פורום פסיכולוגיה קלינית

כשלחצתי על הוספת הודעה חדשה בנושא, תהיתי לעצמי אם לפני שנה גם שלחתי משהו כזה וחזרתי לי למרץ 2006 והפתעה הפתעה הנה הוא מופיע לו גם שם- http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-605,xFT-553965,xFP-553965,m-Doctors,a-Forums.html ואם הייתי מגלה את הפורום הזה לפני אז סביר להניח שכל מרץ הייתה מופיעה לה הודעה שכזאת. שונאת את יום ההולדת שלי!!!! מאז ומתמיד וכל שנה שעוברת רק מחריפה את המצב. אם לפני שנה הייתי בדכאון רציני חודש לפני, הרי שהשנה הגדיל הדיכאון לעשות והופיע על פתח דלתי חודשיים מראש. חודשיים של מגרנות איומות, חוסר יכולת לתפקד כראוי תסכול, שנאה עצמית, התרחקות מחברים, כעס על כל העולם. יום אחד בשנה שמצליח להעביר אותי על דעתי. אני כואבת ובעיקר כבר עייפה, מאוד עייפה...

דנה, בקומה מעל, רשמתי ברכת יום הולדת לנורית. אחרי ששלחתי, ראיתי את ההודעה שלך, והתכווצתי. חזק מאוד העברת את הכאב שלך. גם אני לא משתגעת על ימי הולדת. דווקא בגלל זה, אני משתדלת למלא את היום הזה בהפקות מיוחדות ומתוכננות היטב. יום אחד בשנה מעביר אותך על דעתך. עוד שעה וחצי הוא נגמר. מאחלת לך שההקלה תגיע כבר מחר בבוקר. שתהיה לך שנה שמחה. מקווה שההודעה במרץ 2008, תהיה אחרת לגמרי. מזל טוב לך :- ) יעלה

תודה על הברכות. היום לא נגמר עוד שעה וחצי וזה בגלל שהשנה כתבתי את ההודעה כמה ימים לפני, ככה שההכי גרוע עדיין לפני... בעבר גם מלאתי את היום בהפקות אבל זה תמיד היה כל כך מנותק מכל מה שהרגשתי שבבית לאחר שההפקות הסתיימו הייתי ממררת בבכי. לפני שנה כבר לא יכולתי להעמיד פנים ובחרתי להיות עם ההרגשה הרעה. זה עדיף מלחבוש מסיכה לא?! תודה בכל אופן על המילים שלך :) באמת הלוואי שמרץ 2008 יהיה אחרת

מזל-טוב דנה, אני מצטערת לקרוא על מצב-רוחך המדוכדך,אך זה כ"כ מוכר לי מעצמי בכל יום-הולדת... אז הכי מומלץ ביום-ההולדת אפילו אם אין חשק לחגוג, למצוא את היחודיות של יום זה, ולהינות מהחוויה,כי אח"כ תתגעגעי אליה.

זה פשוט מתחיל כבר בילדות.... דווקא יום ההולדת שלי שלו כל כך חיכיתי היה יום עצוב בשבילי ואפילו בכיתי..... (יהודה אטלס) ובכל זאת, אני מוכרחה לומר, שאצלי יש שנים בהם אני סובלת ביום ההולדת, שונאת אותו, מחכה שיעבור. ויש שנים שזהו היום הכי אהוב עלי. השנה - לא.... אני מרגישה שאני לא זקוקה לברכות, אולי לקצת רחמים.. הדר

משתנה, קשה למצוא את הייחודיות של היום הזה כי לא באמת אני מרגישה שיש מה לחגוג. זה גדול עלי, זה יום שלא מניח לי להעמיד פנים. הדר למרות שיש שנים קשות עדיין יש את אותן שנים שבהן את אוהבת את יום ההולדת. זה חשוב וזה גדול. ביום ההולדת שלך אני לא ארחם עלייך אבל אני מוכנה סתם להיות כאן בשבילך למקרה שתצטרכי כתף שלא רק תומכת אלא באמת מבינה

שלום דנה, יש משהו מאוד נוגע ללב בשני עצי ההודעות הסמוכים, זה שלך וזה המברך את נורית לכבוד יום הולדתה... מרחק 'גיאוגרפי' קטן בין שני העצים, ומרחק נפשי אדיר... נכון שבלוז יום-הולדת הוא חוויה מוכרת, אך נדמה לי שאצלך מדובר בהרגשה הרבה יותר רחבה ומעמיקה, שפשוט 'מתלבשת' לה על התאריך בו נולדת... אולי יהיה קל יותר להתייחס לחוויה הרגשית עצמה במלוא הכבוד הראוי לה, ולהכיר בכך שהיא יכולה לבוא וללכת בכל עת, מבלי שתהיה מחוייבת דווקא לתאריך בו נולדת? הנה, 'ביטלנו' את יום ההולדת שלך, לפחות עד שתרצי בו בחזרה... עכשיו נותר לטפל בהרגשות הקשות הקשורות, כפי שכתבת, למקום בו את נמצאת היום ביחס לפנטזיות המוקדמות שלך. שיהיה קל, אורנה

שלום רציתי לשאול אם קיימת תרופה לשיפור הביטחון העצמי אם כן - על איזה אתם ממליצים ? ואיפה אפשר להשיג ?

אוי, הלוואי שהייתה תרופה כזו... בינתיים, אני מניחה שהדבר הקרוב ביותר הוא טיפול נוגד דיכאון, וכמובן - הדרך הישנה, הארוכה, והטובה - טיפול פסיכולוגי... בהצלחה, אורנה

ערב טוב, מקווה שתוכלי לעזור לי, אני בטיפול כבר שנה וכמה חודשים, והקשר שלי עם המטפלת כל הזמן בעליות וירידות, אני לפעמים מחבבת אותה וזורמת איתה ,ולפעמים אני נורא עצבנית ולא סובלת אותה ואז עולה עוד פעם השאלה אם להפסיק או לא. כל הזמן כאילו אני בודקת אותה ואת מעמדי אצלה, ואח"כ אני מבקשת ממנה שלא תעזוב אותי. וכשהיא מרגישה את התרחקותי אני חוזרים לדבר על הקשר שלנו ועל מה אני רוצה מהטיפול.... אני עייפה כבר, ולא יודעת מה לעשות עם הרגשות המעורבים שיש בתוכי.

שלום מיכל, בטיפול דינמי, הקשר שאת יוצרת עם המטפלת זוכה להתבוננות מאוד מסורה והדוקה. הוא מובן כשיקוף של נושאים מסוימים הלקוחים מקשרים אחרים, וכביטוי למעמקים הישנים של הקשר הראשוני עם הורייך. לאור זאת, נסי להרהר בשאלה האם העליות והמורדות שאת חווה בקשר עם המטפלת מהדהדות רגשות/ קשרים/ סיטואציות אחרים בחייך. כאשר מצליחים להבין משהו מהתהליך הזה, זה נעשה מאוד מאוד מעניין! בהצלחה, אורנה

אני עובדת במקום שמקבל לתוכו ילדים/ נערים "בעייתיים". הגיע נער חדש והמפגש עם אמו עורר בי מועקה רבה. האמא לא הפסיקה לבכות, הגיעה ללא תאום ובכתה שעה ארוכה וסיפרה סיפור חיים מאד קשה, אני לא י ו צ א ת מזה.. יש לך עצה?? תודה

אורחת יקרה, אני מקווה שבמקום בו את עובדת ישנם אנשי טיפול, שמדריכים את צוות העובדים. זהו בדיוק הזמן לפנות לאחד מהם, להתייעץ ולהיתמך. בשיחה כזו יש הרבה מה לעשות, והיא טובה לאין ערוך מכל מה שאוכל לעשות 'בשלט רחוק' באמצעות המדיום האינטרנטי (שזה לא הרבה, פרט ללשלוח לך מילות עידוד...). אל תישארי לבד עם הרגשת המועקה! בהצלחה, אורנה

האם יש קשר בין דכאון לבין נשירת שיער, עייפות, יובש וחוסר תאבון מוחלט??

שלום מירית, שינויים בשינה ובתיאבון הם בהחלט סימנים מוכרים של דיכאון. בנוגע לשאר, הייתי מבקשת מרופאת המשפחה לבדוק בבדיקת דם פשוטה את תפקודי בלוטת התריס. שיהיה בהצלחה, אורנה

למי שעדיין לא מכיר - בואו תראו מבחן של ה - BBC שרץ לפני שנים במייל ונזכרתי בו בזכות דברים שכתבה לילך היקרה שלנו. אז גם אם רובנו ממש, אבל ממש לא מחייכים בכלל - המבחן מתאים גם לכל זועם, עייף או פסימיסט. צפו בסדרה של סרטוני חיוך ונסו לזהות - חיוך אמיתי או מדומה? ניתן לצפות בכל סרטון פעם אחת בלבד. http://www.bbc.co.uk/science/humanbody/mind/surveys/smiles/ מקווה שזה בסדר להביא אותו לכאן. קצת שברתי נדר ופתחתי שרשור חדש בחרדה ובכאב. טוב, לא ממש שברתי, זה שרשור די כללי... אשת האדמה

לא רציתי להשאיר אותך פה לבד על ההר.. אז עד שיכתבו אחרים, הצטרפתי לשבת קצת לידך אפשר? מגניב הלינק הזה!! מעורר מחשבה.. איכשהו יש אנשים שעוד לפני הפעלת הסרטון כבר יודעים שהחיוך יהיה אמיתי כאילו נועדו לחייך ואנשים אחרים- למרות החיוך ה'עלוב' לכאורה, זה ללא ספק חיוך אמיתי..! משהו בעיניים... sparkles differently ואיך אפשר לדבר על חיוכים בלי להזכיר את צ'שר החתול... "פעמים רבות ראיתי חתול בלי חיוך, חשבה אליס, אבל חיוך בלי חתול הוא הדבר הכי מוזר שראיתי כל חיי..." :-) אמיתי או מזויף- הסרטונים הצליחו קצת להקל על תחושות יום שלישי.. היא יפה, הגברת שלי..באמת יפה... נשיקונת ממני, ל.

אורנה יקרה, תודה שאת זוכרת... לא, היום לא לבד ולא על המרבד הכל בסדר :-) רק עייפה מאוד, זה הכל.. נעים לי שאת כאן שולחת חיוך טרום-שינה קטן, לילך.

Fake באמת... אמנם לא צעירה בגיל, אבל... יש רגעים כאלה של חוסר ישע משווע שבהם חסר לי איזה מבוגר בסביבה, חסר מאד... ומה אני עושה? הסחת דעת, הסוואה. מגיעה לפה בתור עוברית-טרום-תינוקת שיוצרת את הבלוף הזה ומשחקת משחקים באינטרנט... :-/ ברגעים הללו, מתוך החרדה הכבדה הזו שמותירה חשוף ופגיע, מנסה לשאול את עצמי: מה זה ה"מבוגר" הזה? האיש שאוסף אותך? מגדיר אותך? את הזהות שלך בפני עצמך? מחבר אותך? מגדיר גבולות, ובאמת מרגיש אותם ולא בגלל שהוא קרא באיזה ספר הוראות :-/ ? האם הוא זה שיודע להבדיל בין טוב לרע, בין מותר לאסור? איך מרגישים שיש לך מבוגר בסביבה (חיצונית/ פנימית / זולת או אתה בעצמך)? מה נוסך בנו את הבטחון / ההגנה? האם זה כושר הספיגה של רגשות כמו כעס, קנאה, נקמנות, תוקפנות? האם זו המסוגלות להיות איתך גם כשאתה בלתי נסבל לפעמים בלי להחזיר אליך כפל כפליים? היכולת לשאת את כובד המשקל כל כולו באהבה? מי שעוטף, אבל לא כובל, מי ששם מעטה ובד בבד משחרר ודוחף קדימה ולא שוכח להישאר שם עוד קצת ואיכשהו לשמור מרחוק מבלי לפלוש? (סביבה בטוחה? אשליה?) איך מרגישים שהמטפלים שלנו הם אנשים עם כלים ולא עוד ילדים שמשחקים איתנו בבוץ? האם הם נופלים בפח הזה, הרי אנחנו מזמינים אותם כל הזמן... או שמא לא? איך משתמשים בהם? שאלות חרדה... הגיגים של זאטוט... יש לי איפה לשאול את השאלות האלה. התשובות הנכונות לי, באופן הייחודי לי, יבואו כשיבואו ממי שמכיר ויודע, ויתעכלו אם וכאשר. ממשיכה לתעד קצת. בגלל פחד איימים, חרדה גדולה גדולה, ואני עוד לא יודעת עד כמה... המממ... כמה חבל שלא, כמה חבל שלא אכפת לי, כל-כך לא אכפת, אין רחמים ואין חמלה... לו היה, אולי הייתי מצליחה לקחת אחריות ולנסות לפעול להציל. אותי. קצת יותר. אבל אני לא. זה משול לבחירה במוות. סליחה... 8-] (אשת האדמה)

נכנ?סת פנימה בזהירות... על בהונות לא אזיז שום דבר איזו מורכבות מעוררת מחשבה העלת, אשת האדמה (לא, לא מורכבות מהסוג של 'מדיי', אלא עושר כזה של מחשבה) מעצמי אני יודעת שלעיתים אני כותבת כאן רק (לא, לא רק, אבל גם) כדי להעניק קיום ממשי יותר לרמצי תחושה שעולים בי לשברירי רגע. כאילו קריאת מילותיי שלי מנכיחה עבורי את התחושות. יש לי תחושה שגם אצלך זה כך, לפעמים. תודה ששיתפת בחלקיקים מהשיח הפנימי, מהרהורי הלב החרד, הרוצה כל כך לסמוך. ואולי לשמוח. בטוחה שלא אצליח להקיף בדברים שאכתוב את המכלול שהעלת, אבל הקשבתי לכל מילה. משהו בדברים הזכיר לי את ילד הפר"ח שחנכתי לפני שנים. ילד קטנטן בן חמש, נמוך מגובה החגורה :-) שחי ב??סביבה הדלה ביותר שראיתי מימיי. הוא גר בדירת חדר עם הוריו; הסלון, המטבח, חדר השינה (של שלושתם)- כולם באותו מרחב צר. לא היה כמעט דבר בבית, וודאי שלא משחקים עבורו (וגם לו? היו אינני בטוחה שהוריו היו יודעים כיצד לשחק איתו). אבל את יודעת מה הכי משך את תשומת ליבי בחייו של הילד החמוד הזה? דווקא העדר החוקים הקטנים של הבית, יותר מכל דבר אחר, זה מה שצרם לי. לא הייתה שעה לישון או שעה לקום בה, לא הקפידו וביקשו שישטוף ידיים לפני הארוחה, או שיתלבש בעצמו, שיסתרק. כשביקש 'על הידיים' הרימו אותו, למרות שהיה בן 5. כשפיזר את המשחקים המעטים בכל הבית, אספו אחריו. כשהיכה את הוריו, נתנו לו- אפילו צחקו. איכשהו השאלות ששאלת החזירו אותי אל הבית הזה.. הרגשתי אז שמשהו בחוקים הקטנים של הבית הוא שמקנה תחושת ביטחון. דווקא הגבולות האלה שאבא ואמא מציבים. שאכפת לאבא איך אני נראה, האם ידיי מלוכלכות או נקיות. שאמא רוצה כבר שאהיה ילד גדול, ולא על הידיים. וזה מוזר (או לא מוזר..אינני יודעת)..כאילו הכי טבעי להאמין שלעטוף בחום ולאפשר להיות- הם שנותנים את תחושת המסוגלות. האמונה בעצמי.וחייו של הילד הזה הנכיחו לי עד כמה החוקים הקטנים של הבית, הכאילו מובנים מאליהם, הם אלה שהקנו לי איזו תחושת ביטחון. איזו תחושה שמישהו דואג.. שלמישהו אכפת. פתאום אני מרגישה שאולי גלשתי רחוק מדיי, ואולי לא על זה דיברת... ובכל זאת, לפעמים נדמה לי שמשהו בפרטים הקטנים הוא שמגדיר את מה שהפכנו להיות. לא הפיצוצים הגדולים והגלויים, אלא דווקא ההתנהלות שבנויה מפרטים קטנים ויומיומיים. שוליים כמעט. וגם ה'כמה חבל שלא אכפת לי' צורב ומוכר מאוד... ואולי הא?יום שבכן אכפת מחייב אותנו לשים את אותו עניין בלא-אכפת. ללא אכפת כבר התרגלנו. כן אכפת מותיר אותנו חסרי מילים ואויר. גם אותי אלה נושאים שמבלבלים לאחרונה. כנ"ל לגבי השאלות שהעלת על המטפלים שלנו. מדהים שהצלחת לומר כל כך הרבה..איזו מחשבה בהירה.. מצב הביניים המרגיז הזה, של ללכת וללכת ולגלות למרבה ההפתעה והאכזבה את עקבותינו שלנו בחול..כאילו צועדים בלי משים במעגלים.. עד מתי?! אבל כן.. לאט-לאט, התשובות הטובות עבורנו, כמו שאמרת, יבואו כשיבואו.. כשלא מחממים את הרגליים ליד האח, יש סיכוי להתקדמות. גם אם במבט ראשון היא נראית כמו התבוססות במקום. (וכן.. גם יש סיכוי לחוג במעגלים בלי כוונה..) אמרת (לי) כל כך הרבה, והגבתי במפוזר ולחלק כל כך קטן מכל מה שאמרת.. זה עוד מתגבש לי... תודה ששיתפת, ליל מנוחה ונשיקת לילה טוב על המצח, לילך.

ובא לי גם לוותר על עצמי בגללה

חן שלום. את כותבת כל כך יפה, ונוגע ללב ואיכשהו לא נראה לי שהיא רוצה לוותר עלייך..אם אני חושבת שאני מבינה למי את מתכוונת, היא חולה, לא? בין כה וכה, בין אם זו היא או לא, אני שולחת לך כוחות לא לוותר, כי את חשובה בין אם מישהו אחר מאשר אותך או לא, את חשובה כשלעצמך, אני יודעת שקשה להאמין בזה כשבן אדם תופס חלק כל כך גדול בלב ומצליח לנסוך בו הרגשה משככת כאבים, שפתאום בלעדיה זה מרגיש כמו חולה אנוש בלי המורפיום שלו..(: אני מכירה את זה, אבל במקרה עכשיו אני בתקופה קצת יותר טובה ונזכרת שיש גם הרגשות אחרות, יותר שלוות, שבאות רק מעצמך. חפשי אותן, הן שם. חיזוק וחיבוק אופיר

התכוונתי למטפלת

עד מתי יותרו עלי עד מתי לאף אחד לא יהיה אכפת עד מתי ישבו בצד ולא יעשו איתי שום דבר אני את שלי עושה אני שורדת אני מתמודדת גם אם זה נראה שאני לא.. אבל אני לבד בהכל התקשרתי אליה היום לא ממש יכולתי לדבר אבל ניסיתי ולא הצלחתי להגיד שום דבר היא ניסתה לדובב אותי ולהבין מה קשה אמרתי דברים איומים על עצמי היא שאלה למה אני מרגישה ככה למה אני מדברת ככה וחורה לה שאני הולכת עם תחושות כאלה.. אמרתי לה שאני לא יודעת... לא יודעת לא יודעת לא יודעת כל דבר זה לא יודעת כאילו שנעלמו לי כל המילים מהלקסיקון וחוץ מזה לא יכולתי להגיד. היא כבר התייאשה ממני אז איך אני לא אתייאש מעצמי היא אומרת שאני צריכה לעבוד בצורה יותר אינטנסטיבית בטיפול לא להסתתר מאחורי כל מיני פינות.. ושאם אני רוצה את העזרה שלה אני צריכהלשתף פעולה יותר צר לי שכל כך בקלות היא מוותרת עליי היא שונאת אותי וכולם שונאים אותי שאלתי אותה על פניה לפסיכיאטר ומה היא חושבת היא אמרה לי שהיא לא רופאה והיא לא יודעת ואם אני רוצה שאלך לפסיכאטר היא לא ידעה מה להגיד לי... היא לא ניסתה אפילו להבין או לעזור לי. אוף איתה ועם הכלללללללללל

חן היקרה שלום, חשוב לי רק להדגיש לך שוב דבר אחד שאני רואה שאת שוכחת כל הזמן - אינך שנואה על אף-אחד,ואני בטוחה שגם לא על המטפלת שלך,שכפי שאופיר הזכירה לך - את כתבת שהיא חולה. אל תעלבי מהצורה שאומר לך זאת,אך 'תכניסי לך לראש' שאת אהובה על כולם,את בחורה מקסימה,עם הרבה פוטנציאל,יש לך חבר שאוהב אותך,ואת רק צריכה להזכיר לעצמך זאת שוב כל הזמן,וממש לומר לעצמך שוב ושוב(אם אינך לבד,אז תעשי זאת בדיבורים אל 'הקול הפנימי'שלך): 'אני אהובה...אני אהובה...' וכו,או אפילו תרשמי זאת כאן בהודעה בפורום שבה תרשמי עשרות פעמים :'אני אהובה' - עד שזה ממש יקלט לך בראש. מקווה שעזרתי במיקצת,בכוונה איני מתייחסת לכל מה שכתבת,כי אני מיישמת את המלצתו של דרור - לתמוך אך לא להיכנס יותר מידי רגשית לסיפורים,כדי שלא אכנס שוב לדכדוך שהייתי נתונה בו. ערב-טוב, משתנה

שלום חן, שני דברים: הראשון הוא שגם לי לא נשמע שמטפלת מוותרת עלייך... השני הוא שכאשר את מוותרת על עצמך, קל לך מאוד להרגיש שגם אחרים מוותרים עלייך (למעשה, את ממש 'מתגלשת' להרגשת הדחייה והבדידות במגלשת-הרים מהירה שקשה לעצור...). לכן, כדאי לחשוב על דבריה של משתנה אודות חיבה עצמית. אולי שם טמון המפתח ליציבות גם באופן בו את תופסת רגשות של אנשים אחרים כלפייך. קל לכתוב וקשה ליישם, אני יודעת, אבל מצד שני אפשר להתחיל לחבב את עצמך ממש עכשיו... לילה טוב, אורנה

אני כבר יושבת כחצי שעה מול המחשב, מנסה לרכז את כל מה שאני רוצה לומר וכמעט לא מצליחה- יש לי כל כך הרבה דברים לומר ובקושי מספיק שורות כדי להתנסח בבהירות ובפירוט.. טוב אז ככה... קודם כל לפני הכל אני רוצה לומר שלקח לי המון זמן כדי לשבת מול המקלדת ולהעלות את הבעיה, גם משום שהמון זמן לא התעמתתי איתה וגם כי לא חשבתי שדווקא עכשיו היא פתאום תעלה ותופיע... לפני כ16 שנה הוטרדתי מינית כמה פעמים על ידי ילד שהיה גדול ממני בשלוש שנים. אני הייתי אז בת 8, אני לא יודעת אם מדובר בהטרדה או בתקיפה הוא פשוט נגע כמה פעמים בריטואל חוזר באיבר מיני וגם פעם אחד ניסה להחדיר את איבר מינו אל איבר מיני אך זה לא ממש הלך, למזלי, כי לידנו היה עוד ילד שעמד והביט בנו וזה כנראה נורא הביך אותו. גם ממני הוא ביקש שאני אגע באיבר מינו, אני לא זוכרת בדיוק כמה פעמים זה נמשך, לא יודעת מדוע אני לא מצליחה להיזכר בדיק בזה... מאז שזה קרה הדחקתי את זה, לא ספרתי להוריי כי פחדתי מהתגובה שלהם, מהעונש, ובכלל לא כל כך ידעתי בהתחלה אם מדובר במשהו נורמאלי או חריג (_הייתי מאוד תמימה לגילי). מאז, שמתי לב שבכל שלבי גיל ההתבגרות שלי ועד היום יש לי בעיה עם קירבה לבנים ובכלל עם הזהות המינית שלי, מצד אחד אני רותה להיות עם בחורים מצד שני כאשר זה מגיע לאינטימיות אני ישר נסוגה לאחור, אני נכנסת לחרדות איומות, שמתבטאות אפילו בסימפטומים פיזיולוגיים: הנשימה שלי הופכת לכבדה ואני רועדת בכל גופי ובכלל יש בי את הרצון העז פתאום בסיטואציה כזו לברוח דווקא לחיקה של אישה מבוגרת ויות המחיצתה. אני יודעת שהסיפור שאותו אני מספרת נשמע לא שפוי במיוחד, אבל תאמינו לי שמאוד קשה לי עם זה, גם כי אף אחד מהאנשים הקרובים אליי לא יודע על כך, וגם אף אחד לא מבין מדוע עד היום עדיין אין לי חבר, כי אני נראית בסדר, כולם חושבים שאני בררנית ואני לא יכולה להסביר להם שזה לא שייך בכלל לרגשות אותם אני מרגישה במחיצתו של גבר. בבקשה תעזרו לי, לפעמים נדמה לי שאני משתגעת בגלל כל הרגשות שמציפים אותי. אני שוקלת ללכת לטיפול פסיכולוגי, כי אני מבינה שהבעיה לא תפתר בעצמה ((כמו שהאמנתי שנים רבות מאוד), אני גרה באיזור המרכז. בבקשה תאמרו לי מה עלי לעשות?

הסיפור שלך נשמע בהחלט שפוי.. היית קורבן ופחדת מעונש. את סובלת מהסיפור שנים ואת חושבת שזה לא שפוי. את בהחלט צריכה וזקוקה לתמיכה. תנסי כאן: http://www.macom.org.il/

שלום אני, אכן, אין מילה אחת בלתי שפוייה בסיפור הכאוב שגוללת כאן... אני חושבת שזה נפלא שהחלטת לפנות לטיפול פסיכולוגי. אני באמת מאמינה שטיפול יכול לחולל את השינוי שיאפשר לך לחיות את חייך בצורה שלמה ושמחה יותר, עם קשרים זוגיים ועם מיניות. אני מצטרפת להמלצה על הקישור שהוזכר בהודעה הקודמת. את מאוד מוזמנת להמשיך ולהשתמש בנו כאוזן קשבת, אורנה

שלום, האם יש מצב הפוך, כלומר שהמטפלת תלויה במטופלת שלה. היא בוכה איתי כשקשה לי, וכל פעם שאני מודיעה על הצורך שלי בהפסקה, היא מנסה לשכנע אותי בלהשאר, כי איכפת לה ממני והיא לא רוצה שאעזוב ושזה אינו הזמן המתאים לעזוב או לוותר..... האם יש מצב? שהיא תלויה בי? אני גם תלויה בה כי אחרת לא הייתי מקשיבה ופשוט יוצאת משם. (אני רוצה לעזוב כי פשוט קשה לי עם התכנים ולא איתה). מה דעתך?

שלום קרן, לעיתים קרובות מטופלים נוגעים בנפשם של המטפלים שלהם בצורה מאוד חזקה ומרגשת. אבל תלות, זו כבר נשמעת לי 'תסבוכת' מסוג קצת אחר... אם נחשוב על קשר טיפולי דרך הפרספקטיבה של קשר הורי, הרי שהורה שילדו סובל בהחלט אמור להשתתף בכאבו, אבל הוא לא אמור להישאב לתוך הכאב כאילו מדובר בכאב שלו עצמו. הלא אז נקבל שני 'סובלים', צמודים זה לזה ללא יכולת להיפרד, ללא יכולת להתבונן, ללא יכולת להשתמש בנקודת מבטו של האחר (ומי יאמר אז מילים מנחמות? מי ילך אז לארון התרופות להביא פלסטר?). ובמעבר לקשר הטיפולי - גם שם אמורה להישמר אצל המטפל מידה של נפרדות, שאין בה כדי לבטל רגשות כמו אהבה ודאגה. הנפרדות הזו מאפשרת למטפל לבצע את עבודתו: למשל, כשמטופל רוצה לעזוב את הטיפול, המטפל אמור לעזור לו להבין מה קרה, ולפעמים לאחר ההבנה גם לשחרר אותו לדרכו עם תקווה... אם אינך מרגישה כך בחדר הטיפול, מאוד כדאי לפתוח את הדברים עם המטפלת שלך. אני משוכנעת שתגלי דברים מרתקים... לילה טוב, אורנה

אני לא נוהגת לכתוב בפורום, אבל היה לי חשוב להגיב הפעם על המילים הקשות שנאמרים. אני חושבת שהמטרה של הפורום היא לעזור ולתת מענה מידי לצרכים שעולים לפעמים ברגע הלא מתאים, אבל הפורום אינו מחליף טיפול פסיכולוגי שהוא המענה האמיתי לאורך זמן. אני מבינה שקשה לך ושולחת לך חיבוק ואת כל התמיכה,אבל יש דרכים להגיב גם כשלפעמים התשובה המקצועית לא עונה בקנה אחד עם הציפיה. לפעמים צריך להסתכל על הדברים כם בעיניים אחרות איני חושבת שהתגובה של דרור היתה לא אוהדת או לא מחבקת. אני חושבת שהיתה פה תגובה שנועדה לתת לך תמיכה אמיתית תמיכה של מטפל בלי להיות המטפל. אני חושבת שצריך להעריך ולתת את הלגיטמציה לדברים להאמר גם אם לפעמים הם קשים, כמו שהדברים היו נאמרים בטיפול. אני מקווה שאת מעודדת יותר היום ושהמצב רוח חוזר לאיתנו ושבכל יום תרגישי יותר טוב. אני כן רוצה לתמוך גם בדרור כי אני חושבת שלא היתה פה הטפת מוסר או חוסר תמיכה אלא התייחסות מעמיקה ואמיתית למה שתיארת שגם מחבקת, בלי שום רצון לפגוע. כמו-כן לדעתי לא תמיד צריך להגיב לכל "ו" כי לפעמים המקום של הפורום זה רק להביע רגש רגעי בלי הצורך להתייחס.

צ

זה גם לאופיר ולא רק לדרור

תודה רבה אורנה אבל אני לא בטוחה שזה יעזור מרוב כל הכעס והתוקפנות של אימי לא נותרו לה חברים ובני המשפחה התרחקו , אפילו בנה הגדול , אחי, די ניתק איתה קשר ורק אני ואבי נשארנו לידה למרות שאפילו הוא חושב על גירושין הבעיה העיקרית היא שלא מסוגלת להקשיב ומעבר לזה , כבר אמרנו לה עד כמה היא פוגעת אבל זה ממש לא מעניין אותה , היא רוצה להתייסר ולסבול כי אחרת היא מרגישה אשמה והיא רוצה שכולם יסבלו כמוה כדי שיבינו את הכאב שלה לגבי קבוצת תמיכה של הורים שכולים אני לא בטוחה שהיא תרצה , כי היא חושבת שאז הכל יהיה בסדר והיא לא רוצה חיים טובים אולי אם אלך בעצמי לקבוצה כזו ואנסה לשכנע מישהו מהם להפגש איתה ולשכנע אותה להצטרף...

לאנונימוס מילים קשות נ א מ ר ו ת ולא נאמרים, אבל יכולתי להשאיר את המשפט גם בלי שתי המילים האחרונות - מילים קשות נאמרות, ובדיוק כמו שיש לדרור זכות להתבטא איך שהוא רוצה גם לי יש, ואני לא חושבת שקיללתי או זרקתי עלבונות, אמרתי את שעל ליבי, וזה שאני פשוט אפנה למישהו אחר שכן יכול לתת חיבוק, גם אם הוא וירטואלי, ויש כאן מספיק שנכנסים רק בשביל זה, בייחוד שכמעט אין הודעות שנשארות פה ללא מענה, וזה צרם כפי שאמרה לילך בהבנה אמיתית, שלפעמים כשרע לא חושבים יותר מדי על מה שאומרים, ואני חושבת שדרור מודע לזה, ואת לא צריכה לצאת להגנתו בכזה להט...אבל, שיהיה, תנס/ה לחשוב למה זה כל כך הפריע לך אם את/ה בדרך כלל לא עונים או משתתפים או חולקים, למה הפריע לך דווקא כשמישהו העיז להגיד מה שעל ליבו , לפרוק ולא להסתתר מאחורי מסך מגן כשכל השאר חשופים...ותודה, אך תשמורכ'י את החיבוק המאוד מחמם שהצעת לעצמך..הסתדר לבד, או עם אנשים כמו לילך..אני מקווה שלא תעבור/י את כל החיים בהרגשה שאת אנונימוס...ואולי תראה/י שזה לא כל כך צועק הצילו וחוצפני ובלתי יאמן שמישהו נותן לעצמו להתבטא.וכשדיברתי אל דרור לא התכוונתי שהוא "חייב" לתת חיבוק או אוט אבר, אפשר להגיב באלף ואחת צורות סתם מתעניינות - יש מישהו שאת יכולה לפנות אליו? להעזר בו בסביבתך? דוגמא אחת מני רבות...צרמה לי העדר התגובה הטוטאלי שמן הסתם נגע לי בנקודה רגישה..ואני חושבת שבסוף גם אמרתי לו שאני מבינה שאני לא מדברת ממש אליו..תקרא/י את כל ההודעות...ולדרור: אם פגעתי, מצטערת מאוד. הייתי נסערת..לא התכוונתי.

לאימי יש הרבה בעיות מאז שאחי(בנה) התאבד, אמנם זה היה לפני כ- 12 שנים ונראה שעבורה זה קרה רק לפני זמן קצר היא מאוד עצבנית , וכל דבר קטן מפריע לה ויכול לגרום לה להתווכח ולריב , היא צועקת המון ומקללת והכל בעיקר נופל על האנשים שאוהבים אותה וקרובים אליה היא כמעט שלא יוצאת מהבית ובראשה חולפים נושאים בודדים שעליהם היא חושבת כל היום ומדברת עליהם בצורה אובססיבית היא לא חושבת בהיגיון והיא מאמינה שכל דבר שקורה ושמפריע לה נעשה בכוונה תחילה לפגוע בה ושאנשים רוצים להזיק לה הבעיה היא שהיא בכלל לא במצב שהיא רוצה או מאמינה בטיפול והיא אפילו לא מבינה עד כמה חמורה הבעיה שלה ועד כמה זה פוגע בנו כשמדברים איתה על זה היא משליכה את הכל על אחרים , על איך זה שכולם לא בסדר ולכולם יש בעיות נפשיות ושהיא חיה יפה עם עצמה מה אפשר לעשות בשביל לגרום לה לראות את כל ההרס שהיא יוצרת ולגרום לה לתת שוב אמון באנשים ובעצמה?

שלום קאשיה, שאלת שאלה קשה... אובדן של ילד הוא התמודדות ארוכת שנים, למעשה ללא גבול. נראה שהצער, הכאב והכעס ממלאים את אמך, והיא אינה מצליחה למצוא נקודות של תקווה שכדאי להיות מושקעת בהן. אחת הדרכים היעילות ביותר לשקף לאדם את האופן בו כאבו משפיע על הסביבה, היא ליצור 'התערבות משפחתית'. אני מתכוונת למצב בו תשוחחי באופן אישי עם בני המשפחה והחברים/מכרים של אמך, ותתאמי עם כולם מועד למפגש משותף. גם אמך תוזמן אל המפגש, והנוכחים יספרו לה על התחושות והמחשבות שלהם בנוגע להתמודדות ולהתנהגות שלה בשנים האחרונות. זו התערבות קשה מאוד, ויתכן שאמך תכעס ותרצה ללכת, אבל האמת היא שבכל תגובה שתבחר, להתערבות כזו יש אפקט עוצמתי שקשה להתעלם ממנו. חשוב לא להסתפק רק במתן שיקוף, אלא להציע לאימא דרכי עזרה. אחת האפשרויות היא קבוצה להורים שכולים, שיכולה להיות התנסות משמעותית ומפיגת בדידות. וכמובן, שתמיד פתוחה בפניה הדרך של טיפול פרטני. את מוזמנת לשתף אותנו בהתלבטויות נוספות, ושלא תדעו עוד צער, אורנה

תודה רבה אורנה אבל אני לא בטוחה שזה יעזור מרוב כל הכעס והתוקפנות של אימי לא נותרו לה חברים ובני המשפחה התרחקו , אפילו בנה הגדול , אחי, די ניתק איתה קשר ורק אני ואבי נשארנו לידה למרות שאפילו הוא חושב על גירושין הבעיה העיקרית היא שלא מסוגלת להקשיב ומעבר לזה , כבר אמרנו לה עד כמה היא פוגעת אבל זה ממש לא מעניין אותה , היא רוצה להתייסר ולסבול כי אחרת היא מרגישה אשמה והיא רוצה שכולם יסבלו כמוה כדי שיבינו את הכאב שלה לגבי קבוצת תמיכה של הורים שכולים אני לא בטוחה שהיא תרצה , כי היא חושבת שאז הכל יהיה בסדר והיא לא רוצה חיים טובים אולי אם אלך בעצמי לקבוצה כזו ואנסה לשכנע מישהו מהם להפגש איתה ולשכנע אותה להצטרף...

ביתי בת ה -2 מתעוררת בלילות בבכי היסטרי ולא מובן, לעיתים בכי המלוווה בצעקות כמו "די, די" "לא רוצה...", נראה כאילו היא בוכה תוך כידי שינה וכשאני מנסה להרגיעה ולהרימה היא צורחת חזק יותר ומשתוללת . נראה כאילו היא נמצאת בעולם אחר ולא ניתן להגיע אליה בזמן הבכי ההיסטרי. בכי זה יכול לקחת יותר משעה עד שהיא כורסת מעייפות ונרדמת. כששאלתי אותה אם כואב לה משהו היא אמרה שלא. מה בדיוק גורם למצב המוזר הזה? אני ממש לא יודעת כיצד להגיב לה או להגיע אליה בזמן הבכי . היא לא מבקשת כלום בזמן הבכי ולא מתקשרת איתי ולכן אינני יודעת מה היא רוצה

יתכן מאוד שהיא חולמת חלום שמפחיד אותה וזו התגובה למה שקורה בחלום. אם המצב נמשך לדעתי כדאי לפנות ליעוץ או בדיקה אצל נוירולוג. האם כאשר היא מתעוררת היא זוכרת מה קרה בלילה או שהארוע נשכח ממנה לגמרי?

שלום רוית, גם שינה היא תהליך מורכב... אינני מומחית בתחום, אך אני מניחה שמדובר בסוג מסוים של ביעותי לילה, ויתכן שבתך אינה מגיבה להרגעתך משום שהיא אינה במצב של עירות. במידה והתופעה נמשכת זמן רב ללא שינויים ספונטניים, אני מציעה להתייעץ עם פסיכולוג התפתחותי, או מוטב - פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם הפרעות שינה אצל ילדים. אם את גרה באיזור המרכז את מוזמנת לכתוב אלי למייל האישי, על-מנת שאוכל להפנות אותך למטפל מתאים. לגבי איזורים אחרים, כדאי ליצור קשר עם האוניברסיטה הקרובה למקום מגורייך ולברר האם קיימת מעבדת שינה. בדרך זו ניתן להגיע למטפלים המתמחים בתחום. שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום רב, אני מאובחן כבעל הפרעת אישיות גבולית באופן קל יחסית. האם הסימפטום של חוסר יציבות יכול להתמתן עם השנים או להיעלם עם הזמן? אני נמצא כעת בטיפול פסיכולוגי. תודה רבה, אביב

אביב שלום, לגבי החלק של התמתנות אני יכול לומר בביטחון די גדול שעם עבודה קשה, ניתן למתן חלק מההתנהגויות וגם חלק מהיציבות הרגשית, להפוך יציב יותר. החלק השני מורכב מעט יותר. לרוב המחשבה היא שהפרעת אישיות כמו אישיות זה משהו שקשה להפוך מהיסוד. אולי גם לא אפשרי ולא נכון לעשות זאת. למרות ההכללה שבאבחון כל מקרה עומד לגופו וצריך לבדוק אותו ככזה. כרגע טוב שאתה בטיפול ועושה צעדים בכדי להרגיש טוב יותר, בהצלחה, דרור

רציתי לרשום בכותרת 'איזה עולם חרא' (סליחה על הביטוי),אך אז 'השתפנתי',כי לא רציתי למשוך תשומת-לב יתרה באמצעות הכותרת. פשוט נמאס לי שיש אנשים רעים,שמנצלים,פוגעים,והורסים כל טיפת אמונה שעוד נותרה- באנשים בכלל,למה בכל פעם שבוטחים במישהו 'מקבלים סכין בגו',למה אנשים לא יכולים להבטיח הבטחות ולקיים?! כ"כ היתי רוצה לשתף 'את כל העולם' בפרטיהם של ה'רמאים חסרי-המצפון' שרק מתרבים מיום ליום,אך לצערי לא אוכל לעשות זאת,ואפילו לא אוכל להסביר יותר על מה מדובר,כי אז אזוהה בוודאות. אני יודעת ששאלותיי נשמעות 'נאיביות',ובטח אין תשובה עליהן,אך הן מעסיקות ומטרידות אותי,במיוחד הערב,ולא נותנות לי מנוחה. וכעת מרוב העייפות מהיום הארוך מאוד והמעייף שהיה לי,עיני נעצמו וכמעט ונרדמתי על כיסא המחשב. אז להתראות בינתיים, משתנה

משתנה שלום, בהחלט ישנם מצבים שאנשים מאכזבים והתחושה היא שהם עושים זאת בכוונה לפגוע. לפעמים זה אפילו נכון. אבל רוב האנשים רוב הזמן אינם מעוניינים לפגוע ולאכזב. זה לא אומר שזה לא קורה אבל זה כן אומר משהו לגבי ההרגשה שהעולם הוא רע והאנשים בו הם רעים. זה הופך את העולם לפשוט יותר להבנה, אבל לאו דווקא זו ההסתכלות הנכונה. אז אל תמהרי להתייאש ולהרגיש כל כך רע, בעיקר למענך, דרור

משתנה, אני רושמת לך כאן כדי שלא תצטרכי לגלגל למטה.. אולי בכלל לא הבנתי נכון את דברייך.. את כתבת שהיאוש שלי השפיע גם עליך, שנשאבת לתוכו. זה צרם לי קצת. אני לא חשה אשמה מיותרת ,זה בסדר,הכל בסדר. :-)

אני שמיחה שאינך מאשימה את עצמך גם בכך;אף-אחד לא אשם,אלא רק הסיטואציה, שגרמה לי 'להישאב לתוך הדיכאון'-שהיה כבר ממילא קיים,אך במידה מופחתת.

שלום בני בן השנתיים וחצי החל לפני מספר חודשים לגרד פצע בפניו. במהלך הגירוד הוא פותח את הפצע כך שהפצע לא מתרפא. אנחנו מעירים לו בכל פעם שאנחנו תופסים אותו "על חם" . ניסינו לחסום פיזית ע"י פלסטר אך הוא מסיר את הפלסטר (גם פלסטרים שקשה מאוד להסירם) ופוצע את עצמו שוב ושוב. הוא מגרד גם בלילה בעודו ישן. אני עובדת עיצות, רופא הילדים פתר אותנו במשחה אנטיביוטית למניעת זיהום. האם יש מה לעשות בכדי להוציא אותו מהמעגל הזה? תודה ענת

ענת שלום, לא ברור מה גורם לגירוד הבלתי פוסק, האם זהו גירוי בלתי נסבל שלילד בן שנתיים קשה להכיל. האם מדובר בהנאה מהגירוד או בגורם פסיכולוגי אחר? מכיוון שקשה לדעת את התשובה, רצוי לנסות לדבר איתו במידת האפשר. להבין האם מדובר בבעיה גופנית אם כן לנסות להתייעץ לא רק עם רופא ילדים אלא גם עם רופא עור. אם הבעיה לא פיזית וחוזרת על עצמה ניתן לנסות לתגמל אותו בדרכים שונות בכל פעם שרוצה לגרד ולא מגרד, במרווחים הולכים וגדלים. למשל כל מספר דקות בהתחלה, ולעלות משם באופן הדרגתי ואיטי. מקווה שזה יעזור, דרור

שלום. צריכה המלצה על פסיכולוג זול, עד כמה שניתן כמובן, שעובד באזור תל אביב. עדיף אישה אך לא חובה בכלל... תודה. [email protected]

בולי שלום, אני מקווה שכתובת המייל שלך מעודכנת כך שכל מי שמכיר ומעוניין להמליץ יוכל לשלוח לך המלצות למייל האישי, בהצלחה, דרור

אני מרגישה נורא,אני מיואשת מהחיים,מיואשת מהכל. גררתי את עצמי לעבודה בבוקר התקשיתי לצאת ממיטתי אך בכל זאת הלכתי לעבודה ולאחר שעתיים של עבודה אינטנסיבית התחולל בראש מחול שדים נוראי ,הרגשתי שאני אבודה לגמרי.. נכנסתי למשרדו של הבוס שלי ביקשתי ללכת הביתה בטענה שאיני מרגישה טוב. אני מפחדת לאבד את עצמי,אני מפחדת לשקוע, אני רוצה ולא רוצה להציל את עצמי, נראה לי שכדי להציל את עצמי אני צריכה לטפל בעצמי להגיע דחןף לפסיכיאטר(לפסיכלוגית אי אפשר כי היא בחופש ואני בהפסקה זמנית עם הטיפול) אבל גם ממפגש עם פסיכיאטר אני חוששת....מאחר ואני כבר מטופלת בציפרלקס וזה לא עוזר בטח אצטרך לקבל טיפול פסיכיאטרי אחר וזה מפחיד אותי כי נחשפתי להשפעות לא מיטיבות של תרופות פסיכיאטריות(קרובת משפחתי חולה מטופלת בתרופות פסיכיאטריות ,טופלה בעבר בזריקות וגם בEST -נזעי חשמל). אני לא רוצה להגיע למצב כזה ,אך נראה לי שאני ממש בדרך לשם. אין כבר כוח ויכולת לקיים אינטראקציה עם אנשים, לעבוד,לתפקד,להמשיך לסחוב את עצמי. ההימנעות ממפגשים חברתים,בימים האחרונים,הרצון להתנתק,מפחיד אותי. לעיתים מרגישה שאני רוצה לשחרר אחיזה ,להרפות את ידיי ולתת לעצמי להיאבד... אני לא יכולה יותר,לא טוב לי..אני מבקשת את נפשי למות, ולא ניתנת לי הזכות!!!!

חן שלום, המצב שאת מתארת באמת מורכב, הפחד מלהגיע למקום שקרובת משפחה הייתה בו, התחושות הקשות שמלוות אותך, הרצון להסתגר. את מעוניינת להפסיק את הכאב ואני חושב שזה נכון אבל מלבד הדרך שאת מציעה ישנם דרכים אחרות. הן אולי לוקחות זמן אבל הן אפשריות. ראשית בנוגע לטיפול התרופתי, אם הוא לא עוזר ייתכן ויש טיפול אחר שיעזור. אין פירושו של דבר שאת תיכנסי למקום שקרובת המשפחה שלך הייתה בו. גם לגבי טיפול פסיכולוגי, לא ברור מדוע את בהפסקה ממנו אבל אם את חשה שאת במצוקה והוא עשוי לעזור אני חושב שזה חשוב יותר מהסיבה להפסקה. לסיום אני מציע שבנוסף להמלצות הללו תנסי לקחת מרחק נפשי ואישי מהאירועים של הימים האחרונים. להסתכל עליהם מהצד, לא בצורה מנותקת, אלא בצורה שפחות מכניסה פנימה ומיציפה. אני חושב שזה יעזור לך, דרור

אני צריכה עזרה, אני לא מרגישה טוב, עצוב ורע ואין לי כוחות ואין לי עם מי לדבר.למה אני בוחרת להישאר במקום שבו אני מרגישה לא אהובה בכוונה? שלושה חודשים נאבקתי בשיניים להחזיר את עצמי למקום טוב, ובמחי יד אני הורסת את זה! אני לא מסוגלת לצאת מזה לבד, אבל אף אחד בסביבה שלי לא יעזור כי מבחינתם אני עושה את זה לעצמי בכוונה. והם צודקים. אני כל כך כל כך צריכה עזרה- ההרגשה הפנימית שאני שוב טובעת מציפה אותי ואני לא מסוגלת לעבור את זה שוב. אני לא יכולה. המאבק הקודם התיש אותי עד למקום שבו לקחתי כדורים כדי למות, אבל זה לא עבד, מה אני אעשה? אני מאבדת את עצמי שוב ואני מפחדת

אופיר שלום, אני מרגיש שמאוד קשה לך, את מרגישה שאת חוזרת על טעויות שלך. אבל אני חושב שאת קצת מאמצת דעות של אחרים. זה נכון שלעיתים אנו עושים טעויות שוב ושוב, מכשילים את עצמנו הורסים לעצמנו. אבל למרות שאנו עושים את זה זה לא במכוון. לרוב זה מגיע ממקומות לא מודעים ומרצון דווקא לשנות. לכן אני לא חושב שאת עושה לעצמך דווקא, אלא נתקלת בקושי אמיתי לשינוי. לעומת זאת פגיעה עצמית מכוונת כמו בליעת כדורים היא בהחלט ניסיון מודע לפגיעה עצמית, אבל זה דבר שונה בתכלית. אני, ואני מקווה ששאר חברי הפורום, איתך בקושי שלך ותומכים בך. אבל אם את מרגישה לא מוכלת, אולי יהיה זה נכון עבורך להיכנס לטיפול. ולברר שם כיצד לא לחזור על הטעויות שלך שוב ושוב, דרור

לדרור. תודה, אבל הטפות מוסר זה לא מה שהייתי צריכה וחבל שליאת לא עונה כרגע כי היא לא מתעלמת מבקשות שלא נוח לה איתן, ובדרך כלל לא צריך לבקש אפילו כדי לקבל סתם עידוד או מילה חמה. ואין לי כוח להתווכח אז אין לך מה לטרוח לענות, כי אני במצב שבמלא כל דבר שאומרים לי פוגע בי ברמות שאני רוצה לעשות לעצמי משהו, ואני עייפה מאנשים כבר.

לא...אתה יודע מה? זה פשוט מגעיל, ונמאס לי שתמיד אותו ה "ו" שלי נופל בין הכיסאות ונשאר עם מרובע מעצבן חסר מענה. אבל זה קורה כל החיים שלי, אני לא צריכה להתפלא שגם אתה נגעל ממנו...בטח עכשיו תגיד לי שאני רק משחזרת סיטואציות מהעבר או משהו כזה..איכשהו תמיד אנשים מתחמקים מאחריות בצורה כזו או אחרת..שיהיה!!!!!!!!!!!

אופיר שלום, צר לי שקיבלת את דבריי בצורה כה קשה. לא כתבתי אותם כדברי תוכחה אלא דווקא ממקום שחושב שהקושי שלך אמיתי ושלא ניתן לזלזל בו. לא נגעלתי מהבקשה שלך לחיבוק, למרות שאת בטוחה שכן. בחרתי להביע את התמיכה שלי בך, ואת העידוד בדרך אחרת, בדרך שאני רואה אותה כנכונה עבורי. ושלדעתי מעבירה את הרגשתי בנושא. עדיין אני מבין ומקבל שאת לא חושבת כך. לא על הכל צריכים להסכים, אפשר לא להסכים ועדיין להרגיש בסדר עם האדם האחר כפי שאני חש כלפייך, למרות אי ההסכמה הברורה שביטאת כלפיי. מקווה לשמוע ממך בהמשך, דרור

אופיר... את צודקת. זה באמת לא יפה שככה הותרנו את ה-ו של תלוי באויר.. מעליב ולא הוגן ופוגע אפילו. נכנסתי לאחר שלא הייתי פה כמה שעות וגם לי זה צורם קצת, ההעדר הזה. לך זה וודאי יותר מרק צורם. ועוד נופל לך ביום כזה שאת באמת זקוקה למילה טובה.. סליחה אופיר. קראתי אותך לפני כמה שעות ולא הצלחתי למצוא מילים.. מאוד מכירה את התחושה שאת מדברת עליה ובכל זאת, איכשהו לא מצאתי מה לומר.. עייפה בעצמי (לא ממך!) פשוט עייפה... "אפילו חיבוק לא יכולת לשלוח??".. צודקת. אין לי מה לומר. קראתי והצטערתי שרע היום, באמת הצטערתי. שכל כך קשה. שהיו תקופות חשוכות אפילו יותר שמלוות אותך היום כצל. מאיימות בפוטנציאל שלהן לגדול ולכסות את כולך. כל כך מוכר שקשה היה להשיב.. לא בטוחה שזה באמת להתחמק מאחריות.. איכשהו כיוון שזה פורום אני לא בטוחה שאנחנו באמת ערבים זה לזה או אחראים אחד לשני. אני משוכנעת שלא הייתה פה כוונה רעה. אני יודעת, ... כשכועסים ומאוכזבים ופגועים כל הנאחס נקשר יחד בחבילה אחת ומחפשים לו פשר או מובן בסיבה אחת גדולה. סיבה אחת בלבד. לי תמיד נראה שיש יותר מסיבה אחת לדברים...ואני אוהבת לחשוב שתמיד יש גם יותר מפתרון אחד אפשרי. יותר מדרך אחת להסתכל על הדברים. ואני לא מדברת יותר על העדר התגובות להודעה שלך. אלא בכלל, על הקושי שתארת, על היחס מצד הסובבים. חבל לקשור הכל יחד..את עושה לעצמך עוול (לא אומרת בשום אופן שאת מביאה את הקושי על עצמך! או עושה לעצמך דווקא!). פשוט מכירה מעצמי שכשקושרים יחד המון דברים (שלא תמיד קשורים באופן ישיר) הרבה יותר קשה להתמודד..כבר לא זוכרים על בסיס מה נקשרה החבילה המכבידה הזו. קשה לפרק חבילה שנקשרה רק על בסיס של אכזבה או פגיעה.. תפרידי בין הדברים, כך אולי תוכלי יותר לנשום.. יש תמיד יותר מרק פתרון אחד. אותי זה תמיד מעודד קצת.. אני בטוחה שכבר "עבר המומנטום" ואולי כל תגובה מצידי תתפס כמאולצת. ובכל זאת.. עוד מותר להציע חיבוק..? אשמח לקרוא ממך עוד, אם תרצי מאחלת לך ימים קלים יותר, ומנוחה..הרבה מנוחה ל.

יש לי בעיה גדולה מאד של רגשות אשמה שדוחפת לי המשפחה שלי. לא מזמן עברנו טלטלה כלכלית לא קלה ואני אישית גם כן איבדתי הרבה כסף על ידי כך שאבא שלי לקח לי את כל החסכונות שהיו לי בשביל העסק שלו ואז לא יכל להחזיר לי אותם. לאט לאט מצאתי עבודה חדשה ומשתלמת והרווחתי כסף. בכל מה שקרה ירדנו מ2 מכוניות לאחת במשפחה כאשר הביטוח מכסה את הוריי בלבד משום שאמי היא אזרחית זרה והרכב רשום על שמה. החלטתי, לאחר כמה חודשי עבודה וכסף שהתחלתי לחסוך, לרכוש רכב חדש בתכנית תשלומים משתלמת ולחזור לנהוג אחרי יותר משנה שלא היה לי רכב. לאחר הרכישה (המרגשת בשבילי - כי אחרי הכל זה נכס אישי ראשון) התחיל מסע עצבים. אחותי שעושה עכשיו רישיון - אין לה רכב אז שאני ארשום גם אותה בביטוח כדי שגם היא תנהג על הרכב שלי... ההורים שלי מתחלקים ברכב וזה לא נוח אז שמישהו ייקח אותי לעבודה ויחזיר אותי כי למה שהרכב יעמוד על היום בחניון סתם... מצד אחד, סוף סוף רכשתי לעצמי רכב כדי להיות קצת עצמאית, לקחתי על עצמי תכנית תשלומים והרכב עולה לא מעט. מצד שני, בשביל מה כל זה אם ישר אחרי הרכישה ממהרים "לשים ידיים" עליו. אבא שלי נהנה לעשות לי רגשות אשמה ולצחוק עליי כשאני מתרגזת. באמת כואב לי הלב שההורים שלי נוהגים על רכב אחד בזמן שהרכב שלי עומד 9 שעות בחניה... אבל מצד שני - למה לי לשלם כל חודש כל כך הרבה עם הרכב הוא לא באמת יהיה שלי..?? ואני לא רוצה לחשוב מה יהיה אם אבא שלי יבקש את הרכב בשביל העובד שלו כמו שהוא אמר לאחותי "אני מפרנס את כולם - אם לא תתני לי את הרכב שלך בשביל העבודה לא תהיה פרנסה למשפחה" אני מכירה את עצמי, אם יקרה משהו לרכב שלי על ידי מישהו בגלל חוסר זהירות (ואחרי הכל למה שמישהו יהיה זהיר ברכב לא שלו) אני אתפוצץ מעצבים. מעבר לזה הרכב של אמא שלי היה יפהפה וכמו חדש. עכשיו הוא דפוק מכל הכיוונים כי אבא שלי נסע עליו בחוסר זהירות ואפילו לא זוכר איך קרו לו כל ה"תקריות" שדלת אחת נכנסה וליד הדלת השניה יש שריטות עמוקות... במקום להנות מהרכישה אני רק מתעצבנת. מה עושים?

שירי שלום, בדברייך את מתייחסת הררבה לרכב, מי ינהג עליו כמה יהיה זהיר, למה שישתמשו במשהו שהוא שלך ומעל הכל הזכות שלך לראות ברכב כמות שהוא - שלך, כלומר לתת כשתרצי ולסרב כשלא תרצי בלי רגשות אשמה. נשמע לי שהרכב מייצג במשפחה שלך הרבה מעבר לעוד אמצעי תחבורה. הוא מייצג כח, שליטה, בקיצור עצמאות. משהו במשפחה נחווה כלא נותן עצמאות ונפרדות הכל של כולם. מה שאני אומר הוא שהרכב הוא רק סימפטום למה שקורה במשפחה, ונשמע לי שאת רוצה לשנות את זה אבל מתקשה. הבחירה היא בידיים שלך, היא לא פשוטה, ואת צריכה ללמוד לזהות מה את רוצה, ועל מה את מוכנה לוותר ועל מה לא. אם תרגישי שאת מתקשה לעשות את זה לבד, וזה אכן קשה, אני מציע שתפני לטיפול להיעזר בנקודה זו. אין בדברי כדי לומר שהנושא עצמו של הרכב לא מעצבן, להיפך. אני טוען שהוא מאוד מעצבן, בחלקו משום שהוא טומן בתוכו מתחים משפחתיים רבים, בהצלחה, דרור

יש לי תופעה שכבר נמשכת זמן רב. אני יכול לשבת בבית קפה או עם אנשים ופתאום לקבל תחושת ללחץ, שזו מן תחושת מועקה שמוציאה לי את החשק לעשות משהו או להשאר עם חברים. רק ללכת הביתה ולנוח. זה די משתק וזה גם גורם לי לנפנף את בנות המין השני בטענה שאולי זה נגרם בגללן. זה לא. אני יודע שלא. ובכל זאת, הלחץ הפנימי הזה תוקף אותי ולא עובר עד שאני מתרגל כמה הרפיות, וגם זה לוקח זמן. עליי לציין שאיש לא רואה את זה והכל נשאר בפנים. רק התחושה לוחצת לי לקום וללכת. זה קורה לי גם סתם בבית או בעבודה. יש לי כמה שאלות: 1) האם זה דבר שניתן לרפא באמצעות טיפול פסיכולוגי (ללא תרופות)? 2) האם EMDR יכול לעזור במקרה הזה? (יש לי חבר שעבר טיפול כזה והוא יצא מוקסם).חשבתי שאולי גם במקרים של לחץ כזה שאולי לא נובע מטראומה, זה יכול לעזור. תודה

אסף שלום, נשמע לי שאתה סובל מסימפטומים של התקפי חרדה, כאשר כרגע לא ברור מה הגורם להם. לשאלתך טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור. אני לא מטפל בשיטת EMDR ולכן המלצתי היא שתתיעץ עם מטפל העוסק בשיטה זו שיוכל לענות לך האם השיטה עוזרת גם במקרים אלו. על פניו אני לא רואה מניעה לכך. מעבר לשיטה התנהגותית של הרפיות כפי שאתה מתרגל, ישנה את השיטה הפסיכודינמית הרואה בחוויה שלך סימפטום המייצג משהו עמוק יותר. אל המשהו העמוק הזה מנסה הטיפול להגיע ואז גם הסימפטום מאבד מערכו ונעלם. בהצלחה במה שתבחר, דרור

שלום, אני בת 24, בעלת בעיות חברתיות (יצירת קשרים ושמירתם וביישנות)מגיל צעיר מאוד. חשוב לציין שפרט לקטע החברתי "הכל נורמאלי" צבא, עבודה, אוניברסיטה. הייתי בטיפול (שיחות אצל פסיכולוגית קלינית) במשך שנה ואח"כ טיפול אצל מטפלת אחרת לתקופה קצרה מאוד, אולם לא נמצאה בעיה ספיציפית והחפירה בעבר לא הניבה שום תוצאות. למעשה יש לי תחושה שאני צריכה הדרכה או טיפים שיקלו עליי במפגשים חברתיים. חשוב לציין כי לא מדובר כלל וכלל בדיכאון. אשמח לשמוע אילו שיטות טיפול יתאימו למקרה כזה, רצוי כמובן בכמה שפחות מפגשים. תודה מראש!

מיקה שלום, ישנן שיטות טיפול כגון טיפול קוגנטיבי התנהגותי. קיימת גם אפשרות ה - Coaching אבל מהמעט שכתבת אני סבור שהן לא הטיפול המומלץ עבורך. את מתארת קושי ביצירת קשרים ובשמירתם. ונראה כי יש בך חלק המתקשה להכנס לקשרים קרובים. הסיבה לכך לא ברורה אבל נראה שאת מנסה לשחזר משהו מזה בעצם הבקשה להכנס למספר פגישות קצר, דבר שלא יעמת אותך עם הקושי לשמר קשרים, וליצור אותם. לדתי טיפול פסיכודינמי הוא הטיפול המועדף מהמעט ששמעתי. שכן טיפול שכזה, שלא כמו הדעה הרווחת אינו עוסק רק בעבר. אלא עוסק הרבה פעמים בכאן ועכשיו, בקשר. שם כך נראה לי הקושי שלך, וטיפול שכזה יוכל להתמודד עם הקושי שלך בזמן אמת. זו המלצתי לך, דרור

שלום, הילד שלי בן 6 ושלושה חודשים ילד חכם,מקובל בחברה,חסר עצמאות מעט,ומעט רגיש. בשנה שעברה הופיע הפרעה בדיבור שהלכה וחזרה,טופלתי ע"י קלינאית תקשורת במכון להתפתחות הילד בביה"ח סורוקה דרך "כללית מושלם" באופן פרטני (מספר טיפולים)ואף בטיפול קבוצתי לקראת העליה לכתה א'. את כל הטיפולים הילד עבר בהצלחה ולא סומנה בעיה שמצריכה טיפול ממושך ונאמר כי הגימגום יכול לעבור או להישאר וכי הילד מתגבר על הבעיה ולא מראה סימני מצוקה ומשתלב היטב בחברה. התייעצתי עם הפסיכולוגית של הגן ונאמר לי על-ידה כי הילד לא מופיע כלל ברישומיה וכי הוא מסתדר יפה בחברה ואינו מייחס לבעיה ה גימגום חשיבות. לדבריה הוא אינו מסתגר ,או שותק בעקבות הבעיה,אלא מפגין נוכחות. לא נראה לי כי הילד מפוחד מדבר כלשהו בגן,שהרי אם כך לא היה מתבלט בגן. לדבריה הגימגום כנראה נובע מחשיבה מהירה ואי יכולת להוציא בדיבור מהיר. על כן לא קיבלתי ממש מענה לגימגום שהולך ומחמיר מיום ליום עד למצב של וויתור בדיבור ובנוסף ההחמרה באה לידי ביטוי בתנועות הפנים. המצב הנ"ל מתסכל אותנו כהורים עד מאוד,נורא קשה לי לראות זאת ואני חוששת לפני העליה לכתה א'. נא ייעצו לי לאן עליי לפנות האם יש מכונים פרטיים דרך "כללית מושלם"? או בצורה פרטית באזור מגוריי(ב"ש). תודה.

אתי שלום, הדבר שהכי בלט מדברייך היא המצוקה שאת חשה לקרת כניסתו לכיתה א'. המצוקה בהחלט מובנת שכן אין הורה שלא רוצה שהילד שלו ישתלב לימודית וחברתית באופן טוב כבר מההתחלה. ובכל זאת עלה מדברייך שכל הגורמים מסביב אינם מודאגים. אינם רואים בעיה חמורה בבנך. ייתכן ומשהו מהלחץ שאת חשה משותף לך ולילד וקשור להחמרה במצב שלו. אם כך הדבר עצתי היא לפנות גם לפסיכולוגית התפתחותית או פסיכולוגית קלינית של הילד. באשר לבקשתך לגורם ממוקד, אני מקווה שהמייל שהשארת מעודכן כך שמשתתפי הפורום יוכלו לשלוח לך המלצות אם יש להם, בכל מקרה שיהיה בהצלחה בהמשך, דרור

אמרו לי שפה אני אוכל לספר על הרגשות שלי, ובהתאם להם יגידו לי אם אני זקוקה לעזרה מקצועית באמת. עם מי אני יכולה לדבר? והאם יש אפשרות לדיבור באופן פרטי עם אותו אדם?

שלום אוליב וברוכה הבאה לפורום, באמת את יכולה לספר פה על רגשותייך,הן בשביל שיתוף והקלה,והן בשביל קבלת תשובה מקצועית מהפסיכולוגים. את יכולה להתכתב עם כל המשתתפים או לחלופין להחליט להתכתב רק עם הפסיכולוגים,או ליצור שילוב של שניהם - כשתשתפי הן את המשתתפים והן את הפסיכולוגים. בהצלחה, משתנה

איך אני יכולה לדבר רק עם הפסיכולוגים?

ערב טוב, דרור! נניח שבן אדם סובל מדימוי עצמי נמוך, וזה מונע ממנו לחיות חיים תקינים. ונניח שיש דבר שהוא מאוד זקוק לו, אך בגלל הבעיה הנ"ל הוא אינו מסוגל להשיגו. ונניח שאותו חוסר גורם למועקה יומיומית שגורמת לו למאוס בחייו. ונניח שהוא נמצא בטיפול פסיכודינמי, אבל ידוע שהטיפול בבעיה ימשך מס' שנים. ונניח שהוא גם נוטל תרופות נגד דיכאון, אך הן אינן מעלימות את הכאב שבה בעקבות החסך. מה יעשה אותו אדם בינתיים? מה יעשה בקשר לייאוש ולעובדה שטיפול של כמה שנים יכול בסופו של דבר לא להצליח? חג פורים שמח יוני

יוני שלום, אכן, אתה מתאר מצב לא פשוט. אבל מבלי לדעת מהו בדיוק הדבר שחסר לך נשמע לי שיש משהו מעט קיצוני בדרך שבו אתה חווה את הטיפול. טיפול, לרוב אינו שלב שלאחריו תוכל להשיג את מה שאתה רוצה, וכל עוד אתה בטיפול אתה בהמתנה. אלא הוא מקום שבו אתה מחפש בתוך עצמך מנסה לפתור דברים בתוך עצמך ובמקביל מגלה גם דברים מחוץ לחדר הטיפול שלעיתים נראים לא קשורים אבל לרוב ניתן לראות בהם תהליכים מקבילים. כלומר מה שקורה בתוך החדר חשוב אבל אין פירושו של דבר שאתה לא יכול לפעול להשגת הדבר החשוב לך מחוץ לחדר. אני יודע שזו לא תשובה מלאה, אבל כמו שאמרתי המצב שאתה מתאר לא פשוט, דורש סבלנות, אבל בהחלט לא אומר לשים את החיים בהמתנה עד שהטיפול יסתיים , בהצלחה, דרור

תודה רבה על תשובתך המפורטת, דרור. במקרה זה אין ברירה לשים את החיים בהמתנה, לפחות בנושא זה, משום שהערך העצמי משמש כאן מעין חסימה. אין שום אפשרות להתקדם הלאה. בינתיים אין. לאחר תקופה של שנה בטיפול המצב נראה אפילו מתסכל יותר, מאחר ואני מודע לדברים. אתה מכיר מקרים דומים, בהם אי אפשר לזוז ומשהו נשאר שם תקוע? שעד שמשהו ישתנה בתפיסה שלי את עצמי זה לא יקרה? ולא פשוט עבורי לשנות את כל מה שאני מאמין בו, את כל מה שלימדו אותי. הבעיה שלי משאירה אותי חסר אונים, ואני לא יודע כמה עוד אוכל לסחוב... תודה, יוני

שלום, יש לי בת נפלאה חייכנית שמחה ומקרינה אושר וחם, הבעיה שלפעמים זה עובר גבול ואני ואישתי עדיין לא הצלחנו לנקוט עמדה בנושא ואנו בדילמה האם להתערב או לא ואם כן, כיצד להתערב על מנת שלא נפגע בה. דוגמא להתנהגות, נניח שאנו פוגשים אבא של אחת החברות שלה, היא קופצת עליו בשמחה נמרחת על כולו מחבקת אותו חזק ברגלים ואישתי אף אומרת שיש בזה אלמנטים מיניים לא מכוונים כמובן, החשש שלי הוא שאני אף פעם לא יודע מי בצד השני, על הבת שלי אני יכול לסמוך אבל מה יקרה אם מי שהיא נמרחת עליו אולי מוחו מעוות, אתה אף פעם לא יודע מה מתחולל בראש של אדם אחר. הנמרחות שלה קוראת גם עם בני דודים בני 13 ו 14 ומזה אני ממש חושש. האם את ממליצה לשים מעצור לנמרחות הזאת שלה, איך נוכל לגרום לה להיות מאופקת יותר. תודה מראש

דניאל שלום, ייתכן ופנית לאחת ממנהלות הפורום האחרות ואם תרצה לפנות אליהן לאחר התשובה שלי אתה יותר ממוזמן לעשות זאת. התנהגות מינית בגיל של הבת שלך אינה חריגה באופן כללי. זה הגיל בו ילדים מתחילים לעסוק במיניות, משחק רופא וחולה המפורסם למשל. לא ציינת האם היא מתנהגת כך גם מול ילדים אחרים ומולך. וזה מידע חשוב. אבל ככלל אני לא רואה בכך בעיה מיוחדת. אם אתם מרגישים שמדובר בהתנהגות חרגיה במיוחד, חוצה גבולות המביכה ואינה נעימה לכם ולאחרים ניתן לדבר איתה ולנסות להסביר לה כיצד היא יכולה לבטא את התלהבותה בדרכים אחרות. במקביל ניתן במקרה כזה לפנות להתייעצות אצל פסיכולוגית קלינית לילדים. בכל מקרה שיהיה בהצלחה, דרור

מולי לא וגם לא מול ילדים בגילה.

שאני וחן יכולות להיות 'באותה סירה'מבחינת השקפתיינו על החיים,כי גם אני מרגישה ושאלתי את עצמי היום - האם שווה בכלל לחיות עם חיים כמו שלי? חיים שאומללים,כי למרות שאני יודעת מה אני צריכה לעשות כדי לשפרם ושרק אני אצליח בכך, איני עושה זאת,ואיני מבינה למה אני 'נתקעת' באותו מצב,אפילו שאני קולטת(רוב הזמן) את חומרתו? ושלא יובן לא נכון,אין בדבריי רמיזה למעשה כלשהוא,אלא רק למחשבות מייאשות.

משתנה שלום, הרבה פעמים בחיים אנחנו כאילו נתקעים שוב ושוב באותו מקום למרות שאנחנו מבינים שזה לא טוב לנו. משהו בנו מחזיר אותנו לאותה התנהגות. יש שיאמרו שזו ההתנהגות המוכרת לנו ולטוב או לרע אנחנו מעדיפים את המוכר. מחשבה נוספת היא שאנחנו מנסים לפתור, לתקן דווא במקומות הכי קשים לנו. אנחנו מתקשים להשתחר מהם. הבעיה היא שאנחנו משחזרים לא רק את המצב שוב ושוב אלא גם את הקושי לפתור אותו. כאשר הופכים מודעים לזה יש בזה משהו מייאש אומנם אך גם נותן תקווה. תקווה הנעוצה בהבנה הזו. ועוד הערה לסיום, יש משהו "מדבק" בקשיים של אחרים. יש בנו נטייה להזדהות עם קשיים של אחרים. זו נטייה מבורכת וקריטית להיותנו בני אדם. אבל חשוב גם להבין שמה שנראה דומה אינו בהכרח זהה. ואז חשוב לשמור מרחק מסויים. מרחק המאפשר אמפטיה לאחר אבל בלי להישאב לכאב נוסף על הכאב העצמי שלנו. דרור

דרור תודה על תשובתך, לא הבנתי למה כתבת שאם מודעים למצב הקשה והמייאש ולקושי לפתור אותו,למה זה נותן תיקווה?הרי אני רואה בכך רק ייאוש,ואם יש תיקווה כלשהיא,היא נגוזה תוך זמן קצר ביותר,כשעוד ראיון 'מתפקשש' וכו'. היום קלטתי(זמן קצר לפני שכתבת לי זאת) ששוב קרה לי מה שפחדתי שיקרה לי מהגלישה בפורום,ניסיתי לעודד 'חברה וירטואלית',ותוך כדי כך 'נשאבתי' לייאוש שלה (ואני מאשימה רק את עצמי בכך),וזו בדיוק הסיבה שבעבר הלא רחוק התנתקתי מהפורום למספר חודשים(כחצי שנה),כי באותו זמן חוויתי כל ייאוש של מישהו אחר אישית,והעמקתי את הדכאון שהיה לי-תוך כדי כך; ומאז ששבתי לפורום עד היום,חשבתי שאני 'חסינה' מפני כך,ושלא אזדהה שוב עם תחושות הדכדוך של המשתתפים,ובאמת זה לא קרה עד היום,והיום ראיתי שזה השפיע עליי מאוד,לכן אולי בהמשך,איישם את החלטתי מלפני מספר חודשים - שאמשיך לגלוש ולהשתתף,אך -למרות רצוני לעזור ולעודד-לא אעשה זאת,כי אני יודעת(מניסיון)שקשה לי להבדיל בין 'הגבול העדין' של סימפטיה ואמפטיה,ואני נוטה יותר לכיוון סימפטיה.

וגם אני מרגישה שלאף אחד לא אכפת מה שכן נמאס לי לדבר לקיר. נמאס לי להיות לבד בעולם החרא הזה.לא נשאר אדם אחד שלא שונא אותי. כולם שונאים אותי. לא מבינים אותי.לאף אחד לא אכפת . אני לא מצליחה לצאת מהמערבולת ממעגל הסבל הזה . לכל אחד בעולם יש מי שיעזור לו ולי אין אני לבד ושונאים אותי .כולם שונאים .כולם מתרחקים. ואני חסרת תקווה שיהיה טוב מתישהו כי לא יהיה. אני לא מוצאת סיבות להמשיך ,לא מוצאת טעם בכלום. בא לי למות.

חן היקרה שלום, אף-אחד לא שונא אותך,יכול להיות שזאת רק הרגשתך בלבד,כי הרי בעצמך סיפרת כמה חבר שלך אוהב אותך,וגם -כולם כאן אוהבים אותך ודואגים לך ואת יקרה לכולנו. תזכרי שתקופות קשות באות ועוברות,כמו גלים. מאחלת לך שתתחזקי מהר, משתנה

מהבוקר אני מסתגרת לי בחדר הברזתי מהעבודה היום.לא עושה עם עצמי כלום מסתכלת בקירות(אולי גם אתחיל באיזשהו שלב לדבר אליהם.כי זה עדיף מלדבר לבני אדם אטומים שלא יכולים להבין ולא רוצים להבין) ומעשנת ומעשנת איך זה שאני לא מתה .חבל שכך. ומי שאומר שאוהב אותי גם הוא בוודאי כבר יחזור בו כי אין מה לאהוב.

בא לי למות

הייתי אמורה לצאת היום למסיבה עם חברים בעבודה ואני לא במצב שאני יכולה לצאת מהבית אני מרגישה סחוטה כמו איזה סמרטוט,אני לא יכולה יותר באמת שלא יכולה. חברות שלי שיכנעו אותי לצאת היום וזה עשה לי עוד יותר רע כי אין לי חשק לעשות כלום . אף אחד לא שומע אותי

הנני נוטל רסיטל 20 מג כחצי שעה לפני השינה. שאלתי היא לכול מי שמשתמש או יודע! האם יש חשיבות לשעת נטילת גלוללת הפלא הזו? האם עדיף בבוקר או צהריים....?

לי אמרו לקחת בבוקר :-/

על כל אחד הכדורים האלה משפיעים באופן שונה. אם נטילת הכדור בערב מקשה עלייך להירדם, קח בבוקר. אם הם מרדימים אותך קח בערב. אם אתה לא מרגיש שזה משפיע על עירנותך, אז זה ממש לא משנה. כך אמר לי בזמנו הפסיכיאטר. לקחתי רסיטל לפני השינה.

היי משתנה קצת לא בקרתי בפורום בשבועות האחרונים או קראתי קצת ברפרוף בהשפעת הכדורים קצת נהייתי אפאטי ולא ממש התעניינתי באף אחד עכשיו הפסקתי הכאב חזר וחזרתי לבקר כאן...........אז...מה שלומך?

הצטערתי לשמוע שאתה מרגיש לא כ"כ טוב,ומקווה שתקופה זו תעבור מהר ושתתחזק. בקשר אליי זה 'סיפור ארוך' מאוד.... ומייאש...,ואין לי כוח וזמן עכשיו לכתוב על כל מה שעובר עליי,אך תודה על ההתעניינות; אולי בהמשך אשתף יותר.

היי מקווה שתרגיש טוב יותר...בהצלחה.....

שוב אני, שוב באותו המקום,באותה ההרגשה שהכל חוזר על עצמו... מרגישה בתוך מערבולת שסוחבת אותי ולי אין שליטה על מה שקורה...רק הגררות פאסיבית וחוסר יכולת לראות איך דברים יכולים להיות אחרת. העצב הזה שבה מבפנים כאילו קבע לעצמו מקום של קבע אצלי ורק ממשיך להיאחז ולגדול ולתפוס עוד ועוד מקום.. והבדידות שמציפה שוב ושוב ואין את מי לשתף או להישען עליו..ההרגשה שאני לבד מול כל העולם שמאיים מבחוץ, והרצון להתכווץ או להתפוגג , להיעלם ולא להרגיש כלום... תודה שלפחות אתם מקשיבים...

ד' יקרה, הכאב שלך מצליח להגיע ברור ונוקב דרך המילים שלך. לא ציינת אם את נמצאת בטיפול או לא, וליתר ביטחון אזכיר לך שפסיכולוג יכול לסייע הן מול תחושת הבדידות והן בהבנת הקשיים שלך ובניסיונות למתן את עוצמתם. אני שמחה שאת מוצאת סוג של נחמה בנוכחות שלנו כאן, אבל מודעת גם למוגבלות הערוץ. מגיע לך עזרה בשר ודם. מקווה שהשבוע יכאב פחות. שולחת לך כוח ועידוד להמשיך ולצלוח את הימים הבאים. חיבוק ליאת

שעובדים עם "מכבי" תודה

ספיר, מקווה שתקבלי המלצות למייל. בהצלחה ליאת

שימי לב שדרך "מכבי" זה רק 30 פגישות מסובסדות (לכל החיים) ואח"כ המחיר קופץ ל-350 ש"ח לכל פגישה.

אני מניחה שזה ככה פלוס מינוס בכל קופות החולים. לא? נשמע לי עדיף מלשלם מההתחלה 350 שקל. חבל שטיפול זה עסק יקר כל כך. רק המבוססים היטב צריכים לטפל בנפשם?

שלום, עברתי התעללות קשה בילדות באופן חד פעמי. שמרתי את הסוד לאורך שנים רבות, ולא נתתי לו לעלות. אבל ידעתי שהוא קיים ובמצבים מסוימים זכרתי אבל לא באופן מכאיב. האירוע מנע ממני קשר זוגי. עכשיו ואחרי שהעליתי אותו באופן חלקי בטיפול (סוג של כותרות ולא יותר, כי איני מצליחה לדבר עליו באופן גלוי עם אחרים אפילו עם הפסיכולוגית החביבה שלי), עכשיו הוא עולה עם יותר כוח, הזיכרונות מציפים אותי, הנושא מעסיק אותי, ויש לי כל מיני שאלות. אבל אני נשארת עם זה עוד פעם לבד, וזה מקשה עלי בחיי היומיום. אז שאלתי, למה בכלל צריך להעלות הכל בטיפול? מה הבעיה בלשמור דברים? (אני לא פניתי לטיפול בגלל האירוע אלא בגלל סיבה אחרת, אבל הוא פתאום עלה. ממש כך, בפתאומיות)

קורה הרבה פעמים בטיפול שזכרונות מודחקים עולים לתודעה ומפריעים. גם אם הזכרונות לא קשורים ישירות לנושא הטיפול. זכרונות קשים ומעיקים עלולים לפעמים להפריע למהלך החיים התקין ודיבור עליהם במסגרת טיפולית יכול להיות משחרר וגורם להקלה. לכן נראה לי שכדאי שתמשיכי להעלות את הנושא ולא להדחיק אותו.

נעמה יקרה, אני מבקשת להפנות אותך לאתר מצויין, הנותן מענה מפורט ומהימן על שאלותייך, ועל עוד שאלות רבות סביב נושאים של פגיעה מינית - http://www.macom.org.il/ אם אחרי שתקראי בו יישארו שאלות, אשמח לענות. בברכה ליאת

ליאת אני כל כך מפחד......שאני אשאר לבד...אני אפילו יודע שאני אשאר לבד...בגלל הפחד הגדול שלי רוב חיי מלהיות לבד...זה המקום שבו רציתי לפגוע כשהלכתי לזונה (היה ברור לי גם לפני שאני יעשה את זה ימות ולא יעשה את זה שוב) ועכשיו אני יודע שהכל אבוד שאשאר לבד....אין לי כח רצון רוב היום משעמם לי ...לא נגשתי להרבה מבחנים ואני כמעט במצב של לעוף מהאונ ללא תואר ...שום דבר כבר לא חשוב.......אני לא יכול לחיות בלי להרגיש והייתי רוצה לחוש תקווה אבל זה נגמר..... בלי קשר אתמול הייתי בבר תל אביבי כהרגלי ובחורה יפיפיה שאני מכיר משם קשר של שלום שלום חיבקה אותי היא תמיד מחבקת אותי שהיא רואה אותי שואלת לשלומי ונשיקה על הלחי זה קורה לעיתים (סהכ אני בליין רציני (:בעיר הגדולה בליין בודד) ואני לא מרגיש כלום אני רוצה חיבוק אמיתי שיהיה שם בשבילי תמיד חיבוק של חלוקה ושל אמת פנימית ולא חיבוק של שלום שלום אלא חיבוק אוהב אמיתי וכן.........לחיות בלי זה CEST MOURIER (הביטוי האחרון זה מוות בצרפתית) להתראות...

MR BLUE יקר, קצת קשה למצוא את המילים הנכונות מול התעקשות כזו על ייאוש ותחושה שהכל אבוד. אתה עצמך מתאר, פעם אחר פעם, איך העולם שולח אליך זרועות של רצון טוב, אך מעדיף לראות בזה זיוף שאינו נחשב. אני מזמינה אותך לקרוא את תגובתי ל'משתנה', בה דובר על הכורח לצאת מעמדה של ציפייה, ולגייס עשייה לטובת עצמנו. אני יודעת שבמצבים של דיכאון וייאוש, זה נראה קשה עד בלתי אפשרי, ובכל זאת - אין לנו ברירה. נסה בכל הכוח להיאחז בטוב, ולהילחם על החיים לילה טוב ושבוע קל ליאת

אוי, אורנה, למה את לא כאן היום? :-(

אורנה תגיע ביום שלישי. אם תרצי - תוכלי להיעזר בינתיים בי או בדרור שיענה מחר ומחרתיים. נסי להחזיק מעמד :-) ליאת

למה החיוך?

שירה, אנא צרפי כתובת מייל פעילה, אליה אפשר יהיה לשלוח את ההמלצות. שבוע טוב ליאת

שלום ד"ר, אני בת 23 ומעוניינת להתחיל בטיפול פסיכולוגי. אין לי דרך לקבל המלצה ואני אאלץ לבחור רנדומלית מטפל/ת דרך הספר של קופת החולים. הסינון הראשוני שלי נוגע למין המטפל - גבר או אשה? אני מניחה כי לכל החלטה יהיה יתרון וחסרון משלה, אך האם יש קווים מנחים שיוכלו לעזור לי בהחלטה של בחירת המטפל/ת הראשונ/ה? תודה!

ערב-טוב ספיר, אומנם ביקשת את תגובהתה של ליאת,אך עד שהיא תענה אכתוב לך מה אני חושבת, מניסיוני עד כה בטיפולים; לדעתי משנה סוג הטיפול (התנהגותי-קוגנטיבי או דינאמי), ומשנה הבעיה שהביאה אותך לטיפול,כדי לדעת אם עדיף לך לקבל טיפול אצל מטפל או מטפלת; אולי אני טועה,אך בחורה,למשל,שעברה התעללות מינית(ושוב אדגיש שזו דוגמא בלבד,שבטח לא קשורה אלייך),לדעתי יהיה לה יותר קל שאישה תטפל בה,וכמו-כן בחור ביישן לדתי יעדיף להיפתח יותר בפני מטפל גבר, וכו' - אך זו דעתי האישית בלבד. שמעתי על כך שלפעמים יש תהליך ההעברה על המטפל,ואז עדיף שהמטפל יהיה בן מינו של ההורה אן בן-משפחה שאיתו יש בעיות,ולי אישית קרה ש'השלכתי רגשות' של כעס כלפי בן-משפחה מסויים (לא הורים) על המטפל,ורק מאוחר יותר קלטתי זאת ושיתפתי גם את המטפל שלי בכך; אך עקב סיבות אחרות לא המשכתי טיפול זה. אך כמובן שתשובה מקצועית רק ליאת תוכל לתת לך. (ואם את תעברי טיפול בקופ"ח,אז כמעט בטוח שתהיי אצל המטפלת,כי לפי מה שנראה לי שהרוב שם הוא של נשים).

שלום שלום, תודה על התגובה :) אין "טריגר" מסויים שבגללו אני רוצה להתחיל טיפול. עברתי ילדות בבית אלים וכעוס, יש לי כעסים לגבי שני ההורים. בעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי אצל אשה, אך לדעתי הוא לא היה אפקטיבי בגלל שהוא היה דומה לצריכת סמים, רק רציתי לפרוק ולהרגע באופן מיידי, בלי ללמוד ולהבין. היום אני מוכנה לנתח, להקשיב ולנסות להתקדם הלאה.

שלום ליאת, קראתי את תשובתך לאור לגבי סוגי הדיכאון, ולא כל כך ברור לי. האם אפשר לדעת/ לשער האם הדיכאון הוא ביולוגי או נפשי לפי "המהלך והכיוון", או לפי קריטריונים אחרים ? למשל, אם מדובר בדיכאון בעוצמה בינונית, שנמשך זמן רב האם אפשר להסיק שהוא ביולוגי, ולכן טיפול תרופתי עדיף ? האם פסיכולוגים/פסיכיאטרים יודעים (אולי מניחים?) אם המקור לדיכאון הוא ביולוגי? מה ההבדל בין דיכאון ביולוגי לנפשי? (חוץ מהטיפול בו) מצטערת על כמות השאלות, זה פשוט מאוד מעניין אותי. תודה.

שלום תמר, אחדד שוב: דיכאון הוא תמיד נפשי. זוהי לעולם חוויה פסיכולוגית, שיש בה גם מרכיבים או תסמינים פיזיולוגיים (למשל קשיי שינה או שינויים בתיאבון) ואחרים. ההשערות הן לגבי האטיולוגיה, דהיינו על הגורמים הסיבתיים העומדים מאחורי הדיכאון. לא תמיד אפשר לבודד גורמים חד משמעיים. בהחלט יתכן שגורמי דחק שונים ישפיעו על אדם אחד ועל אחר לא. לפעמים ההבדל נעוץ באיזו 'מוכנות' או פוטנציאל ביולוגי/גנטי ולפעמים לא. כך או כך, הטיפול התרופתי (המגוון כשלעצמו) הוא חלק מהפתרונות היעילים הקיימים כיום, והוא יכול לסייע בכל סוגי הדיכאון. אולי התמונה תתבהר קצת יותר מקריאה בנושא- http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%95%D7%9F בברכה ליאת

ליאת, תמיד יש לך כל כך הרבה עבודה... אני זועקת היום. את שומעת? ומה שלומך? חג שמח! נורית

אני בסדר, יקירה. מה קרה? ספרי מה מכאיב כל כך.

ליאת, יופי שאת בסדר. אני צריכה אותך בסדר היום... התיבה נפתחה קצת. אמרתי כל מיני דברים. ובשיקוף שלה היא השתמשה במילים מאוד מכאיבות. ואז ברחה לי. ונשארתי לבד. בדיוק אחרי שהיא אמרה שאני מרגישה לבד כל החיים. בלי בסיס. בלי תמיכה. כאב לי. לא רציתי לשמוע אותה אומרת את זה. ואז היא נעלמה. היא פיזרה לי מחמאות. ואיכשהו היום אני לא רוצה אותן יותר. לא רוצה יותר להיות המבוגר האחראי. קרו כל מיני דברים. ויש לי הרבה דברים לעכל. ויש לי השלמה לעשות, להשלים עם אותם הדברים שאין ביכולתי לשנות. היום נורא עצוב לי. וכואב. נורית

היי -האם ה- SETTING צריך להיקבע על ידי הפסיכולוג או שאפשר לשנות את זה לפי נוחיות המטופל? כי אני לפעמים נכנסת לחדר וממש נרתעת מהחדר, מהכסא, ... מהכל שם? - מה -SETTING כולל? - למה אתם עדיין משתמשים במושג "ספת הפסיכולוג"? האם יש עדיין פסיכולוגים שמשתמשים בספה? ומה עדיף? -האם המעבר מטיפול פסיכולוגי בשיטה הדינמית לטיפול באומנות הוא מעבר קשה? אני פשוט חושבת על מעבר כזה בלי שום הפסקה? או שכדאי לעשות חפיפה/הפסקה כל שהיא? תודה

כמטופלת, אני חושבת ש... אפשר וצריך לדבר על זה... (תשובה צפויה, הא?). לדבר על הרתיעה מהחדר, מהכסא, על מה שמפריע, על מה שבלתי נסבל במסגרת שנקבעה, וגם לדבר על הרצון להחליף את סוג הטיפול, ואפילו על מה שמתעורר בך בשימוש במונח "ספה" בהקשר הטיפולי... להשתמש בזה כחומר לעבודה המשותפת. בטיפול יש כללים מוגדרים יותר ולפעמים ברורים לנו פחות (בשלב ראשוני) ומדובר ב... גבולות. נראה לי שישנם גבולות שנוטים להיות ברורים יותר שמוצגים כבר בהתחלה ע"י המטפל/ת כדוגמת נושא התשלום, למשל, או מסגרת הזמנים, קירות החדר בעצם קיומם שם, מקום הישיבה, טקסים מטקסים שונים ועוד ועוד... אני מניחה שבמהלך הטיפול אנחנו בודקים במודע או שלא במודע את הגבולות. כמו בכל קשר. בכל מקרה, לדעתי, אפשר להעיז ולנסות לבדוק האם ניתן לבצע שינויים חד פעמיים או קבועים הנוגעים למערך הטיפול, או לגלות שאינם בני שינוי. אולי מדובר בגבולות קשוחים יותר ואולי גמישים. תלוי במטפל, תלוי במטופל, ואף בעיתוי ובמצב הנקודתי. מטופלים משתנים עם הזמן, מצבים משתנים, ומה שהיה תקף פעם, אולי היום כבר לא... בין כה ובין כה חשוב להעלות את הנושא. ישנם גבולות שאנחנו מגלים רק כאשר אנחנו מגיעים לסיטואציה שבודקת אותם. ואולי, אולי זהו טבעם זה גבולות. מסגרת טיפולית קבועה ויציבה מייצרת תחושת בטחון. ולכן, כל שינוי במסגרת הזו נקבע במחשבה עמוקה. יש מטפלים שמשתמשים בספה כזו ששוכבים עליה. לפחות האנליטיקאים שביניהם. מקווה שזה בסדר שקצת רשמתי, אם טעיתי יש מי שיתקן. אשת האדמה

שיר יקרה, אנסה לענות ולהוסיף מעט על דבריה הנכונים מאד של אשת האדמה. SETTING הוא עניין רחב למדי, והוא מתייחס לכל מערך הגורמים המהווים 'תפאורה' ממשית או וירטואלית לתהליך הטיפול. כשמדובר במרכיבים טכניים, כמו אופי החדר, הריהוט שבו והעיצוב הכולל שלו, יכולתו של המטופל להתערב מוגבלת. אני אוהבת לחשוב על הקליניקה (ואולי זה לא פוליטיקלי קורקט לומר זאת), *לפני הכל* כעל המקום הבטוח של הפסיכולוג! כמי שיושב שעות ארוכות בחדר, נחשף לתכנים קשים שעה אחר שעה, יום אחר יום, עליו לחוש נינוח ובטוח בסביבתו, כדי שיוכל להיות הכי טוב שאפשר עבור המטופל שלו. בהדרגה, חדרי טיפול סופגים לתוכם נקודות חן, פצעים, ריחות וטעמים שמטביעים בהם גם המטופלים (תמונה, ציור, יצירת פלסטלינה, מתנה קטנה על השידה, כתם בוץ על השטיח, ועוד). המונח 'ספת הפסיכולוג' אכן הפך שם נרדף לטיפול, גם אם בקליניקה נמצאים רק שני כיסאות. יש קליניקות שיש בהם ספה, כאשר האופן בו משתמשים בה תלוי באסכולה הטיפולית ממנה בא המטפל. אז התשובה היא כן. בהרבה מאד קליניקות יש עדיין ספה. בעניין האחרון. טיפול באמנות הוא טיפול לכל דבר, והמעבר - עם או בלי הפסקה - צריך להיעשות בהתאם לתחושתך, כאילו היית עוברת מטיפול אחד לאחר. יש אנשים שזקוקים למרווח בין טיפול לטיפול, ויש מי שיכולים לעשות זאת בלי שום בעיה, כרצף אחד. ההסתגלות לטיפול/מטפל החדש מתרחשת מאליה במהלך הפגישות הראשונות, ויש לראות בה כורח בלתי נמנע. מקווה שקיבלת תשובה, ואם נשארו אי הבנות, את מוזמנת. חג פורים שמח ליאת

באותו עיניין - האם גם חשוב שהמטפל/ת ישבו כל פעם באותו מקום,באותה ספה? {כי במספר טיפולים שונים שהייתי בהם ראיתי שהמטפלים קבעו את המקום שבו הם יושבים ואת המקום שבו אני יושבת? למה זה חשוב כ"כ - למה המטופל/ת לא יכולים לקבוע כל פעם לפי רצונם את מקום הישיבה שבו הם ישבו? אולי כך זה גם יגוון יותר את השיגרה.

תודה ליאת. אז לפי מה שאת אומרת "שהחדר הוא המקום הבטוח של הפסיכולוג", אם אני אנסה לשנות שם בשעה שלי באופי ה-SETTING האם אני פוגעת בבטחון של הפסיכולוג. אני אסביר את עצמי יותר, אני משתעממת מהר ואחרי זמן מה אני תמיד צריכה שינוי (גם בביתי), ואני גם התחלתי לפחד מהחדר הזה, וממש ברגע שאני נכנסת לשם יש לי תחושות (כאב) פיזיות. אני רואה בחדר כמקום שבו חשפתי את הפחדים שלי, את הטרואמה, את המחשבות שלי, ופשוט רוצה לשנות את המיקום, אולי לברוח? אז, האם מותר לי לבקש לשנות על מנת להרגיש יותר בטוחה? את השעה אני משנה עם כל מיני תירוצים, ביטולים...אבל לא באופן שבועי!!!

צר לי שלא הספקתי להשיב לכולכם עד עתה. אחזור מאוחר מאד בערב לראות מה שלומכם, ומן הסתם אגיב לכל פניותיכם במהלך היום, מחר. שולחת לכולכם ברכת חג שמח, ולמי שקשה לשמוח - חיוך ועידוד. אהיה כאן מתישהו מחר בבוקר, ערב נעים ליאת

ליאת, את יודעת, את חיית מסיבות יותר ממני... מה שעצוב הוא שאת בטח מבוגרת ממני בכמה שנים תעשי חיים:)

ליאת מקווה שהדברים שרשמתי כאן למעלה לא פוגעים...פתאום זה לא נשמע טוב מה שרשמתי... רק שתדעי, אני מפרגנת, צאי לבלות ותקרעי את העיר מעניין אם היית במסיבת פסיכולוגים סגורה

לליאת ולכל משתתפי/ות הפורום חג-שמח! עבורי 'ארץ נהדרת' ו'מועדון לילה' הן כמו מעיין 'גלולה זמנית' להקלת הכאב,כי הן מאפשרות קצת לצחוק,ולשכוח מה'צרות' ומהדאגות.

לגעת בנימי הכאב לעמוד ערומה אל מול העולם ואל מול עצמי ולגעת. לא לדעת. לשאול לנסות להבין. לגלות- שאין דבר שיכול לרפא. אין שיחבוש את הפצע את נימי הכאב. לסמוך- זה מסוכן. האדמה רועדת ואני נסדקת איתה.

קראתי. התרגשתי. חשבתי כמה החיים הם מסע ארוך. יש המון אנשים שחיים אותם ר?ק "בעולם החיצוני": הם ק?מים (כל בוקר), מק?ימים (עסקים, משפחה...) מק?יימים (הבטחות, יחסים)... זה הקיום שלהם. עולם מלא. לפעמים גם אני מקנאה בהם. נראה כאילו קל להם. ויש הבוחרים אחרת. הם אלה שמוסיפים לקיום הה?כרחי ההוא, גם את הנגיעה. הם נותנים לאחרים ולעצמם לגעת (גם בנימי הכאב). בדרך הם לפעמים גועים (בבכי) הם אלה שלרוב גם נוגעים (גם ב??אח?רים), הם אלה שבסוף גם מ?גיעים (לכל השאלות, לחלק מן התשובות, התובנות). אביב גפן, בשיר "יומן מסע" כותב: "המשמעות לחיות היא לשאול את השאלות ולענות" הדרך קשה. כי היא רצופה חידות. לחלקן, כאמור, אנחנו לא מוצאים פתרון. לפעמים, בדיוק כמו שכתבת, רשת, אנחנו מאפשרים לגעת, ועדיין לא לדעת.... זה כנראה הסימן, שאנחנו עוד חיים. בוחרים אם להמשיך בחיפוש הזה, או לוותר, ולחפש תשובה אחרת, מענה אח?ר. ולפעמים (זה מיועד בעיקר לך, אחותי), אנחנו מגלים שאנחנו לא כל כך לבד. שיש שם מישהו, שצריך לתת לו. והיה אם מישהו בא אל תסתובב כי זה תמיד יכול להיות זה שידליק לך את הלב יפרוק את הכאב בשלווה רואה, רשת? נגעת בי. מאוד. א?פשרת גם לי לגעת. זה המחיר, אבל זה גם השכר. ולא התחלתי אפילו לשחק במילים הנגזרות מהמילה "תחפושת" (חיפוש, חופש?) פורים שמח הדר

מתנגן לי בראש מהבוקר: ככה זה - ברי סחרוף אל תחפש רחוק תישאר קרוב כי ככה זה לאהוב את עצמך לא מול המראה תיכנס לתוך כן זה יכול להאיר אותך תסתכל לה בעיניים תינשך את השפתיים עד שזה יכאב לך קצת בתוך תוכך היא מחכה שתקפוץ לתוך המים ותפתח את העיניים עד שזה ישרוף לך קצת בתוך תוכך תדע בוא, בוא ותעזור לשפוך טיפה של אור לתוך החור החשוך הזה רק אל, אל תיסע רחוק לא אל תעזוב כי ככה זה לאהוב אותך תסתכל לה בעיניים...

רשת יקרה, מישהו אצלי בבית קיבל השבוע מתנה קרם ידיים טיפולי "לידיים עובדות". כתוב שם, על הקופסה, שזה עוזר בשיקום סדקים בעור הנגרמים מיובש, עבודה ופגעי אוויר. הקרם הזה, היה הדבר הראשון שחשבתי עליו, כשקראתי את השורות האחרונות שלך. אני אוהבת להסתכל על ידיים עובדות שנדפסו בהם פגעי האוויר והזמן, ואוהבת בה במידה להקשיב לאנשים שפגעי הזמן נתנו בהם אותות. לא תמיד מתאים לסוך את הסדקים ב"מרכיבי לחות ייחודיים וחומצה לקטית" (בחיי שזה מה שהם כתבו שם). לפעמים הם (הסדקים) מי שמבססים עבורנו הבנה, ידיעה, זהות. ובכל זאת, הלוואי שפחות יכראב. תודה על שיר כל כך נוגע, דווקא בימים של שיכרון. ותודה גם להדר על המילים הטובות שלה, שמדברות אלי תמיד. ליאת

שלום, יש לי בעיה ושמח אם תעזרי לי. אני נורא מתאפקת בטיפול, אם זה בדיבור, בבכי, בחשיפה, בהתמסרות שלי.....בכל. אבל כשאני יוצאת הכל פורץ החוצה כלפי הסובבים אותי. כלומר אני מתעצבנת על משפחתי כל השבוע, או למשל מתעצבנת בעבודה דבר שגרם לאובדן עבודתי השבוע, או על כל מיני דברים אחרים. למה זה קורה לי? למה חשוב לי להראות פנים אחרות בתוך הטיפול ולא להיות טבעית? תודה לך

ק' יקרה, אני מזמינה אותך לדפדף בפורום שלנו לאחור, אולי להקליד את מילת החיפוש 'התנגדות', ולמצוא שפע של דיונים בנושא. כשאנחנו בחדר הטיפול, אנחנו יודעים שבניגוד לכל סיטואציה אחרת, המוקד הוא אנחנו. זוהי ידיעה טורדת מנוחה ומאיימת, מולה אנחנו מגייסים את כל הזהירות וההגנות שרק אפשר. יש לקוות שעם הזמן, ככל שתצליחי לבסס אמון וביטחון בקשר, תצליחי להרשות לעצמך להיות לגמרי א?ת גם עם הפסיכולוג/ית שלך, ממש כמו שאת חופשייה לעשות זאת עם מקורבייך. בהצלחה ליאת

ליאת למה את מתחפשת השנה? (פתאום יש לי דה ז'ה וו משנה שעברה..) אני מנסה לחדש קשר עם חברה טובה. היא לא מוכנה לסלוח ומגיבה בזלזול. כנראה אני בנאדם דפוק (בטח גם את יכולה להעיד על סמך השבוע האחרון ובכלל..). את יודעת, נראה לי שהקשר איתה אולי היה הרסני.כנראה שהבחירות שלי לא להיט.. אני יודעת צריך לדבר עם הפסיכולוגית (שלא שיבצה אותי בין מטופליה).האמת היא שטרם החלטתי אם כדאי לי להמשיךלבוא אליה.מה שהיא עשתה היה מעליב...מה דעתך לאחר העדכון? בעבודה לעיתים אני טועה דבר הנובע לטעמי מחוסר ריכוז. עדיין לא פיטרו אותי... מזל שבפורים יש את המנהג לשתות עד לא ידע זו אני. שדרגתי את הכינוי

שבת שלום m (מכירים אותך לפי כתב היד, אל דאגה) מה שאת מספרת על החברה שלך ומה שסיפרת על הפסיכולוגית שלך, יכול להתלכד לאיזה שלד של הנחה, לפיה קיים פער גדול מדי בין מה שאת מרגישה לבין מה שאת אומרת או עושה. אנשים רבים אינם מודעים לפער הזה במלואו, וסבורים שהאחרים יכולים או צריכים לדעת מה *באמת* מסתתר מאחורי החזות החיצונית שלהם. מבלי להצדיק את מה שקרה עם הפסיכולוגית שלך (ואני מדגישה זאת!), כאשר את יושבת חודשים רבים בהתנגדות כה עזה, יש אפשרות שהיא הניחה ששבוע הפסקה בטיפול לא ייחווה אצלך כדבר נורא כל כך, אולי בהשוואה למטופלים אחרים. אני מדגישה שוב שזה משגה חמור, אבל זה יכול להסביר משהו על הפער הזה, שהזכרתי. באופן דומה, גם החברה הטובה שלך, כנראה נפגעה ממך, מבלי להיות מודעת לכך שתחת מעטה החספוס יש משהו נורא נורא רך וכאוב. כמה שהדבר יישמע מפחיד, ככל שתסכימי לוותר על מרחק הביטחון שלך מקרבה ואינטימיות, כך - יש לקוות - תחווי פחות תחושות של חוסר מו?ב?נו?ת ותסכול במגע שלך עם העולם הבינאישי. יופי שלא פיטרו אותך. את כנראה טובה, למרות הטעויות (אני חושבת שכך גם הפסיכולוגית שלך). פורים שמח ומבדח... ליאת

ליאת תודה על דברייך.אני מודעת היטב לפער הזה. אצלי לצערי המסיכה כל השנה לא רק בפורים...איך נפטרים מזה? את יודעת באיזו תואנה היא ביטלה את הפגישה? לאחרונה אין לי שעה קבועה, כי א נ י זו שמזיזה פגישות. בקיצור משתמע מדבריה שזו אשמתי.... השבוע הפסקה לא נחווה אצלי כמשהו נורא, אני יכולה להסתדר גם אם מתבטלת פגישה. פשוט הרגשתי שהיא מרמה אותי איכשהו. אם היא היתה שואלת אותי קודם או אומרת לי מראש ולא הייתי רואה את הרכב שלה בחניון, זה היה נתפס בעיני קצת אחרת. כך נדמה לי. איך אני יכולה לסמוך על אדם כזה? לא כפסיכולוג אלא אדם. הבעיה אצלי שאני סולחת מהר... את יודעת קצת חייכתי במשפט האחרון שלך, על הפיטורים והפסיכולוגית. כיוון שהיא אמרה באחת הפגישות שאני מפטרת אותה לעיתים... ובקשר לכינוי, אני לא חוששת מהזיהוי, אני מניחה שהקבועים מזההים...פשוט אני לא רוצה שבחיפוש יעלו כל ההודעות שלי. או שבעצם אם יחפשו את המילה התנגדות או משהו דומה כל ההודעות שלי בכינויים השונים יעלו:).כל אחד והסריטה שלו...

את יודעת ליאת חשבתי קצת על דברייךבהודעה הקודמת והפסיכולוגית דווקא כן מכירה אותי, וגם החברה ההיא.נדמה לי שהן היחידות (אותך אני לא מחשיבה:) שיודעת כמה אני יכולה להיות רגישה. עכשיו ההסבר שלך יכול להיות קצת אחר? ולגבי הקרבה והאינטימיות. אני מודעת לזה. לא יודעת אם אצליח לפתור את זה בטיפול... אחרי שנותרה בך צלקת...מה את אומרת? אשמח לתגובה שלך

לנושא הקודם שהעלייתי, איני יודעת איך אוכל לא להרגיש את הייאוש הנוראי שתוקף אותי כמעט תמיד בימי שישי בערב? שמצד אחד הם 'קסומים' עבורי,ומצד שני הם נורא מדכאים אותי,ועצוב לי מאוד,אך איני יודעת אם תחושת העצב היא אמיתית או שקשורה לתקופת הPMS שאני נמצאת בה,אני רק יודעת שמצב זה מתסכל אותי מאוד. עיניין נוסף שמציק לי הוא שאיני מסוגלת כמעט בכלל בשום מצב(אפילו באירוע משמח), להפסיק לדאוג,ולהתעצבן מדברים מסויימים,תמיד...תמיד...אני מוצאת דברים חדשים לדאגה,ודברים לא מוצדקים שאנשים שאני באה איתם במגע (קרובים או רחוקים) עושים ומעצבנים אותי.למה אף-פעם אין לי שקט-נפשי?! למה הכל כל-כך קשה בחיים !? אמרת שאין מקום ליאוש,אך איני מצליחה לצאת ממצב זה ונמאס לי מהכל כבר- נמאס לי מהריבים המשפחתיים,נמאס לי מחוסר הצדק בעולם,נמאס לי לסבול כ"כ,נמאס לי שאחי חושב שזה מוצדק שיקח את המכונית לימים שלמים ושהוריי מוותרים לו,נמאס לי לדאוג להודיע מראש אם אני צריכה את המכונית,או שאם זה יום שהוא חייב אותה-ליסוע באוטובוסים,אפילו גם אם הוריי צריכים אותה,נמאס לי לשמש כ'שק החבטות המילולי' של כל בני הבית ושכועסים כשאני מתעצבנת ועונה להם - אני פשוט מרגישה כמו ה'שעיר לעזאזאל' של כל בני הבית,ובגלל שאיני עובדת גם אחי מרשה לעצמו לקרוא לי כל הזמן 'פראזיטית' אפילו אם עשיתי הרבה יותר מאשר בעבודה רגילה,והתעייפתי מאוד באותו יום. אני מצטערת על ההודעה הארוכה, מקווה שלך עוד לא נמאס ממני, ושלא אפגע לך בתחושת החג, מאחלת לך חג-פורים שמח, משתנה {איני מבינה למה,אך בפורום זה,אני מרגישה הרבה יותר חופשי לכתוב,והרבה יותר 'בבית' מאשר בפורום של הOCD - למרות ששם בטח הרבה יותר יזדהו עם בעיותיי- עם מה שאני עוברת,ושקיבלו אותי 'בזרועות פתוחות',איני יודעת למה אך דווקא שם איני מרגישה שייכת,ואני מרגישה שברגע שאשייך את עצמי לשם - אולי אעמיק הרבה יותר את הOCD שלי.אולי אני טועה,אך זו תחושתי}.

שבת שלום משתנה, נעים לדעת שאת מרגישה טוב ובטוח בפורום שלנו. ימי שישי, אצל לא מעט אנשים, מתאפיינים בדוק של עצבות. משהו בשקט הזה, במשפחתיות, בעצירה הזאת של החיים, הוא נעים ועצוב כאחד. מבחינה זו - את בחברה טובה. ובעניין החיים הקשים :-) נדמה לי שדיברנו כאן לא מעט על עניין הבחירה. מסתבר שבמידה רבה אנחנו בוחרים גם אם להתעצבן או לא. לא סתם הפניתי גם אליך את מה שנכתב ללילך. לפעמים נוצר הרושם כאילו את מצפה שהחיים יתחילו פתאום להאיר פניהם אליך, שהדברים יסתדרו, שכל מה שמעצבן ייעלם, ושהכל יבוא על מקומו בשלום. זוהי משאלה מקסימה שקל להזדהות איתה, אבל היא פשוט אינה ריאלית. ההמתנה למפגש המיוחל בין הציפיות שלנו לבין החיים יכולה לגזור עלינו שנים רבות של תסכול ודיכאון. מה שהיצעתי בדברי שם, זה לצאת ולחולל את החיים שאנו רוצים עבור עצמנו. לצאת החוצה וליצור לעצמנו את התנאים בהם נתפקד במיטבנו. הטענה "אני לא יכולה" או "אין לי אמצעים" או "איני מסוגלת כמעט בכל מצב" אינה תקפה במקרים אלה, כי היא מחזירה אותך לציפייה הלא ריאלית שמשהו מבחוץ יקרה. אני מעודדת אותך מאד להתחיל לחושב מה את *כן* יכולה, ולהניע את כל המנועים קדימה. חג שמח ליאת

קראתי את דברייך לפחות פעמיים,את צודקת בעיניין הציפיה הלא ריאלית,כי בגללה אני כבר כמעט שלוש שנים לא עובדת. מה שאני כן יכולה לעשות,זה יותר מאוחר - לחפש בעיתונים הצעות עבודה מתאימות,ואולי לגשת אפילו לכיוונים שונים,שלא במיוחד קשורים למקצוע שלי, ושלא דורשים מאמץ פיזי רב,ומחר או מוחרותיים(כי אני צריכה לצאת מוקדם מחר-לא קשור לעבודה,ואחזור רק בצהריים) לשלוח קו"ח; וגם - השבוע אני מתחילה את הטיפול ה'חדש' ואני בטוחה שלא תינתן לי האפשרות להמשיך 'לזייף' אפילו אם ארצה.

אני צריכה המלצה על פסיכולוג באזור ת"א, עדיף מישהו לא יקר מידיי,( בכל זאת סטודנטית...) ושעובד בקופת חולים כללית. תודה רבה רבה מראש על עזרתכם. אי מייל: [email protected] בולי.

שבת שלום וחג שמח בולי, אם תורידי את ה"תנאי" של קופ"ח, אוכל לשלוח לך המלצות משלי. אם לא - חכי להמלצות מחברי הפורום, שאני מקווה שיגיעו במהרה. בהצלחה בטיפול, ליאת

הי ליאת, מה שלומך? אצלי כרגיל, בלאגן. רציתי לשאול אותך שאלה לגבי הטיפול. לאחרונה אני נפגעת מההערות שלה בקלות, לפעמים נדמה שהיא פחות רגישה או אולי היא עושה את זה ב כ וו נ ה. למשל, יש נושא בילדות שלי שהוא ממש בסיסי בטיפול, ואוני מדברת עליו ה מ ו ן (יחסית), ובפגישה האחרונה היא עוד הפעם שאלה פרטים לגביו כאילו היא בכלל לא זוכרת על מה דיברנו. כל כך נעלבתי, מה בעצם קורה שם בטיפול אם היא לא זוכרת על מה שאני מדברת, יותר מזה, הרי היא מגיבה לדברים, אז צורת ההגבה שלה בפעם האחרונה, כאילו קטעה רצף ועכשיו אני מרגישה גם מטומטמת וגם לא מבינה מה קרה, איך היא שואלת אינפורמציה שכל כך נמצאת שם כל הזמן בטיפול שלי. אל תגידי לי לשתף אותה, אני לא מסוגלת. אני פשוט מתחילה לחשוד בה שהיא עושה לי את זה בכוונה, כי אין סיכוי, לטעמי בכל אופן, שהיא יכלה לשכוח כל כך הרבה פרטים. למה היא רוצה לפגוע בי? אני לא רוצה לכעוס עליה, אני לא רוצה לשנא אותה. ממש אין לי חשק להגיע אליה שוב, נמאס כבר , אני לא יודעת מה קורה שם בכלל מהרגע שאני נכנסת..ונמאס לי שאני נפגשת איתה כבר כמה שנים והיא אנונימית, אני מתה לדעת עליה דברים ולא יודעת כלום, חוץ מכמה רמזים לפי התמונות בחדר, וכאלו.. וגם לפי מה שאני מרגישה כלפיה, אבל זה מעצבן לא לדעת עליה כלום . אז השבוע שאתי אותה פעמיים "מה שלמוך?" והיא ענתה "מה את מצפה לשמוע אם את שואלת אותי פעמיים כשכבר עניתי לך", אז זהו זה הספיק לחסום אותי וכמובן לפגוע בי ואח"כ היא גם לא זכרה פרטים על הטיפול... זהו , זה מעליב ומעציב, כמעט כמו הרצון לא להגיע שוב, אולי לפחד ממנה יותר חזק, להזהר. איך אפשר להגיע לטיפול ולבקש עזרה כאשר האדם אליו אני מגיעה בעצם אני נזהרת ממנו, מפחדת, לא מכירה אותה ולא מבינה מה קורה שם בדיוק... זהו, תודה שקראת אותי, מקוה שתגיבי ותביעי את דעתך שבת יפה ניבה

ניבה יקרה, קשה לי להאמין שהמטפלת שלך פוגעת בך בכוונה. את יודעת, מזווית המטפלת, אני יכולה לספר לך שלפעמים, משהו באמת משתנה באופן בסיסי בקשר מטפל-מטופל, הופך פתאום להיות פחות 'מחבק' וקצת יותר נוקב, וכשזה קורה, אני מבינה שהמטופל ג?ד?ל. זה קצת כמו שקורה אצל אמא ותינוק. משהו באופן הטיפול הופך להיות שונה ככל שהילד גדל ומתפתח. לא לגמרי ברור לי מה קורה, שם, בחדר הטיפול שלכן, אבל יש לי הרגשה שצריך לבחון זאת דרך הפריזמה הזאת. של התבגרות. אולי היא פחות עושה לך הנחות. ואולי לא. כנראה שבאמת אין ברירה אלא לדבר את זה בחדר, למרות הקושי. גם ילד מתבגר (אם נמשיך באנלוגיה שלי), מרגיש בגיל מסוים שהיה רוצה לעזוב את הבית, להשליך הכל מאחוריו, כי "אני יכול לבד". זוהי תופעה מוכרת גם בטיפול. גם היא מעידה על התקדמות ובגרות. לכן, אני ממליצה לך מאד לנסות ולחשוב מה קרה אצלך, ופחות מה קרה לה. אולי התבוננות כזו יכולה דווקא להרגיע. ספרי לי ליאת

אתה לא מת כי אתה יודע, איכשהו, שזה לא הפיתרון. אתה לא מת כי אתה אדם מוסרי ולא רוצה לפגוע במי שאוהבים אותך. אתה לא מת כי יש לך עוד משימות לא גמורות. אתה לא מת כי אתה רוצה בכל זאת אהבה, ויודע שהיא מחכה לך איפשהו. אתה לא מת כי אתה יודע שיש לך עוד מה לתת לאחרים. אתה לא מת כי כנראה עוד לא הגיע זמנך. אתה לא מת, כי היה לך קשה לשאת את חודשי האפאתיה בהם לקחת תרופה, אז איך תוכל לשאת את שיממון המוות? אתה לא מת כי אתה אוהב להרגיש. בוא גם מחר לספר מה שלומך. ובינתיים - חיבוק חזק ליאת

בוקר טוב.. קוראים לי, גל ואני בת 22. כפי שתשימו לב, ההודעה שלי נרשמה ב-6 בבוקר.... זאת בערך השעה בה אני קמה כל יום, לא משנה מתי אני הולכת לישון. כבר שבועיים שאני הולכת לישון באחת עשרה בערך וקמה בחמש - חמש וחצי - ועם יש לי מזל שש. הייתי פעם בדכאון, ואז זה היה מוסבר והגיוני, שישנתי ממש מעט כל לילה. אבל עכשיו אני במקום אחר, השמחה חזרה אלי. ועדיין.... כל לילה סיוטי בשבילי. אני גם חולמת כל הזמן על האקס שלי, זה שעזב אותי לפני שמונה חודשים בערך וזה מה שגרם לי לשקוע בדכאון ההוא... כל לילה לפחות חלום אחד עליו. כשאני קמה כל כך מוקדם בבוקר, בשעות המוקדמות אני די עירנית, אבל לקראת שעות אחר הצהריים אני ממש נעשית עייפה וזה מקשה עלי לצאת לבלות או להתרכז בלימודים. פניתי בכוונה לפורום פסיכולוגי, כי ברור לי שהבעיה היא לא פיסית, אלא נובעת ממשהו אחר, שקשה לי להבין מה הוא. אני אשמח לשמוע את תגובתך, כי הבעיה הזאת מקשה עלי מאוד...

גל יקרה, הדיכאון בו היית "פעם", לא היה כל כך מזמן, מסתבר. העובדה שהפרידה והחבר עדיין שולחים ד"שים כל לילה, יכולה לרמוז שיש כאן אולי עניינים לא סגורים שממשיכים להעסיק אותך. לא ברור אם זה קשור להתעוררות המוקדמת בשבועיים האחרונים או לא. את אומרת שפנית לכאן, כי ברור לך שמדובר במשהו שמעסיק את ה'פסיכולוגיה' שלך, ומה שמומלץ במצבים כאלה זה להתחיל בבדיקה ובעבודה פנימית. נסי לבדוק מה נשאר לא פתור. מה יכול להפריע לך להמשיך במהלך חייך התקין. מה בימים או בשבועות האחרונים היה יכול להדהד או להזכיר את אותה חוויית נטישה מלפני שמונה חודשים. ואולי הייתה פגיעה מסוג אחר שהציפה בך שוב תחושת חוסר אונים ואי-שקט.קשה לדעת מכאן. מאחר וקשיי השינה התחילו רק לפני שבועיים, מוקדם לדעת אם מדובר בבעיה חולפת או במשהו שדורש עבודה נפשית מעמיקה יותר. אם את מבקרת כאן לפעמים, את ודאי יודעת שאנחנו תמיד בעד טיפול פסיכולוגי (אבל אנחנו קצת משוחדים). במידה והסקרנות הנוכחית תביא אותך אל ספת הפסיכולוג, תוכלי לברר סוגיות אלה ואחרות באופן כוללני ועמוק יותר, וללמוד עוד על עצמך ועל מה שמטריד את מנוחתך, תרתי משמע. בינתיים, נסי להנות ככל יכולתך מחג פורים! ליאת

אדמה יקרה. אימא. אמצי אותי אל חיקך חבקי אותי בזרועותייך העמוקות והקרירות. בכפותייך הצוננות אחזי בלבי. תני בי מנוחה השגיחי בשנתי. אדמה יקרה. אימא.

ויק יקרה, הלוואי שתצליחי למצוא מנוחה וחיבוק דווקא בזרועות חמימות ומלטפות, במגעו האנושי של האוהב, בקרניה של השמש האביבית. שולחת לך עידוד ותקווה, וגם זר של חרציות. ראיתי שהן התחילו לפרוח. ליאת

אני ממש...אבל ממש מקנא באלו שמצליחים להרדם ...

מציל יקר, לצערי, אני מגיעה רק עכשיו אל הפורום, ולכן אני מניחה בזהירות שהצלחת להירדם בסוף. לילות לבנים יכולים להוציא אדם משלוותו. מסתבר שככל שאנו נלחמים על השינה ומתאמצים להירדם - כך היא מתרחקת וחומקת. במקרים כאלה עדיף לוותר, לנסות לעשות משהו אחר, לקרוא, לראות טלוויזיה או אפילו להגיע אל הפורום. השינה תגיע בסופו של דבר. ואגב, עצה קטנה: אל תקנא באף אחד. תראה אותי, למשל - מצליחה להירדם בשניה, אבל לא מצליחה לקום :-((( וליהודים הייתה אורה ושמחה ליאת