פורום פסיכולוגיה קלינית

אין לי מה לומר חוץ מזה שסתם מרגש אותי פתאום לראות שאת און ליין .

זה נחמד, ותודה שאמרת. אני אמנם און ליין, אבל כבר מתגעגעת לישון... כך שעוד תשובות יהיו מחר בצהריים. לילה טוב לכל ציפורי הלילה, אורנה

אני מקוה שאת זוכרת אותי.מהמיילים...החלטתי להפסיק לנג'ס לך שם, ולחזור לכאן,המקום שבו גיליתי אותך,וראיתי דרך התשובות שלך לאחרים, שיש עם מי לדבר.... יש טוב ורע.הטוב הוא, שמסתבר שאנשים שורדים גם במלחמות הפנימיות הקשות ביותר, מתקיימים בכאב,אבל מתקיימים.אולי בגלל איזו תקוה שבסוף הכאב מחכה האושר,או לפחות שלוה. והרע, זה בעצם אותו דבר. רציתי לספר לך,בכל אופן,שנעזרתי בך מאד וגם עשיתי מה שהמלצת לי.אני ממתינה שיוקל..אבל בנתיים אני אבודה ופוחדת.מיואשת ועצובה.ומתגעגעת למיילים שלך.

ויק יקרה, מה שכתבת מאוד נוגע בי. מעניין איך היום כל מיני הודעות בפורום מתחברות בדיוק אל הדבר שאני עסוקה בו: אהבה וגבולות מיטיבים, ואיך שומרים על המטופל, ואיך שורדים את הזמנים בהם מאכזבים אותו, ואיך נשארים ביחד בנגיעה אמיתית, למרות (ואולי בגלל) הכל... וודאי שאת זכורה ושמורה בתוכי. אני מאוד מכבדת את הרעיון שבטאת בדבר התקיימות עם הכאב, לפחות לפרקי זמן מסויימים. הלוואי שיוקל... שלך, אורנה

אורנה שלום, אתם אומרים כל הזמן בפורום, שצריך להגיד למטפל/ת מה מרגישים לגבי אירוע מסוים בין שניהם, או למשל על זה שהמטפל עונה על טלפונים, או שהוא לא מתייחס לדברים מסוימים.... כלומר לדבר ולהתיחחס לכל. אבל זה תמיד יישאר יחס מטפל-מטופל, אפילו אחרי זמן ארוך של טיפול. היחס הזה יישאר ומחסום מסוים תמיד יישאר שם ביניהם. כי מטפל זה לא אבא, אמא, חבר, בן/בת זוג..... מה דעתך?

שלום הדס, אני חושבת שבדומה לנועה (שתי "קומות" מתחתייך) את מעלה שאלה בנוגע למציאות החיצונית של הטיפול. וקצת כמו נועה, שתוהה בנוגע לתשלום, את שואלת כיצד יתכן שהקשר הטיפולי יהיה כל-כך חשוב ומשמעותי ונוגע, אם הוא לא "אמיתי". אני אנסה להסביר לך כיצד אני חושבת על טיפול: אפשר להסתכל על טיפול כמין "בועה" של מציאות פנימית. בתוך הבועה נמצאת ה"נפש" של המטופל וה"נפש" של המטפל, והקשר שנוצר בניהם. בתוך הבועה מתנהלת עבודה קדחתנית של התבוננות. זה מין "מפעל" קטן של התבוננות במטופל, בקשרים שהוא מקיים, בסיפורים שהוא מספר על עצמו, וכן הלאה. ה"בועה" הנפשית הזו מתקיימת בתנאים מאוד מיוחדים: היא מתרחשת בזמן קבוע (יום ושעה קבועים), נמשכת זמן קבוע (50 דקות), משלמים עבורה סכום שנקבע מראש, וכן הלאה. הכללים האלה הכרחיים כדי לעגן את "בועת המציאות הפנימית" בתוך המציאות החיצונית. זה הכרחי, אחרת הבועה עלולה להיסחף ברוח... דווקא בגלל שעיגנו את הבועה במציאות החיצונית, והפכנו אותה למשהו תחום ומוגדר היטב, אפשר לעשות "בלגן" רציני בתוך הבועה. אפשר "לשחק" בכל מיני מציאויות רגשיות, אפשר להתנסות בכל מיני מצבים וקשרים, אפשר להיות כל דבר והמטפל יכול להיות כל דבר עבורנו. וכל הבלגן הנהדר הזה מתאפשר, דווקא משום שלקראת סוף הפגישה מתחילים להתארגן "לנחיתה"... כשהדלת נפתחת שוב, המטופל יוצא אל העולם המוכר שלו, בו יש לו (אני מקווה) "אבא, אמא, חבר, בן/בת זוג", ומשאיר מאחור את "חבר/ת הבועה" שלו... את מבינה? זה הכרחי. זו אינה הגבלה מתוך "רוע", אלא מתוך הבנה שהגבולות דרושים דווקא כדי שאפשר יהיה לעוף... לילה טוב, אורנה

אורנה יקרה כל כך, הנה עוד משהו 'לקחת' ממך - ללמוד. כבר לקחתי הרבה... לא רק מהמילים הישירות. כתבת למטה: 'מעוכה'. אבל (ואולי דווקא לא 'אבל') אני מדמיינת אותך כותבת תשובה זו מתוך נשימה מאד עמוקה וסדירה - מין משהו כזה שנחצב מבפנים. לא יודעת... בי, בכל אופן, הדברים מאד נגעו. המשגה קולעת לגבי דברים שמעסיקים אותי, לפעמים מייצרת בי שקט. שבת (ושבוע) שלום, ורד

מה שלומך? היכן את? מקווה שהכל בסדר אצלך רשת

תודה על הדאגה והחמימות. אני "חצי" בסדר. מרגישה קצת "מעוכה" מכובד החיים ומאוסף של סיבות שונות. אל דאגה, לא משהו שאמבטיה ושינה טובה לא יצליחו לפתור (לפחות זמנית). ועכשיו אתחיל להשיב מלמטה... אורנה

אורנה יקרה, כשאנחנו מרגישים "מעוכים" מכובד החיים זה סימן שצריך לעצור לרגע ולבדוק מה לא תקין בעומס ובנסיבות החיים... (וגם לעשות אמבטיה טובה ולישון...). נוחי לך בסופשבוע. שולחת לך הרבה כוח לימים טובים יותר, רשת

אורנה - אני מקווה שיוקל לך ותרגישי לא רק 'חצי' בסדר אלא 'בסדר גמור';את תמיד תומכת בנו,ועוזרת,ואולי הפעם נוכל 'להחזיר לך' חלקית על-כך,ע"י תמיכתנו הוירטואלית. תיאורך את מצבך כעת,גם הוא אינו כ"כ טוב,רק גורם לי להעריך אותך יותר-על אנושיותך ועל כך שאינך מנסה ליצור בעינינו תדמית של 'אדם מושלם'שרק נותן עיצות, ושלא חווה קשיים בחיים; כי האמת היא שחשבתי שפסיכולוגים ופסיכיאטרים כמעט ולא חווים קשיים בחיים,כי מראש הם יודעים להתמודד איתם ועקב-כך להעלימם,במידה והם קיימים או מופיעים,ובמספר מקרים ראיתי שזה לא תמיד כך. ועכשיו נראה לי שאני צריכה ללכת לישון,כי מרוב עייפות עיניי נעצמות בישיבה מול מסך המחשב,אז ... לילה-טוב, משתנה

אני יודעת שאני צריכה טיפול, אבל ישנם כמה דברים שאיני יכולה להבין אותם לפני התחלת הטיפול: 1. האם אני אמורה לשבת ולשפוך את הכל? 2. איך אני אמורה לשתף מישהי זרה לגמרי בדברים ובקשרים הכי אינטימיים שלי? 3. איך זה אמור להיות תמיכה אם את משלמת למישהו שיקשיב לך? יכול להיות שאין לה כוח בשבילי אבל היא תמשיך את השעה כי בסוף היא תקבל תמורה? כוונתי שזה לא כמו לדבר בפני מישהו שאיכפת לו?!! זה שונה? 4. האם יש אפשרות לבדוק שתי מטפלות בו זמנית לתקופה קצרה על מנת לדעת מי מתאים יותר בלי לידע אותן? או שזה יכול לפגוע בי? תודה רבה

שלום נועה, שאלת שאלות מצויינות, אם כי אני חוששת שהתשובות הטובות ביותר יתקבלו מהתנסות אישית "על רטוב"... ובכל זאת: 1. את לא "אמורה" כלום. התקדמי בקצב שלך ובאופן הייחודי לך. 2. ראי 1. מעבר לכך, דווקא בגלל שמדובר באדם נטול היכרות מוקדמת אתך, יש לך הזדמנות להיעזר בהתבוננויות שלו/ה בנוגע לדרכים בהן את מביעה את עצמך ויוצרת קשר. 3. התשלום הוא חלק מהתנאים שמגדירים את המציאות של הטיפול (ויש עוד תנאים, שקרוב לוודאי יוגדרו בתחילת הטיפול). בטיפול, כמו בחיים, אפשר להתווכח עם התנאים שמגדירים את המציאות, אפשר להתמרמר ומותר לשנוא אותם. הם עדיין חלק מחייב של המציאות (ותסכימי איתי שבלעדיהם לא היה טיפול). 4. דעתי האישית בנושא היא שאפשר בהחלט להיפגש לפגישה אחת או שתיים עם יותר ממטפל אחד. אני לא רואה כל סיבה הגיונית לעשות זאת במקביל, או מבלי ליידע את המטפלים הנוגעים בדבר. בהצלחה, אורנה

רציתי לדעת מה קורה למטופל שעוזב בלי להיפרד מהמטפל שלו. טוב לי איתה, אבל לא רוצה שתחטט לי יותר מדי פנימה. לא רוצה לחזור אחורה. אז אני רוצה פשוט להיעלם לה בלי לפגוע בה, או פשוט להגיד לה כשאני ליד הדלת שאני לא חוזרת. האם זה יפגע בי?

יפגע... כן... יפגע הרבה... זו דעתי וזהו ניסיוני. רציתי לרשום לך כמה דברים פסיכולוגיים כאלה, אבל הנה, החלטתי לחסוך אותם, כי נראה לי שברגעים כאלה הם רק עשויים להכביד. בכל אופן, הדבר הכי הכי חשוב עכשיו מנסיוני ולדעתי, הוא כן להיכנס פנימה למטפלת וכן לספר לה בדיוק על הפנטזיה הזו של לעמוד מול הדלת ולומר שלום ולא לחזור. כמה שזה נשמע מעצבן, קשה, לא מתאים ולא רוצה, זה, בדיוק זה, עשוי לעזור להמשך ולא לתת לך ליפול בדיוק בנקודה הזו. זה בדיוק בוחן את הקשר. סיום טיפול הוא דבר לא פשוט. הוא דבר שצריך לעבוד עליו ולהתכונן אליו. יש האומרים שזהו עיקר הטיפול למעשה. קורה שמטופלים בוחרים לחתוך וכך אולי לפגוע בדבר הכי חשוב שיש להם. צריך אומץ, המון אומץ להישאר. מקווה שיהיה לך ושתשרדי ולא תאמרי די. אולי לא היום, אולי ביום אחר. תקוותי שלא תחתכי וכן תמשיכי. תמשיכי בלגשת אליה ולספר לה על המחשבות האלה. אפשר גם לבקש להירגע עם החיטוטים ושתהיה פגישה של רק להיות ביחד כדי לא לעזוב. פגישה משמרת. פגישה שאולי תגדיל כוחות לבאות. אולי. זו עצתי מנקודת מבט של מטופלת שהטיפול שלה ארוך וקשה מנשוא. בכל זאת אני שם עדיין. במקרה שלי, אגב, בצעתי את התוכנית הזו מספר פעמים. התרחקתי כי היה קרוב מידי. מידי ערבוב. מידי כואב. הרגש ניצח כל היגיון. כל ידיעה שחייבים לחזור ולדבר בדיוק על זה. כוח חזק שמשך משם. מצבי היה הכי איום בתקופות הניתוק. והנה, כמה שפספסתי, אבל בסוף חזרתי. לפעמים גם הניתוקים האלה הם חלק מהטיפול. אבל באמת שרצוי לעשות את מירב המאמצים כדי להימנע, אם כי, כמו שאת רואה, זה לפעמים בלתי אפשרי. אם תצליחי רק להיכנס ולספר את הדברים האלה - זאת עשויה להיות התקדמות טיפולית יפה. באמת. איזה מן קשר יש בינכן? את והמטפלת. המטפלת ואת. ומה היה עד היום? :-) רק אני ושיהיה טוב

יפעת יקרה, 'מטופלת ותיקה' כתבה כל-כך יפה ונכון, עד שממש מתחשק לי לא לקלקל בתוספות "טיפוליות" משלי. לכן רק אחזק את דבריה, ואכתוב שהרעיון שהעלית נשמע לי מכאיב פוטנציאלית, בעיקר משום שהוא שולל ממך את זכותך כמטופלת להבין ולעבד את התחושות שלך. זה נכון שיש גישות טיפוליות המתייחסות לסיום הטיפול כנושא משמעותי ביותר, וזה גם נכון שהעיסוק הארכני בסיום אינו מתאים לכולם, אבל מעל לכל נכון שזוהי זכותך לומר לה שאת מפנטזת להיעלם, ושאת לא רוצה לפגוע בה, ועוד כהנה וכהנה מילים חשובות שאמרת לנו כאן... בהצלחה (תדווחי לנו מהשטח?), אורנה

לד"ר אורנה שלום. אני בטיפול עקב תקיעות ודכאון בעקבות אובדן במשפחה. מכיוון שאינני משתפת פעולה של ממש עם המטפלת, סיכמנו שנעבוד על היומן האישי שלי. השארתי לה אותו, חזרתי אחרי שבוע, והיא אמרה שהיא התחילה לקרוא (ולפי ההתיחסות שלה נראה לי שקראה רק את העמוד הראשון ממש ל]ני שנכנסתי). השארתי לה אותו עוד שבוע בתקווה שהיא תקרא, תתיחס, אבל התברר לי בשבוע אחרי שלא עשתה כלום, והיא אפילו ניסתה לדפדף בו ברגע שהתיישבנו, בכדי שתמצא משהו שתתיחס אליו. זה ממש פגע בי, למרות שלא הערתי לה כלום, אבל לקחתי אותו (והיא לא אמרה כלום). אם אין לה חמש דקות להקדיש מזמנה בתוך הקליניקה בשבילי מעבר לשעה הטיפולית, אז למה שתבקש אותו??!! אודה לך על התייחסותיך. סוף שבוע נעים

נעמה יקרה, תחושת הפגיעה שאת מתארת מובנת לי ומעוררת הזדהות. האמת היא שאני בטוחה למדי שגם במטפלת שלך יתעוררו תחושות הבנה והזדהות כאשר תדברי איתה על הרגשתך. הייתה לך ציפייה, והתאכזבת, וזה מכאיב ומכעיס. עד כאן משהו שקורה לנו בכל מיני קשרים, וכמובן יכול לקרות בקשר טיפולי. והנה ההבדל: בקשר הטיפולי יש מקום ומרחב וזמן ושהות לדבר על הפגיעה, ולהבין אותה, ולבדוק למה היא קשורה, ומה בכלל קרה, ומה קורה עם שיתוף הפעולה, ומה קריאת היומן נועדה "להסתיר", ומה אי-קריאתו חשפה, ועוד ועוד. תני לעצמך את ההזדמנות הזו, ואם תרצי חזרי לספר לנו עוד קצת... בהצלחה, אורנה

אז מה. כאילו אם אני אעיר לה או אספר לה על תחושתי, מה זה יעזור כי הפגיעה כבר ספגתי...נכון? קריאת ועבודה על היומן הייתה בקשה שלה, על מנת להבין אותי ולעזור לרגשות שלי (שאני מחביאה ומחזיקה בתוך תוכי) להיחשף יותר. האדישות שלה כלפי דבר נורא חשוב בשבילי, שבאמצעתו קיוותי שהיא תגלה את כל מה שאיני יכולה להעביר לה מילולית, פגע בי נורא. אז מה יהיה? כאילו אני אגיד לה שנפגעתי, ואז היא תתחיל לנתח אותי, ותצא "חפה מפשע"??

שלום לך, רציתי לשמוע את ההסבר שלך לגבי מה שקורה איתי. אני בטיפול כבר 9 חודשים, אבל אני עדיין מחשבת וחושבת על כל מילה לפני שאני מוציאה אותה, כל תנועה, כל תגובה בפני המטפלת. חושבת המון לפני שאני מרימה טלפון או משאירה הודעה, אפילו אם אני ממש צריכה אותה.. היא נחמדה אלי, מנסה המון להתקרב. אני לא מצליחה להיות כנה, פתוחה, חופשיה איתה. מה זה אומר? האם הבעיה אצלי? או אצלה ובמה היא משדרת לי?? איך אפשר לדעת? ועד כמה צריך לתת לזמן לעשות את שלו?

שלום כרמית, כדאי לתת לזמן לעשות שלו (במובן של התעקשות על המשכיות הטיפול), אבל לא כדאי לתת לזמן לעשות את שלנו... אני מתכוונת לכך שכדאי להשתמש בטיפול על-מנת להתבונן בכאב שמתעורר אצלך כשעולה האפשרות להיסמך, להתמסר, להתלות, לנוח אצלה... אני מתכוונת לכך שכדאי לדבר איתה על התחושות האלה מולה, ועל תחושות ממקומות אחרים שזה מזכיר. תספרי לנו על זה? בהצלחה, אורנה

עם השנים פתחתי כל מיני חרדות לצאת מהבית, מפחיד אותי להסתובב בחוץ, עם כל האלימות והחשש מפיגועים, אני הולכת ברחוב ובכל פעם שאני עוברת ליד משהו חשוד אני מתחילה להזיע ולפחד, אני מפחדת להסתובב בערבים ובלילות לבד, אני לא יכולה ללכת לעבוד במסעדות כי מפחידים אותי מקומות פתוחים שאין בהם יותר מידי הגנה, אני לא יכולה לעבוד רחוק מידי מהבית כי אני שונאת לנסוע באוטובוסים, אני לא אוהבת לצאת למקומות בילוי כי יש בהם חשש, בכל פעם שאני מסתובבת במקומות הומי אדם אני מנסה לברוח לפינות צדדיות, עכשיו בני סלע ברח אז בכלל אני לא יכולה אפילו לצאת להאכיל את החתולים. גם ככה בכל פעם שיצאתי הייתי רצה ברחבה מהחשש, אפילו מעליות עם נוסעים זרים מפחידות אותי, כל דבר שיש בו סיכון ופחד. מה עושים??

אמילי יקרה, מבלי להתחייב על אבחנה "אינטרנטית", ישנו סיכוי סביר שאת סובלת מהפרעת חרדה, שאפשר וכדאי לטפל בה. אנא פני בהקדם לפסיכולוג/ית קליני/ת המתמחה בטיפול בחרדה, לצורך התייעצות ראשונית. באופן כללי אני יכולה לכוון ולומר שטיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא במקרים רבים הכיוון הטיפולי המועדף למצבי חרדה (לפחות בשלב ההתחלתי של הטיפול), ולאחר ההתייעצות הראשונית יתכן שתופני גם לשיחה עם רופא/ה פסיכיאטר/ית, שיוכלו להציע לך מסל המוצרים שלהם... המון הצלחה, אורנה

שאמח מאוד אם תפני אותי (מספיק לי שמות) של מגזינים של פסיכולוגיה שנשחבים לטובים ומקצועים בעברית או אנגלית (כי יש המון באינטרנט, ואני לא יודע מה טוב ומה לא). ואשמח גם אם תוכלי להסביר לי בקצרה מה זה העברה והעברה נגדית? תודה

עד שאורנה תענה... העברה - התהליך בו מטופל מרגיש ומתנהג כלפי המטפל כאילו הוא היה מישהו מעברו של המטופל, במיוחד הורה. הרגשות עשויים להיות חיוביים או שליליים, אך בכל מקרה הם אינם מתאימים למטפל. העברת-נגד היא דפוס התייחסות לא-מודע של המטפל כלפי המטופל, המתעורר בתגובה להעברה של המטופל כלפיו.

והנה מילון מושגים פסיכולוגים http://www.psychom.com/showpart.asp?part=89 ואתר פסיכולוגיה עברית שם יש גם מאמרים http://www.hebpsy.net/default.asp

שלום ירון, תודות לעוזרותיי הנאמנות, לא נותר לי אלא להמליץ על כתב העת הישראלי לפסיכותרפיה, הנקרא 'שיחות'. תוכל להיעזר ברשימות הביבליוגרפיות של מאמרים המופיעים שם, על-מנת לאתר כתבי עת בינלאומיים נוספים המתאימים לדרישותך. בהצלחה, אורנה

היי... רציתי לשאול מה תעשי אם יש לך מטופלת שאשפר להגדירה "אגוז קשה". כלומר, היא הגיעה בעצמה לטיפול, מחפשת שינוי, תמיכה ועיבוד של טרואמה.... אבל הבעיה שלה שנורא קשה לה להיפתח, להיחשף, ולדבר על עצמה!!! אז איך את מסבירה העובדה שהיא כן רוצה בשינוי, אבל נורא מתנגדת לטיפול. היא מתנגדת אבל ממשיכה ללכת, ואפילו לשתוק. מחכה ליום הפגישה, אבל יש לה תופעות לוואי בכל בוקר לפני הפגישה. !!!! כלומר למה מישהו יפנה לטיפול אם הוא משתמש בכל האפשרויות להראות או להציג את התנגדותו בפני המטפל..

וזאת הסיבה שאני נרתעת מטיפול... אני מרגישה את הקושי הזה מצד המטפל ולפעמים חוסר סבלנות, וחוסר הבנה מה אמורים לעשות עם כזה מטופל מה הוא רוצה מחייך... לא יודעת להסביר את זה... אין לי כוח לחשוב על זה... בכל מקרה יש יחידי סגולה שמצליחים להתמודד עם "אגוזים" שכאלה כמו שאת מכנה אותה... צריך להיות טיפוס מיוחד... זה בהחלט לא פשוט ואין הרבה שיש להם את הכשרון הזה... זה מה שמקשה עלי כל כך אף אחד כמעט לא יסתדר עם לטפל בי!! זה פשוט מייאש!! אל תעזבי אותה, אל תתייאשי ממנה!! אל תגרמי לה להרגיש רע, תנסי את כל הדרכים שאת מכירה!! היא לא סתם באה אלייך...

כל אגוז גם הקשה ביותר ניתן לפיצוח... התנגדויות הן לא חוסר רצון אלא פחד. את מאוד רוצה להפתח בטיפול אבל גם מאוד פוחדת וכרגע הפחד כנראה שולט. אם את נמצאת בטיפול טוב, והנפש שלך באמת פתוחה לשינוי (כלומר יודעת שהיא לא תשבר אם מישהו יגע בה) אז עם הזמן ההתנגדויות ירדו. בהתחלה אולי רק העוצמה תרד ולאט לאט הן יפחתו. ולמתוסבכת, אני מציעה לא לשים מחשבות בראש של המטפלים. לפעמים דווקא ה"אגוזים הקשים" הם הכי מאתגרים

תופעות לוואי לפני טיפול הן ההוכחה שמשהו כן מצליח ומשהו כן נפתח :)

שלום נגה, התנגדות לטיפול, והתנגדות לשינויים שהטיפול מעורר, הן תגובות בסיסיות ומוכרות של מטופלים, והן לחלוטין חלק מהעבודה הטיפולית. אני מציעה להמשיך ללכת לטיפול באופן עקבי, למרות הקושי, לתת לקשר להיבנות ולהתפתח, ולראות מה קורה... בהצלחה, אורנה

תודה על תשובתך, אבל לא ענית לי מאיפה נובעת ההתנגדות הזאת? ולאורך כמה זמן היא נחשבת למקובלת? ומתי היא כבר מוגזמת ומביעה נשהו אחר? תודה עוד פעם

תודה על תשובתך, אבל לא ענית לי מאיפה נובעת ההתנגדות הזאת? ולאורך כמה זמן היא נחשבת למקובלת? ומתי היא כבר מוגזמת ומביעה משהו אחר? תודה עוד פעם

אבל אצלי זה קיצוני!! באמת שאין לאף אחד עצבים אלי...

אורנה יקרה כמעט 7 שנים שאין לי כוחות לכלום - לא לעבוד ולא ללמוד ואפילו דברים קטנים כמו לעשות כביסה או לסדר. בהדרגה הפסקתי הכל עד שלא הייתה בררה וחזרתי לבית הורי. דבר זה מדכא מאוד שכן אין אני בחורה צעירה ניסיתי במשך השנים תרופות רבות ואף אחת לא עזרה אני בטיפול פסיכולוגי כשלוש שנים וגם זה לא עוזר. מאיפה אוספים מוטיבציה כדיי להתחיל ולבנות מחדש? איך מתחילים כשאין מאיפה? אני יודעת שיציאה מבית הוריי יוסיף לי מאוד ואין לי אפשרות כלכלית לזה. כבר שנים שלא קניתי לי כלום כי אין לי כסף לא ברור מה משאיר אותי בחיים - כנראה רק חוסר המוטיבציה בלהרוג את עצמי. חודש הבא אני מפסיקה את הטיפול שהיה דרך מרפאה ציבורית מכיוון שלא קיבלתי אישור להמשיך- מכיוון שאין שיפור במצבי ולהפך מה לעשות? לאן להמשיך מכאן? אין לי כוח להמשיך

פרח יקרה, את מתארת תחושה מתמשכת של אובדן כוחות ועניין, ותהליך הדרגתי של המנעות מהתמודדות. זה נשמע מאוד כואב, ואני חושבת שאני יכולה להבין משהו מהייאוש ואי התוחלת שאת מרגישה. אני יודעת שזה יכול להישמע נאיבי, אבל אני לא הייתי מפסיקה לבדוק עוד תרופות ועוד טיפולים, עוד ועוד, כל עוד ישאר בך שריד של כוח. אני מבינה שבקרוב תפסיקי לקבל טיפול מסובסד (או בחינם), אבל בעיניי להישאר ללא טיפול במצב שתיארת זו איננה אופציה סבירה. אולי הגיע הזמן להיערך "לתוכנית עבודה" רצינית, שתכלול טיפול טוב ומחזיק, ועבודה טובה, וחידוש קשרים ישנים ובניית קשרים חדשים, ועוד ועוד מכל מה שיש לחיים להציע לנו (לצד הכאב הנורא שהם מסבים לנו לעיתים). אני מזמינה אותך לקבל מאיתנו ליווי ותמיכה, ומחזיקה בשבילך כמה אצבעות שצריך, אורנה

שלום ליאת יקרה, מה שלומך היום? המטפלת שלי אומרת ש"טיפול זה דבר טוב", אז למה הוא גורם לי להיות עצובה? היום היא לימדה אותי שעדיף לא להתקרב יותר מידיי... כי אז נכווים... נחמד ללמוד דברים חדשים-ישנים... שיהיה סוף שבוע נפלא, תמר

תמר יקרה, שלומי טוב, תודה. בחורף אני תמיד מרגישה טוב. אם גם יירד גשם, אז בכלל... גם אני, כמו המטפלת שלך, חושבת שטיפול זה דבר טוב. בניגוד אליה (או אולי לא בניגוד), אני חושבת שצריך להשקיע מאמץ *ולהבדיל* בין הדברים אליהם מומלץ מאד להתקרב, לבין אלה שמהם נכווים. לנהוג בכל הדברים גזירה שווה - זה משהו שעלול להשאיר אותנו עם הפסדים כואבים. שולחת לך חיבוק, מהמרחק הנכון :-)) ליאת

תודה תודה על החיבוק הוירטואלי, אולי תספרי לי מה המרחק הנכון... אני עוד מנסה לחשב... :-) מקווה בשבילך שיירד גשם, אבל רק מעל הבית שלך :-) תמר

http://hydepark.hevre.co.il/upload09/200672_1427453417_חיבוק.gif

תמר מקסימה כל כך מבינה כמה קשה התהליך וכמה עצוב הוא יכול להיות. איתך אני אגב עניתי לך במסר לילה טוב

נמאס לי לחיות. נדמה ששום דבר לא יסתדר. ששום בעיה לא תיפתר. מה כל כך טוב בחיים האלה? בשביל מה שווה לחיות?

שלום שלגיה, האמת הערומה היא שהחיים אכן לא משהו. לעיתים הם נדמים כמו מסע אחד ארוך ו?מ?ש?מ?ים. אבל מה, לכל אחד - כנראה - יש איזה ייעוד, איזה רגע אחד שבשבילו שווה היה לסחוב את כל משא השנים. כנראה שהרגע שלך עוד לפנייך. זאת כבר סיבה טובה להמשיך. אני מאמינה שיש למה לחכות. אולי בשבוע הבא יירד סוף סוף גשם, וניגאל. ליאת

שהלכתי בזקיפות ובעקבות הטיפול הנפשי הכתפיים שלי נהיו כפופות ?

שלום עמית, בהנחה שאינך בטיפול אצל אורי גלר, אין סיבה שזה יקרה. אבל אם נחזור רגע ונהיה רציניים, טיפול אכן יכול לגרום לעיתים לנסיגה זמנית במצב הרוח, כתוצאה מעיסוק בתכנים כואבים או מעיקים. לפעמים החרדה מתגברת, לפעמים טראומות ישנות חוזרות וצפות. יש להניח שזקיפות הקומה תחזור להיות כשהייתה בהמשך התהליך. בברכה ליאת

שאתם מעיזים לצחוק על זה ??

היי ליאת את לא יודעת איזה הרגשה מחורבנת זו לא להרגיש מיני לא לפתח קשרים עם נשים זה מוות אין מילה אחרת לתאר את זה זה מוות בנשמה בגוף בהכל אני מעל שנה במצב הזה וכלום לא יעזור....אני איש מת אני חי רק בשביל אנשים אחרים שלא יכאב להם בגלל שאני לא מסוגל להתאבד...אני רוצה למות בכל דרך אפשרית אחרת ...........רק שזה יגמר....המטפלת שלי אמרה לי שאם אתאבד זה יהיה טרגדיה ...הטרגדיה כבר קרתה...לפני שנה פלוס...

MR BLUE ערב טוב, לא להרגיש מיני ולא לפתח קשרים עם נשים זה אכן עצוב. אבל בניגוד למוות, שהוא קשה, מוחלט ואין ממנו חזרה, העניינים האלה ניתנים לשינוי, שכן זו גזרה שגזרת על עצמך מרצון. אתה אינך איש מת, שכן אתה בחור צעיר ובריא, לומד באוניברסיטה, מתרועע עם אנשים, רואה סרטים, שומע מוזיקה, רואה את השמש זורחת, אוכל גלידה, יכול ללטף כלב או חתול, ויש לך אמא ואבא שאוהבים אותך. אתה כרגע סובל מאד. אבל חי. וכל זמן שאתה חי, הדברים ממשיכים לקרות, לפעום, לזרום, לפשוט וללבוש צורה. במקומך, הייתי נשארת, ולו רק מהסקרנות. שולחת לך חיבוק ועידוד ליאת

שלום רציתי לדעת מה הסיכוי לחלות בדיכאון ובהפרעות אישיות גבולית (כל אחד בנפרד) אם אחד ההורים סובל מדיכאון או מהפרעת אישיות גבולית תודה, תותי

שלום תותי, בנוגע לדיכאון, קיים מרכיב תורשתי. נמצא כי בקרב קרובי משפחה של הסובלים מהפרעות דיכאון השכיחות ללקות בהפרעה דומה היא עד 45% , זאת בהשוואה לשכיחות של 1-2% באוכלוסייה הכללית. בנוגע להפרעת אישיות, קשה לדבר במונחים גנטיים, שכן זו הפרעה בארגון האישיות, המתפתחת בשנות החיים הראשונות, ונוצרת תוך אינטראקציה של גורמים מולדים, השפעות משפחתיות מוקדמות, וניסיון חיים מצטבר. לדעת חוקרי הגישה הפסיכואנליטית, בהפרעה הגבולית יש הפנמה של יחסי אובייקט פגועים המתקיימים בין התינוק לאמו בגיל הרך. מכאן ניתן להסיק בזהירות שיחסי אובייקט בעייתיים בין האם הגבולית לתינוקה עלולים להשפיע על התפתחות האישיות של הילד, ולהגביר את סיכוייו ללקות בהפרעת אישיות כלשהי בבגרותו. חשוב לזכור שבשני המקרים ישנן גם השפעות מיטיבות או נסיבות חיים ספציפיות היכולות להטות את הכף אל הכיוון הבריא. בברכה ליאת

שלום ליאת, ד"ר אורנה לא המשיכה לענות לי על השאלה שלי. האם את יכולה לענות בבקשה, כי הדבר מאוד חשוב לי. זה מופיע תחת הכותרת זכרון בתאריך 20.11.06. אודה לך אם תתיחסי לעניין.

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-665,xFT-602715,xFP-602715,m-Doctors,a-Forums.html

שלום לך ליאת, חזרתי עוד פעם לכתוב לך....כי עוד פעם ברחתי (ניסיתי) לברוח באמצע הפגישה. פשוט הלכתי עם מצב רוח ממש על הפנים, ולא היה לי נעים לבטל, אז לא הצלחתי להחזיק את עצמי שם. משהו הציק לי, ולא רציתי לשתף אותה, וכל ניסיון שלה לפתוח נושא, התקבל באי רצון שלי לדבר עליו. עד שביקשתי לקום וללכת. ואז....היא אמרה שהיא לא יודעת מה לעשות איתי ועם כל ההתנגדויות שלי, שכל הכלים שלה נגמרים , אולי אני לא מתאימה לטיפול דנמי, אולי אני כן רק אם אני ארשה לה להתקרב ואעזור לה שתעזור לי.....שאני אתן בה אימון אני נורא נפגעתי, הרגשתי שגם היא נוטשת אותי כמו האחרים.... אני לא יודעת אם לעזוב אותה ולא לחזור אפילו להיפרד.... או לחזור ולהגיד שהבריחות הם דרך להראות עד כמה קשה וכואב לי באותו יום. .. מה לעשות???

אני לא יודעת עד כמה עוזר שאחרים חולקים את החוויות הדומות שלהם אבל בכל זאת. הייתי באותו מקום כמוך. שתיקות דוקא במקומות שהכי קשה. לא יכולתי להעזר. בסופו של דבר עזבתי (אחרי למעלה משנה וחצי). אני עדיין מתקשה להשתחרר ממנה, מהסיטואציה וזה לא פשוט. אני כל כך מבינה את האמירה שלך על הנטשות. מגיע לך שהיא תלחם יותר עליך. אני חושבת שטוב תעשי אם תחזרי ותאמרי לה שהיה לך קשה ולכן לא יכולת לדבר. אני חושבת שאת מתנסחת בכתב בקלות רבה יותר אז אולי תכתבי לה כפי שאת כותבת לליאת. אני נשמעת לעצמי אומרת "אני" "אני" אבל המצוקה שלך כל כך מדברת אלי שמאוד בא לי לחלוק איתך את מה ש*אני* עשיתי. בהמלצת אנשים טובים התחלתי טיפול אצל תרפיסטית באמנות. הייתי רק במספר פגישות אבל הכל יותר נוח. הלחץ מהדיבור קטן. הדינמיקה המסורתית של לשבת זו מול זו ולדבר קיימת אבל במינון נמוך הרבה יותר. לי זה עשה טוב. והכי חשוב היא ביקשה שאכתוב ואני כותבת וזה ממש עוזר. אפילו ברמה רדודה של להוציא את הדברים מבלי להתייחס אליהם כלל. אל תתיסרי. מגיע לך שלא להנטש. גם מטפלת דינמית יכולה לגלות יצירתיות ולאפשר לך מרחב ביטוי "אחר" ואם היא לא יכולה קחי את אחריות ותחפשי טיפול שיתן לך יכולת להתבטא בדרך אחרת (כתיבה, תנועה, אמנות,דרמה). טל

א.פ.ס.ח יקרה מוכרת לי ההרגשה שכולם נוטשים שכולם עוזבים ברגעים הקשים כשאת הכי זקוקה להכלה והבנה את מרגישה שאת לא מקבלת את זה ,שלא מספיק רואים אותך כראוי וזה קשה עלייך. אולי תדברי על התחושות האלה עם המטפלת שלך? זה יכול מאוד לעזור לך. כי אולי התחושות שהיא נוטשת אותך ושאחרים נוטשים אותך הן רק *שלך*. את יכולה להציע למטפלת שלך להביא לה חומר כתוב, כי אני רואה שבכתב את יודעת לבטא את רגשותייך האמיתיים. בהצלחה רבה

שלום לך, התשובות שקיבלת מטל ו'אני' טובות ומרגשות, וקשה לי להוסיף עליהן משהו חכם נוסף. נדמה לי שלעזוב ולא לחזור גם לפרידה זה לא רעיון טוב בכל מקרה. לעומת זאת, הרעיון של כתיבה מדבר אלי הרבה יותר. אולי תדפיסי לה את התכתובת הקטנה הזו, ותראי מה יקרה? עד המפגש הבא, תוכלי לחשוב האם יש דרך נוספת לספר את סיפור חייך, ולהמשיג אותו במונחים חדשים בהם את ו/או האחרים מקבלים תפקיד אחר, המניע את העלילה במקצב שונה, ואולי גם בכיוונים שונים. כאשר בסיפור שלך את תמיד הקרבן הננטש ע"י האחרים, מרחב הפעולה שלך מאד מצומצם. האם תוכלי להחליט על יצירת מרחב קיום אחר, בלתי מוגבל, בו תוכלי לתת דרור לכוחות ולכישורים שלך, למשאלות, ולדחף לנוע קדימה? המשיכי לספר לנו. אני סקרנית ליאת

היי ליאת.תודה לך ולכל מי שהגיב... אז זה מה שקרה. השארתי לה הודעה ושאלתי אותה אם זו הייתה דרך להגיד לי שזהו זה, או להיפרד ממני בהדרגתייות. כי זה מה שהבנתי מהדרך שהיא ניסחה את דבריה. ואמרתי לה שהבריחות שלי מהחדר, הם דרך להעביר לה את המסר "נורא כואב לי".. היא השיבה ש"בכלל לא"... (שלא התכוונה להיפרד ממני או להכין אותי לזה). וזו הייתה התשובה היחידה שקיבלתי!! אני עדיין מרגישה פגועה, ואני לא יודעת אם לבקש להיפגש עוד פעם השבוע בכדי לברר את העניינם או לתת לעצמי להירגע, או לא ללכת אליה בכלל. זה ממש קשה להתחיל בטיפול בלי לנסות אחרים, כי לפעמים אני מרגישה אולי היא לא מבינה אותי? אולי היא לא מחוברת אלי, אבל מנסה??? מה את אומרת? ואיך היית נוהגת עם מטופלת כמוני? אשמח אם תעני בכנות ובפירוט? בכבוד רב א.פ.ס.ח

http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?entryid=844961&passok=yes

הבלוג שלך מקסים. אהבתי.

שלום שירז, לצערי, מפאת קוצר הזמן, איני נעתרת להזמנות לבלוגים פרטיים ואיני מגיבה להם. אם תרצי לשאול משהו, את בהחלט מוזמנת לעשות זאת כאן. ואגב, בעיני, יש מעט מאד אנשים חסרי תקנה. אז הכל פתוח :-)) ליאת

כל הזמן מדברים על כך שהומור עוזר לצאת מדיכאון ושזה טוב לבריאות יש לזה בסיס פזיולוגי, מה קורה בגוף והאם טיפול בעזרת הומור עוזר?

מצאתי משהו אולי זה יעזור... http://www.laughing.co.il/hzhok.asp ויש עוד הרבה מחקרים ברשת...

שלום רמי ו- me ראשית, תודה לme שטרחה למצוא במקומי חומר כתוב בנושא. אז כן. כיום יודעים שצחוק בריא עובד היטב בשירות בריאות הנפש שלנו, גם באמצעות מנגנונים גופניים טהורים. בשעה שאנו צוחקים צחוק גדול מופעלת הסרעפת, והפעלה זו מרחיבה את הריאות, ממריצה את מערכת הדם ומעשירה את כמות החמצן בגוף. בספרו של אדיר כהן "חיים בצחוק - הומור-תרפיה הלכה למעשה" תוכל לקרוא על כך בצורה נרחבת ולהנות גם מהמון בדיחות בשליש האחרון של הספר. אגב, הספר אינו חדש, וידוע לי שכיום נאסף עוד ועוד מידע מחקרי הנותן משנה תוקף לדברים שנכתבו כבר אז (1994). בהצלחה ליאת

מה שמעניין אותי זה הקטע הפזיולוגי, זה נכון שמשוחררים אנדרופנים לאחר צחוק . כי לא מצאתי מקוא אמין שטוען את זה (הקישור זה של מישהו שמנסה למכור סדנה לצחוק...)

רמי יקר, מאחר ואין ברשותי מחקרים בנושא, וכדי להשיב לך אצטרך לחפש, איני רואה סיבה שלא תעשה זאת בעצמך. אני מכירה את הטיעון לפיו משתחררים אנדורפינים במוח בשעת צחוק, הגם שכאמור, אין בידי אסמכתא מחקרית מוצקה לכך. אבל יש לי רעיון בשבילך. כיום, יש יותר ויותר מחלקות בבתי חולים המכניסות לשורותיהם ליצנים רפואיים (אני עצמי שמעתי על מרפאות כאב, מחלקות נשים, ומחלקות אונקולוגיות). נסה להתעניין בבי"ח קרוב ולשאול שם, או לחפש באינטרנט אתרים בנושא ליצנות רפואית. הגיוני להאמין שהחומר שתמצא שם יהיה פחות "נגוע" במניעים מסחריים. (אגב, אם תמצא משהו מעניין, אשמח אם תחלוק אותו איתי, בנדיבותך. זה תחום מרתק). בהצלחה ו...אל תפסיק לצחוק. ליאת

היי ליאת. קראתי יש לאמר מס' פעמים את עצתך,למדתי אותה ואני בהחלט מתכוונת ליישם אותה אחד לאחד. לאמר לך שקל לי? לא, בכלל לא אבל כפי שציינת הדרכה ושיחות זו הדרך,כי זה יכול לקרות שוב בקשר הבא שלה. תודה רבה רבה, עזרת לי מאוד ואם ייתפתחו קשיים בהמשך אני אפנה אליך שוב. תודה, אתי.

אתי יקרה, את לא לבד. לגדל ילדים זה לא קל, ומתבגרים - זו כבר אמנות ממש. שולחת לך שורות חביבות פרי עטו של חנניה רייכמן הגדול מכולם- ב??גיל ז?ק?נ?ה ר?צו?ץ - י?ג?יע? ב??נ?ים ה?ם ע?ז?ר ל?א?ד?ם... ה?ם ג??ם עו?ז?ר?ים לו? ל?ה?ג??יע? ל?ז?ה ה?ג??יל יו?ת?ר מו?ק?ד??ם. החזיקי מעמד ליאת

לום רב, אני סטודנטית שנה ג' לפסיכולוגיה, ובמסגרת לימודי אני צריכה לעשות עבודת מחקר בנושא הזכרון. היכן אני יכולה למצוא חומר מחקרי בנושא זה, ובעיקר על "זכרון עבודה"(מרחבי ופונולוגי)? בתודה מראש, הולי

ערב טוב, עבודות מחקר אכן שוכנות לבטח בכל ספרייה אוניברסיטאית. לפעמים אין קיצורי דרך. בהצלחה :-)) ליאת

מאז הפגישה האחרונה עם המטפלת שהיתה בצהרים המצב רוח על הרצפה.לא מצליחה להכיל את הכאב.מרגישה שעוד רגע, ואתפוצץ.יש פגישות שאני שותקת שתיקה ארוכה כי לא מצליחה להגיד כלום ואני מתכנסת לי בעצמי ויש פגישות שאני מגיעה אליהן טוענה רגשית ושופכת ה-כ-ל. היום היתה דוגמה לפגישה כזו. נראה לי שאמרתי יותר מידי.... ולא הייתי מוכנה לזה.... ועכשיו היא יודעת דברים שהיא *לא* היתה אמורה לדעת בשלב הזה, והכל מרגיש לי נורא גלוי , ועכשיו כשהכל פתאום גלוי בפניה מרגישה לא נקייה בכלל. ושואלת את עצמי מה היא חושבת עליי... בטח שלא מחשבות חיוביות... וקשה לי עם זה... יושב לו גוש בנשמה ולוחץ לי בחזה ומרגישה עוד רגע ואתפוצץ. מיום ליום החיים הולכים ונהיים קשים עליי. רגע מתרוממת ... רגע נופלת... מתרוממת .... ושוב נופלת ומאותן נפילות כל כך קשה לעלות מעלה. מתפללת שמחר יהיה יום נטול מועקות,נטול כאבים כי אחרי הכל מגיע לי(אהמ... מגיע לי?!?!...) לראות אור בעיניים ולהנות מכל הטוב שהחיים מציעים לי והם מציעים לי (טפו טפו טפו בן פורת יוסף ישתבח שמו לעד) וקשה לי לקחת מהטוב שבחיים. כנראה שהתרגלתי כבר לרע ואני לא יודעת להעריך טוב. תודה על ההקשבה. :- (((((

שלום עצובית, ראשית, אקווה שהיום את כבר קצת פחות עצובית, ושאת פחות 'מתפוצצת' מכאב. ואם כבר מדברים על להתפוצץ, קשה להימנע מהאסוציאציה הידועה של כיב דלקתי שחייב להתנקז איכשהו, כדי לא להרעיל את הגוף כולו. אתמול חשפת בפני המטפלת שלך תכנים חדשים, ששכבו בבטן כל כך הרבה זמן, וגרמו לאותו זיהום פנימי לא רצוי. המפגש המחודש עם התכנים הללו, גורם לך להרגיש לא נקייה, נבוכה, מול המטפלת שלך. תחושות אלה, יכולות להיות הד רחוק לחוויות מוקדמות יותר, בהן הרגשת שמוטב לשתוק ולהשתיק, אולי כי מישהו ייפגע, יפסיק לאהוב אותך, יזדהם בעל כורחו. חוויות אלה, המתעוררות עכשיו בעוצמה רבה ראויות להתבוננות מחודשת, מן המקום של 'מגיע לי טוב'. מהמקום של 'החיים דווקא מציעים לי', מגיעה גם המשאלה להתנקות, להפוך קלה יותר, נחושה, ואהובה - למרות, ואולי בגלל, כל מה שעברת. איזה מזל שלפעמים הבטן מכוונת אותנו, ולא הראש. כל הכבוד על זה שבחרת להתפוצץ אתמול, ולהניח את כל המועקה הזאת גלויה לאור היום. כבר למדנו שאור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, והידידותי מכולם. שולחת לך חיבוק ליאת

שלום. רציתי לדעת אם קיימים פסיכולוגים קליניים שמטפלים גם בגישה דינמית וגם בגישה התנהגותית קוגנטיבית כלומר מאבחנים כול מטופל ולפי שיקול הדעת שלהם בוחרים כיצד לטפל בו?אם כן אז איך מגיעים אליהם? ואם אין חיה כזאת אז איך כול אחד יודע איזה טיפול הוא הטיפול הטוב בשבילו? תודה

שלום צ'. התשובה לשאלתך היא חיובית. בהחלט יש מטפלים רבים שמתמחים בשתי הגישות. כל מי שרכש את השכלתו הפסיכולוגית באוניברסיטאות בארץ התחנך על ברכיה של הגישה הדינמית, וטעם בנגיעות קלות גם מגישות אחרות. מרבית המטפלים ההתנהגותיים רכשו את "ארגז הכלים" הקוגניטיבי-התנהגותי שלהם מאוחר יותר, במסגרת לימודי המשך, ולפיכך הם אמונים על שתי הגישות לפחות. בברכה ליאת

ליאת יקירתי, השבוע לפני שנה הייתי אצל המטפלת (הראשונה). אני מנסה להיות אובייקטיבית ולראות אם נעשה שינוי כולשהו, אך לצערי לא. חבל. עצוב לי כעת.(לא רק בגלל זה. את יודעת, תופעות לוואי של הפגישות...) אגב, פסיכולוג הוא לא כמו חבר אה ? רק אם משאירים הודעה הוא חוזר אליך?(לא מספיק לראות שיחה שלא נענתה...)

שלום Me (או שמא You), פתאום, כשאת אומרת "שנה", יש איזו תחושת הישג באוויר. אני מנחשת שבציניות האופיינית לך, תאמרי בוודאי שההישג העיקרי הוא לחשבון הבנק של המטפלת שלך (או משהו בסגנון), אבל בא לי להתעקש על שינוי. אולי הוא קטן, מהסס, ביישני קצת, אבל הוא ישנו, מציץ מעבר לחריץ קטן בדלת, וקשה להתעלם ממנו. אגב, גם חברים, לא רק פסיכולוגים, לא חייבים לחזור אם הם רואים שמישהו חיפש אותם. נדמה לי שפלאי הטכנולוגיה כבר לא מאפשרים לנו אלמוניות ותום. תמיד יידעו מתי התקשרנו ובאיזו שעה. כבר אי אפשר להתקשר ולהתחרט, כי מייד ימצאו אותנו עם איזו כוכבית. כשמישהו מתקשר ולא משאיר הודעה, יש להניח שזה לא מאד חשוב או לא מאד דחוף, שאלמלא כן היה משאיר הודעה. ואולי בכלל צריך להמציא קוד נימוסין חדש, המתייחס למציאות הטכנולוגית המשתנה שלנו. לכי תדעי. יום שנה שמח ליאת

ליאת, התשובה שלך העלתה חיוך על פניי, בעיקר שחשבת מה אני יאמר על ההישג (אני דווקא חשבתי על הבריכה שהיא בונה בגינה שלה...סתם...)קודם לכן דאגתי לממן קולנוע ביתי בסלון.... הפסיכולוגית אומרת שבאמת קשה לאמוד את השינוי(בכל זאת לא הייתי אצלה שנה שלמה)אבל אני מאוד שלמה איתה לשם שינוי. יש לה לפעמים משפטים כמו שלך...(אולי למדתם יחד? או שמא ככ כל הפסיכולגים...) את, יכולה לגלות לי מהו השינוי?(הלא את רואה אותו מציץ) אגב, כיצד חיו פעם ללא פלאפונים? נראה לי שהתקשורת היתה טובה יותר. הטכנולוגיה המתקדמת הורסת את האנושות.... ולגבי הכוכבית(שימצאו אותנו)אני מאמינה שבטח יש(או תהיה) כוכבית שתוכל לחסום...לא? לילה טוב תודה

שלום ליאת, אני נמצאת בטפול כשנה וחצי. היום, יותר מתמיד, הטיפול מהווה עבורי תמיכה נפשית בלבד. מקום בו אני יכולה להגיד כל דבר בלי שישפטו אותי או יבקרו אותי. מקום בו אני יכולה להרגיש שמזדהים עם הכאב והקושי שלי (לפעמים זה גם יכול לעצבן..) מקום בו אני יכולה להגיד את מה שאי אפשר להגיד לאחרים. מבחינתי, הטיפול לא יכול להפוך את החיים שלי לטובים יותר, לא יכול לגרום לי לקום בבוקר עם מצב רוח טוב, עם חשק לדברים, תחושה של משמעות, עם כוח פנימי ומוטיבציה לעשייה ,לשינוי להגשמה וכד' מצבי הכלכלי מאפשר טיפול מוזל של קופ"ח על ידי הגדלת המינוס בהדרגה ...... מצבי הנפשי מתנדנד לו בין ימים קשים - מאוד לימים פחות קשים ולפעמים ימים סבירים. חוסר רצון לעבוד, קושי רב בתפקוד בעבודה,תיפקוד מינימלי בכל התחומים, ניתוק קשרים חברתיים, ושיעמום מאפיינים מאוד את רוב הזמן . המחשבה על הפסקת הטיפול לא עושה לי תחושה טובה כי אז אשאר לגמרי לבד, אך למרות זאת אני חושבת על זה רבות, אני רוצה להפסיק את הטיפול כי מה הטעם בלהגיע לפגישה,לדבר בכוח כדי לא לשתוק,להתענות מזה וגם לשלם ?? במהלך השנה וחצי, הטפול הופסק פעמיים כאשר הרגשתי טוב. לאחר חודש וחצי בערך, חזרתי לטפול כי ההרגשה הטובה לא החזיקה מעמד והיה לי קשה. אולי אני צריכה ללמוד להסתדר לבד ? איך עושים זאת? מה דעתך ?

ליאורה יקרה, הדילמה שאת מציגה מוכרת. בדר"כ אנשים מגיעים לטיפול עם סימפטומטולוגיה מובחנת, הגורמת מידה נכבדה של סבל וצורך עז בהבראה ושינוי. לפעמים המטופל אינו מצליח לשרטט מוקד מצוקה ברור, ורק במהלך הפגישות מתברר המקור לתחושת אי הנחת. עם זאת, יותר ויותר אנשים מתייחסים היום לטיפול כאל סוג של "תחזוקה נפשית" לגיטימית, מתוך השלמה שלא בהכרח יתחולל שינוי דרמטי בחייהם. סיוע נפשי מהסוג שאת מתארת יכול להיות הצלה של ממש לאנשים מסוימים, ויכול להיות לוקסוס יקר ולא הכרחי עבור אחרים. אישית, אני מאמינה שתמיד אפשר להסתדר לבד אם אין ברירה. הכל עניין של השקפה, סדרי עדיפויות ובחירה אישית. מקווה שתצליחי לזהות נכון את הצרכים האקטואליים שלך, ולפעול בהתאם. בהצלחה ליאת

אני אישה בת 42. למרות שאין לכפות הרגליים שלי שום בעיה, אני מתבישת להראות אותם (במיוחד אצבעות הרגליים). מגיל צעיר נמנעתי מלהשתתף בחוגים שבהם חיבים להיות יכפים כמו קראטה ושחיה. מאז שזכור לי, אף פעם לא היתי מוכנה לנעול סנדלים.מה הבעיה שלי? למה זה קורה? האם יש אנשים כמוני עם אותה בעיה? בתודה מראש רונה.

שלום רונה, את בהחלט לא לבד. דווקא יצא לי להכיר בנות עם בעיה דומה, ואפילו כאלה שהתגברו עליה. זה נשמע כמו גרסה מרוככת ומתונה של הפרעה בדימוי הגוף, ואם זה מאד מפריע לך ניתן לטפל בה בהצלחה במסגרת טיפול פסיכולוגי. לילה טוב ליאת

היי אני לא הולך עם מכנסיים קצרים בחוץ(בבית אני תמיד הולך בתחתונים) אני תמיד חש במכנס קצר חשוף וערום(: אבל אני אדם מוטרד מאוד(: ביי ובהצלחה...

שלום רב,צהריים טובים. אני לא בטוחה בהתנהגותי,אנא ייעצו לי: לביתי בת ה14 יש חבר מכתה ט' באותו בי"ס. חבר ראשון חבר חדש. אני החלטתי שהיא צעירה מידי בשביל רומנים בגיל כזה ושיש לה די זמן לכך ושהחים עןד לפניה. בנוסף ערכתי בירור לגבי החבר ונמאר לי פה אחד שהוא טיפוס "לא הכי חיובי " מה גם שהמורה שלו דיברה איתי ואמרה לי חד משמעית "תרחיקי אותה מהר". אני חתכתי את הקשר בינהם לאחר שיחה ארוכה מאוד איתה שלוותה עם המון אהבה ותמיכה מצידי כלפיה. כבר יומיים שהיא מסתובבת עצובה מאוד אבל מנסה לאמר לי "שהכל בסדר אצלה". אני דואגת מאוד! האם נהגתי נכון? אנא תנו לי כיוון כי אני בעצמי מבולבלת מאוד. זו נערה בגיל ההתבגרות ולעולם לא התמודדתי עם מצבים כאלה. קשה לי מאוד, אני ממש מרחמת עליה,אבל מצד שני מאוד דואגת ורוצה לכוון אותה לדרכ טובה. אנא תשובתכם המהירה. תודה רבה, אתי.

שלום אתי, מסתבר שכבני אדם, לעולם אין אנו צעירים מדי בשביל 'רומנים', ואנו מתאהבים ומתחברים זה לזה בכל גיל. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-664,xFT-602564,xFP-602564,m-Doctors,a-Forums.html כהורים, עלינו להלך פעמים רבות 'על חבל דק', נקרעים בין הרצון לאפשר חופש ועצמאות לבין הרצון לגונן ולשמור מפני רעות-חולות ופגעים. מאחר ולא תוכלי להמשיך ולברור עבורה את החברים עמם היא מתרועעת, כדאי יותר לנהוג לפי הכלל "אל תתנו להם דגים - למדו אותם לדוג". איני יודעת כיצד "חתכת" את הקשר ביניהם ואיך בכלל אפשר לשלוט בזה, אבל הכיוון של שיחות והסברה נראה עדיף. מאחר וממילא לא נוכל לעקוב אחר כל צעד ושעל של המתבגרים הצעירים שלנו, מוטב ללמדם להפעיל שיקול דעת ולנהוג באחריות. אישית, לא הייתי נבהלת מאד מקשר של בני 14, אלא דווקא מתייחסת אליו כאל הזדמנות להתנסו?ת ולמידה. סביר להניח שיחלפו בחייה לא מעט גברברים שלא יקלעו לטעמך, ומה אז? אם בתך גדלה באווירה משפחתית חמה ומכבדת, נחשפת למערכות יחסים שוויוניות, וזוכה למרחב המאפשר לה לגבש זהות ייחודית בנפרד מזו שלך, יש סיכוי טוב שתצליח לבחור נכון ולא תיפול לפחים גדולים מדי. כרגע, מן הסתם, בתך מתאבלת על הקשר שנקטע, ויש לכבד את כאבה מבלי לבוז לו. יתכן שיש בה גם כעס עליך או על המבוגרים האחרים שהתערבו בחייה באופן כה בוטה. במקומך, הייתי מאפשרת לה את המרחב ואת הזמן להתאוששות. המשיכי להפגין אהבה ותמיכה כי זה בעצם הכי חשוב. בברכה ליאת

"וזוכה למרחב המאפשר לה לגבש זהות ייחודית" מה זה המרחב החמקמק הזה? איך אני מביחנה בין לתת מרחב לבין מרחב רב מידי? איך הם מבחינים?

שלום לכולם בני בן ה13 הוא ילד טוב.הוא מצליח ברוב המקצועות בבית הספר אולם מתקשה במקצוע המתמטיקה.למעשה הוא בפיגור מאד משמעותי בחומר.כהורה מודגאג וכזה שמבין כי חשוב להצליח במקצוע הנל הפניתי אותו למורה פרטי הסמוך לאזור מגורינו.הוא החל ללכת אולם החליט כי אין זה עוזר לו וכרגע הוא מסרב להמשיך.כשאני מתרה בפניו שיאבד מזכויותיו(טיולים,שימוש במחשב וכיוב) הוא מעלה טענות בגין קיפוח מול אחיו הקטנים. כיצד עליי לפנות אליו?מה עליי לעשות כהורה מודאג המעונין לעזור לבנו לעלות על דרך המלך?כלפיו,אולי גם לבקש עזרה בביהס,? באיזו גישה עליי לפנות אל בני כדי להעביר לו את חשיבותהעיניין? האם עונשים מתונים שמטרתם לעצב התנהגות? אשמח לקבלת דרך פעולה. תודה מראש

שלום להורה המודאג, ברשותך, אחזור לרגע על הפתיח שלך, כדי לוודא שהבנתי היטב: הילד שלך טוב ונחמד, תלמיד מצליח בדר"כ, ורק במתימטיקה הוא חלש. כמו הרבה הורים מלאי רצון טוב, גם אתה בוחר להתעלם מכל התחומים בהם ילדך טוב ומוכשר, ומעדיף להתמקד דווקא באותו עקב אכילס. למרבה הצער, מי שחלש במתימטיקה, או שונא את זה, או אדיש לזה, כנראה לא ישתנה. מורים פרטיים יצליחו להזיז אותו מ"שלילי" ל"עובר" - אך לא הרבה יותר. לעומת זאת, אם תשקיע את אותם משאבים בקידומו בתחומים בהם הוא טוב, יש סיכוי גדול שיגיע למצויינות באותם תחומים וימריא לשחקים. כילד, יש מידה של צדק בתחושת הקיפוח שלו. ילד לא אמור לאבד את זכויותיו בבית בגלל מקצוע אחד בו הוא חלש. עונשים מתונים (או חמורים) כדרך לעיצוב התנהגות לא ישנו את נטייתו של בנך. אין כאן הפרעת התנהגות אלא נטיית לב! זה הרי ילד טוב!!! האם שווה לך לאבד את יחסיך עם בנך על מזבח המתימטיקה? מדוע חשוב כל כך להצליח דווקא בזה? האם 'דרך המלך' היא רק זו שנוסעות עליה שתי רכבות, אחת מחיפה (120 קמ"ש) ואחת מת"א (100 קמ"ש), היוצאות באותה שעה, ואשר אמורות להיפגש השד יודע איפה? כפסיכולוגית, אני יכולה להבטיחך נאמנה שקל יותר להתמודד עם חורים בידע האריתמטי, מאשר עם תחושת כישלון, חוסר ערך ודימוי עצמי שלילי. התחושה שהוא נכשל, שהוא מאכזב את הוריו, שאינו עומד בציפיותיהם עלולה ללוות אותו שנים רבות לאחר סיום ביה"ס, והיא צורבת והרסנית. כמי שסיימה שני תארים בהצטיינות, וכמי שכפולות השש זה השיא שלה בכל הזמנים, אני רוצה להזכירך שמתימטיקה אינה חזות הכל. Let my peapl go :-))) ליאת

ליאת יקרה כל כך, אהבתי. מאוד. המשך שבוע טוב. נורית ואגב... בנוגע למה שכתבת בהודעה של משתנה... אני אעיד על עצמי... למרות שאני *בטוחה* שאני לא היחידה... אני פה!

שלום רב, כיצד בטיפול פסיכולוגי יכול להשתנות לטובה הדימוי העצמי ? באיזו טכניקה, דרכים וכד' תודה רבה

שלום דנה, את שואלת שאלה מורכבת, ואינני בטוחה שניתן להתייחס אליה בצורה מקיפה מספיק בפורום אינטרנטי. אם נתמקד בטיפול הדינמי, הדימוי העצמי עובר שינויים הן באמצעות התפתחות הקשר עם המטפל, והן באמצעות הבנות חדשות לגבי סיפורי חיים שהיינו רגילים לספר לעצמנו באורח מסוים ומנקודת מבט מסויימת. פתיחת המרחבים החדשים להתבוננות בעצמנו ובקשרים שאנו מקיימים, יוצרת שינויים הדרגתיים בתפיסה העצמית. את מאוד מוזמנת להתנסות בתהליך ממקור ראשון... בברכה, אורנה

יש לי ילדה בת 4 . מעולם היא לא ראתה את הורי מאחר ואני לא בקשר איתם בגלל משקעי עבר קשים . מבחנתי הקשר לא יחזור ויתחדש . לאחרונה היא מאד סקרנית לגביהם ושואלת אותי רבות עליהם . מצד שני אני לא יודע מה אני יכול לספר לביתי ולהסביר לה מדוע אנחנו לא בקשר . אני מחפש עיצה : איזה הסבר ניתן לתת לילדה בהתאם לגילה מבלי שתאויים מהסיפור ותחשוש לגבי קשר הורים ילדים . תודה

שלום יוסף, אתה שואל שאלה כל-כך קשה, וכל דבר שהתחלתי לכתוב נראה לי "נוקט עמדה" מדי, ולכן נמחק מייד... אני פשוט מרגישה ששאלת שאלה חשובה זו עבור בתך, אבל לא פחות מכך גם עבור עצמך, ונדמה לי שכך ראוי להתייחס לכך. לפני שנים החלטת החלטה מסויימת, וכיום יש לה השפעה על חייהם של אנשים נוספים: לא רק אתה והוריך, אלא גם ילדה אחת שלא מבינה מדוע "אין" לה סבא וסבתא. העובדה שהיא (באופן טבעי לחלוטין) מתעניינת בנושא, מעלה שאלות חשובות גם עבור המבוגרים הנוגעים בדבר. למשל, האמנם ההחלטה לגבי הקשר הורים-בן חייבת להיות תקפה גם לגבי הקשר סבים-נכדה? ומה באמת אתה רוצה ללמד את ילדתך אודות קשרי הורים-ילדים, הקרעים שנוצרים בהם, והמאמץ לאחות או לשמר את הקרעים? אני לא יודעת דבר על המשקעים שהובילו אותך להחליט ולעמוד בהחלטתך, אבל נדמה לי שעכשיו עולים נושאים שמחייבים התייחסות מחודשת. אל תסתפק בפורום אינטרנטי כדי לדון בנושא ובהשלכותיו. אני מציעה לך להקדיש לכך מספר שיחות התייעצות עם פסיכולוג קליני, ולהגיע לשיחה עם בתך כשהדברים יותר מעובדים. מקווה שזה עוזר, אורנה

חששתי מתשובה מעין זו האמיני לי שהנושא והקשר מול הורי מטופל מזה שנים. אנא עני באופן ספונטני גם אם את חשה שאת נוקטת עמדה .

שלום לך עוד פעם. הפעם זה בקשר לבני כמעט בן ה-3. הוא עדיין לא מדבר טוב. הוא איחר, הייתה לו בעיה של נוזלים באוזן. אחרי שטיפלנו בבעיה, הוא התחיל לדבר בגיל 2.3, אבל מעט מילים ביחס לבני גילו.... ומאז אוצר המילים שלו לא ממש התפתח... למרות שהוא ילד מאוד חכם, ואין לו בעיה בלתקשר עם חבריו. אבל התפתחותו האיטית בדיבור מדאיגה אותי. האם אני צריכה לפנות איתו למומחה בעניין? או שאני צריכה לחכות עד שיפתח את אוצר המילים שלו?

שוב שלום יעל, האיחור השפתי שאת מתארת בהחלט יכול להיות תוצאה של בעיות השמיעה שנפתרו. עם זאת, כדי להיות משוכנעים לגמרי שאין קושי התפתחותי ממקור אחר, עדיף להתייעץ עם מומחה התפתחותי. תוכלי לפנות לפסיכולוגית של המרכז להתפתחות הילד או לקלינאית תקשורת. עלינו לזכור תמיד, שהתערבות מוקדמת חוסכת הרבה זמן ומאמץ עתידיים, שלא לדבר על חסכים מתמשכים במידה ואכן קיימת בעיה כלשהי. נשמח לשמוע שהכל בסדר בברכה ליאת

שלום לך ליאת, בתי בת הארבע יושבת לה כל יום וכותבת דפים שלמים של "כאילו אותיות" באופן מסודר. "האותיות" הם מין צורות שחוזרות על עצמם פחות או יותר.... האם אני צריכה להראות את הכתב למישהו מומחה? האם אני צריכה לעבוד איתה כבר על כתב, אם היא אוהבת כל לך לכתוב, או לא כדאי ללחוץ בגיל הזה? והאם אוכל לסרוק לך את זה ושלוח בתור תמונה?

שלום יעל, ילדים צעירים מודעים מאד להתפעלות של המבוגרים מכל סממן של התנהגות 'חכמה'. יתכן מאד שבתך נחשפה (בבית או בגן) למחמאות שקיבל ילד כלשהו על כתיבתו היפה, ונכנסה לאמביציות. בה במידה, בהחלט יתכן שמדובר בסקרנות טבעית ובניסיונות לשכלל מיומנויות מוטוריות רלוונטיות לכתיבה. כך או כך, לא נראה לי שיש סיבה לאבחן את התוצר שלה. אין בכך כל נזק ליכולת הכתיבה העתידית שלה. כפי שמצב העניינים נראה מכאן, אין צורך לעבוד איתה על כתיבה נכונה, שכן אם היא תרצה זה יקרה מעצמו (כמו שקצת כבר קורה בעצם). אם את רוצה להשקיע בכל זאת בהתפתחותה השפתית והאינטלקטואלית, מוטב לקרוא לה הרבה סיפורים ושירים, ובכך לפתח את יכולות החשיבה והדמיון שלה, את הקשר ביניכן, ואת הסקרנות הטבעית לנושא הקריאה. בברכה ליאת

שלום לך, אני מקווה שתעזרי לי בעניין הבא, אני זוכרת חלק מההתעללות שעברתי. אבל אני לא מצליחה לזכור, גיל, או כיתה. אבל אני זוכרת את האיש המקום, הסביבה. יש חלקים מאוד לא ברורים..... ואז אני לפעמים מרגישה שאולי זה היה פנטזיה שלי. אני לא מצליחה להבין את זה!!! הכל אני הדחקתי, לא סיפרתי לאף אחד, והמשכתי בחיים, שבטח אינם רגילים, כי ויתרתי על חיי משפחה, זוגיות...... מה אפשר לעשות בעניין בכדי שאני אזכור יותר טוב....להבין יותר טוב....כי אי אפשר לסחוב את זה יותר. זה נמצא שם יותר מ - 20 שנה אולי...

תמי יקרה, על-מנת לעבד בצורה טובה נושא כה עמום, מכאיב ומבלבל, אני ממליצה לך להיעזר בליווי ובתמיכה מקצועית. נסי ליצור קשר עם מטפלים המתמחים בתחום, ואולי הקישור הבא יעזור: http://www.macom.org.il/therapyadult.asp בהצלחה, אורנה

שוב שלום. אני בטיפול, רבל זה נורא קשה לי לדבר על הנושא... אני רק דיברתי על המקרה עצמו ומה אני זוכרת ממנו. אבל בכל פעם שהמטפלת מנסה לפתוח את הנושא אני אומרת שאני עדיי ן לא מוכנה. אני רוצה, אבל אני נורא מפחדת לחזור לשם. אני חוזרת הרבה פעמים לבד, אבל אני לא מוכנה לשתף. כששיתפתי את המטפלת נעדרתי כמה שבועות מהטיפול, כי הרגשתי גועל, בושה... (דברנו על זה, אבל אני התחרטתי ולא מוכנה לזה עוד פעם. חשבתי שזה יהיה יותר קל, כי עברו הרבה שנים, אבל לא. זה היה בעוצמה אדירה שלא ציפיתי לה). אז מה לעשות? האם אפשר לעבוד על זה לבד, או להכין את עצמי, לשכנע את עצמי??!!!!

אני מעוניינת בהמלצה על פסיכולוג טוב ברחובות למבוגרים....

ממליץ לך בכל לב לפנות לסניף ת.ל.ם בגבעת ברנר, מבחר גדול של פסיכולוגים מצויינים

מורן, אנא צרפי מייל אישי למקרה שמישהו ירצה לשלוח לך המלצות ספציפיות. אנו משתדלים מאד להימנע מלהפוך את הפורום ל'לוח מודעות' פרסומי. בהצלחה ליאת

למה רצוי ולמה לא רצוי, שמטופל מופנם יבחר במטפל "תוסס"? בצד ה"בעד" זה אמור לזרז תהליכים ולהוציא מ"תקיעות" לא? מה יהיה בצד ה"נגד"?

ממש לא חשבתי על זה כמוך כי גם מטפל "תוסס" כלשונך, אם הוא מיומן ובעל ניסיון צריך לדעת להתאים את עצמו לקצב וליכולות של המטופל.

אם הוא אקטיבי ויוזם הוא יכול לזרז ולשחרר את המטופל ע"י "עידוד" ההתמודדות

שלום רב, אני בן 34 סובל מהפרעה ביפולרית אבל מאוזן כבר 8 שנים בעקבות לקיחת 3.5 כדורי ליתיום ביום. יש לי בעיה שרודפת אותי כבר שנים רבות ולא הצלחתי לפתור אותה עד היום עם הפסיכולוגים שהייתי אצלם. יש לי קשרים קצרים עם בחורות ואני לא מצליח להתמיד בקשר.(אפשר להגיד שמעולם לא התאהבתי בבחורה, אני לא מחשיב התאהבויות בקשרים קצרים עד חודש,בדרך כלל רציתי לכבוש מחדש את הבנות שזרקו אותי) אני לא מחפש קשר למטרה רצינית, לא אוהב שמלחיצים אותי בקשר,חושש ממחוביות וכו" מחפש קשר להנאות הדדיות, לא רק בבית גם בילויים בחוץ ורצוי עם בחורה אחת. חשוב לי לציין שקרה לי שברגע שיצאתי עם בחורה והיא שאלה אותי לגבי מהות הקשר לאן הוא מתפתח, התפקוד המיני שלי ירד פלאים וירד לי החשק, ברגע שיצאתי עם בחורה וידעתי מראש שהקשר לא יהיה רציני ,היה לי הרבה יותר קל לזרום מינית, אבל גם בקשר זה באיזה שוהא שלב אבדתי עיניין, מאחר ואני לא מחפש רק סקס. אני נמצא בקונפליקט. חשוב לי לציין שהחלפתי לא לא פחות מ 5 פסיכולוגים ב 7 שנים. האם שיחות יכולות לפתור בעיות ריגשיות?, או שבגיל 34 זה כבר מאוחר מידי. יכול להיות שיש מצבים כמוני שאין להם פיתרון, כמו שלא ניתן לשנות נטיה מינית בטיפול, למרות שיש עדיין מטפלים שטוענים שיכולים לשנות. (אני אגב סטרייט) אני נמצא בצומת דרכים ומתלבט אם להתחיל שיחות פסיכותרפיה אצל עובדת סוציאולית עם התמחות בטיפול מיני וניסיון רב בתחום, עד היום הלכתי ל 5 פסיכולוגים אז חשבתי לעשות שינוי, מה דעתך? האם יש חשיבות בלכת רק לפסיכולוג או מה שחשוב זאת הכימיה, לפי הפגישה הראשונית התרשמתי מהתרפיסטית. אשמח להתיחסות

שלום לאלמוני, אתה עומד לפני תחילתו של טיפול חדש אצל מטפלת המתמחה בטיפול מיני. עניין זה כשלעצמו הוא רצוי, הגם שאני מתרשמת שהקשיים שלך אינם נובעים מכשלים בתפקוד המיני, אלא דווקא - כמו שמעידה הכותרת שברחרת - מבעיות רגשיות. כאשר קיים קושי באינטגרציה בין רוך ואינטימיות (או מה שאתה מכנה "קשר רציני") לבין מין, הבחירה היא בדר"כ בטיפול דינמי מעמיק וממושך, ולא טיפול מיני. ריבוי הטיפולים שאתה מזכיר יכול בהחלט להיות חלק מאותו קושי, ולכן עצם ההישארות בטיפול היא הישג בזכות עצמו. בהצלחה ליאת

שלום מדוע אנשים בוחרים במנגנון של הרס עצמי ? מה עומד מאחורי זה ? תודה מראש

אני אומר לך מה מוביל אותי להרס עצמי שנאה עצמית תסכול ורצון שהבעיות שמעיקות עליי יהיו קונקרטיות כלומר שאם אני חושב שהבעיות שלי שטחיות מדיי אני יגרום להיות עצומות יותר על ידי מסע של הרס של הנשמה והגוף...כמו כן רצון שקצת אנשים ישימו לב לכאב שאני חש......זה אני אין לי אומץ כלפי המשפחה אז במקום להתאבד אני הורג את עצמי לאט ביי

שלום הרוס, מעבר להסבר המאד אישי של MR BLUE , אוכל להוסיף כי תהליכים הרס עצמי יכולים להיות מומשגים גם במונחים של תוקפנות המחפשת פורקן, ובהיעדר יכולת (פסיכולוגית) לפרוק אותה על אובייקט חיצוני, היא תופנה כלפי העצמי. זהו, כמובן, הסבר פשטני וכוללני, כאשר במציאות מתערבים גם גורמים אישיותיים והיבטים של תפיסה עצמית. בבניין הארץ ננוחם ליאת

שלום, אני כותבת סיפור קצר . מבקשת להתיעץ. 1.האם תיתכן הענשה עצמית על רגשי אשמה ,מתקופת הילדות, אצל אדם בוגר, בצורה של התנהגות הגורמת להתמוטטות פיזית? (הגיבור חושב שאביו נפטר באשמתו) 2. ואם כן, מהו הטיפול המקובל? אודה לל על תשובתכם. יפה ג.

שלום לך יפה, את עושה שימוש בשני מושגים 'פופולריים' ולא מדעיים (הענשה עצמית והתמוטטות פיזית), וקשה לדעת בדיוק למה את מתכוונת בהם. על כל פנים, אם תקראי למשל על הפרעות קונברסיביות, תגלי תיעוד של אנשים שסבלו ממוגבלויות גופניות מרשימות ביותר, שלא היה להן הסבר במונחים פיזיולוגיים, ואשר נגרמו בעטיים של גורמים פסיכולוגיים. הפירוש המילולי של ה'קונברסיה' הוא 'המרה', כשהכוונה היא למצב בו לחץ פסיכולוגי מומר או מוחלף בסימפטומים גופניים. הטיפול המקובל בהפרעות אלה הוא טיפול דינמי, המכוון לתובנה והכרה באותו קונפליקט פנימי שיצר את הסימפטום. ההנחה היא, שכאשר הפציינט יכיר ויקבל את קיומו של הקונפליקט הפנימי, הסימפטומים ייעלמו בהדרגה. (יש, כמובן, גם גישות טיפול נוספות). לסיכום, הכיוון הספרותי שאת מכוונת אליו אינו משולל יסוד. יש דברים כאלה. נשמח לשמוע עוד על תהליך הכתיבה, ואם לא - אז לפחות תודיעי לנו כשהספר ייצא לאור. נשמע מרתק. בהצלחה ליאת

בתי המפותחת והמקסימה היא בת חמש וחצי. מאז שהיתה תינוקת אהבה בנים וכבר בגיל שנה ורבע, כשהתחילה ללכת לגן, היה לה חבר בן גילה, שאיתו נהגה ללכת יד ביד ואנחנו ההורים חשבנו שזה מקסים. מאז היו לה עוד כמה חברים אבל עכשיו, בגן חובה, יש לה חבר בן שש, ולאחרונה אני רואה אותם מתחבקים ומתנשקים כאילו היו בעשור גדולים יותר (כמובן לא נשיקות 'צרפתיות' אלא נשיקות על הלחי). הבת שלי, שכבר יודעת לכתוב ולקרוא, מציירת לבבות וכותבת בתוכם את שמות שניהם. כשאני מבקשת ממנה למתן את ההתנהגות הזאת היא שואלת אותי למה. אני מסבירה שזה לא מקובל להתנהג כך בגן ושאף אחד אחר אינו נוהג כך, אבל הסברי לא משכנעים אותה. אני מתכוונת לפנות בכך לגננות ולבקש מהן להשגיח על התנהגות הזוג הצעיר. האם ניתן לסווג התנהגות זאת כהתנהגות נורמלית? ואם לא, איך כדאי להגיב עליה?

איזה חמודים :-)

שלום לאמא המודאגת, ילדתך אכן נשמעת מפותחת ונחמדה, ואיני רואה כל בעייתיות בהתנהגותה. אהבה אינה נחלתם של הגדולים בלבד, הגם שבכל גיל ביטוייה יהיו שונים. כל עוד אין מישהו שנפגע או נאלץ למעשים כנגד רצונו, אין צורך בפעילויות מנע כלשהן. בברכה ליאת

תודה על התגובה המהירה, אבל הוא לא רק לפעמים נוגע וחוקר אלא ממש נשכב על הבטן ומשתפשף הוא רק בן 16 חודש, האם זה לא מוקדם מידי? והוא עושה זאת 4-5 פעמים, בעיקר שהוא עייף

הי אמא, בסה"כ לא נשמע לי מדאיג, אבל אם תרצי להיות עוד יותר רגועה, אפשר להתייעץ עם הקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב (אם תעשי חיפוש קצר בפורום תמצאי המון איזכורים למספר הטלפון), או לשוחח באופן אישי עם פסיכולוג/ית התפתחותי/ת. בברכה, אורנה

אורנה, מה שלומך? אני רוצה לכתוב לך כל כך הרבה דברים. אבל הכל נורא מבולגן לי מבפנים. טוב לי. באמת. לא חד וכואב. טוב. והמילים לא מסתדרות להן. המצב הזה חדש להן. הן לא יודעות מה לעשות איתו. איך מבטאים אותו. השבוע היה לי ממש כיף אצל הפסיכולוגית שלי. היא רמזה לי שהיא נהנת איתי\ממני. ושבוע שעבר בכיתי לה בפעם הראשונה. בכי מכל הלב. לא התקמצנתי על אף דמעה... בהתחלה היא נבהלה. ואז היא התגייסה. מה עוד? חזרתי ללימודים. ובינינו... אני משתדלת לברוח לקפיטריה בכל הזדמנות... ;-) שבת שלום, אורנה יקרה. נורית

נוריתי, נעים לקרוא אותך... את יודעת, באמת כתבת על "כל-כך הרבה דברים": חזרה ללימודים ובריחה לקפיטריה, הנאה בטיפול ועצבות בטיפול - איזה עומס, איזה עושר... את מאוד מוזמנת לכתוב עוד. אולי תרצי לספר עוד קצת על הלימודים או על הקפיטריה, על ההנאה או על העצבות. שלך, אורנה (אני בסדר, תודה יקרה).

אני עצובה. בשבוע שעבר היא חזרה מחו"ל ואיכשהו ברחה לה מהראש הפגישה שלנו אז הגעתי והיא לא הגיעה. אחר כך היא רצתה לדבר איתי ולא היו לי מילים בשבילה. לא כעסתי וגם לא נפגעתי מיידי, פשוט לא מצאתי בתוכי מילים לא בשבילה ולא בשביל אחרים. כשמצאתי כמה מילים כתבתי לה אותן לא על מה שקרה לנו ביום ראשון, אלא על מה שאני מרגישה בימים האלה. על זה שלא בא לי לדבר יותר על זה שאני כבר כמה שבועות לא מוצאת מילים (בדרך כלל כשהיא בחול אנחנו מתכתבות קצת במייל, הפעם לא כתבתי בכלל...). היא כתבה לי שצריך להיות כנות עם העובדות שהיא איכזבה ואני התאכזבתי ושאי אפשר להכחיש אכזבה אבל שאפשר ללמוד לחיות איתה. ואז בעטתי וכתבתי לה שאני לא רוצה לבוא יותר. היא לא מקשיבה למה שאני אומרת ולי אין כוח להסביר. אחר כך הצטערתי על זה, זה לא מגיע לה וזה לא יפה אז ביקשתי סליחה. ועכשיו? עכשיו אני כבר לא יודעת מה איתי. סופי השבוע בבית נהיו קשים, אבל אני צריכה את הבית ולא יכולה להפסיק לבוא לכאן ויודעת שצריכה להתרחק ולחיות את החיים שלי, אבל לא מצליחה. אני שונאת כל כך הרבה דברים בעצמי. כל כך הרבה דברים שקיבלתי מהם ושאני עושה בלי לרצות. רבתי עם אחותי בשבת שעברה ושמעתי את עצמי וידעתי שאני מדברת את הקול שלהם. הקול שאני שונאת בהם. ולא הצלחתי להפסיק לדבר אותו. והיא מסכנה. היא סובלת ממני. קשה לי ואת הקושי שלי אני משפריצה עליה. היא אפילו לא יודעת את זה. יש לה חבר ואני מקלקלת לה בלי כוונה. פשוט כי קשה לי. כשהם כאן הכל כל כך מיני ואני כל כך לא יכולה לסבול את זה אז אני מרחיקה אותה ממני (וככה גם אותו). הראש שלי מלא במחשבות. אני מרגישה כל כך לבד. צריכה את המבט המיטיב, את המירורינג... צריכה נוכחות של מישהו שנמצא גם כשאני בועטת חזק. אני בועטת כשרע לי. אני בועטת כשאני צריכה שיתקרבו... אבל הבעיטות שלי מרחיקות. אמא אמרה לי היום שלאחותי קשה שהיא עוברת תקופה קשה ושלכן אנחנו רבות אז אמרתי לה שגם לי קשה לפעמים ושזו לא סיבה לריב והיא הרימה גבה ושאלה "קשה לך?" הם לא רואים שקשה לי. הם אף פעם לא ראו. אף פעם לא ראו אותי באמת.

היי רשת...קראתי אותך ואני בהחלט מכיר את התחושה......אני חושב שאם תנהלי שיחה עם הורייך זה יכול לעזור.......אני עשיתי לעצמי דברים כואבים כי הייתי לבד ובודד וגם עכשיו אני קצת כזה.....רק עכשיו שאני בטיפול וכדורים הם מפרגנים יותר פתאום הם רואים אותי....גם אני חש לא ראוי לאהבה מחפש דחייה כל הזמן גורם לאנשים לסלוד ממני במכוון אני בטוח שאפשר לאהוב אותך אי אפשר שלא לאהוב אדם רגיש כל כך....את רק צריכה לתת לאנשים לאהוב אותך........גם אני לא קבלתי חיבוק ומגע רך כבר הרבה זמן וזה חסר אני מסתובב בעיר הגדולה שותה הרבה מחרבן את הלימודים אני רוצה להציל את עצמי ואין לי כח אני חי בשביל ההורים שלי שאוהבים אותי וליבם יישבר אם אתאבד......את חייבת להציל את עצמך כדי לא להגיע למצב שלי......לעשות הכל כדי להיות מאושרת......מקווה שתרגישי טוב יותר להתראות.......

רשת, קראתי אותך עכשיו, ופתאום הרגשתי את "מהות" הכינוי שבחרת לעצמך. רשת: משהו שהוא שלם ומחורר בו זמנית, משהו ששלם דווקא מתוך החורים הפעורים בו. ומתוך הלך הרוח הזה, היום אני מנסה לכתוב אלייך "כמוך", במין פרוזה שירית שממלאה את השורות רק עד חציין - גם מלא וגם חסר... אני חושבת שמה שקרה איתה יכול להכאיב. אני מבינה שלא הרגשת כועסת או מאוכזבת במיוחד, וברור לי שיש לה הרבה "קרדיט" אצלך (ובצדק), ובכל זאת... נדמה לי שמשהו בתוכך הזדעזע, כשנשכחת כך, כשלא ראו אותך. אני מסכימה איתה שלא צריך לצריך להכחיש את מה שקרה, שאפשר ללמוד לחיות איתו, שבפרספקטיבה של זמן אלה הם בדיוק הרגעים שמגדלים אותנו, בטיפול ובחיים. משהו באי הנראות שלך מולה הפעיל כאב גם בזירות אחרות: אחותך, שכאילו אינה יכולה לראות מדוע את כועסת. אימא, שלא מצליחה לראות אותך נכון. והמיניות... (יש לי תחושה שזה נושא ישן-ישן). בהודעות הקודמות המיניות הייתה חלק מהעולם החדש של האוניברסיטה, אבל עכשיו נראה שהיא מקיפה אותך מכל הכיוונים. מיניות בבית. אושר לא לך. זה נשמע כל-כך מבלבל... אולי אוכל להזמין אותך להיאהב כאן, בדרכך, בבעיטה, בהשפרצה, ברוך. אורנה

ההתכתבות בניכן מרגשת ומרתקת. משום מה אני נהנית להכנס לפורום, לראות שיש התכתבות בין שתיכן, ולקרוא את הדברי ם הכל כך חכמים וריגשיים של רשת (שנחנה ביכולת הבעתי מדהים) ואת התשובות היפות כל כך של אורנה. רשת אני חושבת שאת מאוד מיוחדת...

אורנה יקרה, אני לא יודעת מה קשה יותר, לעלות בקושי רב מתהום, או ההליכה במישור ארוך... לפעמים נראה לי שעברתי טיפוס על האברסט והגעתי מאוד גבוה (עדיין לא לפסגה) אבל עכשיו הגעתי למישור שבו צריך לעכל את הטיפוס, את הנוף החדש אבל הכל ישר, פרווה כזה לא לכאן ולא לכאן. משום מה נראה לי שעכשיו זאת תקופה קשה יותר מהתקופה שבה טיפסתי ( שהייתה קשה מאוד מאוד)

הי דנה, אני יכולה להזדהות עם מה שכתבת. יש איזו עזות בטיפוס למעלה. אנחנו מרגישים את השרירים כואבים, את הזיעה נוטפת, את האוויר נכנס ויוצא... מרגישים את עצמנו חיים ונאבקים, ובדרך כלל גם זוכרים עבור מה... כשמגיעים - זה כבר סיפור אחר לגמרי. פתאום צריך ללמוד ללכת גם ככה, לא רק בעזות... אני מאחלת לך למצוא את החיות שלך גם במישור, ומקווה מאוד שתחזרי לספר לנו על כך. שלך, אורנה

ד"ר שלום, מידי פעם (לפעמים פחות לפעמים יותר) אני מרגיש כאילו נגמר לי האויר, אני מנסה לקחת אויר אבל מרגיש כאילו שיש איזה שהוא פקק שלא מאפשר לאויר לעבור (במידה ואני נשכב על המיטה התופעה עוברת). כפי שהבנתי מרופאים זו איננה בעיה פיזית (עשו לי בדיקה של חמצן בזמן שזה קורה והיה לי 100 אחוז חמצן). ממה דבר כזה יכול לנבוע? מה אפשר לעשות לגבי זה? תודה מראש,

שלום משה, לאחר שבדקת את הכיוון הרפואי, כדאי לבדוק את הכיוון הפסיכולוגי. מצבי חרדה, למשל, יכולים לבוא לידי ביטוי במגוון שינויים בנשימה (עצירת נשימה, נשימה שטחית ומהירה ועוד). אני ממליצה לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת המתמחה בחרדה, ולבחון את הדברים לעומקם. בהצלחה, אורנה

ד"ר, האם טיפות כמו RESCUE REMEDY יכולות לעזור? (האם לטווח הקצר או הארוך?) האם יש לשקול לקחת תרופות כמו ציפראלקס? (חשוב לציין שאני בן 21) תודה,

לליאת שלום כאחת שסובלת כבר מספר רב של שנים מתופעת התלות במטפלת, אובססיה, מחשבות טורדניות,ומעל הכל פשוט באמת אוהבת אותה. ולפני שאת עונה לי, כן, דיברנו על זה רבות היא יודעת ומבינה היא גם מחבבת אותי, כמובן לא כמו שהייתי רוצה (שהרגשות יהיו הדדים) היא אמפתית וקשובה לי אך אין לה פתרון לצאת מהמצב. אולי רק טיפול תרופתי שאני מאוד מתנגדת אליו. אני מודעת לכך שזה נובע גם מהריקנות בחיי, למרות שאני נשואה עם ילדים. כבר מזמן שאנחנו במבוי סתום ללא תקווה. הסבל מאוד קשה וגורם גם לדיכאון. אני כמובן מאוד מזדהה עם כל הבנות שכבר כתבו על כך בפורום זה, (ניבה יקרה לאן נעלמת את מאוד חסרה לי) כמובן שאין פתרון קסם, בדרך כלל אומרים שזה יעבור עם הזמן, אצלי זה כבר כמעט 8 שנים! האם תוכלי לכתוב לי מניסיונך ליאת? אני מאוד מעריכה את תשובותייך המלומדות, נראה לי שגם בך הייתי מתאהבת בקלות... תודה, גוני.

היום אורנה במשמרת ולא ליאת... וגם באורנה היית מתאהבת ממש בקלות... אורנה, איך יכול להיות שיש לכם מקום לכולם, לכל המטופלים?

שלום RN, כשקראתי את שאלתך חייכתי לרגע, ותהיתי איך יש לך מקום בתוכך לאימא ולאבא, לאהובים/אהובות, לאחים ואחיות, לחברי ילדות ולחברי בגרות, למורי דרך, למורים ליוגה, לפסיכולוג הראשון ולפסיכולוגית השנייה... אני חושבת שיש בתוכנו המון מקום, שבונה ויוצר את עצמו ומשתנה ומתהווה כל הזמן, והוא מעט אחר עבור כל אחד (קצת כמו שמרגישים כשיש כמה ילדים, וכל אחד אהוב בדרכו). משהו כזה... תודה, אורנה

שלום גוני, היום התשובה תהיה באמת ממני, ואם תרצי תפני שוב לליאת ביום שני. על חלק מהדברים שאני עומדת לכתוב לך כבר "דיברנו", אבל אני מקווה שהם ישפכו אור מסויים או יעוררו מחשבות נוספות... הסיטואציה הטיפולית באמת מזמינה את המטופל להיות עם המטפל ב"סימולציה" למשהו מלא עוצמה - לפעמים משהו ששייך לקשר הורה-ילד, לפעמים משהו ששייך למרחבים של אהבה בוגרת, ובדרך-כלל מין ערבובייה של שני אלה ועוד. כשהטיפול טוב, זה מסובך וחי ובועט ואמיתי... ברגעים כאלה, קשה לנו לראות שהטיפול מאפשר לכל הדרמה העזה הזו להתקיים, דווקא בגלל תנאיי היסוד שלו. אחד מהם הוא שבתוך המרחב הטיפולי אפשר לומר הכל ולשחק עם כל המחשבות (ולכן בטיפול אני יכולה להיות אמא ואבא ואהובה ישנה ואהובה עתידית), אבל זה לא אומר שהדברים מתקיימים כפשוטם במציאות שמחוץ לחדר הטיפול. זה מין "מרחב ביניים" שכזה, מרחב בין מה שאפשרי "בפנים" ומה שאפשרי "בחוץ", בין המציאות הנפשית-הפרטית והמציאות המשותפת, ביני לביני וביני לבינה... מסובך? בהחלט. עדין וענוג ומסובך. ואני יודעת שלפעמים זה נחווה גם מרגיז ומקומם, שהטיפול מאפשר למשהו רגשי להתהוות, דווקא בגלל שהמשהו הזה לא יתקיים לעולם במציאות החיצונית. לי זה נשמע לפעמים כמו "החיים" עצמם, יותר נכון - כמו הקונפליקט הכי עתיק של החיים שלנו... ההשתוקקות למה שאי אפשר, הוויתור הקיומי של כולנו על מה ששלם ומכיל-כל. מהדהד משהו? נשמע מוכר? אורנה

אורנה לילה טוב אכן מעורר מחשבות רבות, בגלל המצב שנקלעתי אליו, היחס שלי למטפלת הוא מאוד אמביולנטי מצד אחד אוהבת אותה אהבת נפש (אותה באמת כי אני כבר מכירה אותה מכל הצדדים ולא רק מהצד הטיפולי) ומצד שני גם נורא כועסת ומתוסכלת. היא נותנת לי את ההרגשה שאני באמת חשובה לה, ואכפת לה ממני. אבל אני לא יכולה להשלים שזה רק עד גבול מסויים. מצד אחד בזכותה אני ממשיכה לחיות, אבל גם לא יכולה להמשיך לסבול. הכי מציק לי שפתאום באמצע החיים גיליתי כמה שאני פטתית וחסרת אונים. כל כך קשה לי ההתמודדות הזו, עד כדי מחשבות אובדניות (את זה עוד לא סיפרתי לה). הטיפול גרם לי לעוצמה אדירה של פרץ רגשות שמעולם לא חוויתי בעבר, אבל בסופו של דבר זה לא עוזר לי.באתי עם בעיה אחת ונכנסתי לבעיה הרבה יותר גדולה וכואבת. אני לא מצליחה להשלים עם המצב, לא יכולה להתגבר ולהמשיך הלאה. אורנה, האם תוכלי לעזור לי?

מה זה לחיות? נגיד ש... לחיות זה לקחת את משהו מבחוץ להכניס פנימה להוציא ממנו את הטוב ולהשתמש בו... ל.... צרכים הבסיסיים, למשל למצות את הטוב, ו... לזרוק את הרע החוצה אבל הנפש שלי הנפש שלי מזהה בחוץ רק את הרע. הטוב חולף הולך אפילו לא חודר אסור לו ואם כן פוגש בטעות את הפנים, מערכות השמדה בפתח או מערכות הסגר אוצרת את הזבל והרעל ממצה טיפה לטיפה וכולן כולן הופכות לגוש גדול של ח** ואני משחקת בח** והח** הוא שלי ולא נפטרת ממנו והוא לא היה המתנה ההיא כי לא היה מי שייקח וככה זה הכי בטוח הכי כי הח** לא מעניין אף אחד. הוא מגעיל, הוא רעיל, הוא מסריח אז אף אחד לא ייקח אותו ממני אפילו לא אמרנו לו בי בי אבל נמאס לי ממנו מה הוא נותן היום רעל כולי והוא מיצה את עצמו ודרך להיפטר - אין חרף המאמצים המרובים אין נו... עכשיו זללתי סיר שלם של מרק אל תגידו שלא חייכתם אבל האמת והמציאות לא מחייכות. הן לא. ... עוברת חולפת רושמת הולכת

שלום עוברת חולפת רושמת הולכת, אין ספק שהשילוב בין סיר המרק והגוש הגדול של ח** מעלה חיוך, אבל לא רק... מעלה גם עצבות מסויימת, על כך שלא היה מי שקיבל את המתנה הזו ממך, שלא עזרו לומר בי בי, שלא לימדו שהוא חלק מאיתנו, אבל לא חייב למלא את הכל... אולי בכל זאת עוד אפשר ללמוד לחוש כך? אני שולחת לך חיוכים ותקווה לבאות, אורנה

אורנה כבר ענתה לך והשתתפה אתך בחוויתך. אבל אני מאד 'מתגרה' לענות לך גם, מתוך מקום של הזדהות עמוקה והבנה לאותה תחושת צחנה פנימית.. דברייך גרמו לי להזכר במושג קבלי שנקרא 'שבירת הכלים'; זהו מעין מיתוס על התהוות הטוב והרע והתפרדות הרע מן הטוב (תמיד נדמה לי שממנו בא הביטוי "שברו את הכלים ולא משחקים"): בראשית הקיום היה האור האלוהי - טוב אינסופי - שופע ללא הגבלה וזורח בכל. אבל אז, אותם יסודות (כלים) אשר קיבלו לתוכם את אור האינסוף היו חלושים מכדי להכיל את עוצמת הטוב הבלתי נדלית שלו. הם נסדקו ונשברו מחמת העומס. שבריהם נפלו והתפזרו לכל עבר ותרמו ליצירת עולמות ה'רע'. א-ב-ל גם בתוך אותו רע נותרו סיגים מן הטוב אשר נטמעו בשברי הכלים והשאירו בהם את רישומם העמוק. למה אני מספרת את זה? כי היו תקופות בחיי בהן - כמו הכלים - התקשיתי נורא *לשאת* את הטוב, את התקווה, את תחושת התוחלת. הטוב הוא תובעני, בונה ציפיות, הוא מאיים להיות בלתי מווסת ומשתולל - ממש כמו הרע העיסתי והטובעני שלך. אני יודעת שכרגע נראה שיש לך רק רצפטורים לרע. אך נדמה לי שאי שם בתוכך חבויים גם רצפטורים לטוב. הם אולי מנוונים - מיומנים הרבה פחות ממערכות ההשמדה - אבל ניתן ללמוד, בכל יום קצת, לשפעל אותם ולהניח להם לדור בכפיפה אחת עם הרע. ואפשר עדיין להתנחם בסיר המרק ולסלוח לעצמך. ודבר אחרון - את אולי 'עוברת' כאן, אבל לא חולפת. כל עוד כתבת משהו, אמרת משהו, ונתת גם לנו לקרוא פרקים מח**ך, אותם פרקים נשארים נוכחים גם בנו. תמה ההרצאה (מצטערת אם זה נשמע הרצאתי), מאחלת לך טוב יותר, נויה

נויה, הדברים שלך יפים לי, לשעה זו שבין החול לערב שבת. תבואי עוד. ליאת

רק מילים מספר זו לא תקופה בחיי שהיא כזו. אלו כל חיי, כמה עשרות שנים טובות. כך תמיד ולא אחרת. תמיד הכל ספוג ברעל, והמעטפת שלא קיימת אפילו לא מתנפצת מרוב תכולה... ומערכות ההשמדה לא נותנות ללמוד. מקווה שדבריי לא ניקדו אתכם ברע ואם כן, תמיד אפשר לעשות פו, או לתת סנוקרת קטנה שתעיף אותם. אתם יכולים, לכם יש הכלים. לי לא נותר אלא לקנא (לכשאוכל לחוש). הייאוש אינו מניח לעולם. תודה לכם

אני בן 25 ואני סובל מחרדה.קשה לי אבל אני יוצא לעבוד כ-6 שעות ביום. אין לי שום עיסוקים אחרים מיוחדים.פשוט לא בא לי לעבוד יותר מ-6 שעות ואין לי ביזבוזים ענקיים כך שסכום המשכורת שלי שהוא בערך 2500 ש"ח מספק אותי מעל ומעבר ועונה על כל צרכי פלוס אפשרות לחיסכון קטן. אנשים מעירים לי שאני בן 25 וחייב לחשוב על עתיד ולעבוד לפחות 8-9 שעות ביום ולחסוך הרבה כסף. אין לי חשק או כל רצון לעבוד יותר זה.האם זו נפש שהיא תשושה וזה תקין לעבוד 3/4 משרה.אני לא לוקח כסף מאף אחד.אני מרגיש כאילו אני לא בסדר או משהו ואני מתבייש להגיד לאנשים שאני עובד רק 6 שעות אז אני משקר שאני עובד 8 שעות.

שלום עומר, זה נשמע לי בסדר גמור שכל אחד יעבוד בהתאם למה שנכון עבורו. אנשים אומרים כל מיני דברים, אבל זה לא באמת עניינם. לעומת זאת, אם אתה עצמך (מתוכך, ולא בגלל מה שאנשים אומרים) רוצה לטפל בחרדה, זה בהחלט רעיון טוב. כשהחרדה פוחתת "מתפנה" מרחב להרבה מאוד דברים אחרים (לא רק עוד עבודה...). בהצלחה, אורנה

שלום רב יש לי חבר שכבר כשנה אינו מצליח להגמל מאמירת משפט סתום וללא משמעות . הוא כבר מטריד את הסביבה שלו ויוצר חוסר נעימות בחברה שבה הוא נמצא. הוא כל הזמן אומר את המשפט "ראית את איציק?" באובססיביות ואינו מסוגל להגמל מהעניין גם כאשר מבקשים ממנו. ההרגל הזה מצטרף לעוד מוזרויות שיש לו אבל זו ההפרעה הכי טורדנית. אשמח לקבל יעוץ כיצד לטפל בהפרעה.

שלום חבר מודאג, הדרך הטובה ביותר לסייע לחברך היא לעודד אותו לקבוע פגישת התייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת, אשר יוכלו לאבחן האם מדובר בהפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (או באבחנה אחרת), וימליצו על דרכי הטיפול העדיפות. חבל להתמהמה, משום שבהחלט ניתן לעזור לו. בהצלחה, אורנה