ונתתי לה המון תמיכה ועזרה. בשלב מסוים היא החליטה שאינה יכולה להיאבק יותר במחלה ונפטרה (כך אני מסתכלת על זה כעל החלטה אישית שלה), ואני בעצם נשארתי לבד בגיל מאוד צעיר. עברו כמעט שנה וחצי, ואני לא מצליחה לחזור לחיים הרגילים, ולא נראה לי שאוכל. השתנית הרבה, השקפות העולם שלי השתנו, חיי החברתיים השתנו.... הרבה אנשים מסביב דוחפים אותי, אבל אני תמיד שמה גבולות וקירות מסביבי. בניתי לעצמי סביבה משלי ולא נותנת לאף אחד להתקרב לזה. זה בטח גורם להרבה שעות של בדידות, אבל מבחינה אחרת אני לא אחת שטוענת או מראה שקשה לה, להפך אני תמיד מביעה שמחת חיים, ושהכל הולך כראוי (למרות שבעצם שום דבר לא הולך נכון והייתי רוצה לעשות הרבה שינויים). מה אני צריכה לעשות ואיך את מסבירה את מה שתיארתי כאן. תודה

נגה יקרה, קשה מאד לאבד הורה, וקשה עוד יותר כאשר זה קורה בגיל צעיר. מדברייך אפשר להבין שאין אבא בתמונה (זה נכון?). את צודקת כשאת מתארת את השינויים שחלו בך. אירועים משמעותיים בחיינו משנים אותנו לבלי הכר, ומבחינות רבות לעולם לא נחזור להיות מי שהיינו פעם. יש לעובדה זו גם אספקטים חיוביים, גם אם לעיתים אנו מתקשים לראות אותם. כרגע את מתארת מצב של הסתגרות והמנעות, המותיר אותך במידה רבה מחוץ למשחק. בו זמנית, קיימת בך מוטיבציה לשינוי, ורצון לפרוץ את חומת הבדידות שגזרת על עצמך. כדי לדעת איך ניתן לפרוץ החוצה, יש להכיר אותך טוב יותר, להתוודע אל ההיסטוריה שלך, אל טיב יחסייך עם אמא ועם העולם בכלל, ובעיקר ללמוד מהם המנגנונים המעכבים אותך כיום. לטעמי, יש מקום לפרגן לעצמך כרגע פנייה לפסיכולוג/ית, וליצור מרחב התבוננות רגוע על מה שקורה לך. לפעמים די בידיעה שאינך לבד, כדי להביא סוג של הקלה, ולאחריה גם קבלת החלטות לשינוי. שלא תדעי עוד צער, ובהצלחה ליאת

הי, אני רוצה לשתף, להתייעץ ואולי אפילו אם למישהו/מישהי היה/יש מקרה דומה אשמח לשמוע רעיונות כיצד להתמודד ומה הנכון לעשות. לפני כ-11 שנה סבתא שלי חלתה ואבא שלי (ההורים שלי גרושים למעלה מ-20 שנה) עזב הכל ועבר לגור איתה, טיפל ודאג בצורה יוצאת דופן שקצת הרגיזה אותנו ואת האחים שלו אבל הבנו שכנראה הוא צריך את זה..(היתה לה מטפלת פיליפינית). בכל אופן, עד יום מותה (לפני שנתיים) הוא טיפל בה במסירות קיצונית. במהלך ה-11 שנה האלה. מצבו הנפשי הלך והידרדר בתחילה לא הבנתי מה קורה לו וכעסתי. איך זה יכול להיות? האבא החזק, הבריא. אבא שלי הוא טיפוס שמאוד מאוד אוהב את עצמו ואת החיים. הוא מטופח, דואג לעצמו, תמיד מריח טוב, לבוש יפה. נשים אוהבות להיות בסביבתו ופתאום, ויתור כזה גדול על הנאות החיים, חיים עם כדורים נגד חרדות ודכאונות, שיחות עם פסיכולוגים. כמובן שלאט לאט הבנו שהוא לא עושה את זה בכוונה והוא סובל והוא רוצה לצאת מהמצב. (חשוב לציין שגם מצבו הכלכלי הידרדר מאוד כי הוא לא היה מסוגל לנהל בעבודה ובכלל לא היה מסוגל ללכת לעבודה). לפני כשנה הוא באמת הצליח לצאת מזה למשך שנה. עכשיו המצב אף החמיר עוד יותר והכל התחיל כי האחים שלו ביקשו שהוא יתן להם את החלק שלהם בבית של סבתא שלי וכיוון שמצבו הכלכלי בכי רע הוא מאוד נלחץ ורץ לקחת הלוואות (לא אספר פה את כל הסיפור הזה) בקיצור, הוא עשה כמה שטויות בשיקוליו הכלכליים. בעלי ואני החלטנו לבוא לעזרתו (וזה לא שיש לנו אבל לא היה לי אכפת העיקר שהוא יירגע ויהיה לו טוב). בצעד הזה שעשינו עזרנו לו למעשה לצמצם באופן מאוד מאוד משמעותי את ההוצאות שלו אך עם זאת הוא חייב לצאת לעבוד (יש לו מוסך) ולפרנס את עצמו. הוא כל הזמן טוען בחודש האחרון שהוא לא מסוגל לצאת לעבוד, הוא רק מסתובב לכל מיני סידורים או לפגישות עם הפסיכולוגית שלו (באברבנ"ל) וכשאני שואלת אותו ומה עם המוסך הוא מתעצבן ואומר לי שהוא לא יכול הכל, הוא לא מסוגל, יש לו סידורים ושצריך להבין שהוא לא עושה בכוונה והוא כן היה רוצה להרגיש טוב וכו'.. המצב הזה מתחיל להכעיס אותי שוב. כולם מסביב (אנחנו משפחה מאוד חמה והאחים שלו מאוד אוהבים אותו ועוזרים לו אך גם הם כבר התייאשו ויש להם את החיים שלהם) ניסו הכל והוא חושב שרק הוא חי בעולם הזה. למה הוא לא מכריח את עצמו לקום ולעשות משהו? אני יודעת שקל לשאול וקל לשפוט אבל מה עכשיו? הוא אפילו לא בן 60!! איך נכון להתנהג אליו? (הוא לוקח עכשיו כדורים חזקים וממכרים שהבנתי שאפילו הפסיכולוגית ביקשה שיפסיק אך הוא לא מסוגל) כפי שאתם שמים לב, אני מאוד קשורה אליו גם אם אני לא מתראה איתו הרבה. זה תמיד היה כך. כואב לי, קשה לי. אבל לא בי המדובר. אני מוכנה לעשות הכל כדי שייצא מהמצב הזה כמובן מבלי לפגוע בילדים שלי (אני לא יעשה את מה שהוא עשה לנו).אבל מה? חשבתי להיפגש עם הפסיכולוגית שלו אבל מתוך שיחה שהיתה לי עם דודה שלי שהיא והדוד שלי (שניהם אחים של אבי) היו עם אבא שלי אצל הפסיכולוגית, הובן שאבא שלי הצליח להביא את הפסיכולוגית להבנה שכולם לא בסדר ורק הוא בסדר ומסכן וסובל. אני מניחה שאני עוד אפגש איתה אבל היה לי חשוב גם לפתוח את זה בפורום באופי כזה כדי לשמוע מה יש לפסיכולוגים או לבעלי ניסיון לומר על זה. תודה

ס.ל יקרה, בהחלט לא קל לראות הורה, שהיה גדול וחזק, הופך לשבר-כלי שאינו מתפקד. העובדה שהוא מטופל ומוחזק ע"י פסיכולוגית תומכת יכולה לעודד במידה רבה, ולהוריד ממך מידה של אחריות למצבו הנפשי. את ובעלך סייעתם במידה שיכולתם, ואת אומרת נכון שלא תוכלי להמשיך ולתמוך בו כלכלית ללא גבול. התמיכה שאת כן יכולה לתת היא תמיכה רגשית, החשובה מאד במקרים כאלה. יש מקום להיפגש עם הפסיכולוגית ולשמוע כיצד היא מעריכה את ההתקדמות שלו ואת עתידו. אני רוצה להזכיר לך שבמקרים מסוימים של חולי נפשי ניתן לקבל קצבת נכות מהביטוח הלאומי, ושווה להתייעץ על כך עם הגורמים הרלוונטיים במרפאה באברבנל. בהצלחה ליאת

הי ליאת תודה על התגובה המהירה. אני בהחלט אפגש עם הפסיכולוגית. לגבי ביטוח לאומי, אבי נלחם בהם (וזה חד משמעית נלחם) כדי לקבל קיצבה אך הדבר קשה. כרגע הציע לו העו"ד שלא לעבוד בכלל. אבא שלי נתלה בזה ועם זאת שקשה לו ללכת לעבודה הוא פוחד שיבואו ויראו אותו עובד. מצד שני, אין פשוט ברירה. הלבטים שלי שעם המלחמה בביטוח לאומי בכל זאת ללחוץ עליו ללכת לעבוד כי זה טוב לנפש וחשוב לפרנסה אך קודם כל לנפש. האם את חושבת שכדאי לי ללחוץ ולדאוג שכן ילך לעבוד או לא לדבר איתו על זה ולתת לו ל"נהל" את החיים שלו כמו שהוא רואה אותם כרגע ולא להתערב? איך לדבר איתו?

שלום, אתם תמיד מדגישים כמה חשוב להבין ולעבד בטיפול דברים שקרו לנו בעבר ומשפיעים עלינו כיום . עברתי טראמות נוראיות בילדותי שברור לי איך הם משפיעות עלי כיום ,דיברתי עליהם בטיפולים ,הבנתי את ההקשר ,ניסיתי בעזרת המטפלת לעבוד על הקשיים שיש לי עכשיו בעקבות זה,אבל עדיין יש לי סיוטים,עדיין אני כועסת ל כל העולם,כל דבר מחזיר אותי לעבר ,מרגישה במעגל. הסיבה שאני כותבת כאן זה שעכשיו אני אמורה להתחיל אצל מטפלת אחרת ולא ממש יודעת אם יש טעם לחזור לזה שוב .מה זה יתן לי.? מקווה שאני מובנת.

שלום רווית, כאשר אנחנו מתחילים טיפול חדש, יש להניח שאנחנו נמצאים במקום אחר מזה שהיינו בו בתחילתו של הטיפול הקודם. יש להניח שעכשיו תספרי את הדברים מעט אחרת, אולי גם בלווית התובנות אליהן הגעת בטיפול הקודם. עצם ההחלטה להגיע לטיפול חדש יכולה להעיד על כך שלא הכל נפתר, ונותרה עבודה. אף טיפול לא ישנה את ההיסטוריה שלך, ומבחינה זו, בכל טיפול שתתחילי תתבקשי לספר עליה. אני מאמינה שכל נקודת מבט נוספת יכולה לתרום לעוד הבנות. אולי הפעם הדגשים יהיו אחרים, וכך גם השלכותיהם על חייך. בהצלחה ליאת

אז מה ליאת, לפי מה שכתבת כאן, ולפי הבנתי עדיף להחליף מטפלים. כי לכל אחד נקודת מבט שיכולה לתרום למטופל. וההדגשים בכל טיפול הם שונים, אז בעצם המטופל יכול לקבל יותר. אז למה להיתקע עם מטפל אחד אפילו אם הכי טוב בעולם, וממש טוב לך איתן? מה את אומרת!!!

היי אני חש טיפה טוב יותר....אבל אני ממש עצוב ובוכה מדי פעם .....בטיפול אני בוכה המון ומוציא שם הרבה כאב (מבזבז למטפלת חבילות של טישו(: מזל שיש לה כאלה)וזה גורם לי תחושה של מעט יותר נינוחות בהמלך השבוע (אגב בטיפול הקודם שבו הייתי לא הרשיתי לעצמי לבכות בגלל השאלה הקודמת הייתי יותר עסוק בלהיות חזק בלא לראות שאני נשבר ובטיפול הזה אני מרשה לעצמי שזה יקרה) יש תנודה מאוד גדולה במצבי הרוח שלי .....אני חושב שרוב הבעיות שלי נובעות מבדידות נוראית ומכאיבה.....מישיבה בברים אפלים לבד וצפייה בנשים בנשים היפות שלעולם לא אוכל להשיג וגם אם יכולתי חרבנתי את זה.... מקווה שאת מאושרת(:

MR BLUE יקר, גם טיפה של שיפור יכולה להתחיל מגמה, ואפשר לשמוח בה. יופי לשמוע שהצלחת למצוא מטפלת מאפשרת ומכילה, עם המון טישו. הרבה פעמים אנחנו מתעקשים לבהות ולהשתוקק למה שלא יוכל להיות שלנו, בעוד שבאותו זמן ממש היינו יכולים להשקיע ולקדם את עצמנו לעבר מטרות ריאליות וברות השגה. העולם מלא בכל טוב. חלק מזה מחכה גם לך. שבוע קל ונעים ליאת

תודה על המילים שלך, העלית לי חיוך רחב. :) זאת הזדמנות טובה גם בשבילי להגיד לך (ולדרור ולאורנה), שאני חושבת שהפורום הזה נפלא... לא מזמן "גיליתי" אתכם, ומאז אני קוראת אדוקה (ועכשיו גם כותבת...). היחס האישי והחם שלכם מיוחד במינו. שבת שלום ולילה טוב, דינקה

ברוכה הבאה, דינקה תודה על דבריך מחממי הלב. המשיכי לבוא ולהשתתף בכל דרך שתבחרי. שבת נעימה ליאת

שלום.. רציתי לשאול כמה דברים , ובעיקר את השאלה למה שום דבר לא עוזר.. אני בטיפול כבר שנתיים, ניסיתי שלושה מטפלים שונים.. הכל חסר שום השפעה.. האם זה אומר שטיפול פשוט לא מתאים לי? האם יכול להיות כזה דבר? ועוד משהו, בטיפול התברר לי שהיתה לי חוייה לא פשוטה בילדות, אם כי לא חוויה נוראית ולא שום דבר זוועתי, סתם משהו קשה למשך כמה שבועות בגיל מאד צעיר. אני באמת מרגישה את ההשפעות של זה ביום יום, וכמה שלא דשים בזה בטיפול זה פשוט לא משנה בכלל את ההרגשה, וההרגשה היא שלעולם לא אוכל להפטר מזה, האם יכול להיות שכך הם הדברים?

שלום שירי, לפיתה כה עזה של אירוע מוקדם ללא יכולת להרפות ולהיעזר, יכולה לרמז - אולי - על פחד אחר, עמוק יותר, הנח תחתיו. את מתארת מצב של התנגדות חזקה לטיפול יחד עם התעקשות ממושכת להמשיך. זהו מנגנון הגנה פרדוכסלי, המאפשר לך לחוש מוגנת ובטוחה, דווקא בשל אותה עמידות-לכאורה לטיפול. אם טיפול מתאים לך או לא, רק את תוכלי להחליט. ליל מנוחה ליאת

תודה על התשובה, ליאת. אולי זה לא היה לגמרי ברור, אבל זה לא שכל הטיפול מתמקד בארוע הזה, בכלל לא. יותר בבעיות שאני מרגישה שיש היום, אבל פשוט זה עלה שבטח יש לכך השפעות, ובאמת אני מרגישה שזה נכון. למה כוונתך שפחד עמוק יותר תחתיו? לגבי הרצון שלי להמשיך, לפחות במודע, אני מוכנה לעשות הכל כדי לעזור לעצמי, יש לי מוטיבציה מאד גבוהה "להציל" את עצמי מהמצב שאני נמצאת היום.